רודולף שטיינר

דורנאך   9.1922    GA 215

תרגום מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

פרק שמיני – 13.9.1922

התרחשות המוות וזיקתה לכריסטוס

במצב השינה חדל חיווי החושים עבור התודעה הרגילה כשם שחדלה אף הפעילות הנפשית של החשיבה, הרגישה והרצייה. בכך מאבד האדם את אשר מינוחו בפיו: 'הוא עצמו'. באמצעות האימונים הנפשיים של הנפש אשר תוארו בשיעורי הלימוד הקודמים, נתפסת תחילה החשיבה על ידי התודעה העליונה. אך מבלי שחשיבה זו תלך תחילה לאיבוד אין היא יכולה להיתפס כך. במדיטציה מוצלחת, מתנסה האדם באובדן חשיבה זו. אדם חש עצמו למעשה כישות פנימית עצמאית, קיימת למעשה מעין חווייה פנימית. אולם אדם אינו יכול לחוות מיד את ישותו הפנימית בעוצמה כה רבה עד כדי להבינה היטב על ידי מחשבה פעילה. דבר זה מתאפשר בשלבים בלבד. הפעילות הפנימית גדלה וכושר החשיבה נדלק מאזור שונה, מאשר זה בו מתמקמת התודעה הרגילה. בתודעה הרגילה הזאת עשוי האדם לחוות את עצמו במבט חטוף בלבד. אך על ידי הדלקת המחשבה שוב ושוב באמצעות האימונים הנפשיים ולאחר המעבר דרך הפסקת החשיבה עד הגיעו לאימגינציה, חווה האדם את התכולה של מעגל החיים כולו מהלידה ועד פרק הזמן הנוכחי כ -'האגו הייחודי' של האדם. הזיכרונות של התודעה הרגילה מהווים אף הם חוויות של פרק הזמן הנוכחי, דימויים המתממשים בהווה ומצביעים על העבר בתכולתם בלבד. זיכרונות כאלה אובדים בתחילה כשמתחילה פעילות האימגינציה. העבר נראה אז כמו מהווה הוא דבר שבהווה.

כשם שבחישת החושים מובילים החושים אל העצמים המצויים זה לצד זה במרחב, כך מובלת פעילותה הנדלקת של הנפש אל ההתרחשויות השונות של חייו של האדם עצמו בפעולת האימגינציה. נתיב ההתרחשויות שאירעו בזה אחר זה בזמן מוצג כמו חלו הם בעת ובעונה אחת.

תהליך נע של התפתחות הופך למשהו שנוכח כרגע. ברם, בתודעה העליונה מצוי דבר נוסף מלבד הזיכרונות של התודעה הרגילה. שם לפניכם פעילותו של הגוף האתרי שלפני כן היתה בלתי ידועה לתודעה זו. הזיכרונות של התודעה הרגילה מהווים השתקפויות בלבד של התנסות האדם באמצעות גופו הפיזי במגעו עם העולם החיצוני, בה בשעה שהתודעה האימגינטיבית מתוודעת לפעילות שמפעיל הגוף האתרי על הגוף הפיזי. עלייתה של חוויה זו מתחוללת באורח כזה שלאדם יש תחושת משהו העולה ממעמקי הנפש שלפני כן מונח היה מוחבא בהוויתו של האדם ולא העפיל אל התודעה. את כל זה יש לחוות בתודעה מלאה, וכך יהיה הדבר אם תוחזק התודעה הרגילה במקומה לצידה של התודעה האימגינטיבית. את החוויות המושגות בחליפין הפעיל שבין הגופים האתרי והפיזי, נדרש שניתן יהא להביאן לזיקת גומלין עם חיי הזיכרון התואמים להן בתודעה הרגילה. מי שאינו מסוגל לעשות זאת אינו עוסק באימגינציה כי אם במקסם חזותי חוויתי. בחוויה דמיונית אין התודעה מוסיפה תוכן חדש לתוכן הישן כפי שהדבר באימגינציה, אלא שחל פה שינוי, לא ניתן להעלות את התוכן הישן בד בבד עם החדש. לאדם שיש לו אימגינציה, מצויה עצמיותו הרגילה כמו-לצדו. הדמיוני, לעומת זאת, הופך למשהו שונה לגמרי. כל מי שמותח ביקורת מבחוץ על האנתרופוסופיה חייב לתת דעתו לדבר זה. ידע אימגינטיבי נחשב לעיתים קרובות כמוליך למשהו דמיוני. נקודת ראות כזאת צריכה להידחות מכל וכל ובאורח קפדני, על ידי החוקר הרוחי האמיתי. אין הוא מחליף, בשום פנים ואופן, את התודעה הרגילה ושם במקומה תודעה דמיונית, כי אם נוטע תודעה אימגינטיבית ברגילה.

החשיבה הרגילה מפקחת במלוא השליטה על החוויה האימגינטיבית בכל רגע ורגע. הדימוי הדמיוני מהווה כניסה עזה יותר של האגו אל הגוף הפיזי מאשר מהווה המצב בתודעה הרגילה. האימגינציה, לעומת זאת, מהווה 'יציאה' של ממש מהגוף הפיזי, וההרכב הרגיל של הנפש שוהה לצידה כשהוא מוחזק במודעות בגוף הפיזי. אנו נעשים מודעים בחלק של הנפש שהיה לפני כן בלתי מודע. אולם אותו חלק שלפני כן היה מודע בגוף הפיזי, נשאר באותו מצב פיזי. החילופים ההדדיים בין חווית האימגינציה לבין זו של התודעה הרגילה, מהווים התרחשות של ממש לנפש כמו הפיקוח הדו-סטרי של פעילות הנפש ממחשבה אחת לשנייה במהלך התודעה הרגילה.

כשהדעת ניתנת לכך בהקפדה אי אפשר לטעות ולהחליף בין ידע אימגינטיבי לבין משהו אחר בעל טבע דמיוני. קיימת נטיה, לעומת זאת, לסלק ולדחות כל סטייה אל הדמיוני. אך מי שמשתמש ב'הכרה אימגינטיבית' מצוי אף בעמדה בה נוכח הוא לדעת שהדמיונות החזותיים אינם בלתי תלויים בגוף הפיזי, כי אם תלויים בו בדרגה גבוהה הרבה יותר מאשר חוויות החישה. ויכול הוא להשוות את אופי הדמיונות החזותיים לאופי האימגינציה שלאמתו של דבר אינה תלויה בגוף. החוזה בדמיונות שקוע לעומק רב יותר בפונקציות הפיזיות שלו מאשר אדם החש את העולם החיצוני באמצעות חושיו בדרך רגילה.

כאשר האימגינציה נוטלת את מקומה נוכחים לדעת שלחשיבה הרגילה אין עוד תכולה מהותית. נוכחים לדעת שרק מה שמוגש לתודעה על ידי האימגינציה מהווה התכולה המהותית של חשיבה רגילה זו. ניתן אכן להשוות את החשיבה הרגילה לתמונה משתקפת, בה בשעה, כשהתמונה המשתקפת עולה בתודעה הרגילה, חיה התמונה הדימויית ללא מודעות. מדמים אנו אף בחיינו הנפשיים הרגילים, אלא שללא מודעות. אילו לא היינו מדמים לא היינו יכולים לחשוב. המודעות של חיי הנפש הרגילים מהוות בבואות של דימוי בלתי מודע המשתקף על ידי הגוף הפיזי. המרכיב המהותי של דימוי זה הינו הגוף האתרי הבא לגילויו בהתפתחות חייו הארציים של האדם.

אלמנט חדש נכנס לתודעה עם האינספירציה. על מנת להגיע לאינספירציה, על חיי אנוש אינדיבידואלי להתפשט ממחשבות, כפי שתואר בלימודים הקודמים, אך כושר הפעילות שרכשה לעצמה הנפש על ידי הדימוי נשאר כמו שהוא. כשכושר זה ברשותה עשויה הנפש להשיג תמונות של אותה מהות ביקום המונחת ביסוד הגוף האתרי כפי שזה מונח ביסוד הגוף הפיזי.

וכך ניצבת הנפש בפני טבעה הנצחי בתודעה הרגילה. כך הוא הדבר, שהנפש מסוגלת, וזו בלבד, לתת לפעילותה תבנית מושגית, כי אחיזה לה בגוף הפיזי בלבד. היא צוללת בו ומוצאת שם את ההשתקפויות של מה שחווה היא בגופה האתרי. אך את גופה האתרי אין הנפש חווה בפעילותו. גוף אתרי זה עצמו נחווה בתודעה אימגנטיבית. אך זה מתרחש כשהנפש מרחיקה לכת לאחור בחווייתה אלי הגוף האסטרלי. כל עוד 'מדמה' הנפש גרידא, חיה היא ללא מודעות בגוף האסטרלי בהתבוננות המכוונת הן לגוף הפיזי והן לגוף האתרי. בד בבד עם הגיע הנפש לידע 'אינספירטיבי' מובא אף הגוף האסטרלי להתבוננות. הואיל וחיה הנפש כעת במרכז הנצחי של הוויתה ועשויה להתבונן בזה באמצעות התמשכות ההכרה האינטואיטיבית. באמצעותה חיה היא בעולם הרוחי כשם שבהוויית הקיום הרגילה היא חיה בגופה הפיזי.

באורח זה לומדת הנפש לדעת כיצד מתפתחים הגופים הפיזי והאתרי מתוך העולם הרוחי. אך היא יכולה גם לסקור את הפעילות המתמשכת של הרוחי במערך גופה של הישות הארצית של האדם. רואה היא כיצד צולל הגרעין הרוחי של טבע האדם אל מערך הגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי. צלילה זו אינה מהווה, לאמיתו של דבר, חדירה של משהו רוחי לתוך משהו פיזי כך שהראשון שוכן בשני, אלא טרנספורמציה של מרכיב נפש אנוש למערך הגופים הפיזי והאתרי.

מרכיב זה של הנפש נעלם למשך החיים הארציים כשהוא מועבר בטרנספורמציה אל המערך הפיזי והאתרי. מרכיב זה של הנפש הוא אשר נחווה בהווית הקיום הארצית כרצייה, שלה אופי שונה מאשר למחשבה. אף במשך זמן מלוא היקיצה מכילה הרצייה אגף שישן. הנפש קולטת מחשבה בבהירות. כשהאדם חושב, ער הוא למעשה במלוא העירות אך אין הדבר כך ביחס לרצייה. הרצון מומרץ על ידי המחשבה. התודעה מתפשטת באותה מידה שעושה זאת המחשבה. אך אז שוקעת פעולת הרצייה אל גוף אנוש. אם אני מרים את זרועי בכוונה הרי שתחילה היתה מחשבה נסיבתית לכך בתודעתי הרגילה, ומראה זרועי המורמת, על כל התחושות הנלוות לכך, היא תוצאה לפעולת הרצון שלי. כל המצוי בין המחשבה לפעולה שרוי בלא-מודעות. כל המתרחש במעמקי האורגניזם, כשאדם מפעיל את רצונו, חומק מהתודעה הרגילה כשם שקורה הדבר ביחס להתרחשויות השינה. חלק מהאדם עצמו ישן אף בשעה שהאדם ער.

זהו אותו חלק בו ממשיכה לחיות, למשך הווית הקיום הארצית, אותה מהות מנפש-התודעה שלא עברה בטרנספורמציה אל הגוף הפיזי. ניתן לראות זאת כשמגיעים לאינטואיציה אמיתית באמצעות אימוני הרצון שתוארו קודם לכן. או אז מתוודעים אנו, מאחורי הרצון, אל מרכיבה הנצחי של נפש אנוש המועבר בטרנספורמציה אל מערך הראש, ואשר נעלם בחיי דמות תבניתו למשך הווית הקיום הארצית ועולה שוב בעבר ההוא, בעוברו דרך המוות ובהיותו נכון שוב ושוב לסייע לגוף פיזי בחיים ארציים לעתיד לבוא. דבר זה מביא את לימודנו למאורע המוות שנוסיף ונתייחס אליו בשיעורנו הבא.

בסקירה שפרשתי לפניכם כיום מונחים אנו אך ורק להמשכיותו של הרצון ולידע של אותו מרכיב הנפש מהעבר המועבר בטרנספורמציה אל מערך הראש האנושי. טרם הגענו ליעודה של תודעת האגו שניתן להתייחס אליה בהקשר הבלעדי לבעיית כריסטוס.

על כן יוליכנו השיעור הבא להתבוננות מעמיקה במיסטריות של מהות כריסטוס. פילוסופיות האידיאות המקובלות מכילות בהן מחשבות, אך אין בהן חיים, אין להן מהות יסוד (סובסטנציה). מהות היסוד מתהווה בהשאירנו ב'אימגינציה' את הגוף הפיזי מאחורינו. כפי שהבהרתי לפני כן מהוות אידיאות הפילוסופיה תמונות בבואתיות בלבד. כשהן נבנות עד לפילוסופיה, וכשהאדם לומד אותן ללא דעות קדומות, הרי שמוכרח הוא לחוש בחוסר הריאליות שבהן. אדם חש במעומעם את הרגע שתואר כאן בו נעלם כליל כל זכר מהמחשבה הקשורה בזיכרון.

אוגוסטין^[1] ודקארט^[2] חשו בזה, אולם הסבירו זאת לעצמם, מחוסר אונים, כ-'ספק'. אך הפילוסופיה לובשת חיים כאשר חטיבת החיים ממקדת את מיצויה בנפש. ברגסון ראה זאת והביע זאת במושג ה'המשכיות' שלו. אולם הוא לא המשיך לכת מעבר לנקודה זאת. בהתחילנו בזה בתור בסיס נמשיך להתבונן בהשלכותיו לגבי קוסמולוגיה וביחס להכרה דתית.

————————————————————————————————————

1. סנט אוגוסטין (13 בנובמבר 354 – 28 באוגוסט 430) הבישוף של היפוקאמפוס, פילוסוף ותיאולוג. אחת הדמויות החשובות ביותר בהתפתחותה של הנצרות המערבית. ↑
2. רנה דקארט (בצרפתית: René Descartes), מוכר גם בצורה הלטינית של שמו רנאטוס קרטזיוס (Renatus Cartesius)‏ (31 במרץ 1596 – 11 בפברואר 1650) היה פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי. נחשב לאבי הפילוסופיה והמתמטיקה המודרנית, ולאחד ההוגים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה המערבית. הוא השפיע הן על פילוסופים בני זמנו והן על אלו שבאו אחריהם, ונודע בגישתו הרציונלית המעמידה את התבונה ותכונות המציאות הא-פריוריות (כלומר, הקודמות להתנסות) במרכז חקירותיו. דקארט התעסק בעיקר בידיעה ודאית וביחס בין גוף לנפש. למרות שהיה מוכר בעיקר עקב הגותו פורצת הגבולות בפילוסופיה, הוא השיג פרסום רחב גם כממציא של מערכת הצירים הקרטזית ("קרטזית" מלשון "קרטזיוס", משמע, דקארט). מערכת זו הייתה בעלת השפעה רבה על התפתחות המתמטיקה המודרנית ↑