כלים שבורים

רודולף שטיינר

קורס עבור רופאים ואנשי דת

הרצאה 6

13 בספטמבר  1924 דורנאך     GA318

תרגמה: אורנה בן דור

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר: רפואה רוחנית

ההרצאה קיימת בלקט שיצא בשם: בעיית הגורל, בהוצאת חירות

הקדמת המתרגמת:

בהרצאה מאלפת זו פורש שטיינר בפנינו את פעילותה של הקרמה בגלגולה של פתולוגיה של בן אדם יוצא דופן, שבחייו פתולוגיה וגאונות משחקים לסירוגין, דרך מסעו לאחר המוות ובחיים עוקבים. שטיינר שומט מתחת רגליה של הפתולוגיה את הניסיון להסבירה בעזרת הפסיכולוגיה, ובמקום זאת נותן נקודת מבט רוחנית מקיפה על מקורה של פתולוגיה זו. פתולוגיה נפשית מקורה בפגמים מוסריים בגלגולים קודמים. לדעתי יש בדרך ראייה זו משהו מרענן ומטלטל אודות פתולוגיות, גלגולן ושחרורם לבסוף מחוקי הסיבה והתוצאה של הקרמה הפותח בפנינו פרספקטיבה מקיפה יותר להבנת פתולוגיות בכלל.

*****

עד כה ניסינו בעיקר לגלות עד כמה רחוק יכול אדם לחרוג באופן זה או אחר ממה שניתן לכנותו "נורמאלי" לעבר המצב הפתולוגי או לעבר קשר עם עולם רוח אמיתי.

בעזרת דוגמאות פשוטות למדי, אני רוצה להתקדם מעבר לחיים ארציים חד-פעמיים על מנת להראות כיצד הקרמה הנישאת בישות האנושית דרך חיים ארציים חוזרים, חייבת לעיתים לייחס עצמה לתנאים לגמרי סותרים, כמו למשל היכולת לתפוס את עולמות הרוח, ובו זמנית באותו אדם עצמו, השאיפה לרדת לתוך התחום הגופני, הטבעי.

אם ברצונם של הרופאים להתמחות ביכולות האנושיות, לא רק באמצעים החיצוניים ובאינטליגנציה, אלא בכל לבבם, צריכים הם לעמוד בתוך עולם הרוח ולהתבונן בעולם פיזי זה, מנקודת מבט רוחנית.

הישות האנושית עוברת דרך מהלכי חיים ארציים עוקבים. סיבות עוברות דרך הרוח ממהלך אחד של חיים ארציים ומגלות את תוצאותיהם בחיים מאוחרים יותר. לכן אין הקרמה יכולה להישאר עבורנו מילה ותו לא. חייבים אנו ללמוד כיצד לקשור את הפעילות המרפאה שלנו לקרמה. בעבור זה חייבים אנו בראש ובראשונה להיות מודעים כיצד פועלת הקרמה בהקשר למצבים פתולוגיים וכמו כן בהקשר ליכולות ראיה רוחנית.

אם ברצונם של הכמרים להיכנס באופן הנכון לסיטואציות החיים של קהל מאמיניהם, אם רוצים הם להיות רועים רוחניים אמיתיים לנפשות הנמצאות תחת חסותם, חייבים הם להעריך את המשמעות הרוחנית של הדברים איתם מתעמתים בני אדם בחיי היום יום על פני האדמה. רק אז יוכלו הם לטפל באנושות בצורה הנכונה מנקודת מבט רוחנית.

בקשרים הללו חייבים אנו לקחת בחשבון דבר מה שמנקודת מבט מודרנית שהיא יותר "מוארת", מושם במידה מסוימת ללעג. אם גם אנחנו נניח לעצמנו לנקוט בגישה זו, ממשיכנו, בהערכתם אותנו, לבטח יפארו אותה באינספור צורות! משום שהם ישקיפו עלינו, במאות העתידיות, כפי שכל מי שחי היום בתרבות המכונה מדעית מתבונן על האנשים בעבר. מייד תראו מה כוונתי.

במהלך האבולוציה האנושית התרחשה מהפכה מוחלטת בתפיסת המחלה. הדבר נעשה ברור בעיקר בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20.

אם נחזור אלפיים שנה לאחור בערך, לתקופת הברית הישנה, נמצא ידיעה מוחלטת שסיבת המחלה הוא החטא, שהמקור הרוחני של מחלה הוא בחטא. הייתה זו אמונה רצינית. על מנת שמחלה פיזית תופיע חייבת להיות טעות או כישלון רוחני כלשהו שהוא סיבתה. רעיון זה פותח הלאה. הם האמינו, לגבי אותו אדם שמחלתו נגרמה מטעות רוחנית, שכוחות רוחניים אלמנטליים שאינם שייכים לו, מצאו מחסה בתוכו, והוא היה במובן מסוים "אחוז דיבוק". בזמנים אלו המשמעות של כל המחלות הייתה שאדם זה "נשלט" (אחוז דיבוק) בידי ישויות רוחניות כתוצאה מטעות או פגם רוחני. תרפיה נוצרה בהתאם. היא הייתה מבוססת על מציאת האמצעים להוציא מתוך האדם את האלמנטים הרוחניים הזרים שנכנסו דרך החטאים הרוחניים.

האמונה הבסיסית הייתה שאין אדם שיכול להבין מחלה עד אשר ידע את סיבותיה.

כעת, נבחן את האמונה שבאה לאחר מכן, כשהיא מבטאת נקודת מבט הפוכה לגמרי – לפני שהרופאים נכנעו לאופנה השטחית באופן מפחיד.

האמונה החדשה טענה שניתן למצוא את עקבותיו של כל חטא במחלה. בני אדם היו משוכנעים בכך. אם במקום מסוים היה פוגע, "חוטא" (מושג ה"חטא" הוגדר באופן שטחי למדי, בהתאם לקודים משפטיים) חשבו הם שבאופן זה או אחר ניתן להשיג את המוח לאחר המוות, ולבחון כך את האורגניזם הפיזי. הם חיפשו פגמים. ובמקרים רבים אכן מצאו פגמים. במובן הזה הם התקדמו די מעט.

מדענים חכמים, מאומנים היטב אימצו את אותה השקפה שאדם בעל אורגניזם פיזי מושלם הוא חסר פגמים. אדם חוטא אם הוא בעל פגמים גופניים. חטאים מגיעים ממחלות.

זה האופן בו אבולוציה מתקדמת – לא בקו ישיר אלא באופנים מנוגדים.

ובני אדם שהגיעו לנקודת השקפה אחרונה זו (לא כל אחד היום מודה בכך, אבל נקודת השקפה זו היא בסיסית אפילו אצל אלו שלא מחויבים אליה באופן מלא), מסתכלים ברחמים לעבר הזמנים המוקדמים שבהם הייתה האמונה שמחלה נגרמת מחטא.

משום שהם משוכנעים שהם עצמם צודקים, שחטא נגרם ממחלה. ויודעים הם בביטחון מוחלט שקיים באדם החולה תהליך חומרי כל שהוא שבו חייבים הם להילחם, לנטרל, לסלק החוצה מהאורגניזם. בזמנים מוקדמים פעלו המרפאים לסלק את המארח של הרוחות האלמנטליים.

עבור המתבונן על המצב מנקודת מבט רחבה יותר אין הרבה הבדל. מנקודת מבט פנימית אין הבדל גדול בין מעיין הבריאות אותו מעריכה הרפואה המטריאליסטית לנכון לבין Lourdes.

באחרון, האדם נרפא דרך אמונות דתיות, בראשון דרך אמונות מטריאליסטיות. צריך להתבונן על דברים אלו לגמרי ללא דעות מוקדמות.

כשהאדם מושפע מרעיונות קצרי רואי שכאלו, אין הוא יכול באמת לתפוס את ההקשרים הנכונים. לכן ברצוני לתאר מקרה קונקרטי. הוא יחשוף בפניכם את ההקשרים העמוקים שניתן למצוא בעניין זה של הבריאות האנושית.

במאה ה-19 חי אדם מסוים. אדבר עליו כרגע כפי שהיה הוא במאה ה-19, אבל תחילה רוצה אני לקחתכם לאחור לאחת מהאינקרנציות הקודמות שלו שהייתה בעלת תוצאות חשובות עבור חייו במאה ה-19.

אדם זה התגשם באזורה הדרומי של אסיה, שבו אהבו אנשים בעלי חיים בצורה בלתי רגילה. יודעים אתם שתורות מזרחיות כוללות בתוכן הוקרה ואהבה רבה לחיות. מרחיבות הן את מה שהן מכנות בשם אהבת האנושות ואהבת הדברים, במיוחד לאהבת בעלי חיים.

בזמנים קודמים היה זה טבעי עבור אנשים באזור זה לאהוב חיות בעוצמה ולטפל בהם באופן הטוב ביותר. אך אדם זה אודותיו אני מדבר לא היה ידידם של החיות. שם, בקרב אנשים חובבי חיות, חי לו אדם שהתייחס אליהם באופן אכזרי. היה הוא מרושע כלפיהם. בחיים מאוחרים יותר הוא עינה חיות בית במידה שלא תאמן, בכל דרך אפשרית.

הדבר העלה את חמתם של האנשים בקרבם הוא חי. כמו כן, הוא חווה קונפליקט עמוק בין המאניה הקומפולסיבית הזו (בימינו, במונחים מטריאליסטים היינו מכנים זאת פרברסיה של הרצון) ומצד שני התורות הרוחניות של האנשים. הוא התייחס ללימודים אלו בלהט גדול. יכול היה לשייך עצמו אליהם לגמרי. היה לו חוש מעודן לכל דבר שלימדה הדת באזור זה. אבל מכיוון שעינה חיות הפך מעורב בקונפליקטים אלימים עם רוב האינדיבידואלים הדתיים מסביבו. היו אלו במיוחד החיות בביתו הוא, שאותן עינה, בתחילה בבית שבו חי בקרב קרוביו, ולאחר מכן כאשר הפך למעין עובד משק שכיר.

אנשים במזרח מרעיפים דאגה וטיפול מיוחדים לחיות הבית שלהן, כשהם מחשיבים אותם חלק מהמשפחה. אלו בדיוק היו החיות אותן עינה הוא בצורה המזעזעת ביותר.

אדם זה חי שוב במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובאינקרנציה הזו (שבמובן הרחב קשורה לזמננו אנו) הוא נולד כאדם בעל פחדים איומים, כך שהוא קשר מסביב עצמו כלבים. עכשיו יבוא מישהו ויאמר – היחסים הבלתי נורמאלים עם החיות הם סימפטום של מחלה. יש בזה אכן אספקט של מחלה מעצם העובדה שהוא לא פיתח שום אהבה מיוחדת לכלבים, אלא רק הרגשה שחייב הוא שיהיו הם בקרבתו. האופן שבו קשר הוא עצמו אליהם הוא הזוי לגמרי. פה נחשפת כפייתיות קרמתית פנימית מחיים קודמים.

בו זמנית, באינקרנציה זו היה זה אדם מוכשר באופן יוצא מגדר הרגיל, נושא מחייו הקודמים את כל מה שהוא חווה מהתורות הרוחניות המזרחיות, כמו גם הדבקות הדתית שלו עצמו. הדבר לא הסתכם ברגש פנימי, אלא הפך לפרקטיקה בחיים. במהלך חיים אלו פיתח הוא לא רק יכולת מדהימה לאימגינציה רוחנית, אלא גם את היכולת לתת צורה פואטית לתמונות חזון שנתגלו לפניו בצורה יבשה. השירה שלו נסובה אודות חיים פיזיים רגילים שלתוכם משחקות ישויות רוחניות אלמנטליות באופן קבוע.

אדם זה הוא משורר מפורסם ומכובד. יותר מכך, ניתן לומר שהוא מחזאי שאנו האירופאים, יכולים להשוותו ברצינות לשייקספיר.

זהו פרדיננד ריימונד[1] – על אישיותו הפנטסטית, כישרונו הענק – ששיריו הדרמתיים מראים כיצד הביא הוא מאינקרנציות קודמות את היכולת לתאר ישויות רוחניות, להכניס אירועים רוחניים לתוך חיים אנושיים. צריך רק להסתכל ביצירתו Der Alpenkönig und der Menschenfeind, בכדי להקבילו לשייקספיר.

ראשית כל, הוא שחקן חשוב. הדבר נובע מהאימפולס שלו להביא יחדיו לבמה דברים טריוויאליים ודברים שאינם טריוויאליים מתחומי הרוח. על הבמה הוא שחקן שאין שני לו, מלא הומור. בחיים הוא לגמרי מוכרע על ידי התוצאות של עינוי בעלי החיים שביצע בימים עברו. המצב הגאוני והמצב הפתולוגי מעורבבים בתוכו בצורה עמוקה. הגאון שבתוכו מניע אותו ליצור באינסטינקט דרמטי של נפש רוחנית, המצב הפתולוגי מניעו להפיח אלמנטים הזויים לתוך החיים החיצוניים.

עתה עלינו להתבונן על תכונה מיוחדת במינה אצל ריימונד. עינוי החיות היה "הכרחי" עבורו באינקרנציה מוקדמת זו. הוא חווה מעין תשוקה, עשה הוא זאת עבור עונג סודי. במהלך חיים זה הוא לא היה מודע להיותו רע. הדבר נהיה מוחשי עבורו רק לאחר שעבר דרך שער המוות. עתה, ההתנסות שאדם חווה כאשר עובר הוא דרך שער המוות ולאחר מכן לחיים בין מוות ללידה מחדש תבוא לידי ביטוי בחיים לאחר מכן, בראש ובראשונה (במובן הרחב) בארגון הראש שלו.

שם מונח האימפולס שאדם מביא עמו ככישרון. מזה הביא עימו ריימונד כמות נכבדה. אבל כאן פועל דבר מה נוסף שמופיע במערכת הריתמית, במיוחד במערכת הריתמית העליונה ובמערכת הנשימה. משום שישות אנושית בנויה באופן הזה (ראה ציור):

מערכת מטבולית- גפיים

מערכת ריתמית

מערכת עצבית חושית.

זה שבא מחיים קודמים פועל לתוך מערכת העצבים בחיים החדשים. זה שמגיע מהזמן בין מוות ללידה מחדש פועל לתוך המערכת הריתמית. וזה שמגיע מחיים ארציים חדשים פועל לבדו במערכת המטבולית.

כך שכל מה שהאינדיבידואל שהוא עתה פרדיננד ריימונד חווה כתובנה מוחצת, פעל באופן מתמשך לאחר האינקרנציה המוקדמת, בחיים בין מוות ללידה מחדש, כשהוא משפיע על המערכת הריתמית שלו.

הוא פעל היישר לתוך המערכת הפיזית. משום שהתוצאות של חיים קודמים נמצאות בארגון הפיזי של הראש.

בארגון הפיזי של המערכת הריתמית ישנן התוצאות של חיים בין מוות ללידה מחדש. עובדות אלו הן ברורות כאשר אדם לומד אמבריולוגיה אפילו במובן החיצוני שלה.

במקרה של ריימונד, רואים אנו במערכת הנשימה שלו, המערכת הריתמית העליונה, את כל החרטה העמוקה הפועלת לתוכו וכל התובנות שחווה הוא כאשר עבר דרך שער המוות מחייו הקודמים. התנסות זו הובילה באופן בלתי נמנע לאי סדירות נשימתית בחיים אלו, לצריכה דלה של חמצן, ורוויה חזקה של דו תחמוצת הפחמן. אי סדירויות נשימתיות – מנקודת מבט פיזית – גורמת למצבים רבים של חרדה. יכולות הן להיות הנושאות של ישויות אלמנטליות של חרדה. אי סדירויות נשימתיות לא מאפשרות לאיזון הנכון בין חמצן לדו תחמוצת הפחמן בתהליך הנשימה, והדבר מושך פנימה אלמנטים חרדתיים.

יכולים אתם לראות את כל זה ב"מלך ארתור מהאלפים והמיזנטרופ". בריימונד התפתח הדבר מאוד. מערכת העצבים שלו נטתה לשמש נשאית של ישויות חרדה אלמנטליות.

ישויות חרדה אלמנטליות כאלו אינן רק אלמנטים ((elementals חרדתיים. אם באותו זמן עצמו קיים דבר מה כמו זה שנמצא במערכת הראש של ריימונד מחייו הקודמים, כלומר רעיונות נפשיים-רוחניים, שהפכו את הדרמות שלו לכל כך מעניינות – ניתן לראות שהנוכחות של דמוני חרדה אלו יוצרת קרמה להתפתחות בכיוון מוגדר ביותר. ניתן לראות בבירור כיצד דוחפות הן בדרך לא בריאה, בכדי לחולל השפעות קרמתיות. זורמות הן לתוך הדמיונות המוזרים שהן אפילו בעלי תוכן של ראייה חזונית, והדרמות של ריימונד מבוססות על תוכן שכזה.

זורמות הן לתוך הפעילות התמונתית-חזונית. הן גם ממריצות אותו לפתח אלמנטים הזויים-דמיוניים בחייו היומיומיים. באופן הזה דוחף זרם קרמתי בחייו מתנה ענקית של גאוניות שאמורה לבוא לידי ביטוי.

ענף אחד של זרם זה זורם בצורה מיוחדת של יצירה רוחנית. הענפים האחרים זורמים באופן מקביל במעין פנטזיות-חיים שאינן מובעות בצורה חיצונית אבל מכוונות פנימה. משום שמונחות הן במערכת הריתמית, שמחציתה כמובן כלפי פנים, אבל פועלת היא כמו כן באיברים הנמוכים באופן כזה שמשפיעה היא על חייו החיצוניים של האדם, ואז משפיעים הם בתורם, שוב על החיים הפנימיים.

כך, גאוניותו של ריימונד מלווה באמת בנטיות פתולוגיות. ונטייה פתולוגית זו, שמביעה עצמה דרך דמוני החרדה, היא הכלי להגשמת הקרמה.

ניתן לראות את הקרמה של ריימונד לגמרי בבירור. היה עליו להחזיק בכלב. הוא אדם פנטסטי. יכול הוא לעשות דברים שאחרים אינם יכולים לעשותם. ניתן להבין זאת. אפשר אפילו לחוש סימפטיה (אהדה) לזה.

כאשר נזכר אני כיצד כמה מאזרחינו המכובדים פיטמו עצמם במשתאות חצר כאשר ניתנו להם תארים מכובדים, רוכש אני אהדה מסוימת לריימונד, על ההומור העוקצני שלו, כאשר ישב הוא על הרצפה ואכל עם הכלב מתוך הקערה שלו.

רואים אתם כיצד קרמה פועלת לתוך החיים מעינוי החיות באינקרנציה הקודמת. רואים אתם כיצד מעשים אלו מגיעים מעינוי החיות ומהחרטה לאחר המוות, ונעשים ככפרה מדהימה. אבל הכפרה חייבת עדיין להיות רצינית יותר. מייד לאחר מכן, הופיעו דמוני החרדה ולקחו חלק במשחק הקרמה שלו. בריימונד התפתחה מחשבה אובססיבית: לכלב יש כלבת, אני אכלתי עימו, עתה אני נגוע!

ריימונד מבוהל עד עמקי נשמתו. בעוד שברגעים אחרים יכול הוא לבצע דברים מוכשרים ביותר על הבמה, ברגע שהוא נסוג מן החיים החיצוניים, נכנע הוא לפחד קומפולסיבי שמא הוא נגוע בכלבת.

עתה הוא יוצא למסע עם חברים. נוסעים הם מוינה לזלצבורג, ושם משתלט על ריימונד פחד משיגעון וחייב הוא לחזור באחת לווינה על מנת לקבל טיפול. זהו מסע מייסר הן לריימונד והן לחבריו. ניתן לראות את המצב הפתולוגי שלו כשהוא בא תמיד בעקבות גאוניותו. משום שעתה מטפלים בו היטב: אנשים שמחים לארח את פרדיננד ריימונד. בהדרגה נוטש הוא את רעיון הכלב. משהו הדומה לריפוי מתרחש דרך החיים עצמם, דרך העונג, דרך היחס הטוב שמקבל הוא מכל עבר, שאותו עדיין הוא אינו רוצה לגמרי לקבל משום שהוא עדיין היפוכונדר.

דמוני החרדה מייסרים אותו. אם לא דרך בעיה אחת אזי דרך אחרת. וכך מתנדנד הוא תמיד בין רימונד ההומוריסטיקן לבין ריימונד ההיפוכונדר. אבל לפחות הוא מוותר על הרעיון שעומד הוא להשתגע. פחד זה שלט עליו במשך שנים רבות. ואפילו כך, קשור הוא עדיין לחיות. לאחר עשר שנים רוכש הוא כלב אחר, וראו נא מה מתרחש עתה: הוא משחק עם הכלב והכלב נושך אותו. ושוב משתלטת עליו המחשבה על הכלבת. עומד הוא שם, מוכה על ידי הכלב, ולכלב יש כלבת!

(למעשה, רק לאחר מכן התברר שלכלב יש כלבת, אבל היה זה מקרה קל ביותר)

עתה ריימונד נוסע לפוטנשטיין, יורה בעצמו בראש. הכדור ננעץ בחור אחורי, הרחק משם.

הראש לא ניתן לניתוח.

לאחר שלושה ימים מת ריימונד מהירייה.

רואים אתם כיצד ריימונד שחרר עצמו מהאובססיה הראשונה שלו, אבל הקרמה המשיכה לעבוד. זוהי דוגמא לקרמה המפעילה עצמה באופן שלם, בדרך בלתי רגילה. רק חישבו! באופן סובייקטיבי, אין זה בדיוק איבוד עצמי לדעת, משום שלא ניתן להחשיב את ריימונד כאינדיבידואל אחראי באופן מלא. באופן אובייקטיבי, גם כן אין זו בדיוק התאבדות, משום שלו היו מסוגלים באותם הימים לנתח חלק זה של הראש, ניתן היה להציל את ריימונד.

בזמנים הללו הניתוח לא היה אפשרי וחייבים היו להשאיר את הכדור בראשו, כך שלאחר שלושה ימים היה המוות בלתי נמנע.

כך שאין זה איבוד לדעת טהור, לא באופן סובייקטיבי ולא באופן אובייקטיבי. כך אנו לא יכולים לומר שההתאבדות תגרום לתוצאות קרמתיות. הקרמה לא ממשיכה: היא אוזנה בידי ההתנסויות שאותן חווה רימונד באינקרנציה זו עד למותו, עד לאופן שבו בוצע ניסיון ההתאבדות שלו.

ניתן לראות בבהירות כיצד עולה קרמה באינקרנציות מוקדמות, ומכה בו באינקרנציה הנוכחית. ניתן לראות אותה נמתחת לאורך הזמן על מנת להכותו בחוזקה.

ועתה, קודם כל, ראינו כיצד ישנם אינדיבידואלים שהאגו שלהם, הגוף האסטרלי שלהם, והגוף האתרי שלהם התפתחו, או באופן פתאומי או בהדרגה, כך שיכלו לחדור לעולם הרוח בעזרת יכולת ראיה: תרזה הקדושה, מתילדה ממגדבורג, ורבים אחרים.

ישנם אינדיבידואלים כאלו שהראו חריגות בכיוון אחד, בכיוון של מודעות רוחנית. ניתנה להם מתנה קרמתית מסוימת – שאליה אנו מתייחסים רק מההיבט של חיים ארציים מסוימים אלו. עם אינדיבידואלים אלה לא מוטל עלינו הצורך להיכנס לפרטים קרמתיים. אין ספק שזוהי הגשמת הקרמה. וניתן להבין את המקרה מהתבוננות על מסע חיים יחיד על פני האדמה.

אבל יש אינדיבידואלים הפונים לכיוון אחר. מפתחים הם חריגות באורגן הפיזי-אתרי שלהם. שוקעים הם לתוך גופם הפיזי והופכים למקרים פתולוגים, כפי שהראתי לכם, בשלושה שלבים. מצבם הפתולוגי נגרם על ידי הקרמה. גם במקרה שלהם צריך להסתכל רק על התמונה הכללית. עם אישים כתרזה הקדושה האינדיבידואל הופך לחזק במיוחד בחיים הארציים המוקדמים, בעוד שבמקרים הפתולוגים הופך האינדיבידואל לחלש במיוחד, גורם לישות הגבוהה להימשך למטה לעבר האורגניזם הנמוך. שוב, צריך רק להתבונן בכמה מאפיינים כלליים של אינדיבידואל, לא צריך לבחון את הקרמה לפרטי פרטיה.

אבל במקרה של פרדיננד עומדת לפנינו אישיות בלתי רגילה. הוא פיתח לא רק את הכיוון של הראיה, אלא גם את הכיוון ההפוך ובדיוק באותו הזמן. רואים אנו את שני ההפכים ניצבים זה מול זה באופן קבוע במשך חייו. שניהם – הגאון והפסיכופט נמצאים באישיותו. משחקים הם אחד לתוך השני, באופן נפלא וטרגי. כך, מקרה זה מחייב אותנו ללמוד את הפרטים הקונקרטיים של הקרמה שלו. חייבים אנו לתפוס כיצד הקרמה פועלת על מנת ליצור את שני הקצוות, כיצד מחזיקה היא אותם בנפרד, לפעמים נותנת להם לפעול אחד לתוך השני.

יכולים אתם למצוא אינסוף מקומות בדרמות של ריימונד שבהם יכולים אתם לומר שהראיה הרוחנית שלו פעילה ובאותו זמן עולה משהו מתוך הדמונים של החרדה. לפעמים ניתן לראות זאת במבנה הדרמה עצמו.

אם לומדים אנו את האופי האנושי באופן הזה, מביאים אנו בחשבון את הקרמה באופן בלתי נמנע. עלינו לראות מצד אחד את החד-צדדיות של לימוד מופשט בזרמים עתיקים מסוימים של התרבות, כלומר, שמחלה מגיע מחטא – שמשמעותה היא שרק פעילות רוחית חריגה (לא נורמאלית) פעילה בישות האנושית. כמובן שרעיונות מסוימים יכולים להיות מובעים באופן מופשט, אבל נשארים הם תיאוריות אפילו אם נתייחס לאנשים בהתאם לתיאוריות אלו.

הטענה הנגדית היא מופשטת וחד-צדדית באותה מידה: שהחטא מגיע מהמחלה, ושישנם יסודות פיזיים ותהליכים בבני אדם מסוימים שצריך להתגבר עליהם.

בראש וראשונה עלינו לחקור את הפרטים הקונקרטיים של ישות האדם השלמה, כיצד איבריה הגבוהים מתייחסים אחד לשני, האם הם נפרדים אחד מן השני, האם מרחיקים הם עצמם מן האיברים הנמוכים. באותו אופן, חייבים אנו לראות כיצד הקרמה פועלת במשחק הדדי כזה של גאוניות ופתולוגיה כפי שהיה במקרה של ריימונד. אלו המגיעים להבנה של דברים אלו, ימצאו הזדמנויות בחיים להוסיף דבר מה נוסף לזה אותו משיגים הם בעבודת הריפוי הפיזי, להוסיף מילים שיהפכו את תהליך הריפוי לשלם.

יגיע הרגע שהם לא יהיו כבולים יותר רק לתהליך הריפוי הפיזי, כשהם מחפשים את הסיבה ואת הגורם בריפוי הפיזי בלבד. זאת משום שהם יתפסו כיצד הכרחי הדבר במקרים רבים להוסיף לכך את המימד המוסרי.

אין פירוש הדבר שנהפוך לסנטימנטאליים ולטלפן לפציינטים עם כל מיני נחמות חסרות ערך. בדרך כלל אין לדברים אלו השפעה גדולה.

לאנשים חולים אין אנרגיה מיותרת על מנת להאזין למבקרים בכיינים – או אפילו לעליצות לבבית! יש להם כמות עודפת רבה של אנרגיה לזה המונח ביחסים אנושיים טבעיים.

לא ה"למה" של הדברים, אלא האופן שבו מוצא אדם דרך באופן אינסטינקטיבי במצבים שכאלה, בהם מסוגל הוא לבטא תמונה על העולם ועל החיים, בדרך המקשרת אותם לרוח – כפי שאפשר לעשות כאשר אדם מתייחס ברצינות לדוגמא כמו זו שתוארה עתה לפניכם.

פעילות רוחנית לא יכולה להיות מורכבת מדיבור, פחות מזה מתוכחות. פעילות רוחנית חייבת להיות מבוססת על עובדות. כדי שתדבק בעובדות, חייב להיות מפגש בינה לבין בני האדם. כך ניתן יהיה להשתמש בה עבור האנשים הבריאים כמו גם אלו החולים. אנו נפתח אינסטינקט להתמצא בכל מחלה בעלת סימפטום זה או אחר. תראו שהדבר תופס גם לגבי המחלות הפיסיות. אבל תחילה עלינו לסלול דרך על מנת לראות שדברים אלו חלים על מחלות פיזיות. תגיעו לכך אם תלמדו דוגמאות מגוונות מהן, כמו כן ביוגרפיות של גאונים רבים. אבל לא מנקודת המבט הגסה של לומברוזו. ((arch-philistine Lombroso.

מה שכל כך מטריד בתיאוריה של לומברוזו – וחייבים אנו להכיר בגאונות שלו עצמו – הנה העובדה שהוא פלישתי מוחלט, שבכל דף אנו קוראים דעות שגרתיות. המדע נפל לרמה הזאת! אם אדם מסרב לקבל טענות הנובעות מנקודת השקפה שכזו, אם אדם מכוון את הפעילות שלו מהתפיסה מלאת החשיבה האמיתית של העולם – כלומר, אודות החיים הפיזיים והרוחניים – אז כאשר מתבקש הוא להביא נחמה לאדם החולה, יציע הוא את הנחמה של הדת כשהיא נובעת מאווירה רוחנית אמיתית.

אך אין הדבר יכול להתבצע ללא שתהיה מאחוריו הבנה ברורה.

ביצוע טקס עבור החולים בדרך הנכונה, כך שמצבם יתחיל להשתפר, באופן כזה שבמהלך ההחלמה שלהם לא תפגע נפשם בשום צורה – תלוי בהבנה שיש ברשותנו אודות דברים שכאלו.

עבור חלק מהמחלימים, לא יושלם הריפוי הפיזי ללא הטקס הפולחני, כדי שזה שחל בו בלבול בקרמה שלהם יוכל להסתדר שוב. אם לא נדע זאת, לא נוכל לשאת זאת לתוך ההילה (האווירה) של הטקס. אבל אם רופאים יבינו דברים אלו, אם יכירו הם בפעולות הקרמה דרך המחלה, יוכלו הם להתייחס אליה בצורה הנכונה, בשעה שתופסים הם פיקוד מקצועי על תהליך ההחלמה. חייבים הם להתבונן על דברים אלו בכל ישותם מנקודת מבט רחבה. אם יעבדו הם באופן תודעתי בכל נפשם לעזרת פיתוח התהליכים הקרמתיים אצל המטופל, יתרחש דבר מה אובייקטיבי. משימת הריפוי שלהם תהיה המחצית השניה של שירות בקודש. יהיה לה מימד רוחני. הם ילמדו להתייחס לעצמם כשותפיהם של אנשי הדת, עומדים לצידם ומנהלים את המחצית השניה של עבודת הקודש. דברים שהתפיסה המטריאליסטית בעולם הפכה לסגידה לטבע – לריקוד סביב עגל הזהב – דברים אלו חייבים לחזור להיות מותמרים לעבודת קודש, דרך הבנה אנתרופוסופית נכונה. התמרה של כל דבר בחיים, באומנות ובדת לעבודת האל. זוהי משימתה האולטימטיבית של רפואה כנסייתית מקיפה שניתן להתאמן בה בתנועה האנתרופוסופית. צריך להתחיל. ההתחלה צריכה לקבל השראה מכאן. לפחות חייבים לקבל את ההנחיות האלו שתשאנה את האימפולס הזה קדימה, מן היסודות הרוחניים, עבור שני צדדיה של עבודת הקודש.

זו הסיבה מדוע הוצגה רפואה כנסייתית לראשונה לכמרים ולרופאים של הקהילה האנתרופוסופית. אינדיבידואלים אלו, על ידע הטבע והרוח שנמצא ברשותם, ימצאו אפשרויות להמשיך איתה הלאה. אך כמו כן יוכלו הם להשתמש בה על מנת לחדור לתחום ספציפי של החיים שמונח במסגרת משימתם.

——————————————————————————-

[1] פרדיננד ריימונד (1790-1836). מחזאי וינאי. כתב את "מלך האלפים והשונא אדם", 1828.