מאת גלעד אלון

גלעד אלון, לומד אנתרופוסופיה מזה יותר מימי דור. ממייסדי עמותת שקד בקרית טבעון ופעיל בה לאורך השנים. שותף בחנות "קרון הספרים". כותב  ב"אדם עולם". מנחה קבוצות לימוד בנושאי כלכלה, חברה ופוליטיקה לפי שטיינר.   

אלה הם, באמת, שני נושאים עמוקים ורחבים הנוגעים לתכנים מהותיים ברקמת חיינו כבני אדם כאן ועכשיו. העמקה בנושא רק מעלה עוד ועוד שכבות של ידע ועובדות – שאותן כדאי ללמוד, ותחומים אליהם ראוי לצלול. זאת למרות שכמות בלתי נגמרת של מילים נשפכה על הנושאים הללו, כל תחום בתוכו נבחן מכל צד אפשרי וכל מושג ותת-מושג הוכח וגם הופרך מכל זווית אפשרית.

מכאן יובן שאין לי כל יומרה להכיל את כל הנושאים הללו באופן מקיף, אלא לגעת בזהירות בנושאים מרכזיים. בעיקר לשאול שאלות ולפתוח את הדיון לחשיבה. עד מלחמת העולם השנייה היתה היהדות תופעה אירופאית לחלוטין. כ-90% מיהודי העולם שכנו באירופה או היגרו ממנה בעשורים שקדמו למלחמה זו לעולם החדש, בעיקר לארה"ב. ככזאת היא היתה מושפעת עמוקות מהתהליכים החברתיים, פוליטיים, רוחניים, כלכליים ודמוגרפים שעברו על אירופה בכלל ועל מזרחה בעיקר, מהמאה ה-18 ואילך.

התופעה המרכזית שעיצבה את הציונות במרחבים הללו, היתה עליית רעיון הלאומיות כגורם התודעתי, רוחני, תרבותי ואחר כך גם פוליטי המרכזי – המסדר את מערך החיים הכולל של כל קבוצות האוכלוסייה.

תוצאה מרכזית של השינויים הללו בסדרים הקיימים, היתה, שהיהודים כקבוצה נפרדת, הפכו למיותרים. למשהו שכבר לא ממלא שום פונקציה נחוצה במארג המתהווה החדש.

נסקור בקצרה את התפתחות התהליכים המקיפים שהביאו למצב זה.

עד ראשית העת החדשה העניינים התנהלו כסדרם: השלטון היה "בחסד האל", השליטים קיבלו את סמכותם מהשמיים או יצגו את האל עלי אדמות. המדינה היתה השטח שהצליחו לכפות עליו את מרותם, או שירשו במורד הדורות. המדינה הזאת היתה מאורגנת אופקית, שכבות שכבות שמילאו פונקציות שונות: איכרים, חיילים, סוחרים, אצולה/כמורה ומלוכה. במזרח אירופה (בעקר בתחומי ממלכת פולין הגדולה) השתלבו היהודים היטב במארג הזה. הם היו שכבת הביניים של בעלי מלאכה, סוחרים זעירים ורוכלים נודדים, חוכרי זיכיונות מאת האצולה, יזמים זעירים ופעילים בתחומי המסחר, החקלאות, הפיננסים והמימון. ככאלה, היה להם תפקיד מוגדר ונחוץ. מכאן גם ההגנה שקיבלו מהמלוכה כגורם מרכזי בהפעלת מנגנוני הכלכלה לטובת המלוכה והאצולה. העובדה שהיו קבוצת אוכלוסייה אוריינית מבסיסה היתה כמובן אחת הסיבות המרכזיות ליכולת שלהם למלא תפקידים אלה שהצריכו יכולת תקשורת מרחבית, כישורי משא ומתן, חתימת חוזים וידע בסיסי בכתיבה/קריאה וחשבון. היותם חסרי בסיס טריטוריאלי ברור אפשרה להם להתפשט לכל מרחב חדש, ועם זאת הגבירה את תלותם בגורמי הכוח הפוליטיים (מלוכה ואצולה).

מאידך, בגלל השונות הדתית המסובכת (הנצרות הרי יצאה מתוך היהדות, וכל הטענות על רצח המשיח), היה תמיד קל לגורמי הכוח והשלטון, להטות הופעות של אי-שקט חברתי ופוליטי – אל עבר "קבוצת האחרות המוחלטת": היהודים.

לאט לאט החל הסדר הישן להתערער. תהליכים עמוקים, שעיקרם מדעי/תודעתי/רוחני החלו להגיע למה שיכונה בעתיד "רצועת הבורשט" אותו מרחב הנפרש בין הים הבלטי לים השחור, רוחבו כ-500 ק"מ, ובו התרכזו רוב היהודים.

רודולף שטיינר מציין את אמצע המאה ה-15 כזמן מהותי בציר ההתפתחות הרוחנית של העולם. מסתיימת תקופת התרבות הרביעית המכונה יוונית-רומית. מתחילה תקופת התרבות המרכז- מערב אירופאית. תוך זמן קצר (היסטורית) מתרחשים שלושה אירועים/תהליכים שיישנו את התודעה האנושית באופן מהפכני. לכאורה אלה אירועים היסטוריים חיצוניים שכולנו מכירים והמחקר בחן אותם על כל צדדיהם. מבט מעמיק יכול לחשוף בפנינו את המימד הרוחני-מהפכני שבהם ואת היותם אבני דרך מהותיות בתהליכי ההתפתחות הרוחנית של האדם.

ניתן לציין את עידן הגילויים הגיאוגרפיים הגדולים שפתחו את עיניה של אירופה אל מרחבי העולם במלוא היקפו. המעבר של מדעי הטבע לגישה חושית/אמפירית, לתפיסות הליוצנטריות של המערך הקוסמי, ובהמשך למהפכה המדעית. ערעור הדומיננטיות המוחלטת של הכנסיה הקתולית על עולמם הרוחני/דתי של קהילת המאמינים. כל אלה השתלבו זה בזה, הזינו אחד את השני ויצרו בסיס מוצק לשינוי תודעתי/רוחני בהתפתחות החברה והאינדיבידואל כמעט בכל תחום מתחומי החיים. אמנם עידן" הנאורות" של המאה ה-18 נכח בעיקר במערב אירופה ובמרכזה, אך לתהליכים משני תודעה יש דינמיקה משל עצמם, ופעמים רבות בהיסטוריה הם בלתי ניתנים לעצירה.

המהפכה הצרפתית, הרומנטיקה ותחילת תהליך התיעוש ואתו העיור הביאו לשינויים עמוקים שהחלו מחלחלים גם אל המרחבים המזרח אירופאים בה ישבה רוב היהדות.

התחיל להפציע עידן הלאומיות ואתו החלו להשתנות סדרי עולם. חשוב שנבין את עליית הלאומיות המודרנית כחלק מהותי (והכרחי) בתוך המהלך הרוחני ההיסטורי הגדול של התפתחות התודעה האנושית. התפתחות זו, היא כידוע, חוט השזירה המסתורי של תולדות האנושות והבסיס להבנת תפיסת ההיסטוריה לפי שטיינר. התודעה האנושית האינדיבידואלית מתפתחת במעלה הדורות. בעת החדשה מתקיימת קפיצת מדרגה מהותית בהתפתחות זו. אפשר לראות שהלאומיות המודרנית היא צעד משמעותי, וכנראה אף הכרחי, בהתפתחות תודעה זו.

הקבוצה מתעוררת לזהותה הנפרדת והאחרת. בהמשך לכך מתעוררים גם האינדיבידואלים לעצמיות שלהם ולאני שלהם. מעניין לראות שבד בבד עם הלאומיות מתחילים גם מאבקי שחרור נוספים, בולטים ביניהם שחרור העבדים, המאבק הפמיניסטי ותהליכי הדה-קולוניזציה.

קבוצות אוכלוסיה שהיו מנותקות זו מזו (אצולה, עירונים ואיכרים) החלו להתקרב זו לזו. מארגון אופקי-שכבתי של החברה, כפי שהראנו קודם, החלו קווי המתאר להתהפך והגדרת הזהות הפכה לאנכית – לאומית. לפתע, בכל מרחב גיאוגרפי מתחילה להתפתח זהות נפרדת השואפת להכיל בתוכה את כל שכבות האוכלוסייה. מתוך תהליכי שינויי אלה, נוצר צורך ברור לייצר ולהבנות את אותה זהות לאומית נפרדת. מכשיר הזהות המרכזי הוא כמובן השפה הנפרדת, הבונה לעצמה מרחב יצירה ובו סיפור היסטורי נפרד ("נארטיב" כבר אמרנו?), מורשת, סיפורי עם, לבוש מסורתי, מטבח מקומי, דגל המנון ועוד מסמני הנפרדות הלאומית. מרחיב על כך ההיסטוריון ב. אנדרסון בספרו החשוב 'קהילות מדומיינות'.

לאורך כל ההיסטוריה, היהודים מושפעים מהמרחב בו הם חיים ושינויי הערכים בו מקיפים גם אותם. כך גם במרחב המזרח אירופאי מאמצע המאה ה-19. אלא שההתפתחויות הרוחנית העמוקות המתחוללות בתודעה האנושית (ותחילתן באירופה, שהיא כעת מרכז חילול השינויים), אלה המביאות לעלייתה של שאלת הלאומיות, מציבות בפני הקהילה היהודית מצבי חיים ואתגרים שלא התנסו בהם בעבר. הם ניצבים בפני מבוכה גדולה ביותר.

האם הם הופכים למיותרים?

ראשית, תפקידם המסורתי בחברה של פעם (כפי שצויין לעיל) מאבד מחשיבותו, הם מאבדים את הגנת המלוכה והאצולה שאותם שירתו. במבנה החברתי בו מתקרבים מרכיבי החברה השונים לקראת זהות לאומית מודרנית אחודה, היהודים הופכים ל"אחר" האולטימטיבי. מכאן קצרה הדרך להפוך ל"זר" המוחלט. זה שכה קל להתאחד ברצון להדיר אותו מהפונקציה החברתית כלכלית אותה מילא במשך מאות שנים. מכאן גם קצרה הדרך לרגע בה הוא הופך לשק החבטות בו משסה השלטון באופן ישיר או עקיף את ההמון הסובל עמוקות משינויי הערכים ותהליכי התיעוש, העיור וגידול האוכלוסייה המותירים אותו מרושש ומבולבל. אלה התהליכים שעמדו בבסיס האנטישמיות הממוסדת של רוסיה הצארית והמדינה הפולנית המתחדשת בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים.

האנטישמיות המודרנית הופכת לנוכחת בחיי היהודים בכל מקום במזרח אירופה. במקביל, גם היהודים סובלים מאותם תהליכי שינויי עמוקים. אלה גורמים מצד אחד, לגידול עצום באוכלוסייה, אך מצד שני אינם מלווים בהתפתחות מקורות תעסוקה ומחייה מקבילים. עוני מנוול הופך למאפיין הולך ומתפשט בחברה היהודית.

לקראת סוף המאה ה-19 הולכים ומתגברים תהליכי המודרניזציה, התיעוש והלאומיות וזהותם מתעצבת, בכל מרחב לאומי בנפרד.

התפתחות היסטורית תודעתית זו מעמידה את היהודים ואת היהדות בפני אתגרים שלא הכירה ומחייבת חיפוש דרכי פעולה ופתרונות על מנת לצאת מהמצב חסר המוצא שלעברו הובילו אותם השינויים ההיסטוריים.

ננסה לסקור מה היו החלופות שעמדו בפני היהודים?

חלופה ראשונה היא השארות במצב הקיים, בעיירה הקטנה, בבתים המטים לפול ובתוך מסגרת החיים המסורתית-דתית. ראוי שנזכור שהקנאות הדתית האולטרא אורתודוקסית המוכרת לנו כיום בישראל, נולדה כתגובת האורתודוקסיה למגמות המודרנה במזרח אירופה בתקופה ההיא. כך אפשר לראות בבירור איך כוחות העבר מנסים בכל כוחם לשמור על נכסיהם הרוחניים תוך מאמץ להגביה את החומות.

חלופה שנייה היא זו המועדפת על הסביבה המקומית, התבוללות – שמשמעותה היעלמות הזהות היהודית המקורית על שלל מאפייניה. כך עלולה להימחק תרבות שלמה, מהעתיקות והמעמיקות בקורות האנושות ממרחב העושר התרבותי של העולם. על המשמעויות הרוחניות של הכחדת עושר כזה אפילו קשה לחשוב. אך עם זאת, קשה שלא לראות מאוחר יותר, ברצחנות הנאצית ניסיון של כוחות אופל רוחניים לבצע הכחדה זו הלכה למעשה.

חלופה שלישית ומורכבת, היא השתתפות במרחב הפוליטי הלאומי המקומי, תוך שמירה על זהות יהודית מודרנית. זו היתה התפיסה שעמדה בבסיס תנועת הבונד בפולניה של לפני מלחה"ע השנייה. ראוי שנזכור שזו היתה תנועה רחבה מאוד, הקיפה ציבורים רחבים מאוד והייתה גדולה מספרית מהציונות. במשמעויות הרוחניות של אפשרות מורכבת זו ראוי להעמיק, אך זה עבודה כזו תחרוג ממסגרת מאמר זה.

חלופה רביעית, שהיתה מהתנועות הגדולות באירופה בתקופה האמורה, היתה ההגירה אל "העולם החדש" ובעיקר לארצות הברית. מיליוני יהודים עברו ממזרח אירופה לאמריקה בתקופת ההגירה הגדולה בשנים 1880-1924. בעולם החדש, שהיה כולו פסיפס של חברות מהגרים יכלו היהודים לשמור על זהותם ומנהגיהם באין מפריע. לאנטישמיות הממוסדת ולשנאת היהודים העתיקה, היתה אחיזה רופפת במקומות הללו.

החלופה החמישית, צמחה מתוך שילוב מיוחד בין מרכיבים שונים. מעניין לראות כיצד מרכיבים רוחניים עמוקים, תופעות היסטוריות רחבות ואירועים פיסיים, חוברים יחדיו לעיצוב חייהם של פרטים וקבוצה. גורם אחד היה ההתפתחויות החברתיות והרוחניות שהביאו לדומיננטיות של מרכיב הלאומיות בזהות ובשיח הפוליטי בסביבה בה חיו היהודים, כפי שנותח לעיל. גורם שני היה תהליכי העומק הרוחניים תרבותיים המביאים איתם את החילון וההשכלה שעברו על החברה היהודית ופתחו אופקים חדשים להבנת המציאות ורעיונות לפתרונות. וגורם שלישי, הלחצים הקונקרטיים מתוך החיים, האנטישמיות, אבדן הפרנסות המקוריות, הצפיפות והעוני הנוראי בו חיו יהודים רבים במזרח אירופה. (המפגש עם עוני נוראי זה, בעת בקורו בוילנה, היה אחד מהגורמים שדחפו את הרצל לקבל את הרעיון הבריטי לבחון אפשרות של הגירה יהודית מאסיבית למזרח אפריקה בשנת 1903).

כאן חשוב שנזכור: המבט העכשווי, יודע הכל, מכיל בתוכו את כל מהלך ההיסטוריה עד ימינו וכולל בתוכו את כל התהפוכות שעברו על היהודים ובעיקר השואה והקמת המדינה. בני הזמן (שדרכם עלינו להביט על מאורעות הזמנים), לא ידעו את שעתיד לבוא.

ניצחונה של הציונות והקמת מדינת ישראל גרמו להשתלטותו של נרטיב מסוים על הזיכרון הציבורי ולעיתים אף על כתיבת ההיסטוריה המקצועית.

חרף הקשיים שנמנו לעיל, מבט מעמיק המקלף את צעיפי הזיכרון והאינדוקטרינציה, הפוליטית של "המנצחים" מעמיד אותנו בפני עובדה היסטורית פשוטה: עד עליית הנאציזם לשלטון ב1933, היתה הציונות – אופציית הלאומית הטריטוריאלית היהודית – החלופה בעלת העדיפות הנמוכה ביותר מבין אלו שנמנו כאן!! מעידים על כך התפלגות היקפי ההגירה היהודית לרחבי העולם ממזרח אירופה עד ראשית שנות השלושים. רק זרזיף קטן זרם לא"י. השוליות מתעצמת כשאנו בוחנים לעומק את הרוח הגבית העצומה שקבלה הציונות עם כתב המנדט על ארץ ישראל שהוענק לבריטניה ע"י חבר הלאומים ב-1922, בו התחייבה בריטניה לפעול באופן אינטנסיבי למען הקמת בית לאומי ליהודים האמורים להגר לא"י. במשך כל שנות העשרים העדיפו היהודים או להישאר במקום מושבם, או להגר אל מעבר לים. ההגירה לא"י היתה רק חלק זעיר מאותו זרם אדיר של הגירה.

לא קל להודות בכך, אך השאיפה לאמת מחייבת להתמודד עם השאלה כיצד היתה נראית הציונות ללא הדחיפה המאסיבית לה זכתה במהלך שנות השלושים של המאה הקודמת. להתפתחות זו, של תשתית למדינה עצמאית, היו שלושה מרכיבים ארוגים זה בזה: עלייה מאסיבית נוכח האנטישמיות המתגברת במרכז ובמזרח אירופה, היקפי יבוא הון אדירים (במושגי התקופה) במסגרת הסכם "ההעברה" בין שלטון המנדט, ההסתדרות הציונית וממשלת גרמניה, הון שאיפשר את בניית התשתית הפיזית לקהילה היהודית בא"י, והגעה (הגירה) של כוח אדם מקצועי, מדעי, תרבותי מיומן ואיכותי שיכול היה לבסס את התשתית הנבנית בא"י.

כבר ציינו קודם שאין שום אפשרות להבין את תופעת הציונות אלא כחלק מתהליכים היסטוריים/רוחניים העוברים על מרכז ומזרח אירופה. מלחמת העולם השנייה מצאה את הקיבוץ היהודי האירופאי, בלתי מוכן לחלוטין לתוצאות המעשיות שיבואו כתוצאה מההתפתחויות הרוע הרוחני שהביא בכנפיו את השתלטות תורת הגזע הנאצית על עם ומדינה שהיו מרכז של התפתחות אנושית, כלכלית, מדעית ותרבותית עד אז.

עם סיום המלחמה ב-1945, על חורבות העם היהודי המזרח אירופאי, נוצרה סיטואציה היסטורית ייחודית בה חברו מספר גורמים חוץ-יהודיים, להפוך את החלום הציוני למציאות קונקרטית המתגשמת. יתכן ומרחק הזמן עדיין לא מאפשר לנו פרספקטיבה רוחנית להכיל ולהבין את כל משמעות האירועים הללו. הצבאות המנצחים, ואיתם העולם כולו, נחשפו לנוראות מחנות הריכוז וההשמדה, חוויה שלא נודעה כדוגמתה בהיסטוריה קודם לכן. לחץ של המוני הפליטים היהודיים ברחבי אירופה, שלא היו מוכנים לחזור לארצות מוצאם במזרח אירופה – ונדרש למצוא להם פתרון. בריטניה הגדולה, מחזיקת המנדט על א"י שיצאה מוחלשת מאוד מהמלחמה וסבלה סדרת משברים פנימיים חמורים שרק החלישו עוד יותר את נכונותה למאמצי שליטה אימפריילים. נוספה על כך התעוררות הלאומיות במושבות האימפריה ובייחוד מאבקה של הודו בהנהגתו של מהטמה גנדי, שזכתה לעצמאות ב-1947. שתי הסיבות האחרונות החלישו מאוד את המוטיבציה של בריטניה להמשיך ולהחזיק בא"י. מקץ שני דורות של הגירה, עלה והתחזק בארה"ב כוחו של "הקול היהודי" ובייחוד מעורבותם ותמיכתם הכספית של היהודים במפלגה הדמוקרטית שהיתה אז בשלטון. סטלין שליט ברה"מ, המנצח הגדול של מלח"הע השנייה, שאף להרחיב את הישגיו הפוליטיים אל מרחבים שקודם לכן לא היתה לו בהם דריסת רגל. השאלה היהודית בא"י סיפקה לו הזדמנות פז לתקוע טריז (או יתד) במזה"ת ולערער את ההגמוניה האנגלו/אמריקאית המסורתית באזור זה ע"י מעורבות אינטנסיבית מצידו. מעורבות רוסית אינטנסיבית הנמשכת באותם קווי מתאר גם בימינו אלה.

גם אם חלק מהמרכיבים שנמנו לעיל, נראים כסותרים, הרי הם הוכחה שהמציאות ההיסטורית היא לעולם רבת פנים, וגורמים הפוכים יכולים להשלים זה את זה ולעיתים אף לייצר, ברגע מסוים, שלמות המייצרת מציאות חדשה.

הזרוע השנייה, מקבילה לכל הגורמים החיצוניים-בינ"ל שנמנו לעיל, היתה התפתחות "המדינה שבדרך" היהודית-ציונית בארץ ישראל. שילוב של תהליכים פוליטיים, כלכליים עם תהליכים תודעתיים, תרבותיים וחברתיים יצרה תשתית מוצקה שעליה יכלו הציונים לבסס את תקוותם לעצמאות פוליטית ואת האמונה שבכוחם להיאבק למען הגשמת חלום זה.

אמנם המאבק (מלחמת העצמאות/קוממיות/שחרור/נכבה) היה קשה ועקוב מדם, אך בסופו של דבר התגשם חלומו של אבי הציונות המודרנית תיאודור הרצל, וחלומם של המגשימים ולאומיות יהודית עצמאית וטריטוריאלית הצטרפה אל קהילת העמים. קמה מדינת ישראל.

כאן מסתיים הפרק בו עסק המאמר ומתחיל פרק חדש בסיפור ההיסטורי המתמשך. כיצד מקיימים, מפתחים, מארגנים ומנהלים את האורגן החי הנקרא מדינה. זהו נושא הקרוב יותר לחוויות האישיות של רוב הקוראים, מעצם העובדה שכולנו נוטלים בו חלק מרגע היוולדנו כאן בארץ, כל אחד עם מטענו, הביוגרפיה שלו, דעותיו ואמונתו.

לדעתי, מציאות החיים כפי שהתפתחה בישראל מאז המאבק של 1947-8 ועד ימינו, לא יכולה שלא לעמת אותנו עם שני נושאים מרכזיים, המשפיעים עד היום וימשיכו להשפיע גם עמוק אל תוך העתיד. שניהם נמצאים בויכוח עמוק בתוך החברה הישראלית ושניהם מעמידים דרישות גבוהות של יושרה ויכולת ראייה היסטורית ורוחנית. הייתי רוצה להאמין שהחברה הישראלית תתעורר בעתיד (אינשאללה בקרוב!!). זאת משום שהדרך בה בוחרת החברה הישראלית עד היום (על רוב אגפיה, לכל הפחות) היא של התעלמות, הדחקה, האשמת האחר ואי לקיחת אחריות. אולי חמור מכל הוא הכחשת הסכנות הצפויות כתוצאה מהתייחסות זו.

ראשית עלינו להתמודד עם העובדה ההיסטורית/רוחנית הברורה, שהצלחתנו ואושרנו נבנו על תבוסה ואסון של הפלסטינאים. רק להאשים את הצד האחר בבליל של עובדות וסיפורים – הרי זו עמדה שאיננה לוקחת על עצמה שום אחריות. זהו גם מבט שאינו מנסה לגלות שום אמפתיה לאסונו של הזולת (הפלסטיני). מה המשמעות הרוחנית שהבניין אותו בנינו ואנו ממשיכים לבנות, בנוי על אסונם של שכנינו?

שנית, מזה יותר מחמישים שנה אנו שולטים, ככובש לא נאור, על חיי היום יום וגורלם של מעל לארבעה מיליון פלסטינאים בעזה והגדה המערבית. מה המשמעות המוסרית, ההיסטורית והרוחנית של העובדה שמשהו שטענת שמגיע לך, שדרשת לקבלו, שנאבקת על מימושו: עצמאות פוליטית לעם בארצו – לפתע כשזה מגיע לזכויותיו של אחר, אין לכך כל משמעות בעינך. האם הקורבן האולטימטיבי הפך למקרבן? ומדינת ישראל עוברת על ההגדרה הבסיסית: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". והלל הזקן, כמאמר המדרש, הרי קבע ש"זו כל התורה על רגל אחת".

ימים אלה, בהם נחתם המאמר, מטיחים בפנינו שאלה מוסרית/רוחנית נוספת: איך עם של פליטים יכול להיות כל כך קשה לב לשוועתם של פליטים שהגיעו אלינו. האם כקבוצה יש בנו כ"כ הרבה אכזריות? או שזו רק עליית מדרגה מהגזענות אותה חוו עדות המזרח בשנות החמישים?

בימים של מועד נעים להביט אחורה בגאווה וסיפוק, וקדימה בתקווה וציפיות. אך אסור שהרגשות האנושיים הללו ימנעו מאיתנו את המבט החודר, האמיתי וזה שאיננו נותן הנחות לעצמו.

מעל כל ניסיון לצפות לאן יתפתחו הדברים, מתנוססת רוחה של האמרה העתיקה "מיום שחרב בית המקדש, ניתנה הנבואה ל…."

עם זאת מותר לנסות לומר, בזהירות הנדרשת, שהתבוננות נכוחה באמת, לקיחת אחריות ומחשבה אמפטית על האחר עוד לא הזיקה לאף אחד.

בראשית המאמר ציינתי שכל שייכתב כאן הוא בבחינת קצוות פרומים לפתיחתה של שיחה ולא קביעות מדעיות מוחלטות. ככל שהתקדמתי בעיון ובכתיבה רק נוכחתי עד כמה הנושאים הללו רחבים וכל סימן שאלה, רק מצמיח את הבאים אחריו. שטיינר מעלה מחשבות רחבות לגבי הנושא הזה, אך אלה יצריכו מחקר מקיף ומעמיק ביותר, שלא ניתן היה להכליל במאמר זה. לעיסוק במתודה ההיסטורית יש עוד צד שלדעתי רק מגביר את העניין בה. כל ניסיון להתעמקות בשאלות גדולות, מביא אותנו הישר לפתחן של שאלות רוחניות רחבות. גם אם מנסים, אי אפשר להתחמק מלהתמודד עם השאלות הללו, ואני יצאתי נשכר מכך. וגם נבוך.

————————————————————-

הערה בבליוגרפית: היקף החומרים העוסקים בשאלות הללו הוא עצום וכל ניסיון להמליץ על רשימת קריאה יהיה חלקי ביותר. לגבי העובדות המוזכרות במאמר, גוגל ו-ויקיפדיה נותנים כיום גישה פשוטה וקלה ביותר לכל קורא המתעניין בהרחבת בפרטים ובעובדות, או בהפרכת הנאמר. אשמח לעמוד לרשות כל מתעניין. giladallon1@gmail.com