רודולף שטיינר

דורנאך   9.1922    GA 215

תרגום מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

פרק חמישי – 10.9.1922

התנסויות הנפש בשינה

מדברים אנו כיום על ה'על-מודע' או על ה'תת-מודע' כשברצוננו לציין שהתנסויות הנפש בתודעה רגילה: התבוננות, הבהרה, היווכחות לדעת והפעלת הרצון, תלויות במצב שאינו נכלל בתודעה זו. אותו ידע שהיה מבסס עצמו על התנסויות אלה בלבד, יכול היה ללא ספק, תוך דיון הגיוני ומתוך היקשים, להצביע לעבר 'תת-מודע' כזה, אולם בזה מסתכם כל מה שיכול הוא לעשות. אין הוא יכול לתרום, ולא כהוא זה, להגדרת הבלתי מודע.

הידע האימגינטיבי, האינספירטיבי והאינטואיטיבי אשר תואר בעיונים הקודמים, עשוי לתת הגדרה כזאת. כעת ננסה לעשות זאת לגבי התנסויותיה של נפש האדם במהלך השינה.

התנסויות השינה של הנפש אינן נכנסות אל התודעה הרגילה, כי זו נשענת על תשתיתו של הגוף הפיזי, ובמהלך השינה מצויה התנסות הנפש מחוץ לגוף. כאשר ביקיצה מתחילה הנפש, בסיוע הגוף, לדמות, לחוש ולרצות, חוברת היא בזיכרונה לאותן התנסויות שהתרחשו לפני השינה על תשתית הגוף הפיזי. התנסויות השינה מתגלות לאימגינציה, לאינספירציה ולאינטואיציה בלבד. אין הן מופיעות תחת מסווה של זיכרון, אלא כסקירה נפשית שלו. יהיה עלי כעת לתאר מה מתגלה בסקירה זו. הואיל ונסתר הדבר מהתודעה הרגילה ייראה תיאור כזה של סקירה בהכרח גרוטסקי, בהתייצב התודעה ללא הכנה מולו פנים אל פנים. אך ההסברים שניתנו לעיל מראים שתיאור כזה הוא בר ביצוע וכן כיצד יש לערוך אותו. על אף שיתכן שיהא מי שיצחק על כך, מנקודה זו או אחרת, אמסור זאת כפי שבוקע הדבר ועולה ממצבי התודעה שתוארו לעיל.

בראשונה, עם הירדמו, מוצא האדם את עצמו בפנימו במצב הוויה מעומעם וחד גווני. אין הוא רואה כל הפרדה בין הוויתו לבין זו של היקום. ולא שום חיץ בין עצמים שונים או בין בני אדם. מצב הוויתו כללי מאוד ועמום קווים. כשהתנסות זאת ניטלת אל התודעה האימגינטיבית נעשית היא 'תחושת אגו' בה נכללת 'תחושת היקום'. זה עתה עזב את ספירת החושים וטרם נכנס בבהירות לעולם אחר.

יהא עלינו כעת להשתמש בביטויים כאלה כגון: 'תחושה', 'כמיהה', וכן הלאה, שאף על פי שבחיים הרגילים מתייחסים למשהו ידוע, יהיה עלינו להשתמש בהם להורות על תהליכים שעודם בלתי ידועים לחיי הנפש הרגילים. אך הנפש חווה אותם כעובדות במהלך השינה. חשבו נא למשל כיצד נחוות במודעות השמחה בחיי היום יום.

באורח פיזי מתרחשת התרחבות כלי הדם הקטנים ודברים נוספים, התרחבות זו היא עובדה. כשזו מתרחשת מוחשת השמחה באורח מודע. באורח דומה עוברת הנפש דרך התנסויות של ממש בשינה, ודבר זה יתואר במונחים המתייחסים להתנסות חופפת של התודעה האימגינטיבית, האינספירטיבית והאינטואיטיבית. אם למשל נדבר אודות 'כמיהה' נתכוון לתהליך נפש ממשי אשר באורח אימגינטיבי מתגלה ככמיהה. וכך יתוארו המצבים וההתנסויות הבלתי מודעים של הנפש כמו היו מודעים.

בד בבד עם תחושת העמעום והיעדרות קווי שוני, עולה בנפש כמיהה לשכון באשר הוא רוחי ואלוהי. נפש אנוש מטפחת כמיהה זו כאיזון נגד לתחושת האובדן באין-סוף. באבדה את ספירת החושים משתוקקת היא למצב קיום בתוך העולם הרוחי שיתמוך בה. החלומות משתזרים במצב הנפש שזה עתה תואר. הם עוברים את הבלתי מודע בחוויות מודעות למחצה. תבניתן הריאלית של חוויות השינה אינה נעשית בהירה יותר על ידי החלומות הרגילים אלא פחות בהירה. חוסר בהירות זה מתייחס אף לתודעה האימגינטיבית אם זו מתערפלת על ידי חלומות הצצים לפתע. ניתן לחוש באמת בעבר החיים ההוא הן בהקיץ והן בחלום באמצעות אותה השגת נפש שהרצון החופשי מוביל אליה על ידי האימונים שהוסברו קודם לכן.

השלב הבא שבמהלכו חיה הנפש לאחר מכן דומה לחלוקה או להפרדה עצמית לקראת התרחשויות פנימיות הנבדלות זו מזו. במשך פרק זמן שינה זה, חשה הנפש את עצמה שלא כחטיבה אחת כי אם בריבוי פנימי ומצב זה הוא חדור חששות. אילו מוחש היה במודעות כי אז חווה היתה חרדת נפש. אך הנפש האנושית מתנסה במרכיב הממשי של חרדה זו מדי לילה בלילה כשהיא לא מודעת לו.

במקרהו של האדם המודרני מופיע בפרק זמן זה בשינה אותו גורם פודה-נפש החופף במצב היקיצה להתמסרותו העצמית אל כריסטוס. כמובן, דבר זה שונה היה לפני התרחשויות גולגותא. בהיותם ערים נטלו בני אדם אז מאמונותיהם הדתיות מעין תרופת חיסון שנישאה אל מצב השינה ושימשה מרפא לחרדה זו. עבור האדם שחי לאחר מכן מחליפות התרחשויות גולגותא את החוויות הדתיות שברשותו עם השתקעותו בחייו, במותו ובהווייתו של כריסטוס. הוא מתגבר על פחדיו על ידי הכנסת דבר זה לתוך שנתו. לאמיתו של דבר, נמנע פחד זה דרך ראיה רוחית פנימית של מה שנחווה על ידי הנפש בזמן השינה, כשם שמונע זאת הגוף במצב היותו ער. מנהיגותו של כריסטוס מתגברת על ההפרדה הפנימית ומלכדת את הריבוי לחטיבה אחת. כעת מגיעה הנפש לנקודה בה יש לה חיים פנימיים שונים ממצב העירנות. הגופים הפיזי והאתרי משתייכים כעת לעולמה החיצון. מצד שני היא חווה בעצמיותה הפנימית הנוכחית את ההשתקפות של מסלולי כוכבי הלכת. הנפש מתנסה במשהו קוסמי תחת אינדיבידואליותה המותנית בגופים הפיזי והאתרי. הנפש חיה מחוץ לגוף, וחייה הפנימיים מהווים השתקפות פנימית של כוכבי הלכת. בהיות הדבר כך, מודעת התודעה האינספירטיבית לתהליכים-הפנימיים-החופפים כפי שתואר בעיוננו הקודמים. תודעה זו אף רואה כיצד ממשיכה מהות זו שהנפש מקבלת דרך מגעה עם כוכבי הלכת, לפעול בהשפעה שלאחר מכן בתודעה לאחר היקיצה. השפעה פלנטרית זו ממשיכה לפעול במצב העירנות כגורם ממריץ בקצב הנשימה ובמחזור הדם. במהלך השינה נתונים הגופים הפיזי והאתרי לאפקט ההמרצה הפלנטרית המשפיעה עליהם, ובמשך היום כהשפעה של הלילה הקודם. קיימות התנסויות נוספות לצידן של הללו. בשלב זה של הווית השינה חווה הנפש את זיקתה לכל נפשות אנוש שאיתן היא באה במגע בחיים הארציים. בהתבוננות אינטואיטיבית מוביל הדבר לוודאות בנושא החיים הארציים החוזרים ונשנים. כי חיים ארציים אלה מתגלים בזיקתם אל הנפש. אחת מהתנסויות אלה של הנפש מהווה קשר לישויות רוחיות אחרות השוכנות בעולם בלי ליטול להן גוף אנוש. בתנאי שינה אלה חווה הנפש אף את מה שמצביע לעבר נטיות טובות ורעות ולעבר התרחשויות טובות ורעות במהלכם הנחרץ מראש של החיים הארציים. למעשה מוגש כעת לנפש מה שכינו הפילוסופים הקדומים כ'קרמה'.

בחיי יום-יום יש לכל אירועי הנפש הללו השפעה רבה בגרימת תחושות והלך נפש כללי של אושר או אומללות.

בהמשך מהלך השינה מתווסף עוד מצב שינה לזה שזה עתה תואר. הוא עובר דרך העתק או חיקוי לעמדתו של מזל תאומים. כשם שאיברי הגוף מוחשים במצב היקיצה כן מתנסה כעת הנפש בשחזור המעבר בכוכבי השבת. היא כעת רוח בין רוחות. האינטואיציה רואה את השמש ואת כוכבי השבת כהשלכות פיזיות של רוחות, באורח שזה עתה תואר. הרפתקאות אלה של הנפש מהדהדות במשך חיי היומיום שלה כמצע דתי, כרגש וכרצון הדתיים שלה. ניתן אכן לומר שהכמיהה הדתית הנעה בעליל במעמקי הנפש מהווה בחיי היקיצה תוצאתה שלחוויית הכוכבים במהלך השינה, אך החשוב מכל הוא שבמצב זה ניצבת הנפש מול עובדות החיים והמוות. היא רואה עצמה כישות רוח הנכנסת אל הגוף הפיזי דרך ההתעברות וחיי תא. באורח בלתי מודע רואה היא את התרחשות המוות במעבר בעולם רוחי בלעדי. דבר אי-יכולת הנפש להאמין, בזמן העירות, בהווית המציאות של מה שמייצג עצמו באורח חיצוני לחושים כהתרחשויות לידה ומוות, אינו מהווה אך ורק דימוייה האימגינטיבי של הכמיהה כי אם התחיות, המורגשת במעומעם, של דברים הנמסרים לנפש לעת השינה.

אילו מסוגל היה האדם להעלות אל תודעתו כל דבר ודבר שחי הוא בו ללא מודעות, מעת הירדמו ועד הקיצו, כי אז היתה ברשותו תכולת תודעה, המעניקה מסקנות אמת להשגותיו הפילוסופיות בהתרחשות הראשונה בה חודרות תופעות החושים ומתמזגות בחיים קוסמיים פנימיים כלליים ואשר בה חלה מעין תחושת נוכחות האלוהים בכל אתר ואתר.

אילו היה מודע האדם לחיי השינה המתייחסים לכוכבי הלכת ולכוכבי השבת כי אז היתה עימו קוסמולוגיה מלאת תוכן. ומסקנה היתה יכולה להיווצר מהתנסות החיים הכוכביים והיא: שלישות אנוש יש את חייה בתור רוח בינות לרוחות.

מעת ההירדמות, במהלך שלבים נוספים של שינה, נעשה למעשה האדם באורח בלתי מודע לפילוסוף, לקוסמולוג ולישות גדושת אלוה. ממעמקי החוויות, שאלמלא כן אפשריות הן בשינה בלבד, מעלות האימגינציה, האינספירציה והאינטואיציה את דבר מהותה האמיתית של הישות האנושית, את עמדתה בקוסמוס ואת התלכדותה עם האלוהים.

דבר אחרון זה מתחולל באדם בשלב שנתו העמוק ביותר. משם מתחילה הנפש לשוב לעולם החושים. באימפולס המוליך לשיבה זו מכירה התודעה האינטואיטיבית את פעילות אותן ישויות רוחיות שהחופף להן פיזית מצוי בירח. פעילויותיו הרוחיות של הירח הן המזמינות את בני האדם בשנתם חזרה לנוכחותם עלי אדמה. כמובן שאותן פעילויות ירחיות מצויות גם בירח המתחדש. אולם הטרנספורמציה של שינויים כלשהם הנראים בירח, יש לה חשיבות בהתייחסות לתפקיד שממלאות הפעילויות הירחיות במצבי האדם בחייו הארציים מהלידה או ההריון ועד למוות. לאחר מצב שנתו העמוק ביותר שב האדם למצב עירנות דרך אותם שלבי הביניים. לפני הקיצו עובר הוא שוב דרך התנסותו במצב עולמי כללי, וכמיהה לאלוהים, בה ייתכנו חלומות שייטלו את חלקם.