רקע לבשורה על פי מרקוס
רודולף שטיינר
GA 124
תרגמה מאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
הרצאה מספר 11
קיריוס, אדון הנפש
ברלין, 10 ביוני 1911
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
בסדרות הרצאות רבות שניתנו במהלך השנים בקבוצות השונות, ושנכחו בהן רבים מחברינו שנמצאים כאן היום, השתדלנו ללמוד את הבשורות על פי יוחנן, לוקס ומתי, ואת האירוע הגדול בארץ ישראל, המיסטריה של גולגותא, משלוש נקודות מבט שונות.
תוצאה אחת של לימודים אלה הייתה אמורה להיות שתתגבש בנפשנו הבנה הולכת וגוברת של גדולתו של אירוע יחיד במינו זה. הבנו שהסיבה שבגללה יש ארבע בשורות היא שכל אחד מהמחברים, שכתבו כאוקולטיסטים מתוך השראה, רצה לתאר את האירוע הגדול מזווית ייחודית, כשם שמצלמים חפץ מצד מסוים. כאשר מתבוננים בשילוב של התמונות, שכל אחת מהן נוצרה מזווית שונה, ניתן לקבל מושג לגבי המציאות. כל אחד מהאוונגליסטים מאפשר לנו ללמוד בייחוד היבט אחד של האירוע הגדול בארץ ישראל.
הבשורה על פי יוחנן הקדוש נותנת לנו תובנה לגבי האירועים הגדולים בארץ ישראל על ידי הצגת פנורמה של היעדים הנעלים ביותר של האנושות, ויחד עם זאת של המציאויות הנשגבות של עולמות הרוח.
הבשורה על פי לוקס הקדוש חושפת את הסודות הקשורים באישיות של ישוע מנצרת, ישוע שלמה וישוע נתן, עד לרגע בו כריסטוס יורד לתוכו.
הבשורה על פי מתי הקדוש, כפי שידוע לאלה מכם ששמעו את ההרצאות, ואלה שלא שמעו יוכלו לקרוא, מראה כיצד הטבע הגופני בו כריסטוס היה עתיד להתגשם הוכן באמצעות תהליכים מסתוריים הקשורים בגזע של העם העברי הקדום.
מבחינה מסוימת, הבשורה על פי מרקוס הקדוש יכולה להוביל אותנו לשיאים גבוהים ביותר בלימוד של הכריסטיאניות, ולאפשר לנו להבין לעומק דברים רבים שמתוארים בשאר הבשורות, אך בצורה פחות דרמטית. לכן, בערב זה, אנצל את ההזדמנות כדי להתייחס לבשורה על פי מרקוס.
עלינו להבין עד כמה הכרחי שנלמד נושאים רבים שהחשיבה המודרנית בכלל אינה נוטה לעסוק בהם. כדי להבין לעומק את הבשורה על פי מרקוס, עלינו להכיר במידה מסוימת את האופי השונה מאד של השפה בה התבטאו האנשים בתקופה בה ישוע כריסטוס חי על האדמה. הרשו לי לנסות לתאר למה אני מתכוון באמצעות השימוש בניגודים כמו אור וחושך.
אנו משתמשים בשפה כדי לבטא את מה שאנו מתכוונים לומר, וכדי לחשוף את מה שחי בנפשנו. יש הבדל משמעותי ביותר בין התקופות הרבות באבולוציה של האנושות מבחינת האופן בו השפה משמשת כאמצעי לביטוי החיים הפנימיים של הנפש. אם אנו חוזרים לאחור אל התקופה העברית הקדומה ולדרכי ההבעה הנפלאות בשפת בית המקדש, אנו מגלים שהייתה אז דרך שונה לחלוטין להלביש את סודות הנפש במילים – דרך שאי אפשר לדמיין אותה היום. בשפה העברית העתיקה, נכתבו רק העיצורים, והתנועות נוספו לאחר מכן; וכאשר הושמעה מילה, הדהדו בה ההדים של העולם כולו – ולא, כפי שקורה היום, איזשהו מושג פחות או יותר מופשט. הסיבה שבגללה לא נכתבו התנועות הייתה שהן היו רמז לישותו הפנימית ביותר של הדובר, בעוד שהעיצורים נועדו לתאר חפצים או מצבים חיצוניים. למשל, כל פעם שעברי קדום כתב את האות 'ב' – או מה שמקביל לאות 'ב' שלנו כיום – זה תמיד עורר בו תחושת חום ותמונה של מצב חיצוני מסוים, במקרה זה משהו שבו ניתן לחוש מוקף, כמו במקלט או בבית. אי אפשר היה לבטא את הצליל 'ב' ללא תחושה מלווה זו. שוב, את הצליל 'א' לא היה ניתן להגות מבלי להעביר את הרושם או את התמונה של משהו בעל עוצמה פנימית, של כוח מקרין. תוכן הנפש שהושלך בצורה כזאת לתוך המילים זרם לתוך החלל ולתוך נפשות אחרות. לכן השפה הייתה הרבה יותר חיה, הרבה יותר קשורה לסודות הקיום מאשר השפה של היום.
זה צד אחד – הצד המואר שרציתי להציג. אך יש גם את הצד השני – הצל – שקשור בעובדה שבמידה רבה הפכנו להיות רדודים לגמרי כאשר אנו משתמשים בשפה שלנו. השפה שלנו מביעה רק דברים מופשטים, הכללות. לאנשים כבר אין כל חוש לכך, אבל אין זה יכול להיות אחרת בתקופה בה משתמשים בשפה, אפילו למטרות ספרותיות, לפני שלסופרים או לכותבים יש תוכן רוחני כלשהו שהם רוצים להעביר, כאשר מופצות מסות ענקיות של חומרים מודפסים, כאשר כל אחד מרגיש שהוא חייב לכתוב משהו, ואין שום נושא שנחשב כלא מתאים. כשנוסדה החברה שלנו, גיליתי שסופרים מסוימים נצמדים אליה פשוט מתוך סקרנות, בתקווה שימצאו כאן חומר לרומנים שלהם. מדוע שלא ימצאו בקרב החברים, הם חשבו, דמויות שיופיעו בסיפורים שלהם? לכן, חובתנו היא להבין שהשפה הפכה כיום למופשטת, בנאלית, וריקנית, ושאין בה כל רגש של קדושה, וגם לא, כפי שזה היה פעם, כל רגש אחריות כלפי השימוש שעושים בה. לכן קשה כל כך לשים במילים מודרניות את העובדות הגדולות שמתוארות בבשורות. אנשים אינם יכולים להבין שהשפה המודרנית שלנו חלולה בהשוואה לכמה מלאה במשמעות הייתה מילה בשפה היוונית העתיקה, למשל. כשאנו קוראים את כתבי הקודש היום, אנו קוראים משהו שבהשוואה לניסוח המקורי עבר דרך מסננת לא פעם, אלא פעמים או שלוש, ומה שנשאר איננו הטוב ביותר אלא הגרוע ביותר. כמובן, נראה טבעי שנצטט מהגרסאות המודרניות של כתבי הקודש, אבל אנו עושים את הטעות החמורה ביותר כשאנו מצטטים את הבשורה על פי מרקוס בתרגומיה המודרניים.
אתם יודעים שממש בתחילת הבשורה על פי מרקוס, בתרגומו כביכול המצוין של וייצזקר (Weizsacker) – למרות שניתן לנחש מהמוניטין הגבוה שהוא נהנה ממנו היום, הוא כל דבר רק לא מצוין! – נמצאות המילים הבאות:
"ככתוב בנביא ישעיהו: ראו הנני שולח את השליח שלי לפניך ופנה דרכך לפניך. שמעו איך קול קורא במדבר, הכינו דרך יהוה, ישרו מסילותיו." [תרגום לעברית של התרגום לאנגלית של הקטע אותו מצטט שטיינר]
כשאנו קוראים קטע כמו זה, נשלה את עצמנו אם נטען שאנו מבינים אותו; אם אנו כנים, נודה בכך שהוא לגמרי בלתי מובן לנו. הקטע חסר משמעות או אומר משהו שאיננו יכולים להבין. לכן, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לאסוף מושגים שיאפשרו לנו לתפוס את משמעות האמירה הזו של ישעיהו. ישעיהו התכוון לאירוע שתהיה לו משמעות עליונה עבור האבולוציה של האנושות. מה שכבר נאמר נותן לנו אינדיקציה מסוימת לגבי מה שישעיהו ניבא במילים אלו.
בימי קדם, האדם ניחן בסוג של ראייה רוחית, ודרך כוחות הנפש שלו היה מסוגל לעלות לעולם רוחי-אלוהי. כשזה קרה, הוא לא השתמש ב'אני' שלו בשלב ההתפתחות שהוא הגיע אליו אז; הוא השתמש בגוף האסטרלי שלו שהכיל את כוחות הראייה הרוחית, בעוד שהכוחות המושרשים ב'אני' רק התחילו להתעורר בהדרגה דרך הקליטה של העולם הפיזי. ה'אני' משתמש במכשירים פיזיים, אבל בזמנים הקדומים, אם אדם חיפש התגלות, הוא השתמש בגופו האסטרלי, ראה וקלט באמצעותו. תהליך האבולוציה היה כרוך במעבר מהשימוש בגוף האסטרלי לשימוש ב'אני'.
אימפולס הכריסטוס היה עתיד להיות הגורם העוצמתי ביותר בהתפתחות ה'אני'. אם הדברים של פאולוס הקדוש: "לא אני, כי אם כריסטוס בתוכי" מתגשמות ב'אני', אז ה'אני' מסוגל לצמוח ולהגיע לעולם הרוח דרך כוחותיו שלו, בעוד שקודם זה התאפשר רק דרך הגוף האסטרלי.
אם כן, כך התרחשה האבולוציה: פעם האדם השתמש בגוף האסטרלי שלו כאיבר קליטה, אבל הגוף האסטרלי הלך ונעשה פחות מסוגל לשרת את המטרה הזו. כשהתקרב הזמן לבואו של כריסטוס, הגוף האסטרלי איבד את כוחו לראות לתוך עולם הרוח. לא התאפשר עוד לאדם להתאחד עם עולם הרוח דרך הגוף האסטרלי שלו, וה'אני' עדיין לא היה חזק דיו כדי לגלות אותו. זה היה המצב כשהתקרב הזמן לבואו של כריסטוס.
במהלך האבולוציה האנושית, תמיד יש להכין מראש את הצעדים החשובים שעתידים להתרחש. כך זה היה גם במקרה של אימפולס הכריסטוס, אך הייתה הכרחית תקופת מעבר. לא היה יכול להתרחש שינוי פתאומי מהזמן בו האדם הרגיש שהגוף האסטרלי שלו מאבד את יכולתו לקלוט את עולם הרוח, והופך להיות עקר ושומם, לזמן בו ה'אני' התעורר לפעולה דרך אימפולס הכריסטוס. מה שקרה הוא שכתוצאה מהשפעה מסוימת מעולם הרוח, בני אדם אחדים יכלו לחוות בגוף האסטרלי משהו ממה שמאוחר יותר התגלה ב'אני'. נוכחות ה'אני' הייתה בתהליך הכנה, והגוף האסטרלי כאילו חזה זאת. דרך ה'אני' והתפתחותו של ה'אני', האדם הפך להיות אדם ארצי, אדם-אדמה, במובן האמיתי של המושג. הגוף האסטרלי שייך למעשה לתקופה האבולוציונית של הירח הקדום, כאשר המלאכים היו בשלב אנושי. האדם נמצא בשלב אנושי על האדמה. על הירח הקדום היה נכון שהאדם ישתמש בגוף האסטרלי שלו. כל דבר אחר היה אך ורק הכנה להתפתחות ה'אני'. השלבים הראשונים של האבולוציה הארצית היו רקפיטולציה, שחזור, של אבולוציית הירח הקדום, כי בגוף האסטרלי האדם לא היה יכול לעולם להפוך לבן אדם במלואו; על הירח הקדום, רק המלאכים יכלו להגיע לשלב האנושי בגוף האסטרלי. וכשם שכריסטוס חי באדם הארצי כדי לעורר את ה'אני' שלו, כך היו גם מלאכים שבהגעתם לשלב האנושי על הירח הקדום, עוררו השראה נבואית בגוף האסטרלי של האדם כהכנה לנוכחות ה'אני' בתוכו. עתיד היה להגיע הזמן באבולוציה האנושית על האדמה שבו האדם יהיה מוכן להתפתחות ה'אני'. על הירח הקדום, המלאכים התפתחו לשלב הגבוה ביותר, אבל כפי שנאמר, רק בגוף האסטרלי. כעת, כדי שהאדם יהיה מוכן לנוכחות ה'אני', היה צורך בכך שבתנאים מיוחדים מאוד, ודרך חסד, אינדיבידואלים מסוימים יקבלו השראה לפעול על האדמה כמלאכים; למרות שהם היו בני אדם, למעשה מלאכים פעלו בתוכם ודרכם.
זהו מושג בעל חשיבות גדולה מאוד, שבלעדיו אין אפשרות להבין את האבולוציה האנושית בהתאם לאוקולטיזם. קל לומר שפשוט הכול מאיה, אבל זוהי אמירה מופשטת בלבד. עלינו להיות מסוגלים לומר: כן, עומד לפניי אדם, אבל הוא מאיה – בעצם, מי יודע אם הוא באמת בן אדם? אולי מה שנראה כדמות אנושית הינו רק המעטה החיצוני; אולי ישות אחרת לגמרי משתמשת במעטה זה כדי לבצע משימה שהיא מעבר ליכולתו של בן אדם. נתתי רמז לכך ב-שער החניכה.
למעשה, אירוע כזה התרחש בהיסטוריה של האנושות כאשר האינדיבידואליות שחיה באליהו נולדה מחדש ביוחנן המטביל. מלאך נכנס לנפשו של יוחנן המטביל בהתגשמות ההיא, השתמש בגופו הפיזי וגם בנפשו כדי לעשות את מה שאף אדם לא היה יכול לעשות. ביוחנן המטביל חי מלאך ששליחותו הייתה לבשר מראש את בואו של ה'אני' שהיה עתיד להיות נוכח במלואו בישוע מנצרת. יש חשיבות עליונה בכך שנבין שיוחנן המטביל היה מאיה ושמלאך, שליח, חי בתוכו. למעשה, זה מה שנאמר ביוונית: הנה, אני שולח את השליח שלי. השליח הוא מלאך. אבל אף אחד לא שם לב למה שנאמר כאן באמת. מצביעים כאן על סוד עמוק, שמתגלם ביוחנן המטביל ושעליו מנבא ישעיהו. ישעיהו ניבא שיוחנן המטביל העתידי יהיה מאיה – למעשה הוא יהיה הכלי עבור המלאך, השליח שיבשר למה יתהווה האדם אם הוא יפנים את אימפולס הכריסטוס. מלאכים מבשרים מראש מה האדם יהיה מאוחר יותר. לכן, את הקטע שעליו אנו מדברים ניתן לתרגם כך: הנה, מעניק ה'אני' שולח את השליח שלו (המלאך) לפניכם, לפני אלה שיקבלו את ה'אני'.
בואו נראה עכשיו אם אנו יכולים לגלות את המשמעות של המשפט השלישי. תחילה, עלינו לנסות לדמיין את התנאים הקיימים בחייו הפנימיים של האדם כשהגוף האסטרלי איבד בהדרגה את היכולת לשלוח את כוחותיו כמו מחושים לתוך העולם הרוחי-אלוהי ולקלוט אותו דרך ראייה רוחית. קודם, כשהופעל הגוף האסטרלי, האדם הצליח להביט לתוך עולם זה, אבל יכולת זו הלכה ונעלמה, והשתרע חושך בתוכו. קודם, הוא הצליח להרחיב את גופו האסטרלי ולהגיע לכל הישויות של עולם הרוח, אבל עכשיו הייתה בו שממה, הוא היה מבודד בתוך תוכו – המילה היוונית היא ἔρημος [eremos]. באותה תקופה, נפש האדם חיה בבידוד, בשממה. זה מה שאומר לנו הטקסט היווני: הנה, קול קורא בשממת הנפש – קראו לזה 'מדבר' הנפש, אם תרצו – כשהגוף האסטרלי אינו יכול להתרחב עוד לתוך העולם הרוחי-אלוהי. שמעו את הקריאה בשממה, בבדידות הנפש!
על מה מבשרים כאן מראש? קודם כול, עלינו להבין באופן ברור את המילה קיריוס, כשהשתמשו בה בעברית, אך גם ביוונית עדיין, בהתייחסות להתגלויות של הנפש והרוח. לתרגום 'יהוה', עם הקונוטציה הרגילה, אין שום משמעות. בזמנים הקדומים כל מי שהשתמש במילה קיריוס ידע היטב שהמשמעות שלה קשורה בהתפתחות של חיי הנפש של האדם ולסודותיה. בגוף האסטרלי, כפי שאנו יודעים, נמצאים כוחות החשיבה, הרגש והרצון; הנפש חושבת, מרגישה ורוצה. אלה שלושת הכוחות הפועלים בנפש, אך הם למעשה המשרתים שלה. בזמנים הקדומים, האדם היה תחת שליטתם, והוא ציית להם, אבל ככל שהאבולוציה שלו התקדמה, כוחות אלה היו עתידים להפוך למשרתים של ה-קיריוס, השליט, אדוניי – בקיצור, של ה'אני'. כאשר משתמשים בו בהקשר של הנפש, פירוש המילה קיריוס הוא בעצם ה'אני'. בשלב זה, כבר לא יהיה נכון לומר: "הרוח האלוהית חושבת, מרגישה ורוצה בתוכי," אלא "אני חושב, אני מרגיש, אני רוצה." את הקטע יש לתרגם בערך כך: התכוננו, נפשות בני אדם, לצעוד לאורך אותם שבילים שיעירו את הקיריוס, את ה'אני' העוצמתי בתוככן; הקשיבו לקריאה בבדידות הנפש. הכינו את השביל (או הדרך) של ה'אני', אדון הנפש. פנו דרך לכוחותיו, כדי שהוא לא יהיה העבד של החשיבה, הרגש והרצון, אלא האדון שלהם. ראו, הכוח שהוא ה'אני' שולח את המלאך שלו לפניכם, המלאך שיאפשר לכם להבין את הקריאה בבדידות הנפש האסטרלית. הכינו את השבילים של ה'אני', פנו את הדרך לכוחות ה'אני'. זהו פירושן של המילים המשמעותיות של הנביא ישעיהו; הן מצביעות אל האירוע הגדול מכול האירועים באבולוציה של האנושות. כעת תבינו את המובן בו הוא מדבר על יוחנן המטביל שעתיד לבוא, ומצביע על כך שנפש האדם כמהה בבדידותה לבואו של האדון או השליט שלה, ה'אני'. זו היא המשמעות האמיתית של הקטע, וכך יש להבין אותו.
מדוע התאפשר ליוחנן המטביל לשאת בתוכו את המלאך? זה היה מפני שהוא עבר צורה מיוחדת של חניכה. לא כל החניכות זהות באופיין, ואינדיבידואלים שיש להם שליחות מסוימת חייבים לעבור צורה מיוחדת של חניכה. האופן בו מסודרים כוכבי השמיים, סידור הכתב של הכוכבים, חושף את העובדות ואת טבען של ההתרחשויות בעולם הרוח. אם כן, אדם יכול לעבור חניכת שמש, וזה אומר שהוא עבר חניכה למיסטריות של עולם הרוח של אהורה מאזדאו – עולם הרוח בביטויו החיצוני הינו השמש. אך ישנן שתים עשרה צורות של חניכת שמש, וכל אחת מהן שונה משאר האחת-עשרה חניכות. אדם יעבור חניכה מסוימת על פי השליחות שלו באנושות. החניכה שלו, למרות שהיא עדיין חניכת שמש, יכולה להיות כזו שהכוחות זורמים פנימה כאשר השמש עומדת, למשל, בקונסטלציה של הסרטן; וכוחות אלה יהיו שונים מאוד במקרה של חניכה הקשורה לשמש במאזניים. אלה הביטויים שעוזרים לתאר חניכות מיוחדות. אינדיבידואלים שנבחרים לשליחות כל כך נשגבה כמו זו של יוחנן המטביל חייבים לעבור חניכה בצורה שיכולה להעניק להם את הכוח לו הם זקוקים כדי למלא את משימתם. לכן, כדי שהוא יוכל לשאת בתוכו את המלאך, יוחנן המטביל עבר את חניכת השמש שמקורה בקונסטלציה של הדלי. השמש בדלי הינה הסמל לצורת החניכה אותה עבר יוחנן המטביל כדי שהוא יוכל להפוך למי שנושא בתוכו את המלאך. הוא קיבל את כוחות השמש שזורמים כאשר השמש עומדת בסימן הדלי. הסימן היה הסמל לכך שיוחנן המטביל קיבל את החניכה הספציפית הזאת. למעשה, השם דלי, או איש המים (Aquarius), ניתן למזל זה מפני שאלה שעברו חניכה זו רכשו את היכולת שאיפשרה ליוחנן המטביל, למשל, לעשות את מה שהוא עשה. כאשר אנשים הוטבלו מתחת למים, הגוף האתרי שלהם השתחרר לרגע, ובמצב זה התאפשר להם לקלוט מהי הפעולה המשמעותית ביותר באותה תקופה. הטבילה בירדן גילתה לאלה שחוו אותה את המשמעות העצומה של אותה תקופה בהיסטוריה. זאת הייתה המטרה שלמענה יוחנן עבר את החניכה של טבילה, ומפני שזה היה קשור בקרני השמש הבאות מהשמש הנמצאת בקונסטלציה ספציפית, הקונסטלציה קיבלה את השם הסמלי 'איש המים' [הפירוש המילולי של שם המזל Aquarius – מילה שבאה מהשפה הלטינית – הוא 'האיש שנושא מים'. בעברית המזל מכונה 'דלי']. שם הקונסטלציה בא מהיכולת האנושית שקשורה אליה, ולא ההיפך.
כיום מלומדים חסרי ידע רבים מנסים להסביר התרחשויות רוחניות מסוג זה על ידי הורדת השמיים לאדמה, כאשר הם אומרים שדברים כאלה הם פשוט אינדיקציות לתנועת השמש דרך גלגל המזלות. אנשים מלומדים אלה, שלמעשה אינם יודעים כלום, מסבירים אירועים באנושות על ידי התייחסות לשמיים. במקרה של יוחנן המטביל, ההיפך היה נכון: הסימן של המזל הביע משהו שכבר התרחש על האדמה ולאחר מכן עבר לשמיים.
לכן, יוחנן המטביל היה יכול לומר בצדק: 'אני טבלתי אתכם במים'. הייתה לכך אותה המשמעות כמו לומר לתלמידיו הקרובים, וסביר להניח שהוא אכן אמר להם, שהוא קיבל את חניכת הדלי. התנועה של השמש דרך גלגל המזלות, כפי שרואים אותה בעיניים פיזיות, היא מהאריה לכיוון בתולה; התנועה הרוחנית היא מהדלי לדגים. לכן יוחנן המטביל יכול היה לבשר על משהו שיפעל כמו הכוחות של השמש בדגים ולא בדלי; וגם שהישות שתבוא תעניק טבילה מסוג גבוה יותר מזו שהוא עצמו יכול היה להעניק. מכאן, הסמל הקדום של דגים עבור הישות שתישא את כריסטוס. כשם שיוחנן, דרך השפעות ייחודיות מאוד, קיבל את חניכת הדלי, כך כל המיסטריות שהתרחשו סביב ובתוך ישוע מנצרת היו שייכות לחניכת דגים. השמש התקדמה, מבחינה רוחנית, מקונסטלציה אחת לקונסטלציה שנייה של גלגל המזלות, וזה מצביע על כך שישוע מנצרת עבר חניכת דגים.
הבשורה על פי מרקוס מרמזת על כל זה, אך דברים כאלה יש להציג בתמונות. ישוע כריסטוס מושך לעצמו את מי שמחפש את מה שמיוצג בסמל של הדגים. לכן, תלמידיו הראשונים כולם דייגים. הרמז של התקדמות השמש אל תוך מזל הדגים ברור כשאנו קוראים את המילים של יוחנן המטביל: 'אני טבלתי אתכם במים, אך הוא יטביל אתכם ברוח הקודש.' וכאשר כריסטוס מתהלך לאורך חוף ים הכינרת, כלומר כאשר השמש התקדמה מספיק רחוק כדי שיהיה אפשר לראות אותה עולה במזל דגים, הדייגים המוכרים בשם שמעון והאח של שמעון, יעקב והאח של יעקב, נמשכים ללכת אחריו.
איך אפשר להבין את הדברים האלה? אנו לא נבין אותם עד שלא נכנס לעומקם של הביטויים הלשוניים שהיו בשימוש בזמנים ההם. הדרך המודרנית בה אנו מתבטאים היום הינה רשלנית ובנאלית. כשאדם עומד מולנו, אנו אומרים: זהו איש. אך מה שנמצא לפנינו הינו רק מאיה: אם אנו רואים ישות בעלת שתי רגליים ופנים אנושיות, הדרך היחידה בה אנו יכולים לבטא את מה שאנו רואים היא: הנה איש. אך מהו ה'איש' הזה מבחינת האוקולטיזם? בצורה בה הוא עומד לפנינו, הוא אינו אלא מאיה – מציאותי בערך באותה המידה כמו קשת בענן. הקשת בענן הינה מציאות רק כל עוד מתקיימים התנאים ההכרחיים של גשם ואור שמש; ברגע שהיחס בין אור השמש והגשם משתנה, הקשת בענן נעלמת. כך זה גם במקרה של האדם. הוא אינו אלא הצטברות של כוחות של המקרוקוסמוס; את הכוחות הללו יש לחפש בשמיים, במקרוקוסמוס. עבור האוקולטיסט, מה שאנו מכנים אדם על האדמה הוא פשוט כלום. האמת היא שזורמים כוחות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וכוחות אלה מצטלבים. וכשם ששילוב מסוים של גשם ושמש יוצר קשת בענן, כך הכוחות שזורמים ביחד מלמעלה ומלמטה מתוך המקרוקוסמוס יוצרים תופעה, תמונה אשלייתית, שאנו מפרשים כאדם. אבל האדם אותו אנו רואים לפנינו באמת אינו אלא מאיה. במקום בו אנו חושבים שאנו רואים אדם, ישנם כוחות קוסמיים מצטלבים. עליכם לקחת זאת ברצינות גמורה. האדם שעומד לפנינו אינו אלא צל של כוחות רבים. אך הישות שמתגלמת באדם יכולה להיות במקום שונה לחלוטין מהנקודה בה עומד האיש על שתי רגליו.
חישבו עכשיו על שלושה בני אדם. אחד הוא איכר בפרס הקדומה, שעובד עם המחרשה בשדה הפרסי. הוא נראה כמו אדם, אבל למעשה הוא נפש שכוחותיו מוחזקים על ידי איזה עולם מלמעלה או מלמטה, ואם ברצוננו לדעת את האמת לגביו, עלינו לעלות לספרה של כוחות אלה. האדם השני יכול להיות סוג של פקיד ממשלתי בפרס הקדומה. גם הוא נוצר מעולם אחר, דרך כוחות מצטלבים, ושוב, כדי להכיר אותו במובן האמיתי של המילה, עלינו לעלות לספרה של כוחות אלה. לבסוף, חישבו על פרסי שלישי, או פרסי שלגביו עלינו להדגיש בצורה עוד יותר חזקה: הוא אשליה אמיתית, הוא רוח רפאים, פנטום. כדי לגלות את האמת לגביו, עלינו לעלות לשמש כדי למצוא את הכוחות המחזיקים את דמות הפנטום הזאת. שם למעלה, בין הסודות/ של השמש, ניתן למצוא את מה שנוכל לכנות כוכב הזהב – זרתוסטרא. קרניים נשלחים מטה משם ועל האדמה חיה הישות אותה אנו מכנים זרתוסטרא, למרות שישותו האמיתית אינה שם בכלל.
חשוב להבין שבזמנים הקדומים אנשים היו מודעים היטב למשמעות השמות. השמות לא ניתנו כמו היום, אלא על פי מה שחי באמת בתוך האדם, ללא כל קשר להופעתו החיצונית. זקן בתקופתו של כריסטוס היה מבין היטב מה הכוונה כשמישהו היה מצביע על יוחנן המטביל ואומר: הנה המלאך של אלוהים! הוא היה מתעלם מההופעה החיצונית כשיקול משני, והיה שם לב רק למציאות הפנימית. ועכשיו נניח שהיו משתמשים באותה דרך ההתבטאות לגבי ישוע כריסטוס. מה היו אומרים עליו בתקופות בהן אנשים הבינו דברים כאלה? אף אחד לא היה חולם אפילו לתת את השם ישוע כריסטוס לגוף עשוי בשר שהתהלך על האדמה; הגוף היה נחשב אך ורק כסימן לכך שמה שירד וזרם רוחנית מהשמש התקבץ ביחד בנקודה מסוימת זו. וכאשר הגוף – הגוף של ישוע – התהלך ממקום למקום, זה היה פשוט כוח השמש שהפך להיות נראה לעין. כוח שמש זה היה מסוגל לנוע ממקום למקום בעצמו, ללא תלות בגוף פיזי. מדי פעם, נאמר שישוע כריסטוס נמצא 'בבית', כלומר בבשר; אך הישות שהתגשמה נעה גם ללא גוף. בייחוד בבשורה על פי יוחנן, האוונגליסט כותב לעתים קרובות בדיוק כאילו שכוח השמש נכח בגוף של בשר, כשלמעשה כריסטוס נע ממקום למקום רק ברוח.
לכן כל כך חשוב שהמעשים של ישוע כריסטוס יהיו תמיד ביחס מסוים לשמש הפיזית – שהיא הביטוי החיצוני לעולם הרוח שהתקבץ בנקודה בה נוכח הגוף הפיזי. למשל, כשישוע כריסטוס מבצע מעשה של ריפוי, כוח השמש הוא זה שמרפא, אבל השמש חייבת להיות בפוזיציה הנכונה בשמיים. 'ויהי בערב עם שקיעת השמש ויביאו אליו את כל-החולים …' וכו'. היה חשוב להראות שכוח ריפוי זה יכול לזרום למטה רק אחרי שהשמש הפיזית שקעה ופועלת בדרך רוחנית בלבד. שוב, כשישוע כריסטוס זקוק לכוח מיוחד כדי לבצע את פועלו, עליו לשאוב אותו מהשמש הרוחית, ולא מהשמש הנראית לעין הפיזית. 'למחרת בבוקר, עוד לפני זריחת השמש, קם ישוע והלך …' מתוארים כאן במפורש המסלול של השמש והכוח של השמש, ובנוסף העובדה שכוח השמש הוא זה שפועל, שישוע אינו אלא הסימן החיצוני, ושהמסלול הזה שעליו נע כוח השמש יכול גם להפוך לנראה לעין. בכל מקום בו הבשורה על פי מרקוס מדברת על כריסטוס, הכוונה היא לכוח השמש שבאותה תקופה של האבולוציה של האדמה פעל בעוצמה מיוחדת על האזור שנקרא ארץ ישראל. בנוסף לכך, כוח השמש, שהתקבץ בנקודת פוקוס, נע ממקום למקום, והגוף של ישוע היה הסימן החיצוני שאיפשר לעין הפיזית לראות את תנועתו של כוח השמש. השבילים בהם התהלך ישוע בארץ ישראל היו השבילים של כוח השמש שירד לאדמה. אם תציירו את הדרכים של ישוע כדי ליצור מעין מפה, יופיע לפניכם רמז לאירוע קוסמי – כוח השמש חדר לארץ ישראל. זהו תהליך מקרוקוסמי – זאת הנקודה העיקרית. המחבר של הבשורה על פי מרקוס מבהיר זאת היטב, כי הוא היה מודע לכך שגוף שנושא עיקרון כמו עיקרון-הכריסטוס חייב לעמוד לשירותו באופן טוטלי. לכן הבשורה מפנה את תשומת הלב לעולם שעליו מדבר זרתוסטרא בצורה כל כך נפלאה – העולם ששוכן מעבר לעולם החומרי ומשפיע על חייו של האדם. דרך ישוע כריסטוס התבהר שוב איך הכוחות של עולם רוחי זה פועלים לתוך האדמה. לכן, בגוף – בגוף של ישוע-נתן כפי ששמענו [ראו את סדרת ההרצאות על הבשורה על פי לוקס, הרצאות 4-7] – שהושפע באופן מיוחד על ידי האינדיבידואליות של זרתוסטרא, היה זה בלתי נמנע שתתרחש מעין חזרה של האירועים הקשורים לזרתוסטרא.
אנו מכירים כמה מהאגדות הנפלאות אודות זרתוסטרא. זמן קצר מאוד לאחר שהוא נולד, כבר התרחש הנס הראשון, הנס שידוע בשם 'חיוך זרתוסטרא'. הנס השני היה כשדורנסורון, המלך ששלט באזור בו נולד זרתוסטרא, החליט להרוג את הילד שלגביו אמגושים המתנגדים לאבולוציה הצהירו דברים מסוימים. אבל כאשר המלך הרים את חרבו כדי להרוג את הילד, זרועו נהייתה משותקת. כשהוא ראה שהוא אינו מצליח להרוג את הילד, המלך ציווה על משרתיו לקחת אותו למדבר ולהשאיר אותו בין חיות הפרא. זה הביטוי בו משתמשים כדי להראות שכבר בילדותו המוקדמת זרתוסטרא נועד לראות את מה שכל אחד רואה אם מבטו אינו מטוהר מטומאות. במקום הנפשות הקבוצתיות הנשגבות והישויות הרוחיות העליונות, הוא רואה את ההשתפכויות של הפנטזיות הפראיות שלו. זאת הכוונה כשנאמר לנו שזרתוסטרא נשאר במדבר בין חיות הפרא, אבל לא נפגע. זה היה הנס השלישי; הנס הרביעי היה שוב קשור לחיות פרא. והרוחות הטובות של אהורה מזדאו היו תמיד אלה ששירתו אותו.
ניסים אלה משוחזרים במידה מסוימת בבשורה על פי מרקוס. 'ומהר הוציאו הרוח אל המדבר' (למעשה, פירוש המילה הוא בדידות). 'ויהי שם במדבר ארבעים יום והשטן נסהו ויהי עם-החיות והמלאכים שרתוהו.'
הבשורה מבהירה כאן שהגוף עבר הכנה כדי להפוך למוקד של תהליכים מקרוקוסמיים. מה שקרה לזרתוסטרא היה חייב לחזור על עצמו במפגש עם חיות הפרא. הגוף החל לשאת תהליכים מקרוקוסמיים.
כבר בשורות הראשונות, הבשורה על פי מרקוס מציגה מראה מרהיב, ומטרתי בהרצאה זו הייתה להראות לכם איך בשורה זו מקבלת עוצמה וחיים חדשים רק אם מבינים את המילים במשמעותן הנכונה – לא כמו בשפה המודרנית הבנאלית שלנו, אלא במובן של השפה הקדומה, כשמאחורי כל מילה היו עולמות שלמים. את השפה המודרנית שלנו יש לעצב מחדש לפני שיהיה אפשר לגלות מה הכילו המילים בשפות הקדומות. כשאנו אומרים שהאדם חי על האדמה ומפתח את ה'אני' שלו, או שהוא היה נוכח על הירח הקדום כשהמלאכים הגיעו לשלב האנושי באבולוציה שלהם – יש לזכור את כל זה כאשר אנו קוראים: ראו הנני שולח מלאכי לפני בני האדם. את המילים הללו אי אפשר להבין ללא הידע המקדים שאותו מלמד מדע הרוח.
אילו אנשים היו באמת כנים היום, הם היו מודים בכך שהמילים בתחילת הבשורה על פי מרקוס אינן מובנות להם. אך במקום זאת, הם מאמצים עמדה יהירה, וטוענים שמדע הרוח אינו אלא פנטזיה ושהוא מסבך את הדברים שאחרת היו פשוטים למדי. אך העובדה היא שלאנשים אין ידע אמיתי היום; הם אינם מכירים את העיקרון שהוביל, למשל בפרס הקדומה, כאשר כתבי הקודש נכתבו מחדש בכל תקופה כדי להלביש אותם בצורה חדשה המתאימה לאותה תקופה. כך יצקו את המילה האלוהית בצורה של הזנד אווסטה Zend Avesta, ולאחר מכן שוב ושוב, ומה שהגיע אלינו היום היא הצורה המאוחרת ביותר. למעשה, הכתבים הפרסיים נכתבו מחדש שבע פעמים. אחת המשימות של האנתרופוסופיה היא ללמד את האנשים עד כמה זה הכרחי שהרישומים בהם הסודות הקדושים מולבשים במילים ייכתבו מחדש מתקופה לתקופה. כי אם ברצוננו לשמר את השפה הנשגבה של הכתובים הקדומים, אל לנו לנסות לדבוק באופן פדנטי למילים הישנות כאשר אנו כותבים אותן מחדש; במקום זאת, עלינו לנסות לתרגם אותן למילים שמובנות בעידן הנוכחי. ניסיון לעשות זאת נעשה בקיץ האחרון, בסדרת ההרצאות על בראשית: הסיפור התנכי של הבריאה[1], ובוודאי הבנתם אז שחייבים לעצב מחדש מילים רבות. ההרצאה של היום נתנה לכם אולי רעיון בקשר לאופן בו אותו העיקרון נכון גם לגבי הבשורה על פי מרקוס.
- בראשית – סודות סיפור הבריאה המקראי – יצא בעברית בהוצאת חירות ↑