רקע לבשורה על פי מרקוס
רודולף שטיינר
GA 124
תרגמה מאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
הרצאה מספר 10
החוכמה הרוזנקרויצרית באגדות-עם
ברלין, 10 ביוני 1911
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
אין ספק שמדע הרוח אותו אנו לומדים כבר שנים רבות הולך ומתקדם בעולם ופוגש יותר ויותר הבנה בלבבות ובחשיבה של בני זמננו. יכול להיות מועיל שנדבר מדי פעם על האופן בו מגיעים הרעיונות של מדע הרוח לידיעת האנשים, ורבים מכם ישמחו לדעת כיצד משפיע המזון הרוחני שאתם עצמכם קיבלתם על אנשים אחרים בתקופה שלנו. מתאפשר לי לדבר רק מדי פעם על התפשטות החשיבה המדעית-רוחית בעולם החיצוני, אך בוודאי תמצאו סיפוק מסוים בידיעה שאנו יכולים לראות איך הרוח שמביאה השראה לכולנו מצליחה להיכנס לארצות שונות. למשל, ראיתי שהרעיונות שלנו מתחילים למצוא אחיזה כשהעברתי הרצאות לפני זמן קצר בדרום אוסטריה, בטריאסטה. ואחר כך, כשהעברתי סדרת הרצאות בקופנהגן[1] רק לפני מספר ימים, גם שם היה ברור שהרוח אותה אנו מנסים לטפח תחת הסמל של צלב הוורדים הולכת וזוכה ליותר ויותר הקשבה. סימנים כמו אלה מעידים באופן ברור על כך שקיימים גם צורך וגם כמיהה למה שאנו קוראים מדע רוח.
מבחינת הרוח המאירה את התנועה שלנו, יש חשיבות מרכזית לכך שנמנע מכל הסתה או תעמולה, ושבמקום זאת נשים לב לחוכמה הגדולה, הנרחבת, שהאדם בליבו ובנפשו זקוק לה כדי להרגיש ביטחון כלשהו בחיים בימינו. חובתנו היא להפוך את המחשבות הרוחניות האלה למזון אמיתי לנפש שלנו. בוודאי הבנתם מספיק על חוק הקרמה הגדול כדי לדעת שלא במקרה אדם מרגיש את הדחף לרדת לעולם הפיזי בתקופה הספציפית הזאת. הנפשות של כולכם הרגישו את הכמיהה להתגשם בגוף פיזי בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בגלל ההשתוקקות לחוות את מה שניתן להשיג בסביבה הפיזית הנוכחית.
בואו נתבונן בתקופה שלנו ונראה איך ההיבט הרוחי שלה מופיע בפני הנפשות שכמוכם נולדו לתוכה. בתחילת המאה, התנאים היו שונים מאד ממה שהם היו 50 או 60 שנה לפני כן. האנשים שחיים בתקופה שלנו – כמו כולכם שנמצאים כאן – מנסים מדי פעם ללמוד על ההדרכה וההובלה הרוחית של העולם, על הכוחות וההשפעות הרוחיים שממלאים את העולם החיצוני בממלכות השונות של הטבע וחודרים אל נפשות בני האדם. אבל בחמישים השנים האחרונות, נפש שרעבה למזון רוחני ומחפשת אותו לא יכלה למצוא הרבה. רעב זה נוכח במעמקי נפש האדם, למרות שאולי יש לה קול חלש מאד, שקל להשתיקו. אך הכמיהה נמצאת, וכול אחד מחפש מזון רוחני, לא משנה מהו מעמדו בחיים, ולא משנה איך הוא משתמש ביכולותיו. בכל תחום מדע בו תעבוד היום, אתה לומד רק עובדות חיצוניות, חומריות; אפשר להשתמש בהן בצורה מבריקה וחכמה מאוד כדי לקדם את התרבות המודרנית, אך הן אינן עוזרות לנו בכלל בהבנת הדברים שהרוח יכולה לגלות לנו. לא משנה אם אתה אמן או עוסק באיזושהי עבודה מעשית, אתה תמצא מעט דברים שיוכלו לעבור אל ראשך או ידיך כדי לתת לך לא רק אנרגיה ומוטיבציה לעבודה שלך, אלא גם ביטחון ונחמה בחיים. כבר בתחילת המאה ה-19, אנשים חשו שבעתיד הקרוב מאוד יישאר מעט מאוד מזון רוחני. במהלך המחצית הראשונה של המאה, כשעדיין היה ניתן למצוא שרידים של חיי הרוח הקדומים, למרות שהם לבשו צורה אחרת, אנשים רבים הרגישו שיש משהו באוויר שמנבא את ההיעלמות המוחלטת של אוצרות הרוח הקדומים שהועברו דרך המסורת מתקופות קודמות. אך ההתקדמות הלגיטימית של התרבות במאה ה-19 היא דווקא זו שתשמיד לגמרי את המסורות הרוחניות שהגיעו מן העבר.
במחצית הראשונה של המאה ה-19, נשמעו קולות רבים שדיברו בכיוון הזה, ואצטט דוגמא אחת של אדם שחי בתקופה ההיא והכיר היטב את הצורה הקדומה של התיאוסופיה, אך הוא גם ידע שהיא עתידה להיעלם עקב מהלך האירועים במאה ההיא; בו זמנית, הוא היה משוכנע שיבוא הזמן בעתיד בו תתרחש התחדשות של התיאוסופיה הקדומה והיא תופיע בצורה חדשה. אקרא לכם קטע הנכתב לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה ה-19, בשנת 1847. המחבר היה הוגה מסוג שכבר אינו קיים היום – אדם שעדיין היה רגיש להדים האחרונים של אותן מסורות עתיקות שכבר אבדו מזמן.
"לעתים קרובות קשה ללמוד מהתיאוסופים המבוגרים יותר מה היא מטרתה האמיתית של התיאוסופיה… אך ברור שלאורך הדרכים שהתיאוסופיה צעדה עד כה, היא אינה יכולה לקבל קיום אמיתי כמדע, ואינה יכולה גם להשיג כל תוצאה בספרה רחבה יותר. עם זאת, תהיה זו טעות להסיק שהיא תופעה שלא ניתן להצדיק אותה מאופן מדעי או שהיא תופעה חולפת. ההיסטוריה עצמה מפריכה זאת: היא מראה איך תופעה אניגמטית זו מעולם לא הצליחה להיות באמת בעלת השפעה בעולם, אך למרות זאת היא הצליחה להגיח שוב ושוב, ושרשרת של מסורת מתמשכת החזיקה ביחד את צורותיה הרבות… בכל התקופות היו אנשים מעטים שבהם הדחף העיקש לחיי חשיבה התחבר לצורך דתי חי. אך התיאוסופיה נועדה רק למעטים האלה… הדבר החשוב הוא שאם התיאוסופיה תהפוך אי פעם למדע במובן האמיתי של המילה, ותוביל לתוצאות ברורות ומוגדרות, תוצאות אלה יהפכו לאמונה רווחת, מוכרות כאמיתות תקפות, ויתקבלו באופן גורף בקרב אלה שאינם מצליחים לצעוד לאורך השביל היחיד שרק דרכו היה ניתן לגלות אותן.
אך כל זה נמצא עדיין ברחם של העתיד, שאותו איננו רוצים לנבא. לעת עתה, נודה על ההרצאה היפה שאותה העביר אטינגר, הרצאה שבוודאי תזכה להערכה גדולה בקרב חוגים רבים."
זה מראה מה אדם כמו רותהRothe מהיידלברג חש לגבי הרוח התיאוסופית ב-1847. הקטע הוא מההקדמה שלו למאמר מאת אטינגר, תיאוסוף שחי במחצית השנייה של המאה ה-18.
אם כן, מה אפשר לומר על רוח התיאוסופיה? היא רוח שבלעדיה מעולם לא היו מתאפשרים ההישגים התרבותיים האמיתיים של העולם. כשאנו לוקחים בחשבון את ביטוייה הגדולים, ניתן לומר: בלעדיהם לא היו קיימים אנשים כמו הומרוס, פינדר, רפאל, מיכלאנג'לו; לא היה עומק של רגש דתי בבני האדם, לא היו חיים רוחניים אמיתיים, ולא הייתה תרבות חיצונית. את כל מה שהאדם יוצר הוא חייב ליצור מתוך הרוח. אם הוא חושב שהוא יכול ליצור בלי הרוח, הוא אינו מודע לעובדה שלמרות שבתקופות מסוימות השאיפה הרוחנית נכנסת לתהליך של התדרדרות, ככל שדבר מושרש באופן פחות יציב ברוח, הוא יותר נוטה למות. כל דבר בעל ערך נצחי נובע מתוך הרוח, ואף דבר שנברא אינו שורד אם שורשיו אינם נעוצים ברוח. אך מאחר שכל דבר שהאדם עושה נמצא תחת ההשגחה של החיים הרוחניים, אפילו היצירה הקטנה ביותר, אפילו כשמשתמשים בה למטרות חיי היומיום, הינה בעלת ערך נצחי, ומחברת את האדם שיצר אותה לרוח. אנו יודעים שמקור החיים התיאוסופיים שלנו עצמנו נמצא במה שקראנו לו הזרם הרוזנקרויצרי; והדגשנו לעתים קרובות שמאז המאה ה-11, ה-12 וה-13 המאסטרים של החוכמה הרוזנקרויצרית מכינים את התנאים שהתחילו בסוף המאה ה-19 וימשיכו לתוך המאה ה-20. העתיד שרותה מהיידלברג מצפה לו ונכסף אליו כבר נמצא, ויש לזהות אותו ככזה. אך אלה שגרמו לכך שזרם זה יכנס לתוך הנפשות, בהתחלה באופן שלא היה ניתן לחוש אותו, מכינים את התנאים כבר זמן רב, זמן רב מאוד. במובן מסוים, השביל שקראנו לו הדרך הרוזנקרויצרית מאז המאה ה-11, ה-12 וה-13, נוכח בתנועה התיאוסופית שלנו בצורה מודעת יותר; השפעתה זרמה לתוך הלבבות והתודעה של העמים באירופה ומטביעה עליהם את חותמה.
ממה שקרה בתרבות האירופאית, האם נוכל לקבל מושג לגבי האופן בו רוח זו החלה לפעול? אמרתי כרגע שהיא פעלה כרוח הרוזנקרויצרית האמיתית מאז המאות ה-11, ה-12, ה-13 וה-14; היא הייתה תמיד נוכחת, למרות שרק בתקופה ההיא לבשה צורה רוזנקרויצרית. מקורה של הרוח הרוזנקרויצרית נמצא בעבר הרחוק – היו לה את המיסטריות שלה אפילו בעידן האטלנטי. השפעתה פעלה לאורך עידנים ארוכים, והפכה להיות יותר ויותר מודעת ככל שהיא זרמה לתוך הלבבות והנפשות של בני האדם.
כעת ננסה לקבל מושג מסוים לגבי האופן בו הרוח הזו פילסה את דרכה לתוך האנושות. אנו נפגשים ביחד כאן, והלימודים שלנו עוזרים לנו לראות את הדרכים בהן נפש האדם מתפתחת ועולה בהדרגה למימדים בהם היא יכולה להבין את חיי הרוח, ואולי אפילו לראות אותם. רבים מכם מנסים כבר שנים לתת למושגים ולרעיונות שמשקפים את חיי הרוח לזרום לתוך נפשכם כמזון רוחני. אתם יודעים איך אנו מנסים לרכוש הבנה מסוימת לגבי חידות העולם. תיארתי לעתים קרובות את השלבים השונים של התפתחות הנפש וכיצד היא יכולה לעלות לעולמות העליונים; כיצד יש להבדיל בין חלק גבוה של האני לבין חלק נמוך יותר; איך האדם בא מתנאים פלנטריים אחרים, אחרי שהוא עבר דרך אבולוציית שבתאי, אבולוציית שמש ואבולוציית ירח, שבמהלכן נוצרו הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי שלו; ואיך לבסוף הוא נכנס לעידן של אבולוציית אדמה. אמרתי לכם שיש משהו בתוכנו שחייב להתחנך כאן על האדמה כדי לעלות לשלב גבוה יותר. אמרנו גם שההתפתחות של ישויות מסוימות – הישויות הלוציפריות – התעכבה בתקופת הירח הקדום, והם ניגשו מאוחר יותר לגוף האסטרלי של האדם כמפתים, וגם כדי להעניק לו תכונות מסוימות. אמרתי לכם לעתים קרובות כיצד האדם חייב להתגבר על נטיות מסוימות באני הנמוך שלו, ודרך ניצחון זה לעלות לספרות שאליהן שייך האני הגבוה שלו, לספרות הגבוהות יותר של החיים הרוחניים. יש לזכור את דבריו של גיתה:
וכל עוד אינך יודע אותה,
המוות וההתהוות הזאת,
הנך רק אורח מיוסר
על האדמה האפלה!
אנו יכולים להשיג את דרגת ההתפתחות שאפשרית כיום, ויכולה להעניק עוצמה, ביטחון ותוכן אמיתי לחיים, אם אנו רוכשים ידע על המרכיבים השונים במבנה האדם, ומבינים שמבנה זה איננו תערובת אקראית, אלא מורכב מגוף פיזי, גוף אסטרלי ואני. אנו ניסחנו רעיונות מדויקים למדי, למשל לגבי הטמפרמנטים, על ידי חקירה של תהליך החינוך ושל התפתחות הגוף הפיזי עד לגיל 7, הגוף האתרי עד לגיל 14, והגוף האסטרלי עד לגיל 21. באמצעות הלימוד של שליחותה של האמת, התפילה, הכעס, המושגים שרכשנו לגבי שלושת הגופים, ולגבי נפש התחושה, הנפש השכלית ונפש התודעה או הנפש הרוחנית, אינם נשארים בגדר של רעיונות מופשטים, אלא מעניקים משמעות, בהירות ותוכן לקיומנו.
בדרך זו הגענו להבנה מסוימת אודות חידות העולם. ולמרות שישנם אנשים רבים מחוץ למעגל שלנו, שבאופן מודע או לא מודע עדיין ממשיכים להחזיק בהשקפה מטריאליסטית, בכל זאת קיימות נפשות רבות שחשות שעבורן זהו צורך קיומי אמיתי לשמוע את סוג התיאורים שהתאפשר לנו להציג. רבים מכם לא הייתם יכולים להיות נוכחים איתנו במשך שנים, להשתתף בחוויות ובפעילויות שלנו, אילולא זה היה צורך ממשי בחייכם. מדוע ישנן כיום נפשות שמבינות את הדברים האלה, ושעבורן הרעיונות והמושגים שפיתחנו כאן משמשים כמדריך בחייהם? הסיבה היא זאת: כשם שאתם נולדתם לתוך העולם המודרני עם הכיסופים האלה, כך האנשים שחיו בתקופות קודמות באירופה – וזה אומר רבים מאוד מאלה שנוכחים כאן היום – נולדו במהלך מאות השנים שעברו לעולם ולסביבה שונים מאוד מהעולם והסביבה של המאה ה-19. ננסה לחשוב על המאה ה-6, ה-7 או אפילו על המאה ה-12 וה-13, כשהתגשמו רבים מאלה שנוכחים כאן היום, ועל סוג הדברים אותם יכלו לחוות הנפשות שחיו אז.
בתקופות האלה לא הייתה אגודה תיאוסופית בה נלמדו נושאים כמו אלה שאנו עוסקים בהם היום; ההשפעה של הסביבה על נפש האדם לבשה צורה שונה מאוד. אנשים לא נסעו לכל מיני מקומות כדי להעביר הרצאות על נושאים שקשורים במדע הרוח, אלא זמרים או משוררים נודדים הלכו מכפר לכפר, מעיר לעיר, ודיברו על הרוח. זמרים נודדים אלה לא דיברו על תיאוסופיה, על האני הנמוך והגבוה, על הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי של האדם וכדומה. משימתם במסעותיהם הייתה לדבר על הרוח באופן בו היה נהוג לדבר עליה בזמנים ההם. במרכז ובמזרח אירופה, סיפרו את הסיפור הבא:
היו היה בן של מלך. בשעה שהוא יצא לרכב יום אחד, הוא שמע אנחות כאב מתעלה שבצד הדרך, וכאשר הוא עקב אחרי המסלול של התעלה כדי לגלות את מקור האנחות, הוא מצא אישה זקנה. הוא ירד מהסוס, ירד לתוך התעלה ועזר לזקנה לצאת ממנה. ואז הוא ראה שהיא נפצעה ברגלה ואינה מסוגלת ללכת. הוא שאל אותה איך קרתה התאונה, והיא ענתה לו: 'אני זקנה, וצריכה לקום מוקדם אחרי חצות הלילה כדי ללכת אל העיר ולמכור את הביצים שלי; בדרך נפלתי לתוך התעלה הזאת.' בן המלך אמר לה: 'את לא יכולה להגיע הביתה לבדך, כך שאני ארכיב אותך על סוסי ואקח אותך.' זה מה שהוא עשה, והאישה אמרה לו: 'למרות שאתה נולדת אציל, אתה איש טוב ואדיב; ומפני שעזרת לי, אגמול לך.' הוא ניחש כעת שהיא אינה אישה רגילה, כי היא אמרה: תקבל את הגמול שנפשך הטובה ראויה לו. האם אתה רוצה להתחתן עם הבת של מלכת הפרחים?' 'כן!' הוא ענה. היא המשיכה בדבריה: 'בשביל זה תהיה זקוק למשהו שאני יכולה להעניק לך בקלות,' והיא נתנה לו פעמון קטן, ואמרה: 'אם תצלצל בפעמון הזה פעם אחת, מלך הנשרים יבוא עם צבאותיו כדי לעזור לך עם הקושי בו תמצא את עצמך; אם תצלצל פעמיים, יגיע מלך השועלים עם צבאותיו כדי לעזור לך עם הקושי בו תמצא את עצמך; ואם תצלצל שלוש פעמים, יבוא מלך הדגים עם צבאותיו כדי לעזור לך עם הקושי בו תמצא את עצמך.' בן המלך לקח את הפעמון הקטן וחזר הביתה, הודיע שהוא הולך לחפש את הבת של מלכת הפרחים, ויצא לדרך. הוא רכב על סוסו דרך ארוכה מאוד, אבל אף אחד לא ידע להגיד לו היכן גרה מלכת הפרחים עם בתה. סוסו היה כבר מותש, ולא היה מסוגל לשאת אותו עוד, כך שהוא נאלץ להמשיך בדרכו ברגל. הוא פגש איש זקן ושאל אותו היכן גרה מלכת הפרחים. 'אינני יודע לומר לך,' ענה הזקן, 'אבל תמשיך בדרך עוד ועוד, ותמצא את אבי שאולי כן יידע לומר לך.' וכך המשיך בן המלך, שנה אחרי שנה, ואז פגש איש אחר, עוד יותר זקן. הוא שאל אותו: 'האם תוכל לומר לי היכן גרה מלכת הפרחים? האיש הזקן ענה לו: 'אינני יודע לומר לך, אבל עליך להמשיך בדרך עוד שנים רבות וארוכות, ותמצא את אבי שבוודאי יידע לומר לך היכן גרה מלכת הפרחים.' וכך המשיך בן המלך בדרכו ולבסוף פגש איש זקן מאוד, ושאל אותו אם הוא יכול לומר לו היכן גרה מלכת הפרחים עם בתה. הזקן ענה: 'מלכת הפרחים חיה רחוק מאוד, בהר אותו אתה יכול לראות במרחק מכאן. אך דרקון מפחיד מאוד שומר עליה. ברגע זה לא תוכל להתקרב לשם, מפני שזה הזמן בו הדרקון אינו ישן בכלל; הוא ישן רק בזמנים מסוימים, וכעת זוהי התקופה בה הוא ער. אבל עליך להמשיך ללכת עוד מרחק מה, להר אחר, ושם תמצא את אם הדרקונים; דרכה תשיג את יעדך.' וכך הוא המשיך ללכת ומצא את אם הדרקונים, ההתגלמות של הכיעור ממש. אך הוא ידע שזה תלוי בה אם יוכל למצוא את הבת של מלכת הפרחים. ואז הוא ראה שבעה דרקונים אחרים סביבה, כולם להוטים לשמור על מלכת הפרחים ועל בתה, שהיו כלואות כבר זמן רב וגורלן היה שבן המלך ישחרר אותן. וכך הוא אמר לאם הדרקונים: 'אני יודע שעלי להפוך למשרת שלך כדי שאוכל למצוא את מלכת הפרחים.' 'כן,' היא ענתה,' עליך להיות המשרת שלי ולבצע משימה שאינה קלה. הנה סוס שתצטרך להוביל למרעה ביום הראשון, השני והשלישי. אם תצליח להחזיר אותו הביתה במצב טוב, אולי תשיג את מטרתך לאחר שלושה ימים. אבל אם תיכשל, הדרקונים יטרפו אותך – אנחנו כולנו נטרוף אותך.' בן המלך הסכים, ולמחרת בבוקר הביאו לו את הסוס. הוא ניסה להוביל אותו למרעה, אך הוא נעלם מיד. הוא חיפש אחריו לשווא, וחש מיואש. אז הוא נזכר בפעמון הקטן אותו הוא קיבל מהאישה הזקנה, הוציא אותו וצלצל בו פעם אחת. נשרים רבים התאספו, כאשר מלך הנשרים מוביל אותם, חיפשו אחרי הסוס ומצאו אותו, כך שבן המלך הצליח להוביל אותו בחזרה לאם הדרקונים. היא אמרה לו: 'מאחר שהחזרת את הסוס, אתן לך גלימה מנחושת כדי שתוכל להשתתף בנשף הערב בחצרה של מלכת הפרחים ובתה.' ואז, ביום השני, הוא שוב קיבל את הסוס כדי שייקח אותו למרעה, אבל הסוס שוב נעלם ובן המלך לא הצליח למצוא אותו. אז הוא הוציא את הפעמון וצלצל בו פעמיים. מיד הופיע מלך השועלים עם צבא השועלים שלו; הם חיפשו, ומצאו את הסוס, ושוב בן המלך הצליח להחזיר אותו לאם הדרקונים. אז היא אמרה לו: 'היום אתן לך גלימה מכסף כדי שתוכל להיות הערב בנשף של מלכת הפרחים ובתה.' בנשף, מלכת הפרחים אמרה לו: 'ביום השלישי תבקש שיתנו לך את הסיח של הסוס, ואיתו תוכל להציל אותי, ואנחנו נהיה ביחד.' אז, ביום השלישי, הוא שוב קיבל את הסוס כדי שיוביל אותו למרעה, והסוס שוב נעלם, כי הוא היה פראי מאוד. הוא הוציא את הפעמון וצלצל בו שלוש פעמים, ומלך הדגים הופיע עם נתיניו, מצא את הסוס, ובפעם השלישית בן המלך הביא אותו הביתה. הוא ביצע את משימתו בהצלחה. אם הדרקונים נתנה לו גלימת זהב כבגד שלישי, כדי שהוא יוכל ללכת לנשף של מלכת הפרחים. כשכר הוגן, הוא קיבל את הסיח של הסוס שהוא טיפל בו. איתו הוא הצליח לקחת את מלכת הפרחים ואת בתה לארמון שלהן. ומאחר שהיו עוד כאלה שרצו לגנוב את בתה, מלכת הפרחים הצמיחה גדר חיה סביב הארמון, כדי שאף אחד לא יוכל לפלוש אליו. אז מלכת הפרחים אמרה לבן המלך: 'אתה זכית בבתי, ומעכשיו היא תהיה שלך, אבל רק בתנאי אחד. אתה יכול להיות איתה במשך מחצית מהשנה, אך במחצית השנייה, היא חייבת לחזור מתחת לאדמה ולהיות איתי. רק בתנאי זה תוכל להתאחד איתה.' וכך זכה בן המלך בבתה של מלכת-הפרחים וחי איתה מחצית מן השנה, בעוד שבמחצית השנייה של השנה היא חיה עם אימה.
בימים ההם, אנשים רבים הקשיבו לסיפור זה, וסיפורים אחרים דומים לו. הם הקשיבו והפנימו את מה ששמעו, אך לאחר מכן הם לא המציאו אלגוריות, כמו תיאוסופים מודרניים רבים, כי אין כל ערך לפרשנויות הסמליות או לאלגוריות של דברים מסוג זה. האנשים הקשיבו לסיפורים מפני שהם היו מקור הנאה בשבילם, ואור חמים חדר לנפשם בזמן שהם הקשיבו. הם לא רצו יותר מזה כשהם שמעו את הסיפור של מלכת הפרחים ובן המלך עם הפעמון שלו והחיזורים שלו אחרי הבת של מלכת הפרחים.
יש נפשות רבות שחיות היום, ושבימים ההם שמעו אגדות כאלה עם עונג בנפשם, וההשפעות המשיכו לחיות בהן. הרגשות והתחושות שלהם הפכו למחשבות וחוויות, ונפשם עברה טרנספורמציה הודות לכוחות חדשים. כוחות אלה הפכו לכמיהה לפירוש גבוה יותר של אותם הסודות, לכמיהה למדע רוח. בימים ההם, המשוררים הנודדים לא נהגו לומר שהאדם שואף לאני הגבוה שלו ולמטרה זו עליו להתגבר על האני הנמוך שלו שמעכב אותו. הם העבירו את המסר שלנו בצורת אגדה על בן מלך שיצא לעולם רוכב על סוסו, שמע אנחות כאב שבאו מתעלה, ועשה מעשה טוב. היום אנו מדברים פשוט על מעשה טוב, מעשה של אהבה והקרבה. בזמנים הקדומים תיארו את המעשה דרך תמונות. היום אנו אומרים שעל האדם לפתח רגש כלפי הרוח שיאיר בו מחשבה על עולם הרוח וייצור בו כוחות שדרכם הוא יוכל ליצור קשר איתו. בזמנים הקדומים הביעו זאת בתמונה של האישה הזקנה שנתנה לבן המלך פעמון שהוא יצלצל בו. היום נאמר: האדם לקח לתוך עצמו את כל ממלכות הטבע ומאחד בהרמוניה את כל מה שנמצא לפניו וסביבו. אך עליו ללמוד להבין איך מה שנמצא בעולם החיצוני חי בתוכו, ואיך הוא יכול להתגבר על טבעו הנמוך, כי הוא יוכל לקבל ממנו עזרה רק אם הוא יוכל ליצור קשר נכון בין מה שפועל בממלכות הטבע לבין ישותו.
דיברנו לעתים מספיק קרובות על האבולוציה של האדם דרך התקופות של שבתאי, השמש והירח, ועל איך הוא עזב מאחור את שאר ממלכות הטבע, כשהוא שומר בתוך עצמו את הטוב ביותר מכל אחת מהן, כדי שהוא יוכל לעלות לשלב גבוה יותר. לאיזה שלב הוא התפתח עד כה? כדי להצביע על מה שחי בנפש האדם, אפלטון כבר השתמש בדימוי הסוס שעליו האדם רוכב ומתקדם מהתגשמות אחת לשנייה. בתקופות שעליהן אנו מדברים, הדימוי בו השתמשו היה זה של הפעמון, בו צלצלו כדי להזמין את הנציגים של ממלכות הטבע – מלך הנשרים, מלך השועלים ומלך הדגים – כדי שהישות שיעודה היה להיות השליטה של ממלכות אלה תוכל ליצור קשר נכון איתם.
נפש האדם אינה ממושמעת, וניתן להביא אותה לקשר נכון עם ממלכות הטבע רק אם ממתנים אותה דרך אהבה וחוכמה. בזמנים הקדומים, הציגו אמת זו בצורת תמונות, ועזרו לנפש להבין את מה שהיום אנו מביעים בצורה שונה. אמרו אז לאנשים שבן המלך צלצל בפעמון פעם אחת והופיע מלך הנשרים; פעמים והופיע מלך השועלים; שלוש פעמים והופיע מלך הדגים. הם היו אלה שהחזירו את הסוס. במילים אחרות: יש להכיר ברעש ובהמולה שגועשים בנפש האדם; כשמכירים בהם, אפשר לשחרר את הנפש מההשפעות הנמוכות יותר, ולהביא סדר לתוכה.
בעידן המודרני, אנו אומרים שהאדם צריך ללמוד איך התשוקות שלו, הכעס וכו' קשורים להתפתחותו משביעון אחד לשני. במילים אחרות, עלינו ללמוד להבין את שלושת המעטים של האדם. בתקופות קדומות, הוצבה תמונה יפה בפני בני האדם: בן המלך קיבל גלימה, מעטה, כל פעם שהוא צלצל בפעמון הקטן – כלומר כשהוא התגבר על אחת מממלכות הטבע. היום אנו מדברים על לימוד טבעו של הגוף הפיזי; בימים הקדומים, השתמשו בתמונה – של אם הדרקונים שנותנת לבן המלך מעטה או גלימה מנחושת. אנו לומדים את טבעו של הגוף האתרי; בזמנים הקדומים נאמר שאם הדרקונים נתנה לבן המלך גלימה מכסף ביום השני. אנו מדברים על הגוף האסטרלי עם התשוקות הגועשות שלו; בזמנים הקדומים נאמר שביום השלישי אם הדרקונים נתנה לבן המלך גלימה מזהב. מה שאנו לומדים היום בצורת מושגים על טבע האדם המורכב משלושה איברים, נאמר אז דרך התמונה של גלימת הנחושת, גלימת הכסף וגלימת הזהב. במקום הדימויים של הגלימות מנחושת, כסף וזהב, אנו מדברים היום במונחים שמעבירים הבנה של האופן בו הגוף הפיזי המוצק קשור למעטים האחרים של האדם כשם שהנחושת קשורה לכסף ולזהב.
אנו מדברים היום על שבעה סוגים של ישויות לוציפריות שהתפתחותן עוכבה בתקופת האבולוציה של הירח, ושמטרתן להשפיע על הגוף האסטרלי של האדם. המשוררים הנודדים אמרו: כשבן המלך הגיע להר, המקום בו היה אמור להתאחד עם הבת של מלכת הפרחים, הוא פגש שבעה דרקונים שהיו טורפים אותו אילו לא היה מבצע את משימתו. אנו יודעים שאם האבולוציה שלנו לא תתקדם בדרך הנכונה, הכוחות של שבעה הסוגים של ישויות לוציפריות ישחיתו אותנו. אנו אומרים היום שעל ידי התפתחות רוחנית אנו מוצאים את האני הגבוה שלנו. המשוררים הנודדים אמרו: בן המלך התאחד עם מלכת הפרחים. ואנו אומרים: חייבים לקבוע ריתמוס מסוים בנפש האדם. תזכרו שלפני מספר שבועות אמרתי שכאשר עולה רעיון בנפש, עלינו לתת זמן לרעיון להבשיל, ואז יהיה אפשר לזהות בתהליך ריתמוס מסוים. לאחר שבעה ימים, הרעיון נכנס למעמקי הנפש; לאחר ארבע-עשר ימים הרעיון המבשיל יכול לאחוז בסובסטנציה האסטרלית החיצונית ונותן לעצמו לעבור טבילה על ידי רוח העולם. לאחר 21 ימים, הרעיון נעשה עוד יותר בשל. ורק לאחר ארבע כפול שבעה ימים הוא מוכן שיעניקו אותו לעולם כמתנה של האישיות שלנו. זוהי ההתגלמות של הריתמוס הפנימי של הנפש. הכושר היצירתי של האדם יכול לפעול בצורה יעילה רק אם הוא אינו מנסה לכפות מיד על העולם רעיון שעולה בו, אלא מודע לכך שהריתמוס המסודר של העולם החיצוני חוזר על עצמו בנפשו, שעליו לחיות בצורה כזאת שהמקרוקוסמוס משתקף במיקרוקוסמוס של ישותו. המשוררים הנודדים אמרו: האדם חייב להביא את נפשו למצב של הרמוניה, לחפש את בתה של מלכת הפרחים, ולהגיע איתה לאיחוד בו הוא מבלה חצי שנה עם כלתו, ובמהלך מחצית השנה השנייה הוא נותן לה לחיות עם אימה שחיה במעמקים. זה אומר שהוא קובע ריתמוס בתוך עצמו והריתמוס של חייו מתנהל בהרמוניה עם הריתמוס של המקרוקוסמוס.
תמונות אלה – ויכולנו לתאר עוד מאות תמונות כאלה – עוררו את הנפש דרך צורות המחשבה שהן יצרו; והתוצאה היא שנפשות שחיות היום התבגרו מספיק כדי להקשיב לסוג השונה של הצגת הדברים על ידי מדע הרוח. אך לפני שזה התאפשר, האדם היה חייב לחוות תחושה של חוסר ושל כמיהה רבת עוצמה. הכמיהות הרוחניות של הנפש היו צריכות להיבלע קודם בעולם הפיזי. וזה אכן קרה במחצית הראשונה של המאה ה-19. ואז, במחצית השנייה של המאה, עלתה התרבות המטריאליסטית עם השפעתה ההרסנית על חיי הרוח. אך הכמיהה הפכה להיות עוד יותר חזקה, והאידיאל של התנועה של מדע הרוח הפך להיות עוד יותר משמעותי. במחצית הראשונה של המאה ה-19 היו רק מעטים שבמעין סבל שקט חשו שהרעיונות שפעם הועברו בצורת תמונות בסיפורים עדיין קיימים, אך הם במצב של הידרדרות.
בנפש אדם מסוים שנולד בשנת 1803, עדיין הדהדו הדים של החוכמה הקדומה של הזמנים שעברו. משהו קרוב מאוד לרעיונות תיאוסופיים נכח באדם זה כמציאות חיה. נפשו הייתה שקועה במלואה במה שאנו מכנים היום הפתרון המדעי-רוחי של חידת הקיום של העולם. שמו היה יוליוס מוזן. נפשו הצליחה לשרוד רק מפני שרוב חייו הוא היה רתוק למיטה. הגוף והנפש לא יכלו להסתגל אחד לשנייה מפני שעקב האופן בו מוזן תפס את הרעיונות האלה מבלי להיות מסוגל לחדור אותם רוחנית, גופו האתרי נשאב מגופו הפיזי, שנהיה משותק כתוצאה מכך. אך למרות זאת, נפשו הצליחה לעלות לגבהים רוחניים. ב-1831 הוא כתב ספר יוצא דופן בשם (Ritter Wahn) ריטר ואן. הוא שמע על אגדה מופלאה שעדיין שרדה באיטליה, אגדת עם איטלקית עתיקה. כשהוא למד אותה, הוא הבין שטמון בה משהו מרוח היקום, שאלה שיצרו את הדימויים באגדה היו מלאים ברוחניות החיה של סדר העולם. התוצאה הייתה שב-1831 הוא כתב ספר באמת נפלא – שנשכח, מיותר לציין, ביחד עם כל כך הרבה יצירות שהיו פרי של גדולה רוחנית.
ריטר ואן יוצא לדרך לנצח את המוות, ובדרכו הוא פוגש שלושה זקנים: אירד, זמן ו-מרחב. יוליוס מוזן לקח את המילה הגרמנית אירד כדי לתרגם את il mondo האיטלקי, מפני שידע שיש בה משהו משמעותי במיוחד. אירד, זמן ו-מרחב הם השמות של שלושת הזקנים, שלא יכולים לעזור לריטר ואן, מפני שהם עצמם בני תמותה. אירד כולל את כל מה שכפוף לחוקי הגוף הפיזי, ובכך למוות. זמן, הגוף האתרי, הינו חולף מטבעו; והשלישי, הגוף האסטרלי הנמוך, שנותן לנו את תפיסת ה-מרחב, גם כפוף למוות. האינדיבידואליות שלנו עוברת מגלגול לגלגול; אך על פי אגדת העם האיטלקית, אירד, זמן ו-מרחב מייצגים את שלושת המעטים שלנו.
מי הוא ריטר ואן? כל אחד מאיתנו, כשאנו עוברים מהתגשמות ארצית אחת לשנייה, מביטים בעולם ופוגשים את המאיה, האשליה הגדולה; כל אחד מאיתנו, בכך שאנו חיים ברוח, יוצא לדרך לנצח את המוות. במסע זה אנו פוגשים את שלושת הזקנים, שהם שלושת המעטים שלנו. הם אכן מאוד זקנים! הגוף הפיזי קיים באבולוציה מאז תקופת שבתאי הקדום, הגוף האתרי מאז תקופת השמש הקדומה, והגוף האסטרלי מאז תקופת הירח הקדום. ה'אני', התגשם באדם במהלך תקופת ה-אדמה עצמה. יוליוס מוזן מתאר את ריטר ואן כשואף להתגבר על המוות. הוא משתמש בדימוי האפלטוני של רוכב על סוס – דימוי שהיה מוכר בכל אירופה המרכזית ועוד יותר רחוק מכך. ריטר ואן יוצא לדרך רכוב על סוסו בניסיון לכבוש את השמיים עם חשיבה מטריאליסטית – כמו כל אלה שדבקים בעולם החושים וכלואים באשליה ובמאיה. אך כאשר הם נכנסים לעולם הרוח דרך מוות, יוליוס מוזן מתאר באופן מדויק את מה שקורה. בני אדם כאלה לא חיו את מלוא חייהם עד תומם, ומשתוקקים לרדת שוב לאדמה כדי שהנפש שלהם תוכל להמשיך להתפתח. וכך ריטר ואן חוזר לאדמה. הוא רואה את מורגנה היפה, הנפש, שכל דבר ארצי מעורר אותה, ושמייצגת – כמו הבת של מלכת הפרחים – את האיחוד עם מה שהאדם יכול להשיג רק דרך מה שהוא לומד על האדמה. הוא נופל קורבן למוות כך שהוא שוב מאוחד עם האדמה ומורגנה היפה. זה אומר שהוא עובר דרך המוות כדי שיוכל להעלות את נפשו, אותה מסמלת מורגנה, לשלבים יותר ויותר גבוהים במהלך כל התגשמות חדשה.
מדימויים כאלה שנושאים חותם של חיים בני אלפי שנים, באים רעיונות לאמנים גדולים כמו יוליוס מוזן. במקרה שלו, נתנה להם ביטוי נפש גדולה מדי בכדי לחיות בריאה בגוף פיזי בתקופה בה התקרב המטריאליזם, וכתוצאה מכך יוליוס מוזן נאלץ לסבול את הכאב שנפשו הלהוטה ומלאת התשוקה כפתה עליו. זה היה האימפולס שפעל באדם שחי במחצית הראשונה של המאה ה-19. הוא יהיה שוב פעיל, אבל באופן כזה שיצית את הכוחות באדם; והוא יאפשר לנו להתחיל להבין מהי המשמעות של רוח הרוזנקרויצריות – הרוח שצריכה לפלס את דרכה לתוך נפש האדם.
אנו יכולים להסיק כעת שמה שאנחנו עצמנו מטפחים היה קיים תמיד. אילו היינו מאמינים שמשהו בעולם יכול לשגשג מבלי שרוח זו תעבוד בבני האדם, היינו נופלים קורבן לאשליות שריטר ואן סבל מהן.
מהיכן באו המשוררים מהמאה ה-7, ה-8 או אפילו ה-13, שנדדו בעולם כדי ליצור צורות-מחשבה שיכולים לאפשר לנפשות של ימינו לקבל סוג שונה של הבנה? איפה למדו המשוררים הנודדים האלה איך להביא לאנשים תמונות כאלה? הם למדו במרכזים שהיום אנו מכנים בתי ספר רוזנקרויצריים. הם היו תלמידים של הרוזנקרויצרים. מוריהם אמרו להם: אינכם יכולים לצאת לעולם כעת ולהלביש את המסר שלכם במושגים ורעיונות, כפי שזה יהיה חייב להיעשות מאוחר יותר; עליכם לדבר על בן המלך, על מלכת הפרחים ועל שלושת הגלימות, כדי שמתמונות אלה ייווצרו צורות-מחשבה שיחיו בנפשות של בני האדם. וכאשר נפשות אלה יחזרו לאדמה, הן יבינו מה נדרש למען המשך התקדמותן. שליחים נשלחים כל הזמן מהמרכזים של חיים רוחניים כדי שבכל עידן בני האדם יוכלו לגשת למה ששוכן במעמקי הרוח.
האמונה שהדמיון האנושי יכול להמציא סיפורים כאלה הינה עדות לתפיסה שטחית. הסיפורים העתיקים שנותנים ביטוי לסודות הרוחניים של העולם נוצרו מפני שאלה שחיברו אותם נטו אוזן לאחרים שיכלו למסור להם את הסודות הרוחניים. לכן, אנו יכולים לומר באמת שחיה בהם הרוח של האנושות כולה, של המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס.
המשוררים הנודדים נשלחו לספר את סיפוריהם מאותם המרכזים שמהם אנו שואבים כיום את הידע שעליו מתבססת התרבות לה זקוקה האנושות. כך מתקדמת מעידן לעידן הרוח בה נטועה האנושות. הישויות שבעידנים הקדם-כריסטיאניים חינכו אינדיבידואלים במקדשים, ולימדו אותם את מה שהן עצמן הביאו מאבולוציות פלנטריות קודמות – ישויות אלה שמו את עצמן תחת הנהגתו של כריסטוס, האינדיבידואליות היחידה במינה שהפכה להיות המורה והמנחה הגדול של האנושות. סיפורים שהגיעו מלפני מאות שנים, ושבהשראתם נוצרו בכל התרבות המערבית צורות מחשבה שהביעו בתמונות את אותה ההוראה על כריסטוס שאותה אנו מעבירים היום, מבהירים באופן מובהק שבתקופה שלאחר המיסטריה של גולגותא, המנהיגות הרוחית של האנושות, הפועלת דרך מרכזי הלימוד שלה, הופקדה בידי כריסטוס. כל מנהיגות רוחנית קשורה אליו. אם נוכל להיות מודעים לעובדה זו, אנו נפנה את מבטנו לאותו אור שאנו זקוקים לו כדי להבין את הכמיהות של נפשות בני האדם שהתגשמו במאה ה-19.
אם אנו חושבים לעומק על הנפשות שמגלות את הכיסופים של התקופות הקודמות, אנו נזהה בתחושת אחריות עמוקה שהם חיכו לנו שנגשים את כיסופיהם. יוליוס מוזן, המחבר של ריטר ואן ו-אהסוור (Ahasver), ואחרים כמונו, היו הנביאים האחרונים של המערב, מפני שהמסרים, שבעבר הגיעו דרך השליחים מהמקדשים הקדושים בצורת תמונות המכינות את הנפשות לעידנים שיבואו, היו עבורם מציאות חיה. והכמיהה שלהם משתקפת במילים אותן כתב רותה מהיידלברג (Rothe of Heidelberg)ב-1847: "… אם התיאוסופיה תהפוך אי פעם למדעית במובן האמיתי של המילה, ותביא לתוצאות ברורות ומובהקות, הן יהפכו בהדרגה לאמונה כללית, לאמיתות ברות תוקף ויתקבלו על ידי כל מי שאינו מסוגל לצעוד לאורך השביל היחידי שיכול להביא לגילויין…" בתקופה ההיא, אדם שהיו לו הכיסופים הללו – ולא חשב רק על עצמו אלא גם על בני זמנו – יכול היה רק לומר מתוך השלמה שכל זה נמצא ברחם העתיד, עתיד שלא היה לו כל רצון לחזות. ב-1847, אנשים שהכירו את הסודות של המקדשים הרוזנקרויצרים עדיין לא דיברו באופן שכולם יכלו להבין. אבל מה ששוכן ברחם העתיד יכול להפוך לכוח חי, אם קיימות מספיק נפשות שמבינות שהידע הינו חובה – חובה, מפני שאסור לנו להחזיר לרוח העולם נפשות לא מפותחות. אם נעשה כך, אנו נשלול מרוח העולם את הכוחות שהושתלו בתוכנו. אם ישנן נפשות שמזהות את חובתן לרוח העולם, ומתאמצות להבין את תעלומות העולם, יתגשמו התקוות בהן החזיקו האנשים הטובים ביותר של התקופות הקודמות. הם הפנו את מבטם אלינו, למי שהיה אמור להיוולד אחריהם, והמשאלה שלהם הייתה שהתיאוסופיה תהפוך למקובלת מבחינה מדעית ותצליח לאחוז בלבבות של בני האדם. אבל הלבבות האלה חייבים להימצא! וזה תלוי באנשים שמזדהים עם התנועה המדעית רוחית שלנו מפני שהם משוכנעים שיש צורך בהארה רוחנית של חידות הקיום. זה תלוי בכל אחת מהנפשות שנמצאות בקרבנו האם הכיסופים שדיברתי עליהם יוכיחו את עצמם כחלומות שווא מצד אלה שקיוו שיתגלה הטוב ביותר בתוכנו, או האם הם היו חלומות שמתגשמים כעת.
כאשר אנו רואים את הריקנות של המדע, של האמנות ושל כל תחום בחיי החברה, עלינו לומר לעצמנו שאנחנו לא צריכים להיכנע לה, אלא יש דרך לצאת ממנה. כי שוב הפציע עידן בו מדברים הקולות מהמקדשים הקדושים – לא בתמונות ובסיפורים, אלא במשפטים שמבשרים על אמיתות אותן רבים עדיין רואים כתיאוריות, אך הן יכולות וחייבות להפוך למקור חיים ולמזון לנפש. כל אדם יכול להחליט, בעזרת הכוחות הגבוהים ביותר בנפשו, לקבל את מקור החיים הזה.
זה מה שעלינו להטביע על נפשנו כתמצית המשמעות והרוח של הדרכת האנושות. אם אנו מרשים למחשבה זו להיות פעילה בנפשותינו, היא תהיה אימפולס בתוכנו לאורך חודשים רבים. אנו נגלה שהיא יכולה לצמוח ולהפוך למבנה מרשים – ללא קשר למילים בהן נשתמש כדי לבטא אותה. המילים שלי יכולות להיות בלתי מושלמות, אך המציאות שבתוך המחשבה היא זו שקובעת, ולא הצורה בה מביעים אותה. מציאות זו יכולה לחיות בכל נפש. האמת כולה נוכחת בכל נפש כזרע, וניתן להביא אותה לפריחה אם הנפש מתמסרת לטיפוח זרע זה.
——————————————————————
- ההדרכה הרוחנית של האינדיבידואל ושל האנושות יצא בעברית בהוצאת חירות: ↑