רודולף שטיינר

16.11.1908    ברלין    GA107

תרגם מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג

ההרצאה מופיעה בספר: ידע כמקור של ריפוי

ישנו גם תרגום נוסף מאנגלית של שוני תובל – ראו כאן

בהמשיכנו את מחקר מחלותיו השונות של האדם ובריאותו, שערכנו לפני שבוע במסגרת קורס החורף, ניטול בפירוט יתר אותם דברים שהוא קשור אליהם. לימודנו יתפתח ויתפשט להכרה נרחבת ומדויקת יותר, ביחס לטבע האדם, משהתאפשר דרך האנתרופוסופיה עד כה.

הואיל ונצטרך זאת מאוחר יותר, יהיה עלינו לנהל היום דיון במהותם ובמשמעותם של עשרת הדיברות. כאן יהיה עלינו לומר משהו אודות החשיבות העמוקה של מושגים כגון החטא הקדמון, גאולה, וכן הלאה, ואנו נראה כיצד רוכשים מושגים אלה משמעות חדשה לאור גילויינו האחרונים ביותר הכוללים בהם את הללו שנובעים מהמדע. במגמה זו עלינו לבחון מקרוב יותר את טבעו היסודי של דוקומנט נפלא זה שבקרינתו מן ההיסטוריה הקדומה של העברים מופיע לפנינו כאבני בניין חשובות ביותר למקדש שהוקם כמעין פרוזדור למהות כריסטוס. מדוקומנט כזה כעשרת הדיברות יתברר לנו באורח גובר והולך באיזו מידה מועטה חופפת המסגרת שבה מכירים בני האדם את התנ"ך כיום, לדוקומנט זה כהווייתו. מהפרטים שניתנו בשתי ההרצאות האחרונות על 'התנ"ך והחוכמה' אפשר לתפוס מה מוטעה יהיה לומר שאנו פשוט מוצאים שגיאות בפרטי התרגום ושאין צורך להיות דקדקניים כל כך. יהיה זה שטחי לטפל בדברים אלה כך. היזכרו שהבהרנו כיצד צריך להיות התרגום הנכון של הפסוק הרביעי בפרק השני של בראשית! "אלה תולדות אדם." בשני המקרים משתמשים באותה מילה. יש לכך חשיבות עצומה שמשתמשים באותה מילה הן כשמדברים על מוצאו של האדם מהשמיים ומהארץ והן על צאצאיו של אדם. דברים כאלה אינם מהווים גיבוב שטחי על מנת לתקן את התרגום. הם נוגעים לא רק בתרגום ובמשמעותו, אלא אף בהבנת תעודה קדומה זו ביחס לאדם. אנו מדברים למעשה מתוך המקורות החיים של השקפת עולמנו האנתרופוסופית כשאנו אומרים ששיקום התנ"ך עבור האדם בצורה אמיתית מהווה אחת התפקידים החשובים ביותר של השקפת עולם זו, השקפת עולמה של האנתרופוסופיה. יותר מכל אנו מעוניינים במה שנאמר בהרחבה לגבי עשרת הדיברות. עשרת הדיברות מפורשים על ידי רוב בני האדם כיום כמו היו פקודות חוק, כלומר, כחוקיה של כל מדינה מודרנית. יש להודות שחוקי עשרת הדיברות רחבים וכלליים יותר ובעלי חיוניות שאיננה תלויה בתקופה ובמקום שבו ניתנו. מהותם אוניברסלית יותר. אולם בני האדם מכירים בהם כבעלי אפקט ומגמה כמו לכל ספר חוקים מודרני. בהיראותם כך אין בתכולתם אותה משמעות רבת חיות הכלולה בהם למעשה. את הדבר הזה אפשר להסיק מהעובדה שכעת לכל התרגומים שבהישג יד מוצמד, בלא יודעין, הסבר שטחי בעיקרו שכלל וכלל איננו ברוח משמעותם המקורית. כשניכנס לפנים רוח זו תיווכחו לדעת שנתינת פירוש להם מהווה חלק מהלימוד שזה עתה התחלנו אותו על אף שייתכן והדברים ייראו כך כמו ניצור בדיוננו בהם סטייה בלתי נאותה.

הבה וננסה בדרך הצגת העניין לקרב איכשהו את עשרת הדיברות ללשוננו ולאחר מכן נשתדל לגשת לעניין מקרוב יותר. יתגלה שדברים רבים בתרגום זה – אם נרצה לכנותו כך – יצטרכו לעבור עיבוד. אולם כפי שנראה עד מהרה ברצוננו לגעת במשמעותם החיה בפשרם האמיתי ברוח שפתנו. כשמישהו מתרגם לפי משמעות הטקסט מבלי להתייחס לתוכן המילולי של כל מילה ומילה – רק הגרוע ביותר עלול כמובן לנבוע מכך, כי החשיבות של כל הדבר מושרשת במילה ובערכיות הנפשית שהייתה לה בזמנה שלה, וכשנתפסת מלוא המשמעות – דוברים אלינו עשרת הדיברות כך:

1. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

אנכי האלוהי הנצחי שחווה אתה בעצמך. הוצאתיך מארץ מצרים שבה לא יכולת ללכת אחרי בעצמך.

2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

מעתה והלאה לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. הכר לא תכיר כאלוהים רמים יותר את הללו המראים לך דמות של המופיע בשמיים ממעל או הפועל מתוך האדמה מתחת ולא בין השמיים ובין הארץ. לא תעבוד את המצוי מתחת לאלוהי שבעצמך, כי אני הנני הנצחי שבך הפועל לפנים גופך וממנו משפיע על הדורות הבאים. מהותי מהות אלוה שבהתפתחות. אם לא תכירני בך כאלוהיך אחדל מלהיות טבעך האלוהי בבניך, בנכדיך ובניניך וגופיהם יתנוונו. ואם הכר תכיר בי בעצמך – אמשיך ואחיה בך עד לאלף דור וגופי בני עמך ישגשגו.

3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא

דבר לא תדבר אודותיי בכזב, כי כל דבר כזב ביחס ל'אני' שבך – ישחית את גופך.

4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

עליך להבחין בין יום עבודה לבין יום השבת. על מנת שקיומך יוכל להיות תמונה של קיומי שלי. כי ההווה בך בתור – 'אני' ברא את העולם בשישה ימים ושכן בפנים עצמותו ביום השביעי. ועל כן חייבים לפנות מעשיך ומעשיי בנך ומעשיי בתך ומעשיי עבדיך ומעשיי בהמותיך ומעשיי כל אשר לך במשך שישה ימים כלפי חוץ וביום השביעי יופנה מבטך לבקשני בך."

5. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

המשך לעבוד בדרכי אביך ואימך כדי שהקניינים אותם רכשו, דרך הכושר שפיתחתי בהם, יישארו בך כקנייניך שלך."

6. לא תרצח.
7. לא תנאף.
8. לא תגנוב.
9. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

לא תזלזל בכבוד רעך בדברך כזב עליו.

10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

לא תסתכל בקנאה על קנייני רעך. לא תסתכל בקנאה אל אשת רעך, ולא על עבדיו ולא על שאר רכושו.

ועתה הבה ונשאל את עצמנו מה בעצם מראים לנו עשרת הדיברות הללו, ואנו נראה ולא רק בחלק הראשון, אלא אף בחלק האחרון ובאורח נסתר לכאורה, שהם מראים לנו, שלעם העברי הוגד דרך משה שהכוח שהתגלה והכריז על עצמו בסנה הבוער במילים: "אהיה אשר אהיה", אני הנני – בשמו שלו – יהיה מעתה עִם העַם העברי. זוהי התייחסות לעובדה ששאר העממים באבולוציית האדמה לא היו מסוגלים להכיר את ה'אני הנני', את התשתית הראשונית האקטואלית של המרכיב הרביעי בישות האדם – בעוצמה ובבהירות עזות כל כך כעם העברי. האלוהים שיצק טיפה מישותו שלו לפנים האדם כדי שהמרכיב הרביעי שלו ייעשה נושאה של טיפה זו – נושא ה'אני' – אלוהים זה התוודע לעמו לראשונה דרך משה.

על כן אנו יכולים לפרש את עשרת הדיברות כדלהלן. האל יהוה היה אכן פועל באבולוציה של האנושות עד לאותה עת, אולם תוצאות פעילותן של ישויות רוחיות יכולה להתגלות אך ורק לאחר התרחשותה. על אף שפעל רבות בעמים הקדמונים, הרי שדרך משה נהיה הדבר למושג, לרעיון ולכוח אקטואלי. חשוב היה שיבהיר לעמו כיצד עשויה מהות ה'אני' שלהם להשפיע על חייהם. באשר לעם זה, יש לראות את יהוה כישות-מעבר היוצקת את הטיפה לאינדיבידואליות של האדם והמהווה בו זמנית אלוהים לאומי. העברי כפרט היה חש בחלק מעצמו זיקה ל'אני'-התגשמות-אברהם שזורם היה דרך כל הגזע העברי – עניין זה ישתנה בהמשך רק עם הופעת הכריסטיאניות. אך כל מה שצריך היה להתרחש סופר כבר מראש בברית הישנה – ובייחוד דרך מה שהיה למשה לספר לעמו.

אנו רואים את כל כוחה של ההכרה ב'אני' חודרת לאט לאט אל העם העברי בסיפור של הברית הישנה. העם העברי אמור היה להגיע להכרה מלאה של ההשפעה שתהיה על האדם כתוצאה מכך שהוא ירגיש את ה'אני' בתוכו, יחווה את שם אלוהים: "אהיה אשר אהיה," או "אני הנני," את ההשפעה של זה על הפנימיות העמוקה ביותר שלו.

כיום דברים אלה נחווים רק בצורה מופשטת. מדברים על ה'אני' ועל מה שקשור אליו וזה נשאר רק בגדר מילים. אולם כאשר רק ניתן ה'אני' לראשונה לעם העברי, בצורה העתיקה של האלוהים, הוא נחווה ככוח חדש אשר חדר אל האדם ושינה לגמרי את מבנה שלושת גופיו: האסטרלי, האתרי והפיזי. צריך היה לספר לבני העם העברי שתנאי חייהם, בבריאות ובחולי, יהיו שונים אחרי שיש להם 'אני' מאשר אלה שהיו להם לפני כן. לכן היה זה הכרחי לספר להם שמעתה אסור להם להביט רק לשמיים מעל או לארץ מתחת בדברם על אלוהים, אלא גם לתוך נפשם שלהם פנימה. כאשר אדם מתבונן לתוך נפשו מתוך מסירות לאמת, זה מוביל לחיים נכונים – לבריאות טובה. הכרה זו עומדת בבסיס של עשרת הדיברות, בעוד שתפיסה לא נכונה של מה שחדר לנפש האדם כ'אני' גורמת לאדם לנבול בגופו ובנפשו, להיהרס. צריך רק להיות אובייקטיביים כדי לראות כי עשרת הדיברות לא נועדו להיות חוקים חיצוניים בלבד, אלא הם למעשה נועדו להיות מה שדיברנו עליו כאן, כלומר, דבר בעל משמעות מירבית לגבי בריאותם ותקינותם של שלושת גופי האדם. אך היכן קוראים ספרים בצורה נכונה בימים אלו? צריך רק להפוך עוד כמה דפים כדי למצוא, בדיון נוסף על עשרת הדיברות, מה שנאמר לעם העברי בנוגע להשפעתם על האדם כולו. נאמר שם: "והסירותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא." (שמות כ"ג, פסוקים 26-27).

פירוש הדבר הוא כי כאשר נעשה ה'אני' חדור בתמצית של עשרת הדיברות, אחת התוצאות היא שאינך יכול למות כאשר אתה בצעירותך, כי דרך הבנת ה'אני' הנכונה יכול לזרום משהו אל שלושת הגופים: האסטרלי, האתרי והפיזי, שיגרום למספר ימיך להתמלא, כלומר שיאפשר לאדם לחיות בבריאות טובה עד לזקנה.

דבר זה נאמר בבהירות. אולם נדרש לחדור די לעומק בדברים אלה. התיאולוגים המודרניים אינם מסוגלים כמובן לעשות זאת כה בנקל. ספרון פופולרי מסוג זה, מרגיז ביותר, ובייחוד מפני שבשביל פרוטות אחדות נכלל בין הערותיו ביחס לעשרת הדיברות המשפט הבא: "ניתן לראות אל נכון שבעשרת הדיברות מושתתים חוקים יסודיים לאנושות. מחציתם הראשונה מהווה דיברות שעניינם אלוהים ומחציתם השניה דיברות ביחס לאנשים". כשאין ברצון המחבר להרחיק מדי מן ההתחלה הוא מוסיף שהדיבר הרביעי חייב להיכלל במחצית הראשונה שעניינה אלוהים. דרך שייכו את המספר ארבע למחצית הראשונה ואת המספר שש למחצית השניה מהווה דוגמא קטנה לפעילותם של האנשים בימים אלה. כל שאר הדברים בספר זה מצויים בפרופורציה נאותה למשוואה המעניינת: 4 שווה ערך ל-6.

אנו מעיינים כאן בהסבר שניתן לעם העברי: כיצד ה'אני' צריך לשכון כיאות בתוך שלושת גופי האדם. מה חשוב שנאמר דבר זה ואנו פוגשים זאת בדיבר הראשון מכולם: כשמודעים אתם ל'אני' זה בהיותו הניצוץ האלוהי, הואיל ועליכם לחוש שבפנים ה'אני' שלכם מצוי ניצוץ, נציגו של העילאי ביותר, האלוהות הנאצלת ביותר הקשורה בבריאת האדמה!

הבה ונעלה לפנינו את מה שיש לאל ידנו לומר בקשר לתולדות אבולוציית האדם: גופו הפיזי התפתח על שבתאי הקדום. אלים פעלו עליו. גופו האתרי התווסף לו על השמש הקדומה. המשך התפתחותם של שני הגופים תלוי היה אף הוא בפעילותן של ישויות רוחיות אלוהיות. לאחר מכן, על הירח הקדום, עוצב הגוף האסטרלי וכל זה בפעילותן של ישויות רוחיות אלוהיות. מה שהפך את האדם לישות שאנו מכירים כיום, נגרם בעיצוב ה'אני' שלו על האדמה.

האלוהות העילאית ביותר נוטלת הייתה חלק בזה. כל עוד לא היה האדם מסוגל להיות מודע היטב לגבי מרכיב רביעי זה של ישותו, לא הייתה יכולה לשכון בו דעת האלוהות העליונה ביותר שסייעה לברוא אותו ואשר הייתה שוכנת בו. על האדם לומר לעצמו: "ישויות אלוהיות היו פועלות על גופי הפיזי אך הן נשגבות פחות מן האלוהות המעניקה לי כעת את ה'אני'." כך הדבר לגבי הגופים האתרי והאסטרלי. ועל כן צריך היה להיאמר לבני העם העברי, שלהם יועד ה'אני' תחילה: "דעו לכם שכל הללו מסביבכם הם עמים עובדי אלילים, שבשלב התפתחותם הנוכחי עשויים להיות אפקטיביים בגופיהם האסטרלי, האתרי והפיזי. האלוהים הפועל ב'אני' נוכח מאז ומעולם; הוא מצהיר על נוכחותו דרך פעילותו ובריאתו, אך בשמו התוודע אליכם כעת."

כשהוא מקבל את האלים האחרים אין האדם ישות חופשית, אלא ישות הסוגדת לאלים של גופיו הנמוכים יותר. בהכירו במודעות את האלוהים, שחלק ממנו הוא נושא בפנים ה'אני' שלו, הוא נעשה לאדם הניצב בפני בני דורו כישות חופשית. כיום אין האדם ניצב מול גופיו האסטרלי, האתרי והפיזי באותה זיקה כמו כלפי ה'אני' שלו. הוא שוכן בתוך ה'אני' שלו. הוא צמוד אליו מיידית. הוא יחווה את גופו האסטרלי באורח דומה רק כאשר ישַנה אותו למאנאס או רוח-העצמיות, ואת גופו האתרי ישנה בטרנספורמציה לבודהי, או רוח-החיים, כשבאמצעות ה'אני' שלו יפתח זאת לישות אלוהית. על אף שה'אני' היה האחרון שבקע ועלה, הוא עודנו זה שבו שוכן האדם. בהיות לו תודעה מודעת לגבי הווית ה'אני' שלו, הוא ידע מהות זו המתייצבת במישרין בפני אלוה, בה בשעה שעיצוב גופיו האסטרלי, האתרי והפיזי שברשותו כעת, התהוו על ידי האלים שבאו לפני כן.

העמים שמסביב לעם העברי סגדו לאותם אלים שפעלו על הגופים הנמוכים יותר של ישות האדם. ביוצרם דמות מאותם אלים נמוכים יותר, הייתה לה צורה של משהו המצוי על האדמה, בשמיים, או בין השמיים והאדמה. כל המצוי בפנים האדם נמצא בשאר הטבע. אם הוא יוצר דמויות מהממלכה המינרלית – מסמלות הן עבורו את האלים שפעלו על גופו הפיזי. בעצבו דמויות מממלכת הצומח – הן מסמלות את אותם האלים בלבד שפעלו על גופו האתרי כי לאדם גופו האתרי במשותף עם עולם הצומח. דמויות מעולם בעלי החיים עשויות לסמל בשבילו רק את אותם אלים שפעלו על גופו האסטרלי. אולם האדם נעשה לנזר הבריאה של האדמה במה שהוא מקיף ב'אני' שלו. שום דמות חיצונית אינה יכולה לבטא זאת, ועל כן היה צורך להדגיש זאת בבירור ובעוצמה בפני העם העברי: "אתם נושאים בקרבכם את הזורם אליכם מהמהווה כעת את העליון מבין האלוהים. לא ניתן לסמלו בדמות מהממלכות המינרלית, הצומח או בעלי החיים הואיל והוא כה מרומם. כל האלים שסוגדים להם באורח זה הם אלים נמוכים מהאלוהים השוכן ב'אני' שלכם. והיה אם תעבדו את אלוהים זה שבקרבכם, יצטרכו האחרים לעזוב. או אז תהיה בכם העוצמה האמיתית והבריאה של ה'אני' שלכם בפנימכם." דבר זה, הנאמר לנו מיד בהתחלה, בראשון מבין עשרת הדיברות, קשור בַּרזים העמוקים ביותר שבהתפתחות האדם. "אני הנני האלוה הנצחי שאותו אתם חווים בפנימכם. העוצמה שאני מחדיר ב'אני' שלכם נעשית לאימפולס, לכוח שיאפשר לכם לברוח מארץ מצרים שבה לא יכולתם ללכת אחרי בתוך עצמכם."

משה, לפי הנחיית יהוה, הוביל את עמו אל מחוץ למצרים. על מנת להבהיר לנו זאת היטב, מצוין במיוחד שיהוה רצה לעשות מבני עמו עם של כוהנים. בקרב בני העמים האחרים היו כוהנים-חכמים חופשיים שהתבדלו מהם. הללו היו בני חורין שידעו אודות הסוד הכביר של ה'אני' ואשר אף הכירו את אל- ה'אני' שאין לו תמונה. כך היו מצד אחד בארצות אלה מספר כוהנים-חכמים המודעים ל'אני' ומצד שני שכבות המוני העם הבלתי חופשיים שרק יכלו להקשיב למה שהכוהנים, בפיקוח חמור ביותר, נתנו לו לזרום אל העם מהמיסטריות. לאינדיבידואל, לפרט, לא הייתה גישה ישירה זו, אלא לכוהן-החכם שתיווך עבורו.

הבריאות והשגשוג של העם היו תלויים בכוהנים-החכמים הללו. בריאותו ופריחתו של העם הייתה תלויה באופן שבו הכוהנים-החכמים ארגנו דברים ואיזה מוסדות הם ייסדו.

יהיה עלי לספר לכם הרבה כדי לשרטט לפניכם את המשמעות העמוקה של מקדש השינה המצרי וכיצד השפיע על בריאות האנשים – אם ארצה לתאר מה הופק מפולחן כזה, פולחן אפיס (Apis) למשל – בדרך של תרופות פופולאריות למען אושרם הכללי של האנשים. ההכוונה וההנהגה של האנשים הייתה תלויה במתקדשים שבמרכזי פולחן אלה שהיו מספקים את משקה הבריאות. אולם כעת היה על דבר זה להשתנות. העברים נועדו להיעשות לעם של כוהנים. כל אחד מהם חייב היה לחוש את ניצוץ יהוה אלוהים בפנימו, חייב היה לחוש בקשר ישיר אליו. לא עוד יהיה הכהן המתווך היחיד. על כן הונחו כך האנשים שמודעותם הופנתה לכך שתדמיות הכזב, הדימויים הנמוכים יותר של האל העליון, מהווים אף הם כוח הרסני לבריאות.

וכעת מגיעים אנו למשהו שלא יגיע בנקל לתודעתו של האדם בן ימינו. טעויות נוראיות למדי נעשות בהקשר זה. רק הללו היכולים לחדור למדע הרוחי יודעים את הדרכים הנשגבות שבהן מתפתחות בריאות ומחלה. בלכתכם ברחובותיה של עיר גדולה – אם תקלטו לתוך נפשכם את הדברים המכוערים המוצגים בחלונות ובשלטים – יפגע בכם אפקט הרסני. למדע החומרני אין שום מושג מה רב ההיקף בו שורים זרעי חולי בסוג זה של כיעור. המדענים מבקשים אחר גורמי המחלות בווירוסים ואינם מכירים בכך באילו דרכי עקיפין נעוץ מקור המחלה בנפש. רק אנשים המודעים למדע הרוחי ידעו מה פירושו של דבר לקלוט דימויים שונים פנימה.

הדיבר הראשון אומר בראש ובראשונה שעל האדם להיות מסוגל מכאן ואילך לדמות לעצמו שמעבר לכל מה שניתן לבטא רוחית באמצעות דימוי עשוי להיות אימפולס שלא ניתן להיעשות לדימוי. דבר זה יוצר זיקה בין ה'אני' לבין העל-חושי.

"חושו בעוצמה ב'אני' שבתוככם. חושו בו כך עד כי דרך 'אני' זה תשזור ותזרום הוויה אלוהית –שהיא נשגבת יותר מכל דבר שאתם יכולים לתארו דרך דימוי. או אז יהיה לכם בתחושה כזאת כושר בריאות שיחזיק בבריאות את גופכם הפיזי, את גופכם האתרי ואת גופכם האסטרלי."

דחף 'אני' עז, היוצר בריאות טובה, נועד להינתן לעם העברי. אם יכיר ב'אני' זה כיאות – ייווצרו הגופים האסטרלי, האתרי והפיזי באורח תקין וייצרו כוח חיים עז בכל פרט ודבר זה יחדור בהדרגה לעם כולו.

מאחר ועם נחשב ככולל אלף דורות, כך אמר יהוה אלוהים: "על ידי חקיקה נאותה של ה'אני' ייעשה האדם עצמו למקור של בריאות קורנת כך שכל העם ייעשה לעם בריא עד לדור האלף." אם בכל זאת אין מבינים את ה'אני' נכונה, קמל הגוף ונעשה חלש וחולני. אם אין האב שם את ה'אני' בנפשו באורח נכון, ייעשה גופו חלש וחולני, ה'אני' יפרוש ממנו בהדרגה. הבן יהיה יותר חולני והנכד עוד יותר. ולבסוף לא יהיה דבר עוד, אלא קליפה בלבד ממה שהאל יהוה חזר ושנה. זה שאינו מניח ל'אני' להתחזק בבריאות, גורם לגוף שיקמול בהדרגה עד למרכיבו הרביעי. וכך אנו רואים שמה שמוצג בפני עמו של משה בדיבר הראשון, הוא התפקוד הנכון של ה'אני'.

אנוכי האלוהי הנצחי שאותו אתה חווה בעצמך. הוצאתיך מארץ מצרים שבה לא יכולת ללכת אחרי בעצמך. על כן לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. הכר לא תכיר כאלוהים רמים יותר את הללו המראים לך דמות של המופיע בשמיים מעל או הפועל מתוך הארץ או בין השמיים והארץ. לא תסגוד למצוי מתחת לאלוהי שבעצמך, כי "אני הנני" הנצחי שבך, הפועל לפנים גופך וממנו משפיע על הדורות הבאים. אני טבע אלוהי הפועל בך – לא 'אני אל קנא!', זה לא אומר כלום כאן. אם לא תכירני בך כאלוהיך אחדל מלהיות טבעך האלוהי בבניך, בנכדיך ובניניך וגופיהם יתנוונו. ואם תכירני בעצמך אמשיך ואחיה בך עד לאלף דור וגופיי בני עמך ישגשגו.

אנו רואים שהמשמעות איננה הפשטה בלבד, אלא דבר חי, בעל חיוניות שנועד לפעול לפנים דביר בריאות העם. אופייה החיצוני של הבריאות נעוץ ברוחי אשר הוא מקורו. ובני העם מתוודעים אליו צעד אחד צעד. דבר זה מובע במיוחד בדיבר השני האומר: "לא תיצור כל דימויי כזב משמי, מאשר שוכן בך ב'אני', כי דימוי אמיתי יעשך בריא וחזק ובאמצעותו תצליח, בה בשעה שדימוי כזב יגרום לגופך להתנוון." כך נחקק אצל כל פרט מעמו של משה שבכל פעם שהוא מזכיר את שם האלוהים תהיה זו התראה לעצמו: "אכיר בשם של הוויה זו שנכנסה לתוכי, שחיה בי, את טיפוח הבריאות הטובה."

"דבר לא תדבר אודותיי בכזב, כי כל דבר כזב ביחס ל'אני' שבך ישחית את גופך."

ולאחר מכן בדיבר השלישי, מצויה התייחסות עזה ומיוחדת לאדם המהווה מיקרוקוסמוס אמיתי בהיותו 'אני' פועל ויוצר. כשם שהאל יהוה ברא במשך שישה ימים ונח ביום השביעי, על האדם ביצירתו שלו לעשות כמוהו. בדיבר השלישי מצוין בהדגשה: "אתה האדם בהיותך 'אני' אמיתי, עליך להיות תדמית אלוהיך העליון ביותר ולפעול במעשיך כאלוהיך." זוהי התראה להיעשות דומה יותר ויותר לאלוהים שהתגלה למשה בסנה הבוער.

"עליך להבחין בין יום עבודה לבין יום השבת על מנת שקיומך עשוי יהיה להוות תמונת קיומי. כי ההווה בך בתור 'אני' ברא את העולם בשישה ימים ושכן בפנים עצמותו ביום השביעי. ועל כן חייבים לפנות מעשיך ומעשי בנך, בתך, עבדיך, בהמותיך ומעשי כל אשר לך במשך שישה ימים כלפי חוץ וביום השביעי יופנה מבטך לבקשני בך."

כעת נכנסים הדיברות יותר ויותר לפרטים, אולם ברקע מצויה תמיד המחשבה שכוח האבולוציה הפועל – הוא יהוה. בדיבר הרביעי מונחה האדם מהעל-חושי אל המוחש החיצון. קיימת התייחסות חשובה בדיבר הרביעי שיש להבינה. כשמגיח האדם, כמי שמודע לגבי ה'אני' שלו, נדרשים לו אמצעים חיצוניים כדי לטפח את הווית קיומו. הוא מפתח את הקרוי בפינו רכוש וקניין אישיים. אילו חזרנו לאחור, למצרים הקדומה, לא היינו מוצאים בה עדיין רכוש פרטי בין ההמונים. היינו מוצאים שהללו שהיו בעלי רכוש היו הכוהנים-החכמים, אולם כעת בהתפתח ה'אני' האינדיבידואלי, נחוץ לאדם להחזיק במצוי מחוץ לו ומסביבו ולהכין מסגרת פעילות נאותה לעצמו. ועל כן נאמר בדיבר הרביעי שמי שמאפשר ל'אני' לפעול בפנימו רוכש קניינים, ושקניינים אלה נשארים צמודים לכוח ה'אני' המתקיים בעם העברי מאב לבן ולנכד, ושלקנייני האב לא יהיה ביטחון בעוצמת כוח ה'אני' אם הבן לא ימשיך את עבודת אביו בעוצמה שעברה אליו מאביו. על כן נאמר: "פעל כך שה'אני' אשר בפנימך יהיה כה חזק עד כי ימשיך לפעול דרך הבן שיוכל לרשת עם קנייני אביו את האמצעים שעל ידם ישובץ בסביבה החיצונית." כך נחקקה במודעות רוח שמירת הקניין בבני עמו של משה ומודגש היטב בכל החוקים שלאחר מכן שכוחות חבויים ניצבים מאחורי כל המתרחש בעולם. בה בשעה שזכות הירושה מתקבלת כיום באורח חיצוני ומופשט, הרי שהללו שהבינו את הדיבר הרביעי מודעים היו לכך שכוחות רוחיים מתפשטים ועוברים דרך הקניין מדור לדור, חיים מדור לדור והם מגבירים את כוח ה'אני' ועל ידי כך נוטל כוח ה'אני' של הפרט דבר המובא ומגיע אליו מכוח ה'אני' של אביו.

הדיבר הרביעי מתורגם בדרך כלל באורח מעוות ביותר. אולם הנה משמעותו האמיתית: "הכוח החזק של ה'אני' יתפתח בך ממי שהיה לפניך והוא יעבור הלאה לבנך על מנת שמהות זו שתמשיך ותשכון בו דרך קנייני אבותיו תיצמד לכוח ה'אני' שלו. "המשך לעבוד בדרכי אביך ואמך כדי שהקניינים שזכו בהם באמצעות הכוח שפיתחתי בהם יישארו עמך כקניינך שלך." נוסף לכך מושתת דבר זה בכל החוקים האחרים, שכוח ה'אני' של האדם מתגבר על ידי שימוש נכון באימפולס ה'אני' ונהרס על ידי שימוש בלתי נכון.

הדיבר החמישי אומר משהו שניתן להבינו במשמעותו הנכונה באמצעות מדע הרוח בלבד. כל הקשור בהריגה, בקטילת חייו של הזולת, מחליש את כוח ה'אני' המודע לעצמו באדם. ניתן על ידי כך להגביר כוחות מאגיה שחורה באדם, אולם במקרה זה מהווים הם כוחות אסטרליים מוגברים בלבד בה בשעה שכוח ה'אני' נותר בצד. האלוהי שבאדם מתכלה על ידי כל הריגה. על כן מתייחס חוק זה לא רק למשהו מופשט. הוא אף מתייחס למשהו שבאמצעותו זורם כוח חבוי לאימפולס ה'אני' של האדם כשהוא מטפח חיים, כשגורם הוא להם לפרוח וכשאין הוא הורס חיים. זה מוצג כאידיאל לחיזוק כוח ה'אני' האינדיבידואלי.

אותו הדבר ניתן בדיבר השישי והשביעי. בהדגשה פחותה משהו בהתייחס לאספקטים אחרים של החיים. דרך נישואים נוצר מרכז לעוצמת ה'אני'. מי שהורס את הנישואים מחליש על ידי כך את העוצמה שצריכה לזרום ל'אני' שלו. כך הדבר לגבי מי שנוטל משהו מ'אני' זולתו ומבקש להגדיל את קניינו שלו על ידי גניבה וכולי. בהחלישו באורח זה את כוח ה'אני' שלו. אף כאן תהא המחשבה המנחה העוברת מקצה עד קצה שאל לו ל'אני' להיחלש.

והנה אף נרמז בשלושת הדיברות האחרונים כיצד מחליש האדם את ה'אני' שלו על ידי הכוונה שגויה של מאווייו. לחיי התשוקה חשיבות רבה לכוח ה'אני'. האהבה מגבירה את כוח ה'אני'. הקנאה והשנאה גורמות לו לקמול. בשנוא אדם את זולתו, בזלזלו בכבודו, בדברו אליו כזב – הוא מחליש על ידי כך את כוח ה'אני' שלו עצמו. הוא מצמצם בזה את כל הבריאות והחיוניות המקיפות אותו. כך הדבר כשמקנא הוא בקנייני הזולת, התאוות לְרכוּש הזולת מחלישה את כוח ה'אני' שלו. כך הדבר בדיבר העשירי, כשמביט אדם בקנאה כיצד מנסה רעהו להגדיל את נכסיו, במקום שישאף לאהבת רעהו שעל ידה יוכל להרחיב את נפשו ולגרום לחיזוק ה'אני' ולשגשוגו.

אך ורק בהביננו את כוחו המיוחד של יהוה אלוהים ובהחזיקנו לפנינו את אורח התגלותו למשה, נתפוס באורח מקיף את טבעה המיוחד של התודעה שצריכה הייתה לזרום אל העם. ביסוד הכל מצויה העובדה שהללו אינם מהווים חוקים מופשטים, אלא חוקים בריאים ובמשמעות הנרחבת ביותר מוענקות כאן תפיסות מרפאות לגוף, לנפש ולרוח. מי שמקיים את הדיברות הללו לא באופן מופשט, אלא באורח חי, יסב לעצמו אושר כללי והתקדמות מלאה בחיים. לא ניתן היה בעת ההיא להגיש זאת מבלי לכלול הוראות מפורטות כיצד יש לשמור את הדיברות. הואיל ויתר העמים חיו באורח שונה בתכלית השינוי מהעם העברי, לא היו דרושים להם חוקים כאלה על כל המיוחד המשתמע מהם.

כאשר לוקחים המלומדים בימינו את עשרת הדיברות, כשהם מתרגמים אותם בעזרת מילון ובהשוותם אותם לחוקים אחרים, לחוקי חמורבי למשל, נראה שאין להם הבנה ביחס לאימפולס שמאחורי הדיברות. החשיבות אינה ממוקדת ב'אל תגנוב' או 'שמור חג זה או אחר לקדשו' אלא ברוח הזורמת דרך עשרת הדיברות הללו ובאורח שבו קשורה רוח זו לרוח העם שממנו נוסדה הנצרות. ועל כן אם ברצונו של מישהו להבין את עשרת הדיברות – יהיה עליו להרגיש ולחוות עם כל אינדיבידואל ואינדיבידואל בעם זה, מה הוא הרגיש כאשר הוא הגיע לעצמאות. היום כמעט ולא ניתן מבחינת התקופה לחוש באופן מוחשי כל כך מה יכלו בני העם הזה לחוות. לכן משתמשים כרגיל בכל המצוי במילון על מנת לתרגם אותם, אך לא את דבר הרוח. תכופות אפשר לקרוא שבני עמו של משה באו בוודאי מגזע בדואי וכתוצאה מכך לא התאפשר לתת להם את אותם החוקים כמו לעם העוסק בחקלאות. בגלל זה – כך מסכמים המלומדים – היה על עשרת הדיברות להינתן מאוחר יותר ונקבע להם תאריך מוקדם יותר. אילו היו עשרת הדיברות באמת מה שמלומדים אלה קבעו לגביהם – כי אז היו צודקים. אך הם לא הבינו אותם. ללא ספק היוו העברים מעין שבט בדואי, אך דיברות אלו ניתנו להם כדי שיהיו מסוגלים – על ידי כוח ה'אני' שלהם – להתקדם לתקופה חדשה לגמרי. על ידי כך מוכח באורח הטוב ביותר שהעמים מיוסדים מהרוח. כמעט ואין דעה קדומה חזקה מזו הבאה לידי ביטוי באמירה שבמשך זמנו של משה היו בני העם העברי שבט בדואי שעדיין נודד ומה טעם היה לתת להם את עשרת הדיברות? – היה טעם להעניק לעם העברי את החוקים הללו כדי שאימפולס ה'אני' יוכל להיחקק בהם בעוצמה הכבירה ביותר. הם קיבלו אותם מפני שבאמצעות דיברות אלו נועדה לחייהם החיצוניים תדמית חדשה לחלוטין, כי חיים חדשים לחלוטין שמקורם ברוח היו עומדים להיברא.

עשרת הדיברות הוסיפו להחזיק באפקט זה, והללו שהבינו אותם בתקופות הנוצריות המוקדמות דיברו בדרך זו על חוקי משה. ועל כן הגיעו לידע שדרך מיסטריית גולגותא נעשה אימפולס ה'אני' למשהו שונה ממה שהיה במשך זמנו של משה. הם אמרו לעצמם שאימפולס ה'אני' נעשה חדור בעשרת הדיברות ושהאנשים נעשו חזקים בשומרם על עשרת הדיברות.

והנה – מצוי בזה משהו נוסף. עכשיו קיימת הצורה שהיא בבסיס המסתורין של גולגותא. כעת עשוי ה'אני' להסתכל באשר חבוי במהלך התקופות. הוא יכול לראות את השיא שניתן להשגה – כדוגמת חוזקו ועוצמתו של זה אשר סבל בגולגותא המהווה את אב-הטיפוס הכביר ביותר להתפתחות האדם בעתיד. כך נוטל כריסטוס את מקומו למען הללו המבינים באמת ובתמים את הווית הכריסטיאניות, את האימפולסים המהווים הכנה בתנ"ך.

כך אנו רואים שקיימת לאמיתו של דבר נתינת פירוש מעמיקה יותר לעשרת הדיברות.