רודולף שטיינר

קורס עבור רופאים ואנשי דת

הרצאה 3 10.9.1924 דורנאך GA318

תרגמה מאנגלית: אורנה בן דור

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר: רפואה רוחנית

חברים יקרים

נוכל לקבל ראיה רחבה ועמוקה יותר אודות הישות האנושית השלמה אם נעמיק ונכנס לתוך העניינים שהתייחסנו אליהם. אנו צריכים במיוחד להבין מתוך הסימפטומים האלה, כמה חשוב המעבר מבריאות לחולי. לכן ברצוני לדבר יותר אודות דבר מה הנמצא בין נטיות פתולוגיות מסוימות המתפתחות באבולוציה האנושית, ובין סוג של חניכה טבעית שמייסדת זרם אחר באבולוציה האנושית. התופעה הזו מונחת בתווך בין נטיות פתולוגיות של הטבע האנושי ובין זרם של חניכה. היא קשורה לאחד כפי שלאחר.

אישים כמו תרזה הקדושה הינם אופייניים לדרך התפתחות כזו. אם לומדים על כמה מהאינדיבידואלים הללו ניתן לראות הרבה יותר מאשר מה שתיארתי. בהקשר אליהם אנו רואים בסף התפיסה שלהם הופעה כלשהי של עולם רוחני. מדרך הטבע הדבר קשה לתיאור, משום שאין למילים שבהן ניתן להשתמש על מנת לאפיין את התנאים האבנורמליים הללו, את המשמעות הזהה בדיבור היום יומי. מה שמופיע על סף התפיסה הינו השלב הראשון עבור אנשים שכאלה והוא מכונה על ידם : "כניסה לתוך מקום משכנו הראשון של האל".

בשלב הראשון זה ניתפס רק כ"נוכחות". אנשים אלו חווים את ההוויה של ישות רוחנית כלשהי, אך אין ברשותם מראה מדויק של הישות. אם החוויה מגיעה לסיום מוגדר, יש להם תחושה ברורה שהישות הייתה שם עימם. זוהי ההתנסות הראשונה: חוויה לא מוגדרת של נוכחות, של היות יחדיו עם ישות רוחנית כלשהי.

כל זמן שהם נמצאים בשלב הזה של ההתפתחות, יכולים אנשים אלו אפילו להתרגז, כאשר מישהו אחר מספר להם על חיזיון, משום שאנשים אלו מחשיבים את החוויה שלהם כפנימית הרבה יותר, כהרבה יותר אינטימית, הרבה יותר מקורית. זו הייתה התנסות כל כך מרגשת עבורם שיש להם את התחושה: בני אדם לא רשאים לראות את העולם העל חושי, אך אני התנסיתי בחוויה מעורפלת של המציאות שלו.

אז מגיעים אנשים אלו לשלב השני. הם מספרים אודות תפיסות ממשיות וחדשות של הישויות הרוחניות שנכחו. תחילה הם מתארים את ההרגשה שנגעו בהם, שהם חוו את הידיים הרוחניות מונחות עליהם, אפילו נגיעה במצח שלהם או דבר מה דומה, מבלי שחוו בינתיים חוויה ויזואלית. אז המצב מתקדם למראה שהינו כמו תפיסה אופטית. זה יכול להיות כל כך עוצמתי שהם יכולים לדוגמא לראות את ישוע, עומד לפניהם כאדם אמיתי. זה השלב השני הרגיל. זוהי עובדה ייחודית, שלאלו המתקדמים מהשלב הראשון לשלב השני יש רק תחושה מעורפלת שמוקדם יותר, הם כעסו כאשר האחרים סיפרו להם אודות החוויות שלהם בשלב שני זה. הזיכרון לא קשור בבהירות לשני השלבים. אנשים אלו חיים בעוצמה רבה בשלבים הבודדים בהתאמה.

השלב השלישי אותו הם חווים הוא לא רגיל. התיאור שלו מלא צבעים בכל פרט ופרט. הם מתארים כיצד, כאשר הם הגיעו לכך, הם נלפתו בכאב עצום. ואכן זה ללא ספק עז, משום שברגעים אלו ניתן לשמוע אותם נאנקים. ניתן לצפות בתגובות נוספות כמו במקרה של כאב שמקורו בגוף הפיזי או האתרי. אבל הדבר המוזר הינו שהם חפצים בכאב הזה. הם רוצים בו משום שהם רואים את זה כטבעי שהוא ישנו. הם חשים שהם יגיעו באופן נכון לחוויה שאחריו, רק אם הם נושאים תחילה כאב זה.

אז הם מגיעים לשלב שבו הם עושים טרנספורמציה של הכאב הזה בתוכם. הדבר מעניין באופן בלתי רגיל, משום שלמעשה הכאב נשאר בדיוק אותו דבר, אבל עתה הוא מתעלה לרגש של שמחה, של חסד. הכאב מגיע, התנאים האובייקטיבים שלו עדיין שם, אבל עתה מתקדמת המודעות הרוחנית. אם מישהו היה מושך בפתאומיות את האנשים האלה אל מחוץ למצב הרוחני, הם היו מרגישים את הכאב בדיוק כפי שאנשים חולים חשים כאב – ואכן הם חשים אותו באופן הזה כאשר הם חוזרים מתוך השלב הגבוה של ההתנסות.

בשלב הגבוה הזה אין להם כבר את התחושה שהישויות הרוחניות מגיעות אליהם, אלא שהם עצמם התעלו לתוך העולם הרוחני. בשלב זה הכאב משתנה, ניתן לומר, באופן סובייקטיבי, הביטוי לא ממש מדויק – לתחושה של חסד. ואז מתחילה אובייקטיביזציה סמלית של הכאב. כאשר הם יוצאים מהחוויה הזו ויש ברשותם זיכרון שלה (וברוב המקרים ישנו זיכרון ברור שלה לאחר מכן), אז הם מתארים כיצד שרף או כרוב עמד לידם, ושרף או כרוב נשאו חרב אותה תקע בתוך המעיים שלהם, שגרמה להם כאב מייסר ביותר. כאשר הישות הרוחנית שלפה את החרב החוצה היא שלפה גם את המעיים, ואז מייד הגיעה חוויה של חסד עמוק בנוכחות האל.

כחוק, שלושה שלבים אלו מגיעים ברצף. אנו יכולים להבין אותם בברור דרך הידע האנתרופוסופי שלנו. לאחר שלב ההכנה שאותו תארנו, השלב הראשון מכיל את ארגון האני המושך לתוכו את הגוף האסטרלי, כך שהם מאוחדים מבלי לחדור את הגופים הפיזי והאתרי לעומק שהם אמורים לחדור אותם באופן נורמאלי. לכן, מתרחש דבר מה עבור בני אדם כאלה, שלא יכול אף פעם לקרות במודעות הרגילה: במצב של חצי-ערות או רבע-ערות או שלושת רבעי ערות, הם חווים חוויה מודעת בארגון האני ובגוף האסטרלי שלהם, בה בעת שהחוויה בגוף הפיזי והאתרי שלהם ממשיכה באופן עצמאי מסוים.

יש שם חוויות מקבילות: חוויה רוחנית בארגון האני ובגוף האסטרלי, ובו זמנית חוויה נפרדת של הגופים הפיזי והאתרי. לעולם אין זה המצב במודעות הנורמאלית: שם, כל ארבעת האברים של הישות האנושית קשורים היטב ביחד. בתודעה רגילה אין דבר כזה כמו חוויות של מודעות שמתרחשות במקביל. בחוויה זו אותה אני מתאר, אנשים אלה חשים עצמם, מכירים עצמם במובן הבולט ביותר, מאוחדים לגמרי עם מה שהם חווים. הם יודעים זאת קודם כל, בהיות-אחד באופן אינהרנטי עם ההתרחשות. כאשר הגוף האסטרלי נמשך לארגון האני וחווה ישויות רוחניות, אנשים אלה חווים עצמם פשוט כהוויה, כדבר מה הנמצא שם. הם חווים זאת כפי שאנו חווים את הגוף הפיזי שלנו. במקרה האחרון אנו לא עושים הבחנות. אנו לא חשים את הגוף שלנו כדבר מה מחוץ לנו: אדם חש את גופו כחלק מעצמו. זהו השלב הראשון: חוויה של "נוכחות, הוויה".

עתה הבה נמשיך לשלב השני. ראשית יש לאנשים אלו כל מיני תחושות שנוגעים בהם. באופן טבעי אפשר לבלבל את זה בקלות עם פתולוגיה רגילה, עם סימפטומים פסיכיאטרים מוכרים, אבל זה לא זהה. אז הם מתקדמים למראות אקטואליים. זהו השלב שבו ארגון האני והגוף האסטרלי מושכים את הגוף האתרי החוצה כדי שיתאחד איתם. שוב יש חוויה מקבילה: ארגון האני, הגוף האסטרלי והגוף האתרי מתרוממים משהו מחוץ לגוף הפיזי.

באותו הזמן הגוף הפיזי ממשיך את התהליך שלו באופן נפרד. משהו מיוחד קורה במצב הזה. בחיים הרגילים, כאשר אנו רואים, אנו מומרצים על ידי האור מבחוץ, ואנו מקבלים את התמריץ לתוך עצמנו. הוא מגיע עד לגוף האתרי, והגוף האתרי יוצר את החוויה המודעת. כך הוא המצב, לדוגמא, עם העיניים. כאשר אתם רואים, מתרחש התמריץ החיצוני בתחילה באני. לאחר מכן הוא חודר את הגוף האסטרלי וחודר את הגוף האתרי.

אם כן, זה הגוף האתרי שמקשר אליכם את כל החוויות המודעות על ידי דחיפה בכל הכיוונים, במובן מסוים נגד הארגון הפיזי. החוויה המודעת מונחת בדחיפה הזו. זהו התהליך המדויק. אם נציג את זה בעזרת דיאגרמה, זה יראה כמו בתרשים.

התמריץ מופעל. תחילה הוא משפיע על האני, אז הוא מגיע לגוף האסטרלי, ולאחר מכן אל הגוף האתרי. בגוף האתרי הוא נדחף לתוך הגוף הפיזי לכל הכיוונים, לכל הצדדים. הגוף הפיזי דוחף בחזרה, והדיפה בחזרה, הדחייה על ידי הגוף הפיזי, הינה למעשה החוויה האקטואלית של העיניים שלכם. זהו משחק מתמיד בין הגוף האתרי ובין הדמית [רקמת העין בין הרשתית ובין לובן העין] והרטינה. מה שהגוף האתרי עושה בדמית וברטינה הינו מה שמופיע לתודעה הרגילה כחוויה אופטית. הדבר קורה באופן דומה בכל תפיסה חושית אחרת. עבור כל מי שמבין את זה, יראו כל ההסברים בספרי הפסיכולוגיה בני זמננו, או אפילו באפיסטמולוגיה, ילדותיים באופן מחפיר.

אבל עתה, אצל האנשים שזה עתה תיארתי, הגוף האתרי אוחז בדיוק בחוויה הזו. החוויה יושבת באני, בגוף האסטרלי, בגוף האתרי ולא דוחפת החוצה את החושים, אלא דוחפת מבפנים למה שהוא מערכת העצבים – דוחפת ראשונה, למעשה לתוך מערכת הבלוטות, לאחר מכן לתוך מערכת העצבים, ולבסוף, זה זורם משם לתוך החושים. כך שהחושים מוחזקים באופן כזה שהינו בדיוק האופן ההפוך לדרך שזה קורה בחיים הרגילים. במקום החוויה של ישות מודעת המומרצת דרך החושים, הדבר נצבע, מועצם, נעשה חי יותר מעצם העובדה שהוא זורם מהפנים אל החושים.

זה האופן שבו התחושה של היות מגורה מגיעה בתחושה של העצבים: על ידי זה שהיא זורמת מבפנים החוצה. אז זה הופך למראה (תמונה, חזיון). עתה אתם מכירים את התהליך הפנימי במלואו.

אם ישנה התקדמות נוספות, היא מתנהלת באופן הבא: ארגון האני, הגוף האסטרלי והגוף האתרי תופסים את הגוף הפיזי מכיוון לגמרי שונה מזה שהם אוחזים באופן נורמלי. הגוף הפיזי רגיל להיאחז מהחוץ, אבל עתה הוא נאחז מבפנים.

אותו התהליך שבמקרה אחר מתרחש רק כאשר הישות האנושית הנפשית- רוחית יורדת מעולם הנפש-רוח לתוך הגוף הפיזי, שלושה שבועות לאחר העיבור – כעת הוא נאחז באמצע החיים. אירוע זה לא יכול לקרות אחרת בחיים הרגילים, משום שבאופן נורמאלי הגוף האתרי קשור עם הגוף הפיזי. אבל במקרה הזה הגוף האתרי התרומם על ידי ארגון האגו ונאחז על ידי הגוף האסטרלי.

זה כמו לידה, כאשר הישות האנושית משתלטת על הגוף הפיזי, אבל עתה הפרוצדורה יותר מורכבת. היא שולטת על הגוף הפיזי הזה מכיוון אחר לגמרי והדבר גורם לכאב. למעשה, כל כאב – גם במקרה של מחלה – מורכב מהעובדה שהגוף נתפס מכיוון אחר כלשהו מאשר באופן הרגיל. זה מה שמתרחש ברגע שהשלב השלישי מושג.

עתה אל לכם להיות מופתעים שהשלב השלישי הזה הפך לאובייקטיבי. הוא חודר את הגוף הפיזי והגוף הפיזי דוחה אותו. גוף פיזי לא יכול להילכד, להיאחז באופן כזה מלבד בהתקדשות רגילה. בכל סיטואציה אחרת הגוף הפיזי מפעיל התנגדות, והדבר גורם לכאב. הוא דוחף החוצה בכאב את מה שהוא חווה. זה החלק הראשון של החוויה של השלב השלישי.

הגוף הפיזי מפעיל התנגדות וההתנגדות נחוות ככאב. ומה נכנס דרך הכאב? העולם הרוחני האמיתי. הוא מגיע דרך הכאב. העולם הרוחני מגיע מהכיוון האחר. תפיסת חושים רגילה, וחשיבה רגילה אוחזת בעולם הפיזי.

העולם הרוחני נתפס באופן ההפוך. הדרך אליו הינה דרך כאב. ברגע שהגוף הפיזי מעמיד התנגדות, שורר שם כאב עז אבל ברגע שהכאב נאחז על ידי העולם הרוחני, ברגע שהעולם הרוחני נכנס, הכאב משתנה לאכסטזה.

אכן כך הוא הדבר. בתחילה ישנו כאב באורגניזם. לאחר מכן חודר העולם הרוחני את הכאב, זורם דרך הכאב: כרוב או שרף מופיעים (זה מה שהאימגינציה מציגה), הכרוב נועץ את החרב שלו, מושך אותה החוצה, ומוציא את המעיים החוצה איתה. זה אומר שהאדם הפך להיות עצמאי מגופו הפיזי, מאיבריו הפנימיים, והוא נישא מעל להם אל חוויה של עולם רוחני. הכאב הפיזי משתנה, עובר טרנספורמציה לחסד. אנשים כאלה מדברים על נוכחות האל, או אם הם עושים הבחנות, על נוכחות העולם הרוחני.

שלב אחרון זה נחווה על ידי אינדיבידואלים שהינם חזקים מספיק בגופם האתרי להחזיק מעמד בהתרחשות בשלמותה. יש להם בסיס לכך בקרמה שלהם. לדוגמא, חשבו על תרזה הקדושה. הייתה לה התגשמות מוקדמת יותר שבה הפכה הנפש שלה לחזקה באופן מיוחד. היא התגשמה כתרזה הקדושה. אבל לפני שהיא התגשמה בגוף הפיזי, היא קנתה אחיזה על הגוף האתרי שלה בעוצמה רבה, והגוף האתרי הזה הפך להיות חזק מבפנים יותר מאשר אצל בני אדם רגילים.

היא מביאה אותו איתה לתוך החיים האלה, הגוף האתרי בעל העוצמה הפנימית. אז גוף אתרי עוצמתי זה עוזב את הגוף הפיזי ומאחד עצמו בצורה הדוקה עם הגוף האסטרלי והאני, שגם הם חזקים במיוחד מאינקרנציה קודמת. וזו הסיבה שהמחלה מופיעה, לפחות מגוון מסוים של מחלות: משום שהגוף האתרי לא נשאר באברים הפיזיים, ולא מספק להם את התזונה שלו, את כוחות החיים שלו.

באשר לאינדיבידואלים אותם אני מתאר, ברגע שהם נכנסים לשלב השלישי הם הופכים לחולים מאוד. בו בזמן הגוף האתרי החזק שלהם מאפשר להם להתגבר על המחלה כאשר היא מתקדמת. המחלה מתחילה להתפתח ומייד עולה איתה תרפיה אוטומטית מתוך הגוף האתרי החזק. התהליך בשלמותו הינו מחלה לטנטית [חבויה] והחלמה. זוהי אחת מהתופעות המעניינות ביותר במישור של האבולוציה האנושית.

במקרה של תרזה הקדושה ניתן לראות במדויק, בשלב הסופי של ההתפתחות שלה, מצב מתמיד ומתמשך של מחלה והחלמה מתמשכת. השינוי הזה, תנועת המטוטלת המופלאה הזו בין תחילת מחלה והטיפול בה, אינה התרחשות טבעית בעולם הפיזי, משום שאינה מגיעה מן העולם הפיזי: היא מתרחשת בעולמות הרוח. אנו יודעים שהגוף האתרי נוצר לפני ההתגשמות הארצית. ואל הרגע הטרום ארצי חוזרת אישיות כזו כתרזה הקדושה.

כאשר התנאים הפתולוגיים מתחילים, כאשר הם במצב "התהוות", היא "מטלטלת" לתוך עולם שבו הייתה לפני הלידה, לתוך עולם הרוח. המטוטלת מתנדנדת בין הגוף הפיזי לבין עולמות הרוח. עולם רוחני – עולם פיזי – עולם רוחני – עולם פיזי, אבל חווה את העולם הפיזי כהיפוך מוחלט – כזה שבני אדם רגילים חווים באופן רגיל רק כאשר הם מתגשמים לתוכו.

תהליך פנימי זה של החלמה, תרפיה זו המגיעה מהקוסמוס, הינו כה עוצמתי, שההשפעה שלו יכולה להתפשט לתוך האדם החולה הנמצא בשכנות לאדם כזה, אם המחלה שלו תפסה פחות או יותר את אותו הכיוון. למעשה, הריפויים הנפלאים ביותר מתרחשים מסביב לאדם כזה.

אכן ההשפעה יכולה להתפשט למרחק רב. בימים הטובים ההם של הכנסייה, השתמשו בדברים כגון אלו באופן אזוטרי זהיר. מאוחר יותר זה התנוון לכדי הערצה הקשורה לאמונות תפלות לגבי הישארות ולאמונה בכישוף. אבל עובדה היא שבזמנים טובים יותר של התפתחות דתית, ביוגרפיות חיות של אינדיבידואלים כאלה, כולל התיאורים האימגינטיביים שלהם עצמם, ניתנו למאמינים, על מנת שהם יוכלו לחיות דרך החוויה של אנשים שכאלה באימגינציות שלהם עצמם.

וכך יכול לקרות שכאשר נקרתה ההזדמנות לכמרים בעלי חשיבה נכונה, הם סיפרו על ביוגרפיה כזו למישהו שחי חיים רגילים, ושהמחלה שלו תפסה כיוון מסוים כלשהו. אולי הם אפילו חיזקו את הרשמים על ידי מילותיהם הם, ואז יכול היה להתחיל תהליך מרפא. הפניית תשומת הלב של האינדיבידואל לחיים של קדוש כזה יכולה להיות בעלת אפקט מרפא.

אתם יכולים לראות שלימודים הנכנסים כל כך עמוק לתוך הישות האנושית יובילו תמיד מבריאות למחלה, אבל כמו כן למצבים של חוויות על חושיות. לכן, אם אתם מייעצים למישהו בהקשר מסוים זה או אחר לעשות תרגילים על מנת להיכנס לעולמות העל חושיים, התרגילים חייבים להיות מונחים ביותר כך שהם יחזקו את ארגון האני, הגוף האסטרלי והגוף האתרי. דרך כזו, שכפי שתיארתי, ניתנת לאינדיבידואלים פשוט דרך הקרמה שלהם, תתפוס למעשה את כיוונה הנכון.

מה שמתרחש בהתקדשות עצמה יכול להילמד על ידי לימוד התהליכים הללו, הגובלים מאוד בפתולוגיה. לכן אין זה דבר נטול חשיבות עבור הרופאים להקציב לעצמם זמן על מנת ללמוד את החיים של אנשים כאלה. רופאים ימצאו בהם מה שניתן לכנותו רק פרדוקס: בן הזוג הבריא של מכלול סימפטומים פתולוגיים שהם רגילים לפגוש פה ושם בחיי היום יום.

ועבור רופאים, זהו הדבר המועיל ביותר האפשרי: לראות את העמית הבריא של המצב הפתולוגי. זה, יותר מכל דבר אחר, יעזור לרופאים להחליט החלטות מתוך מחשבה, מתוך מודעות אודות התרפיה שלהם. יותר מזה, אם יש לרופאים ידע כלשהו לגבי היסוד שניתן להשתמש בו כתרופה בגלל הזיקה שלו לכוחות אתריים מסוימים – כוחות שהופכים להיות פעילים באופן אוטומטי בריפוי-העצמי של אינדיבידואלים אנורמאליים – הם יכולים לדעת כיצד גופה האתרי של תרזה הקדושה פיתח את הכוחות שלו כאשר הופיעה המחלה שלה בהתהוותה.

הייתי רוצה לציין שבבחינת חוויות כגון אלו, אנו נפגשים עם פרדוקס ראוי לציון: ניתן לראות את המחלה מצד אחר. ניתן לראות את היחס למחלה, לא על ידי ישויות אנושיות אלא על ידי ישויות רוחניות. סוג אחד של טיפול הינו זה שמפתחים בני אדם: כלומר, הטיפול מהאספקט של האדמה. הוא מכיל השבת התנאים הקודמים לאיתנם, דרך תרפיה שמחסלת את המחלה. הישויות הרוחנית הקשורות לאנושות מטפלות במחלה בצורה שונה.

הם שוזרים את המחלה לתוך אריג הקארמה. זוהי משימתם – משימה שלא מגבבת דברים יחדיו כפי שהם מגובבים כאן על פני האדמה בפתולוגיה. כאן, בן השבע עשרה החולה לא תמיד נרפא בגיל 25. אבל באופן שבו נוצרת הקרמה יכולה מחלה באינקרנציה מסוימת, בין אם נרפאת ובין אם לאו, להישזר לתוך הקרמה של ישות אנושית שלושת אלפים שנה לאחר מכן.

זמן נמדד באופן שונה לגמרי בעולמות הרוח. אבל ניתן ללמוד הרבה מהתפתחויות אלו, מתוך נקודת מבט רוחנית, שבהם יכול להתרחש דבר מה בעולמות הרוח ואחר כך לזרום למטה לתוך העולם הפיזי.

קחו לדוגמא, צורה כזו של קרמה אותה תיארתי. אולי היא תהיה קשורה לגמרי למהלך הרגיל של האבולוציה לאחר 3000 שנה. הניחו לי להראות על ידי הקו הזה (ראו ציור בהמשך) שדבר מה הקורה לאדם היום תופס צורה כזו על ידי ישויות רוחניות כך שהחלק השני הקשור אליו, האיזון, הקומפנסציה, מופיעה לאחר 3000 שנה. זהו התהליך הנורמאלי.

רואים אתם, בחיים הרגילים אין לאנשים ידע אמתי אודות הזמן. כיצד הם חושבים עליו באופן הרגיל? כקו המתמשך מעַבר נצחי דרך ההווה לתוך העתיד. כך בערך מדמים את הזמן – ואכן, על הקו להיות עבה – אולי אפילו לא קו, אלא חבל עבה, משום שהוא מכיל בתוכו כל דבר שנתפס בכל רגע נתון בעולם כולו. זוהי הדרך בה חושבים עליו אנשים אם הם בכלל חושבים עליו – ורוב האנשים לא חושבים עליו כלל וכלל. מנקודת מבט רוחנית הזמן אינו כזה. ואם נחשוב על הזמן באופן הקונבנציונאלי הזה, נבין את ההתפתחות הרוחנית אשר אחרי הכול נוכחת בכל התפתחות פיזית, הבנה מועטת בלבד.

במציאות הזמן הוא שונה. הקו שציירתי על הלוח יכול להסתבך לכדור. (ראו ציור). הקו השלם של הזמן הינו בכדור. שלושת אלפים שנה נמצאות בתוך הכדור הזה. זמן יכול להסתבך לגמרי. ואם הוא מסתבך עבור התפתחות זו או אחרת באבולוציה, אז הסיבוך יכול להימצא בחיים של אינדיבידואל מסוים. במקרה של תרזה הקדושה, הכדור המסובך של הזמן נכח בחייה הארציים. אנו מגיעים למסתורין אמיתי – שדברים שבקרמה של מישהו נדמים להיות לגמרי מופרדים, מסתבכים מסיבה כשלהי.

ניתן לראות מדוגמא כזו כיצד הלימוד של ההתפתחות הקרמתית הפנימית רוחנית חייב להתקשר למחקר חיצוני על מחלה וריפוי. אתם יכולים לראות כיצד הטיפול הפסטורלי של אדם מסוים על ידי הכמרים, המבססים את השקפתם אודות האדם על הקשרים הקרמתיים, על האספקטים הרוחניים, יכול להתייחס למה שנראה מנקודת מבט רפואית בלבד. משום שהבנה של דברים אלו דורשת לא רק ידע תיאורטי אלא חיים אמיתיים בתוך הדברים. רופאים חייבים לחיות לתוך תוכם דרך הצד הפתולוגי, הפסיכולוגי שנפתח עבורם.

הכמרים חייבים לחיות לתוכם דרך המבט התיאולוגי והקרמתי הנפתח עבורם. וההרמוניה תנבע מעבודתם המשותפת מתוך שני שדות שונים אלו, לא מתוך התערבות האחד בשדה של השני בצורה דילטנטית.

אתם יכולים לראות גם דבר מה נוסף הקשור לדברים אלו, במיוחד בתקופתנו. אתם יודעים כמה רחוקים אנשים מסוימים מהסכמה לרעיון של רצון חופשי, למרות שלאדם הבלתי משוחד הדבר לגמרי מובן מאליו. הפילוסופים מכחישים את קיומו משום שהאינטלקט שלהם לא יכול לקיים קשר עם זה. זה עתה אמרתי בהקשר לתפיסות החושים שההסברים בספרי הפסיכולוגיה והפיסיולוגיה לגמרי ילדותיים עבור מי שבאמת מבין בדברים האלו.

אבל הפטפוט אודות רצון חופשי גרוע בהרבה. משום שאתם חייבים לזכור: החלטה של רצון חופשי הינה בכל רגע מעשה של הישות האנושית בשלמותה – הישות האנושית בשלמותה, לא משנה כיצד היא מופיעה באימפולס הזה: בריאה או חולה או חצי חולה או בריאה באופן אנורמאלי. הישות האנושית בכללותה מעורבת באימפולס של רצון חופשי – ובכל מה שניתן לדעת אודות הישות האנושית השלמה, על כל המורכבויות שלה. ניתן להכיר את הטבע האנושי רק כאשר לומדים להכיר אותו על כל מורכבויותיו. ושימו לב בבקשה, דבר מה באדם שאינו נורמאלי המראה צבע חזק מידי לכיוון זה או אחר, מנוטרל כשהוא מגיע להרמוניה בישות אנושית רגילה.

ישנו ביטוי נדוש אך נכון: מלאך יכול להתחבר איתך, אבל גם השטן. ותהליכים אלו אליהם יכול השטן להידחק – גם אותם עומדים אנו ללמוד! ניתן למצוא את הכל בישות האנושית הרגילה, אבל כוחות הנגד מנוטרלים, משום שהם מתפתחים בעוצמה שווה לכל כיוון. אם יש מלאך בכל אדם, יש גם שטן. אך כאשר המלאך והשטן שווי כוחות, הם מנטרלים האחד את השני.

עתה העיפו מבט במאזניים הללו (ראו ציור). ישנה נקודה אחת בדיוק כאן. אתם יכולים להניח משקל כאן או כאן ואז אתם מניעים את המאזנים. אבל נקודה אחת נשארת תמיד דוממת. יש לה שם: hypomochlion – היא לא מושפעת ממה שאתם מניחים על המאזנים משמאל, או מה שאתם מניחים על המאזניים מימין. כמובן, המאזניים חייבות להיות בנויות כך שהנקודה הזו לא תופרע. כעת, גם בישות האנושית ישנה נקודת hypomochlion רוחנית הנוצרת על ידי כוחות מנוגדים. לכן אתם יכולים ללמוד את הטבע האנושי ולא תהיו מסוגלים לכנות את הישויות האנושיות חופשיות, משום שבטבעו הוא מותנה באקראי בכל המובנים.

אם תלמדו את טבעם של הישויות האנושיות מנקודת מבט מטריאליסטית, לא תגיעו לרעיון החירות. תגיעו לתנאים אקראיים. אם תלמדו את הישויות האנושית מנקודת מבט רוחנית, תגיעו לקביעת הרצון על ידי האל או על ידי ישויות רוחניות. לא תגיעו לרצון החופשי. אתם יכולים להיות שוטים מטריאליסטים ולהכחיש חופש ולערוך מחקר על האקראיות הטבעית של הרצון, או שאתם יכולים להיות בני אדם מתוחכמים כלייבניץ ולהתבונן החוצה על היקום הרוחני – ותגיעו לדטרמיניזם. באופן טבעי, כל זמן שאתם מתייחסים למאזנים בקצה השמאלי הזה של המוט, אתם יכולים להיתפס בתנועה. כל זמן שאתם מתייחסים למאזנים בקצה הימני הזה של המוט, שוב אתם תופסים תנועה. וכך זה עם הישות האנושית: בין אם אתם מתייחסים אליה מנקודת מבט של הטבע או מנקודת מבט של הרוח, אתם לא מגיעים לחופש. חירות נמצאת באמצע בנקודה של האיזון בין שניהם.

זו תיאוריה, כמובן. בפרקטיקה עליכם להחליט כאשר אנשים באים אליכם עם סיטואציות חיים קשות אם אתם יכולים להפוך אותם לאחראים על מעשיהם. עתה זה הופך להיות שאלה פרקטית:

האם הם יכולים או שאינם יכולים לתרגל רצון חופשי. כיצד אתם הולכים להחליט את זה? אתם מחליטים על ידי שיפוט אם המבנה הרוחני והפיזי שלהם נמצא באיזון. ובזה הרופאים והכמרים מעורבים באופן שווה. לכן הן הרופאים והן הכמרים חייבים לקבל הכשרה על מנת להבין את התנאים שבתוכם שרוי האדם באיזון או שלא באיזון בין רוח וטבע. רק מתוך ידע עמוק של הטבע האנושי ניתן להחליט אם יש לאינדיבידואל חוש זה של אחריות. בעיית החירות בהקשר לאחריות הינה אחת הבעיות העמוקות ביותר שניתן להעלות על הדעת.

נמשיך מחר. נתבונן על מה שמן הצד האחד מוביל לבריאות ומן הצד האחר מוביל לתנאים פתולוגיים.