רודולף שטיינר

GA344    דורנאך     20.9.1922

תרגם מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה נמצאת בספר בשם: אנתרופוסופיה והדרך הפנימית – יצא בהוצאת חירות – ראו כאן

ברצוני להיענות להזמנה האדיבה להרצות בערב זה על מנת לומר לכם כיצד ניתן, באמצעות מחקר ישיר, לרכוש את הידע הרוחי שאנו מתעתדים ללמוד כאן בהשלכתו לחינוך. אעסוק כאן היום בשיטות שבאמצעותן ניתן לחקור את העולמות העל-חושיים ובהזדמנות אחרת ייתכן ואפשר יהיה לעסוק בכמה מהתוצאות המעשיות של המחקר העל-חושי. אולם מלבד זאת הבה ואוסיף, בדרך הצגת הנושא, שכל דבר שמתעתד אני לומר מתייחס למחקר של עולמות רוחיים ולא להבנת העובדות שנמסרות על ידי הידע העל-חושי. עובדות אלה נחקרו ונמסרו, והאינטליגנציה האנושית הבריאה יכולה לתפוס אותן אם אינטליגנציה בריאה זו תהיה חסרת דעות קדומות במידה כזאת שלא תבסס את מסקנותיה אך ורק על מה שמתייחס להוכחה, היקש לוגי, וכדומה בהתייחס לעולם החישה החיצוני. מחמת מכשולים אלה נאמר תכופות שאם לא יוכל אדם לחקור בעצמו את העולמות העל-חושיים לא יוכל להבין את תוצאות המחקר העל-חושי.

אנו עוסקים כאן במה שאפשר לכנות: ידע ההתקדשות – אותו ידע שבתקופות קדומות של האבולוציה האנושית טופח בצורה שונה במידת מה מזו שבה יש לטפחו בתקופתנו הנוכחית. מטרתנו, כפי שכבר אמרתי בהרצאות אחרות, היא להפליג לאורך נתיב המחקר המוביל אל העולמות העל-חושיים באמצעות החשיבה והתפיסה המתאימות לתקופתנו אנו ולא להחיות את הישן. ודווקא בידע ההתקדשות תלוי הכל ביכולתו של אדם להסב להכוונה יסודית מחודשת של כל חיי הנפש האנושיים.

הללו שרוכשים לעצמם את ידע ההתקדשות שונים מאלה שברשותם ידע במשמעות המודרנית של המילה. ולא רק בשל העובדה שידע ההתקדשות מהווה שלב רם יותר מעל לידע הרגיל. הוא נרכש כמובן על יסוד הידע הרגיל ויסוד זה חייב להתקיים. יש לפתח את החשיבה האינטלקטואלית במלואה אם רוצה אדם להגיע לידע ההתקדשות. אולם כאן נחוצה הכוונה יסודית מחודשת, הואיל ומי שברשותו ידע ההתקדשות חייב להתבונן בעולם מנקודת ראות שונה לחלוטין מזו שברשותו של אדם חסר ידע ההתקדשות. אוכל לבטא זאת בנוסח פשוט ולומר במה שונה בעיקרו של דבר ידע ההתקדשות מן הידע הרגיל. בידע הרגיל מודעים אנו לחשיבתנו ולכל אותן חוויות פנימיות שבאמצעותם אנו רוכשים ידע כסובייקטים לידע זה. למשל, אנו חושבים וסבורים שאנו מבינים משהו דרך מחשבותינו. כאשר הוגים אנו בעצמנו כישויות חושבות מהווים אנו את הסובייקט. אנו מבקשים אחר אובייקטים. בזה שבוחנים אנו את הטבע ואת חיי האדם ובכך שעורכים אנו ניסיונות, אנו מבקשים תדיר אחר אובייקטים. אנו חייבים להיפגש באובייקטים. האובייקטים חייבים להתמסר לנו כדי שנוכל לתפסם במחשבותינו ולהשתמש ביחס אליהם בחשיבתנו. אנו מהווים את הסובייקט וזה אשר מגיע אלינו הוא האובייקט. אוריינטציה שונה לגמרי נגרמת אצל אדם שמבקש אחר ידע ההתקדשות. עליו לתפוס שבתור אדם הוא האובייקט ועליו לבקש אחר הסובייקט בשביל אובייקט אנושי זה. ועל כן חייב להתחיל היפוך גמור. בידע הרגיל חשים אנו את עצמנו כסובייקט ואנו מבקשים אחר האובייקטים המצויים מחוץ לנו. בידע ההתקדשות אנו עצמנו מהווים את האובייקט ואנו מבקשים אחר הסובייקט – או בעצם בידע התקדשות מהותי מופיע הסובייקט מעצמו. אולם זה מהווה אז עניין לשלב ידע מאוחר יותר.

וכך, אתם רואים, שאפילו אפיון תיאורטי למדי זה מרמז על כך שבידע ההתקדשות עלינו אכן לחמוק מעצמנו, עלינו להיעשות דומים לצמחים, לאבנים, לברק ולרעם המהווים באשר לנו אובייקטים. בידע ההתקדשות אנו חומקים מעצמנו ונעשים לאובייקט המחפש את הסובייקט שלו. אם רשאי אהיה להשתמש בביטוי פרדוכסלי במידת מה בהקשר מסוים זה המתייחס לחשיבה אומר, שבידע הרגיל אנו חושבים אודות דברים ובידע ההתקדשות אנו חייבים לגלות כיצד חושבים על ישותנו (כיצד ישותנו "נחשבת") בקוסמוס. אלה אינם אלא עקרונות מופשטים אולם את העקרונות המופשטים הללו תמצאו ביישומם בכל מקום בנתונים הממשיים של שיטת ההתקדשות.

היום נעסוק אך ורק בידע ההתקדשות הנאה והיאה לתקופה המודרנית. בראש וראשונה עלינו לדעת שידע ההתקדשות מתחיל מחשיבה. יש לפתח במלואם את חיי החשיבה אם ברצונו של אדם להגיע כיום לידע ההתקדשות. התאמנות טובה לחיי מחשבה אלה מהווה לימוד מעמיק של הצמיחה וההתפתחות של מדע הטבע במאות השנים האחרונות ובמיוחד במאה ה-19. ישויות אנוש מתנהלות בדרכים שונות כשמתחילות הן בלימוד הידע המדעי. כמה מהן קולטות לפנימן את תורות המדע במעין תמימות, בשומען השערות אודות התפתחות של יצורים אורגניים מיצורים פשוטים יותר, מצורות חיים פרימיטיביים ביותר ועד לאדם. הן מנסחות רעיונות אודות אבולוציה זו אך מקדישות תשומת לב מועטת בלבד לישותן הן, לעובדה שלהן עצמן יש רעיונות ושבעצם – תפיסתן את התהליכים החיצוניים מגלות הן עצמן חיי חשיבה.

אולם ישנם כמה שאינם יכולים לקבל את כל המנגנון של הידע המדעי מבלי להפנות עין ביקורתית על עצמם וללא ספק יגיעו לנקודה שבה ישאלו: "מה אני עושה בעצם כשמתחקה אני אחר התקדמות היצורים מהשלב הבלתי מושלם ועד המושלם?" או לבטח ישאלו את עצמם: "כשעוסק אני במתמטיקה מפתח אני מחשבות שנובעות מתוכי, בלבד. המתמטיקה במשמעותה האמיתית מהווה משזר שאותו טווה אני מתוך ישותי שלי. ואז מנווט אני משזר זה לדברים שבעולם שמחוץ לי והוא משתבץ בהם." וכאן מגיעים אנו לדבר שאודותיו עלי לומר שמהווה הוא שאלה חשובה וטרגית שניצבת בפני החושב: "כיצד ניצבים הדברים בהתייחס לחשיבה עצמה, לחשיבה זו שבה משתמש אני לכל הידע?"

לא בכל התבוננויותינו נגלה כיצד ניצבים הדברים בהתייחס לחשיבה עצמה וזאת בשל הסיבה הפשוטה שהחשיבה עצמה נשארת באותו מישור. כל מה שעושים אנו הוא להסתובב סביב הציר שכבר יצרנו לעצמנו. עלינו לבצע משהו בחשיבה על ידי מה שאפיינתיו כמדיטציה בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים?

בל יהיו למישהו אי אלו רעיונות "מיסטיים" בקשר למדיטציה ואל ידמה לעצמו שזהו דבר קל. המדיטציה חייבת להוות דבר ברור בהחלט במשמעות המודרנית. דרושים לה סבלנות, התמדה ואנרגית נפש פנימית. בראש ובראשונה קשורה היא לפעילות ששום אדם לא יוכל לעשות עבור רעהו, כלומר, להחליט החלטה פנימית ולדבוק בה. כאשר מתחיל האדם לעסוק במדיטציה, הוא מבצע את הפעילות החופשית האחת והיחידה בחיי אנוש. בפנימנו מקננת תמיד הנטיה לחירות ואנו משיגים אכן מידה רבה של חירות. אולם אם נחשוב על כך ניווכח שתלויים אנו ראשית בתורשה, שנית בחינוך, ושלישית בחיינו. הואילו לשאול את עצמכם היכן היינו אילו הצטרכנו לפתע פתאום לנטוש כל דבר שניתן לנו על ידי התורשה, החינוך והחיים בכלל. אילו נטשנו כל זאת פתאום כי אז ניצבים היינו מול תהום. אולם נניח שמחליטים אנו לעסוק במדיטציה בקביעות בבוקר ובערב על מנת שנוכל ללמוד בשלבים להתבונן לתוך העולם העל-חושי. זהו דבר שנוכל, אם נרצה, להשאיר בלתי עשוי בכל יום. שום דבר לא יעצור זאת. למעשה הניסיון מלמד שמספר רב מאלה שנכנסים לחיי מדיטציה בהחלטות נהדרות נוטשים אותה עד מהרה. יש לנו בזה חופש גמור, כי המדיטציה בעצם מהותה מהווה פעילות חופשית. אולם אם אנו מסוגלים להישאר נאמנים לעצמנו, אם נבטיח בהבטחה פנימית, לא למישהו זולתנו כי אם לעצמנו, להישאר יציבים בהחלטתנו לעסוק במדיטציה כי אז ייעשה דבר זה עצמו לכוח רב עוצמה בנפש.

לאחר שאמרתי זאת ברצוני לדבר על מדיטציה בצורותיה הפשוטות ביותר. היום אוכל לדון ביסודות בלבד.

עלינו להציב במרכז התודעה שלנו רעיון או צירוף רעיונות. התוכן המסוים של הרעיון או הרעיונות אינו הדבר החשוב ביותר. אך חייב הוא להיות משהו שאינו מהווה שום זיכרונות או היזכרויות. משום כך מוטב יהיה שלא ליטול את הסובסטנציה למדיטציה ממצבור הזיכרונות שלנו אלא לבקש ממישהו שבקיא בעניינים כאלה לתת את המדיטציה. כמובן, שאין זה משום שברצונו להשפיע עלינו באיזשהו אופן, אלא משום שבדרך זו נוכל להיות בטוחים שסובסטנציית המדיטציה מהווה משהו חדש לנו לחלוטין. כן טוב הדבר ליטול יצירה עתיקה כלשהי שיודעים אנו אודותיה שמעולם לפני כן לא קראנו בה ולחפש בה איזשהו קטע למדיטציה. העיקר הוא שלא נשאב את הקטע מספירת התת-מודע או הלא-מודע של ישותנו שיכולה להשפיע עלינו. לא נוכל להיות בטוחים ביחס לשום דבר מספירות אלה הואיל והן משובצות בכל מיני שאריות מחיי המחישה והרגישה שלנו בעבר. סובסטנציית המדיטציה חייבת להיות בהירה וצלולה כנוסחה מתמטית.

הבה וניטול את המשפט הבא כדוגמא פשוטה: "החוכמה חיה באור"^[1] – בתחילה לא יוכל אדם לבחון את האמת שבה. זוהי תמונה. אולם אל יעניין אותנו התוכן האינטלקטואלי של המילים, עלינו להשתקע בהן פנימה בנפש. עלינו להיות שלווים בהן בתודעה שלנו. בתחילה נוכל להביא לתכולה זו פרק זמן קצר בלבד של רגיעה, אולם הזמן יארך יותר ויותר.

מהו השלב הבא? עלינו לכנס יחדיו את כל חיי הנפש האנושיים כדי לרכז את כל כוחות החשיבה והתפיסה שבפנימנו לתכולת המדיטציה כשם ששרירי הזרוע מתחזקים כשמשתמשים אנו בהם לעבודה, כך מתחזקים כוחות הנפש בהיותם מופנים באורח מתמשך לאותה תכולה שחייבת להוות נושא למדיטציה למשך חודשים רבים ואולי אפילו שנים. יש לחזק ולתגבר את כוחות הנפש לפני שיוכל אדם ליטול על עצמו מחקר של ממש בעולם העל-חושי.

אם ממשיך אדם להתאמן בדרך זו, מגיע יום, וברצוני לקרוא לו היום הגדול, שבו הוא עורך הסתכלות מסוימת. הוא צופה בפעילות נפש שבלתי תלויה היא לגמרי בגוף. הוא נוכח לדעת אף זאת, שבה בשעה שחשיבתו וחיי הרגישה שלו תלויים היו לפני כן בגוף, החשיבה במערכת העצבים והחושים והרגשות במערכת מחזוריות הדם והנשימה וכן הלאה – הנה כעת מעורב הוא בפעילות נפש ורוח שחופשית היא לחלוטין מהשפעה גופנית כלשהי. ובהדרגה, שם הוא לב לכך שהוא יכול להרטיט משהו בראש, משהו שקודם לכן היה נשאר בלתי מודע לחלוטין. כעת יש לאל ידו לגלות את הגילוי הראוי לציון, והוא – היכן נעוץ ההבדל בין מצב השינה למצב העירות. הבדל זה נעוץ בעובדה שכאשר מישהו ער, רוטט משהו בכל האורגניזם האנושי בהסתייגות אחת ויחידה של הראש. זה השרוי בתנועה בשאר חלקי האורגניזם, שרוי במנוחה בראש.

אתם תיטיבו להבין זאת אם אסב את תשומת לבכם לעובדה שבתור ישויות אנוש אין אנו מורכבים, כפי שמורגלים אנו לחשוב, אך ורק מגוף מוצק ומגושם זה. למעשה מורכבים אנו מ- 90% נוזלים בערך והפרופורציה של מרכיבים מוצקים שטובלים ושוחים בנוזלים אלה היא כ- 10% בלבד. שום דבר מוחלט אי אפשר לומר אודות סך המרכיבים המוצקים באדם. אנו מורכבים מכ- 90% מים – אם רשאי אהיה לקרוא להרכב זה כך, ודרך חלק מסוים ממים אלה חודרים בפעימה אוויר וחום.

אם תדמו כך לעצמכם את האדם כישות בעלת גוף מוצק, ובמידה מועטת יותר, מים, אוויר וחום רוטט, הרי שלא תראו זאת כבלתי מתקבל על הדעת שמצוי משהו בפנימו בעל סגוליות זכה יותר, משהו שאקרא לו הגוף האתרי. גוף אתרי זה זך יותר מהאוויר, כה זך ואתרי עד כי הוא חודר לישותנו מבלי שנדע אודותיו ולא כלום בחיים הרגילים. גוף אתרי זה הוא זה שבחיי הערות של האדם מלא בתנועה פנימית, בתנועה סדורה בכל האורגניזם האנושי מלבד הראש. הגוף האתרי בראש שרוי במנוחה באורח פנימי.

בשינה שונה הדבר. השינה מתחילה ונמשכת באורח כזה שהגוף האתרי מתחיל להתנועע גם בראש. בשינה חדורה כל ישותנו, הן הראש והן יתר החלקים של האורגניזם שלנו, על ידי גוף אתרי שמתנועע באורח פנימי. כאשר אנו חולמים, ואולי מידית לפני היקיצה, אנו נעשים מודעים לתנועות האחרונות בגוף האתרי. הן מופיעות אלינו כחלומות. כאשר אנו מתעוררים באורח טבעי, עדיין אנו מודעים ביחס לתנועות האחרונות של הגוף האתרי בראש. אך כמובן שלא יכול להיות כך כשקיימת יקיצה פתאומית מאוד.

כשממשיך אדם במשך זמן רב בשיטת המדיטציה, שזה עתה ציינתי, הוא יוכל בהדרגה לעצב תמונות בגוף האתרי השָלֵו של הראש. בספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים? קראתי לתמונות אלה בשם אימגינציות. ואימגינציות אלה, שנחוות בגוף האתרי ואינן תלויות בגוף הפיזי, הן הרשמים העל-חושיים הראשונים שיכולים להיות לנו. הן מאפשרות לנו, בנפרד מגופנו הפיזי, לצפות, כבתמונה, בפעולות ובמהלך חיינו לאחור עד לזמן הלידה. זוהי תופעה המתוארת תכופות על ידי אנשים שעומדים לפני טביעה, כלומר – הם רואים את חייהם לאחור בסדרת תמונות נעות, ואת הדבר הזה ניתן לטפח בשיקול דעת ובשיטתיות עד כי יהיה לאל ידו של האדם לראות את כל ההתרחשויות של החיים הארציים העכשוויים.

הדבר הראשון שידע ההתקדשות מוסר זוהי תמונת חיי הנפש של האדם, והוא נוכח לדעת שהיא שונה לחלוטין מכפי שמשער הוא בדרך כלל. משערים בדרך כלל באורח מופשט, שחיי נפש אלה מהווים דבר שזור ברעיונות. כשמגלה האדם את הדבר בצורתו האמיתית הוא מוצא שזוהי מהות יוצרת אשר פעלה בד בבד בילדותנו, ביצירת המוח ובעיצובו והיא חודרת לכל האורגניזם שלנו ויוצרת בו פעילות פלסטית, מעצבת צורה המדליקה מדי יום ביומו את התודעה הערה שלנו ואפילו את תהליכי העיכול שלנו.

אנו רואים מהות פעילה באורח פנימי זה באורגניזם של האדם כגוף האתרי. אין זה גוף מרחבי כי אם גוף-זמן ועל כן אין ביכולתכם לאפיין את הגוף האתרי כצורה במרחב, כשאתם נוכחים לדעת שעשייתכם כן תהיה דומה לציור הבזק ברק. אם אתם מציירים ברק אתם מציירים כמובן, הרף עין. אוחזים אתם בחוזקה בהרף עין. אותו עיקרון כוחו יפה לגוף האתרי של האדם. לאמיתו של דבר יש לנו גוף מרחבי-פיזי וגוף-זמן, גוף אתרי השרוי תמיד בתנועה. לא נוכל לדבר כהלכה אודות הגוף האתרי אלא בגלותנו, בחוויה של ממש, שמהווה הוא גוף-זמן, שמופיע בפנינו כהרף עין, כתמונה מתמשכת של התרחשויות שמשתרעות לאחור עד ללידה. את הדבר הזה נוכל לגלות תחילה בנתיב הכושרות העל-חושיים בפנימנו.

האפקט של תהליכים פנימיים אלה על התפתחות הנפש, שתארתי, מתבטא בראש וראשונה בשינוי מוחלט בהלך הנפש ובנטיותיה אצל האדם שמתקדם בכיוון תודעת ההתקדשות. אל נא תבינו אותי שלא כהלכה. אינני מתכוון לומר בזאת, שאדם שמתקרב באופן פתאומי להתקדשות ייהפך בטרנספורמציה לאדם שונה לגמרי. להיפך – תודעת ההתקדשות המודרנית חייבת להשאיר אדם בעולמנו זה מכל הבחינות כשהוא מסוגל להמשיך את חייו כבתחילה. אולם בשעות וברגעים המוקדשים למחקר על-חושי נעשה אדם, עקב תודעת ההתקדשות, לשונה לחלוטין מכפי שהוא בחיים הרגילים.

בראש ובראשונה ברצוני להדגיש דבר חשוב, שמציין את תודעת ההתקדשות. ככל שמתקדם אדם יותר בחוויית העולם העל-חושי כך יחוש יותר שההשפעות הנובעות מגשמיותו שלו נמוגות, כלומר, בהתייחס לאותם דברים שבה נוטלת גשמיותו חלק בחיים הרגילים. הבה ונשאל את עצמנו לרגע כיצד מזדמן לנו בחיים לחוות דעתנו בכיוון זה או אחר. אנו מתפתחים כילדים וגדלים. סימפטיה ואנטיפתיה משתרשות היטב בחיינו. סימפטיה ואנטיפתיה ביחס לתופעות בטבע, ובראש ובראשונה ביחס לישויות אנוש זולתנו. גופנו נוטל חלק בכל זה. סימפטיה ואנטיפתיה, שבמידה רבה מאוד נעוצות בתהליכים פיזיים, נכנסת בטבעית גמורה לכל הדברים הללו. ברגע שאדם שמתקרב להתקדשות, מעפיל לתוך העולם העל-חושי, נכנס הוא לספרה שבה נעשות הסימפטיה והאנטיפתיה הקשורות לטבעו הגופני זרות לו במידה הולכת ורבה. הוא מורחק מהדברים שאליהם קושרת אותו גשמיותו. וכאשר ברצונו לחזור וליטול את החיים הרגילים, עליו להתעטף בשיקול דעת בסימפטיות ובאנטיפתיות הרגילות שלו, שבמצבים אחרים מזדמנות מאליהן. כשאדם מתעורר בבוקר הוא חי בגופו שלו, הוא מפתח את אותה אהבה שהיתה לו לפני כן, את אותן הסימפטיות והאנטיפתיות שהיו לו קודם לכן ביחס לעצמים ולבני האדם. אם שהה הוא בעולם העל-חושי וברצונו לחזור לסימפטיות והאנטיפתיות שלו, כי אז עליו לעשות זאת במאבק. עליו להשקיע עצמו בגשמיותו שלו. התרחקות זו מהגשמיות מהווה את אחד הסימנים שהאדם אכן התקדם. סימפטיות ואנטיפתיות ברחבות לב מתחילות להתגלות אצל אדם שפוסע בנתיב ההתקדשות.

בכיוון אחד מתבטאת ההתפתחות הרוחית בעוצמה רבה והוא – בפעילות הזיכרון וכושר הזכירה במהלך תודעת ההתקדשות. יש לנו חוויות בחיים הרגילים, בזיכרון שלנו, ההיזכרויות שלנו לעיתים טובות יותר ולעיתים גרועות יותר אך אנו ראויים לזיכרונות אלה. יש לנו חוויות ואנו זוכרים אותן אחר כך. לא כך הדבר ביחס למה שחווים אנו בעולמות העל-חושיים. את זה אנו יכולים לחוות בהוד, ביופי ובמשמעות – זה נחווה ולאחר מכן נעלם, ויש לחוותו שוב אם ברצוננו שישוב ויתייצב בפני הנפש. אין זה נחקק בזיכרון במשמעות הרגילה, הוא חוקק את עצמו אך ורק אם יש לאל ידו של האדם לנסח במושגים את הדברים שהוא רואה בעולם העל-חושי, אם יוכל לטרנספר את הבנתו את העולם העל-חושי. דבר זה קשה מאוד לביצוע. על האדם להיות מסוגל לחשוב שם, אך ללא עזרתו של הגוף, ועל כן חייבים מושגיו של האדם להיות מבוססים היטב מראש, עליו לפתח לפני כן נפש הגיונית סדורה וערוכה ואל לו לשכוח את ההיגיון הבריא בהסתכלו לתוך העולם העל-חושי. אנשים, שברשותם כושרות פרימיטיביים לראיה רוחית, מסוגלים לראות דברים רבים, אך שוכחים את ההיגיון בהימצאם שם. וכך הדבר בדיוק לכשצריך אדם להעביר אמיתות על-חושיות לבני אדם זולתו – נעשה הוא מודע לטרנספורמציה זו בזיכרון ביחס לאמיתות רוחיות. דבר זה מראה לנו באיזו מידה מעורב הגוף הפיזי שלנו באמון ההיזכרות. לא המחשבה אלא הזיכרון מתפוגג אכן בעל-חושי.

אילו היה עלי לומר משהו אישי הייתי אומר שכאשר אני נותן הרצאה, שונה הדבר מאחרים שנותנים הרצאות. אצל האחרים מופק בדרך כלל מה שנאמר מן הזיכרון. מה שלומד אדם, מה שהוא חושב מתפתח בדרך כלל מהזיכרון. אולם מי שמגלה אכן אמיתות על-חושיות חייב ללדת אותן בו ברגע. יכולתי לתת אותה הרצאה 30, 40 או 50 פעם ולעולם לא תהיה זו אותה הרצאה עבורי. כמובן שזה עשוי לקרות גם במקרים אחרים, אך כאשר מגיעים לשלב פנימי של התפתחות מתגברת מאוד אי התלות בזיכרון הרגיל.

מה שזה עתה סיפרתי לכם נוגע ביכולת להכניס סדר לגוף האתרי שבראש. דבר זה מאפשר לאדם לראות את גוף-הזמן, את הגוף האתרי בהשתרעו עד ללידתו. כשהוא גורם להלך נפש פנים אל פנים מול הקוסמוס, מאבד האדם את גשמיותו, לכאורה, ומִתְרגל בהדרגה לקוסמוס. התודעה מתפשטת, ניתן לומר, לתוך המרחבים העצומים של האתר. לא עוד יתבונן האדם בצמח מבלי שיצלול לתוך צמיחתו. האדם מתחקה אחריו משורש ועד פריחה. חי בתוך מיציו, בתוך פריחתו, בתוך היעשותו פרי. הוא יכול להשקיע עצמו בחייהם של בעלי חיים כפי שמתגלים הללו בצורותיהם. אך בראש ובראשונה – בחייהם של ישויות אנוש זולתו. קו אופי זעיר ביותר שנצפה אצל ישויות אנוש זולתו, יוביל את האדם לתוך מכלול חיי הנפש כך שבמהלך מחישות על-חושיות אלה יחוש האדם כבהיותו מחוץ לו ולא בפנימו הוא.

אולם חייב האדם להיות תמיד מסוגל לחזור. דבר זה חשוב ביותר הואיל ואלמלא כן הופך האדם להיות מיסטיקאי חסר מעש, מעורפל, הוזה הזיות, ולא בעל ידע של העולמות העליונים העל-חושיים. אדם חייב להיות מסוגל לחיות בעולמות עליונים אלה ובו-זמנית להיות מסוגל להחזיר עצמו לכאן, כדי שיעמוד איתן על שתי רגליו שלו. ועל כן בדברי על דברים אלה אני מכריז בהדגשה שבאשר לי וכן בשביל פילוסוף טוב חשוב כמעט יותר הידע אודות אופן תפירת הנעליים ומעילים, מאשר לוגיקה. פילוסוף אמיתי חייב להיות ישות אנושית פרקטית. בל יחשוב אדם על החיים אם אין הוא ניצב בתוכם כישות אנושית מעשית באמת. ובמקרהו של אדם שמבקש ידע על-חושי חשוב הדבר על אחת כמה וכמה. לא יוכלו יודעי העל-חושי להיות הוזי הזיות או קנאים. אנשים שאינם עומדים ביציבות על שתי רגליהם. שאם לא כן עלול אדם ללכת לאיבוד משום שעליו לצאת מעצמו. אולם אל לה ליציאה זו של אדם מתוך עצמו להוביל להליכה לאיבוד. הספר מדע הנסתר בקוויו העיקריים נכתב מתוך ידע כזה שזה עתה תיארתי.

וכאן עולה השאלה: האם יכול אדם להמשיך הלאה ידע על-חושי זה? דבר זה מתרחש כאשר ממשיך אדם לטפח את המדיטציה שלו. תחילה מתמקד אדם במדיטציה על רעיונות מסוימים, או על צירוף של רעיונות ועל ידי כך מחזק את חיי נפשו. אולם לא די בזה. כדי להיכנס לעולם העל-חושי באופן מלא – נחוץ תרגיל נוסף. נחוץ לא רק להתמקד ברעיונות מסוימים כשכל הנפש מתרכזת בהם. נדרש אף זאת שיהיה אדם מסוגל, לכשירצה בכך, לשוב ולסלק רעיונות אלה מתודעתו. כשם שבחיים הפיזיים יכול אדם להביט באיזשהו אובייקט ולאחר מכן להסיט מבטו ממנו, כך חייב אדם ללמוד, בהתפתחות על-חושית, להתרכז באיזשהו רעיון ולאחר מכן לסלק אותו לגמרי.

אפילו בחיים הרגילים רחוק הדבר מלהיות קל. חישבו מה מועטת שליטתו של אדם על מחשבות שכופות עצמן עליו. תכופות מציקות הן לו שוב ושוב ובמיוחד אם הן בלתי נעימות. אין הוא יכול להיפטר מהן. וזהו דבר קשה עוד יותר לביצוע אם הרגלנו עצמנו להתרכז במחשבה מסוימת. תוכן מחשבתי, שבו אנו מתרכזים, מתחיל, בסופו של דבר, לאחוז בנו בחוזקה ועלינו להפעיל מאמצים אדירים כדי לסלקו. אולם לאחר אימון ממושך יעלה בידנו להשליך את כל תמונת החיים הרטרוספקטיבית [לאחור] עד ללידה ולזרוק את כל הגוף האתרי, שקראתי לו גם גוף-הזמן, לגמרי מחוץ לתודעה שלנו.

זהו כמובן, שלב התפתחות שאליו עלינו להביא עצמנו. ראשית עלינו להיות בשלים לכך. על ידי סילוק רעיונות שעליהם השתקענו במדיטציה, עלינו לרכוש את הכוח להיפטר מֵענָק זה שבנפש. רוח רפאים איומה זו של חיינו שבין הרגע הנוכחי והלידה ניצבת לפנינו ועלינו לסלקה. אם נחסל אותה תתהווה בפנימנו תודעה ערנית יותר, אם רשאי אהיה להתבטא כך. התודעה ערה באורח מלא אך מרוקנת. ואז היא מתחילה להתמלא. כשם שהאוויר זורם לתוך הריאות כשהללו זקוקות לו כן זורם לתוך תודעה מרוקנת זו, באופן שתארתי, העולם הרוחי המהותי.

זוהי אינספירציה. זוהי זרימה פנימה, אך לא של איזושהי סובסטנציה זכה יותר, אלא של משהו שזיקתו לסובסטנציה כזיקת הנגטיב לפוזיטיב. זה המהווה היפוכה של סובסטנציה זורם לתוך טבע אנוש שהשתחרר מהאתר. חשוב שנוכל להיעשות מודעים לכך שרוח איננה סובסטנציה זכה יותר, אתרית יותר. אם נדבר על סובסטנציה כפוזיטיבית (יכולים אנו אף לדבר עליה כנגטיבית אולם לא בזה העיקר – דברים אלה הם יחסיים) – או אז נדבר על הרוח כנגטיב לפוזיטיב. הבה ואנסח זאת כך: נניח שברשותי סכום עצום של 5 שילינג. אני מוותר על שילינג אחד ונותרו לי 4. אני מוותר על עוד אחד ונותרו לי 3 וכן הלאה עד שלא נותר לי ולא כלום. אולם כאן אני יכול להיכנס לחובות אם חייב אני שילינג כי אז יש ברשותי פחות משילינג אחד!

אם, דרך השיטות שתארתי, סילקתי את הגוף האתרי, אין אני נכנס לאתר זך יותר, אלא לתוך משהו שמהווה את היפוכו של האתר, כשם שחובות הם ההיפך מזכויות. רק עתה אני יודע מהניסיון מהי רוח. הרוח נמזגת לתוכנו דרך האינספירציה. הדבר הראשון שאנו חווים עתה הוא מה היה עם נפשנו ועם רוחנו בעולם רוחי לפני הלידה או בעצם לפני ההריון. זהו קדם-קיום חיי הנפש והרוח שלנו. לפני שהגענו לנקודה זו צפינו באתר לאחור עד לידתנו. כעת אנו מסתכלים אל מעבר להריון והלידה ולתוך עולם הנפש והרוח שמחוץ לנו, ואנו רואים את עצמנו כפי שהיינו לפני שירדנו מעולמות רוחיים ורכשנו לנו גוף פיזי מהשתלשלות התורשה. בתודעת ההתקדשות אין דברים אלה אמיתות פילוסופיות שבהן הוגה מישהו. אלה הן חוויות, אך כאלה שיש לזכות בהן באמצעות ההכנות שזה עתה ציינתי. האמת הראשונה שבה אנו נפגשים, בהיכנסנו לעולם הרוחי, מהווה את קדם-הקיום של הנפש האנושית והרוח האנושית כל אחת בתורה, וכעת אנו לומדים לצפות בנצחי במישרין.

במשך מאות שנים רבות נישאות עיניה של אנושות אירופה לאספקט אחד בלבד של הנצחיות, כלומר, לאספקט של האלמוות. בני אדם שואלים אך זאת: מה נעשה עם הנפש בעזבה את הגוף לעת המוות. שאלה זו מהווה את הפריווילגיה האגואיסטית של האנשים, כי הללו מתעניינים במה שקורה לאחר המוות מעמדה אגואיסטית. מיד נראה שיכולים אנו לדבר גם על האלמוות, אולם בני האדם מדברים על כך מעמדה אנוכית. פחות הם מתעניינים במה שקדם ללידה. הם אומרים לעצמם: "אנו כאן ועכשיו, לְמה שקרה לפני כן יש ערך לידע בלבד." אולם לא יזכה האדם בערך אמיתי בידע, אלא אם יפנה תשומת לבו להווית הקיום כפי שהיתה לפני הלידה או בעצם לפני ההריון.

אנו זקוקים למילה בשפת הדיבור, שבאמצעותה נוכל להשלים את מושג הנצח. כי אל לנו לדבר על האלמוות בלבד. עלינו לדבר גם על אי-היוולדות, מילה שקשה לתרגמה. לנצחיות שתי פנים אלה – אלמוות ואל-לידה. ותודעת ההתקדשות מגלה את האל-לידה לפני האלמוות.

ניתן להגיע לשלב נוסף בנתיב אל העולם העל-חושי אם נשתדל לדעת לשחרר יותר את פעילותן של הנפש והרוח מתמיכת הגוף. למטרה זו ננחה בהדרגה את התרגילים במדיטציה ובהתרכזות לתרגילי רצון.

כדוגמא קונקרטית לכך הבה ואובילכם אל תרגיל הקשור לזה, לתרגיל פשוט לחיזוק הרצון. דבר זה יעזור לכם ללמוד את העיקרון הקשור לזה. בחיים הרגילים מורגלים אנו לחשוב עם מהלך העניינים בעולם. אנו מניחים לדברים לבוא אלינו כהתרחשם. על מה שקורה לנו מוקדם יותר אנו חושבים בהתחלה, ועל מה שקורה לנו מאוחר יותר אנו חושבים אחר כך. ואפילו אם אין אנו חושבים עם מהלך הזמן במחשבה הגיונית יותר, קיימת תמיד מאחורי הקלעים הנטייה לדבוק במהלך המאורעות החיצוני האקטואלי. והנה – כדי לאמן את כוחות הרוח והנפש שלנו עלינו להשתחרר מהגורם החיצוני של הדברים. תרגיל טוב המהווה בד בבד תרגיל עבור הרצון, הוא לנסות ולחשוב לאחור על חוויות היום שלנו לא לפי התרחשותן מבוקר עד ערב אלא לאחור מהערב ועד הבוקר כשאנו נכנסים ככל האפשר לפרטים.

נניח שבסקירה זו לאחור אנו מגיעים לפרק זמן במהלך היום, שבו עלינו במדרגות. נחשוב על עצמנו במדרגה העליונה ואז על זו שלפני האחרונה וכן הלאה עד לתחתית המדרגות. יורדים אנו באותן מדרגות לאחור במחשבה. בתחילה אך נדמה לנגד עינינו קטעים מהיום בסדר הפוך זה, נגיד – משעה שש ועד שלוש או משתים עשרה ועד תשע וכן הלאה עד לרגע היקיצה. אולם בהדרגה נרכוש לעצמנו טכניקה לעבור לפני נפשנו בתמונות. אם יהיה לאל ידינו – וברצוננו להגיע לכך – לשחרר עצמנו לגמרי מסוג המחשבה שבא לאחר ראיית מציאות תלת ממדית, אנו נראה שרצוננו יקבל עוצמה רבה. אנו נגיע לכך גם אם נוכל לחוות את צליליה של מנגינה לאחור, או לראות לנגד עינינו דרמה בחמש מערכות כשאנו מתחילים בחמישית, עוברים לרביעית, וכן הלאה עד למערכה הראשונה. על ידי כל התרגילים הללו נחזק את כוח הרצון הואיל וּמתָגברים אנו אותו באורח פנימי ומשחררים אותו מכבליו להתרחשויות בעולם הפיזי. גם כאן עשויים תרגילים שציינתי בהרצאות קודמות להיות נאותים. אם נעשה חשבון נפש עצמי ניווכח לדעת שהנה רכשנו לנו הרגל זה או אחר – ניטול כעת את עצמנו בידיים ונשתמש ברצון ברזל כדי להחליט שתוך שנתיים נשנה הרגל מסוים זה. ניטול דוגמא פשוטה. משהו מאופיו של אדם נכלל בכתב ידו. אם נתאמץ לרכוש לעצמנו כתב יד שאינו דומה לזה שהיה לנו לפני כן – הרי שדבר זה דורש כוח פנימי עז. כתב יד שני זה חייב להיעשות להרגל, חייב לזרום ברציפות כקודמו. זהו עניין פעוט ערך אולם מצויים דברים רבים שבאמצעותם ניתן לשנות על ידי מאמצינו אנו את הכיוון היסודי של רצוננו. בהדרגה נביא אותו לנקודה שלא רק נקלוט בפנימנו את העולם הרוחי כאינספירציה, אלא שבה תטבול הרוח שלנו למעשה בהיותה משוחררת מהגוף, בישויות רוחיות שמחוץ לנו. הואיל ותודעה רוחית אמיתית מהווה טבילה בישויות רוחיות המצויות באורח רוחי כל הזמן סביבנו בהסתכלנו בתופעות פיזיות. אם ברצוננו לדעת את הרוחי עלינו לצאת תחילה מתוך עצמנו. כבר תיארתי זאת, אולם עלינו אף לרכוש את היכולת להשקיע עצמנו לתוך דברים, כלומר, לתוך הוויות וישויות רוחיות. נוכל לעשות זאת אך ורק אם נתאמן בתרגילי התקדשות כאלה, כפי שזה עתה תיארתי, שיביאו אותנו לנקודה שבה לא יהווה עוד גופנו אלמנט מפריע. שבה נוכל להשקיע עצמנו ברוחיותם של דברים. שבה צבעי הצמחים לא יופיעו עוד בפנינו סתם כך, שבה נצלול לתוך הצבעים עצמם. שבה איננו אך מעניקים צבע לצמחים אלא רואים אותם בצובעם את עצמם. לא רק נדע בהתבוננות בפרח העולש הצומח בצידי הדרך, כי הוא כחול, אלא נוכל לצלול פנימה לתוך הפריחה עצמה, לתוך התהליך שבאמצעותו נעשה הוא כחול. ומנקודה זו נוכל להרחיב את הידע הרוחי שלנו במידה הולכת ורבה.

סימנים שונים יציינו לנו שתרגילים אלה מהווים באמת ובתמים אמצעי התקדמות. אזכיר שניים אך מצויים רבים. הראשון נעוץ בעובדה שאנו מקבלים את אורח סקירת עולם-המוסר בצורה שונה לגמרי מלפני כן. לאינטלקטואליות המהותית – מהווה עולם המוסר משהו בלתי ממשי. כמובן שאם חי אדם לפי חוקי התנהגות ישרה בתקופת המטריאליזם הוא יחוש שמוטל עליו לנהוג כיאות לפי מסורת שעבר זמנה. אולם אפילו אם אינו מודה בכך הוא חושב לעצמו: כאשר אני עושה את הנכון לעשותו לא מתרחש כל כך הרבה כפי שמתרחש כאשר מבזיק ברק בחלל או בהתגלגל רעם בשמיים. אין הוא חושב זאת לממשי באותה משמעות, אולם כאשר חי אדם בתוך העולם הרוחי נעשה הוא מודע לכך שלמערכו המוסרי של העולם ממשות עליונה יותר ולא רק בממשותו של העולם הפיזי. בהדרגה לומד אדם להבין שכל התקופה הזאת על מרכיביה ותהליכיה הפיזיים עלולה להיכחד, עלולה להתפורר, ושההשפעות המוסריות שזורמות מאתנו נשארות, מתמידות. ממשותו של עולם המוסר נוגהת עלינו. העולם הפיזי והעולם המוסרי בישותם ובהתהוותם נעשים לאחד. חשים אנו אכן שלעולם יש הן חוקי מוסר והן חוקים אובייקטיבים. דבר זה מגביר את האחריות כלפי העולם. דבר זה נותן לנו מודעות שונה לחלוטין, מודעות שלה זקוקה האנושות בת זמננו בנחיצות נואשת, הואיל והאנושות המודרנית מביטה לאחור לראשית האדמה ומשערת שהאדמה נוצרה מערפל קדמוני. אודות החיים סוברים שהתהוו מאותו ערפל וגם האדם עצמו ומן האדם – כפאטה מורגנה – נוצר עולם האידיאות. האנושות נושאת עיניה קדימה כמצפה למותו של החום, לפרק זמן שבו תשקע בהכרח כל האנושות שחיה על האדמה בקבר עצום ממדים. בני האדם זקוקים לידע אודות מערך עולם מוסרי שאפשר לקבלו ביסודו של דבר אך ורק דרך השגה מלאה של הידע הרוחי. אודות כך אני יכול אך לרמוז.

ברם, האספקט השני הוא שלא יוכל אדם להגיע לתודעה אינטואיטיבית זו להשתקעות זו בתוך מהויות שמחוצה לו מבלי שיעבור דרך סבל רב ועצום. רב ועצום יותר מהכאב שעליו היה עלי לדבר כשאפיינתי את הידע האימגינטיבי באומרי, שצריך אדם, דרך מאמציו שלו, למצוא את דרכו חזרה אל הסימפטיות והאנטיפתיות שלו – ודבר זה פירושו, באורח שאין נמנע ממנו, כאב, אך כעת הופך הכאב לחוויה קוסמית בכל הסבל שמושרש בתשתית הווית הקיום. על נקלה עשויים לשאול מדוע בראו האלים או האלוהים סבל. הסבל חייב להיות קיים כדי שהעולם יתהווה ביופיו. דבר היות לנו עיניים – ברצוני להשתמש כאן בלשון מקובלת – התהווה אודות לעובדה שבתחילה, באורגניזם שהיה עדיין בלתי מחולק לחלקיו, התחפרו הכוחות האורגניים שמובילים לראיה ואשר נעשו במטמורפוזה הסופית שלהם, לעין. אילו היינו מודעים עדיין כיום לתהליכים הזעירים שמתחוללים ברשתית העין בפעולת הראיה כי אז היינו נוכחים בדבר שאפילו דבר זה הוא ביסודו של דבר קיומו של כאב סמוי. כל היופי מושתת על סבל. את היופי אפשר לפתח אך ורק מתוך כאב. וחייב אדם להיות מסוגל לחוש בכאב זה, בסבל זה. אך ורק על ידי כך יהיה לאל ידנו אכן לנווט דרכנו לתוך העולם העל-חושי על ידי התנסותנו בכאב זה. אפשר כבר לומר זאת לאלה שבדרגה נמוכה יותר, בשלב ידע נמוך יותר. מי שרכש ולו ידע מועט, ימסור לכם את הדברים הבאים: עלי להודות לגורלי על מזלי הטוב ועל אושרי בחיים, אך רק דרך כאב וסבל היה לאל ידי לרכוש את הידע שברשותי.

אם נוכח אדם בכך כבר בראשית ידע התחלתי יותר כי אז עשוי הדבר להיות לחוויה עליונה הרבה יותר לכשנעשה אדם אדון לעצמו, כשמגיע הוא דרך הכאב שנחווה, כאב קוסמי, לשלב החוויה הניטרלית בעולם הרוחי. חייב אדם לפלס דרכו לנקודה שבה יחיה עם התהוותם של כל הדברים ועם טבעם המהותי. זהו ידע אינטואיטיבי, אולם אז אף שרוי אדם כולו בתוך חווית ידע שלא עוד קשורה לגוף. כך יוכל האדם לחזור באופן חופשי אל הגוף, אל העולם הגשמי, לחיות עד המוות, אולם כעת ידע במלוא הדעת מה פירושו של דבר היות ממשי, ממשי באמת ובתמים בנפש וברוח מחוץ לגוף.

אם מבין אדם את הדבר הזה כי אז יש לו תמונת המתרחש כשהגוף הפיזי נעזב לעת המוות, ומה פירושו של דבר לעבור דרך שער המוות. בהעפיל אדם לתודעה אינטואיטיבית יש לו ידע מראש שהינו אף ניסיון אודות הממשות והמציאות של עולם הנפש והרוח, שאליו עוברת מהות הנפש והרוח של האדם כשנעזב הגוף לעת המוות. הוא יודע מה פירושו של דבר לתפקד בעולם שבו לא באה תמיכה מצד הגוף, ואז כשידע זה מולבש במושגים הוא יכול לשוב חזרה אל הגוף. אולם הדבר העיקרי הוא שהאדם לומד לחיות ללא תלות לגמרי בגוף, ועל ידי כך לרכוש ידע על המתרחש כשאי-אפשר עוד להשתמש בגוף כשהאדם מניחו בצד לעת המוות ועובר לתוך עולם נפש ורוח.

ועוד – מה שיוצא מתודעת ההתקדשות בנושא האלמוות איננו ספקולציה פילוסופית, אלא ניסיון או בעצם אדם-ניסיון, אם רשאי אהיה להתבטא כך, אדם יודע מה יהיה עמו אז. אדם חווה אך לא את המציאות במלואה, אלא את תמונת המציאות שבאורח מסוים חופפת למלוא המציאות שבמוות. האדם חווה את האלמוות. גם כאן כפי שאתם רואים, נכנסת ההתנסות והופכת לחלק מהידע.

זה עתה ניסיתי לתאר לפניכם כיצד מעפיל אדם דרך אימגינציה לאינספירציה ולאינטואיציה וכיצד יתוודע, בסופו של דבר, דרך כל זה להווית המציאות במלואה. בגוף לומד אדם לתפוס את מהות עצמו כל עוד נשאר הוא בגוף זה. על הנפש והרוח להשתחרר מהגוף הואיל ואז נעשה האדם לראשונה לאדם במלואו על ידי מה שתופסים אנו דרך הגוף וחושיו. דרך החשיבה הרגילה שבהתהוותה מהוויות החישה קשורה היא בקשר אמיץ לגוף ובמיוחד למערך העצבים והחושים – מתוודעים אנו אך ורק לאפס קצהו של האדם. לא נוכל לדעת את האדם כולו במלואו אלא אם היה לנו הרצון להתרומם לאורחות הידע שנביעתם ממדע ההתקדשות.

ועוד פעם ברצוני להדגיש: אם נחקרים דברים אלה הרי שכל אדם ואדם שייגש לתוצאות בנפש חסרת דעות קדומות יוכל להבין את מה שיש לאסטרונומים ולביולוגים לומר על העולם. ניתן לבחון את התוצאות ואכן ימצאו אותם, כשמבחן זה מהווה את השלב הראשון של ידע ההתקדשות. עבור ידע ההתקדשות חייבת להיות לאדם בראש ובראשונה נטיה לאמת. הואיל והאמת, ולא הכזב והטעות, היא מטרתו של האדם. או אז יהיה מסוגל אדם שיתנהל בנתיב זה – אם הגורל יאפשר זאת – לחדור הלאה והלאה לתוך העולם הרוחי במהלך הווית חיים ארציים זו. בימינו, ובאורח עילאי יותר, חייבת להתממש הקריאה שחרותה היתה על דלת מקדש יווני: אדם, דע את עצמך! מילים אלה לא היוו קריאה לאדם להתכנס בתוך חייו הפנימיים, אלא דרישה לערוך מחקר לתוך ישותו של האדם, לתוך ישות האלמוות = גוף. לתוך ישות האל-לידה = רוח האלמוות. ולתוך המתווך שבין האדמה הזמנית והרוח = נפש. הואיל והאדם המהותי האמיתי כולל גוף, נפש ורוח. הגוף יכול לדעת את הגוף בלבד, הנפש יכולה לדעת את הנפש, והרוח יכולה לדעת את הרוח. ועל כן אנו חייבים לחפש על מנת למצוא בפנימנו רוח אקטיבית כדי שנהיה מסוגלים לתפוס את מהותה של הרוח גם בעולם.

—————————————————————————————————–

1. אודות מדיטציה זו עיינו בהרצאה שנתן שטיינר: מדע אוקולטי והתפתחות אוקולטית – התקדשות / לונדון, 1 במאי 1913. ההרצאה נמצאת בספר: עיונים אזוטריים כרך 4 :- הוצאת תלתן. ↑