רודולף שטיינר

דורנאך   9.1922    GA 215

תרגום מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

פרק שישי – 11.9.1922

המעבר מן הנפשי אל חיי חישה פיסיים בהתפתחותו של האדם

בפרקי הלימוד הקודמים הובהר כיצד ניתן להשיג את ראיית ישותו הפנימית הנפשית-רוחית הנצחית של האדם באמצעות גישה אינספירטיבית ואינטואיטיבית. נתינת דעת הוסבה לעובדה שחייו הפנימיים של האדם מלאים בהשתקפויות מההתרחשויות הקוסמיות. בסקירה האחרונה הובהר כיצד חי האדם דרך שחזורים קוסמיים כאלה במהלך השינה. עולמו הפנימי של האדם נהיה לו לעולם חיצוני ולהפך: מרכיבו הרוחי של העולם החיצוני נהיה לעולם פנימי.

במהלך מצב השינה מהווים גופיו הפיסי והאתרי של האדם עולם חיצוני עבור טבעו הנפשי-רוחי. הם שוהים שם עד היותם יכולים, באותו אופן, לשוב ולהיות שוב כלי לאדם הנפשי רוחי. האדם נושא עמו את הכמיהה לשני גופים אלה לתוך מצב שנתו. כפי שהובהר בסקירה האחרונה קשורה כמיהה זו לאותן פעילויות רוחיות של הקוסמוס המשתקפות פיזית בהופעותיו של הירח. האדם נתון לפעילויות רוחיות אלה בהיותו, ואז בלבד, חלק מאדמה זו. התבוננות באותו מצב בו מוצא האדם את עצמו בעולם רוחי בלעדי למשך זמן מוגדר לפני שיבתו לחיים ארציים מבהירה שאז הוא נתון להשפעותיהן של פעילויות ירחיות אלה.

במצב זה אין הוא מכיר באורגניזם הפיזי והאתרי האנושי כמשתייך אליו, כפי שמכיר הוא בכך בעת השינה. אך הוא מכיר בהם בדרכים אחרות, הוא רואה אותם כשתשתיתם בעולמות קוסמיים, המתפתחים מתוך הקוסמוס הרוחי. הוא מתבונן בקוסמוס רוחי, המהווה את מרכיבו הרוחי של התא של האורגניזם הפיזי בו יתלבש בעת כלשהי בעתיד. בדברנו אודות תא בהקשר זה, מציינים אנו דבר מה אשר מנוגד במשמעות מסוימת למינוח הרגיל של מילה תא. במילה תא מתכוונים אנו בדרך כלל לראשית הפיזית הקטנטנה של אורגניזם מתפתח.

מצד שני, האורגניזם הרוחי אותו רואה האדם, בהקשר לעצמו, במצבו הרוחי הקדם-ארצי, הוא עצום ממדים שכמו מצטמצם והולך ללא הרף על מנת לחדור בסופו של דבר למרכיב הפיזי של התא. על מנת להציג התייחסויות אלה בבהירות עלינו להשתמש בביטויים 'עצום ממדים' ו'קטן' אך עלינו לזכור כל הזמן שהתרחשויות של העולם הרוחי הן רוחיות ושעבורן לא קיים המרחב בו נעות התרחשויות פיזיות. הביטויים שבשימוש מהווים סימולים בלבד למשהו רוחי, בלתי מרחבי לחלוטין ויחסי בתכלית.

במהלך הווית קיומו הקדם-ארצית חי האדם בהוויתו הקוסמית שמהותה נבט רוחי של גופו הפיזי בעתיד. שלב רוחי זה מוגדר כמלוכד עם כלל הקוסמוס הרוחי ומתגלה בעת ובעונה אחת כגופה הקוסמי של ישות אנוש אינדיבידואלית. האדם חש בקוסמוס הרוחי כבעצמיותו הפנימית. הווית קיומו כולה מכילה בה את חווית עצמו בקוסמוס זה. אך אין הוא חווה בו את עצמו בלבד, הואיל והווית קיום קוסמית זו אינה מבדילה אותו מייתר חיי הקוסמוס כפי שעושה מאוחר יותר גופו הפיזי. בהתייצבו מול הווית קיום זו מצוי הוא במעין אינטואיציה. הווית קיומן של ישויות רוחיות אחרות מהווה בעת ובעונה אחת הווית קיומו שלו. הווית קיומו הקדם-ארצית של האדם נמצאת בהכרה פעילה לגבי התא-הרוחי של גופו הפיזי בעתיד. הוא עצמו מכין למען גוף זה בעובדו על התא הרוחי בעולם הרוחי בצוותא עם רוחות אחרות שבעולם הרוחות.

כשם שרואה הוא באמצעות חושיו, במהלך הווית קיומו על האדמה, את העולם הפיזי מסביבו בו הוא פעיל, כך חש הוא בהווית קיומו הקדם-ארצית את גופו הפיזי בהיבנותו ברוח. ופעילות זו כוללת בה את סיועו בבניינו, כשם שפעילותו בעולם הפיזי כוללת בה את עזרתו ביצירת דברים פיזיים בעולם החיצוני. בתא הרוחי של הגוף האנושי הפיזי, אותו חווה האדם הנפשי-רוחי בהווית קיומו הקדם-ארצית, מצוי מלוא היקום, רב-גוני יותר מאשר עולם החושים החיצוני. לאמיתו של דבר עשוי בהחלט הידע האינטואיטיבי לומר שבהתגשמו בגופו הפיזי, נושא בו האדם יקום בעל הדר ותפארת כאלה שלא ניתן להשוותו, ולו אף מרחוק, לעולם הפיזי.

את היקום הזה חווה האדם באורח רוחי במצב קיומו הקדם ארצי ובו הוא פועל. הוא חווה אותו בהתפתחותו, בכושר תנועתו, וכשוקק בישויות רוחיות. קיימת בו תודעה שבפנים עולם זה, בעוצמות הרוח הפעילות בהתפתחותו של יקום זה, כרוכות וצמודות עוצמותיו שלו. תודעתו גדושה בשיתוף הפעולה שבין כוחות קוסמיים אלה לבין כוחו שלו. מצב השינה מהווה במשמעות מסוימת שחזורה של פעילות זו.

ברם, במהלך נתיב השינה קיים הגוף הפיזי כתבנית חיצונית, כמערכת נבדלת ובלתי תלויה באדם הנפשי-רוחי. כאן חסרה ההתבוננות אל אותם כוחות פעילים המייצגים את תכולת התודעה במצב הקיום הקדם ארצי. על כן נמצא המצב באי-מודעות.

בהמשך המסלול של הווית הקיום הקדם ארצית הולכת ונחלשת המודעות ביחס להתפתחות האורגניזם הארצי העתידי. אין הוא נעלם כליל מראיה, אלא מתעמעם בהדרגה. דומה הדבר כמו חש האדם שעולמו הקוסמי מתרחק. כמו יוצא האדם ממנו. מה שהיה בתחילה התמזגות מוחלטת עם הישויות הרוחיות שבקוסמוס נהיה כעת להתגלות גרידא של ישויות אלה. ניתן לומר שבה בשעה שבפרק זמן מסוים היתה ברשותו של האדם אינטואיציה של ממש לגבי העולם הרוחי, השתנתה זו כעת לאינספירציה של ממש שבה פועל על האדם טבעו שלו המגלה עצמו מבחוץ. אך יחד עם זה מתחיל שלב חדש בפנימו של האדם הנפשי-רוחי שניתן לזהותו עם 'תחושת חסר' וכתחילת ה'כמיהה אל האבוד'. ביטויים כגון אלה משמשים לאותו תיאור בלבד של מצבי קיום של העולם העל-טבעי במונחים של העולם הטבעי. במצב קיום כזה של 'תחושת חסר' ו'כמיהה' עוברת נפשו של האדם בפרק זמן מאוחר יותר בהווית קיומה הקדם ארצית. אין בה עוד מודעות לגבי כלל הווית ההתנסות בעולם הרוחי, אלא אך ורק לגבי בבואה מתגלית ממנה וזאת, בכמו-פחות של עוצמת הוויה.

נפש אנוש מתכוננת כעת להתנסות בפעילויות הירחיות שעד עתה היו מעבר לספירה שלה. כעת מהווה היא ישות שבאמצעותה משחררת היא את תלותה מיתר הישויות הרוחיות זולתה שעמן היתה לפני כן. ניתן לומר שבתחילה חדורה היתה חווייתה על ידי הרוח ועל ידי אלוהים ושמאוחר יותר חשה עצמה כישות רוחית עצמאית. הקוסמוס מוחש כעת כעולם-חיצון על אף שחוויה זו של הקוסמוס עודנה בעלת עוצמה עזה מאוד במהלך השלבים הראשונים ורק מתפתחת בהדרגה לחלשה יותר.

בהתנסות זו עוזב האדם את הווית הקיום החדורה ברוח ומוחשת כמציאות, על מנת להיכנס להווית קיום בה ניצב מולה הקוסמוס הרוחי שבהתגלות. השלב הראשון של התנסות זו מהווה אותה הוויה שלאחר מכן מופיעה להשגתו של האדם כלמידה דתית. השלב השני הינו ההוויה של אותה מהות אשר אם תוגדר הרי שתוצאתה תהיה קוסמולוגיה אמיתית, כי כאן נסקר הגוף האנושי הפיזי, על תבנית התא הקוסמי שבו, שבלעדיו אין להבינו בהבנה מקיפה.

בשלבים מאוחרים יותר מאבד האדם את הכושר להשקיף על הקוסמוס הרוחי הנעשה בהיר פחות ל'עין הרוחית'. מצד שני מתעצמת יותר חווייתה של הנפש הפנימית הקשורה לפעילויות הירחיות הרוחיות. נפש אנוש מתכוננת לקלוט מבחוץ את מה שחוותה לפני כן בפנימה. הפעילות הרוחית, אשר קידמה את התפתחותו של הגוף הפיזי ושבה התנסה האדם בתחילה במודעות, נשמטת מאיברי נפשו אך מועברת אל פעילות פיזית המגיעה לשיאה בפריה ורבייה, בתחומי הווית הקיום על האדמה. ההתנסות שמלפני כן של הנפש האנושית מועברת להתפתחות זו בתור עוצמתה הישירה. וכעת, למשך זמן מה, לנפש אנוש מקומה שלה בעולם הרוחי כי אין היא משתתפת עוד בעיצובו של הגוף האנושי הפיזי. בשלב זה נעשית הנפש בשלה לרצות בקוסמוס האתרי את תחושת המשהו החסר בה או את זה שהיא 'כמהה' אליו. היא מושכת אליה את האתרי הקוסמי. ובהתאם עם הכושרות שנותרו לה משיתוף הפעולה שלה ביקום האנושי מעצבת היא את גופה האתרי. וכך מתרגל האדם לגופו האתרי לפני שגופו הפיזי קולטו על האדמה. ההתרחשויות המשתייכות להווית הקיום הארצית, שבמהלכן מתבצעת ההתעברות והינתקות מהמסלול של השלבים האחרונים של חייה הקדם-ארציים של הנפש, מביאות את התפתחותו של הגוף הפיזי ליצירת תא פיזי. בזה יכולה נפש אנוש, אשר בינתיים התעטפה בגוף אתרי, להתלכד. היא יכולה להתלכד בזה באמצעות הכוח של 'כמיהה' מתמשכת, ובכך מתחיל האדם בקריירה הארצית שלו. התנסותה של נפש אנוש בהתלבשה בגוף אתרי, וכן ההתעצמות של גוף זה מתוך האתר העולמי, מהווה התנסות זרה לאדמה, כי מתחוללת היא בלעדי הגוף הפיזי, אך גוף פיזי זה מהווה עבורה יעד 'כמיהה'. זה המתרחש בחווייתו של התינוק מהווה זיכרון בלתי מודע מהתנסות זו. אך זהו זיכרון פעיל, פעילות בלתי מודעת של הגוף הפיזי שהיה פעם עולמה הפנימי של הנפש וכעת לבושה החיצוני הוא. הפעילות היוצרת והמעצבת, שהאדם מייחס ללא מודעות לגופו שלו במהלך התפתחותו, מהווה סימן נראה לעין של זיכרון פעיל זה. מה שהפילוסופיה מבקשת אחריו ומה שעשויה היא להוציא אל הפועל כהוויית מציאות פנימית באמצעות טיפוח אימגינטיבי שבמלוא המודעות בהתייחסות לחוויות התינוק המוקדמות ביותר, מצוי בזיכרון בלתי מודע פעיל זה. דבר זה מסביר במידה מסוימת את טבעה של הפילוסופיה אשר לפעמים נראית קרובה יותר לעולם ולעיתים, מתרחקת ממנו.