שאלות על האמנות והחיים לאור מדע הרוח
רודולף שטיינר
סדרה של 13 הרצאות בדורנאך
בין 23 במאי ל-8 באוגוסט 1915
162 GA
תרגמה מגרמנית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 6 בסדרה
דורנאך, 17 ביולי 1915
אנו קולטים את העולם הפיזי וישויות של עולמות עליונים קולטות אותנו. הזיכרון האנושי והזיכרון של המלאכים. ישויות ההיררכיות הגבוהות נעשות מודעות לאלמנטים של השפה שאצלנו נשארים בלתי מודעים. הרקע האוקולטי של החוקים השולטים בשינויי הצלילים[1] שאותם גילה יעקוב גרים. התהוותן והיעלמותן של מילים וההתבוננות בהתפתחות זו דרך המלאכים.
כאשר האדם עולה בהדרגה בהתפתחותו הרוחנית ומתחיל לקלוט את העולמות העליונים, הוא חייב – כפי שציינתי פעמים רבות – לפתח רעיונות חדשים לגבי כל היחס שלו כלפי עולמות אלה.
אנו רגילים לחשוב שהקשר שלנו עם כל העולם הוא כמו הקשר שלנו עם העולם כאן, במישור הפיזי. כאן, במישור הפיזי, אנו מרגישים באופן ברור שבתור בני אדם אנו עומדים מול שאר היצורים של הממלכות השונות של עולם זה כך שאנו מסתכלים כמו מלמעלה על יצורים אלה. כבני אדם אנו מרגישים שאנחנו החלק הגבוה ביותר של עולם פיזי זה ואז אנו יוצרים מושגים ורעיונות לגבי שאר היצורים הללו.
אילו היינו רוצים לדבר מנקודת המבט של שאר היצורים על האדמה, היינו צריכים לומר: אנחנו יכולים לקלוט את היצורים של הממלכות השונות, ממלכת הצמחים, החיות והמינרלים. הם נתפסים על ידינו.
מובן מאליו מבחינת האדם שכאשר מדובר בישויות מדרגות גבוהות יותר, כמו לדוגמה הישויות של ההיררכיות העליונות, הוא ישתמש באופן ישיר באותה הגישה שבה הוא רגיל לראות את יחסו לעולם. הוא מאמין שכאשר הוא עולה לעולמות העליונים, המלאכים, הארכי-מלאכים, ישויות האישיות וכך הלאה, נמצאים סביבו בדיוק כמו שהמינרלים, הצמחים והחיות נמצאים סביבו בעולם הפיזי. אך אין זה נכון. עלינו להתרגל לדמיין את היחס שלנו לעולם האחר, לעולם הרוח, כשונה מהרגע שבו חצינו את הסף לעולם הרוח. עלינו להתייחס ברצינות מוחלטת למה שנאמר לעיתים קרובות: ברגע שעשינו אפילו צעד אחד לתוך עולם הרוח, כלומר הרחבנו את יכולת הקליטה שלנו, אנו מתמזגים במובן מסוים עם הישויות סביבנו, אנחנו מתרחבים, ישותנו מתרחבת כך שהיא כוללת אותן. אם להשתמש בביטוי טריוויאלי, אנחנו כמו מתגנבים לתוך הישויות, אנו גדלים עד שנעשים מאוחדים איתן. ביחס למישור הפיזי אנו מרגישים תמיד שהיצורים נמצאים בחוץ, ומה שאנו קולטים לגביהם נכנס לתוכנו. כלפי הישויות של העולמות העליונים עלינו להרגיש שאנו יכולים להיכנס לתוכן. כשם שהישויות של ממלכת המינרלים, ממלכת הצמחים וממלכת החיות נותנות לנו לקלוט אותן, כך עלינו לתת לישויות של ההיררכיות הגבוהות יותר לקלוט אותנו. כלומר, אנו הופכים להיות אובייקטים אובייקטיבים לתפיסה על ידי הישויות של ההיררכיות העליונות. כשם שהחיות השונות נמצאות בחוץ במרחב כך שאנו יכולים להסתכל עליהן, כך מסתכלים עלינו הישויות של ההיררכיות העליונות. הן מסתכלות עלינו מלמעלה. ואנו חווים שהן מסתכלות עלינו. זאת למעשה הקליטה, התפיסה, של הישויות הגבוהות יותר. לכן, אנחנו לא צריכים לומר: אני רואה או קולט מלאך, כי אמירה זו לא תהיה נאמנה באופן מדויק לחוויה. עלינו לומר: אנו מרגיש שמלאך קולט אותי.
זאת החוויה שעלינו לתאר כשאנו מדברים על העולמות הנמצאים מעבר לסף של עולם הרוח. בשפה הרגילה קיימים ביטויים טובים המתערבבים בתוך חיי היומיום. כשהשפה העממית מדברת על כך שלא משנה מה אנחנו עושים, תמיד מסתכלים עלינו – מסתכל עלינו או אלוהים עצמו, כפי שנאמר על פי תודעה מודרנית יותר, או מתסכלת עלינו ישות מההיררכיה הגבוהה מעלינו, כמו שנאמר בתקופות קודמות – כמו שזה בא לידי ביטוי בפתגם היפיפה:
היכן שאהיה ומה שאעשה,
אלוהים, האבא שלי, בי צופה.
זהו באמת ביטוי הולם לעובדות שהתגלו דרך מדע-הרוח. ואם נחפש בשפה הפופולרית ביטויים עתיקים יותר, מעצם קיומם של ביטויים כאלה, נוכל להגיע למסקנה החד-משמעית שמתוך גישה נאיבית, ראשונית, בני האדם ידעו בזמנים הקדומים יותר על האמת לגבי הישויות של העולמות העליונים המסתכלים על האדם ממה שהאדם יודע על עובדה זו בעידן המטריאליסטי שלנו.
כעת מתבקש שנשאל מה זה אומר במונחים קונקרטיים שישויות מהיררכיות עליונות צופות בנו. מעניין להוסיף כאן הערה מסוימת, גם אם היא קצת מתרחקת מהנושא. מחר תראו שאנו נעלה מנקודת מבט קצת מרוחקת זו לנושא קרוב מאוד אלינו, כך שסלחו לי אם אוסיף הערה זו היום.
בנוסף למה שאמרתי עכשיו, הייתי רוצה להזכיר לכם עוד משהו, שגם עליו דיברנו הרבה. כבני אדם יש לנו את הזיכרון כיכולת נפשית חשובה בין הלידה למוות, ודיברנו לעיתים קרובות על כל מה שקשור לזיכרון. ברגע שהיכולת לזכור נפגעת, עלול להשתבש כל ה'אני' הקוהרנטי של האדם. במקרה זה, החוט הרצוף של ה'אני' שלו נקרע. אדם שקורה לו דבר כזה מגיע למצבים קשים מאוד בחיים. יכול לקרות שמסיבה כלשהי, חוט הזיכרון של האדם נקרע פתאום. זה יכול לקרות מבלי שהאינטלקט או כושר השיפוט של האדם ייפגעו אפילו במעט. הם יכולים להישאר שלמים. כך שיכול לקרות שאדם כזה – אשר אינו יודע מי הוא היה אתמול, ואין לו את הקשר עם החוויות שהוא עבר אתמול, שלשום וכו' – נוסע לבאזל, בעזרת ההבנה שלא נפגעה כלל, קונה שם כרטיס, מתיישב ברכבת – וזה מסובך, אבל דברים כאלה כבר קרו בעבר – ומגלה פתאום מי הוא רק אחרי שכבר הגיע למומבאי. בינתיים הוא עשה ביעילות את כל מה שהיה צריך כדי לנסוע ממקום אחד לשני, אפילו לאזור כה מרוחק בעולם. לא היה חסר לו האינטלקט, וגם לא ההיגיון הישר. היה חסר לו אך ורק הרצף של הזיכרון שלו. כבר קרו מקרים רבים מאוד של מחלה כזו. אני בעצמי מכיר אדם אשר יום אחד איבד פתאום את זיכרונו, נסע רחוק בעולם, בסופו של דבר מצא את עצמו בעיר במרכז אירופה, ונכנס שם למקלט לחסרי בית עדיין ללא זיכרון. הוא התאושש אחרי שלושה שבועות, כאשר זיכרונו חזר אליו.
כוח זה של הזיכרון, היכולת לשמור על החוויות שלנו ביחד, הוא אחד הדברים החשובים ביותר שיש לנו במישור הפיזי. הוא משתנה ברגע שאנו עוברים חניכה או כאשר אנו עוברים את הסף דרך מוות פיזי. כעת אדבר רק על המקרה השני.
כאשר אנחנו עוברים את הסף במוות פיזי, אנחנו כבר לא זקוקים לזיכרון שהיה לנו בעולם הפיזי, מפני שאנחנו רואים את מה שנשמר מהאירועים, את מה שנרשם בכרוניקה האקשית של העולם. מספיק שנתבונן במשהו מן העבר, אין צורך שנזכור אותו. אך הזיכרון קיים, הוא רק עבר טרנספורמציה לכוח אחר, אקטיבי יותר, של חיי הנפש הפנימיים. הכוח קיים.
הרבה תלוי בכך שפיתחנו את הזיכרון בשביל חיינו במישור הפיזי כמו שהוא צריך להיות בתקופה בין הלידה למוות. יש משמעות מכרעת לכך שהזיכרון שלנו לנסיבות הרגילות של החיים לא יחזור למצב שהיינו בו בין המוות האחרון ללידה האחרונה שלנו. זאת הדרך היחידה שכוחות מסוימים יהיו צפופים יותר, דחוסים יותר, ובאמצעות עיבוי זה יהפכו להיות כוחות הזיכרון המתפקדים בדיוק כמו הזיכרון שלנו בין הלידה למוות.
העובדה שיש לנו זיכרון כזה שמשתרע לאורך החיים בין הלידה למוות, זוהי תכונה אנושית גרידא. לאף ישות בעולם אין זיכרון כזה, זיכרון כזה שפועל בצורה כזו שכאשר הישות מגיעה להתגשמות בגוף פיזי – לגבי המלאך עלינו לומר מגיע לאתריזציה – הזיכרון נדלק, ואז ממשיך לפעול עד למצב האחר – שהוא המוות אצלנו, בני האדם. ישויות אחרות מסדרי עולם אחרים פיתחו בצורה שונה לחלוטין את אותם כוחות שפועלים בזיכרון שלנו.
מעניין ביותר לשים לב עד כמה שונות מאיתנו הישויות של ההיררכיה הבאה מעלינו, הישויות של היררכיית המלאכים, קודם מבחינת הקליטה שלהן, ושנית מבחינת הזיכרון שלהן. המלאכים קולטים דברים אחרים ממה שאנו קולטים, גם מבחינת הדברים שנמצאים בבסיס המעשים והפעולות שלנו במישור הפיזי. הם מסתכלים עלינו, הם קולטים אותנו. עבורם, אנחנו אובייקטים לקליטה. אך בין יתר הדברים, יש משהו שהם קולטים בתוכנו שהוא חשוב במיוחד: כל המהות של הדיבור שלנו.
לעומת מה שאנחנו מכירים כמהלך החשיבה שלנו, הרעיונות שלנו, הדיבור שלנו פחות או יותר לא מודע. אנחנו בני האדם חושבים באופן מודע במידה מסוימת. הדיבור איננו מודע באותה מידה. אין צורך בהתבוננות עצמית עמוקה במיוחד כדי לדעת שאיננו מדברים באופן מודע באותה מידה כמו שאנו חושבים באופן מודע. אילו היינו רוצים לדבר באופן מודע כמו שאנו חושבים באופן מודע, האמת היא שלא היינו יכולים להפסיק לגמגם. אנו מדברים באופן שוטף רק מפני שאיננו צריכים לחשוב כל הזמן על האופן שבו אנו יוצרים אות זו או אחרת. אילו היינו צריכים לחשוב – אני אפילו לא אומר עד לגוף הפיזי, אלא רק עד לגוף האסטרלי – אילו היינו צריכים לחשוב על מה שאנו חייבים לעשות בגוף האסטרלי שלנו כשאנו רוצים לבטא את הצליל של האות ת' או ד' או ה', בכלל לא יכולנו לדבר רצוף כפי שאנו מדברים כרגיל. הודות לעובדה שאנו מתייחסים לדיבור כאל משהו שגרתי, המודעות שלנו לא זורמת לתוך הדיבור שלנו במידה שבה היא זורמת לחלק מהחשיבה שלנו. אני אומר לחלק מהחשיבה, מפני שהמודעות לא נכנסת לכל החשיבה.
אולם אנחנו חיים בעולם דרך השפה שלנו. אנחנו בני האדם לא שמים לב לכך. אך דמיינו שהייתם יכולים לפרוש לאיזה בית קטן שבו היה לכם מכשיר שדרכו יכולתם לשמוע את כל מה שאומרים בני האדם על האדמה ביום אחד. כדי שתצליחו לעשות זאת יותר טוב, דמיינו שהבית ממוקם כך שלא הייתם קולטים שום דבר אחר שהיה יכול להפריע לכם. היה לכם סוג של מכשיר שמביא אליכם את כל מה שנאמר על פני האדמה, והייתם חיים רק בתוך מה שנאמר על פני האדמה.
נשווה זאת לסביבה שיש לנו כבני אדם. יש לנו את העולם המינרלי, את ממלכת הצמחים ואת היצורים של עולם החיות: זה עולמנו האמיתי. אילו היינו יושבים באותו בית קטן כמו זה שתיארתי, עולמנו היה כול מה שנאמר. זאת הייתה הסביבה, הממלכה, המשתרעת סביבנו.
בעצם, לא נדרש הרבה כדי שנרגיש את עצמנו בממלכה זו באמצעות התפתחות אוקולטית, ואז לא מדובר כמובן בבית קטן, אלא במצב התפתחות רוחנית. ההרגשה אז היא כזו שאנחנו יודעים שאנחנו נמצאים עכשיו באזור שבו המלאכים מקשיבים לאופן שבו מדברים בני האדם. יש לציין שזה לא כולל את מה שאנשים מביעים במילים במישור הפיזי דרך מושגים מסובכים ביותר שיש להם, כלומר זה לא כולל את עולם המושגים. אנחנו בעולם שבו אנחנו יודעים: המלאכים מקשיבים כעת לכל מה שאומרים בני האדם.
זוהי חוויה לגמרי ממשית; אך היא אינה זוכה לתשומת הלב הראויה מצד אלה שעוברים התפתחות אוקולטית, מפני שמהר מאוד הדבר הראשון שקורה הוא שהאדם חש המום מכל הפטפוט המבלבל שם. אפשר לומר שזה גורם למעין שיתוק. כתוצאה מכך, האדם אינו שם לב מספיק לכך. אך חשוב שהוא שוב יחזק את עצמו פנימית, ואז הוא קולט משהו שונה לגמרי. הוא מתעלם מכל הפטפוט ושם לב למשהו אחר. הוא נמצא אז באזור שבו הדיבור חי על פי חוקיות כמו שחיים כאן במישור הפיזי על פי חוקיות, על פי חוקי הטבע המינרלים, למשל. אז האדם כבר אינו קולט את הפטפוט חסר הטעם, אלא את החוקים שעל פיהם מדברים בני האדם.
אך כעת יש להתגבר על קשיים מסוימים, מפני שהקליטות הללו נפסקות בכל רגע – ועכשיו אני מגיע לדבר האחר – כי היינו זקוקים לזיכרון של ישויות מהיררכיית המלאכים כדי לעקוב אחרי החוקיות השולטת בעולם שדיברתי עליו עכשיו. אילו היינו יורדים לממלכת המינרלים, שבה קיימת רק חוקיות, היינו בהתחלה המומים בדיוק כמו שאנו המומים כשאנו שומעים את כל הפטפוט המבולבל של האנושות על האדמה. אך כתוצאה מהאבולוציה של האנושות, אנחנו נמצאים כבר מעבר למצב ההמום הזה. אנחנו רק קולטים את החוקיות של עולם המינרלים. כך היינו יכולים לקלוט גם את החוקיות של הדיבור, אבל תחום זה שייך לזיכרון של הישויות מהיררכיית המלאכים. ושם ניתן לחוות בצורה מאוד חיה מהו הקשר בין כל המישורים בעולם.
למעשה, הדבר המהותי בקליטת העולמות העליונים הוא שכאשר אתה מגיע ממישור אחד למישור אחר בעולם, אתה מרגיש שאתה עובר לנסיבות שונות לחלוטין, לחוקיות פנימית שונה לחלוטין. מה שחשוב הוא שכאשר אתה עובר מעולם אחד לעולם אחר, תאמר לעצמך שלא רק שהגעת לאזור שונה באותו עולם, אלא נכנסת לעולם אחר לגמרי. מה שחשוב הוא שנכנסת לאותו עולם שבו המלאכים צופים בחוקיות השפה האנושית על האדמה, לעולם שבו שולטים מושגים של זמן שונים לחלוטין מאלה שבעולם הפיזי, עולם שבו יש צורך בטווח זיכרון ארוך יותר.
אז אתה מגלה משהו מהצד השני של החיים, משהו שאנשים מסוימים, כמו למשל יעקוב גרים,[2] היו ערים לו מהצד הפיזי במהלך המאה ה-19. הם היו ערים לחוקים מסוימים בהתפתחות השפה האנושית. באופן זה, ניתן לקבל תובנות מעניינות ביותר לגבי החוקיות הפנימית במהלך היקום.
כאשר אנחנו מדברים כבני אדם, אנחנו לא שמים לב לכוח הפנימי של הצליל של אות מסוימת – שוב בגלל האופי הבלתי מודע של הדיבור – אבל הפעילות של הכוחות הפנימיים של האות, של הצליל, כוח פנימי זה, מתרחש בתוך הלא-מודע. כבני אדם, אנחנו נמצאים עם התודעה שלנו מחוץ לאזור הזה שבו מודע כל מה שבדיבור שלנו נמצא בתת-מודע. באזור של המלאכים, זה מודע. נניח, למשל, שאנחנו אומרים מילה שבה הצליל s או הצליל של th באנגלית משחק תפקיד חשוב. עם התודעה האנושית שלנו, כשאנו אומרים מילה כזו שבה s או th משחק תפקיד חשוב, איננו חושבים על הכוחות הקוסמיים שפועלים ב-s או ב-th, אלא אנחנו חושבים על המושג שבא לידי ביטוי בהקשר הזה שבו נמצא הצליל, מפני שהמודעות שלנו לא נמצאת באזור שבו הצליל s מפתח את מהותו הפנימית. בשבילנו הצליל נמצא מחוץ למודעות שלנו, איננו חוויה ישירה. אך עבור המודעות של המלאכים הצליל הוא חוויה ישירה. המלאך חווה משהו מיוחד מאוד בכוח הצליל.
עם המודעות הפיזית שלנו אנחנו פוגשים מילה שבה לצלילs או ss או th יש תפקיד חשוב. כאשר הישות מהיררכיית המלאכים מרגישה את הצליל הזה שבו משתמש בן אדם, היא נזכרת עם הזיכרון הארוך יותר שלה במצבים קדומים יותר של הדיבור האנושי, בזמנים רחוקים בעבר, וחייבת לאחד בין הצליל הזה שנמצא כעת במילה זו לבין הצליל שהיה בעבר. ואז, המודעות של המלאך נזכרת מייד ב-t .כלומר, היו זמנים שבהם ה-th או ה-s היה t; והיו זמנים קדומים עוד יותר שבהם ה-t היה d.
תארו לעצמכם זיכרון כזה. מלאך שומע מילה שיש בה s או th והוא זוכר מייד את צורת המילה שהייתה בעבר, שבה עמד t במקום שבו יש עכשיו s או th, והוא גם זוכר שבעבר הרחוק עוד יותר עמד באותו מקום d.
זה נובע מעובדה מאוד ספציפית: העובדה ששינויים כאלה של הצלילים מתרחשים בהתאם לחוקיות מאוד ספציפית, כאשר הצליל מתקדם כך שהוא מפתח קודם כוחות בעיקר מהאסטרלי.
לצליל יש את הנטייה הבאה: אם הוא חי כבר זמן מה במילה, כך שהוא התפתח מתוך האסטרלי, כלומר אם האדם התאמץ בעיקר בגופו האסטרלי כדי להפיק צליל, אז בזמנים מאוחרים יותר יהיו אנשים שכבר לא יתאמצו בגוף האסטרלי, אלא באותו מקום בגוף האתרי, כך שהצליל נוצר באתרי. ולאחר שעבר זמן שבו האדם חי ויצר את הצליל באתרי, אז הוא מעביר אותו יותר למטה לפיזי, הוא יוצר אותו בפיזי.
זוהי תופעה שמתרחשת לפי חוקיות: למשל, אם מסתכלים על מילה כלשהי שאנשים אמרו אותה בזמן שבו צליל ראשי שמופיע במילה נטוע באתרי, אז מאוחר יותר ניתן לגלות – ללא קשר למשמעות המילה, מפני שהמילה יכולה לשנות את משמעותה – שבאותה מילה הצליל נטוע בפיזי, ובזמן מאוחר עוד יותר בתוך האסטרלי. מאוחר עוד יותר הוא יהיה שוב נטוע באתרי.
לצלילים יש נטייה להתקדם ביחד עם האבולוציה. כשם שאנו צופים בהתקדמות של עולם הצמחים מהעלה הירוק באביב להתהוות הפרח, להתפתחות הפרי, ושוב לקמילה, כך צופות הישויות בהיררכיית המלאכים בהתקדמות הצליל בתחום שהגדרתי כממלכת הדיבור. הצלילים ממוקמים בצורה שונה בדיבור, בממלכת הדיבור. מול כל צליל שהיה פעם ממוקם באסטרלי, הישות מהיררכיית המלאכים מוצאת שאותו צליל ממוקם אחרי זמן מה באתרי, ולאחר שעבר עוד זמן, הוא ממוקם בפיזי. לאחר שהוא צפה בצליל בפיזי, אחרי זמן מה הוא יהיה באסטרלי. כך שניתן באמת לשים לב לתנועה ריתמית בהתפתחות הצלילים כאשר מדובר בממלכת השפה. תנועה ריתמית זו מתרחשת כך (ראו בציור). זהו העיקרון הבסיסי של חוק שינוי הצלילים, שיעקוב גרים, כידוע לחלקיכם, תיאר במאה ה-19 מנקודת מבט מטריאליסטית יותר.
כשלוקחים את הדוגמה הזאת – הטרנספורמציה של ה-d ל-t ואחר כך ל-s או th – אנו רואים שהצליל d נוצר כתוצאה מהעובדה שהאדם עם כל ארבעת גפיו יוצר נקודת מיקוד באסטרלי: בדרך זו הוא מפיק את הצליל d. הוא מפיק את הצליל t על ידי יצירת נקודת מיקוד באתרי. הוא מפיק s על ידי מיקוד בפיזי.
ניתן לראות איזה בסיס מעניין יש להתקדמות כזו, לטרנספורמציה של מילה לאורך הזמן. אני רוצה להראות זאת עם דוגמה בולטת. למשל, ניקח את המילה dius, שפירושה "חיה". היא אותה מילה, רק בזמנים שונים. ביוונית יש לנו מילה עם th (Ζώο), שהיא אותו דבר כמו ה-s שלנו, וכמו ה-th באנגלית. ההתפתחות ממשיכה כך שיש לאות נטייה להשתנות בגותית: מ-th היא הופכת ל-d. בהמשך, היא הופכת מ-d ל t-: היא נכנסת לאתרי. כעת יש לנו למעשה Ζώο ביוונית, dius בשפה גותית, ובגרמנית Tier. זו אותה מילה בדיוק. ביוונית היא הייתה ממוקדת בפיזי. בשפה הבאה, בגותית, הייתה לה הנטייה לעבור לאסטרלי, ובגרמנית אותה מילה עברה לאתרי.
ניקח מילה אחרת, דוגמה אחרת. למשל המילה decem בלטינית. בלטינית המילה ממוקדת באסטרלי. בגותית הנטייה היא לעבור לאתרי, כך שה-d הפך ל-t והמילה היא taihun. כאשר המילה עוברת התפתחות מגותית לגרמנית, מאתרי לפיזי, ה-t יהפוך ל-z. כך שבגרמנית המילה תהיה zehn.
ניקח מילה אחרת מעניינת במיוחד: המילה שפירושה "מוות". ביוונית θάνατος. יש בה th, כלומר הפיזי שולט. הנטייה תהיה לעבור לאסטרלי, ואז בגותית יופיע d (dauthus). כאשר המילה מתפתחת לגרמנית, הנטייה תהיה לעבור לאתרי ואמור להופיע t. וזה בדיוק מה שקורה: המילה בגרמנית היא Tod.
נעבור עכשיו למילה אחרת, שנמצאת כאן למעלה באתרי, וביוונית יש בה t: τρείς (treis) (שפירושה "שלוש"). בגותית אמור להופיע th או s. ואכן זאת המילה: .threes כאן המילה בפיזי וכעת היא עוברת לאסטרלי, ואמורה לקבל d. ואכן בגרמנית המילה היא drei.
מכל זה רואים שאם מתעלמים מכל מה שחי בשפה, מכל הפירושים שחיים בשפה, יש בה משהו מיוחד: טריאדה או שלישיה העוברת כמו מנגינה לאורך הזמן. אם יש נקודת התחלה במקום מסוים, אז שאר הצלילים שנמצאים באותו מקום במילה נשמעים שונה בזמנים שונים.
בחרתי להביא כדוגמה טרנספורמציה פשוטה ביותר. אבל היא טובה כי אחרת הדברים יהיו קצת מסובכים מידי. חוקים כאלה של טרנספורמציה טמונים בכל התפתחות של שפה עד לפרט האחרון, רק שבמציאות אימפולסים שונים מצטלבים בהתפתחות. מעניין לשים לב איך ההתקדמות בהתפתחות שפה מסוימת יכולה להתרחש מהר יותר או בכלל לא, ויש שפות שאינן משתתפות בתהליך זה. אם לוקחים, למשל, את המילה θάνατος (Thanatos), "מוות" ביוונית. ההתקדמות הרגילה היא מ-th ל-d ול-t. האות d מופיעה בגותית: dauthus. המילה באנגלית death נעצרה ב-d שהופיעה בגותית, ולא המשיכה להתקדם. אך בגרמנית מוצאים את המילה עם הצליל t: Tod. וכך זה באופן כללי. אם שמים לב לכך, אפשר לראות שביחס להתפתחות של אותיות מסוימות, באנגלית נשמר הצליל הגותי, והוא רק השיל את החיוּת הפנימית שלו, את הנפש הפנימית של הגותית. השפה האנגלית נשארה מאחור, ברמה שהייתה בגותית. כך שכאשר אנו כותבים Tod בגרמנית, עלינו לחזור צעד אחד באנגלית. בגרמנית יש t באתרי, באנגלית יש לחזור לאסטרלי, ושם יש d. באנגלית יש th בסוף המילה death. שם חוזרים לפיזי. אם ניקח את התואר dead, יש בו d בסוף המילה. אם ממשיכים עם d כפי שנכון בגרמנית, יש לעשות צעד קדימה, ואז במקום זה מופיעה t במקום d, התואר tot בגרמנית ("מת").
אנחנו מתבוננים בממלכה המקיפה אותנו בדיוק כמו שלוש ממלכות הטבע כאן: ממלכת המינרלים, ממלכת הצמחים וממלכת החיות; רק שתקופות הזמן שבהן מתרחש הריתמוס – שבא לידי ביטוי מדויק במשולש – הן ארוכות, וכדי לשמוע תמיד את ההדהוד של הצליל בשלב שהוא היה בו לפני כן, יש צורך בזיכרון של ישות מהיררכיית המלאכים.
אך עוד משהו קשור לדבר. אם אנחנו חושבים על חוקיות זו, עלינו לומר לעצמנו: אם נשווה את צורות השפה היוונית והלטינית העתיקה לגרמנית של היום, במידה והמילים שמרו על משמעותן, אנו רואים שהצורות היווניות והלטיניות נמצאות שני שלבים מאחורי הגרמנית המודרנית, וצורות השפה הגותית הן שלב אחד מאחור.
חלק גדול מהאבולוציה של העולם מבוסס על כך שמהלך ההתפתחות לאורך הזמן מתרחש כך שהשלבים השונים נשארים זה לצד זה במרחב בעוד שהם מתפתחים בזמן. כשם שבממלכת החיות, החיות הנמוכות נשארות לצד החיות שהתפתחו לרמה גבוהה יותר, כך הצורות הישנות יותר של השפה נשארות לצד הצורות החדשות יותר, או אפשר גם לומר שלזמן מה קיימת בעולם אוכלוסייה שנשארה מאחור בהתפתחותה במקביל לאוכלוסייה שהתקדמה והיא מפותחת יותר. כלומר, הצורה הישנה יותר מתקיימת במרחב לצד הצורה שממשיכה להתפתח. אך לקיום זה מתווספים אימפולסים אחרים רבים שיש להם השפעה.
האימפולס שאפשר להמחיש אותו דרך משולש זה מתייחס במיוחד להתפתחות הצלילים d, t, th (s). דרך אגב, משולש דומה בא לידי ביטוי בצלילים b, p, f ובצלילים g, k, eh. מצד שני, היינו צריכים לצייר משולש הרבה יותר גדול לגבי הצליל L ו-R. אם רוצים לעקוב אחרי מהלך ההתפתחות של התנועות, יש צורות שונות לגמרי. אך בכולם פועלים חוקים.
אם כן, ההנחה היא שמה שרץ בזמן נשאר זה לצד זה במרחב. אך מה שקורה הוא לא שהישן פשוט ממשיך להתקיים בתוך החדש, מפני שאז היינו עדיין משתמשים במילים היווניות-לטיניות העתיקות ביחד עם המילים החדשות שהתפתחו מהן. למשל, אם נשפוט לפי החלק הגדול של אוצר המילים, השפה הגרמנית התפתחה בקו ישר מהיוונית. האם השפות הלטיניות עמדו פשוט במקום? כן, אבל לא רק. בנוסף לכך שהן עמדו במקום, היו בתוכן שינויים מרחיקי לכת, משמעותיים מאוד. הן סידרו את המילים מחדש, הן לא השאירו את המילים כפי שהיו. למשל, בעוד שהמילה θάνατος (מוות), היא המילה המפותחת יותר, מילה זו לא נשארה בלטינית כמו שהיא הייתה ביוונית, אלא נכנסה מילה אחרת (mors), מפני שהמשמעות המקורית שנשארה במילה Tod לא המשיכה להתפתח בכל השפות הרומאניות,[3] כך שהמילה שקיימת בשפות אחרות איננה אותה מילה כלל. mort איננה אותה מילה כמו Tod אלא תרגום גרוע. אך בשביל מה שנמצא במילה Tod, אשר התפתחה מ- θάνατος, לא קיימת בכלל מילה מקבילה בשפות הרומאניות. עם המילה Tod בא לידי ביטוי משהו שבו מהדהד באמת האלמנט האתרי המקביל. אך באותה מילה בשפות הרומאניות, מהדהד משהו שונה לחלוטין מהאתרי. חשוב מאוד לדעת שהתרחשו גם שינויים מאוד משמעותיים, כי אז ניתן להבין מה בעייתי בכל התרגומים המילוליים, מה בעייתי בהבנה כאשר מתרגמים משפה אחת לשנייה.
הדברים הנמצאים בבסיס חוקי ההתפתחות הם עמוקים ביותר וקשורים לרמת תודעה אחרת מזו שאנו חיים בה כרגיל עם החשיבה, הרגש והרצון שלנו. אנו חיים עם החשיבה, הרגש והרצון בתחומים שונים ברמות תודעה שונות. לדוגמה, בתחום השפה, אנחנו כמעט ולא חיים עם החשיבה שלנו. לחשיבה שלנו יש מעט מאוד קשר עם הדיבור. עד כמה שזה יישמע מוזר, העובדה היא שכאשר יש לנו מחשבות ובקשר למחשבה כלשהי אנחנו הוגים מילה, אין לה יותר קשר עם המחשבה מאשר לצורת האות שאנו כותבים על נייר, אשר גם היא רק סמל ולא המחשבה עצמה. כך גם המילה המדוברת קשורה למחשבה שלנו כסמל בשביל המחשבה.
המילה קשורה הרבה יותר לרגש מאשר לחשיבה, ועוד יותר קשורה לכל מה שנמצא ברצון שלנו, מפני שהרגש שייך לחלק בנפש שהוא יותר בתת-מודע מאשר החשיבה, והרצון מצידו שייך לחלקים עוד יותר תת-מודעים של חיי הנפש מאשר הרגש. כאשר אדם אומר מילה, היא קשורה למחשבה בצורה כזו שהיא לא יותר מסימן או סמל. היא בקשר הרבה יותר הדוק עם הרגש, והיא קשורה במיוחד לרצון.
אילו בני האדם כיום היו מתקדמים רחוק כל כך עד שהיו מפתחים בעיקר את הקשר בין החשיבה לדיבור, אז בתור דוברי שפות שונות הם לא היו מגיעים לאותן התנגשויות שהם מגיעים אליהן כיום; כי לקשר בין השפה לחשיבה אין את האופי האינטימי שיש לקשר בין השפה עם הרגש והרצון, מפני שהרגש והרצון יתפתחו רק בעתיד באותו אופן כמו שהחשיבה התפתחה כבר כיום. בכל מקום שנכנסים לתמונה הרגש והרצון, שם נכנס לתמונה במידה רבה גם הקשר הזה עם הדיבור.
דרך ההתפתחות של נפש התודעה, אנו מפתחים כיום את החשיבה עד לשלב מסוים כמשהו שחי באופן אובייקטיבי עבורנו. בסוף התקופה שלנו נגיע לנקודה שבה כבר לא נרגיש את הקשר בין הדיבור לחשיבה כקשר אינטימי במיוחד. אבל ייקח הרבה יותר זמן עד שהקשר בין הדיבור לרגש, ובייחוד לרצון, יוכל להיתפס כמשהו אובייקטיבי. בני האדם יהיו משוכנעים עוד הרבה זמן שעליהם להזדהות באנושיותם עם שפתם, עם אופי שפתם, דרך הרגש והרצון יותר מאשר דרך החשיבה.
אם אנו חושבים על העובדה שלמילה יש חיים פנימיים משלה, חיים שמוסדרים דרך חוקיות כך שמילה כגון θάνατος הופכת ל-death ואחר כך ל-Tod, כשאנו מתארים לעצמנו שהמילה ממשיכה להתפתח באופן זה, אז יש לנו באמת את האפשרות לבנות לעצמנו תמונה על האופן שבו אורגניזם מסוים חי מהיוונית דרך הגותית עד לגרמנית, כמו שחי בדרך כלל אורגניזם משלב הילדות דרך שלב נערות ועד לשלב הזיקנה. כי לאחר שאורגניזם כזה עבר דרך המשולש בשפה וחוזר שוב, הוא לא ממשיך באותו מסלול, אלא הכול הופך לרוחני. כאשר הצליל d הופך ל-t ול-th (s או ss), הוא לא חוזר לשלב ההתחלתי, אלא הולך כעת הצידה. כך שאין לדמיין שהמשולש נמצא במישור, אלא הוא מתקדם כעת בספירלה, כך שהוא מגיע תמיד למצבים אחרים.
כך שאין לדמיין שמילה שהתקדמה ל-th תחזור ל-d שוב, אלא המילה תמות ותוותר על כוחות הטרנספורמציה שלה לטובת ממלכה אחרת. המילה נולדה בפיזי, באתרי, באסטרלי, עושה את הסבב שלה, מתה, ואז מופיעה שוב ברמה גבוהה יותר ככוח אחר, שעבר טרנספורמציה. המילה Tod שעשתה את כל דרכה מיוונית נוטה למות כעת כמילה. המילה Tod תמות. בסוף התקופה שאנו מכנים תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית, מילה זו כבר לא תהיה קיימת. אבל הכוח שיצר אותה יעבור לשלב גבוה יותר בכוחות הנפש של האדם, ויעזור לאדם להבין את מהות המוות יותר בקלות במובן של מדע-הרוח שלנו. כדי שיוכל לעלות בנפש אותו כוח שיאפשר לאדם להבין את מהות המוות במובן של מדע-הרוח שלנו, המילה הייתה צריכה להיוולד ביוונית, אחר כך לעבור התפתחות לשלב הנערות בגותית, כ-death באנגלית, ולהמשיך להתפתח בגרמנית לגיל הזיקנה כ-Tod, והיא תגיע לנקודה שבה תמות. היא תמות ותעניק את כוחה לכוחות נפש רוחניים יותר.
כשם שאנו מפנים את מבטנו אל התהוותה של פרה או כבשה או שור, ורואים אותם מתפתחים בהדרגה, מגיעים לנקודת שיא ומתים שוב, כך מסתכל המלאך על התהוות המילה, על החיים של המילה, על המוות של המילה. זה שייך לעולמו, להסתכלות שלו, כשם שההסתכלות על ממלכת הצמחים או החיות או המינרלים שייכת לעולמנו.
אלה ההיבטים שדרכם רציתי להפנות את תשומת ליבכם לחיים, שעבורנו הם חיים לא מודעים, חיים שרק נוגעים במודעות שלנו, אבל הם מפתחים חיים אמיתיים לעצמם ברמות גבוהות יותר, כי הם הופכים מייד לישות. כך נפתח בפנינו חלון או שער שדרכו אנחנו יכולים לראות איך מתפתחים ישויות, ישויות אלמנטריות, שלאחר מכן משתקפות בעולמנו בצורת המילים שלנו. המלאך מפנה את מבטו הרוחי אל יוון העתיקה, רואה ישות אלמנטרית נולדת מתוך העולם הפיזי, הוא רואה אותה הופכת לאתרית, לאסטרלית, ויראה אותה מתה עם הסיום של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו. המלאך רואה ישות זו בהתפתחותה, ואת העובדה שלישות זו יש השפעה בעולם הפיזי. השפעה זו באה לידי ביטוי בעובדה שהיוונים אמרו θάνατος, בגותית אמרו dauthus, האנגלים אומרים death ואנחנו אומרים בגרמנית Tod. הטרנספורמציה של מילה זו היא ההטבעה של ישות שמתפתחת ועוברת בהתפתחותה בעולם הפיזי, בעולם האתרי ובעולם האסטרלי. בשפה אנו תופסים את השתקפות החיים של ישויות גבוהות יותר מעולם גבוה יותר, את ההשתקפות של התפתחותן הפנימית בעולם שבו אנו נמצאים בזמן בין הלידה למוות.
מחר נמשיך מנקודה זו.
——————————————————————
- הערת המתרגמת: בבלשנות היסטורית קוראים לתופעה מעתקי הגאים, אבל אני לא בטוחה שמתאים להשתמש במונח המדעי כאן. ↑
- Jacob Ludwig Carl Grimm 1863-1785, יעקוב לודוויג קארל גרים היה פילולוג, משפטן ומיתולוגיקן. זכור בעיקר בזכות גילוי חוק גרים, כתיבת המילון הגרמני, מחקריו על המיתולוגיה הגרמנית ומעשיות האחים גרים – אוסף מעשיות שליקט עם אחיו וילהלם. ↑
- השפות הרומאניות הן קבוצת שפות שהתפתחו מהשפה הלטינית או הרומית. השפות הרומאניות המדוברות ביותר הן איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, ורומנית. ↑