רודולף שטיינר

GA 124

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה מספר 3

המשימות של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית

ברלין, 7 בנובמבר 1910

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

למדנו לעתים קרובות על תקופת האבולוציה שבאה לאחר הקטסטרופה של אטלנטיס ועל תקופות התרבות הפוסט-אטלנטיות: התרבות ההודית הקדומה, הפרסית הקדומה, המצרית-כלדית, היוונית-רומית, וכעת התקופה החמישית, שבה אנו עצמנו חיים. יהיו עוד שתי תקופות נוספות, שבע בסך הכול, לפני שתתרחש קטסטרופה נוספת.

התיאורים שנתנו התמקדו, כמובן, בהיבטים שונים של תקופות תרבות אלה, כי ניתן לקבל מושג לגבי העתיד רק אם אנו יודעים כיצד אנו קשורים לכל אחת מהן. אמרתי לעתים קרובות שיש הקבלה בין האדם האינדיבידואלי כמיקרוקוסמוס, עולם קטן, לבין המקרוקוסמוס, העולם הגדול. האדם, העולם הקטן, הינו מכל הבחינות רֶפְּלִיקָה, העתק, של העולם הגדול. זוהי האמת, אך כאשר מנסחים אותה בצורה זו, היא אמת מופשטת מאד, ואינה מובילה אותנו רחוק. היא מקבלת משמעות רק אם אנו ממשיכים ומראים באופן מפורט איך יש לתפוס את האדם האינדיבידואלי כמיקרוקוסמוס בהשוואה למקרוקוסמוס.

האדם של היום שייך לכל שבע התקופות הפוסט-אטלנטיות, מאחר שהוא התגשם או יתגשם בכל אחת מהן. בכל גלגול אנו מקבלים את מה שאותה תקופה ספציפית יכולה לתת לנו. אם כן, אנו נושאים בתוכנו את הפירות של השלבים הקודמים של האבולוציה. התכונות והכישרונות הטבועים בנו הם אלה שרכשנו במהלך תקופות פוסט-אטלנטיות רבות, והם נמצאים פחות או יותר בתוך התווך של התודעה האנושית כפי שהיא כיום. מצד שני, במהלך ההתגשמויות האטלנטיות שלנו, היו מצבי תודעה שונים מאד, ומה שרכשנו אז נדחק, לרוב, לתוך התת-מודע. לכן, הוא לא מהדהד בתוכנו בעוצמה שווה למה שנרכש בגלגולים מאוחרים יותר, במהלך העידן הפוסט-אטלנטי. בתקופה האטלנטית הקדומה, התודעה האנושית לא הייתה ערה כמו שהיא נעשתה מאוחר יותר, ובני האדם לא היו מסוגלים אז לפגוע בהתפתחות שלהם באותה המידה. כתוצאה מכך, הפירות של האבולוציה האטלנטית הנמצאות בתוכנו הן יותר בהרמוניה עם הסדר העולמי מאשר במצב הנוצר מאז שאנו עצמנו יכולים ליצור אי סדר בישותנו. ההשפעות האהרימניות והלוציפריות היו פעילות גם בתקופה האטלנטית, אבל האפקט שלהן על האדם היה שונה לחלוטין. האדם גם לא היה אז במצב בו הוא יכול להגן על עצמו מפניהן.

ההתפתחות ההולכת וגוברת של התודעה האנושית הינה התכונה המרכזית של הציביליזציה הפוסט-אטלנטית. את האבולוציה של האנושות בתקופה בין הקטסטרופה שהציפה את אטלנטיס וזו שתביא לסופו של העידן הפוסט-אטלנטי ניתן לתפוס כתהליך מַקְרוֹקוֹסְמי; האנושות בכללותה מתפתחת כישות גדולה אחת במהלך שבע התקופות הפוסט-אטלנטיות. והשלבים החשובים ביותר באבולוציה של התודעה במשך שבע התקופות הללו דומים למה שהאדם האינדיבידואלי עובר במשך שבע ה'תקופות' של חייו.

בספרי מדע הנסתר, ובמקומות אחרים, יש תיאורים רבים של תקופות חיים שונות אלה. התקופה הראשונה כוללת את שבע השנים מהלידה ועד להחלפת השיניים. במהלך שביעון זו, הגוף הפיזי של האדם רוכש את צורותיו הבסיסיות, ועם הופעת השיניים השניות, צורות אלה כבר לרוב קבועות. כמובן, הילד ממשיך לגדול; אבל באופן כללי, הקווים של מבני הגוף כבר נקבעו. מה שבא לידי מימוש בשביעון הראשון הוא המבנה של הצורה הגופנית. עלינו להיות מוכנים למצוא את הריתמוסים הללו מתגלים בתוכנו במגוון רחב של אופנים. למשל, יש הבדל בין השיניים הראשונות, שמופיעות בשנים המוקדמות ביותר של החיים, ולאחר מכן נושרות ומתחלפות בשיניים השניות. שני הסוגים של שיניים הינם התוצאה של תנאים שונים לחלוטין במהותם. השיניים הראשונות הן התוצר המורש של המבנה הגופני של הדורות הקודמים של הילד. השיניים השניות הן התוצר של המבנה הפיזי של הילד עצמו. יש לזכור זאת היטב. רק אם שמים לב לפרטים האלה, ניתן להבין את ההבדל במלואו. השיניים הראשונות שלנו, ביחד עם כל האורגניזם שלנו, מועברים אלינו מהדורות הקודמים; השיניים השניות הן התוצר של האורגניזם הפיזי שלנו עצמנו. במקרה הראשון, השיניים הם ירושה ישירה; במקרה השני, ירשנו את האורגניזם הפיזי, והוא בתורו יוצר את השיניים השניות.

תקופת החיים השנייה מתחילה בזמן התחלפות השיניים וממשיכה עד להתבגרות המינית, בגיל 14-15 בערך. התהליך החשוב עכשיו הוא ההתפתחות של הגוף האתרי. התקופה השלישית, עד לגיל 21 בערך, כוללת את התפתחות הגוף האסטרלי. לאחר מכן באה ההתפתחות של האני, עם ההתפתחות ההדרגתית של נפש התחושה, הנפש השכלית או האינטלקטואלית והנפש הרוחנית (נפש התודעה).

אלה התקופות השונות בחייו של האדם; אך כפי שאתם בוודאי יודעים, אך ורק השביעון הראשון מתרחש על פי דפוס לגמרי קבוע, וכך זה צריך להיות אצל האדם בעידן שלנו. את הקביעות הסדירה המופיעה בשלושת השביעונים הראשונים לא ניתן למצוא בתקופות מאוחרות יותר, וגם לא ניתן להגדיר במדויק את אורכן. אם נשאל מדוע זה כך, התשובה היא שבאבולוציה של העולם שמתרחשת בריתמוסים של שבע תקופות, התקופה הרביעית משחקת תפקיד אמצעי. לכן, בעידן הפוסט-אטלנטי, כבר יש בתוכנו את הפירות של ארבע התקופות הראשונות; כעת אנו חיים בתקופה החמישית ומתקדמים לעבר השישית.

אין ספק שקיימת הקבלה מסוימת בין האבולוציה של התקופות הפוסט-אטלנטיות וזו של האדם האינדיבידואלי. כאן שוב יש עדות להקבלה בין המַקְרוֹקוֹסְמי למיקרוקוסמי.

בואו נתבונן במה שאפיין במיוחד את התקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה. אנו מכנים אותה התקופה ההודית הקדומה, מפני שאופי האבולוציה הפוסט-אטלנטית היה ניכר בייחוד אצל אנשי הודו. בתקופה זו הייתה חוכמה נשגבה, חובקת עולם, עם הסתעפויות רחבות. עקרונית, התורות שניתנו על ידי שבעת הרישים הקדושים היו זהות למה שראו באופן ממשי בעולם הרוח רואים רוחיים טבעיים וגם אנשים רבים אחרים של אותה תקופה. ידע קדום זה נמצא בתקופה ההודית הקדומה כירושה מזמנים קדומים עוד יותר. בתקופה האטלנטית הוא נחווה דרך ראייה רוחית, אך כעת הוא הפך יותר לחוכמה ראשונית, מורשת, נשמרת ומתגלה לאלה שעלו לעולמות הרוחיים דרך התקדשות, כמו הרישים. ביסודו של דבר, כל החוכמה שחדרה לתודעה האנושית הייתה מורשת, ולכן שונה במהותה מהידע המודרני שלנו.

תהיה זו טעות אם ננסה להביע את האמיתות הנשגבות אותן לימדו הרישים הקדושים בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה במונחים כמו אלה שההשכלה המודרנית משתמשת בהם. בנוסף לכך, לא תהיה אפשרות לעשות זאת, מפני שהצורות שאותן לובש הידע של היום הופיעו רק במהלך התרבות הפוסט-אטלנטית. הידע שהיה לרישים הקדומים היה בעל אופי שונה מאד. כל מי שהיה מסוגל ללמד אותו חש שהוא פועל וגועש בתוכו, ועולה באופן ספונטני. כדי להבין מה היה הידע באותם ימים, עלינו להבין מעל לכול שהוא לא היה מושתת בשום אופן על הזיכרון. בבקשה זיכרו זאת באופן מיוחד. כאשר מעבירים ידע היום, הזיכרון הוא הגורם החשוב ביותר. מורה או אדם שמדבר מול הציבור הרחב חייב לוודא שהוא יודע מראש מה הוא הולך לומר מהבמה, ואז למשוך אותו מזיכרונו. נכון, ישנם אנשים שמכחישים שהם עושים דבר כזה, ומתעקשים על כך שהם מדברים מתוך הגאוניות שלהם. אך זה לא משנה את העובדה שמסירת הידע היום תלויה כמעט לגמרי בזיכרון.

הדברים היו שונים מאד בתקופה ההודית העתיקה. יהיה זה נכון לומר שהידע עלה ממש ברגע הדיבור. בזמנים קדומים אלה, הידע לא הוכן מראש, כמו שזה קורה לעתים קרובות היום. הרישי הקדום לא הכין את מה שהיה לו לומר ולמד זאת בעל פה. ההכנה שהוא עשה הייתה ליצור בתוך עצמו הלך נפש של אדיקות, של יראת כבוד. הוא הכין את הלך הנפש שלו ואת הרגשות שלו, ולא את תוכן דבריו. ואז, בזמן שהוא העביר את הידע, זה היה תהליך דומה לקריאה של כְּתָב בלתי נראה. לאף אחד מהקהל לא עלה בדעתו לרשום את מה שנאמר; כל דבר רשום בכתב בצורה כזו היה נחשב לחסר ערך לחלוטין. הם ייחסו ערך רק למה שהאדם שמר בנפשו ולאחר מכן שיחזר למען אחרים. לכתוב משהו היה נחשב לחילול קודש. התפיסה של התקופה ההיא הייתה בצדק שמה שכתוב איננו, ולא יכול להיות, שווה למסירת ידע בעל פה.

אופן חשיבה זה המשיך במשך תקופה ארוכה. עניינים כאלה נשמרים הרבה יותר זמן ברגש מאשר באינטלקט, וכאשר בימי הביניים אמנות הדפוס התווספה לאמנות הכתב, בהתחלה היא נחשבה למגיה שחורה. הרגשות הקדומים עדיין רחשו בנפש האדם והם חשו שמה שאמור לעבור ישירות מנפש לנפש לא צריך להישמר בצורה הגרוטסקית של אותיות ומילים מודפסות על דפי נייר לבנים. אנשים היו משוכנעים שזה הפך את הידע למשהו חסר חיים, ואם מאוחר יותר מחזירים אותו לחיים, לא יהיו לכך תוצאות חיוביות. הזרימה הישירה של הידע מנפש לנפש הייתה אופיינית לתקופה עליה אנו מדברים. היא הייתה תכונה בולטת בחיי התרבות של התקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה, ויש להכיר אותה אם אנו רוצים להבין, למשל, איך זה קרה שהמשוררים היוונים, ואפילו הזמרים הנודדים בגרמניה של הזמנים הקדומים, יכלו לנדוד ממקום למקום ולדקלם את הפואמות הארוכות מאד שלהם. זה היה לגמרי בלתי אפשרי, אילו הם היו צריכים להסתמך על הזיכרון. מה שעמד מאחורי הדקלומים שלהם הייתה עוצמה ואיכות נפשית הרבה יותר חיה מאשר הזיכרון. אם אנו רוצים לדקלם פואמה היום, אנו חייבים ללמוד אותה מראש בעל פה; אך מה שאנשים אלה דקלמו הייתה חוויה אמיתית בתוכם, מעין יצירה חדשה. בנוסף לכך, התקופה ההיא התאפיינה בביטוי ישיר של חיי הנפש הרבה יותר מאשר הזמנים שלנו, כאשר יש נטייה להדחיק אותו – עם צידוק מסוים, בהתחשב בנסיבות הקיימות. היום מייחסים חשיבות בעיקר למשמעות הממשית של המילים בדקלום. זה לא היה כך, אפילו בימי הביניים, כאשר הזמר הנודד דקלם את שירת הניבלונגים, למשל. עדיין היה לו חוש לקצב הפנימי, והוא היה רוקע ברגליו כדי לסמן את העלייה והירידה של השירה בעוד הוא פוסע הלוך וחזור. אבל אלה היו רק שרידים ממה שהיה נהוג בזמנים הקדומים. יהיה לכם מושג מוטעה לגבי הרישים ותלמידיהם אם תחשבו שהם לא העבירו בצורה מדויקת את הידע האטלנטי הקדום. אפילו אם התלמידים בבתי הספר שלנו היו ממלאים את מחברותיהם מן ההתחלה ועד הסוף, הם לא היו יכולים לשחזר את מה שנאמר בצורה כל כך נאמנה כמו שהרישים ההודים שיחזרו את החוכמה העתיקה.

המאפיין העיקרי של התקופות שבאו לאחר מכן היה שהזרימה של הידע האטלנטי נעצרה כליל. עד להתנוונות של תקופת התרבות ההודית הקדומה, הידע אותו קיבלו בני האדם בצורת ירושה גדל ללא הרף. אך הגדילה הזו נפסקה עם סיום תקופה זו: לאחר מכן, בני האדם כמעט ולא יכלו להפיק משהו חדש מתוך הידע הקיים. לכן הרחבת הידע הייתה אפשרית רק בתקופה הראשונה; לאחר מכן היא נעצרה. בתקופה הפרסית הקדומה, בין האנשים שהושפעו על ידי הזרואסטריאניזם (או דת זרתוסטרא), התחיל בקשר לידע של העולם החיצוני משהו שניתן להשוות אותו לתקופה השנייה בחיי האדם, ולמעשה אפשר להבין אותו הכי טוב בעזרת השוואה כזאת. מבחינה רוחנית, את תקופת התרבות ההודית הקדומה ניתן להשוות לתקופה הראשונה בחיי האדם, מהלידה ועד לשנה השביעית. במהלך שביעון זה, נוצרות הצורות הבסיסיות; כל מה שבא מאוחר יותר הוא רק הרחבה בתוך הצורות הקבועות הללו. בדומה לכך, את מה שהגיע עם התקופה הפרסית הקדומה ניתן להשוות למעין לימודי בית ספר, לאותו סוג של למידה שקשורה לתקופת החיים השנייה. רק שעלינו להבין באופן ברור מי היו התלמידים ומי היו המורים. בנקודה זו, אני רוצה להוסיף משהו.

יש הבדל משמעותי בין הדמות של זרתוסטרא, המנהיג של התקופה הפוסט-אטלנטית השנייה, והרישים ההודיים. בעוד שהרישים הופיעו כמקודשים בעלי שורשים בעבר הקדמוני, כדי לשמש ככלים שלתוכם זרמה החוכמה האטלנטית הקדומה, נראה שזרתוסטרא הינו האישיות ההיסטורית הראשונה שעבר חניכה לידע מיסטרי פוסט-אטלנטי אמיתי, כלומר לידע שהצורה בה הוא הוצג הייתה מובנת רק לאינטליגנציה של האנושות הפוסט-אטלנטית. עקב כך, הופיע משהו חדש. נכון, בהתחלה, בבתי הספר הזרואסטריים נלמד בעיקר ידע על-חושי. אך זה היה המקום בו הידע התחיל לקבל, בפעם הראשונה, צורה של מושגים. הידע העתיק שהיה לרישים לא ניתן לשחזור בצורות של הלמידה המודרנית, אבל הדבר כן אפשרי, במידה מסוימת, במקרה של הידע הזרואסטרי. זהו ידע בעל אופי על-חושי לחלוטין, והוא עוסק אך ורק בעולם העל-חושי, אך הוא לבוש במושגים דומים לאלה שבשימוש במהלך התקופה הפוסט-אטלנטית ככלל. בקרב התלמידים של זרתוסטרא, התרחשה התפתחות שיטתית של מושגים. כתוצאה, התקבל האוצר העשיר של החוכמה הקדומה, שהתפתח עד לסוף התקופה ההודית הקדומה, והמשיך לעבור מדור לדור. לא התווסף שום דבר חדש, אבל הישן התרחב. כדי להבין את המשימה של המיסטריות של התקופה הפוסט-אטלנטית השנייה, נוכל להיעזר בהשוואה עם הפקת ספר על אוקולטיזם היום. כמובן, ניתן להציג את התוכן של כל ספר שנכתב כתוצאה של חקירה אמיתית בעולמות העליונים דרך תיאור הגיוני לחלוטין בעולם הפיזי. זה אפשרי. אבל אז, הספר שלי מדע הנסתר, למשל, היה צריך לכלול לפחות חמישים כרכים, כל אחד בגודל של הספר הנוכחי. אך יש דרך אחרת לעשות את הדברים: להשאיר משהו לקורא, לגרום לקורא לחשוב ולהבין את הדברים בעצמו. זה מה שיש לנסות בימינו, כי אחרת לא תוכל להתרחש כל התקדמות באוקולטיזם. היום, בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, עם המושגים האינטלקטואלים שהאנושות פיתחה, אפשר לגשת לידע אוקולטי ולהפנים אותו. אך בזמנו של זרתוסטרא, קודם היה הכרחי לגלות ולפתח בהדרגה את המושגים שבהם יש לעטוף את העובדות האוקולטיות. לא היו אז ענפי ידע כמו אלה שקיימים כיום. משהו שניתן לעטוף במושגים אנושיים שרד מהתקופה של הרישים הקדומים, אבל היה צורך לנסח את המושגים כשלעצמם, לפני שהיה ניתן לעטוף בהם את העובדות העל-חושיות. בפעם הראשונה, האדם החל להשתמש במושגים שהוא עצמו יצר כדי לתפוס מציאויות על-חושיות. הרישים דיברו בדרך היחידה בה היה ניתן, בתקופתם, להעביר ידע על-חושי. הם הזרימו את הידע שלהם מנפש לנפש בשטף בלתי פוסק של תמונות. הם לא עסקו בסיבה ותוצאה, במושגים וקטגוריות כמו אלה שמוכרים לנו היום. זאת הייתה התפתחות הרבה יותר מאוחרת. בתחום הידע העל-חושי, הייתה התחלה חדשה בתקופה הפוסט-אטלנטית השנייה. אז האדם נעשה מודע בפעם הראשונה להתנגדות מצד הקיום החומרי, וביחד עם זאת, לצורך להביע עובדות על-חושיות בצורות חשיבה שמשתמשים בהן במישור הפיזי. זאת הייתה המשימה העיקרית של התקופה הפוסט-אטלנטית השנייה.

כשהחלה התקופה השלישית, תקופת התרבות המצרית-כלדית, כבר היו קיימים מושגים אודות מציאויות על-חושיות. זה עוד דבר שהמוח המודרני מתקשה לתפוס. לא היה מדע פיזי, אבל כן היו מושגים הקשורים בעובדות ובהתרחשויות על-חושיות שנרכשו בדרך על-חושית, והיה ניתן להביע את המושגים האלה בצורות חשיבה שיָשִׂימות במישור הפיזי. בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, אנשים התחילו ליישם בעולם הפיזי עצמו את מה שלמדו מהעולם העל-חושי. גם את זה ניתן להשוות לשביעון השלישי בחיי האדם. בשביעון השני האדם לומד, מבלי ליישם את מה שהוא למד. בשביעון השלישי, רוב בני האדם חייבים ליישם את הידע שלהם במישור הפיזי. בתקופת התרבות השנייה, תלמידיו של זרתוסטרא היו תלמידים של ידע שמיימי; כעת, אנשים החלו ליישם במישור הפיזי את מה שהם למדו. אולי יעזור לנו לדמיין זאת אם נאמר שדרך החזיונות שלהם, אנשים למדו שניתן להביע את העל-חושי באמצעות משולש – משולש שנתפס כדימוי של העל-חושי; שאת טבעו העל-חושי של האדם, שחודר את המימד הפיזי, ניתן להבין כטבע משולש. נלמדו מושגים נוספים גם כן, שאפשרו את החיבור של דברים פיזיים לעובדות על-חושיות. למשל, השליטה בגיאומטריה נרכשה קודם בצורת מושגים סימבוליים. בקיצור, למצרים ולכלדים הייתה כעת גישה למושגים, והמצרים יישמו אותם באמנות המדידות של שטחי אדמה, וגם בחקלאות, בעוד שהכלדים יישמו אותם בחקר בכוכבים ובייסוד האסטרולוגיה והאסטרונומיה. כעת, הם יישמו בדברים שנראים לעין הפיזית את מה שקודם נחשב לעל-חושי בלבד. אם כן, בתקופת התרבות השלישית, בני האדם התחילו בפעם הראשונה ליישם את הידע העל-חושי לגבי התופעות של עולם החושים.

בתקופה הרביעית, היוונית-לטינית, היה חשוב ביותר שבני האדם יתחילו לראות שמה שהם עושים הוא יישום במישור הפיזי של הידע הנרכש ממקורות על-חושיים. עד כה, הם פעלו מבלי לשאול האם זה באמת מה שהם עושים. הרישים הקדומים לא היו זקוקים לשאלות מסוג זה, מפני שהידע זרם אליהם ישירות מהעולם הרוחי. בתקופת זרתוסטרא, אנשים הפנימו את הידע העל-חושי והיו לגמרי מודעים למקורו. בתקופה המצרית-כלדית, בני האדם הוסיפו למושגים שמקורם בעולם העל-חושי את הידע אותו הם רכשו בעולם הפיזי. ובתקופה הרביעית (היוונית-לטינית), הם החלו לשאול האם נכון ליישם בעולם הפיזי את מה שבא מהעולם הרוחי. האם אכן ניתן ליישם בעולם הפיזי את מה שנרכש באופן רוחני? בני האדם לא יכלו להציב זאת כשאלה ספציפית עד לתקופת התרבות הרביעית, לאחר שהם יישמו כבר זמן ממושך את הידע העל-חושי, באופן נאיבי לגמרי, בחוויות ובהתבוננויות פיזיות. כעת המצפון שלהם התעורר לגבי מעשיהם, והם התחילו לשאול האם מוצדק ליישם את המושגים העל-חושיים במישור של העובדות הפיזיות.

כאשר לתקופה כלשהי יש משימה חשובה, תמיד קורה שאינדיבידואל מסוים ער במיוחד לאופי משימה זו, וחש אחריות למלא אותה. במקרה זה, באינדיבידואל כזה הייתה עולה בעוצמה המחשבה האם יש לאדם את הזכות ליישם מושגים על-חושיים בתחום העובדות הפיזיות. האם מישהו יכול באמת לחזות כיצד יתפתחו הדברים? ברור שלאפלטון, למשל, היה קשר חי עם העולם הקדום והוא עדיין ישם מושגים בצורתם הישנה במישור העובדות הפיזיות. התלמיד שלו, אריסטו, היה זה ששאל האם נכון לעשות זאת. וכך אריסטו הפך להיות המייסד של הלוגיקה.

אנשים שדוחים את מדע הרוח צריכים רק לשאול את עצמם מדוע בני האדם הצליחו להסתדר עד אז ללא כל תורה של לוגיקה. האם הם לא הרגישו צורך בה לפני התקופה הרביעית? כאשר רואים בבהירות את האבולוציה, מתברר שתקופות חשובות מופיעות בנקודות זמן ספציפיות. תקופה כזו הופיעה בין אפלטון לאריסטו. יש כאן בפנינו מצב שקשור במובן מסוים לחיבור שהיה קיים בתקופה האטלנטית עם העולם הרוחי. נכון, הידע הרוחני החי נעלם ביחד עם תקופת התרבות ההודית הקדומה, אבל בכל זאת משהו חדש ירד למישור הפיזי. עכשיו, בתקופה הזאת המאוחרת יותר, האדם החל לפתח ביקורתיות, ולשאול איך ניתן ליישם בעניינים פיזיים רעיונות אודות המציאות העל-חושית. זהו סימן לכך שהאדם נעשה מודע רק עכשיו לעובדה שהוא עצמו מצליח להשיג משהו כשהוא מתבונן בעולם החיצוני, שלמעשה הוא מביא משהו למטה לעולם החושי. זה היה מצב משמעותי מאד.

אנו עדיין יכולים לחוש שהמושגים והרעיונות הינם על-חושיים במהותם כשאנו רואים בעצם האופי שלהם עירבון לקיומו של עולם על-חושי. אך רק מעטים חשים זאת. עבור רוב בני האדם, התוכן של המושגים והרעיונות הינו קלוש מאד. ולמרות שיש בהם משהו שיכול להביא הוכחה מלאה לאלמותיות האדם, אי אפשר לשכנע אותו, מפני שלעומת המציאות הסולידית, החומרית, שהוא שואף אליה, הרעיונות והמושגים הינם חסרי ממשות, כמו קורי עכבישים. הם למעשה החוט האחרון והדק ביותר שהאדם טווה מתוך עולם הרוח מאז הירידה שלו לעולם הפיזי. ובדיוק ברגע בו הוא עזב את עולם הרוח לגמרי, ונשאר מחובר אליו אך ורק דרך החוט האחרון הדק זה – חוט שהוא כבר לא נתן בו אמון – אז הגיע ההתערבות העוצמתית ביותר מעולם הרוח: האימפולס של כריסטוס. הגדולה מכול המציאויות הרוחיות הופיעה בתקופה הפוסט-אטלנטית שלנו ברגע בו האדם היה הכי פחות מסוגל לזהות את העל-חושי, מפני שהאיכות הרוחנית היחידה שעוד נותרה לו הייתה החוש שלו לרעיונות ומושגים.

עבור כל מי שלומד את האבולוציה של האנושות ככלל, יהיה מעניין, מבחינה מדעית בלבד – מלבד האפקט הדומה לטורנדו שהדבר עשוי ליצור בנפש – להשוות בין הרוחניות האין סופית של הישות כריסטוס שנכנס לאנושות והעובדה שזמן קצר לפני שהוא בא האדם כבר תהה עד כמה החוט האחרון של רוחניות בתוכו קשור לעולם העל-חושי – במילים אחרות, לראות את הניגוד בין עיקרון כריסטוס והלוגיקה האריסטוטליאנית, אותה רשת של רעיונות ומושגים מופשטים לחלוטין. אי אפשר להעלות על הדעת פער גדול יותר מהפער בין הרוחניות שירדה למישור הפיזי בישותו של כריסטוס והרוחניות שהאדם שימר לעצמו. לכן, תבינו שבמאות הראשונות של הנצרות, פשוט אי אפשר היה להבין את טבעו הרוחי של כריסטוס באמצעות רשת המושגים המצויים באריסטוטליאניזם. ואז, בהדרגה, נעשו מאמצים לתפוס את העובדות של ההיסטוריה של העולם ושל האבולוציה של האנושות באופן כזה שיהיה ניתן ליישם את הלוגיקה האריסטוטליאנית. זאת הייתה המשימה שעמדה בפני הפילוסופיה של ימי הביניים.

יש משמעות עמוקה בכך שניתן להשוות את התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית עם תקופת ההתפתחות של האני בחייו של האדם. זאת הייתה התקופה בה ה'אני' של האנושות זרם לתוך האבולוציה, בזמן בו האדם היה רחוק יותר מאי פעם מהעולם הרוחי, ולכן בהתחלה לא היה מסוגל לקבל את כריסטוס מלבד דרך האמונה. בהתחלה, הנצרות הייתה חייבת להיות עניין של אמונה, ורק עכשיו היא מתחילה להיות, לאט ובהדרגה, עניין של ידע. רק עכשיו אנו מתחילים להביא לבשורות את אור הידע הרוחי. במשך מאות שנים רבות, הנצרות יכלה להיות רק עניין של אמונה, מפני שהאדם הגיע לנקודה הנמוכה ביותר בירידה שלו מעולמות הרוח.

זה היה המצב בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. אבל לאחר הנקודה הנמוכה ביותר, חייבת להתחיל שוב העלייה. למרות שבמובן מסוים תקופה זו הביאה את האדם לנקודה הנמוכה ביותר בירידה, היא גם נתנה לו את האימפולס הרוחי החזק ביותר אל העלייה. כמובן, זה היה מעבר לבינתו אז, ויהיה מובן רק בתקופות העתידיות. אך אנחנו כן יכולים לזהות את המשימה העומדת בפנינו: החדרת הרוחניות לתוך המושגים והרעיונות שלנו.

האבולוציה של העולם איננה תהליך פשוט וקל. כאשר כדור מתחיל להתגלגל לכיוון מסוים, כוח האינרציה יישמר את תנועתו, אלא אם כן השפעה אחרת תשנה את כיוונו. באופן דומה, לתרבות שלפני הנצרות הייתה נטייה לשמר את הצלילה למטה לעולם הפיזי עד לימינו. האימפולס לעלות רק התחיל, ומידי פעם זקוק לדחף חדש.

הנטייה לירידה בולטת במיוחד באופן בו האנשים חושבים, במידה רבה אפילו במה שמכונה היום פילוסופיה. אריסטו עדיין הכיר בכך שמושגים אנושיים מסוגלים לתפוס את המציאות הרוחית. אך כמה מאות שנים אחריו, אנשים כבר לא היו מסוגלים להבין איך הפעילות של השכל האנושי יכולה ליצור מגע עם המציאות. האלמנט היבש ביותר, העקר ביותר בהתפתחות דרך החשיבה הישנה מיוצג על ידי הקנטיאניזם וכל מה שקשור אליו. כי הפילוסופיה של קנט מנתקת כל קשר בין המושגים אותם מפתח האדם, בין הרעיונות כחוויות פנימיות, לבין מהות המושגים והרעיונות במציאות. הקנטיאניזם נמצא בתהליך של קמילה, ואין לו שום אימפולס חי עבור העתיד. כעת כבר לא יפתיע אתכם שהיה רקע תיאוסופי לסיום של ההרצאות שלי על הפסיכוסופיה. הבהרתי שבכל הפעילויות שלנו, ובמיוחד בקשר להכרת הנפש, המשימה שלנו היא לקחת את הידע אותו העניקו האלים לבני האדם בימי הקדם, את הידע שירד כתמריץ לחשיבה שלנו, ולהעלות אותו שוב על המזבח של האלים. אבל מקורם של הרעיונות והמושגים אותם אנו רוכשים חייב להיות ברוחניות.

הפסיכולוגיה כמדע צריכה להתפתח כך שהיא תוכל לצאת ממצב הניוון בו היא נמצאת. זה לא נאמר מתוך יהירות, אלא מפני שזה מה שהזמנים דורשים. היו ועדיין ישנם פסיכולוגים רבים: אך הם כולם עובדים עם מושגים שלגמרי נטולים מרוחניות. יש משמעות בעובדה שב-1874 אדם כמו פרנץ ברנטנו (Franz Brentano) פרסם רק את הכרך הראשון של הפסיכולוגיה שלו, שלרוב נכונה, למרות עיוותים מסוימים. הוא הודיע שבאותה שנה יתפרסם גם הכרך השני; אך הוא הגיע למבוי סתום, ולא הצליח לסיים אותו. הוא נתן תקציר של מה היה אמור להיות תוכן הספר, אך כדי להמשיך מעבר לכך היה נדרש אימפולס רוחני.

הפסיכולוגיות המודרניות, למשל אלה מאת וונדט (Wundt) וליפס (Lipps), לא באמת ראויות לשם, מפני שהן עובדות רק עם רעיונות שכבר פותחו מקודם, והיה ברור ממש מן ההתחלה שהם לא יובילו לשום דבר. הפסיכולוגיה של ברנטנו הייתה יכולה להוביל למשהו, אבל הוא הגיע למבוי סתום – שהוא גורלם של כל המדעים הגוססים. זה לא יקרה כל כך מהר במקרה של מדעי הטבע, בהם ניתן ליישם מושגים מוגדרים וקבועים מפני שהמדענים אוספים עובדות ונותנים להן לדבר בעד עצמן. במקרה של הפסיכולוגיה – מדע הנפש – הדבר אפשרי הרבה פחות, מפני שהבסיס נעלם כולו אם מנסים לעבוד עם מושגים רגילים, נוקשים. אתה לא מאבד מיד את הקשר עם שריר של הלב אפילו אם אתה חוקר אותו כאילו שהוא מוצר מינרלי ואין לך מושג לגבי טבעו האמיתי. אבל אי אפשר לחקור את הנפש באותו האופן.

אפשר לומר שהמדעים מתים כאילו מלמעלה למטה. ואנשים יתחילו פתאום להבין שבעוד שהם בוודאי מסוגלים לעשות שימוש בחוקי הטבע, זהו משהו שאינו תלוי בכלל במדע עצמו. בניית מכונות ומכשירים, טלפונים וכדומה, הינה עסק שונה לחלוטין מההבנה הבסיסית של המדעים, ועל אחת כמה וכמה שונה מהיכולת לקדם את התפתחותם. יכול להיות שלאדם לא תהיה שום הבנה בסיסית לגבי מהות החשמל, והוא עדיין יהיה מסוגל לבנות מכשירים חשמליים. אך המדע במובן האמיתי שלו מתדרדר בהדרגה, וכעת הגענו לנקודה בה, בצורתו הנוכחית, הוא חייב לקבל חיים חדשים דרך מדע הרוח. בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו המדע מתגלגל למטה עקב המומנטום שלו: כאשר הכדור לא יוכל להתגלגל יותר, הוא יגיע לעצירה מלאה, כמו ברנטנו. לכן, הכרחי לחלוטין שעלייתה של האנושות תקבל דחיפה יותר ויותר חזקה. זה אכן יתרחש, אבל אך ורק אם ממשיכים לעשות מאמצים כדי להפרות את הידע שנרכש מבחוץ עם מה שיש להציע לחקירה הרוחית.

כפי שאמרתי קודם, במשך התקופה החמישית שלנו, תתרחש מעין חזרה של התקופה המצרית-כלדית. החזרה הזאת רק מתחילה עכשיו. סימנים לכך אולי הופיעו בפניכם באופן ברור במהלך האסיפה הכללית הזאת. חישבו, למשל, על ההרצאה של אדון זיילר (Seiler) על אסטרולוגיה. בוודאי חשתם שכתלמידים של מדע הרוח אתם מסוגלים ליישם במושגים האסטרולוגיים רעיונות שייראו לגמרי בלתי אפשריים בעיני האסטרונום הקונבנציונלי, שבאופן בלתי נמנע יתייחס לכל מה שקשור לאסטרולוגיה כאל שטות. אין לכך כל קשר עם האופי המהותי של האסטרונומיה. למעשה, האסטרונומיה הינה באופן מובהק המדע שניתן בקלות להוביל בחזרה לרוחניות; ממה שהאסטרונומיה בימינו יכולה להציע, ניתן בקלות לעבור לאמיתות הבסיסיות של האסטרולוגיה שהיא מושא ללעג לעתים כל כך קרובות. מה שחוסם את הדרך הוא הלך החשיבה הכללי שכל כך רחוק מכל חזרה לרוחניות. ייקח זמן לבנות את הגשר בין האסטרונומיה לאסטרולוגיה, ובינתיים אנשים ימציאו כל מיני תיאוריות בניסיון לתת הסבר מטריאליסטי גרידא לתנועות הפלנטות, וכו'. במקרה של המדעים הכימיים והביולוגיים, יהיה עוד יותר קשה לבנות את הגשר.

בניית הגשר יכולה להיות הקלה ביותר בתחום הפסיכולוגיה – מדע הנפש. התנאי הראשון יהיה להבין את המסקנה של ההרצאות שלי על "פסיכוסופיה," בה הראיתי שחיי הנפש זורמים לא רק מהעבר אל העתיד אלא גם מן העתיד אל העבר. קיימים שני זרמים של זמן: הזרם האתרי, המתקדם אל העתיד, והזרם האסטרלי, הנע מהעתיד בחזרה לעבר. לא סביר להניח שמישהו בעולם היום יגלה משהו כזה ללא אימפולס רוחני, אך לא ניתן להגיע להבנה אמיתית של חיי הנפש כל עוד לא נכיר בכך שמשהו בא לקראתנו בלי הרף מן העתיד. המושג הזה הכרחי. אנו נצטרך להשתחרר מהחשיבה שמסתכלת רק אל העבר בחקירת הסיבה והתוצאה. אנו נצטרך ללמוד לדבר על העתיד כעל משהו מציאותי, משהו שנע לקראתנו, בדיוק כשם שאנו מושכים את העבר מאחורינו. יעבור עוד הרבה זמן עד שמושגים כאלה יהיו מקובלים; אבל עד אז, לא תהיה קיימת פסיכולוגיה אמיתית.

המאה ה-19 יצרה רעיון באמת מבריק: פסיכולוגיה בלי נפש! אנשים מאד גאים בו! בקווים כלליים, משמעותו היא שהמחקר הפסיכולוגי יהיה מוגבל לתופעות החיצוניות של נפש האדם, ואין צורך להביא בחשבון בכלל את הנפש עצמה, שממנה נובעות תופעות אלה. מדע של הנפש בלי הנפש! כשיטה, אולי זה אפשרי; אבל התוצאה, אם נשתמש בהשוואה גסה, תהיה ארוחה ללא מזון. זוהי הפסיכולוגיה המודרנית. אנשים בוודאי לא יהיו שבעים אם תינתן להם ארוחה עם צלחות ריקות, אבל המדע של המאה ה-19 היה מרוצה להפליא מהפסיכולוגיה ללא נפש. המגמה הזאת התחילה בשלב מוקדם יחסית, וחיים רוחניים חייבים לזרום כאימפולס עוצמתי לתוך כל התחום הזה.

החיים הישנים הגיעו לקיצם, וחיים חדשים חייבים להתחיל. עלינו להרגיש שמהתקופה האטלנטית הקדומה קיבלנו חוכמה קמאית שבהדרגה הלכה וקמלה, ושבגלגול הנוכחי שלנו המשימה העומדת בפנינו היא לאסוף חוכמה חדשה בעבור אנשי העתיד. המטרה של אימפולס כריסטוס הייתה לאפשר זאת, והפעולה והעוצמה של אימפולס זה ילכו ויתחזקו. יכול להיות שהאימפולס של כריסטוס יפעל במידה חזקה ביותר כאשר כל המסורת – גם זו של ההיסטוריה – תלך מן העולם ואנשים ימצאו את דרכם לכריסטוס עצמו כמציאות האמיתית.

אם כן, אתם יכולים לראות שיש הקבלה בין המהלך של האבולוציה הפוסט-אטלנטית והחיים של האדם האינדיבידואלי כמו בין המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס. אולם האינדיבידואל נמצא במצב מוזר. מה נשאר לו במחצית השנייה של חייו חוץ מלספוג ולהפנים את מה שהוא רכש עבור עצמו במחצית הראשונה? וכשזה נגמר, בא המוות. רק הרוח יכולה לצאת מנצחת על המוות, ולשאת קדימה לתוך גלגול חדש את מה שמתחיל להתנוון לאחר שעוברים את נקודת האמצע של החיים. ההתפתחות הולכת בקו של עלייה עד לשנה ה-35 של החיים. לאחר מכן, מתרחשת הידרדרות. אבל בדיוק אז, נכנסת לתמונה הרוח. מה שהיא אינה יכולה לכלול לתוך הטבע הגופני של האדם במשך מחצית החיים השנייה, היא מביאה לפריחה בגלגול מאוחר יותר. בעוד שהגוף קמל, הרוח הולכת ונושאת פרי בהדרגה.

המקרוקוסמוס של האנושות ככלל מגלה תמונה דומה. עד לתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, ישנה התפתחות צעירה ומשגשגת של התרבות. מאותו זמן והלאה, ישנה הידרדרות – סימפטומים של מוות בכל מקום באבולוציה של התודעה האנושית, אך בו זמנית, כניסה של חיים רוחניים חדשים שיתגשמו בגלגול חדש כחיים רוחניים של האנושות בתקופת התרבות שתבוא אחרי התקופה שלנו. השאר ילך מן העולם. אנו יכולים להביט אל העתיד באופן נבואי, ולראות את הלידה של מדעים רבים שכמדומה יביאו תועלת לציביליזציה הפוסט אטלנטית, למרות שהם למעשה שייכים למה שהולך למות. אך החיים שיזרמו לתוך האנושות תחת השפעתו הישירה של אימפולס כריסטוס יבואו לידי ביטוי בעתיד, בדיוק כשם שהידע האטלנטי בא לידי ביטוי שוב ברישים הקדושים.

המדע הרגיל מכיר מתוך התורה של קופרניקוס רק את החלק שנמצא בתהליך גסיסה. את החלק שימשיך לחיות ולשאת פרי – וזה לא החלק שהשפיע באופן משמעותי בארבע מאות השנים האחרונות – בני האדם חייבים כעת ללמוד בכוח המאמצים שלהם עצמם. הקופרניקניזם כפי שהוא מוצג כיום איננו לגמרי אמיתי. רק חקירה רוחית יכולה לגלות את המהות האמיתית שלו. אותו הדבר נכון לגבי האסטרונומיה, ולגבי כל דבר אחר שנחשב כידע כיום. כמובן, המדע יכול להביא תועלת מעשית, ובתור טכנולוגיה הוא נכון. אבל בכך שהוא מתיימר לטעון שהוא תורם לידע האנושי בצורתו האמיתית, המדע הוא מוצר מת. הוא שימושי מבחינת העבודה המעשית של בני האדם, ובשביל זה לא נדרש תוכן רוחני. אך במידה בה המדע טוען שיש לו לומר משהו בעל משמעות אודות סודות היקום, הוא שייך לתרבות שגוססת. כדי להעשיר את הידע אודות סודות היקום, הממצאים של מדע הרוח חייבים להחדיר חיים לתוך המדע הקונבנציונלי של היום.

ההרצאות הקודמות נועדו לשמש כמבוא ללימוד של הבשורה על פי מרקוס הקדוש, שבו נתחיל כעת. היה עלי להראות קודם עד כמה חיוני בעבור האבולוציה האנושית היה אימפולס רוחי זה, הגדול מכולם, בדיוק ברגע בו לאנושות נותרו רק החוטים האחרונים, והכי חלשים, שחיברו אותה לרוחניות.