שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח
רודולף שטיינר
GA127
פרנקפורט, 8 בינואר 1911
תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס
תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב
הרצאה מספר 3
כמה דברים אודות פנימיותה של הנפש האנושית ויחסה אל העולם
הקדמה
היום ומחר בערב, בהסתמך על גיתה, יהיה עלינו לדבר על הרבה דברים אשר עשויים לעניין את תלמיד מדע הרוח ביחס לענייניה הפנימיים של הנפש האנושית, התפתחותה ויחסה אל העולם. כיוון שבשתי ההרצאות הללו תהיה משימתנו לעסוק בשאלות האמורות רק בהסתמך על גיתה, נראה לי כי הדבר ישרת את מטרתנו, אם נאמר כעת כמה דברים אודות פנימיותה של הנפש האנושית, התפתחותה ויחסה אל העולם, וזאת ללא קשר לגיתה, אלא כפי שאנו רגילים לעשות, מתוך מקורות מדע הרוח. לשם כך, יהיה צורך שאצא מתוך הנחה שיש לכם היכרות מסוימת עם היסודות הבסיסיים של חיי הנפש האנושיים.
כאשר אנו מסתכלים על התפתחותה של הנפש האנושית, אזי עלינו להבחין באופן ענייני בין נפש התחושה, הנפש השכלית ונפש התודעה. ניקח קודם כל את נפש התחושה. במונח זה אנו מתכוונים לא רק לאותו יסוד בנפשנו, אשר מתחבר עם העולם החיצון דרך הקליטה החושית, דרך רשמי חושים, אלא כוונתנו גם למקום שבו שוכנים כל הדחפים, התשוקות, התאוות, וכן למקום מושבם של כל דחפי הרצון בנפש האנושית. מה שישרת את מטרתנו בצורה הטובה ביותר, יהיה ליצור לעצמנו דימוי ממה שמהווה למעשה נפש התחושה בתוך חיי הנפש שלנו. נעשה זאת באמצעות כך שנתאר לעצמנו, כיצד כל מה שדומה לרצון, כל מה שמניע ודוחף אותנו מבפנים לחפש קשר אל העולם החיצון, הוא הדבר המהותי בנפש התחושה, וכיצד העובדה שנפש התחושה היא המתווכת החשובה ביותר של קבלת רשמים חיצוניים דרך הקליטה החושית, היא אחד המאפיינים החשובים ביותר של הנפש התחושתית. על כן היא נקראת נפש התחושה. כאשר האדם מקבל רושם של צליל או של צבע, וגם כאשר עולים ומופיעים בתוכו תשוקות, רגשות, כעס, פחד, חרדה, אזי מדובר במצבים הנשלטים בעיקר על ידי נפש התחושה.
מה שאנו קוראים לו הנפש השכלית, מופיע קודם כל מתוך נפש התחושה, ונמצא כבר במובן מסוים במצב מזוקק יותר מאשר נפש התחושה. בנפש השכלית שוכנות כבר היכולות, להלביש בדימויים את מה שמוחש ומורגש בנפש התחושה – לזכך את מה שנחווה כאינסטינקטים, כרגשות, ולהופכם לצורה אנושית יותר של חיי הנפש. כאשר לדוגמא, רגשות שנועדו בתחילה רק לשימור עצמי, מזוככים והופכים לרצון טוב, ואפילו להתנהגות אוהבת כלפי הסביבה, אזי אנו עוסקים כבר בנפש השכלית. בנפש השכלית נפתח האני שלנו, נקודת המרכז הממשית של חיי הנפש שלנו. בהמשך התפתחותו של האני, במקום שבו אנו מרגישים את עצמנו, למעשה, כבני-אדם בעלי מרכז פנימי, העומדים על זהותם כישויות בעלות מרכז משלהן – שם אנו מעצבים את הדימויים והמחשבות שלנו לכדי רעיונות גדולים, שבעזרתם אנו מבינים את הטבע, או לכדי רעיונות הקשורים במחויבות או במוסר. כל מה שאנו מתחברים עימו בצורה כזאת, קשור לנפש התודעה. אין מדובר כאן בקירות החוצצים בין איברי הנפש השונים, אולם נחוץ שנהיה מסוגלים להבדיל בין שלושת איברי הנפש הללו, כיוון שכל אחד מהם עומד ביחס שונה אל העולם החיצון.
אם נתבונן קודם כל בנפש התודעה, אזי נוכל לומר שעבורנו בני האדם, מהווה נפש התודעה את איבר הנפש הגבוה ביותר, אולם בה-בעת, היא גם האיבר הנפשי אשר במובן מסוים הפריד את עצמו במידה הרבה ביותר מכל שאר העולם. זהו איבר הנפש העצמאי ביותר.
כאשר האדם שוקע בנפש התודעה, אזי הוא עשוי להגיע בחיי הנפש שלו לחוויית הבדידות הגדולה ביותר, לסגור את עצמו נגד העולם החיצון. אולם זהו גם איבר הנפש, אשר מעצם טבעו, הקים גבולות רבים ביותר כנגד הסביבה, כך שהוא ניחן ביכולת הגדולה ביותר ליפול לשגיאות ולטעויות. זהו האיבר הנפשי אשר השתחרר מן היקום במידה הגבוהה ביותר. ובכל זאת, עלול איבר נפש זה ליפול לטעות רק במידה מוגבלת. זהו הדבר החשוב ביותר במה שאנו מכנים נפש התודעה; שכן, היא מתבטאת בראש ובראשונה כחשיבה לוגית, כחלוקה למושגים, ומתקיימת גם כחשיבה חישובית, ובמובן מסוים, היא מתבטאת בכל יכולת שהאדם עצמו ניחן בה, ושאינה קיימת אצל בעלי החיים.
כוחותיהן של נפש התחושה ושל הנפש השכלית פועלים מעלה עד אל-תוך נפש התודעה. הדחפים, התשוקות והתאוות, דחפי הרצון של הנפש התחושתית, הרגשות והשיפוטים השכליים של הנפש השכלית, כל אלה חודרים אליה פנימה. אולם בנפש התודעה, כל זה מעובד באמצעות החשיבה ההגיונית. לפיכך, נפש התודעה היא בראש וראשונה המקום שבו אנו יוצרים לעצמנו דעות משלנו. וכיוון שנפש התודעה היא הנפש המבודדת ביותר – לכן אנשים חלוקים ונפרדים כל כך זה מזה בכל מה שנוגע לדעותיהם. אם, לעומת זאת, נבחן דברים שאותם אנו מחזיקים במשותף, דברים אשר פותחו בתוך הקהילה שלנו, או בתוך המעגל המשפחתי שלנו, ואשר מצויים וחיים בסביבתנו, אזי נראה, שזהו כבר סוג הדברים המאפיין את הנפש השכלית. אולם גם הדברים אשר שוכנים בתחילה בנפש התודעה, נודדים אל-תוך הנפש השכלית. לדוגמא, יכול לקרות שדעה שיצרנו פעם לעצמנו, הפכה אצלנו להרגל. או שיכולת מסוימת עשויה להפוך להרגל, למיומנות. במקרים כאלה, מה שקורה הוא שאותה דעה או יכולת יורדות מנפש התודעה אל הנפש השכלית.
נפש התודעה היא הנפש המבודדת ביותר גם מן הסיבה, שדרך נפש התודעה שולח האדם את מחושיו אל סביבתו. כאשר אנו מהרהרים במה שאנו רוצים לעשות, אזי אנו חיים בנפש השכלית. כאשר אנו מתבוננים מה נמצא סביבנו, אזי אנו מושיטים את מחושיה של נפש התודעה שלנו ישירות דרך החושים החוצה, ומגיעים שוב למה שעושה אותנו לישויות המבודדות ביותר. שכן, אנו הופכים לישויות המבודדות ביותר דרך מה שחושינו מביאים אלינו. לפיכך, האדם מבודד את עצמו בדיוק כיוון שהוא מוכרח, קודם כול, ליצור קשר מקומי וזמני לחלוטין עם העולם החיצון דרך נפש התודעה. אולם דעות מתקבעות בצורה האינטנסיבית ביותר בנפש התודעה. קודם כול נוצרת דעה ומתיישבת חזק בתוך נפש התודעה. לכן האדם הוא יצור מבודד בכל מה שקשור לדעותיו. ביחס להרגלים, מצבם של בני האדם כבר טוב יותר. האדם הוא עצמאי ביותר, אולם גם מבודד ביותר, בנפש התודעה, ועל כן אנו גם לא יכולים למצוא גישה ממשית אל התוכן שממלא את נפש התודעה של האדם האחר. אנו לא יודעים אפילו, אם כל אדם רואה את הצבע אדום או כחול באותו אופן כמונו-אנו.
אולם מעבר לכך, נתבונן לרגע רק בתוכן נפש התודעה המורכב מדעות. גם אם ניקח משהו, שדעותינו לגביו נראות מאוד הגיוניות, ושאנו יכולים לתאר לעצמנו, שנוכל לנמק את הדעות הללו בצורה ההגיונית ביותר האפשרית – עדיין לא נוכל להשפיע הרבה על אנשים אחרים בעזרת נימוקים הגיוניים. קודם כל, בחיים החיצוניים נימוקים הגיוניים לא עובדים, למעשה, וזה אפילו נורמלי שהם לא עובדים שם. לפיכך, קל לשכנע אנשים בגיל הילדות וצעירים בדעותינו, אולם מאוחר יותר, יותר ויותר קשה לעשות זאת. שכן, הילד מציב מולנו לא רק את נפש התודעה שלו, אלא גם את הנפש השכלית ואת נפש התחושה. הוא מציב מולנו את כל אישיותו. והדבר שבעזרתו אנו משכנעים, תלוי בכל שאר הדברים יותר משהוא תלוי בנפש התודעה. שכן הרצון והרגש עולים ומשפיעים שם.
כאשר לאנשים יש רצון ורגשות שונים, אזי הם מסוגלים לנמק עמדות שונות לחלוטין בדרכים ההגיוניות ביותר. אולם, האנשים במחזור האנושות הנוכחי הם עצמאים ממש רק במה שקשור לנפש התודעה, ופחות ביחס לשאר חלקי הנפש. הַרגישו פעם, כיצד נוצרות דעות: האדם חופשי לחלוטין, ליצור לעצמו הקשר מושגים כזה או אחר בתור דעתו האישית. הוא פחות חופשי, כאשר מדובר בתוכן של הנפש השכלית. שם האדם לא מרגיש עצמו חופשי כלל, אלא רגשותיו ותחושותיו לא יכולים שם לתעתע בו כל כך. עלול לקרות למשל, שאנו לגמרי מאוחדים בדעותינו, כך שדבר זה או אחר אמור למעשה למצוא חן בעינינו, אולם שכלנו ידבר אחרת, ויגרום לכך שהדבר ימצא חן בעינינו בכל זאת. המצב שבו עשויה לשרור סתירה בין השכל לבין הדעות, יכול להראות לנו, שהאדם לא חופשי כל כך ביחס לרגש, כפי שהוא ביחס לדעותיו. ביחס לכל מה שקשור ברצון וכן הלאה, ביחס לכל מה שמצוי בנפש התחושה, האדם מרגיש הכי פחות חופשי. בין הכוונות הנהדרות שלנו – בין הדעה, שדבר זה או אחר לא טוב, לבין הדחף או הרגש ביחס לאותה כוונה – הסתירה גדולה אף יותר. הנה דוגמא דרסטית לכך:
מורה שיש לו ילד כועס, רואה בעזרת הנפש השכלית שלו, כי יש לסלק את הכעס. כיוון שהדבר לא מצליח לו בדרכי נועם, הוא זורק את קסת הדיו על ראש הילד, כלומר, הוא עצמו מתמלא זעם. יש לנו כאן סתירה נהדרת…
מה קורה למעשה בחיי הנפש, מה מתרחש שם, שיכולה להתרחש סתירה שכזאת? מה שקורה הוא, שלמעשה, אנו עצמאיים ומבודדים רק בנפש התודעה רק במצב ההתפתחות הנוכחי; אולם על הגבול שבין נפש התודעה לבין הנפש השכלית, מתרחשת השפעה על הנפש, השפעה של ישויות על-אנושיות. ושוב, על הגבול שבין הנפש השכלית לבין נפש התחושה, אנו מוצאים השפעה כזאת של כוחות חיצוניים של ישויות על-אנושיות, ושוב כך בין נפש התחושה לבין גוף התחושה.
אני מתאר כעת את המצב, אשר מתרחש בדיוק בתקופתנו, במאה שלנו. בתקופות אחרות המצב שונה. האדם יכול גם לשכנע את עצמו בקלות רבה, שכוחות אחרים משפיעים בתחום שבו פועל הרצון. כאשר אנו חושבים, אנו מצויים עם עצמנו. אנו יכולים להתיישב בפינה ולהיות עם עצמנו, בחשיבה. כאשר האדם צריך לממש דחף של רצון, עליו להניע את ידיו ואת רגליו, עליו ליצור פעולה פיזית, לממש מעשה מסוים. כאשר אתם עוברים ממחשבה אחת לשנייה, אזי התודעה שלכם נשארת זמינה. אין לאדם כיום שום מושג לגבי המעבר אשר מתרחש, כאשר למשל הוא חושב את המחשבה, “אני רוצה לקחת את השעון שלי” וכאשר הוא מממש את המחשבה הזאת. ההֶקשר כאן הוא שונה לחלוטין, מאשר במעבר ממחשבה אחת לאחרת, שם ניתן לעקוב באמצעות התודעה אחרי כל השתלשלות העניינים. זוהי דוגמא לכך, שכוחות אחרים נכנסים לפעולה כדי לעזור לנו. בגבול שבין הנפש השכלית לבין נפש התודעה נכנסות לפעולה ישויות, שאנו מכנים בשם מלאכים. אלה המלאכים, אשר ממצקים את מה שאחרת קיים רק בצורת דעות ומושגים מודעים. הם ממצקים זאת לכדי מה שניתן לכנות בשם תחושות ורגשות. הביטוי “תחושה” רוטט משהו. מה שאנו מרגישים וחשים בפנימיותנו, הוא כבר התעבות של המחשבה. ישנם שם כוחות העומדים מאחורינו ומסייעים לנו.
נלך כעת אל הגבול האחר, שבין הנפש השכלית לבין נפש התחושה. שם מתרחשת התערבות של ישויות גבוהות עוד יותר. ישויות אלה הן אשר מפעילות את הרצון בתוכנו, אשר מעצימות את המחשבות והופכות אותן לרצון. אלה הם הארכי-מלאכים. אולם, כאשר אנו נכנסים ליחס עם סביבתנו מתוך עצמנו, אזי רוחות האישיות הן אלה המתערבות בתהליך ועוזרות לנו. כאשר אנו מתערבים בסדר פעולותיו של העולם, אנו חשים כבר בהתנגדות של העולם. בתחומי-הביניים שבין כוחות הנפש הבודדים שוכנות אם-כן ישויות רוחניות, המובילות אותנו ומעניקות לנו כוחות, שעליהם מוטלת המשימה להפוך למעשים, לכוחות, את מה שהאדם, אילו היה נותר לנפשו, היה חווה בתוך עצמו בתור מחשבות בלבד.
כעת, למעשה, מיד כשאנחנו צוללים אל האזורים התת-מודעים הללו של חיי הנפש, קיימת האפשרות, שהמלחמות אשר מתרחשות וחייבות להתרחש בתוך עולם הרוח, תעבורנה גם אל זירת התודעה שלנו. במקום שבו נכנסות לפעולה ישויות המלאכים, שם נמצאות בו-זמנית גם הישויות הלוציפריות, שהן יריבותיהם של המלאכים. אילו היו רק המלאכים מתערבים בתהליך, אזי היה שכלנו פונה רק לעבר היפה, רק לעבר מה שהולם את כבודנו כבני אדם. אולם הישויות הלוציפריות מובילות אותנו אל דברים, אשר אמנם סוחפים אותנו, אלא שאנו עצמנו לא היינו מסכימים עימם, אילו היינו בוחנים בשקט את הדבר לאחר מעשה. כמו כן, במקום שבו נכנסים לפעולה הארכי-מלאכים, שם עלולות להתערב גם הישויות האהרימניות, אשר מביאות אותנו לידי כך, שהשיפוט שלנו יהיה שגוי, וחיפושי האמת שלנו יהפכו לשקרים. הבעת הדעה הלוגית, ההגיונית, נתונה לנו בחופשיות כבני אדם. אולם, ברגע שבו אנו מגיעים לרגשות ולדחפי-רצון, אזי פועלות ישויות אחרות פנימה, גם ישויות כאלה הפועלות כנגד הישויות העולות למעלה. זוהי הנקודה, שאותה צריך ללמוד כל אדם השואף להכיר באופן כלשהו את המחקר האוקולטי.
במקום שבו עומד האדם כיום בחיים הרגילים, שם מאורגנים כבר הדברים באופן כזה, שכוחותיהן של הישויות הלוציפריות והאהרימניות הפועלות כנגד המלאכים והארכי-מלאכים, עדיין מובלים לכיוון עשיית הטוב בכל פעולותיהם. אין האדם צריך לרצות להיות חכם יותר מאשר ההשגחה העליונה, ולשאול “בשביל מה צריך האדם את הישויות הלוציפריות והאהרימניות?” – שכן, האדם לא היה יכול להיות כל כך חופשי, אילו לא היה מקבל משקל-שכנגד למלאכים ולארכי-מלאכים, בדמות שני הכוחות הללו. האדם צריך שתהיה לו האפשרות לשקר, כדי שיוכל באופן עצמאי להגיע אל האמת. עליו להיאבק כישות עצמאית כדי להגיע בעצמו אל האמת, ועל כן צריך אהרימן להיות שם. על האדם לעמוד בפני אהרימן ולחצוב את הדרך אל האמת. דרך כך הפך האדם לישות עצמאית, אשר חוש האמת חי בתוכה. מובילי-העולם הגבוהים ביותר כבר ארגנו את הדברים באופן כזה, שהתבואה בחלקתם של יריביהם לוציפר ואהרימן לא תצמח גבוה מדי. ואכן, יריבים אלה נמצאים שם במידה רבה על מנת להניע את האדם, למען החופש שלו והתפתחות תודעתו, מתוך דחפים, תאוות וגם שיפוטים לא נכונים, אשר ניתן עם זאת לאזנם במהלך הקארמה, ואשר לא יכולים להפריע לשליחות האדמה. אחת התובנות היפות והעמוקות ביותר שיכול האדם לפתח באמצעות לימודים אוקולטיים ואזוטריים, מתרחשת כאשר האדם מבין, שכל הרע והלא-אמיתי יכול, בסופו של דבר, להפוך לטוב.
נשאלת כעת השאלה, שאותה צריך למעשה לשאול כל אדם: האם מלבד דבר זה, קיימת סיבה שבגללה האדם צריך לעבור דרך כל האינקרנציות ולהגיע אל השלֵמוּת רק דרך טעויות כלשהן? כן, קיימת סיבה לכך. תקצר היריעה מלהראות כאן, כיצד האדם השתנה דרך גלגוליו הקודמים באופן כזה, שהוא מסוגל להבשיל רק בהדרגה. הוא עצמאי כיום רק ביחס לנפש התודעה. אולם יבוא זמן, שבו לאדם, למרות כל נטייתו לטעות, יהיה כיוון איתן לעשייה ולפעולה. אילו לבני האדם כיום עדיין לא היה כיוון כזה בכלל, אזי הם היו מוצאים את עצמם בסכסוכים ומחלוקות בלתי פוסקים. במצבה של האנושות כיום, היא בדיוק בשלה להשיג לעצמה את החופש עבור נפש התודעה, אולם האנשים עדיין אינם בשלים להיות חופשיים ביחס לנפש השכלית ולנפש התחושה.
ההתקדמות נוצרת דרך כך, שההתפתחות אף פעם לא יכולה להתרחש בצורה ליניארית לגמרי. בכל התרבויות אנו יכולים לראות, כיצד כמה נפשות ממהרות קדימה, לוקחות את ההנהגה, ומקדימות את מה שנפשות אחרות מסוגלות לפתח רק בתקופות מאוחרות יותר. בתקופתנו, נפשות בני האדם בשלות להיות חופשיות רק ביחס לנפש התודעה. אולם חוכמת הרוח מובילה יותר ויותר גם לידי שחרורן ובידודן של הנפש השכלית ושל נפש התחושה, כך שהאדם כבר לא יצטרך להביט אל מה שניתן לו דרך המסורת וההרגל, על מנת למצוא את הטוב, אלא הדחף לעשות את הטוב יזרום מתוך נפשו שלו. זהו גם פירוש הכרחי של דבריו של השליח פאולוס: לא אני, אלא הכריסטוס שבתוכי. – כאשר הכריסטוס יחיה בתוך בני האדם, אזי הם יוכלו להיות חופשיים גם מבחינת הנפש השכלית ונפש התחושה. בני האדם הרי הגיעו כבר לידי חוסר התלהבות מסוים, וזאת ביחס לדברים ההגיוניים הפעוטים ביותר, ביחס ליסוד המתמטי החישובי. שם ההתלהבות כבר נטשה את לב האדם עד כדי כך, שהאנשים מסוגלים למצוא את האמת בעצמם. אבל ביחס למה שקיים בתוך הנפש השכלית ונפש התחושה, האנשים בהחלט מסכימים עם זה עדיין, ואפילו רואים בהסכמה זו את הדבר המהותי, כיוון שכוחות לוציפריים ואהרימניים מתערבים עדיין בכל מה שקורה שם.
עליכם להבין, שדרך תנועה כזאת, אשר בנויה על יסודות החוכמה הרוחית, ושבה הכוחות העמוקים יותר של נפש האדם צריכים להתעורר ולהגיע לבידוד, ולא רק להיות קשורים לסקרנות לגלות את עולמות הרוח – שכן ביסודו של דבר, אסור בכלל שהסקרנות תהיה האימפולס למחקר רוחי, אלא רגש האחריות צריך להיות הרגש המנחה – דרך תנועה זו תיאסף כל יכולת עתידית של האנשים בתקופתנו, וזרע עתידי ייקרא להופיע, אשר כעת באופן כללי איננו בשל עדיין. עלינו להחזיק זאת לנגד עינינו ולהבהיר לעצמנו, כיצד עלינו להשגיח בקפדנות, שגם אם בתוך התנועה הרוחנית הנפש עשויה להיראות יפה וסימפטית, עדיין עלינו להיות ערים מול זה, ערים לסכנות המאיימות עליה, ואנו מוכרחים לקרוא לרגש האחריות להתעורר. כאשר הנפש ניגשת לדברים רוחניים כשהיא אינה בשלה, יש בכך סכנה.
לא כל אחד מבחין בסכנה זו. מי שעומד קצת עמוק יותר בתוך התנועה, יודע ועליו לדעת – אם אינו רוצה להישבר תחת העול הבלתי נסבל – שעליו להיזהר תמיד ולומר רק את מה שעבר דרך הנפש שלו – לא פעם אחת או עשר פעמים, אלא מאה פעמים! שכן, ביחס לדברים רוחניים, קשה לחדור את המילים באופן מספֵּק. בכל חוגי האנתרופוסופים צריכה להיווצר דעה מסוימת: הדעה, שעליהם לדרוש ממי שמייצג את התנועה, לקחת את האמת מאוד ברצינות במובן זה. אל לו לאדם להאמין, שאדם יכול פשוט ללכת כל ערב לתת הרצאה, בלי להעביר את האמיתות הללו שוב ושוב דרך נפשו, כדי שהן תהיינה חדורות באופן נכון, כל מילה ומילה. הקושי אשר מתעורר בכך, הוא להיות מסוגל לפתוח את הפה רק לאמיתות רוחניות. הקושי האחר הוא, שאותם אנשים אשר שייכים לתנועה כזאת, במובן מסוים צריכים אפילו להיזהר, שהרגש הזה יהיה קיים אצל נציגי התנועה. אולם אפילו מי שעדיין לא עומד עמוק בפנים, צריך להיזהר, שדבר זה או אחר לא יקרה לנפשו, ועל האדם לשאול שוב ושוב את עצמו: האם אני גם בשל לייצג תנועה רוחנית? האם אין עלי להציב את עצמי בתוך התנועה באופן כזה, שהדברים של עולם הרוח בכלל יפעלו עלי בצורה חזקה יותר? – איש אינו צריך לאבד את אומץ לבו, אולם כל אחד צריך לעורר בתוך עצמו את הרגש הבא: כאשר גם דרך כורח המסורת והחינוך, עשיתי משהו טוב ונכון, אזי ישנו שם גבול, אשר בו ניצבים, כאשר אני תומך בדבר הנכון והטוב, לא רק המלאכים, הארכי-מלאכים ורוחות האישיות, אלא גם לוציפר ואהרימן. שוב ושוב יכול אדם להבחין, כיצד בני אדם, אשר אהבו את האמת, מתחילים לשקר, כאשר אמיתות מדע-רוחיות פועלות ומשפיעות עליהם, כיוון שהם לא אמרו לעצמם בצורה מספקת: בראש ובראשונה, אתה צריך להפוך את עצמך לבשל, עליך לתת לאמיתות רוחיות להשפיע עליך, ולא לתת לעצמך לדבּר! – זוהי אחריות שהאדם צריך להיות מודע לה. אולם היה בכך מורך-לב לומר, “אם ככה, אני לא רוצה להיכנס לתנועה הרוחנית.” האדם לא יתנהג בצורה הנכונה דרך כך שהוא יתחמק מאחריות, אלא דרך כך, שהוא יעמוד בצורה נכונה במחויבות הזאת. הרבה, הרבה ממה שבכל התקופות היה סימן לתנועה רוחנית מתקדמת, תלוי בדברים שנאמרו זה עתה.
קיימים הרי האורות הגדולים, אשר צריכים להביא את בני האדם קדימה. אולם היכן שקיימים אורות חזקים, שם נמצאים תכופות גם צללים חזקים מאוד. מכאן נובעות התלונות שאינן תמיד בלתי מוצדקות, נגד אלה שאמורים להוריד את האמיתות למטה, מעולם הרוח אל המישור הפיזי. בכל תנועה כזאת, מול אלה שלא רצו כלום מלבד להניח לאמיתות הרוחניות לזרום למטה אל העולם הפיזי, היו קיימים גם כאלה, אשר לא רצו לעסוק בביקורת עצמית, שלא רצו לרסן בתוך עצמם את רגש היהירות וההתנשאות. הם הפכו לכאלה, שאנו רואים כל כך הרבה בתוך התנועות הרוחניות, ואשר לגביהם יש לומר: חבל שהעולם החיצון לא יכול תמיד להבדיל נכון בין אנשים “נושאים” מסוג זה, לבין אלה אשר נושאים את התנועה באמת. – גם ההיפך מזה מתרחש לפעמים. דווקא תנועת מדע הרוח שלנו צריכה לקרוא לבני האדם לשיפוט חופשי, ולטאטא החוצה כל דבר שנשען אך ורק על אמונות בסמכות חיצונית. כל עוד בחברה (האנתרופוסופית) שוררת עדיין ההרגשה, שהדברים תלויים בפה שדרכו נאמרים הדברים, לא נגיע לאידיאל שלנו. עלינו להקשיב למה שאומר הפה הזה, אך ורק כי הדברים נראים לנו כאמת, תוך שאנו מקשיבים להם בעזרת חוש האמת שלנו והיגיון בלתי משוחד. לתנועה שלנו מתאים עד מאוד, להניח לשיפוט החופשי של האדם לנבוט ולהתפתח; אולם בתקופתנו ישנה נטייה חזקה, שניתן לקרוא לה “נוחיות ביחס לאמונה”. בשל הנוחיות ביחס לאמונה, יוצבו מכשולים גדולים בדרכה של התנועה המדע-רוחית. דרך כך שאדם מאמין למשהו, כיוון שאדם זה או אחר אמר זאת, מעוכבים השיפוט החופשי, חיי הנפש האנושיים החופשיים, ותהליך שחרורה לעצמאות של הנפש השכלית.
כל כך נוח לא להצטרך לחשוב, ולקבל אמת כלשהי, רק כיוון שאדם זה או אחר אמר אותה. הרבה יותר נוח, להיות מסוגל להאמין לאדם, מאשר לבדוק מה אמר אותו אדם. תכופות אמרתי: בתוך התנועה הרוחנית אפשר לתת בהתחלה רק הצעות לפעולה. אולם קחו את כל מה שנוכל למצוא לדוגמא בהיסטוריה אודות זרתוסטרא: לא תמצאו שם כל סתירה עם מה שייאמר כאן אודות זרתוסטרא, אם רק תיקחו באמת את הכל. אפשר לבדוק הכל, וככל שנבדוק בצורה קפדנית יותר, כן יהיה נעים יותר למי שירצה לייצג את התנועה הרוחנית. למעשה, רצונו האמיתי הוא לבדוק את הדברים. אבל נוח הרבה יותר להאמין, פשוט להישען על זה: את זה אמר רואה רוחי כזה או אחר. – זוהי סכנה הנשקפת לרואה הרוחי האמיתי או המדומה, כאשר הוא עדיין לא עומד יציב ואיתן. לומר את מה שהאנשים מאמינים לו, זה כבר פיתוי בפני עצמו. אולם הוא עלול לגלוש בקלות לתוך דבר, שאל-תוכו בלאו הכי אפשר בנקל לגלוש, כאשר מדובר בעלייה אל-תוך העולם העל-חושי. האדם עולה אל-תוך עולם, שבו באמת אי אפשר לבדוק דברים כל כך בקלות כמו בעולם הפיזי. אם רוצים לבדוק בעזרת השכל, אם המלאכים והארכי-מלאכים אכן משפיעים באזורי הגבול, אזי זה דורש די הרבה כדי לבדוק זאת. כאשר מדובר באמונה, תלוי הדבר תכופות רק ברושם, שאותו קיבלנו מן האדם. מתופעת השאת ההמונים[1] ניתן לראות, כמה בנקל מושפעים אנשים ביחס לדברים שבאמונה.
השאת המונים היא משהו, שרק בעתיד יהיה ניתן לערוך לגביו תגליות מופלאות ביותר. בתקופות מוקדמות יותר, זה היה משהו שונה לגמרי, כיוון שנפש התודעה עדיין לא הייתה כל כך חופשיה. כיום עומד האדם בתוך השתחררות נפש התודעה לחופשי, אולם תקוע עדיין עמוק בתוך חוסר החופש של הנפש השכלית. באיזה אופן מתרחשת ההשאה? לא רק דרך חלקיה הסימפטיים או הלא סימפטיים של אישיות מסוימת; אלא גם דרך כך, שלדוגמא, מישהו נכנס למשרה מסוימת כיוון שעליו לפרנס חמישה ילדים, ומשוכנע שעליו להישאר במשרה זו. לאדם כיום נעים יותר לשמוע בצורה שרלטנית על כל מה שמובא מן העולם העל-חושי, מאשר על מה שמבוסס על מחקר מוצק. שכן, לידע מן הסוג הראשון יש שתי תכונות: קודם כל, הוא טריוויאלי מאוד. למשל, מה שהעיתונות כותבת הוא לרוב כזה, שהאדם שבו מדובר יכול היה לחשוב על כך בעצמו, אלא שגורמים לאדם להאמין בכך, וזאת בשל האופן שבו הדברים מובאים אליו. האדם מאמין אז, שמשהו מעולם הרוח משתתף בתהליך. אולם בדיוק בגלל הטריוויאליות של הדברים הללו, הם נעימים לאנשים. או שיש לדברים הללו תכונה אחרת, והיא, שהם כל כך בלתי מובנים, שאף אחד בכלל לא מסוגל להבין מכך שום דבר. הדברים שהם במיוחד בלתי ניתנים להבנה, נחשבים אז לרוב כמיסטיים במיוחד. באזורי הגבול שבין העל-חושי לחושי, יכול לקרות שהתוכן השרלטני מתחבר עם תוכן הנשען על מחקר רציני.
יש להדגיש, שרק זה ששומר על ערנות ביחס לנפשו שלו, ואשר שם לבו לכל מה שעלול לעמעם את האינסטינקטים, כך שאנו עשויים להאמין שאנו מקדמים את ענייני האנושות, בעוד אנו למעשה מקדמים רק את עניינינו שלנו, או שהלא-אמת – השקרים, הניסיון שבו מעמידנו אהרימן – מתערבבים מבלי משים בדברים שאנו אומרים; רק מי ששומר על ערנות בלתי פוסקת ביחס לכל זה, רק מי שאומר לעצמו תמיד, “כאשר אתה נכנס לתנועה רוחנית, קיימת סכנה גדולה, שאתה תהפוך ליהיר ומתנשא” – רק אדם כזה יוכל להתקדם. זה מובן מאליו. עדיין לא ניתן על-כן לנזוף באדם, אלא רק לאחר שאותו אדם לא עשה כלום, על מנת לדחוק למטה את התכונות הללו. כאשר אתה מוקף באנשים אשר מאמינים לך, קיים פיתוי כביר לא להישאר נאמן לחלוטין לאמת. אפשר לרמות אנשים בכל מיני דרכים, כאשר הם מאמינים לסמכות. ואז זה קל לבעל הסמכות. – אבל אי אפשר גם לנזוף באף אחד על כך שהשקר עולה ומופיע בתוכו כאשר הוא מתקרב לעולם הרוחי, אלא שעובדה זו לא פוטרת אותו מאחריות כלפי עצמו, אלא עליו לערוך את כל ההכנות הנחוצות, על מנת לגרש את השקרים מתוך נפשו. זהו משמעות האימרה “דע את עצמך”. על האדם לחפש את שעות הבדידות, שבהן הוא מגיע לומר לעצמו, “הנה כאן מאיימת שוב סכנה, לכן עליך להיזהר.” – אם אין לאדם את שעות הבדידות הללו, אם לא נעים לו, לאדם, להודות בפני עצמו במשהו לא טוב, אם אין השעות הללו נקודת המוצא למאבק בכל הכוח בשגיאות העולות באדם, אזי הוא מצוי על מישור עקום, והוא מתדרדר למטה במקום לעלות למעלה.
אלה הם הדברים שעלינו לזכור, כאשר אנו רוצים להכיר את עמדתנו ביחס למחקר האוקולטי, שהוא מתנת החסד הגבוהה ביותר הזורמת לתוך העולם הפיזי מתוך עולמות הרוח, אשר כלפיהם עלינו לחוש את רגש האחריות הגדול ביותר. מוטלת עלינו החובה, להיכנס עם חלק מן האנושות אל תוך עולם הרוח, כיוון שרק דרך כך אפשר להתקדם; ובה-בעת, עלינו לעורר בתוך עצמנו את רגש האחריות, את ההרגשה, שמרגע שהכרתי את העניין, יש לי מחויבות להשתתף בו. תכופות מאשימים את נציגי מדע הרוח בכך, שהם לא מקדישים מספיק להתבוננות בנושאים מוסריים. לפיכך, תכופות נעשות התבוננויות כאלה, כמו שעשינו היום, על מנת שבמהלך התפתחותה של התנועה הרוחנית שלנו, אשר דרכה מובלים אנשים אל המקורות הרוחיים, יישמע גם על האימפולסים אשר מגיעים ממקורות רוחיים אלה.
——————————————————————————————————–
- המונח “השאה” מופיע בעברית תכופות גם בכינויו הלועזי “סוגסטיה”. מתוך ויקיפדיה: סוּגֶסְטְיָה או השׁאה בעברית היא תהליך פסיכולוגי שבו ניתן לגרום לבני אדם לשנות את עמדותיהם, רגשותיהם ואמונותיהם על ידי השפעה תת מודעת על מרכיבים אלה. בעוד שהיפנוזה משנה את מצב התודעה, ומספקת גישה לזיכרונות או למידע הנמצאים במוחו של האדם, הסוגסטיה יכולה להיעשות גם במצב היפנוטי, אך גם במצב של הכרה מלאה. – המתר’. ↑