ערב גננות עם מרגרט מאירקורט

מתוך ערב הורים עם מרגרט – הייתה 27 שנים גננת ולדורף וניהלה 15 שנים סמינר לגננות, מרצה ברחבי העולם

לא ידוע מקום המפגש וגם לא מי תרגם

****************

מרגרט פתחה את הערב במספר מילים על השמחה והקושי בלהיות ילד היום, היום בשונה מלפני 30-20 שנה, בשונה מהילדות שלנו, המבוגרים.

כיום קשה להיות ילד, קשה להיות הורים.

החיים אינם כה פשוטים לצליחה, מדוע?

במה שונה ילדותם של מי שגדלים היום מזו שלנו, באופן חיוני? במה הם זוכים שאנו לא זכינו בו, מהו החדש בילדות היום, בילדות המודרנית?

הילד היום הרבה יותר עצמאי לגלות את העולם בדרכו שלו, בחוויה שלו, סומכים עליו יותר וניתנת לו אחריות גדולה יותר לממש את פעולותיו.

כבר בגיל צעיר יש לילד חוויה של אני-עצמי, אינדיבידואל. אנו מגדלים אינדיבידואליסטים. אם אין רצונם מתממש, אם אין אנו מקבלים את מה שהם הביאו איתם לחיים, הם בועטים ומתפרעים עד שרצונם מתמלא.

בעולם בכלל אפשר לחוש חדות ועצמאות שלא הייתה קיימת בעבר. בדורות הקודמים היה ראש המשפחה ראש השבט וכולם צייתו לו – כיום זה נעלם. אך עם שמחת העצמיות, עם האינדיבידואליזם בא גם הכאב, הכאב שבייחודיות, שבעוצמת-הבידוד, הבדידות.

הצד הכואב הזה מועצם דרך אמצעי-התקשורת והמטריאליזם, האגואיזם והתחרותיות המתלווה להם.

בחינוך המודרני לעיתים קרובות אף ישתמשו בכך במכוון. יאמצו ויחזקו צד זה – כדי לגדל דור של תעשיינים תחרותיים, דור של מצליחנים, במוקדם ובמאוחר תחרות זו הופכת לאגואיזם.

ועם התחרותיות נולד חוסר הביטחון, הפחד.

איך ניתן לילדינו חינוך כזה שמעניק ביטחון, מרחיק את הפחדים ומאפשר להם להיות ילדים…

שאלה: אם הילדים כאלה אינדיבידואליסטים, האם יחקו בכלל את המבוגר ואני כהורה איך אפגוש אותו?

מרגרט: מתארת ביקור שלה בכיתה בשנות ה-60 בדרום אפריקה, מדינה שאז לא הייתה שם בכלל טלוויזיה. היא ביקרה באחד מהגטאות של השחורים: חדר לא קטן ששימש ככיתה, מורה אפריקאית גדולת מימדים ו-45 ילדים. היא מתחילה לשיר, לנוע ולרקוד. מעבירה להם את הלימוד בשירה ובריקוד והם איתה, מצטרפים וכגוף אחד כולם שרים ונעים איתה, כמו הדבורים בכוורת. כולם יחד.

תמונה נוספת: מספר שנים לאחר מכן, ערב הורים בסן פרנציסקו, בקצה החדר גבר מזוקן יושב שמוט על הכיסא, זקן ושיער מאפירים, מרים יד ושואל: האם יש לך עצה לאבא שמפחד מהבן שלו?

האב היה בשנות ה-30 שלו, נהג בילד בחופש ונדיבות והבן, בן ה-5 עשה בבית ככל העולה על רוחו.

המורה האפריקאית לא פחדה מ-45 ילדים, האב לא הצליח להתמודד עם ילד אחד.

איך נדע להתמודד, לטפל בילדינו? דבר ראשן אל לנו לפחד מהם, הם קולטים זאת מיד ומשתמשים בכך. לא לפחד מדמעות, לפעמים דקה נצחית של בכי היא תרפיה עבור הילד, היא חינוכית עבורו, אסור שהבכי יהפוך לאמצעי סחטנות. אין לדכא את הילדים אך מצד שני חופש שאיננו אמיתי הוא אנרכיה. הקודים החברתיים הישנים נעלמו, יחסי הורים-ילדים שהיו נכונים אולי פעם, שהשתמשו בהם פעם, אינם תקפים עוד היום, אינם מתאימים עוד היום, שלא כבילדותנו בה סמכותו של המבוגר היתה בלתי ניתנת לערעור, סמכות שלא תמיד כיבדה את הילד והקשיבה לו. השינוי הוא נפלא. אך עלינו ליצור קודים חדשים. עלינו למצוא את הקוד האישי שלנו. קודם כל עבור עצמנו וכך נשמש דוגמה עבור ילדינו, כך נהיה מורים לילדינו. האדם לא בא לעולם עם ידע חברתי, עם מוסר חברתי, זהו ידע הנרכש בתוך החיים, עלינו המבוגרים להעבירו לילדינו ולעיתים הדרך היא כזו של כאב ודמעות. אך עלינו להימנע מאנרכיה. להימנע ממצב בו הילדים עושים ככל העולה על רוחם, האם זוהי תמונה של החיים? שאני עושה מה שבא לי!? איך נהיה נוכחים כך שנסייע לילד למצוא את דרכו אל תוך המערך החברתי. איך נהיה נוכחים שם זקופים עבורו?

שאלה: מתי מתחיל גיל החיברות של הילד, החשיבות של ילדים ומבוגרים אחרים איתם הוא בא במגע, היציאה מן הבית?

מרגרט: מבחינתי החשיבות של האלמנט החברתי בחיים בעל עדיפות ראשונה ונכבדה על פני הידע. על פני רכישת ידע.

החיברות מתחילה כבר ברחם האם, דרך הקשר אל העובר, אל התנועה שלו, חלומות אודותיו, האופן בו צומח ועולה השם שלו או שלה. עם הלידה הקשר של הילד לעולם הוא דרך האם, אל האם. זוהי ההתחלה.

חברותיות היא שאלה של איכות, של דינמיות, של עושר פנימי, לא של כמות.

ישנה השקפת עולם הרווחת בקרב פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכו', האומרים כי בגיל שנה וחצי, שנתיים, הילד צריך להיות בין ילדים, בגן כלשהו, כדי ללמוד להיות חברותי, ללמוד התחברות.

אם נתייחס לאספקט האיכותי שביחסי אם-ילד, מבלי להתייחס לצורך הקיומי של יציאת האם לעבודה, אם ניתן לאם לגלות את שמחת האמנות, שמחת גידול הילדים, כאן זוכה הילד דרך האינטימיות המיוחדת ללימוד החשוב ביותר.

כיום על האם המודרנית, בעידן תחרותי והישגי, קרייריסטי, לפנות אל האינטלקט להבנת חשיבות הדבר.

האינטימיות המשפחתית יוצרת אמון וביטחון שהם הבסיס לחיים בריאים. מתוך הביטחון והיציבות מתרחשת היציאה אל העולם והרחבת המעגלים.

אמון – זהו תהליך, לא דבר מוגמר, מושלם, שיש לי או אין לי. זהו תהליך של גדילה מתמדת או של מוות. עלינו להזין אותו תמיד ולא יגווע כמו אהבה, שיש לברוא מחדש כל יום.

לפני שהילד יוצא אל העולם הרחב עליו לבסס ולבנות יחסי אמון אחד לאחד. עלינו לעגן את הביטחון בילד, לאשר אותו שוב ושוב ולקיים אותו.

בהתפתחות הילד ישנו שלב אופטימלי לכל דבר. ישנו גיל לטיפוס על עצים, לקפיצה בשלוליות וכו'…. והבשלות, הבגרות, מובילה אותנו במלאות אל השלב הבא. בחינוך ולדורף אנו מדברים על בגרות מתמשכת, לא מוקדם מידי ולא מאוחר מידי, כל שלב צריך להגיע אל המיצוי שלו בזמנו.

אם לא כך, נקבל ילד מבוגר שבבגרות הופך למבוגר ילדותי. איך נעניק לילדינו עוגן כזה של ביטחון ואמון שיהפכו לביטחון ואמון בעצמו, כך שיהיה מעוגן בחיים מאוחר יותר ולא יסחף אחרי כל פיתוי שטחי האורב לו מעבר לפינה?

איך נעניק להם את הביטחון שיגדלו להיות הם עצמם, אינדיבידואליסטים בוטחים ומלאי אמון, הנכונים לפגוש את ההפתעות שהחיים מכינים להם.

שאלה: לכל ילד, אינדיבידואלי כל כך כפי שאמרת, הקצב שלו. איך נפגיש את הקצב האישי של כל ילד בדרכו אל הלא נודע שבחייו?

מרגרט: אחד הדברים המפריעים ומעכבים את הדרך לגילוי הייחודי האישי האמיתי לכל ילד הוא המדיה. ככל שלמדיה חלק אפסי יותר בחיי הילד כך היכולת להקשיב לו, למהותו האמיתית, קלה יותר. כך תהליך ההתבגרות של האני שהוא אכן אישי בכל שלב נהיה נהיר. כך הילד הוא ילד באופן המיוחד לו ולא מבוגר, ולא כזה שמאמץ לעצמו עולם לא לו. המדיה פוגעת בתהליך ומטשטשת.

כגננת מרגרט תמיד רצתה שילדיה יהיו מודרניים לחלוטין, שיגדלו אל תוך העידן המודרני, יצירתיים, יוצרים, ימצאו את דרכם כמכונאים, אנשי מחשבים, אנשי עסקים וכו'. כל אדם מודרני, יהא מקומו בחברה אשר יהיה, כדי למלא אותו באופן הטוב ביותר זקוק ליצירתיות ולביטחון, לתחושה של ביטחון בהווייתו. כל אדם זקוק ליכולת להתחבר, להתייחס. השורשים לכך נעוצים בילדות, לכן עדיף שהילד הרך יהיה מוגן יתר על המידה מאשר חשוף. כך שייבנו בתוכו ביטחון, אמינות, שיהיה לו את העוגן לעמוד ולפגוש את כל הדברים שבעולם, ומן הבסיס הזה נפתֵח הקשבה ללוות אותו בדרכו.