רוחות הטבע
רודולף שטיינר
7 הרצאות שניתנו במקומות ובזמנים שונים
תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית
עריכה: דניאל זהבי
תיקונים והערות: הגר דרור מליניאק
תיקונים: דליה דיימל
לספר, המכיל גם מבוא מורחב מאת וולף-אולריך קלונקר – ראו כאן
גאולת הישויות האלמנטליות על ידי האדם
דיסלדורף 12.4.1909 GA110
התורות שלימדו הרישים הקדושים במשך התקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה צמחו ממקורות רוחיים טהורים.[1] המאפיין החשוב של תורה זו הוא אופן החקירה החודר לעומק התהליכים הטבעיים ומגלה את העקרונות הרוחיים הפעילים ביסודם. באופן בסיסי, אנו מוקפים בהתמדה על ידי מאורעות וישויות רוחיים. תופעות פיזיקליות הן רק ביטוי למעשים רוחיים, ודברים המופיעים בפנינו בצורה חומרית הם מעטה חיצוני של ישויות רוחיות. באותה עת, כאשר התורה האלוהית הראשונית דיברה על תופעה הניתנת לתפיסה בסביבותינו, הושם דגש מיוחד על מה שעבורם היתה תופעת הטבע החשובה ביותר שסבבה את האדם על האדמה – האש. בכל ההסברים של המתרחש על פני האדמה ניתנה עמדה מרכזית למחקר הרוחי של האש. אם ברצוננו להבין את התורות המזרחיות אודות האש, שהיו כה חשובות בזמנים העתיקים עבור כל ידע ועבור החיים, יהיה צורך לשקול כיצד התייחסה בעבר התורה, שעדיין תקפה במדע הרוח של ימינו, לתופעות טבע אחרות.
בזמנים קדומים אלו, כל שסבב את האנשים כחומר בעולם יוחס לארבעת האלמנטים. ארבעת האלמנטים, אדמה, מים, אויר ואש, אינם מוכרים יותר על ידי המדע המודרני החומרני. אבל במילה 'אדמה' מדע הרוח של הזמן ההוא לא התכוון למשמעות שיש למילה כיום. 'אדמה' ציינה מצב צבירה של חומר, המצב המוצק. במדע הרוח כל דבר מוצק נקרא 'אדמה'. ולא חשוב אם היה זה רגב אדמה, גביש, חתיכת עופרת או זהב. כל דבר בעל טבע מוצק כונה 'אדמה'. כל דבר נוזלי, לא רק מים כפי שאנו מכירים אותם, כונה 'מימי' או 'מים'. אם תיקח ברזל, לדוגמה, ותתיך אותו בעזרת אש כך שיהפוך לנוזל, מדע הרוח יכנה אותו במצב זה 'מים'. כל המתכות במצב הנוזלי כונו 'מים'. מה שאנו מכנים גז כונה 'אויר', ללא קשר לסוג הגז שהשתמשנו בו, חמצן, מימן, או גז אחר.
אש היתה האלמנט הרביעי. אלו מכם המכירים את הפיזיקה הבסיסית ייזכרו בכך שהמדע המודרני אינו מתייחס לאש כבת השוואה עם אדמה, מים ואויר. אש, לפי הפיזיקה מודרנית, נחשבת רק למצב של תנועה. עבור מדע הרוח, חום או אש הם משהו המחונן במהות עדינה יותר מאשר אויר. בדיוק כפי ש'אדמה', או מוצק, אפשר לשנות למצב נוזלי, כך, לפי מדע הרוח, כל הצורות ה'אוויריות' או גזיות משתנות בהדרגה למצב של 'אש'. אש היא כה דלילה שהיא חודרת את כל שאר האלמנטים. היא חודרת את ה'אוויר' ומחממת אותו; אותו דבר נכון ביחס ל'מים' ול'אדמה'. בעוד שלושת האלמנטים האחרים נפרדים, לאלמנט 'אש' יש איכות חודרת כל.
כעת, גם מדע הרוח העתיק וגם המודרני מסכימים שיש עוד הבדל חשוב יותר בין מה שאנו מכנים אדמה, מים, אויר ומה שאנו קוראים אש או חום. כיצד אנו לומדים לדעת את אלמנט האדמה או המוצק? אנו יכולים לגעת בו ולחוות את התנגדותו. אותו דבר נכון ביחס למים גם אם יש להם התנגדות פחותה. בכל אופן אנו מודעים אליהם כמשהו חיצוני לנו, כהתנגדות. אותו דבר נכון ביחס לאויר. אנו יודעים אותו רק באופן חיצוני ביחס לעצמנו. אבל אין זה נכון ביחס לחום. כאן עלינו להדגיש היבט שנקודת ההשקפה המודרנית אינה מיחסת לו חשיבות, אבל עלינו לקחת בחשבון אם ברצוננו לפענח את חידות הקיום. למעשה, אנו הופכים מודעים לחום מבלי לגעת בו באופן חיצוני. זוהי הנקודה החשובה. אנו הופכים מודעים לחום כשאנו נוגעים בחפץ שחומם, ובמקרה זה אנו הופכים מודעים לו באותה דרך שאנו הופכים מודעים לשאר האלמנטים, אבל אנו חשים בחום גם בתוך האורגניזם שלנו. לכן הידע העתיק של ההודים הדגיש שאנו הופכים מודעים לאדמה, מים ואויר רק בעולם החיצון. החום הוא האלמנט הראשון שאנו יכולים לתפוס באופן פנימי. לחום, או לאש, יש טבע כפול – היבט חיצוני, שאנו לומדים לדעת באופן חיצוני, והיבט פנימי, שאנו חשים בהוויה הפנימית שלנו של חום. למעשה, אנו חשים את החום הפנימי שלנו, אנו חמים או קרים, ועדיין אנו נוטים אך מעט להעסיק עצמנו במה שהוא גז, מיימי או מוצק באורגניזם שלנו, כלומר, במה שהוא אויר, מים ואדמה בתוכנו. אנו מתחילים להיות מודעים לעצמנו רק באלמנט של החום. מדע הרוח העתיק וגם המודרני טוענים שניהם שאש או חום הם השלב הראשון שבו החומר הופך לנפש. מכאן, אנו יכולים לדבר במלוא מובן המילה על אש חיצונית, שאנו קולטים כמו את האלמנטים האחרים, ועל אש נפש פנימית בתוך האדם.
לכן, במדע הרוח, האש תמיד בונה גשר בין העולם החומרי חיצוני, ועולם הנפש הפנימי הניתן לתפיסה רק באופן פנימי. אש או חום תפסו מקום מרכזי בכל התבוננות בטבע; הם היוו שער שבאמצעותו אפשר לחדור מהחיצוני לפנימי. הם באמת כמו דלת שאדם עומד לפניה. הוא יכול להביט בה מבחוץ, הוא יכול לפתוח אותה, והוא יכול להביט בה מבפנים. זהו המקום האמיתי של האש בקרב תופעות הטבע.
הבה ונתייחס כעת לשיעור בסיסי בחוכמה אנושית קדומה. המורה בעבר הביט בחפץ שנשרף על ידי האש והצביע על שני דברים שיש לראותם. בזמנים קדומים נקרא האחד 'עשן' (מונח שעדיין משתמשים בו כיום) והשני נקרא 'אור'. מדען הרוח ראה את האש כממוקמת בין אור לעשן, והמורה היה אומר ששניהם נולדים מתוך הלהבה.
כעת, עלינו לזכור תכונה פשוטה ועדיין חשובה מאוד ביחס לאור הנולד מהאש. רוב האנשים, אם תשאל אותם אם הם רואים אור, יענו שהם רואים, כמובן. עדיין זה מוטעה לחלוטין משום שהעין הפיזית אינה יכולה, למעשה, לקלוט את האור. אנו רואים חפצים, אם הם מוצקים, נוזליים או גזיים, בזכות האור, אבל את האור עצמו איננו יכולים לראות. דמיינו לעצמכם שכל מרחבי היקום מוארים באור, ומקורו של האור נמצא מאחוריכם היכן שאינכם יכולים לראותו. ואז דמיינו שאתם מביטים לתוך מרחבי העולם המוארים לפני ולפנים על ידי אור זה. האם תראו את האור? לא תראו דבר. אתם קולטים משהו כאשר אובייקט כל שהוא ממוקם בתוך החלל המואר. אדם אינו יכול לראות אור אלא רק את היסודות המוצקים, הנוזליים והגזיים באמצעות האפקט של האור. אם כן, מדע הרוח אומר שהאור הופך כל דבר לנראה אבל אינו נראה בעצמו. זוהי אמירה חשובה; האור אינו ניתן לתפיסה. איננו ניתן לתפיסה באמצעות חושינו החיצוניים. אנו יכולים לקלוט את המוצק, הנוזל והגזי, ועדיין אנו יכולים לקלוט חיצונית חום או אש, אבל כאן מתחילה תפיסה פנימית. את האור כפי שהוא כבר אי אפשר לקלוט באופן חיצוני. אם אתם חושבים שכאשר אתם מביטים בשמש אתם רואים את האור, אתם טועים למדי. אתם רואים גוף בוער, חומר בוער שמקרין אור. אתם יכולים להוכיח זאת לעצמכם. אינכם רואים אור אלא רק חפץ בוער.
כך, על פי מדע הרוח, אנו מתרוממים מאדמה למים, מאויר לאש ואז אל האור. כלומר, אנו עוברים מתפיסה חיצונית אל האי-נראה, התחום האתרי הרוחי. או אפשר לומר, האש ממוקמת בגבול שבין העולם החומרי הניתן לתפיסה והתחום האתרי הרוחי שאינו ניתן יותר לתפיסה. מה קורה לחפץ המעוכל על ידי האש? הוא מייצר אור. למעשה, חום, אם הוא עז דיו, מייצר מקור של אור שאינו ניתן לתפיסה חיצונית, אבל מגיע מעלה לעולמות הרוחיים. חלק ניתן לעולם הבלתי נראה אבל הוא צריך לשלם על כך בצורת עשן. מתוך החלק שהיה תחילה שקוף וחדיר לאור, נפרד חלק 'עשני' אטום. כך אנו רואים כיצד אש או חום נחלקים לשני מרכיבים. הם מתחלקים לאור, ובכך פותחים שביל לקראת העל-חושי, וכתוצאה מכך הם שולחים משהו מטה אל תוך העולם החומרי האטום לאור, וניתן לתפיסה. לכל צורה של קיום יש שני היבטים. כך, היכן שיש לנו אור כתוצאה מחום אנו מוצאים גם הופעה של חומר אפל ואטום. זוהי תורה קדומה, בסיסית, של מדע הרוח.
זהו רק היבט פיזי חיצוני של התהליך. ביסודו מונח משהו שונה במהותו. כאשר חפץ מחומם אך אינו מייצר כל אור, החום שנוצר, שאיפשר לחוש אותו בעזרת החושים, מכיל יסוד רוחי. כאשר החום נעשה כה עז שנוצרים אור ועשן, חלק מהמרכיב הרוחי שהיה קודם בחום הולך לתוך העשן. המרכיב הרוחי של החום, אשר היה באש והשתנה אז לאלמנט גזי, מכושף אלי עשן בלתי חדיר לאור. ישויות רוחיות הקשורות לאש צריכות, אם אפשר לומר כך, להרשות לעצמן להיעשות בלתי חדירות לאור, להיות מכושפות בעשן. כך, כל דבר בעל טבע עכור וסמיך, מההתמצקות הקשורה בחום, קשור עם הכישוף של הישויות הרוחיות.
אפשר לפשט זאת יותר. הבה ונדמיין שהאויר הופך לנוזל, תהליך שניתן לבצע אותו כיום. כעת, אויר אינו אלא חום שנתמצק, חום שהפך סמיך יותר כתוצאה מהעשן שנוצר. החלק הרוחי שבצדק צריך להיות באש, כושף לעשן. ישויות רוחיות, שיכולות להיקרא גם ישויות אלמנטליות, מכושפות באויר והן עדיין מכושפות עמוק יותר בצורת קיום נמוכה יותר כאשר האויר משתנה למצב נוזלי. לכן מדע הרוח רואה בכל הדברים הניתנים לתפיסה פיזית אלמנט הנובע ממצב מקורי של אש או חום. הוא הופך אויר, עשן או גז כאשר החום מתמצק לתוך גז, הגז הופך לנוזל, והנוזל מתמצק למצב מוצק.
"הביטו אחורה", אומר מדען הרוח. "הביטו בכל חומר מוצק. פעם הוא היה נוזלי. הוא הפך מוצק רק במהלך האבולוציה. הנוזל היה פעם גזי והמצב הגזי צמח מתוך העשן שנבע מן האש. אבל היכשפות של ישויות רוחיות קשורה לכל שלב של התמצקות."
כעת, הבה ונביט בעולם הסובב אותנו. האבנים המוצקות, הנחלים, אדי המים העולים כערפל, האויר – כל הדברים המוצקים, נוזליים או גזיים – הם, למעשה, אויר שהתמצק. זהב, כסף ונחושת הם אש שהתמצקה. בעבר הרחוק הכל היה אש; כל דבר נולד מהאש, אבל בכל הצורות של התמצקות נמצאות ישויות רוחיות מכושפות!
כיצד יכולות הישויות הרוחיות האלוהיות המקיפות אותנו ליצור חומר מוצק כפי שהוא קיים על הפלנטה שלנו? כיצד הן מייצרות חומרים נוזליים ואוויריים? הן שולחות מטה ישויות אלמנטליות השוכנות באש, וכולאות אותן באויר, מים ואדמה. הן שליחות, שליחות אלמנטליות של הישויות הרוחיות היוצרות, המעצבות. תחילה, הישויות האלמנטליות חיו באש, ואם לתאר זאת באורח ציורי, הן חשות בנוח שם. אז הן נידונו לקיום מכושף. אנו יכולים לומר כשאנו מביטים סביב, "על הישויות, שלהן אנו חבים תודה עבור כל מה שסובב אותנו, היה לרדת מאלמנט האש והן מכושפות בתוך הדברים של עולם זה."
האם בני האדם יכולים לעזור לישויות אלמנטליות אלו בדרך זו או אחרת? זוהי השאלה הגדולה ששאלו הרישים הקדושים. האם אנו מסוגלים לשחרר אותן? כן אנו יכולים. כי מעשיו של האדם על האדמה אינם אלא ביטוי חיצוני לתהליכים רוחיים. כל דבר שאנו עושים כאן הוא גם בעל חשיבות עבור עולם הרוח. הבה ונתאר את הדבר הבא. אדם עומד בפני גביש, גוש זהב או בדומה לכך. הוא מביט בו. מה קורה כשאדם בוהה בפשטות, מביט בפשטות באובייקט כל שהוא באמצעות חושיו הפיזיים? פעולת גומלין מתמשכת עולה בין אדם לישות אלמנטלית מכושפת. זו המכושפת בחומר והאדם שייכים באופן כל שהוא זה לזו. בכל אופן, הבה ונניח שהאדם רק בוהה באובייקט כך שהוא רק לוקח לפנימו את הרושם שהוטבע בעיניו. משהו עובר בהתמדה מישות אלמנטלית זו לאדם, וזה נמשך מהבוקר ועד הלילה. כאשר אנו מביטים החוצה לתוך העולם, צבאות של ישויות אלמנטליות, אשר היו או עדיין מכושפות בהתמדה לתוך התהליך של התמצקות, נכנסות כל הזמן לתוכנו מהסובב אותנו.
כעת הבה ונניח שאדם שכזה, כאשר הוא מביט בחפץ, אין לו כל נטיה להרהר במה שהוא רואה, או להרשות לרוח הדברים לחיות בנפשו. הוא הולך בדרך הקלה; הוא עובר דרך העולם אבל אינו מעכל את חוויותיו באופן רוחי באמצעות מחשבות ורגשות. הוא נותר רק צופה בעולם הפיזי, החומרי. במקרה כזה, הישויות האלמנטליות נכנסות לתוכו ונשארות שם. הן לא השיגו דבר בתהליך העולמי ורק העבירו את מושבן מהעולם החיצון לתוך אדם זה. אבל עכשיו ניקח אדם אשר מעכל את רשמיו באופן רוחי על ידי חשיבה אודותיהם, ועל ידי יצירת מושגים אודות היסוד הרוחי המונח בבסיס העולם. כלומר, אדם שאינו רק מביט אלא מהרהר בטבע, אשר חש ביופי הדברים ומזכך את רשמיו. מה עושה אדם שכזה? כתוצאה מהפעילות הרוחית שלו הוא גואל את הישות האלמנטלית הזורמת לקראתו מהעולם החיצון, ובכך מרומם אותה למצבה הקודם. הוא משחרר את הישות האלמנטלית מכישופה. כך, באמצעות הפעילות הרוחית שלנו, אנו יכולים לשחרר ישויות המכושפות בתוך האויר, המים והאדמה ולהוביל אותן חזרה למצבן הקודם, או שאנו יכולים לכלוא אותן שוב בישותנו הפנימית מבלי שתתרחש בהן שום טרנספורמציה. לאורך כל חיי האדם על פני האדמה, זורמות ישויות אלמנטליות לתוכו. זה תלוי בו אם הן תישארנה ללא שינוי או שישחרר אותן.
מה קורה לישויות האלמנטליות אשר שוחררו על ידי פעילות אנושית? ראשית כל, גם הן שוכנות באדם. אפילו אלו ששוחררו שוכנות באדם עד יום מותו. כאשר אדם עובר דרך שערי המוות, יש הבחנה בין ישויות אלמנטליות אלו אשר רק נכנסו לתוכו ולא הושבו לאחור אל האלמנטים הגבוהים יותר שלהן ואלו אשר, באמצעות הפעילות של האדם, הודרכו אחורה למצבן הקודם. אלו שלא עברו טרנספורמציה לא השיגו דבר בכך שנדדו מהעולם החיצון לתוך האדם: האחרות יכולות לחזור למצבן הקודם אחרי מותו של האדם. במשך חייו על האדמה, בונה האדם פרשת דרכים עבור הישויות האלמנטליות. כאשר האדם עובר דרך החיים בעולמות הרוחיים וחוזר להתגשמות הבאה דרך שער הלידה, כל הישויות האלמנטליות שאותן לא שיחרר, מלוות אותו לתוך הקיום הפיזי. אלו שאותן שחרר אינן מלוות אותו יותר; הן חוזרות למצבן המקורי.
מה קורה כאשר אדם מביט באובייקט חומרי ומפענח את טבעו האמיתי כך שהישות האלמנטלית משתחררת בכך? באופן רוחי, דברים שהתרחשו קודם לכן מושבים לאחור. היכן שבמקור עלה עשן מתוך האש, בורא עכשיו האדם אש מתוך העשן. מכל מקום, האש משתחררת רק במותו. אנו יכולים עכשיו להבין את המשמעות הרוחית העמוקה של הטקסים העתיקים של הקורבן לאורו של מדע הרוח האלוהי, הראשוני. דמיינו את הכומר בזבח הקורבן בזמנים העתיקים הללו כאשר הדת נשענה על ידע אמיתי של חוקים רוחיים. דמיינו את הכומר מצית את הלהבה, ואת העשן המיתמר מהקורבן, מלווה מעלה בתפילות. מה באמת קרה בהקרבת קורבנות שכאלו? הכומר עמד ליד המזבח היכן שהעשן נוצר. שם, היכן שהמוצק הופיע מתוך החום, כושפה רוח, אבל כשהאדם ליווה את התהליך בתפילות, הרוח נכנסה לתוכו ושוחררה לתוך העולם העל-חושי אחרי מותו. מה אמר הכומר במיסטריות העתיקות לאלו שלמדו להבין טקס שכזה? הוא הסביר שאם אתה מביט בעולם החיצון בדרך כזו שהפעילות הרוחית שלך אינה נשארת צמודה לעשן, אלא עולה באופן רוחי לאלמנט האש, אזי, אחרי המוות, אתה משחרר את הרוח המכושפת השוכנת בעשן. אדם שרכש הבנה של התהליך יענה: "אם הרוח השוכנת בעשן נותרת ללא שינוי, יהא עליה ללוות אותי בהתגשמות הבאה; אחרי המוות היא לא תוכל לחזור לעולם הרוח. אם אשחרר אותה, אם אשיב אותה חזרה אל האש, אחרי מותי היא תעלה לתוך עולמות הרוח ולא תצטרך לשוב לאדמה בלידתי."
הסברנו כאן חלק מקטע עמוק מהבהגוודגיטה שעליו דיברתי בהרצאתי האחרונה. הוא אינו מזכיר את האגו האנושי. הוא מתכוון, דווקא, לישויות הטבע, לישויות אלמנטליות הנכנסות לתוך האדם מהעולם החיצון באומרו: "הביטו באש, הביטו בעשן; מה שהאדם הופך לאש באמצעות פעילותו הרוחית הן רוחות שהוא משחרר במותו." מה שהוא משאיר לא מותמר בעשן נשאר קשור עמו אחרי המוות וצריך להיוולד כאשר הוא נולד שוב. הגורל של הרוחות האלמנטליות מתואר כאן. באמצעות חכמתו האדם משחרר בהתמדה ישויות אלמנטליות במותו; ובאמצעות טיפשותו, באמצעות היצמדות חומרנית לעולם החושים, הוא קושר רוחות אלמנטליות אליו וכופה אותן להיוולד שוב ושוב עמו לתוך עולם זה.
ישויות אלמנטליות אלה אינן קשורות רק לאש. הן שליחות של ישויות רוחיות אלוהיות נעלות והן מעורבות בכל דבר המתרחש בעולם החיצוני הניתן לתפיסה. פעילות הגומלין של יום ולילה, לדוגמה, לא היתה יכולה להתרחש לולא צבאות של ישויות אלמנטליות היו פעילות בסיבוב הפלנטות ביקום באופן הנכון. כל מה שמתרחש נקבע על ידי צבאות של ישויות נמוכות וגבוהות מההיררכיות הרוחיות.
אנו דיברנו במעמד הנמוך ביותר, של השליחים. ישויות אלמנטליות חיות בתהליכים המשנים לילה ליום ויום ללילה, והאדם קשור בקירבה עם ישויות של העולם האלמנטלי אשר תפקידן להביא יום ולילה. אדם אדיש ועצלן, נוח לעצמו, משפיע על ישויות אלמנטליות אלה באופן שונה למדי מאדם יצירתי, פעיל, חרוץ ויצרני. לדוגמה, כאשר אדם הוא עצלן הוא מאחד עצמו עם סוג מסוים של ישויות אלמנטליות וזה קורה גם אם הוא פעיל, אבל בדרך אחרת. הישויות האלמנטליות מהסוג השני שאליהן התכוונו, פעילות במשך היום ואז הן בשלב של עליה. אבל בדיוק כפי שישויות אלמנטליות של אש מהסוג הראשון קשורות לאויר, מים ואדמה, כך ישויות אלמנטליות מסוימות קשורות לחשכה. היום אינו יכול להיות נפרד מהלילה אם ישויות אלמנטליות לא יהיו כלואות בלילה. אדם יכול להנות מאור היום הודות לישויות רוחיות אלוהיות שאילצו ישויות אלמנטליות וכבלו אותן ללילה. כאשר אדם הוא עצלן, ישויות אלמנטליות אלה זורמות בהתמדה לתוכו ללא שינוי. בגלל בטלנותו הוא משאיר ישויות אלמנטליות אלה ללא שינוי כבולות לאפלה בלילה. ישויות אלמנטליות אלה הנכנסות לתוכו כאשר הוא פעיל ויצרני מובלות חזרה אל אור היום. כך, הוא משחרר בהתמדה ישויות אלמנטליות מהסוג השני. במשך כל חיינו אנו נושאים בתוכנו ישויות אלמנטליות אשר נכנסו במשך תקופות של בטלנות או של יצרנות. כאשר אנו עוברים דרך שער המוות, ישויות אלה שהובלנו חזרה אל היום יכולות להיכנס לעולם הרוח. ישויות שהותרנו בלילה כתוצאה מאדישותנו נשארות כבולות אלינו וחוזרות עמנו להתגשמות הבאה. זה מביא אותנו לנקודה שניה בקטע מהבהגאוודגיטה. שוב אין מתכוונים כאן לאגו האנושי במילים הבאות, אלא לסוג של ישויות אלמנטליות: "הבט ביום ובלילה. מה שאתה גואל, מה שאתה משנה מישות של לילה לישות של יום, נכנס לתוך העולמות העליונים כאשר אתה מת. מה שאתה לוקח עמך כישות של לילה אותו דן אתה להלוות אליך בהתגשמות הבאה."
כעת אתם משערים ללא ספק מה נובע מכך. אותו דבר נכון ביחס לתופעות טבע מקיפות יותר כמו מחזור עשרים ושמונה הימים של הירח המתמלא וחסר. צבאות של ישויות אלמנטליות צריכות לפעול כדי להביא את הירח לידי תנועה, כך שמחזור הירח וכל דבר הקשור עמו ייראו על ידינו על האדמה. זה אומר שוב שישויות אלמנטליות מסוימות צריכות להיות מכושפות, נידונות וכבולות על ידי ישויות עליונות. הכרה על-חושית מבחינה תמיד שבמשך הזמן של התמלאות הירח, ישויות רוחיות מתחום נמוך עולות לתחום גבוה יותר. אבל כדי שישרור סדר, ישויות אלמנטליות אחרות צריכות כתוצאה מכך להיות מכושפות לתוך תחומים נמוכים יותר.
ישויות אלמנטליות אלו מהסוג השלישי קשורות גם כן עם האדם. אדם שהוא קורן ועליז ולבבי, המרוצה מחייו, אשר הוא בעל מזג שמח בגלל הבנתו את העולם, משחרר בהתמדה ישויות הכבולות בגלל הירח ההולך וחסר. ישויות אלה נכנסות לתוכו אבל משתחררות בהתמדה בשל נפשו השלווה והרגועה, בשל שביעות הרצון הפנימית, בשל השקפת החיים ההרמונית שלו. ישויות הנכנסות לאדם כאשר הוא זועף, עצבני, אינו מרוצה מדבר, מיואש ופסימי, נותרות במצב של כישוף שבו היו בעת הירח המתמעט. יש בני אדם אשר, בזכות העובדה שהשיגו הרגשה הרמונית ביחס לעולם ומזג שמח, פועלים בדרך נפלאה ומשחררת על מספר עצום של ישויות אלמנטליות. כך אנו רואים שמצב הרוח של האדם אינו משמעותי רק עבורו, כי גישה שמחה או קודרת יכולה לגרום לכוחות של שחרור או כליאה. השפעת מצב רוחו של האדם זורמת החוצה בכל הכיוונים לתוך עולם הרוח. כאן אנו מגיעים לנקודה שלישית בתורה החשובה של הבהגוודגיטה: "הבט באדם אשר, באמצעות מצב הרוח של נפשו, משחרר במשך תקופת הירח המתמלא רוחות החוזרות אל העולמות העליונים בעת מותו."
ולבסוף, יש סוג רביעי של ישויות אלמנטליות. אלה המפעילות את מהלך השמש במשך השנה וגורמות לפעילות המעוררת והמפרה של השמש במשך הקיץ, כך שההבשלה המתרחשת מהאביב עד לסתיו קורמת עור וגידים. כתוצאה מכך, רוחות מסוימות צריכות להיכבל, להיכשף, במשך תקופת החורף. כאן, גם כן, האדם פועל כפי שתואר בדרגות האחרות של ישויות רוחיות מהממלכות האלמנטליות. בואו וניקח אדם האומר לעצמו בהתקרב החורף, "הלילות מתארכים, הימים מתקצרים, אנו מתקרבים לתקופת השנה שבה השמש לוקחת את הכוחות המבשילים שלה מהאדמה. באופן חיצוני, האדמה גוועת אבל כשתהליך זה מתרחש, אני מרגיש יותר ויותר את הצורך בהתעוררות רוחית. אני צריך לקבל את הרוח לתוכי יותר מתמיד."
בואו וניקח אדם אשר בהתקרב חג המולד, נושא רגשות גדולים מתמיד של מסירות בלבו, אחד המבין את המשמעות האמיתית של חג זה, שכאשר הטבע החיצוני מת הרוח צריכה להתעורר יותר מתמיד. הבה ונניח שאדם כזה חי בעונת החורף ובפסחא מבין שזמן השינה עבור הרוח קשור בתהליכי התחיות בטבע. אז הוא חווה את חג הפסחא בהבנה. לאדם כזה יש לא רק דתיות חיצונית אלא הבנה רליגיוזית של התהליכים בטבע, של הרוח השוכנת בטבע. באמצעות סוג זה של מסירות הוא יכול לשחרר ישויות אלמנטליות מהסוג הרביעי הזורמות בהתמדה פנימה וחוצה מהאדם וקשורות עם מהלך השמש. אדם שאינו מחונן בסוג זה של מסירות, כזה הדוחה את הרוח ולכוד בתוהו ובוהו המטריאליסטי שלנו, חדור ברוחות אלמנטליות מהסוג הרביעי הזורמות לתוכו ונשארות כפי שהן. במותו של אדם ישויות אלמנטליות אלו משתחררות או נכבלות כך שיצטרכו להופיע שוב בעולם עם לידתו. זה הקושר עצמו לרוחות החורף מבלי לשנות אותן לרוחות קיץ, כלומר, מבלי לגאול אותן באמצעות פעילותו הרוחית, דן אותן להיוולד מחדש עמו. במקרה ההפוך, הן לא יחזרו עמו.
הביטו באש ובעשן! אם אתם קושרים עצמכם עם העולם החיצון הפעילות הנפשית-רוחית שלכם דומה לתהליך הגורם לאש ולעשן, אם אתם גורמים לספיריטואליזציה של הדברים סביבכם באמצעות הידע שלכם והרגשות שלכם, אז אתם מסייעים לישויות האלמנטליות רוחיות לעלות שוב. אם אתם קושרים עצמכם לעשן, אתם דנים אותן ללידה מחדש. אם אתם קושרים עצמכם עם היום, אתם שוב משחררים רוחות מסוימות. הביטו באור, הביטו ביום, בירח המתמלא, בעונת הקיץ של השנה! אם אתם פעילים בדרך כזו שהישויות האלמנטליות מובלות חזרה אל האור, היום, הירח המתמלא ועונת הקיץ של השנה, אתם משחררים ישויות אלמנטליות אלה שאתם צריכים כל כך; במותכם הן יעלו אל עולם הרוח. אם אתם קושרים עצמכם ללילה באמצעות אדישות, אל הרוחות של הירח המתמעט בגלל מצב רוח רע, ולרוחות הכבולות בעונת החורף כי אין אלוהים ואין רוח בקרבכם, אז אתם דנים ישויות אלמנטליות להתגשם שוב עמכם.
כעת אנו מתחילים להבין מהי באמת הכוונה בקטע זה מהבהגאוודגיטה. מי שחושב שהכוונה כאן לבני אדם אינו מבין אותו. מי שיודע שכל חיי אדם הם פעולת גומלין מתמשכת בין האדם והישויות הרוחיות שחיות סביבו, שארבע קבוצות אלו של ישויות אלמנטליות מכושפות וצריכות גאולה, מכיר את עלייתן השמיימה ואת הצורך שלהן להתגשם מחדש. המיסתורין המתייחס לדרגה הנמוכה ביותר של ישויות היררכיות נשמר עבורנו בקטע זה של הבהגוודגיטה. כאשר אדם שואב מהחכמה הקדומה מה שנמסר במסמכים דתיים עתיקים, הוא מתחיל להבין את גדולתם האמיתית וכמה מוטעה להתייחס אליהם באופן שטחי, ובכך להימנע מלהגיע לשורש מעמקיהם. אפשר להגיע ליחס נכון אליהם רק כאשר מבינים שאין חכמה נעלה מספיק כדי לפענח את תוכנם. אז הרשימות העתיקות נעשות חדורות בקסם של רגשות מסירות, ורק אז הן הופכות למה שהן באמת: אמצעי עידון וטיהור עבור האבולוציה האנושית. ועדיין, הן מצביעות על תהומות לא ייחקרו של חכמה אנושית. רק כאשר זה הנובע מבתי הספר של הנסתר והמיסטריות יתחיל לזרום מהאדם החוצה אל האנושות כולה, רק אז ההשתקפויות של החכמה הקדמונית (והן רק השתקפויות) ייראו בגדולתן האמיתית.
השתדלנו להראות באמצעות דוגמאות קשות יחסית את הידע הקיים בחכמה הקדומה על פעולת הגומלין בין האדם והישויות הסובבות אותו וזורמות פנימה וחוצה ממנו, על פעולת הגומלין העולה בין עולם הרוח והעולם הפנימי של האדם כתוצאה ממעשיו. חידת האדם הופכת חשובה עבורנו כאשר אנו מתחילים להבין שבכל מעשינו, ואפילו במצב רוחנו, אנו משפיעים על היקום כולו, שהעולם הקטן שלנו הוא בעל חשיבות המגיעה עד אין סוף עבור כל מה שמתהווה במקרוקוסמוס. רגשות נעלים של אחריות הם הפרי היפה והחשוב ביותר שאפשר להשיג ממדע הרוח. הוא מלמד אותנו לתפוס את המשמעות האמיתית של החיים, לקחת אותם ברצינות כך שמה שאנו משליכים על זרם האבולוציה יהיה בעל משמעות.
———————————————————————————————
- המורים אשר הדריכו את האנשים של הודו העתיקה. ראה מדע הנסתר בקוויו העיקריים – הוצאת תלתן. ↑