רודולף שטיינר

GA 124

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה מספר 4

השפה הסימבולית של המקרוקוסמוס בבשורה על פי מרקוס הקדוש

ברלין, 6 לדצמבר 1910

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

[בתחילת הרצאה זו, דר' שטיינר הדגיש שדברים רבים יהיו קשים להבנה עבור מי שחדש יחסית בלימוד מדע הרוח. הוא הוסיף שאם חברים חדשים אלה לא ישקיעו את המאמצים הדרושים כדי ללמוד את העקרונות הבסיסיים של מדע הרוח, רעיונות שגויים יהיו בלתי נמנעים.]

הספר שלי הנצרות כעובדה מיסטית^[1] בוודאי הבהיר לכולכם שכדי להבין נכון את הבשורות, יש לראות בהן תיאורים של חניכה. משמעות הדבר היא שבמהותן, הן מהוות עיבודים של ריטואלים וטקסים של חניכה. כתבים מסוג זה הצביעו על השביל שלאורכו הובל המועמד לחניכה אל העולמות העליונים צעד אחר צעד, איך היה עליו לעבור התנסויות מסוימות ולעורר כוחות רדומים בנפשו, איך כל שלב גבוה יותר קשור לזה שמתחתיו, עד שבשלב של החניכה עצמה עולם הרוח חדר לנפשו וגילה בפניו את סודותיו. בשלב זה, הוא התבונן בעולמות הרוח ונפתח בפניו המראה של ישויות היררכיות. אם כן, תוכן כתבי חניכה אלה היה תיאור של ההתנסויות והחוויות אותן היה צריך לעבור כל מועמד לחניכה.

בתקופות שלפני הנצרות, בני אדם רבים עברו חניכה במרכזי המיסטריות השונים. באופן כללי, התהליך היה זהה, למרות שהיו הבדלים בפרטים. המועמדים הובלו שלב אחרי שלב עד לנקודה בה הם יכלו להתבונן בעולם הרוח והישויות של היררכיות היו בפניהם כמציאויות רוחיות – לא פיזיות. זה מה שקרה בתקופות הקדם-נוצריות. אך מה הייתה המשמעות של הכריסטיאניות, של אימפולס כריסטוס עבור אלה שחונכו במיסטריות העתיקות? המשמעות הייתה שישות, הידועה בעולם הפיזי כישוע מנצרת, גילה את הסודות של עולם הרוח באופן חדש, לא באופן בו היה נהוג במיסטריות הקדם-נוצריות. אדם שעבר חניכה על פי הטקסים הקדומים היה יכול לדבר אל אחרים על הסודות של עולמות הרוח. אבל משמעות אירוע כריסטוס הייתה שהתרחש משהו שבאמצעותו, מבלי לעבור את השבילים הרגילים, ישוע מנצרת יכול היה לדבר על סודות אלה עקב מה שאירע בטבילה בירדן, כאשר הישות כריסטוס נכנסה בו. מהרגע בו ישוע מנצרת עבר חניכה כזו, באירוע בעל משמעות היסטורית עליונה, הישות כריסטוס דיברה לאלה שנמצאו סביבו על סודות עולמות הרוח. כריסטוס התגלם במישור הפיזי, כך שהעולם כולו היה יכול לראותו, משהו שבתקופות הקדומות יכלו להשיג רק בסודיות המיסטריות אלה שהיו עתידים לעבור חניכה: אז הם יכלו לצאת ולדבר אל אנשים אחרים על הסודות של עולמות הרוח. אנו יכולים לדמיין את עצמנו מביטים אל תוך קודש הקודשים של המיסטריות העתיקות ורואים איך המועמדים עוברים חניכה על ידי הכוהנים ולאחר מכן יכולים להתבונן בעולמות הרוח ולצאת וללמד אודותיהם. כל טקסי החניכה התרחשו בסודיות העמוקה ביותר של המקדשים; ומחוץ למיסטריות לא הייתה כל אפשרות לדבר ממקור ראשון על עולמות הרוח. אבל כעת, מה שהתרחש בסודיות המיסטריות שוב ושוב, פעם אחר פעם, נחשף באופן גלוי בארץ ישראל, כאירוע היסטורי, כסיפורו של ישוע מנצרת, שהגיע לשיאו בחניכה בעלת משמעות עליונה בהיסטוריה של העולם. זאת הייתה המיסטריה של גולגותא. המיסטריה העליונה התגלמה כעובדה היסטורית בפני עיני העולם – כך עלינו לראות את הקשר של המיסטריה של גולגותא עם המיסטריות של התקופות הקדם-נוצריות.

למרות שההנחיות של החניכה בעיקרן כללו את אותם השלבים, היו הבדלים בפרטים בין העמים שחיו בחלקים שונים של כדור הארץ, וההנחיות האלה התאימו לטבעם של בני האדם החיים במקומות שונים בתקופות שונות. נחשוב על הנפש של אחד מאלה שמכונים אוונגליסטים שהשתתפו בכתיבת הבשורות שלנו. מהלימודים האוקולטיים שלהם, לאנשים אלה היה ידע לגבי ההנחיות לחניכה בקרב עמים שונים ובמיסטריות שונות. הם ידעו איזה התנסויות חייב לעבור האדם לפני שהוא יכול לדבר על סודות עולמות הרוח ועל ההיררכיות. ועכשיו, דרך האירועים בארץ ישראל והמיסטריה מגולגותא, הם נעשו מודעים לכך שמה שלפני כן יכלו לראות רק אלה שרכשו חניכה במיסטריות, התרחש כעת באופן גלוי על בימת ההיסטוריה של העולם, ויחדור יותר ויותר עמוק אל תוך הלבבות והנפשות של כל בני האדם.

האוונגליסטים לא היו ביוגרפים במובן בו אנו משתמשים במילה. הם לא כללו בכתביהם פרטים שלא הייתה להם משמעות עבור העולם או שלא היה כל צורך שמישהו יידע. הם לא היו מאותו סוג של כותבי ביוגרפיות שמנסים לגלות כל פרט על העניינים הפרטיים של האדם. הם תארו את החיים של כריסטוס כך שהם סיפרו שבישוע מנצרת, שבו היה נוכח כריסטוס, אירע משהו שאנשים היו עדים לו שוב ושוב במיסטריות, אבל מעולם לא כאירוע היסטורי, המרוכז בכמה שנים מעטות. זה היה כעת מציאות היסטורית, ועם זאת זה היה חזרה על הריטואלים של המקדשים. לכן הם יכלו לתאר את חיי ישוע דרך תיאור השלבים שהוא עבר בנסיבות אחרות במהלך תהליך החניכה.

בבשורות ניתן למצוא שוב את ההנחיות לחניכה במיסטריות הקדומות, ואינדיקציות לגבי הסיבה שבגללה מה שהתרחש קודם בסודיות העמוקה של המקדשים כעת עבר לזירה הגדולה של ההיסטוריה העולמית. המחבר של הבשורה על פי מרקוס הוא זה שמההתחלה אומר מדוע הוא נמצא במצב בו הוא יכול לכתוב על אירוע היסטורי שלמעשה מקיים כלל של חניכה, למרות שהוא מתרחש בקנה מידה גדול לאין ערוך. מן ההתחלה הוא מדבר על איך האנושות התפתחה כך שמתאפשרת התרחשות אירוע גדול זה, ושהחניכה תעבור מהסודיות של המקדשים אל זירת ההיסטוריה. הוא מצהיר שזה קשור לאירוע אותו ניבאו הנביאים העבריים. כי המקודשים האמיתיים, שכוללים במובן מסוים את הנביאים העבריים, חזו וניבאו את המיסטריה של גולגותא.

אם אנו מנסים לחדור לתוך הנפש של אדם כמו הנביא ישעיהו, משמעותן של המילים בתחילת הבשורה על פי מרקוס היא בערך זו: יגיע הזמן בו נפש האדם לא תהיה כמו עכשיו. כבר נערכות הכנות לקראת הזמן הזה. זה מה שישעיהו ראה בימיו. בעצם למה הוא התכוון? כידוע לכם, התרגום הרגיל של מילים אלה של הנביא, מילים שעושות רושם עמוק מאד ושאיתן מתחילה הבשורה על פי מרקוס, הינו כדלהלן:

"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וּפִנָּה דַרְכֶּךָ. קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יהוה, יַשְּׁרוּ מְסִלּוֹתָיו."^[2]

במילים אלה, הנביא ישעיהו מצביע אל האירוע הגדול ביותר בכל ההיסטוריה של העולם – המיסטריה של גולגותא בארץ ישראל. אתם יודעים כמה היה לנו קשה, כשלמדנו את הבשורות האחרות, להפוך את הקטעים החשובים ביותר למובנים מבחינת התרגום שלהם. מה שחשוב באמת הוא לתרגם את הביטויים כך שהם יבטאו את המשמעות העמוקה של שפת המקור. לא מדובר רק בלפרש את המילים באופן תיאורטי, אלא ביכולת לעורר רגשות דומים לאלה שהתעוררו בבני האדם שהבינו את האופי האינהרנטי של השפה בה הם השתמשו. השפה בתקופה ההיא לא הייתה יבשה, מופשטת ופרוזאית כמו שהיא עכשיו. האופי שלה כאמצעי לביטוי מילולי היה כזה שבנוסף לפירוש הרגיל של המילים שנאמרו, הקהל היה תמיד מודע למשמעות עשירה יותר ולשפע של תוכן שבמילים, וידע במדויק למה הצביע התוכן הזה. בתקופה ההיא, המילים הצביעו לעולם שלם של משמעות. השפה העברית הקדומה הייתה עשירה במיוחד מהבחינה הזאת, אפילו כשהדימוי בו השתמשו בא מעולם החושים. ביטויים כמו 'פנו דרך' או 'ישרו מסלותיו' הינם דימויים שנלקחו לגמרי מעולם החושים – כאילו שבמובן מסוים מכינים דרך בעזרת אתים. אך זו הייתה תכונה ייחודית של השפה העברית – שפה בעלת גדוּלה מיוחדת בין שאר השפות – שמאחורי הביטויים האלה שהיו נכונים לגבי דברים חיצוניים, היה ניתן לקלוט עולמות רוחיים בדיוק רב. לא היו קיימות פרשנויות פנטזיונריות, ואף אחד לא השתמש בשיטות כמו אלה של המלומדים בימינו שרואים כל מיני משמעויות נוספות ביצירות של משוררים. אחת הסיבות לכך הייתה שבשפה העברית הקדומה לא היו מייצגים את התנועות בכתב, ובאמצעות שינויים בהיגוי, היה ניתן לגלות סודות עולם בתוך הצלילים עצמם. בימים אלה, היה לבני האדם חוש אמיתי לנושא זה.

ביוונית, השפה של הטקסטים של הבשורות, הדבר הזה כבר לא היה קיים באותה המידה. אך למרות זאת, כן היה ניתן להגיע, אפילו ללא ידע אוקולטי, לתרגומים טובים בהרבה מרוב התרגומים הקיימים של הבשורות. אך מה שקרה הוא שלרוב, מתרגם אחד העתיק ממתרגם אחר, ללא חקירה פילולוגית מעמיקה של הקטעים בטקסטים היווניים. בהמשך, אתן דוגמאות ספציפיות של טעויות שנעשו. אינני רוצה להפסיק את הלימוד שלנו היום ואנסה, לא על בסיס פילולוגי, אלא בעזרת הידע שבא מחקירות רוחיות-מדעיות, להבהיר את הקטע המשמעותי ביותר שמופיע בתחילת הבשורה על פי מרקוס. המשפט הבא הינו נבואה של ישעיהו, שמראה מה הייתה אמורה להיות משמעותו של האירוע בארץ ישראל.

הטקסט היווני הוא כדלקמן:

(Idou egō apostellō ton angelon mou pro prosōpou sou, hos kataskeuasei tēn hodon sou emprosthen sou, Phōnē boōntos en tē erēmō: Hetoimasate tēn hodon Kyriou, eutheiās poieite tās tribous autou.

[Translation in the Authorised Version. Mark i, 2-3: ‘Behold, I send my messenger before thy face, which shall prepare thy way before thee. The voice of one crying in the wilderness, Prepare ye the way of the Lord, make his paths straight’]

"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וּפִנָּה דַרְכֶּךָ. קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יהוה, יַשְּׁרוּ מְסִלּוֹתָיו." (מרקוס א, 2-3)

חשוב ביותר להבין מההתחלה שבזמנים הקדומים, אנשים השתמשו במילה 'אנגלוס' Angelos ('מלאך' או 'שליח') רק במובן בו אנו משתמשים כאשר מדברים על היררכיות, ומתכוונים לישויות של דרגת ההיררכיה הבאה מעל האדם. כשמופיעה המילה 'מלאך', עלינו להבין שהכוונה היא לישות מהדרגה הזו; אחרת כל המשמעות של הקטע תלך לאיבוד. רק מדע הרוח יכול לספק בסיס למה שהאוקולטיזם יכול לגלות על אירוע כריסטוס. מהי המשמעות העיקרית של אימפולס כריסטוס? נתאר זאת כך: דרך אימפולס כריסטוס, נפש האדם נעשתה מודעת בפעם הראשונה לכך שעתיד למצוא בה מקום 'אני', 'אני' מודע לעצמו, שדרכו, בהמשך האבולוציה הארצית, צריכים להתגלות כל הסודות שקודם התגלו בגוף האסטרלי דרך ראייה רוחית טבעית.

בתקופה הפוסט-אטלנטית שחלה לפני התקופה שלנו, אנשים עדיין ניחנו, במידה מסוימת, ביכולות של ראייה רוחית שאפשרו להם לראות אל תוך עולם הרוח. במצבים נפשיים חריגים מסוימים, הסודות של עולם הרוח זרמו לתוכם, והייתה להם אפשרות להתבונן בספרות של ההיררכיות. הראייה אל תוך היררכיית המלאכים המשיכה לאורך יותר זמן והייתה הנפוצה ביותר. המלאכים היו ידועים כישויות השייכות לדרגה אחת מעל האדם. בתקופות של ראייה רוחית קדומה, אנשים לא היו מודעים לכך שלהם עצמם יש יכולת המסוגלת להוביל אותם לתוך עולמות הרוח; הם ראו באפשרות זו חסד שהוענק להם מבחוץ, כמעין השתלה של כוחות רוחיים לתוך נפשם. לכן הנביאים יכלו להצביע אל העתיד ולומר: "יגיע הזמן בו האדם יהיה מודע ל'אני' שלו ויידע שהסודות של עולמות הרוח יתגלו דרך ה'אני' המודע לעצמו. האדם יוכל לומר: אני חודר לתוך סודות עולם הרוח דרך הכוח של ה'אני' בתוכי."

אך נדרשה הכנה לפני שהיה ניתן להגיע לשלב הזה. מאחר שהאדם נמצא בדרגה הנמוכה ביותר של ההיררכיות, היה הכרחי להכין אותו על ידי כך שתישלח לו דוגמה שתראה לו מה הוא עתיד להיות. על ה'שליח' או ה'מלאך' היה לבשר לאדם שעליו להפוך ל'אני' במובן המלא של המילה. בעוד שהשליחות של המלאכים הקודמים הייתה לגלות את עולם הרוח, כעת הייתה זו שליחותו של מלאך מסוים להביא את ההתגלויות לשלב הבא, לבשר לאדם שעליו לקחת בעלות מלאה על ה'אני' שלו. ההתגלויות הקודמות היו בעלות אופי שונה, ולא הופנו ל'אני' מודע לעצמו.

ישעיהו ניבא שיגיע הזמן של המיסטריה של ה'אני', ושמתוך צבא המלאכים יישלח מלאך אחד כדי לבשר על כך. רק כך ניתן להבין מהי הכוונה כאשר נאמר שהמלאך, השליח, נשלח 'לפניך' – כלומר, נשלח לפני האדם שעתיד היה להפוך ל'אני' מודע לעצמו. זה ש'נשלח לפני' היה מיועד להגיע כישות מההיררכיה של המלאכים. אף מלאך לא דיבר עד כה לאדם כ'אני' מודע לעצמו. כך שהשליח הזה שישעיהו מדבר עליו מיועד להפוך את בני האדם למודעים לכך שעליהם להכין מקום בנפשם ל'אני', ל'אני' העצמאי לחלוטין. לכן קטע זה מפנה את תשומת הלב למהפך עצום בהתפתחות נפש האדם: בעוד שעד כה בני האדם היו תמיד צריכים לצאת מהגוף כדי להגיע לעולם הרוח, מעכשיו הם יוכלו להישאר בתוך ה'אני' שלהם ולדלות מתוך ה'אני' עצמו את סודות עולם הרוח.

בואו נשווה נפש מהתקופות הקדומות הרחוקות עם נפש שחיה בתקופתו של כריסטוס. כאשר אדם מהעבר הרחוק מלפני תקופת הנצרות שאף לעלות לעולמות העליונים, הוא לא היה יכול לשמור אפילו על דרגת המודעות העצמית שהתפתחה עד אז. היה עליו להיפטר מכל מודעות לעצמו ולהיות מובל לתוך עולם ההיררכיות, העולם של רוחניות טהורה. המודעות שלו נדחקה לחלוטין. זה היה המצב בתקופה הקדם-נוצרית הקדומה.

אם כן, מה היה מצבו של אדם החי בתקופה בה כבר לא היה צורך לדכא את המודעות העצמית כדי להיכנס לעולם הרוח, אלא האנושות הגיעה לשלב של התפתחות ה'אני'? אפילו בתקופה האטלנטית ה'אני' היה כבר נוכח – במובן מסוים. אך הביטחון המלא בכך שהסודות והמיסטריות הגדולים ביותר יכולים לזרום מתוך ה'אני' עצמו בא רק עם אימפולס כריסטוס. לכן אדם שעבר חניכה קדומה חש שאם ברצונו לחדור לעולם הרוח ולקבל את התגלויותיו, עליו לדכא חלק מסוים מנפשו ולהפוך חלקים אחרים לפעילים במיוחד. את אותו חלק מישותו הפנימית שהיה אמור להפוך בהדרגה ל'אני' היה צורך לדכא, להחשיך, עד שהוא יהפוך בנפש לשממה נטושה. מצד שני, היה צורך להצית את אש הפעולה בגוף האסטרלי – הגוף שהיה ביכולתו לאפשר דרגה מסוימת של ראייה רוחית, ואז נדלקו בו התמונות של הראייה הרוחית הקדומה.

אמרתי שה'אני' היה נוכח במובן מסוים, אך לא הייתה אפשרות להשתמש בו כדי לחקור את סודות עולם הרוח. היה צורך לדכא את ה'אני', ולהדליק את הגוף האסטרלי לפעולה. אך האפשרות לעורר את האימפולסים בגוף האסטרלי הלכה ודעכה. בזמנים הקדומים, אחד הכוחות הבסיסיים של האדם היה שהוא היה מסוגל לדכא את ה'אני' ולהדליק את הגוף האסטרלי לפעולה; אז הסודות של עולם הרוח זרמו לתוכו. אבל ההתקדמות באבולוציה הושגה דווקא הודות לעובדה שהגוף האסטרלי הלך ואיבד את היכולת לקבל את הסודות של עולם הרוח. האדם נאלץ להודות בפני עצמו שגופו האסטרלי הולך והופך לפחות מסוגל להגיע למה שבני האדם כן יכלו להגיע אליו באמצעות היכולת לראייה רוחית קדומה, ושה'אני' בתוכו עדיין אינו חזק דיו כדי להשיג משהו בכוחות עצמו.

הרואים הרוחיים הטובים ביותר היו אלה שהיו מודעים במידה הכי גדולה למשהו שומם בנפש. היה זה ה'אני', שעדיין לא קיבל כל אימפולס. הם היו מודעים גם לחוסר היכולת להגיע לעולם הרוח דרך ה'אני'. זה ייתן לכם מושג על הרגשות והלך הנפש של אדם שחי בתקופה ממש לפני בואו של כריסטוס. אדם כזה בוודאי אמר לעצמו שהוא אינו מסוגל עוד לפתח בגופו האסטרלי את הכוחות שהיו לו פעם; אך עדיין לא היה לו כל אימפולס אחר, כך שהיה משהו שומם בנפשו, משהו שלא הצליח לעלות לעולם הרוח.

כאשר התקרב הזמן לאימפולס כריסטוס, בני האדם השתמשו בשיטות התאמנות מסוימות על מנת להכיר את אותו אזור בנפש שעדיין לא ניתן למלא ברוח. לאדם ששאף להיכנס לעולמות העליונים נאמר שהוא אינו יכול לעלות לעולמות אלה בגופו האסטרלי, שעליו לסגת לאותו אזור בתוכו שבו הוא ירגיש כאילו שאין לו כל מגע עם העולם החיצוני.

זה היה הלך הנפש של אדם השואף לעבור חניכה בתקופה של אימפולס כריסטוס. הוא אמר לעצמו: עלי לנטוש כל תקווה להגיע לעולם הרוח דרך הכוחות של הגוף האסטרלי שלי; הזמן לכך עבר, וה'אני' עדיין אינו מוכן. אבל מתוך משהו בתוכי שמנסה לצאת ולחדור לעולם הרוח, אני יכול לשער – אך ורק לשער – שהוא מנסה בכל כוחו לקבל את האימפולס הרוחי.

חוויה זו, שהייתה מוכרת בימים אלה לכל אדם המחפש אחר האור של הרוח, הייתה מוכרת בשם 'הדרך אל בדידות הנפש', או גם, 'הדרך לתוך הבדידות'. לכן, על השליח שמשימתו הייתה להכין את אירוע כריסטוס היה לתאר את הדרך לתוך הבדידות למי שרצה לשמוע על האימפולס המתקרב ובא. הוא עצמו היה צריך לחוות ולדעת את מעמקי הבדידות, כדי ללמד מתוך ניסיון אמיתי של בדידות הנפש.

תוך כדי הלמידה של הבשורה על פי מרקוס, תבינו יותר ויותר ברור שישויות רוחיות נשגבות מסוימות, שדרכן מתרחשים אירועים בעלי חשיבות מכרעת באבולוציה של האנושות, מחפשות כלי מתאים בקרב ישויות של בשר ודם, ואז הם יורדים לחיות בנפש המתגשמת בגוף כזה. השליח שישעיהו דיבר עליו – שאין לחשוב עליו כאדם במובן הרגיל של המילה – השתלט על הנפש של אליהו שהתגשם מחדש – יוחנן המטביל – חי בתוכה ויעודו היה לבשר לבני האדם שאימפולס כריסטוס מתקרב.

אם כן, איפה נשמע קולו של שליח זה? הוא נשמע והדהד במה שכרגע תיארתי כ'בדידות הנפש'. בבשורה על פי מרקוס אנו קוראים: 'שמעו את הקול הקורא בבדידות הנפש'. את הביטוי (ὲν τῇ ὲpήμω (tē erēmō אין לתרגם כאילו שלדימוי של ה'מדבר' או ה'שממה' יש משמעות חיצונית. משמעותו האמיתית היא: בבדידות. הדימוי בו משתמשים עוזר לנו לראות תמונה של עולם הרוח.

נקבל הבנה אמיתית יותר של ביטוי זה אם נלמד את המשמעות של מילה אחרת, Kyrios, אדון או יהוה, כפי שהיא מופיעה בתרגום הרגיל של הקטע. 'פנו דרך יהוה.' ביוונית ניתן עדיין לראות את המשמעות האמיתית, אך ניתן לבחון אותה דרך השוואה עם מסורת עתיקה. בשפת התקופה ההיא, משמעותה של מילה כמו זאת לא הייתה מופשטת ושטחית כמו שהיא היום. בעידן המטריאליזם, אנשים נעשו שטחיים בהתייחסותם לשפה, וכבר אינם מרגישים כמו פעם שהמילים הינן גופים של ישויות-נפש, מציאויות-נפש, שעולם שלם חי במילים. כיום אפשר במקרה הטוב רק לנסות להחיות משהו מרגש זה, כפי שניסיתי במחזה המסתורין שער ההתקדשות.

מה שבני האדם הרגישו כשהם הגו את המילה Kyrios בנסיבות כמו אלו שתיארתי, היה שהיא תמונה, דימוי, של התרחשויות בחיים הפנימיים של הנפש. הם הרגישו את ה'אני' עולה מהמעמקים למעלה אל פני השטח של הנפש כמו הופעתו של אדון ומושל, המנהל והשליט של כוחות הנפש. בימינו אנו מדברים על חשיבה, רגש ורצון כמשרתים של הנפש. אבל בתוך הנפש ישנו אדון, Kyrios: ה'אני'. בזמנים הקדומים, האדם לא היה יכול לומר: 'אני חושב'. הוא אמר: 'זה חושב' – או 'זה מרגיש, זה רוצה בתוכי.'

בתקופה בה אדון כוחות הנפש, ה'אני', הופיע כשליט, התוצאה של שינוי מכריע זה הייתה שכעת האדם אמר: 'אני חושב, אני מרגיש, אני רוצה.' עד כה הנפש חיה במידה מסוימת בתת-מודע, כאילו שבויה של הכוחות של עצמה. כעת, האדון של כוחות אלה, ה'אני', קרב. הפסוק בבשורה על פי מרקוס איננו מתכוון לאישיות או ישות מסוימת ,אלא להופעת ה'אני' כאדון במבנה של הנפש. 'האדון בתוך הנפש קרב.'

הדבר נודע גם במקדשים בהם נעשו הכנות למה שעמד להתרחש כעת באנושות. בהלך נפש של יראת קודש ויראת כבוד עמוקה, נאמר: עד כה היו בנפש רק הכוחות של חשיבה, רגש ורצון – הם משרתיה; אבל כעת, האדון, Kyrios, קרב. תהליך רב עוצמה זה ימשיך להתגלות עד לסוף עידן האדמה, וכוחו ילך ויגדל בלי הרף. האימפולס ניתן על ידי כריסטוס, וחייו מסמנים את נקודת השיא בזמן הארצי. השעון הקוסמי מצביע על הנקודה בה ה'אני' הולך והופך ליותר ויותר עוצמתי כאדון של כוחות הנפש. המטרה תושג כאשר האדמה תתפוגג בקוסמוס והאדם יעלה לשלבי קיום גבוהים יותר.

רק אם אתם מסוגלים להרגיש מה היא משמעות הדבר, תוכלו לקבל מושג לגבי מה ניבא ישעיהו ואחר כך נאמר שוב על ידי יוחנן המטביל. שניהם רצו להפנות את תשומת הלב לאירוע המכריע באבולוציה של נפש האדם. אך את המילה εὐθεἱαç (eutheiās) אין לתרגם כ'ישרו', כפי שהיא מתורגמת בדרך כלל; התרגום הנכון הוא 'פתחו' – כלומר, לא רק 'ישרו' אלא 'פתחו,' כלומר הדרכים בהן האדון בא לנפש האדם הינן פתוחות ופנויות. יש לפנות ולפתוח את הדרך. בקיצור, כדי לתרגם את הקטע באופן כזה שהוא יהיה מובן וגם נאמן עד כמה שאפשר לגרסה המסורתית, הוא אמור להישמע בערך כך:

'שימו לב! אני שולח את מלאכי לפני ה'אני' בתוכך; הוא יכין את הדרך. שמעו את הקול הקורא בבדידות הנפש' – הקול הקורא לאדון של הנפש. (המילה 'נפש' אינה מופיעה, אך הבינו אותה באופן אינטואיטיבי.) 'הכינו את הדרך לאדון הנפש; עמלו כדי לפתוח את הדרך בפניו.'

משפטים אלה משקפים בערך את מה שניתן להרגיש במילים של ישעיהו. המלאך בנפשו של יוחנן המטביל השתמש בהן שוב.

מה איפשר זאת? כדי לענות לשאלה זו, נצטרך לחשוב על טבעה של החניכה אותה עבר יוחנן המטביל עצמו ועל השפעתה בנפשו.

אתם יודעים מהרצאות קודמות (ראו מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס בייחוד הרצאות 1 ו-3. סדרה של 11 הרצאות שניתנו בווינה, במרץ 1910.) שאדם יכול לעבור חניכה או על ידי ירידה למעמקי נפשו או על ידי הכנה כזו שנפשו יוצאת מהגוף וכוחותיה זורמים לתוך המקרוקוסמוס. בקרב עמים שונים, היה שימוש בשתי הדרכים האלו בצורות מגוונות מאד. כאשר אדם רצה למזוג את נפשו לתוך המקרוקוסמוס, שנים-עשר המזלות של גלגל הזודיאק מסמלות את שנים-עשר השלבים שהיה עליו לעבור. הנפשות זרמו לכיוונים מסוימים, לאזורים מסוימים של המקרוקוסמוס. לרוב הושגו הישגים רבים מאד, במיוחד למען ההגשמה של מטרה מסוימת באבולוציה של העולם, כשנפש התפתחה לרמה כזו שהיא יכלה לקבל את כל הכוחות הנובעים מהסודות הקוסמיים של קונסטלציה מסוימת בזודיאק. הנוהל בכל טקסי החניכה הקדומים היה שהמועמד חונך אל תוך הסודות של המקרוקוסמוס באופן כזה שנפשו זרמה לכיוון של קונסטלציית הגדי, או במקרה של מועמדים אחרים, לכיוון של קונסטלציית סרטן, מאזניים, בתולה וכו'. חזרתי ואמרתי שוב ושוב שישנן שתים עשרה אפשרויות שונות של יציאה אל המקרוקוסמוס, שנים עשר כיוונים אותם מסמלות שתים עשרה הקונסטלציות של הזודיאק. אם מועמד לא הצליח להגיע מייד לחניכה הגבוהה ביותר, חניכת השמש, אלא רק לחניכה חלקית, נפשו הופנתה אל הסודות הקשורים לקונסטלציה אחת מסוימת. אך הראייה שלו הייתה צריכה להפוך לבלתי תלויה בדבר חומרי כלשהו. משמעות הדבר הייתה שבטקסים של המיסטריות, או, כמו במקרה של יוחנן המטביל, דרך חסד מלמעלה, מבטו של המועמד הופנה לקונסטלציה מסוימת כאשר כדור הארץ היה בינו לבין אותה הקונסטלציה – כלומר, בלילה. העיניים הפיזיות רואות רק את הקונסטלציה הפיזית. אך כאשר הראיה יכולה לחדור דרך כדור הארץ הפיזי – וזה אומר שהקונסטלציה מוסתרת על ידי כדור הארץ החומרי – אז איננו רואים את המציאות הפיזית אלא את המציאות הרוחית, כלומר את הסודות שהקונסטלציה מביעה.

הראייה של יוחנן המטביל אומנה כך שבלילה הוא ראה דרך כדור הארץ החומרי את הקונסטלציה של הדלי. לפני שהמלאך לקח שליטה על נפשו, הוא כבר הגיע לחניכת הדלי. לכן, יוחנן המטביל הצליח להעמיד לרשותו של המלאך את כל יכולותיו, את כל מה שהוא ידע והרגיש, כדי שדרך המלאך יתגלו הסודות הקשורים בחניכת הדלי, ושתגיע הבשורה על בואו של ה'אני', Kyrios, האדון של כוחות הנפש.

אך בו זמנית, המטביל בישר שהגיע הזמן בו חניכת הדלי חייבת לפנות דרך לחניכה אחרת, שתביא להבנה מלאה של השליטה הקרבה של ה'אני'. לכן הוא אמר לתלמידיו הקרובים: אני הוא זה שיכול להעמיד לרשותו של המלאך שלי את כל הכוחות הנובעים מחניכת הדלי: אבל אחריי חייב לבוא זה שכוחותיו נובעים ממקור גבוה עוד יותר.

אם אנו עוקבים אחרי המסלול של השמש במשך היום מהקונסטלציה של הטלה, דרך השור, התאומים וכו', עד לבתולה, בלילה עלינו לעקוב אחרי התקדמותה ממאזניים ועד לדלי ולדגים. זה הכיוון של השמש הרוחית. יוחנן הגיע לחניכת הדלי, ובישר שלזה שיבוא אחריו יהיו הכוחות של חניכת הדגים – החניכה שבאה אחרי החניכה שהוא עבר, ונחשבה לגבוהה יותר. אם כן, יוחנן הצהיר בפני תלמידיו: דרך חניכת הדלי, ביכולתי להעמיד לרשות המלאך שלי רק את הכוחות שמאפשרים לו להודיע על בואו של האדון, Kyrios; אך יבוא מישהו שיש לו את הכוחות אותם מסמלת חניכת הדגים; ולתוכו יכנס כריסטוס בעצמו!

במילים אלו, יוחנן המטביל הצביע על ישוע מנצרת; ומסיבה זו, המסורת ייחסה לישוע כריסטוס את הסמל של הדגים. בנוסף לכך, מאחר שכל אירוע חיצוני הינו סמל להתרחשויות פנימיות, הדייגים הפכו להיות העוזרים של המקודש בחניכת דגים. כל ההתרחשויות הללו הינן אירועים חיצוניים, היסטוריים, ובו בזמן הן מסמלות סודות רוחניים עמוקים.

יוחנן בישר: צורת חניכה גבוהה יותר תוענק לאנושות! הוא עצמו יכול היה להעניק רק את החניכה שבאה מהדלי וקרא לעצמו אדם-מים. עלינו להבין יותר ויותר ברור שסודות אסטרונומים וקוסמיים קשורים לדימויים המביעים את סודות האדם. יוחנן אמר: 'אֲנִי הִטְבַּלְתִּי אֶתְכֶם בְּמַיִם!' הטבילה במים הייתה בכוחם של אלה שקיבלו מן השמיים את החניכה של הדלי. השמש הרוחית מתקדמת מדלי לדגים (וזה מייצג את ההתקדמות מיוחנן המטביל לישוע מנצרת), וכאשר הופיעה בעולם ישות שהגיעה לחניכת הדגים ולכן היה ביכולתה לקבל את האימפולס הרוחני שחייב להיות הכלי של חניכת דגים – אז הייתה לה האפשרות להטביל, לא רק כמו שיוחנן הטביל, במים, אלא במובן הגבוה יותר שיוחנן מתאר כ'טבילה ברוח הקודש'.

בהרצאה זו הבאתי בפניכם מושג בעל שני היבטים. הראשון: המילים בתחילת הבשורה על פי מרקוס מצביעות על תהליכים באבולוציה ההיסטורית של האנושות ומדברות על כוח גבוה יותר – מלאך המדבר דרך הגוף של יוחנן המטביל. השני: הקטעים שדיברנו עליהם מתייחסים להתרחשויות בשמיים – ההתקדמות של השמש הרוחית מהקונסטלציה של הדלי לקונסטלציה של הדגים. כל שורה בבשורה על פי מרקוס מכילה משהו שניתן להבין נכון רק אם תוך כדי קריאת המילים אנו תמיד זוכרים גם פירוש אנושי וגם פירוש קוסמי-אסטרונומי, וכאשר אנו מבינים שבאדם חי משהו שאת משמעותו האמיתית ניתן למצוא רק בשמיים.

עלינו להבין את הקשר בין הסודות של המקרוקוסמוס והסודות של טבע האדם באופן יותר מדויק מאשר כנהוג. לקראת סוף הרצאה זו אני יכול רק לרמוז למה שזה אומר, ורק רציתי לתת רמזים מסוימים לגבי הדברים הללו. בלימוד הבשורה על פי מרקוס נצטרך לצלול למעמקים של חוכמה ויהיה עליכם להרהר בהם במשך זמן רב מאוד, כדי שהרמזים יוכלו להוביל למשהו נוסף. אנסה להבהיר דרך הדברים הבאים איך יש לקרוא את הבשורה הזו.

קשת בענן מופיעה בפני ילד כמשהו אמיתי בשמיים ועד שהוא לא מקבל הסברים נוספים, הוא חושב שהוא יכול לנגוע בה ולאחוז בה בידיו. מאוחר יותר, הוא לומד שהקשת בענן מופיעה רק כאשר יש שילוב מסוים של גשם ואור שמש; כאשר התנאים של הגשם והשמש משתנים, הקשת בענן נעלמת. לכן, הקשת איננה מציאות בפני עצמה, אלא רק אשליה, תעתוע; השילוב של הגשם ואור השמש הוא המציאות.

כשאנו מתקדמים מעט בדרך של ידע אוקולטי, יתכן ותהיה לנו חוויה שתזכיר לנו את מה שאמרתי לגבי הקשת בענן, כלומר את העובדה שבסופו של דבר אין בעולם החיצוני מציאות מוצקה, אלא רק תופעות של מראית עין הנובעות מגורמים מחוץ להן. ואתם יודעים מהו הדבר הדמיוני הזה? הוא האדם עצמו. גם האדם הוא מראית עין כזו. אם אנו לוקחים אותו כמציאות, כמו שרואים אותו דרך החושים הפיזיים, אנו טועים בגדול. למעשה אנו נכנעים למאיה, ל'אי-קיום', ל'אין-ההוויה' (non-being) הגדול. מקור המילה מאיה במילים mahat aya – mahat = גדול; ya =הוויה; a – אין, לא, שלילה; מכאן maya = האי-קיום הגדול.

בדרך לידע אוקולטי, האדם מגיע לנקודה בה הוא מתחיל לחשוב על עצמו כעל משהו כמו הקשת בענן. הוא יצור דמיוני, כמו כל דבר העומד בפני החושים הפיזיים שלו. אפילו השמש כספירה פיזית הינה פרי הדמיון. כשהמדע הפיזי מתאר אותה כספירה של גז בחלל הקוסמי, זה מספיק טוב למטרות פרקטיות; אבל כל מי שחושב שכדור הגז הוא המציאות הופך לקורבן של מאיה, לקורבן של האשליה, של האי-קיום. האמת היא שהשמש הינה מקום מפגש של ההיררכיות, של ישויות רוחיות, שמעשיהן מתבטאות בחום ובאור שזורם מהשמש. החום והאור עצמם הם אשליה; הקליטות החושיות האחרות שלנו גם אשליות. בדרך כלל אנו מדמיינים שיש לנו לב בבית החזה; אך הלב הזה אינו אלא מראית עין. מה שאנו רואים כלב הוא די דומה לטבעות שאנו רואים סביב מנורות הרחוב כשיוצאים בערב, בערפל של הסתיו. הטבעות אינן קיימות באמת, אלא הן התוצאה של תנאים מסוימים. זה נכון גם לגבי לב האדם. דמיינו שהעיגול הזה מייצג את כיפת השמיים ודמיינו שכוחות מסוגים שונים זורמים פנימה מהכיוונים השונים של השמיים ונפגשים בנקודת הצטלבות מסוימת. במציאות האמיתית, במקום בו אנו חושבים שנמצא הלב שלנו, אין כלום חוץ מהכוחות השמימיים הללו שזורמים פנימה ומצטלבים. אם תצליחו איכשהו למחוק כל מחשבה אחרת לגבי הלב, ורק לחשוב על הכוחות האלה שזורמים פנימה, אז נקודת ההצטלבות שלהם היא בעצם הלב שלכם. אותו הדבר נכון גם לגבי איברים אחרים שהם למעשה אך ורק התוצאה של כוחות קוסמיים שמצטלבים.

תראו זאת מנקודת מבט נוספת. כאשר אתם נעים ממקום אחד למקום שני, אתם בוודאי חושבים שאיזה אימפולס בתוככם הוא זה שגורם לכם לנוע. אם כך, אתם קורבן של מה שאנו מכנים מאיה. העובדה האמיתית היא שישנם כוחות שזורמים מהמקרוקוסמוס ומצטלבים, ועל ידי כך יוצרים אשליה לגבי הכיוון בו אתם צועדים והכוחות שגורמים לכם לצעוד. למטה על האדמה, כל מה שאתם חווים הוא ההצטלבות של כוחות קוסמיים. אם אנו רוצים להגיע לאמת, עלינו לגלות מה מתרחש במקרוקוסמוס ומה עושים הכוחות הקוסמיים הגבוהים והנמוכים יותר. כוחות אלה גורמים לנו לחשוב שיש לנו לב או כבד ולדבר כאילו שאנו הולכים ממקום למקום. אם אנו רוצים להביע זאת במונחים של המציאות האמיתית, עלינו לתאר את התנועות של כוחות קוסמיים.

אם אנו רוצים לתת תיאור של המציאות של הטבילה אותה העניק יוחנן המטביל, עלינו להתייחס למה שהכוחות הקוסמיים – אלה שהסמל שלהם הוא הדלי – דרשו ממנו לעשות. ההחלטה הסופית התקבלה ב'מפקדה' העולמית הגדולה, וכתוצאה מכך נשלחו הכוחות הדרושים ליוחנן. לכן, עלינו לקרוא בשפה הקוסמית את התיאורים של מה שהתרחש במקום מסוים על האדמה. המחבר של הבשורה על פי מרקוס קרא בשמיים את התהליכים המקבילים לאירועים בארץ ישראל. הוא מתאר אירועים קוסמיים-אסטרונומיים, ולכן הוא אומר: ראו את הדברים כך: יש כאן קיר שעליו אתם רואים משחקי צללים, ואם אתם רוצים לדעת מה 'גורם' לצללים, עליכם להתבונן למעלה במה שמטיל את הצללים הללו. אני מתאר בפניכם את מה שאירע בירדן, אך האירועים הללו הם למעשה האמצעים שדרכם משתקפים על האדמה אירועים אחרים. הדברים האלה אותם אני מתאר מתרחשים עקב הפעולה ההדדית של כוחות מקרוקוסמיים הפעילים בשמיים.

אם כן, הכותב של הבשורה מתאר אירועים קוסמיים, תופעות והתרחשויות בשמיים. ומה שהוא מתאר הוא הביטוי, ההשלכה, תמונת-הצל שההתרחשויות במקרוקוסמוס מטילות על האזור הקטן של ארץ ישראל על כדור הארץ. רק אם אנו מבינים זאת באופן ברור, נוכל להבין את הגדולה ואת המשמעות של הבשורה על פי מרקוס. קודם היה עלינו לקבל מושג על התוכן שלה ולהבין את מה שנאמר בהתחלה: הנביא ישעיהו ניבא שהאדון של כוחות הנפש יבוא לבני האדם ושה'שליח' יחיה ביוחנן המטביל; הוא יכין את בני האדם לבואו של האדון של כוחות הנפש.

על השליח הזה היה לשכון בגוף של אדם שעבר את החניכה של הדלי. כך יוחנן יכול היה לאפשר על האדמה את העבודה של אינדיבידואל כמו ישוע מנצרת; ישוע, מצידו, הוכן לחניכת הדגים ודרכה זכה ליכולת לקבל את כריסטוס לתוך עצמו.

האירועים על האדמה הינם השתקפויות של אירועים קוסמיים, הקשורים לאבולוציה הקוסמית כשם שהקשת בענן קשורה לגשם ולאור השמש. עלינו ללמוד את הגשם ואת אור השמש כדי לתאר את טבעו האמיתי של הקשת בענן. ואם ברצוננו להבין את מה שחי בליבו של יוחנן המטביל או בליבו של ישוע מנצרת שהפך לכלי של כריסטוס, עלינו ללמוד את ההתרחשויות הקוסמיות. כי היקום כולו דיבר לבני האדם במה שאירע בארץ ישראל ובגולגותא. הבשורה על פי מרקוס כפי שהיא רק מספקת את האותיות של התיאורים של התרחשויות קוסמיות עצומות. כל מי שחושב אחרת דומה למי שרואה סדרה אחת של סימני דיו כאן וסדרה אחרת שם, אך אין לו מושג על משמעותה של המילה 'אדון'. האמת היא שמה שמסופר בבשורה זו מהווה רק את האותיות – ויותר מכך, הן קליפה חיצונית ביותר. עלינו להתעורר כדי לנסות להבין על מה מצביעים האירועים בארץ ישראל, כאילו במשחק של צללים.

נסו להבין מה זה אומר שהאירועים הארציים הינם צללים של אירועים מקרוקוסמיים ואז עשיתם את הצעד הראשון לקראת הבנה הדרגתית של הבשורה על פי מרקוס – אחד המסמכים הכתובים הקדושים הגדולים ביותר בעולם.

————————————————————————————————————

1. הכריסטיאניות כעובדה מיסטית והמיסטריות של הזמן העתיק – יצא בעברית בהוצאת תלתן ↑
2. [הערת המתרגמת: בתרגום לאנגלית, מצוטטת הגרסה הבאה:

   “Behold, I send my messenger before thy face which shall prepare thy way before thee. The voice of one crying in the wilderness. Prepare ye the way of the Lord, make his paths straight.”

   עם ההערה שדר' שטיינר ציטט את התרגום של קרל ויצסקר.] ↑