רודולף שטיינר

GA 124

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה מספר 7

האיברים הגבוהים במבנה האדם: הקשר שלהם עם הגוף הפיזי והעולם החיצוני

ברלין, 28 בפברואר 1911

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

אם נרצה להמשיך את הלימוד שלנו אודות נושאים מסוימים הקשורים לבשורה על פי מרקוס, נצטרך לתת פירוש רחב מאוד למטרה זו; ויכול להיות שנוכל לראות רק לאחר זמן מה להיכן שייך כיוון לימוד מסוים. היום נדבר על דברים שיעזרו לנו מאוד מאוחר יותר, למרות שאולי ייראו רחוקים מהנושא העיקרי.

קודם כל, אני רוצה להדגיש שכל אלה שאינם חברים בתנועה שלנו, כל עוד הם לא יכירו במידה מסוימת את הכיוון האמיתי של החשיבה המדעית-רוחית, הם לא יוכלו להבין כלל איזה משמעות וערך יכולה להיות לחקירה המבוססת על ראייה רוחית עבור אנשים שעדיין לא פיתחו יכולות כאלה. עולה השאלה: איך יכול להיווצר אמון או ביטחון באמיתות הרוחניות אצל מי שלא יכול לראות לתוך עולמות הרוח? כאן עלינו לחזור שוב ושוב על כך שלמרות שאי אפשר לראות לתוך עולמות הרוח כל עוד לא נפתחות העיניים של הראייה הרוחית, אף-על-פי-כן תמיד ניתן להיווכח בהשפעות ובהתגלמויות של מה שקיים בעולמות הרוח. למשל, כשנאמר על בסיס חקירה רוחית שהאדם מורכב מארבעה איברים – גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני – מישהו שאינו מבין מהי חקירה רוחית עלול לומר: אני רואה רק את הגוף הפיזי; איך אני יכול להשתכנע שמה שנאמר על הגוף האתרי והגוף האסטרלי הוא האמת לפני שהקרמה שלי מאפשרת לי לראות אותם באופן ממשי? קל מאוד להכחיש, אם רוצים, את הקיום של הגוף האסטרלי והגוף האתרי; אבל אי אפשר לטעון שהתוצאות של התהליכים המתרחשים בגופים אלה אינן קיימות, מפני שהן לגמרי ממשיות ומוחשיות בחיים. כדי שתוכלו להגיע בהדרגה להבנה שביטויים רבים שנמצאים בבשורות מראים שהמבנה של ישות האדם והרכבה היו מוכרים ומובנים מאליהם, אני רוצה להראות לכם היום איך ההשלכות של התהליכים המתרחשים בגוף האתרי או בגוף האסטרלי, למשל, מתגלים באופן ממשי וברור לעין בחיי היומיום במימד הפיזי.

קודם כול, נחשוב על ההבדל בין אדם מלא באידאליזם, אדם שמציב לעצמו אידיאלים גבוהים, לבין אדם שאין לו כל נטייה מסוג זה, שפועל רק כתגובה לגירויים חיצוניים – הוא אוכל כשהוא רעב, ישן כשהוא עייף ומרשה לאינסטינקטים או לתשוקות לדחוף אותו לכל פעולה שהוא יעשה. כמובן, יש הרבה שלבי ביניים בין שני הטיפוסים האלה – בין הטיפוס השני שתיארנו לבין בני האדם האחרים שמטרותיהם, מחשבותיהם והאידיאלים שלהם עולים בהרבה על כל מה שהם מסוגלים להשיג בחיי היומיום. אידיאליסטים כאלה נמצאים במצב מיוחד. עליהם ללמוד ולקבל כעובדה שבחיים במימד הפיזי הפעולות שלנו לעולם לא יכולות להתאים לגמרי לאידיאלים הגבוהים ביותר שלנו. האידיאליסט חייב לקבל את העובדה שמעשיו לעולם לא יגיעו לגובה של האידיאלים שלו. אם כך, עלינו להודות שבאידיאלים יש תמיד משהו שהוא גבוה יותר מהמעשים הממשיים. מנקודת המבט של מדע הרוח, הסימן של האידיאליסט הוא שהמחשבות שלו נשגבות יותר ממעשיו.

על הטיפוס השני של בני אדם, ניתן לומר את ההיפך, שמחשבותיו פחות חשובות מהמעשים שלו. לאדם שפועל רק מתוך אינסטינקטים, תשוקות, או דחפים דומים, חסרה אותה איכות חשיבה שמסוגלת להבין את תוצאות מעשיו בכל רגע נתון; עקב מעשיו במישור הפיזי, קורות התרחשויות שהוא בכלל אינו נותן את הדעת עליהן. יעדיו ומחשבותיו צרות יותר מבחינת ההיקף שלהם ומוגבלות יותר מפעולותיו, מעשיו, במישור הפיזי.

לרואה רוחי יש משהו לומר על שני הטיפוסים האלה של אנשים. כשבחיים אנו מבצעים מעשה שהוא בעל חשיבות גדולה יותר ממחשבותינו, המעשה הזה תמיד משליך השתקפות, תמונת מראה, לתוך הגוף האסטרלי שלנו: למעשה, אחרי כל פעולה שאנו עושים, נשארת תמונה בגוף האסטרלי שלנו. לאחר מכן, תמונה זו מטביעה את עצמה על הגוף האתרי, ובצורה זו נשארת וניתן לקלוט אותה בכרוניקה האקשית, כך שרואה רוחי יכול לראות את תמונות-המראה של מה שאדם עשה במשך חייו. גם כאשר המעשים אינם מצליחים להגשים את האידיאלים, נשארות תמונות-מראה בגוף האסטרלי, ושוב, הן מוטבעות על הגוף האתרי. אך יש הבדל אחד גדול בין תמונות המראה של המעשים שנובעים מאינסטינקטים, תשוקות ודחפים לבין תמונות-המראה של המעשים שהם תוצאה של אידיאליזם. הראשונות מכילות משהו שנשמר כאלמנט הרסני בחייו של האדם; הן תמונות שמוחזקות בגוף האסטרלי, שפועלות על מבנה האדם כולו, ובהדרגה מערערות ומחלישות אותו; הן קשורות מאוד לאופן בו, במהלך חייו במישור הפיזי, האדם הולך ומחליש לאט לאט את כוחותיו עד שהוא מת. מצד שני, לתמונות-המראה הנובעות ממחשבות שהן נשגבות יותר מהמעשים שלנו יש תכונות שתומכות בחיים. הן מעוררות את הגוף האתרי ומביאות בלי הרף למבנה שלנו כולו כוחות חדשים ומעניקי-חיים.

אם כן, על פי הממצאים של ראייה רוחית, יש בתוך המבנה שלנו במישור הפיזי כוחות שהורסים וגם כוחות שמעניקים כל הזמן חיים חדשים. לרוב, קל לשים לב להשפעה של כוחות אלה בחיינו. אנו פוגשים בני אדם זועפים, היפוכונדרים, קודרים במזג שלהם, שאינם מסוגלים להתמודד עם חיי הנפש שלהם, שבתורם פועלים על האורגניזם הפיזי שלהם. הם נהיים חששנים ומוטרדים, והחרדה המתמדת מחלישה את בריאותם הפיזית. בקיצור, יש אנשים שבשנותיהם המאוחרות יותר הופכים להיות מלנכוליים, עגמומיים, בלתי מסוגלים להסתגל פנימית, ומבחינות רבות אינם מאוזנים. אם נחפש את הסיבה להתנהגות ולהלך נפש כזה נמצא שלאנשים כאלה הייתה מעט הזדמנות בצעירותם לחוות כיצד החשיבה האידיאליסטית יכולה להיות נשגבה יותר מהפעולה.

לעתים קרובות בחיי היומיום, אנשים אינם שמים לב לדברים האלה, למרות שאי אפשר להכחיש את ההשפעות שלהם. אנשים רבים חשים את ההשפעות חזק מאוד, כהלך הנפש השולט בכל חיי הנפש שלהם; הם עשויים אף להרגיש אותם במבנה הפיזי שלהם. אפשר להכחיש את הקיום של הגוף האסטרלי, אבל לא את ההשפעות שלו, כי הן עניין של חוויה ממשית. וכשאנשים יכולים לשים לב לדברים מסוג זה בחיים הרגילים, הם היו צריכים להבין שלא חסר היגיון באמירה שלמרות שרק רואה רוחי יכול לראות התרחשויות ועובדות על-חושיות, כל אחד יכול לקלוט איך הן מתבטאות בחיים הממשיים.

מצד שני, המעשים שאינם מגיעים לרמה של המחשבות שהולידו אותם משאירים טביעות שמופיעות בחיים מאוחר יותר כאומץ, ביטחון, איזון. איכויות אלה פועלות עד לרמה של האורגניזם הפיזי; אבל ניתן יהיה לראות את הקשרים רק אם ההסתכלות בחיים היא לאורך תקופה ארוכה, ולא מתבוננים רק בפרקים קצרים של זמן. הטעות בהרבה מקרים בתצפיות מדעיות היא שהמדענים מגיעים למסקנות המבוססות על מה שקורה במהלך חמש השנים, למשל, בשעה שבמקרים רבים ההשפעות מופיעות רק אחרי עשרות שנים.

אך חוץ מבני האדם האידיאליסטים, שמחשבותיהם נשגבות יותר מחוויה מסוימת, ישנם אחרים שמחשבותיהם נשארות תמיד מאחור, ואינן מצליחות לשמור על קצב החוויות שלהם. ישנן חוויות רבות מאוד שקשה מאוד לתפוס במחשבה. אנו אוכלים ושותים כל יום עקב אינסטינקט, או כתוצאה מתשוקה: אבל לוקח הרבה מאוד זמן, אפילו למי שעובר התפתחות רוחנית, לקשור גם את הדברים האלה לחיים הרוחניים. למעשה, הרבה יותר קשה לקשור דברים יומיומיים לחיים הרוחניים מאשר דברים מסוג אחר. במקרה של האכילה והשתייה, אנו נצליח לעשות זאת רק לאחר שנגלה מדוע, כדי לשרת את מהלך האבולוציה של העולם, עלינו לקחת לתוכנו חומרים פיזיים בתהליך ריתמי, ואיזה קשר יש לחומרים פיזיים אלה לחיים הרוחניים. אז אנו מגלים שהמטבוליזם איננו תהליך פיזי בלבד, אלא הודות לריתמוס שלו יש בו גם משהו רוחני במהותו.

ישנה דרך בה ניתן להחדיר ברוחניות את הדברים ההכרחיים לא רק בגלל צורך חיצוני. למשל, כשאנו אוכלים פרי, הידע הרוחני שברשותנו מאפשר לנו ליצור רעיון לגבי האופן בו הפרי – תפוח עץ למשל – קשור ליקום ככלל. אך זה בהחלט לוקח הרבה זמן. אנו יכולים גם לאמן את עצמנו לראות באכילה יותר מאשר פעילות פיזית, ולזכור איך הרוח משתתפת דרך קרני השמש בהבשלת הפרי. כך אנו יכולים להפוך את התהליכים החומריים והיומיומיים ביותר למשהו רוחני, ואנו יכולים ללמוד לחדור אותם בעזרת המחשבות שלנו. אינני יכול לעשות יותר מאשר לרמוז לאופן בו מחשבות ורעיונות יכולים לחדור לתהליכים מסוג זה. זה סיפור ארוך, ובתקופה שלנו, מאט מאוד אנשים יכולים לפתח מחשבות נכונות לגבי האכילה.

לכן, אנו נודה בכך שישנם בני אדם שפועלים רק על בסיס אינסטינקטים, ויש אחרים שפועלים על בסיס אידיאלים. החיים של כל אדם מתחלקים כך, שבמקרים מסוימים המחשבות לא מצליחות לעמוד בקצב המעשים, ובמקרים אחרים מרחב המחשבות והאידיאלים גדול מזה של המעשים. יש בתוכנו, מצד אחד, כוחות שמובילים את החיים שלנו להידרדרות, ופועלים כך שהאורגניזם הפיזי שלנו מתקדם לכיוון המוות עקב סיבות פנימיות. ויש בתוכנו כוחות אחרים שמביאים חיים לגוף האסטרלי והאתרי שלנו, ומאירים בתוכם כמו אור חדש. אלה הכוחות שנשארים בגוף האתרי שלנו ככוחות שמעניקים חיים. כאשר במוות החלק הרוחני של ישותנו נוטש את המעטה הפיזי, הגוף האתרי עדיין נמצא סביבנו בימים הראשונים, ומאפשר לנו לחוות את הסקירה לאחור של חיינו שעליה כבר דיברנו לעתים קרובות.

כוחות מעניקי-חיים אלה הם הדבר בעל הערך הגבוה ביותר שנשאר לנו ככוח פנימי מעצב ובונה, והם נובעים מתוך העובדה שהרעיונות שלנו התעלו מעבר לגבולות של המעשים שלנו. כוחות אלה ממשיכים לפעול בתוכנו לאחר המוות, ולמעשה מהווים כוחות שממשיכים לתת לנו חיים בשביל הגלגול הבא.

אם כן, כוחות שמעניקים חיים, ושאנחנו בעצמנו שותלים בתוכנו, נשארים בגוף האתרי כאלמנט שנשאר תמיד צעיר. ולמרות שאיננו מסוגלים להאריך את חיינו על ידי כך, אנו כן יכולים לשמור על רעננות צעירה לאורך יותר זמן על ידי כך שנוודא שהמחשבות שלנו יתעלו מעבר לתווך של רבים ממעשינו.

אם אנו שואלים מהי הדרך הטובה ביותר לרכוש אידיאלים שמתעלים על המעשים שלנו, אנו נגלה שזה יקרה אם נתמסר למדע הרוח. כאשר, למשל, אנו לומדים ממדע הרוח על האבולוציה של האדם, מתעוררים כוחות באיברים הגבוהים יותר של ישותנו, וזה מוליד אידיאליזם בצורה הכי מוחשית, והכי מאוזנת. אחד ההישגים של מדע הרוח הוא מזיגת כוחות חדשים, צעירים, פורים לתוך הגוף האסטרלי והגוף האתרי שלנו.

העמדות השונות מאוד שאנשים מאמצים כלפי מדע הרוח בעידן מודרני זה אינן נובעות מהעובדה שלאנשים אלה אין יכולות של ראייה רוחית, אלא לעובדה שבחיי היומיום ההסתכלות שלהם איננה מספיק מדויקת. אחרת, הם היו רואים בכמה דרכים שונות מתבטאות הנפש והרוח האנושית באורגניזם הפיזי. אנשים שאינם מאמינים כלל במדע הרוח יכולים לשמוע שהגוף הפיזי של האדם חדור באופן כלשהו באיברים גבוהים יותר. נקרא להם ביחד פשוט נפש-ורוח. אבל המטריאליסטים של היום לא יאמינו בקיום של האדם הזה של נפש-ורוח; הם מאמינים רק באדם הפיזי, ובמובן הזה הם מטריאליסטים במיוחד. כשאנשים אומרים "מטריאליסטים," הם לרוב מתכוונים פשוט למטריאליסטים תיאורטיים, שמאמינים רק בחומר. אבל כפי שאמרתי שוב ושוב, המטריאליסטים התיאורטיים האלה אינם הגרועים ביותר. אדם מטריאליסט יכול להשתמש באינטלקט שלו רק כדי ליצור מושגים; המושגים יהיו בכל מקרה מוגבלים מאוד בהיקפם, וצורה זו של מטריאליזם איננה כל כך מזיקה. אבל כאשר המטריאליזם מחוזק על ידי גורמים אחרים, הוא יכול לפגוע מאוד בחיי האדם ככלל – במיוחד אם המרכז הפנימי, הרוחני, של ישותו נהיה תלוי במבנה החומרי שלו. ובימינו במיוחד, כמה תלות יש לאדם בחומר! המטריאליזם התיאורטי מוביל את המחשבות לכיוונים לא נכונים, והוא עלול לפגוע באופן קטלני בקשרים שמחברים בין נפש לנפש. אך החיים החיצוניים מושפעים מאוד גם מהעובדה שכל כך הרבה אנשים מיישמים את המטריאליזם בחייהם. אני מתכוון לאנשים שכל כך תלויים במבנה הפיזי שלהם שהם אינם יכולים לשהות במשרדים שלהם במשך כל חודשי החורף, ובקיץ מרגישים שהם חייבים לנסוע לריוויירה. העובדה היא שהם כל כך תלויים במה שחומרי באופן כל כך מוחלט, שהנפש שלהם חייבת להיכנע לצרכים שהחיים מכתיבים לה. זהו שוב סוג שונה של מטריאליסט מזה של האדם המטריאליסט רק במחשבותיו וברעיונותיו. האידיאליזם התיאורטי יכול להוביל לאמונה שהמטריאליזם התיאורטי כולו מוטעה. אבל הריפוי של המטריאליסטים המעשיים, הריפוי של התלות המלאה בחומרים של הגוף הפיזי מתאפשר אך ורק דרך עיסוק מעמיק ואמיתי במדע הרוח.

אילו אנשים היו מצליחים לחשוב – כלומר, אם מחשבותיהם לא היו נובעות רק מהאינטלקט, אלא היו מחוברות למציאות – הם היו מזהים מתוך עובדות לגמרי רגילות, יומיומיות, שיש הבדל גדול בין החלקים השונים של ישות האדם, למשל בין הידיים וחלקים אחרים, כמו הכתפיים, למשל. חקירה חיצונית בלבד של הגוף הפיזי של האדם מגלה הבדלים בפעולת העצבים. אך יש לזכור שיש לנו השפעה מסוימת בתחום זה. אילו ההתנהגות של העצבים הייתה זאת שקובעת מבחינת הנפש, אז היינו תלויים באֶפֶקְטים חומריים, מאחר שפעולת העצבים הינה אֶפֶקְט חומרי. אך אנחנו בהחלט איננו תלויים מבחינה זו, כי ניתן להשפיע על פעולת העצבים בכל מיני דרכים. הסיבה הפשוטה היא שהגוף האתרי והגוף האסטרלי – החלק של נפש-רוח באדם – פועלים באופנים כל כך שונים. אין זה מספיק לומר שהגוף האתרי והגוף האסטרלי ממלאים את הגוף הפיזי, מפני שיש הבדל בין חלקי הגוף השונים. אנו יכולים להיווכח בקלות על כך שהשפעות רוחניות שפועלות על חלקים שונים של הגוף גורמות לאפקטים שונים. אך עלינו להבין ברור שמה שקורה בחיים נשלט על ידי כורח necessity. כאשר יש משהו בלתי רגיל בכיוון של תנועת האוויר, הפיזיקאי יכול ליישם את החוקים שלו כדי לגלות את הסיבה. אך מה הסיבה לכך שאנשים אינם תוהים על המשמעות של העובדה שהם שוטפים את ידיהם לעתים קרובות הרבה יותר מאשר כל חלק אחר של הגוף? אולי תחשבו שמוזר לדבר על דברים כאלה; אבל דווקא תופעות יומיומיות כאלה מאמתות את הממצאים של הרואה הרוחי. עובדה נוספת היא שישנם אנשים שנהנים לשטוף את ידיהם לעתים קרובות ככל האפשר, בעוד שאחרים לא. כדי להבין עובדה שנראית כל כך טריוויאלית, נדרש ידע מתקדם מאוד. עבור הרואה הרוחי, הידיים של האדם שונות מאוד במובן מסוים משאר איברי גופו. מתוך האצבעות יוצאות קרני אור, לפעמים מהבהבות חלש, ולפעמים מבזיקות רחוק אל תוך המרחב הסובב אותם. הקרינה מהאצבעות משתנה אם האדם שמח או מוטרד, ויש גם הבדל בין גב כף היד ופנים כף היד. לכל מי שיש ראייה רוחית, היד, עם החלקים האתריים והאסטרליים שלה, הינה מבנה נפלא ביותר. אך כל מה שקיים בסביבה שלנו, גם אם הוא חומר, הוא התגלמות, התגשמות, של הרוח. עלינו לחשוב על החומר כקרוב לרוח כמו הקרח למים; החומר עשוי מתוך רוח – אם תרצו, תקראו לזה 'רוח שהתעבה.' קשר עם חומר כלשהו פרושו קשר עם הרוח באותו חומר. למעשה, כל הקשר שיש לנו עם כל דבר שהוא בעל טבע חומרי הינו מאיה – במידה בה הקשר הוא חומרי בלבד. בפועל, אנו יוצרים קשר עם הרוח.

דרך התבוננות רגישה בחיים, נבין שרחיצת הידיים – במיוחד אם היא נעשית לעתים קרובות – מביאה את האדם לקשר עם הרוח שבמים, ויש לה השפעה ניכרת על הלך הנפש כולו. יש אנשים שמאוד אוהבים לשטוף את הידיים; ברגע שיש לכלוך קטן ביותר על ידיהם, הם חייבים לרחוץ אותן! אנשים כאלה יש להם, או יפתחו בעתיד, קשר מאוד מסוים עם הסביבה שלהם, קשר שאיננו לגמרי תוצאה של השפעות חומריות. כאילו כוחות עדינים שנמצאים בחומר פועלים על אנשים כאלה כשיש את הקשר הזה בין ידיהם לאלמנט המים. אפילו בחיי היומיום תגלו שלאנשים אלה יש רגישות לגמרי בריאה וכוחות הבחנה דקים יותר מאשר לאחרים. למשל, הם ישר יודעים אם מישהו שעומד לידם הוא בעל מזג אלים או אדיב. מצד שני, אנשים שלא אכפת להם אם ידיהם התלכלכו הינם בעלי מזג יותר גס, ומרימים מעין חומה בינם לבין הסביבה. זאת עובדה, וניתן לראות אותה כאופיינית לקבוצות מסוימות. סעו לארצות מסוימות והתבוננו בתושבים שם. באזורים בהם אנשים שוטפים ידיים לעתים קרובות יותר, תמצאו שהיחסים בין חברים שונים מאוד מאשר באזורים בהם אנשים רוחצים ידיים לעתים פחות קרובות ובונים מאין מחסום בינם לבין הזולת.

לדברים אלה יש תוקף של חוק טבע, למרות שכל מיני נסיבות יכולות להשפיע על הפרטים. אם נזרוק אבן לתוך האוויר, צורת התנועה שלה תהיה פרבולה; אבל אם יש רוח, היא כבר לא תהיה פרבולה טהורה. זה מראה שיש לדעת את כל העובדות הרלבנטיות על מנת להגיע למסקנות מדויקות לגבי קשרים מסוימים. לגבי הידיים, הראיה הרוחית מגלה שהן חדורות בנפש וברוח – במידה כזו שנוצר קשר ברור בין הידיים למים. זה פחות נכון במקרה של הפנים של האדם, ועוד פחות במקרה של חלקים אחרים של הגוף. אך אין לפרש זאת כהתנגדות לרחיצה, אלא יש לזכור שעלינו למקד את תשומת ליבנו בנסיבות הרלבנטיות.

הנקודה כאן היא להראות שיש הבדלים גדולים באופן בו הנפש והרוח מחוברות לחלקים השונים של הגוף ומתבטאות בהם. סביר להניח שלא תמצאו מישהו שמזיק לגוף האסטרלי שלו על ידי רחיצת ידיים לעיתים קרובות מדי, אבל יש לחשוב על הנקודה בצורה מקיפה ככל שאפשר. הקשר בין הידיים למים יכול להפעיל השפעה בריאה על הקשר בין האדם לסביבתו, כלומר בין הגוף האסטרלי לסביבתו; ומהסיבה הזאת לא קל להגיע להגזמות בדבר. אבל אנשים שחושבים בצורה מטריאליסטית, ומרשים למחשבות שלהם להיות מחוברות אך ורק לחומר, יאמרו שמה שטוב לידיים הוא בוודאי טוב גם לשאר הגוף. זה כבר יעיד על כך שהם בכלל לא שמים לב להבדלים שתלויים בהבחנות דקות; התוצאה היא – ויש הוכחות רבות לכך – שלמטרות מסוימות עושים שימוש באותו טיפול לכל הגוף. למשל, ממליצים על אמבטיות קרות תכופות ועיסויים רבים עם מים קרים כטיפול יעיל, אפילו לילדים. למרבה המזל, בגלל ההשפעות הברורות על מערכת העצבים, הרופאים כבר התחילו להבין שהשימוש בצורות טיפול אלה הגיע להגזמות אבסורדיות. מה שנכון לידיים בגלל הקשר המיוחד שלהן לגוף האסטרלי יכול להפוך לניסוי מזיק כאשר משתמשים בו בחלקי גוף שיש להם קשר שונה עם הגוף האסטרלי. שטיפת הידיים עשויה להביא לידי רגישות בריאה כלפי הסביבה; אך שימוש מופרז באמבטיות קרות וכדומה יכול לגרום להיפר-רגישות לא בריאה, שעלולה להמשיך לכל החיים, במיוחד אם משתמשים בטיפול הזה אצל ילדים.

לכן, חשוב ביותר להכיר את הגבולות בהם ניתן ליישם שיטות באופן מועיל; וזה יהיה אפשרי רק כשתהיה נכונות להכיר בכך שהאיברים הגבוהים של האדם נמצאים בתוך הגוף הפיזי. אז תהיה הכרה בעובדה שלחלק מהאיברים הפנימיים שהגוף הפיזי משתמש בהם בתור מכשירים יש קשר שונה מאוד לישות של נפש-רוח. למשל, ימצאו שהמערכת של הבלוטות משמשת במיוחד כמכשיר של הגוף האתרי, בעוד שכל מה שקשור בעצבים, למשל המוח, קשור לגוף האסטרלי.

אם לא ניקח בחשבון את הדברים האלה, לעולם לא נבין תופעות מסוימות. המטריאליסטים עושים טעות בסיסית בכך שהם מגבילים את ההסתכלות שלהם למה שבכל מקרה מהווה רק כלי, מכשיר. כי כל מה שאנו חווים נחווה בתחום של הנפש; ואנו מודעים לחוויות אלה עקב העובדה שבגוף הפיזי יש לנו כלי שמשקף אותן. הגוף שלנו הינו רק מכשיר לשיקוף מה שקורה בחיי הנפש. זה ברור לכל מי שבקי במדע הרוח. אך הגוף הפיזי יכול לשמש כמכשיר באופנים שונים. עלי רק להצביע על דבר אחד: המשמעות הייחודית של בלוטת התריס. כפי שאתם יודעים בלוטת התריס נחשבה פעם כאיבר חסר תועלת, ובמחלות מסוימות כרתו אותה והסירו אותה כליל מן הגוף. במקרים כאלה, המטופלים הפכו לאִימְבָּצִילים. הסכנה פוחתת במידה נכרת אם משאירים אפילו חלק קטן מן הבלוטה. יש ראיות לכך שההפרשות של בלוטת התריס הכרחיות להתפתחות היבטים מסוימים של חיי הנפש. הדבר המוזר הוא זה: שאם החולים מטופלים בהפרשה של בלוטת התריס של כבשה, מצבם משתפר; אם, מאוחר יותר, מפסיקים טיפול זה, מצבם שוב מתדרדר לאימבציליות.

המטריאליסטים יכולים למצוא נתונים שיאמתו את השקפותיהם הקשורות בעובדה זו. אך מדען הרוח יודע כיצד לשפוט אותה נכון. מדובר כאן באיבר שניתן להכניס את התוצר שלו ישירות לתוך האורגניזם, והוא יהיה אפקטיבי. אבל הדבר יכול להיות נכון רק במקרה של איברים כמו בלוטת התריס, שקשורים בהחלט לגוף האתרי. אפקט כזה הוא בלתי אפשרי אם האיבר קשור לגוף האסטרלי. הכרתי אנשים שלא היו חכמים במיוחד, שאכלו הרבה מוח של כבש, אבל לא נהיו יותר אינטליגנטים כתוצאה מכך! זה שוב מראה שיש הבדל גדול בין האיברים השונים, וגודל ההבדל תלוי בעובדה שלקבוצה אחת של איברים יש קשר פנימי עם הגוף האתרי, בעוד שהקבוצה השנייה קשורה לגוף האסטרלי.

כך מתגלה להתבוננות הרוחית עובדה חשובה נוספת. נראה מוזר מאוד שאדם יכול להפוך לרפה שכל אם מסירים כליל את בלוטת התריס שלו, אבל הוא חוזר לעצמו אם הוא מקבל תמצית של הבלוטה. הדבר מוזר במיוחד מפני שאין הוכחה שהמוח שלו נפגע. הנה עוד מקרה בו יש להמשיך את ההתבוננות הרגילה בהתבוננות מדעית-רוחית. מדע הרוח מראה שאדם לא הופך לאימבציל מפני שמסירים את בלוטת התריס שלו. 'אבל,' אתם תגידו,' העובדות דווקא כן מראות שהוא הופך לאימבציל.' אך בעצם, אנשים אינם הופכים לאימבצילים מפני שהם אינם יכולים לחשוב, אלא מפני שנשללת מהם האפשרות להשתמש במכשיר שדרכו הם שמים לב לסביבתם. הם אינם אימבצילים מפני שחסרה להם יכולת חשיבה הגיונית, אלא מפני שאין להם קשר עם סביבתם, וחוסר רגישות זו שונה מאיבוד ההיגיון. אם אדם אינו משתמש בחשיבה ההגיונית שלו בגלל חוסר תשומת לב לסביבה, אין זה אומר בהכרח שהוא איבד את החשיבה ההגיונית שלו. אם אתה לא חושב על דבר מסוים, אתה לא יכול להתבטא לגביו; אם אתה רוצה ליצור קשר עם דבר כלשהו, עליך לחשוב עליו. כשכורתים את בלוטת התריס, נפגע העניין החי של האדם בדברים – במידה כזו שהוא מפסיק להשתמש ביכולת החשיבה שלו.

כאן אתם יכולים לראות את ההבדל הדק בין השימוש בחלקים של המוח, שהם מכשירים של השכל החושב, לבין השימוש במכשיר כמו בלוטת התריס. אפשר לשפוך כך אור על האופנים בהם הגוף הפיזי מהווה מכשיר; ואם אנו מתבוננים בתשומת לב, אנו נוכל להבדיל באופן מדויק גם בין החלקים הרבים של מבנה האדם.

ה'אני' קשור לעולם הסובב באופנים מגוונים ביותר. כאן אנו נעסוק בעובדות מסוימות שתיארתי במקומות אחרים, ושמראות שהאדם יכול לנסות לחדור עם ה'אני' שלו לתוך העצמי הפנימי שלו, מתוך שאיפה להפוך למודע לישותו המהותית; או הוא יכול לפנות לעולם החיצוני, מתוך ניסיון להגיע לקשר עם עולם זה. אנו נעשים מודעים ל'אני' במובן מסוים כשאנו מפנים את תשומת הלב פנימה, כשאנו מהרהרים במה שהחיים נותנים לנו או במה שמצפה לנו בחיים בעתיד. אנו יכולים להפוך למודעים ל'אני' שלנו גם במפגש עם העולם החיצוני כשאנו נתקלים באבן, למשל, או אולי כשאנחנו לא יכולים לשלם חשבון כלשהו! אז אנחנו נעשים מודעים לעובדה שה'אני' שלנו אינו מסוגל לשלוט בנסיבות של העולם החיצוני. בקיצור, אנו יכולים להפוך למודעים ל'אני' שלנו גם בחיינו הפנימיים וגם כשאנו פוגשים נסיבות בעולם החיצוני. ואנו נעשים מודעים ל'אני' שלנו באופן מיוחד מאוד כשנוצר הקשר הקסום שאנו מכנים סימפתיה, אהדה או חמלה עם בני אדם או עם נסיבות מסוימות בסביבה שלנו. יש כאן הוכחה ברורה לתהליך קסום הפועל מנפש לנפש, מרוח לרוח. כי אנחנו באמת מרגישים בתוכנו משהו שמתרחש בעולם בחוץ, משהו שחושבים אותו ומרגישים אותו שם: אנו חווים בתוך עצמנו משהו שיש לו אופי נפשי-רוחי בעולם החיצוני. אנו נכנסים באופן ממשי לממלכה הפנימית של ישותנו, כי האהדה, או החמלה הינה חוויה אינטימית בחיי הנפש. אם ה'אני' שלנו חלש מדי בשביל חוויות אלה וזקוק לחיזוק פנימי, הדבר בא לידי ביטוי בחיי הנפש כצער, ובאופן פיזי כדמעות. הצער הינו חוויה של הנפש שנותנת ל'אני', לנוכח נסיבות חיצוניות מסוימות תחושה של חוזק מוגבר, חוזק גדול יותר מאשר היה לו אילו היה נשאר אדיש. הצער תמיד מסמן התעצמות פנימית של פעילות ה'אני'. הצער מחזק את התוכן של ה'אני', ואת עוצמתו, והדמעות מהוות ביטוי של העובדה שברגע מסוים ה'אני' שואף לחוות יותר ממה שהיה מתאפשר אילו היה נשאר אדיש.

אנו לא יכולים שלא להתפעל מהאימגינציה הפואטית שכבר הופיעה אצל גיתה הצעיר, והייתה בה חיבור עמוק לסודות קוסמיים. אני מתכוון כאן לקטע בו החולשה של פאוסט מביאה אותו לנקודה בה הוא רוצה בהכחדה של ה'אני' שלו, וחש דחף להתאבד. ואז נשמע הפעמון של פסחא, ולצלילו ה'אני' צובר כוח; דמעות – הסימן של צער בנפשו של פאוסט – עולות ופורצות, והוא קורא: 'עולות דמעות; האדמה אוחזת בי שוב!' הדבר מראה שמה ששייך לאדמה התחזק; דמעות עולות בעיניים, ונותנות ביטוי לעוצמה המוגברת של ה'אני'.

גם העליצות והצחוק קשורים לכוח ולחולשה של ה'אני' במערכת היחסים שלו עם העולם החיצוני. העליצות או הצחוק מצביעים על כך שה'אני' שלנו מרגיש יותר בטוח בהבנתו ובתפיסתו את הדברים והאירועים. בצחוק, ה'אני' שלנו צובר עוצמה כזו שהוא זורם החוצה אל הסביבה. זרימה זו באה לידי ביטוי בעליצות, באופן בו אנו מפגינים הנאה. קשורה לכך העובדה שהסיבה לצער אמיתי חייבת להיות ממשית, חלק מן המציאות – לפחות עבור בעלי נפש בריאה. יכולה ליצור בנו הלך נפש של צער כל מציאות בעולם החיצוני שגורמת לנו להרגיש, כאשר אנו משתתפים בה, שיש לחזק את הפעולה הפנימית של ה'אני' שלנו. אבל אם הצער קשור למשהו שהוא לא קיים במציאות, למשל, איזו הצגה מלאכותית שמטרתה היא אך ורק לעורר עצב, אדם בעל חשיבה בריאה יהיה זקוק לעוד משהו. הוא חש שמה שמניע אותו להרגיש צער חייב לעורר בו את ההנחה שניתן להתגבר על מה שיצר את הצער. – אני רק מרמז על כך היום, ואעסוק בנושא זה באופן יותר מפורט בהזדמנות אחרת. – נפש בריאה מרגישה את הדחף לעלות לרמה גבוהה יותר, להתנהג בצורה ראויה לנוכח הסבל. רק נפש שבמידה מסוימת איננה בריאה תסתפק בסתם הצגה של סבל – אלא אם כן ההצגה נושאת בחובה תקווה של ניצחון. כלומר, אנו דורשים שבדרמה תהיה תקווה לניצחון עבור הקורבן של הסבל. שום חוק באסתטיקה אינו יכול לקבוע בצורה שרירותית שיש להציג רק דברים טריוויאליים של החיים. אבל ברור שאדם שנאמן לטבעו הבריא ימצא שהדרישות של ה'אני' שלו אינן מסתפקות בחיקוי של סבל. נדרש כל הכובד של המציאות כדי שה'אני' יתעורר לחמלה.

ועכשיו חישבו על כך: האם לא קורה בדיוק ההיפך כשמדובר במשהו קומי? במובן מסוים אין זה אנושי לצחוק על טיפשות אמיתית. איננו יכולים לצחוק על טיפשות כשהיא פוגשת אותנו כמציאות. מצד שני, בריא מאוד לצחוק על הצגה של טיפשות; וזו הייתה 'תרפיה עממית' מצוינת כשהציגו בפני אנשים בצורת קומדיה ובּוּרְלֶסְקָה איך הטיפשות במעשים של האדם יכולה להגיע עד כדי אבסורד. כשה'אני' שלנו מסוגל להתעלות בצחוק ובעליצות מעל מה שנחשב כטיפשות במצב מסוים, הוא מחוזק כשהוא צופה בייצוג אמנותי של טיפשות, ואין צחוק בריא יותר מזה. מצד שני, אין זה אנושי לצחוק על קושי אמיתי בו נמצא אדם אחר, או על אדם באמת טיפש. אם כן, יש חוקים שונים שתקפים כדי שהייצוג של דברים אלה ישפיע בצורה הנכונה.

כדי שה'אני' שלנו יתחזק דרך מעשה של חמלה, מה שנוגע בנו חייב לפגוש אותנו כמציאות. מצד שני, כאנשים בעלי נפש בריאה, כשמוצגת בפנינו מצוקה או אומללות, אנו דורשים שנוכל להרגיש את האפשרות של ניצחון עליה. כאשר מוצג מול עינינו המוות, בדמות הגיבור של הטרגדיה, אנו מרגישים שהמוות שלו מסמל את הניצחון של הרוח על הגוף. ההיפך הגמור נכון כאשר ה'אני' בא במגע עם העולם החיצוני. אז אנו מרגישים שאין זה יאה שנתמסר לעליצות או לצחוק כשאנו עומדים מול המציאות, אבל שהצחוק מתאים ונכון במקרים שרחוקים מן המציאות. בוודאי שאנו יכולים לצחוק כשאדם פוגש בביש מזל שלא ממש פוגע בו, ולא באמת קשור לחיים. אך ככל שהחוויות יותר קרובות למציאות, אנו צוחקים פחות אם אנו באמת מבינים אותן.

מכל זה ברור שה'אני' שלנו מתחבר למציאות באופנים שונים, אבל עצם הרב-גוניות של העובדות מעידה על הקיום של קשר אפילו עם מה שנשגב ביותר. שמעתם בהרצאות רבות שבחניכה הקדומה היו שתי דרכים שהובילו לתוך עולם הרוח: דרך אחת הייתה הירידה לתוך הישות הפנימית ביותר של האדם, לתוך המיקרוקוסמוס; הדרך השנייה הובילה החוצה אל המקרוקוסמוס. כל מה שבא לידי ביטוי בדברים גדולים מתגלה גם בדברים הכי קטנים. בחיים הרגילים, הירידה של האדם לתוך ישותו הפנימית מוצאת ביטוי בצער, בעוד שהאופן בו הוא חי בעולם החיצוני מתבטא ביכולתו לתפוס את הקשר בין תהליכים שאינם נראים קשורים זה בזה. כאן מתגלה השליטה של ה'אני'. ושמעתם שכדי שה'אני' לא יאבד את עצמו, הוא חייב לקבל הדרכה מחניכה שמובילה אל העולם החיצוני; אחרת הוא יאבד את הכיוון ועלול להגיע למה שיכול להיראות רק כריק.

הקטן ביותר קשור לגדול ביותר. לכן, במדע הרוח, שבו לעתים כל כך קרובות המחשבות שלנו עולות לספרות הגבוהות ביותר, אנו גם עוסקים בעניינים הכי יומיומיים. בהרצאה הבאה, שוב נתבונן בעניינים גבוהים יותר, תוך כדי שימוש במה שלמדנו היום.