ד"ר אביה נוימן ז"ל

כתב את הספר: גם כי אלך

הרפואה האנתרופוסופית שמה לה למטרה להרחיב את גבולות הרפואה המקובלת כך שתכיל בקרבה תמונת עולם-אדם מלאה של גוף נפש ורוח, הן כראיית עולם והן כפרקטיקה יום יומית.

הרפואה האנתרופוסופית התפתחה בתחילת המאה ה-20 באירופה מתוך עבודתם המשותפת של רודולף שטיינר ואיטה ווגמן. איטה ווגמן היא שהציגה לפני שטיינר את השאלה: "כיצד ניתן לחדש את הידע שהיה חי במיסתריות הקדומות בתחום הריפוי?" משאלה זו צמח אופן העבודה ששילב חקירה רוחית עם פרקטיקה רפואית יום יומית. הרפואה האנתרופוסופית פעלה תוך קבלת העקרונות המדעיים הבסיסיים של הרפואה המקובלת. אבל בעוד זו האחרונה התייחסה אל המחלה באופן חד צדדי, כאל תהליך פיזיולוגי – ביוכימי בלבד, ומאמצי הטיפול היו מכוונים לרוב לדיכוי הסימפטומים, הגישה הרפואית האנתרופוסופית התייחסה קודם כל לאדם. היא ניסתה להבין את החולה ומחלתו, וגם את האדם הבריא, במודל משולש שבו מעורבים כוחות הקשורים לגוף, כוחות של נפש ותהליכי התפתחות של האני הרוחי של האדם. השאיפה הייתה להרחיב את גבולות הרפואה המקובלת שאינה זקוקה למעורבותו של החולה בתהליך הריפוי, לכדי אמנות של רפואה מודרנית ואנושית השמה את החולה במרכזה.

בשונה מהרפואה האנתרופוסופית וכ-50 שנה אחריה, החל להתפתח זרם חדש ברפואה המודרנית, שגם הוא שאף להרחיב את גבולות הרפואה המקובלת – הכוונה לרפואת המשפחה. רפואת המשפחה נולדה בקהילה, מתוך הצורך לתיקון של הרפואה מהתמקצעות היתר של הענפים הרפואיים השונים בבתי החולים.

המודל של רפואת המשפחה אינו מודל ביולוגי-פיזיקאלי שהתפיסה הפיזיולוגית של האדם החולה והאמצעים הטכנולוגיים לטיפול במחלה נמצאים במרכזו, מודל שעדיין מקובל בבתי הספר לרפואה, בבתי החולים וברוב הענפים של הרפואה המקצועית. המודל של רפואת המשפחה הוא מודל משולש, הוליסטי, המוכר בשם: המודל הביו-פסיכו-סוציאלי. זוהי רפואה הומאניסטית שבמרכזה ניצב האדם המטופל ולא המחלה או אמצעי הטיפול. אל הרפואה בבית החולים מביא החולה את מחלתו ל'תיקון'. ואילו המטופל ברפואת המשפחה מביא למרפאה, לא רק את גופו ואת תחלואיו, אלא גם את תכונות נפשו שיש לקבלן ולגייסן לתהליך הריפוי, ואת הסביבה המשפחתית והחברתית שבה מתפתחים חייו.

רופא המשפחה הופך להיות המומחה לחולה שלו, בעוד הרופא המקצועי מומחה למחלות שבתחום מקצועו. כלומר, קיים הבדל ניכר בגישה הבסיסית, בין הרפואה בבתי החולים לרפואה בקהילה, אם כי התרופות ושאר אמצעי האבחנה והטיפול אינם שונים.

הגישה ההומאניסטית שבבסיס רפואת המשפחה המודרנית דומה לזו של הרפואה האנתרופוסופית שהתפתחה בתחילת המאה הקודמת. בתקופה זו עמדה הרפואה תחת השפעתם של מדעי הטבע ואיבדה כבר מזמן את הקשר שלה אל הרוח. המחלות השכיחות היו אז מחלות זיהומיות, שחפת ועגבת למשל. רפואת הנפש היתה עדיין בחיתוליה וההומיאופתיה הייתה זרם זר לגמרי לרפואה הממוסדת, שנשלטה כאמור על ידי מדעי הטבע. העשייה האנתרופוסופית המאחדת היבטים של גוף נפש ורוח באופן קונקרטי, לכדי ראיית עולם שלמה ומעשית הכוללת גלריה שלמה של תרופות טבעיות ותראפיות אמנותיות חדשות, הייתה יוזמה חריגה ביותר לרוח של אותה תקופה. לא היה לה שום דבר במשותף עם הממסד הרפואי והיא יצרה לו אלטרנטיבה חיצונית.

לעומת זאת, היום המושג 'גוף-נפש' הפך למאוד שכיח ואפילו שחוק, הרפואה שנקראה 'אלטרנטיבית' נחשבת היום ל'משלימה'. במסגרות קונבנציונאליות רבות נעזרים היום בכל מיני תראפיות, ועבודה בצוות רב מקצועי נפוצה בתחומים שונים של הרפואה. למרות זאת, אין עדיין התקדמות בתחום המהות: הקשר בין כל הסופרמרקט של הרפואה המשלימה לבין הרפואה הקונבנציונלית הוא קשר חיצוני שנוצר ממניעים כלכליים ואחרים ולא חיבור אמיתי של תכנים, שמביא יחד השקפות עולם שונות או שיטות של מחקר וטיפול.

היוצא דופן, לפי תיאור זה, הוא קשר הקירבה המסוים שבין המודל הביו-פסיכו-סוציאלי של רפואת המשפחה, לבין המודל של גוף-נפש-רוח האנתרופוסופי. כאן לראשונה יש אפשרות למצוא את המשותף, את השונה וגם את המשלים שבין רפואת המשפחה כמייצגת את החלק ההומניסטי של הרפואה הקונבנציונאלית לבין הרפואה האנתרופוסופית.

ניקח דוגמא: מנקודת המבט של רפואת המשפחה, דלקת גרון למשל, הינה אירוע של זיהום בחיידק או נגיף, שמתחולל בגוף של אדם בעל נפש אינדיבידואלית, המצויה באינטראקציה עם סביבתה (עם משפחתה, בני גילה, חבריה לעבודה…).

באופן מעשי נקודת המבט הזאת דומה לזו של הרפואה האנתרופוסופית, וההבדל העיקרי בין שתי המתודות יהיה בגישה הטיפולית: רופא המשפחה ישתמש קרוב לוודאי בבדיקות מעבדה – משטח גרון למשל – ולפי התוצאות ימליץ לנוח, לקבל תמיכה מבני המשפחה, להיעזר בתרופות להורדת חום ומניעת כאב ואולי אף באנטיביוטיקה מתאימה אם המצב מחייב. הרופא האנתרופוסוף, לעומת זאת, יזהה את החום והדלקת כהזדמנות לכוחות האני להגביר את חדירתם לאורגניזם דרך אלמנט החום, יטפל בדלקת בעזרת תרופות טבעיות ידידותיות לגוף, שיאפשרו לאורגניזם להתחזק דרך המחלה.

הפרקטיקה הרפואית היא אכן שונה, וחלקים רבים של תפיסת עולם הטבע ותמונת האדם כישות רוחית אינם משותפים – אך המרחק בין שתי הגישות אינו תהומי. האחת היא המשך טבעי של השנייה – וכך הדבר גם עבורי, באופן אישי.

כרופא שהחל את דרכו הרפואית אחרי היכרות עם האנתרופוסופיה, החיבור לגישה הביו-פסיכו-סוציאלית של רפואת המשפחה היה מיידי וטבעי וכמעט מובן מאליו. אני מרגיש ב"בית" בתוך רפואת המשפחה ובקרב רופאי המשפחה. בשנים האחרונות, מתוך העבודה היום יומית, אני מנסה ליצור סינתזה בין שתי הגישות: ליצור רפואת משפחה בגישה אנתרופוסופית, וליצור את זה בתוך שירותי הבריאות הציבוריים בארץ. כלומר, בתוך מרפאת קופת חולים המתפקדת בלחץ יומיומי וצריכה לפתור בעיות בזמן אמת.

רפואה אנתרופוסופית המנסה לטפל במטופל באופן אינדיבידואלי, הן בסימפטומים שהוא מציג והן בקונסטיטוציה שלו, קיימת כבר במידה זו או אחרת של הצלחה גם במסגרות פרטיות וגם ציבוריות בארץ ובעולם. יש לזה מודל מתאים – גם ברפואה אנתרופוסופית וגם ברפואת משפחה. אבל אין עדיין מודל מתאים להתייחסות אל המשפחה כיחידה שהיא אורגניזם בפני עצמו. כאן נשאלת שאלה חדשה: האם ניתן לפתח רפואת משפחה אנתרופוסופית, שתתייחס גם אל ארבעת הגופים ושלושת המערכות העיקריות באורגניזם האנושי, וגם אל טבעו הפיזי, הנפשי והרוחי, של התא המשפחתי כולו? כלומר, גם אל האדם כשלמות, אבל גם אל האדם כאיבר של המשפחה השלמה.

אני מאמין שניתן לפתח תחום כזה ואפילו לפתח תראפיות אנתרופוסופיות שיתנו מענה לתא המשפחתי כולו – אוריתמיה משפחתית, תראפיה באמנות להורים וילדים, וביוגרפיה של התא המשפחתי. כל זה דורש עבודה ויצירתיות רבות, כמו גם הכשרה של רופאים ושל תראפיסטים. בינתיים, זה עוד לא בשל.

מה שברור הוא שהקשיים גדולים. רפואת המשפחה מפותחת בעיקר בארצות האנגלו-סכסיות ולא במערב אירופה, שם מרוכזת הרפואה האנתרופוסופית. לכן, אין מספיק מגע וגירוי הדדי של רופאים משתי הגישות, שיכול להביא לזיהוי הדומה שביניהן.

אך מה שלא קורה במפגש היום יומי, כן מתרחש במישור הרוחני. בשנים האחרונות גילתה הרפואה האנתרופוסופית את האידיאולוג של רפואת המשפחה בישראל והפכה אותו ואת עבודתו למקור להשראה ולמסגרת כללית לפעולתה של הרפואה האנתרופוסופית. מדובר על אהרון אנטונובסקי, סוציולוג רפואי, ממקימי בית הספר לרפואה בבאר שבע וממעצבי הגישה הביו-פסיכו-סוציאלית בארץ. אנטונובסקי לא התעניין איך נוצרות המחלות ('פתוגנזיס' – יצירת מחלה) אלא התמקד בשאלה כיצד נוצרת ונשמרת הבריאות. התחום העוסק בגורמים התורמים לבריאות האדם נקרא בפיו 'סלאוטוגנזיס'. במקום לחפש גורמי סיכון למחלות הוא ניסה לחפש גורמי מגן ותמיכה. לפי אנטונובסקי, מה שמגן על הבריאות ועל האדם העובר משברי חיים, הוא 'החוש לקוהרנטיות', ובעברית – 'החוש ללכידות'. במושגים אנתרופוסופיים, הכוונה היא ליכולת לפגוש את אירועי החיים השונים באופן שלא פוגע בשלמות המעטפת הנפשית – רוחית של האדם, או באופן שלא מפריע לחדירה של אורגניזם האני אל הישות האנושית, אלא להיפך באופן המחזק את אחיזתו של האני באורגניזם ומנחה אותו לכיוון התפתחותו.

לתחושת הלכידות של אנטונובסקי שלושה מרכיבים וקל למצוא בהם את החלק הקשור לגוף, את החלק הנפשי, ואת החלק הרוחי. יש לציין כמובן שרפואת המשפחה אינה מזהה את החלקים האלו בשמם אך ניתן, אם מסתכלים ב"עיניים אנתרופוסופיות" לזהות אותם כך.

א. מרכיב ההסבר הפיזיולוגי – במקרה של דלקת הגרון: זיהום בווירוס או חיידק ומתן מידע לגבי ביצוע הפעולות האבחנתיות הקשורות לחלק הפיזי של האבחנה הרפואית.

ב. מרכיב ההתמודדות – מהו הטיפול? ההתארגנות בבית או כיצד לקבל תמיכה נפשית.

ג. מרכיב המודעות – הבנת המשמעות של האירוע לגבי החולה – כלומר מה הקשר בין האני לבין החום או מהם ההקשרים הביוגרפיים של המחלה.

בשיחה במרפאה מנסים המטופל והרופא להגיע לבניית חווית ה'לכידות' ביחס לכל אירוע ואירוע. עבודה זו מעניקה למטפל ולמטופל כלים להתמודדות יעילה ותומכת ההופכת את עבודת הרופא למשמעותית עבורו כמו שהיא נותנת לחולה משמעות למחלתו.

על פי אנטונובסקי, ה'קוהרנטיות' של המטופל, של בני הזוג או של המשפחה (תלוי מי המטופל), היא הכלי שעוזר להתמודד עם משברים. את הכלי הזה ניתן לטפח בעזרת מידע, הדרכה ותמיכה הניתנים על ידי רופא המשפחה. כמעט ואין היום כנס של רפואה אנתרופוסופית, שאינו מזכיר את עבודתו של אנטונובסקי ומזהה את הרפואה האנתרופוסופית כ'סלאוטוגנטית' במהותה. זוהי דוגמא לקירבה האידיאית שבין שתי הגישות ולתרומה של רפואת המשפחה לרפואה האנתרופוסופית.

קשיים נוספים המפריעים לחיבור בין האסכולות מתעוררים במישור הפרקטי. ראשית, כדי שהרופא יוכל לפתח רפואת משפחה אמיתית, המשפחה כולה או רובה צריכות להיות בטיפולו. רוב הרופאים האנתרופוסופיים מטפלים בבודדים ולא במשפחות. קושי נוסף הוא כלכלי. כדי לקיים מרפאה של רפואה אנתרופוסופית במסגרת ציבורית, כמו קופת חולים, שבה התגמול לרופא הוא על פי מספר המטופלים ואין כלל תגמול לתרפיסטים, צריך לקחת מטופלים רבים כדי להחזיק כלכלית את המרפאה. אבל זה כמובן 'גול' עצמי: ככל שיהיו יותר מטופלים, כך יהיה לרופא פחות זמן איכות לתת לכל מטופל בנפרד, שלא לדבר על הטיפול המשפחתי.

בעיה נוספת הקשורה לרפואה האנתרופוסופית, היא התיסכול שעלול להיווצר אצל הרופא ואצל המטופלים, תיסכול שעומד ביחס ישר לציפיות שלהם מהמודל התיאורטי של הרפואה האנתרופוסופית. היכולת של הרופא להגיע אל לב העניין שמביא לפניו המטופל, היא לא מובנת מאליה. לפעמים, תחלופנה שנים עד שתגיע פריצת הדרך. בינתיים, הפער בין הרצוי למצוי יכול להראות גדול.

במסגרת של רפואת המשפחה, אנתרופוסופית או לא אנתרופוסופית, היכולת לענות באמת על הצרכים של המטופל תלויה גם בעבודת הצוות במרפאה, בשיתוף הפעולה עם האחות, עם המזכירה, בבניית הקשר עם התרפיסטים או עם המסגרת החינוכית של הילד. כאשר שיתוף הפעולה מתקיים, ניתן לחוש בערך הרב שיש למעגל הרפואי שנוצר אז סביב המטופל, לחוש שהושג דבר שלם שהינו יותר מסך חלקיו.

עניין אחרון זה – השלם וחלקיו – נכון לגבי המקרה הבודד שבו מצליח צוות רב מקצועי להגיע לידי עבודה משותפת הקשורה למטופל מסוים או למשפחה מסוימת, ונכון גם במקרה הרחב יותר שבו יש חיבור בין הגישה של רפואת המשפחה לבין הרפואה האנתרופוסופית, ליצירת רפואה שלמה.