רודולף שטיינר

כריסטיאנה 1.12.1921

GA79

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 6

התפתחות העולם לאור האנתרופוסופיה

ההסברים אשר הנחתי בפניכם, יראו לכם שההשגה של הידע העל-חושי האמיתי כרוך בסיוע של התרגילים שכבר תיארתי, ששני הצדדים של הטבע האנושי, שבדרך כלל מציינים באופן לא מדויק, שהישות הפנימית והחיצונית של האדם צריכות להיות מופרדות בבירור. יתכן וזה צריך להצביע על כך שבתודעה רגילה לא עושים הבחנה מדויקת בין ישותו הפנימית והחיצונית של האדם. האופן שבו תיארתי את יציאתו החוצה של ישותו המרגישה והרוצה של האדם במשך השינה והיותו מודע לידע העל-חושי מחוץ לגוף הפיזי, מראה לנו שרק ידע על-חושי זה מאפשר לנו להפריד בפירוש חלקים אלו אשר בתודעה הרגילה בדרך כלל מתארים במעורפל כישותו החיצונית והפנימית של האדם.

אני צריך לומר שעל ידי הבחנה זו העולם הפנימי של האדם נהיה לעולמו החיצוני ומה שאנו בדרך כלל מתארים כעולמו החיצוני נהיה לעולמו הפנימי.

ומה קורה במקרה זה? במשך השינה ישות הרגש והרצון של האדם נוטשת את מה שמכנים גופו הפיזי וגופו האתרי של האדם, או גוף הכוחות המעצבים, ואז הישות של הרגש-רצון של האדם מביטה אחורה בצורה אובייקטיבית על הגוף הפיזי והגוף האתרי כאילו היו חפצים. הראינו זאת במבט לאחור כשכל רשת המחשבות מופיעה מחוץ לישותו הפנימית של האדם. עולם המחשבות אשר ממלא את תודעתנו הרגילה ואשר משקף את העולם החיצוני, אינו יוצא החוצה עם ישותו האמיתית של האדם כשהוא נרדם, אלא נשאר מאחור עם הגוף הפיזי, כמו הכוחות האמיתיים של הגוף האתרי. בדרך זו אנו יכולים לתפוס שבמשך מצב העירות של תודעתנו אין אנו יכולים לצמוח בתודעה בחלק זה שיוצא החוצה במשך השינה ונשאר בלתי-מודע עבור התודעה הרגילה. (התבוננות עצמית יכולה בקלות לשכנע אותנו שבמשך מצב התודעה הער הרגיל שלנו עולם המחשבות מפיק מצב עירות זה של תודעה).

בחלק זה של האדם אשר יוצא מחוץ לגופים הפיזי והאתרי במשך השינה, יש חיי דמדומים עמומים, ואנו לומדים להכיר ישות זו של האדם רק כאשר ידע על-חושי ממלא אותם באור ובחום, רק כאשר אנו מודעים בתוך ישות זו כפי שאנו מודעים בדרך כלל בתוך גופנו הפיזי. אבל אנו גם לומדים לדעת מדוע יש לנו חיים בלתי מודעים במשך מצב השינה הרגיל שלנו. ההכרה עולה כאשר אנו צוללים מטה לתוך גופינו הפיזיים והאתריים ברגע של ההתעוררות. על ידי צלילה מטה לתוך הגוף הפיזי, אנו משתמשים בחושים המחברים אותנו עם העולם החיצוני. כתוצאה מכך, עולם החושים מעיר אותנו ואנו לומדים להכירו.

באותו אופן אנו צוללים מטה לתוך הגוף האתרי שלנו או גוף-החיים, כלומר, לתוך עולם המחשבות שלנו, ואנו נהיים מודעים למחשבותינו. תודעה רגילה מבוססת על העובדה שאנו משתמשים בכלים של גופנו הפיזי, ושאנו משתמשים ברשת הגוף האתרי עם כוחותיו המעצבים. בחיים הרגילים הישות הפנימית האמיתית של האדם, ארוגה בחוץ מרגש ורצון, זה בלתי אפשרי להשיג אותה בתודעה, בגלל שאין לה איברים. על ידי עשיית תרגילי חשיבה ורצון שעליהם דיברתי, אנו נותנים לנפש עצמה איברים. יסוד-נפש זה, שתחילה הוא מעורפל בתודעתנו הרגילה, משיג תחילה צורה פלסטית, בדומה לגופנו הפיזי וגופנו האתרי המשיגים צורה פלסטית בחושים ובאיברי החשיבה. אם כן, הישות האמיתית של נפש-רוח של האדם מקבלת צורה פלסטית.

עולם של נפש ורוח מתרומם מסביב לישותנו הפנימית במידה שבה היא מעוצבת באופן פלסטי ורוכשת איברי-חוש נפשיים-רוחיים (אם אוכל להשתמש בביטוי פרדוקסלי שכזה). חלק זה של ישותנו אשר בדרך כלל חי בקיום עמום של דמדומים ושיכול לקבל רק את העולם המקיף אותו, כלומר את העולם הפיזי, כאשר הוא משתמש באיברים הפיזיים והאתריים של תפיסה, כך הוא רוכש צורה פלסטית ונכנס לקשר עם העולם אשר תמיד מקיף אותנו, אפילו בחיינו הרגילים, גם אם איננו מודעים לכך, עולם שבו אנו חיים לפני הירידה לתוך ישותנו הפיזית דרך לידה או התעברות, כפי שתואר שלשום. אנו מכירים את העולם שבו אנו חיים שוב כאשר אנו עוברים דרך שער המוות, כעולם ששייך לנו ושאינו מוגבל על ידי לידה ומוות.

אבל יש דבר אחד אשר עולה בפנינו כאשר אנו נכנסים לעולם הרוח. איננו יכולים להיכנס לעולם זה באותו אופן מופשט ותיאורטי שעימו אנו יכולים לחיות בעולם הפיזי ובעולם המחשבות או האינטלקט. בעולם הפיזי ובעולם המחשבות אנו משתמשים ברעיונות ובמחשבות אשר משאירים אותנו קרים. עם מעט התבוננות-עצמית כל אחד יכול לגלות שכאשר הוא עולה לספירה של חשיבה טהורה, כאשר הוא נכנע לעולם החושי החיצוני מבלי שום עניין מיוחד או יחס קרוב אליו, העולם הפיזי החיצוני, כמו העולם של האידיאות, באמת משאיר אותו קר. אנו צריכים ללמוד לדעת את זה לפרטים מדוגמא מסוימת בחיים. אנו צריכים לציין, למשל, כמה שונים הם הרגשות הפנימיים שבהם אנו מתארים את ביתנו, מאלו שבהם אנו מביטים על כל ארץ אחרת זרה שאינה משנה לנו דבר. זה יראה לנו שכדי שיהיה לנו עניין חי בעולם הסובב, הרגשות שלנו והרצון שלנו צריכים תחילה לעבור דרך התעוררות מיוחדת, לקבל מעולם פיזי זה קשר עם החושים ועם ההבנה. העובדה שאהבה או אולי שנאה מתעוררת בנו כאשר אנו פוגשים אנשים מסוימים בעולם הפיזי, העובדה שאנו חשים משודלים לעשות דברים מסוימים עבורם מתוך רחמים, כל זה דורש צירוף של רגשות ושל כל דבר אשר מרכיב את ישותנו הפנימית, בהגיענו לדברים שכאלה בעולם הפיזי החיצוני. אנו נהיים מודעים לעובדה שחיינו הפנימיים נהיים קרים, כאשר אנו עולים לספירות אשר בדרך כלל נקראות הספירות של החיוורון, מחשבות יבשות ולימוד תיאורטי!

הישות אשר חיה במצב דמדומים עמום מהרגע של ההירדמות לרגע ההתעוררות, צריכה לחבר את עצמה במשך עירות היום דרך השתתפות פנימית בתהליך זה, למצב של מחשבות וחוויות עם החושים, בנותנה כך מוצא לכל השפע של העניין בעולם החיצוני.

כך אנו מכירים שבחיים עצמם רגש ורצון צריכים תחילה להימשך לתוך עולם החושים ולתוך עולם המחשבות. אבל אנו מקבלים זאת במשמעות המלאה של המילה רק כאשר דרך ידע על-חושי, אנו נהיים חופשיים מהגופים הפיזיים והאתריים וחווים מחוץ להם בתוך ישותנו המרגישה-רוצה.

מכאן זה ברור שאנו צריכים להתחיל לדבר על העולם באופן שונה מהדרך שבה אנו מדברים בחיים הרגילים, בתודעה הרגילה. הרעיונות היבשים, חוקי הטבע אשר אנו רגילים למצוא במדע ואשר מעניינים אותנו באופן תיאורטי, גם אם הם משאירים אותנו קרים באופן פנימי, הם צריכים להיות חדורים בהבדלים דקים וביטויים אשר מאפיינים את העולם החיצוני באופן שונה מהדרך שאנו בדרך כלל מאפיינים אותו.

כאשר חיינו הפנימיים רוכשים עומק רב יותר דרך ידע על-חושי, אנו חודרים יותר לעומק לתוך החיים של העולם החיצוני. כאשר אנו מנסים להשיג ידע, איננו יכולים יותר לקבל עלינו אידיאות פנימיות קרות. ללא ספק אדם חשוף אז להאשמה שהאובייקטיביות עלולה לסבול דרך חום פנימי מסוים, דרך ההתעוררות של הרגשות ודרך חוש סובייקטיבי. אבל ההתנגדות זו עולה על ידי אלה שאינם יודעים את הפרטים.

הדברים שמתקבלים דרך ידע על-חושי גורמים לנו לדבר באופן שונה על הידע של האובייקטים העל-חושיים. הם אינם משתנים, הם אינם נהיים פחות אובייקטיביים, כי למעשה הם אובייקטיביים. כאשר אני מתבונן בציור נהדר, הוא אינו משתנה דרך העובדה שאני מתבונן בו עם להט והתלהבות. אני צריך להיות אדם קר ומשעמם אם אני עומד לפני המדונה של רפאל או אחד מהציורים של לאונרדו עם הבנה אמנותית אנליטית טהורה, קר למדי ומבלי שום התרגשות. זה אותו הדבר כאשר העולמות הרוחיים עולים לפנינו דרך ידע על-חושי. התוכן שלהם אינו משתנה דרך העובדה שאנו מחברים את עצמנו לעולמות אלו עם רגשות פנימיים חזקים בהרבה מאלו אשר בדרך כלל מחברים אותנו עם העולם החיצוני והאובייקטים שלו.

כאשר מדברים על הידע של העולמות העליונים יש לומר דברים רבים באופן שונה, התיאורים צריכים להיות שונים מאלו שאנו רגילים לשמוע בחיים הרגילים. אך הם לא משנים עולמות אלו באופן יותר אובייקטיבי. נהפוך הוא, אפשר לומר: היסוד הסובייקטיבי שעכשיו חדל מהגופים הפיזי והאתרי נהיה יותר אובייקטיבי, יותר מסור לאחרים בכל ניסיונו. וכך ההתנסות הראשונה שיש לנו כאשר אנו יוצאים מתוך הגוף הפיזי וחווים את ישותנו הפנימית במודע (בעוד שאחרת אנו תמיד חווים אותה באופן בלתי-מודע) זוהי הרגשה של בדידות מוחלטת.

בתודעתנו הרגילה לעולם אין לנו את ההרגשה שעל ידי מגורים רק בתוך ישותנו הפנימית, באופן בלתי תלוי בשום דבר בעולם הקשור אלינו, בדידות מוחלטת ממלאת את נפשנו, שאנו עצמנו, עם כל דבר שעכשיו מרכיב את התכולה הנפשית-רוחית שלנו, צריכים להישען לגמרי על עצמנו.

ההרגשה של בדידות אשר לפעמים מתהווה בעולם הפיזי, אבל רק כהשתקפות של הרגשה אמיתית, אם כי בכל זאת כואבת דיה עבור אנשים רבים, נהיית מוגברת ללא מידה כאשר אנו חודרים לתוך העולם העל-חושי. אבל אז אנו מביטים לאחור על מה שמשקף עצמו כסביבה רוחית בראי של הגוף הפיזי והאתרי אשר אנו משאירים מאחור. אנו מודעים יותר להרגשה מוחלטת של בדידות, אשר לבדה מאפשרת לנו לקיים את ה'אני' שלנו בעולם זה… כי אנו צריכים להתמוסס בתוך עולם זה של רוח, אם הבדידות לא תיתן לנו הרגשת-אני זו בעולם הרוח, באותו אופן שבו גופנו, התחושה הגופנית שלנו, נותנת לנו את תחושת-האני שלנו כאן על האדמה. לבדידות זו אנו חייבים את קיומו של ה'אני' בעולם הרוח. אנו לומדים אז לדעת עולם רוחי זה בסביבתנו. אבל אנו יודעים שאנו יכולים רק ללמוד לדעת אותו דרך העין הפנימית הנפשית-רוחית, כפי שאנו רואים את העולם הפיזי דרך העיניים הפיזיות שלנו.

דבר דומה מתרחש כאשר האדם נוטש את גופו הפיזי וגופו האתרי בעוברו דרך שער המוות, ובהקשר זה אני ארחיב את ההסברים שניתנו כבר אתמול. זה נכון שבמקרה זה הגוף הפיזי ניתן ליסודות של האדמה ושהגוף האתרי מתמוסס, כפי שתיארתי, באתר הקוסמי האוניברסלי. אבל מה שאנו לומדים לדעת כעולמנו הפיזי, דרך הרגשתנו ורצוננו, העולם שאותו אנו חווים בעצמנו דרך התודעה הרגילה בין לידה למוות, עולם זה נשאר. הגוף הפיזי המלא בחומר ובגוף של הכוחות המעצבים האתריים, מונחים הצידה עם המוות, אבל מה שאנו חווים בתוכם נשאר כיסוד משתקף.

לאחר המוות אנו מביטים מעולם הרוח על מה שעברנו בחיינו הארציים האחרונים. רק בגלל שיש לנו לפנינו חיים ארציים אחרונים אלה כהתנגדות מוצקה אשר משקפת הכל, רק בגלל זה, יכול לשקף עצמו כל מה שמקיף אותנו כאשר אנו עוברים דרך העולם הנפשי-רוחי שבין מוות ללידה חדשה. דרך חוויות אלה אנו מקבלים את כל שעולה למעלה בחיים הרבה יותר אינטנסיביים מאלו שלמדנו לדעת כאן בעולם הפיזי. אנו מקבלים תחילה כישות נפשית-רוחית כל דבר שהיינו מחוברים עימו באופן מסוים דרך גורלנו, דרך הקארמה שלנו. האנשים שאותם אנו אוהבים, עומדים בפנינו כנפשות. בראיה העל-חושית שלנו אנו רואים את כל מה שחווינו ביחד עימם.

אלו שרוכשים ידע רוחי, על-חושי, רכשו כבר כושר ראיה אימגינטיבי כאן בעולם הפיזי, דרך מה שתיארתי בפניכם. אלו שעברו דרך שער המוות בדרך הרגילה, רכשו יכולת זו, גם אם היא קצת שונה מראיה רוחית על האדמה, הם רוכשים זאת אחרי שעברו דרך שער המוות. מהמעטים של הגופים הפיזי והאתרי שהונחו הצידה, נובע כל דבר שאותו אנו מקשרים לגורל בחיים ארציים אלה – קיים קשר בחיי הנפש-רוח החופשיים שללא ספק צומח בדרך אחרת כאשר אלו שאנו משאירים מאחור עדיין חיים על האדמה. כל דבר בסביבתנו שהיינו קשורים אליו כבני אדם צומח לפנינו. עבור ידע על-חושי, העובדה שאנשים (אם אבטא עצמי כעת במילים של תודעה רגילה) אשר שייכים כאן ביחד בעולם הפיזי מוצאים אחד את השני שוב בעולם של נפש-רוח, אחרי שעברו דרך שער המוות, זו אינה אמורה להתקבל כתחושה מוקדמת מעורפלת, אלא כעובדה וודאית כמו תוצאה בפיזיקה או בכימיה. למעשה זה משהו שמדע הרוח האנתרופוסופי יכול להוסיף לנכסים של התרבות המודרנית.

אנשים התרגלו להרגשה מסוימת של ודאות דרך הפופולריות העולה של תודעה מדעית. הם נאבקים להשיג ידע מסוים של העולמות העל-חושיים, אבל לא עוד בצורה של הרגש מנבא הרעות הישן שנורש באופן מסורתי באמונות הדתיות, כי הם התאמנו לקבל את הביטחון שהעולם החיצוני יכול להציע. מדע הרוח האנתרופוסופי מבקש לסלול את הדרך לאותו סוג של וודאות ביחס לזה שנח מעבר ללידה ולמוות. הוא באמת יכול לעשות זאת רק דרך אלה שפוסעים על השביל שכבר תואר, השביל המוליך לתוך העולמות הרוחיים, שביל שיכול לשאת את הידע הנרכש בפיזיקה או בכימיה רחוק יותר, החוצה לתוך העולמות אשר אנו נכנסים לתוכם כאשר אנו עוברים דרך שער המוות.

כמובן, לא הכל מופיע בפנינו בדרך זו כאשר אנו, דרך ידע על-חושי, מביטים בחזרה על גופנו הפיזי מחוץ לגוף. יש דבר אחד שמופיע בפנינו באופן מאוד חידתי, וחידה זו יכולה להראות לנו יותר מכל שמדע הרוח האנתרופוסופי אינו מתרגם את האמיתות הנכללות בתחום הידע שלו לשכלתנות יבשה ומשעממת. אנו מכוונים לראיה רוחית על ידי כך שאנו מתקשרים עם האמת של מדע הרוח ומדע רוח זה מכוון אותנו לדברים שיכולים להתקבל דרך ראיה רוחית. אך בהיותנו מכוונים לראיה רוחית, איננו מאבדים את יראת הכבוד כלפי המיסטריות הנכללות ביקום, כלפי כל דבר ביקום אשר מעורר השראה ואשר יכול כעת להתקבל בבירור, בעוד שאחרת הם מורגשים בחשיכה הגדולה ביותר. החידה שאני מתכוון אליה ושמופיעה בפנינו, היא שאנו לומדים לדעת כעת את יחסו של האדם לאדמה, במיוחד את יחסו לאדמה הפיזית-מינרלית.

כבר הסברתי לכם מצדדים רבים כיצד רשת המחשבות שלנו, הקשורה לגוף הפיזי, נשארת מאחור, וכתוספת למה שכבר תואר בפניכם, כתוספת למה שמשקף את עצמו ומוביל אותנו לידע של ישותו הנצחית של האדם, אנו יכולים גם להכיר את הטבע של מַרְאָה זו עצמה שנמצאת לפנינו.

אפשר לומר: אפילו כמו שבעולם הפיזי אנו עומדים בפני מַרְאָה ובמַרְאָה זו העולם הסובב מופיע בו זמנית עם העצמי שלנו, כך בידע על-חושי עולם הרוח מופיע דרך מַרְאָה זו. אבל בדיוק כמו שאנו יכולים לגעת במַרְאָה החומרית עם הניגוד של ריקוע המתכת שבו ולחקור את ההרכב שלו, כך אנו יכולים גם לחקור את המַרְאָה של העל-חושי – כלומר, את גופנו הפיזי וגופנו האתרי – כאשר אנו בחוץ עם ישותנו הנפשית-רוחית האמיתית.

ושם יכול האדם לראות שבמשך חייו הארציים הוא לוקח בקביעות חומרים מהעולם החיצוני כדי לגדול ולקיים את כל חייו. אנו לבטח קולטים חומרים מממלכות החיות והצמחים, אבל כל החומרים האלה שאנו קולטים מממלכות החי והצומח מכילים גם חומרים מינרליים. צמחים מכילים מינרלים, כי הצמח בונה את עצמו מחומרים מינרליים. על ידי לקיחה פנימה של חומרי מזון מן הצומח אנו בונים את גופנו מתוך חומרים מינרליים.

בהתבוננו בחזרה על גופנו הפיזי מבחוץ, אנו יכולים כעת לקבל את המשמעות האמיתית של החומרים המינרליים שקלטנו. כעת מגלה הראיה הרוחית משהו אשר לתודעה הרגילה שלנו אין שמץ של מושג ביחס אליו, כלומר את הפעילות של החשיבה. כפי שאתם יודעים, אנו משאירים מאחור את חשיבתנו. גם כך המחשבות שלנו ממשיכות להבהב ולהאיר בתוך הגוף הפיזי. כך אנו יכולים כעת להתבונן בהשפעה של המחשבות בגוף הפיזי מבחוץ, כמשהו אובייקטיבי. ואנו מבינים שההשפעה של המחשבות על הגוף הפיזי של האדם היא פירוק של החומרים הפיזיים, אשר נופלים לרסיסים, לשום דבר.

אני יודע שזה כנראה סותר את חוק שימור האנרגיה, אבל אין זמן כעת להסביר באופן מלא יותר את ההרמוניה השלמה שלו עם חוק זה. הטבע של הנושא שלי מחייב אותי לבטא את עצמי במונחים פופולריים כלשהם. אבל זה אפשרי להבין שמה שהוא מינרלי טהור באדם, מה שהוא נושא בתוכו כחומרים מינרליים טהורים, צריכים להיות בתוכו בגלל שהם צריכים להתמוסס על ידי מחשבותיו. כי אחרת מחשבותיו אינן יכולות להתקיים – יש מצב עבור קיום זה – מחשבותיו אינן יכולות להתקיים אם אינן ממיסות מינרל, חומר ארצי, עובדה שגם מתגלה על ידי מדעי הרוח של זמנים קדומים יותר, המבוססים יותר על רגש אינטואיטיבי. התפוררות זו, הרס זה של חומרים פיזיים מרכיב את כלי הנגינה של החשיבה.

כאשר החלק המרגיש-רוצה שבנו, ישותנו הפנימית האמיתית, חיה בתוך הגוף הפיזי ובתוך הגוף האתרי והיא מלאה בפעילות של חשיבה, אנו לומדים כעת להכיר שפעילות זו לוקחת מהלכה דרך העובדה שחומר פיזי נהרס בהתמדה. אנו לומדים כעת להכיר כיצד התודעה הרגילה שלנו באמת מתהווה. אנו איננו מודעים לכך בגלל שכוחות של צמיחה אוחזים ושולטים בנו, כוחות אשר מתפתחים בשאר האורגניזם דרך תזונה. כי באותה מידה שבה כוחות הצמיחה פעילים בתוכנו, החשיבה מתעמעמת. כאשר אנו מתעוררים, החשיבה צריכה יד חופשית כדי להמיס חומרים פיזיים, להרחיק אותם מהגוף הפיזי. עבור מדע הרוח האנתרופוסופי, מערכת העצבים מופיעה כאיבר זה אשר מביא להסתרה זו של ההתפתחות המינרלית-פיזיקלית אשר מפתחת בדיוק את הפעילות המחשבתית אשר אנו בדרך כלל נושאים עימנו דרך העולם.

אם כן, אתם רואים שמדע הרוח האנתרופוסופי לא רק מאפשר לנו להכיר את הנצחי באדם, אלא גם לדעת את הדרך שבה פעולות נצחיות אלו פועלות בתוך הגוף הפיזי. למשל, שמחשבה יכולה להתקיים רק דרך העובדה שהאדם מפתח בהתמדה בתוך עצמו את החומרים המינרליים, כלומר, משהו מת.

אם כן, אנו יכולים לומר: אם אנו לומדים את האדם מצד זה, אנו גם לומדים את המוות מצד אחר. מוות רגיל פוגש אותנו כסוף של החיים, כרגע בחיים, כהתנסות בפני עצמה. אבל כאשר אנו מטילים אור על גופו הפיזי וגופו האתרי של האדם בדרך שתוארה, אנו לומדים את המהלך ההדרגתי של המוות, או ההיפרדות של החומר הפיזי-מינרלי – כי מוות למעשה, אינו אלא המשחרר השלם של החומר הפיזי-מינרלי של האדם – אנו לומדים את ההפרשה הנמשכת של המת, היסוד דמוי-הגוויה שבתוכנו.

אנו מכירים בכך שמהלידה והלאה אנו באמת תמיד עומדים למות ורק כאשר עם כל הגוף אנו משיגים את מה שבדרך כלל אנו משיגים דרך מערכת העצבים בחלק קטן של הגוף, רק אז אנו מתים.

לכן אנו לומדים להתבונן ברגע המוות על ידי ראייתו בקנה מידה קטן בפעילות החשיבה באורגניזם האנושי. דרך כל הזמן שאנו עוברים אחרי המוות, אנו יכולים רק להביט בחזרה על גופנו הפיזי בגלל שהעובדה הבאה קיימת: בכל פעם שמחשבה מאירה בתוככם במשך חייכם הרגילים, זה תמיד מלווה על ידי העובדה שהחומר הפיזי מוסתר בגוף הפיזי, באותה דרך שבה, למשל, חומר פיזי נפרד ממשקע של תמיסת-מלח. יש קושי להבין שאור זה של המחשבות אתם חייבים להפרדה זו של חומרים פיזיים מינרליים. הואיל ואתם נוטשים את הגוף הפיזי, שם אתם מחשבים בחלל קצר יחסית של זמן את מה שחי בזרם המתמשך של מחשבותיכם. אתם פוגשים את העובדה שבמוות אתם רואים מואר בבת אחת את מה שמנצנץ לאט ומאיר דרך כל חייכם הארציים, מלידה ועד המוות.

דרך רושם רב-עוצמה זה, שבו חיי המחשבה מקשטים את הנפש כמו אור כביר של ברק, האדם רוכש את הזיכרון של חייו הפיזיים על האדמה. הגוף הפיזי מושלך, הגוף האתרי מתמוסס לגמרי באתר האוניברסלי, אבל דרך העובדה שאנו מקבלים בהתנסות אחת רושם מחשבה רב-עוצמה זה (עבור המתמטיקאי אני צריך לומר: אינטגרל-מחשבה זה בהשוואה לדיפרנציאלים של מחשבה אלו, מלידה ועד למוות), תמיד עומדים בפנינו דרך הזמן שאחרי המוות, כיסוד משקף, חיינו הפיזיים על האדמה. למרות זאת אנו מניחים הצידה את חלקינו הפיזיים והאתריים. ויסוד משקף זה מגלה את כל אשר אנו חווים כאשר בני האדם שאיתם היינו קשורים על ידי הגורל באהבה או בשנאה, באים בהדרגה, כאשר מתרוממות לפנינו הישויות הרוחיות שחיות בעולם הרוח ואינן יורדות לאדמה ואשר את חברתן אנו חולקים כעת.

החוקר הרוחי עשוי לומר זאת עם מצפון שקט, כי הוא יודע שהוא אינו מדבר על היסודות של תמונות אשלתיות. הוא יודע במקום זה שכאשר ראיה על-חושית מופיעה דרך האיברים של הגופים הפיזיים והאתריים שנמצאים כעת בחוץ, דברים אלה הם כעת כה ממשיים והם יכולים להיראות כה אמיתיים כמו שצבעים פיזיקליים בדרך כלל מתקבלים דרך עיניים פיזיות, או קולות פיזיקליים דרך אוזניים פיזיות.

כך אבולוציית האנושות יוצרת חלק של אבולוציית העולם. אם אנו לומדים את ההתפתחות של העולם, למשל, החיים המינרליים על האדמה, אנו מבינים מדוע צריכים להיות מינרלים, חוקים ארציים. הם קיימים כך שהם צריכים גם להתקיים בתוכנו, ולכן חשיבה קשורה עם האדמה. אבל עם קבלתנו כיצד הישויות התוחמות את חשיבתן עם האדמה מופיעות ממה שמייצר את מחשבותיהן, אנו גם לומדים להכיר כיצד אדם בישותו האמיתית מרים את עצמו מעל לארצי בלבד. זה מה שקושר את ההתפתחות של העולם עם ההתפתחות של האנושות ומאחד אותם.

אנו לומדים לדעת את האדם ובאותו זמן אנו לומדים לדעת את היקום. אם אנו לומדים את גופו הפיזי של האדם ואת הפיכתו למינרלי דרך חשיבה, אנו גם לומדים לדעת דרך הגוף הפיזי של האדם את האדמה המינרלית חסרת-החיים. זה יוצר בסיס עבור ידע של האבולוציה של העולם גם מן האספקט הרוחי שלה.

כאשר אנו לומדים אז את ישותו הפנימית של האדם, אנו יכולים לחשוב על ההתפתחות של העולם לאור ההתנסות הארצית הרגילה דרך מה שעברנו מאז לידתנו.

אם אתם שולפים החוצה מתוך מחסן-הזיכרונות שלכם התנסות שהיתה לפני עשר שנים, מאורע מן העבר אשר אתם מעלים לפני נפשכם כדימוי, אתם יודעים בדיוק מתוך הנסיבות של החיים שזה עולה כמו תמונה. ועדיין תמונה זו מעבירה ידע של משהו שבאמת היה קיים לפני עשר שנים. כיצד זה התהווה? דרך העובדה שתהליכים מסוימים נשארו באורגניזם שלכם וכעת מזמנים בכם את התמונה ומאפשרים לכם לבנות מחדש את מה שחוויתם לפני עשר שנים. אך ידע על-חושי מוביל אותנו עמוק יותר לתוך הטבע הפנימי של האדם. אנו יכולים לקבל, למשל, שהגוף הפיזי נהיה מינרלי דרך תהליך החשיבה. אנו מבינים זאת באותה דרך שבה אנו לומדים עבר מסוים של חיינו הארציים דרך העקבות שאנו משאירים מאחור בתוכנו.

באותה דרך ההתפתחות של האדמה יכולה להיות מובנת מההתפתחות של האדם. דרך הפעילות של המינרל באדם אנו לומדים את התפקיד של ממלכת המינרלים בתוך ההתפתחות של האדמה. ואם, כפי שכבר פירטתי, אנו לומדים באופן דומה (אני יכול רק לציין זאת, כי תיאור מפורט ייקח אותנו רחוק מידי) כיצד ממלכת הצמחים קשורה עם האדם, וכיצד ממלכת החיות קשורה עימו (כי גם את זה אפשר להכיר), אז ההתפתחות של העולם יכולה להיות מובנת על ידי הצגת האדם.

ובתוך ההתפתחות של העולם אנו יכולים לראות משהו אשר הוא שוב בעל אותה חשיבות עבור אלו המעוניינים בציביליזציה המודרנית, כמו העובדות שהסברתי בקשר לידע של האדם, של הזרע הנצחי של האדם.

אנו יודעים שהציביליזציה המודרנית הצליחה, לפחות עד לנקודה מסוימת, בנוגע ליחסו של האדם להתפתחות של העולם והחיבור לאבולוציית החיות – גם אם התיאוריות הכתובות, או ההשערות, כפי שכמה אנשים אומרים, עדיין מכילות הרבה חומר בלתי ברור, דורשות השלמה ושינוי. אנו עוקבים אחר ההתפתחות של הישות האורגנית הכי פשוטה עד לחיות הגבוהות ביותר, ואם אנו ממשיכים בקו זה של התבוננות אנו מגיעים באמת לנקודה של מיקום האדם בפסגה של התפתחות החיות. אדם אחד עושה זאת בדרך זו, ואחר בדרך אחרת, אחד יותר אידיאליסטי והאחר יותר מטריאליסטי בהתאמה לתיאוריה של דרווין על המוצא האבולוציוני, אך באופן שיטתי, כמעט ולא ניתן להכחיש שאם אנו רוצים ללמוד את טבעו הגופני של האדם על פי שיטות מדעי-הטבע, עלינו לדרג אותו עם ממלכת החיות – כפי שנעשה כבר זמן-מה.

אנו צריכים לחקור כיצד ראשו השתנה בהשוואה לראשים של מיני חיות השונים. אנו צריכים לחקור את גפיו וזרועותיו וכן הלאה, וכך לקבל את מה שידוע כאנטומיה משווה, מורפולוגיה משווה, פיזיולוגיה משווה, ואז גם נוכל ליצור מושגים כיצד הצורה הפיזית של האדם התפתחה בהדרגה מתוך היצורים הנמוכים במהלך האבולוציה של העולם. אבל בעשותנו כך אנו תמיד נשארים בספירה הפיזית. מצד אחד אנשים נפגעים היום אם החוקר הרוחי האנתרופוסופי מדבר על עולם הרוח כפי שלקחתי על עצמי לעשות בהרצאה זו. מהרבה צדדים זה נראה כמו פנטזיה טהורה, וגם אם הרבה אנשים מאמינים שזה מתוך כוונה טובה… הם עדיין מסתכלים על זה כמשהו פנטסטי.

אלו שנהיים מודעים במידה מסוימת למה שאני מתאר, אלו שלפחות מנסים להבין זאת, יראו שההכנות ומצבי ההכנה לכך הם כה רציניים, למשל, כמו ההכנות ללימוד מתמטיקה, כך שאין שאלה על דיבור, על הפלגה לסוג של שטח פנטסטי. כמו שמצד אחד אנשים נעלבים אם מישהו מתאר את עולם הרוח כעולם אמיתי שניתן לראות אותו, כך הם נעלבים מצד שני אם ביחס להתפתחות הפיזית של האדם מישהו באמת מקבל את אלו אשר עוקבים אחר ההתפתחות הדרוויניסטית של האדם, במשמעות של מדעי-הטבע, לאורך קו המוצא של החיות עד לאדם. שום השערות לא צריכות להיכנס להתבוננות הנעשית בספירה הפיזית וכל מיני דברים המבוקשים לשם כך, כמו שזה נעשה למשל, היום בוויטליזם-החדש. זה מלא בהשערות. הוויטליזם הישן היה גם כן מלא ביסודות ספקולטיביים. אבל בכל מקום שאנו מתארים את העולם הפיזי, אנו צריכים לשמור על העובדות הפיזיות.

מסיבה זו החוקר האנתרופוסופי הרוחי שמצד אחד מסתכן בדיבורים על המצבים שאחרי המוות ולפני הלידה, כפי שאני עושה, כאשר אנשים אומרים לו שהתיאורים שלו של העולם הפיזי הם בדיוק כמו אלו של מדען הטבע המודרני, הוא אינו חש זאת כהאשמה (כלומר הוא אינו מושפע על ידה). הוא אינו מביא שום חלומות לתוך הספירה אשר מכילה את העולם הפיזי. גם אם אנשים מכנים אותו מטריאליסט כאשר הוא מתאר את העולם הפיזי, האשמה זו אינה נוגעת בו, בגלל שהוא במפורש מפריד את העולם הרוחי, אשר אפשר לצפות בו רק בעזרת שיטות רוחיות, מהעולם הפיזי-חושי שיש לצפות בו בשיטות מסודרות של מדע-טבע מודרני.

חוקר מדע-רוח רציני צריך להרגיש פגוע במיוחד וכאוב כאשר מאשימים אותו בגלל אוהדים מסוימים של מדע הרוח אשר לפעמים נוזפים במדע הטבע מתוך גאווה מסוימת בידע המדעי-רוחי שלהם ומתוך ללא ספק הידע השטחי שלהם של מדע-הטבע. הם חושבים שיש להם זכות לדבר באופן שלילי על המדע ועל הישגים מדעיים אבל החוקר הרוחי יכול רק לחוש פגוע עמוקות מהחובבנות שלהם, מההתנהגות הדילטנטית. זה אינו עולה בקנה אחד עם מדע הרוח. מדע הרוח האנתרופוסופי מאופיין על ידי העובדה שהוא עוסק במפורש ובאופן מדעי בעולם הפיזי החיצוני, כמו גם בעולם הרוח, וגם ההיפך. במצב ראשוני זה, החוקר המדעי-רוחי עומד לחלוטין על הקרקע של התבוננות מדעית-טבעית ביחס ללימוד של התפתחות העולם, אבל באותו זמן הוא מפנה את מבטו לקראת העולם הנפשי-רוחי. ואפילו כשאנו יודעים שלא רק תהליך פיזיקלי קשור עם המוצא ההתפתחותי האינדיבידואלי בעולם הפיזי, אלא שיסוד נפשי-רוחי מתאחד עם העובר האנושי, עם הזרע האנושי, כך אנו גם יודעים שבכל ההתפתחות של העולם – אם כי לגוף הפיזי הוא מופיע כמרקם של אובייקטים חושיים, ואף שהוא מתגלה ברשת המחשבות, כלומר, לגוף האתרי, בחוקי הטבע – הוא גם יודע שהעולם הפיזי חדור ומודרך בכל התפתחותו על ידי כוחות רוחיים, תחת השפעתן של ישויות רוחיות שיכולות להיות ידועות דרך השיטות שאותן תיארתי.

לכן החוקר האנתרופוסופי יודע שכאשר הוא מהרהר בעולם הפיזי החיצוני במשמעות של מדע אמיתי, הוא מגיע לגבול הנכון, כאשר הוא מתחיל עם מחקרו הרוחי.

אם הוא משרטט במודע התפתחות אבולוציונית דרך ממלכת החיות עד לאדם, כמו שדרווין או דרוויניסטים אחרים או הקל עשו, ואם הוא נכנס לתוך הצדקה מדעית אז אפשר להמשיך זאת בכיוון מדעי-רוחי, אחרי שהגענו לגבול שאליו הודרכנו על ידי מדע-הטבע.

אנו מגלים שהתבוננות בצורה שאליה אנו חודרים דרך ידע על-חושי, מראה לנו את כל המשמעות של הצורות, כפי שהן מופיעות בממלכה של האדם מצד אחד, ובממלכת החיות מצד שני. אנו מגלים את כל המשמעות של צורות אלו.

מצוידים בידע המסופק על ידי מחקר על-חושי, אנו רואים כיצד החיות (לפחות זה המקרה עם רוב החיות, ואת היוצאות מן הכלל אפשר בקלות להסביר) עומדות על האדמה עם ארבע רגליהן, כיצד עמוד השדרה שלהן אופקי, מקביל לפני האדמה, וכיצד ביחס לעמוד השדרה, הראש מתפתח בתנוחה שונה לחלוטין מזו של האדם. אנו לומדים להכיר את כל צורת החיה, כביכול, מבפנים, כמכלול כוחות, וגם בקשר עם היקום כולו. כך אנו לומדים לבצע השוואה: אנו קולטים את השינוי, המטמורפוזה בצורה האנושית, באדם שאותו אנו רואים עומד על שתי רגליו, בזוויות ישרות, כביכול, עם עמוד השדרה של החיה, עם עמוד השדרה שלו המונח אנכית לפני האדמה וראשו מתפתח בהתאם למיקום זה של עמוד השדרה.

על ידי חדירה לתוך האמנות הפנימית של התהליך היוצר של הטבע, אנו לומדים להבחין בצורה האנושית מצורת החיה. אנו מכירים בכך על ידי כניסה לתוך תהליך היצירה האמנותי של היקום. ואנו חודרים לתוך ההתפתחות של העולם על ידי התרוממות ממחשבות מורכבות ומופשטות, למחשבות אשר בתוכן פנימה הן מלאות בחיים, אשר יוצרות עצמן באופן אמנותי ברוח.

הדבר החשוב שנולד במחשבה הוא כאשר מחפשים לדעת את ההתפתחות של העולם. מחקר אנתרופוסופי רוחי משתנה מן ההבנה המופשטת המתוארת בדרך כלל – ובצדק – כמחשבות מופשטות, יבשות, משעממות, או מחשבות מאוחדות, למחשבות יותר מוחשיות, מחשבות ממשיות. לא עבור עולם הרוח הגבוה יותר, שבו מושגים צריכים להיחדר על ידי השיטות שהוזכרו, אלא עבור העולם הפיזי, הצורות בהתפתחות העולם צריכות תחילה להיתפס דרך סוג של הבנה, אשר כתוספת מתפתח על הבסיס של ידע על-חושי.

בכך הוא מצביע כיצד המדע צריך להשתנות לאמנות, אנו צריכים כמובן לפגוש את ההסתייגות העולה על ידי אלו הרגילים לחשוב בהתאם לרעיונות מודרניים: "אבל המדע אינו צריך להיות לאמנות!" את זה תמיד אפשר לומר כצורך אנושי. אנשים יכולים לומר: כעת אני אוסר את ההיגיון שהיקום יהיה לאמנות, כי אנו רק לומדים לדעת את המציאות על ידי רצף של מחשבות ובכך מתקרבים למציאות. כן, אם העולם היה כמו שאנשים מדמיינים שהוא אפשר היה לסרב לעלות לאמנות, להבנה אמנותית של צורות. אבל אם העולם נוצר בדרך כזו שהוא יכול להיות מובן רק דרך הבנה אמנותית, אז זה נחוץ להתקדם להבנה אמנותית שכזו. כך עומדים העניינים. לכן אנשים אלה אשר חיפשו ברצינות להבין את האורגני בהתפתחות-העולם באמת הגיעו להתפתחות פנימית של החשיבה ובדרך כלל הביטו על כך כחשיבה מדעית, הם הגיעו לתפיסה אמנותית של העולם. ובמידה שאנו מביטים בעין אמנותית-אינטואיטיבית על ההתפתחות של העולם, מתחילים עם הנקודה היכן שהתיאוריה הדרוויניסטית הרגילה מגיעה לקיפאון, אנו מקבלים שהאדם, שנתפס ככלל, לאמירה שפעם היו חיות נמוכות יותר בעולם ומהן התפתחו החיות הגבוהות ומהן התפתחו חיות גבוהות יותר וכן הלאה, עד שלבסוף הופיע האדם.

אם אנו לומדים אמבריולוגיה בדרך משוחררת מדעה קדומה, זה באמת סותר תפיסה זו. גם אם מדענים מודרניים מחזיקים בחוק הבסיסי של ביוגנטיקה ומשווים אמבריולוגיה [תורת העוּבר] עם פילוגניה [תולדות הגזע], הם אינם מפרשים נכונה את מה שמופיע כלפי חוץ אפילו באמבריולוגיה אנושית, בגלל שהם אינם עולים לתפיסה אמנותית זו של התפתחות העולם. אם אנו מתבוננים בעובר האנושי כיצד הגפיים מתפתחות מתוך האיברים שתחילה יש להם צד נועז, כיצד הכל הוא בהתחלה הוא למעשה ראש, אנו מקבלים תחילה את היסודות הראשונים של מה שמתגלה על ידי הבנה אמנותית של הצורה האנושית כפי שהתכוונתי אליה. אין זה אפשרי לראות את כל האדם עם החיות. אי אפשר לומר: האדם, כפי שהוא עומד לפנינו היום, הוא צאצא של כל מיני החיות. לא, זה לא כך. רק אלו אשר חדרו עם תודעה מדעית אמיתית לתוך הדרוויניזם המדעי והתיאור המודרני שלו לגבי ההתפתחות של העולם, יגלו שדרך הבנה גבוהה יותר זה פשוט בלתי אפשרי למקם את האדם בסוף או בפסגה של שרשרת ההתפתחות של החיות. הם צריכים במקום זה ללמוד את הראש האנושי כפי שהוא, הראש של בני האדם. ראש אנושי זה לבדו בא מממלכת החיות. למרות שזה נשמע מוזר ופרדוכסלי, החלק אשר בדרך כלל נחשב כמושלם ביותר אצל האדם, הוא מטמורפוזה של ממלכת החיות.

בואו וניגש לראש האנושי עם רעיון זה ונלמד אותו בזהירות. נתבונן בו עם חוש מורפולוגי-אמנותי כיצד העצמות של הלסת העליונה הן גפיים שעברו שינוי, כיצד גם עצמות הלסת התחתונה הן גפיים שהשתנו, כיצד כל דבר בראש הוא הגדלה ושיפור של צורת החיה. אתם תכירו אז בראש האנושי שעל גבי שלב גבוה יותר הוא מגלה את כל שהתפתח בחיה תחת הרבה צורות שונות. אתם תבינו גם מדוע זה כך.

כאשר אתם מביטים בחיה, אתם יכולים לראות שראשה תלוי על קצה אחד של חוט-השדרה ובחיה הטיפוסית זה לגמרי חשוף לכוח הכובד. כעת, התבוננו בראש האנושי וראו כיצד האדם עומד בתוך היקום. הראש האנושי יושב על עמוד השדרה בעל כיוון אנכי. הוא מונח על גבי הגוף שנשאר באופן כזה ששאר האדם מגן על הראש כנגד היותו ישות סובייקטיבית לכוח של הגרביטציה לבדו. הראש האנושי הוא באמת משהו אשר נח על האורגניזם הנותר באי-תלות יחסית. אנו מגיעים להבנה שדרך העובדה שהראש האנושי נישא על ידי שאר הגוף, הוא באמת מטייל לבדו כמו אדם המשתמש בקרון. כי זהו שאר הגוף אשר נושא את הראש דרך העולם. לראש האנושי יש את איבריו שהשתנו ונהיו מצומקים, כפי שהם, והם ממוקמים על שאר האורגניזם. אורגניזם זה שנשאר שייך לראש האנושי באותה דרך שבה כל האדמה עם כוח המשיכה שלה שייך לחיות. ביחס לראש, האדם הוא "חבר" בתוך כל שאר גופו באותו אופן שבו כל החיות "חברות" בתוך האדמה.

כעת אנו מתחילים להבין את האדם דרך ההתפתחות של העולם. אם אנו ממשיכים עם ידע זה של הצורה האנושית עם חוש אמנותי והבנה, אנו מבינים לבסוף כיצד הראש האנושי מהווה המשך של הסדרה של החיות וכיצד הגוף האנושי שנשאר התפתח מאוחר יותר, מתוך האדמה, והתחבר לראש האנושי. רק בדרך זו אנו לומדים בהדרגה להבין את ההתפתחות של האדם.

אם נחזור לזמן יותר מוקדם בעבר, אנו יכולים לעבור לתוך תקופות בראשית אלו שבהן חלק מן האדם נח ביסוד של התפתחות-הראש הנוכחית שלו. איננו צריכים לחפש את ההתפתחות של זרועותיו או של החזה שלו בתקופות מוקדמות אלו, כי זה התפתח מאוחר יותר. אבל אם אנו צופים בהתפתחות של העולם על ידי התבוננות, כפי שתיארתי, מן האדם, אם אנו מביטים באותה דרך שבה אנו מביטים על כמה התנסויות מן העבר דרך הזיכרון, אנו מוצאים שהאדם כבר החל את התפתחותו בעולם בזמן שבו החיות הגבוהות שלנו, למשל, עדיין לא היו קיימות. היו צורות אחרות של חיות מאלו של הזמן שבו הראש האנושי התפתח, אבל החיות הגבוהות של היום עדיין לא התקיימו.

אם כן, אנו יכולים לומר: (בואו וניקח כעת תקופה מאוחרת יותר של האדמה) במהלך רחוק יותר של התפתחותו, האדם פיתח את ראשו מתוך ישויות-חיות מוקדמות יותר דרך העובדה שהמהות הרוחית שלו עוררה אותו. לכן הוא היה יכול להביא את ראשו למצב גבוה יותר של התפתחות. הוא הוסיף אז את גפיו, אשר התפתחו מתוך הכוחות הרגילים של האדמה. החיות אשר באו לאחר מכן, היו יכולות רק להתפתח למידה שהאדם התפתח ללא הראש. הן התחילו את התפתחותן מאוחר יותר, כך שלא הגיעו כה רחוק כמו ההתפתחות האנושית של הראש. הן נשארו קשורות לאדמה, בעוד האדם שחרר עצמו ממנה.

זה מוכיח שיש לזה משמעות אמיתית לומר: האדם מאורגן להתפתחות היקום בצורה כזאת שבעוד שהוא קשור לממלכת החיות, הוא מתרומם מעליה דרך התפתחותו הרוחנית. בעלי החיים שעקבו אחר האדם בהתפתחותם יכלו רק להתפתח ככל שהאדם התפתח בגפיים ובחזה… הראש נשאר מעוכב, מכיוון שזמן התפתחות ארוך יותר היה צריך להקדים אותו, כמו זה של האדם, בכדי שהראש האמיתי יוכל להתפתח.

דרך התבוננות אמנותית של הצורות בהתפתחות העולם, המסירות בקבלת התיאוריה הדרוויניסטית משתנה, בה במידה שהיא מוצדקת מדעית היום. אנו מכירים בכך שבהתפתחות של העולם האדם נושא מאחוריו זמן ארוך יותר של התפתחות מאשר החיות – שהחיות פיתחו כצורה העיקרית שלהן חלק זה שהאדם רק הוסיף לראשו. באופן זה האדם הגיע לנקודה של הרמה של חלק אחד של ישותו מחוץ לכוח המשיכה, בעוד החיות לחלוטין חשופות אליו. כל דבר אשר מכונן את ראשנו עם איברי החושים שלו, מתרומם מעל הכוח של המשיכה, כך שהוא אינו פונה לקראת חומר כבד ומגושם, אלא לקראת האתר, אשר ממלא את העולם החושי. זהו מעל לכל המקרה עם החושים. אנו צריכים לראות זאת, אם עלינו ללמוד אותם מקרוב יותר. בדרך זו, למשל, האיבר האנושי של השמיעה תלוי במבנה אתרי, לא רק במבנה האוויר.

דרך כל זה יוצר האדם חלק לא רק של עולם החומר, של העולם הפיזי הכבד והמגושם, אלא הוא יוצר חלק של העולם האתרי החיצוני. דרך העולם האתרי הוא מקבל, למשל, את מה שהאור מכין בשבילו בעולם של צבעים וכיוצא בזה. אפילו דרך צורתו החיצונית הוא מתרומם מעל לחומר הכבד, למעלה לאתר החופשי, ומסיבה זו אנו רואים את ההתפתחות של העולם באופן שונה כאשר אנו עולים ממדע הטבע למדע הרוח.

אך כאשר אנו עולים מעלה לרעיון אמנותי, אנו מקבלים גם את הפעילות של הנפשי-רוחי באדם ואנו צריכים לעלות לתפיסה שכזו אם אנו שואפים להבין את האדם. אנו צריכים, למשל, להיות מסוגלים לומר: ביחס לנפשו ורוחו, לישותו המרגישה-רוצה, אנו צריכים לדבר על בדידות ועל חיים בשותפות עם אחרים, כמו היו אלה מושגים כפי שתיארתי היום. אנו צריכים להתרומם לעולם המוסרי ולבסוף נגיע לעולם הדתי. עולמות אלו שזורים זה בזה ויוצרים את השלם.

אם אנו לומדים את האדם בהתאמה לכושר השכלי של מדעי-הטבע ובהתאמה להיגיון של ציביליזציה מודרנית, אנו מוצאים מצד אחד את הצורך במדע הנוקשה של הטבע שלתוכו גם האדם נכנס, ומצד שני, אנו מוצאים שהאדם יכול להיות מודע לכבודו ויכול רק לומר: אני באמת אדם, אם הוא יכול לחוש בתוכו את האימפולסים המוסריים-דתיים. אבל אם הוא באמת ובכנות עומד על היסודות של מדע הטבע, יש לנו הנחה טהורה ביחס להתחלת התהוות האדמה ולסופה, הנחה אשר מדברת על הערפילית של קאנט-לפלס עבור ההתחלה של האדמה ושל המוות-בחום בסופה של האדמה.

אם בפני הדרישות של מדע-הטבע נתאר, במשמעות של ציביליזציה מודרנית, את העולם המוסרי-דתי אשר מגלה את עצמו באופן אינטואיטיבי (הראתי זאת בספרי הפילוסופיה של החירות^[1]), אם אנו מתארים עולם זה אנו צריכים לומר: אנו באמת משלים את עצמנו, אנו מעלים בפני עצמנו ערפל. אפשר להאמין שכאשר האדמה עברה דרך מוות על ידי חום, שעדיין היה קיים משהו אחר במובן של מדע הטבע מאשר מוות גם של כל האידיאלים?

בנקודה זו מדע הרוח, או אנתרופוסופיה, צועדת פנימה ומראה שנפש-רוח היא מציאות, שהיא פועלת על הפיזי ושהיא מיקמה את האדם בצורה אנושית, לתוך האבולוציה של העולם. זה מראה שאנו צריכים להביט בחזרה על ישויות-החיות אשר שונות מן החיות הנוכחיות, שזה אפשרי לדבוק בשיטות של המדע המודרני, אבל תוצאות אחרות מתקבלות. אנתרופוסופיה מכניסה את היסוד המוסרי לתוך המדע של הדת, ובכך היא נהיית לידע מוסרי-דתי.

עכשיו איננו מביטים יותר רק לקראת הערפילית של קאנט-לפלס, אבל אנו מביטים באותו זמן בייסוד ראשוני רוחי, שמתוכו העולם הנפשי-רוחי המתואר באנתרופוסופיה התפתח באותה מידה כפי שהעולם הפיזי התפתח מתוך מוצא ארצי-פיזי. אנו מביטים גם לקראת סוף האדמה ומכיוון שהחוקים של האנתרופיה לגמרי מוצדקים, אנו יכולים להראות שהאדמה תבוא לקיצה תחת סוג של מוות על ידי חום. אבל אנו מביטים לקראת הסוף כמו שמנקודת ראות אנתרופוסופית אנו יכולים לראות את הסוף של אדם יחיד: הגוויה שלו נמסרת ליסודות, האדם עצמו עובר הלאה לתוך עולם הרוח. כך אנו מתארים את הסוף של האדמה. התוצאות המדעיות אינן מפריעות לנו, כי אנו יודעים שכל דבר בעל טבע נפשי-רוחי אשר האדם פיתח יעבור דרך שער המוות של האדמה כאשר האדמה לא תתקיים יותר. היא תעבור הלאה לתוך התפתחות-עולם חדשה כאשר האדם יעבור דרך המוות.

על ידי סקירה של ההתפתחות של האדמה באופן זה, אנו מקבלים באמצע ההתפתחות את המאורע של גולגותא. אנו רואים כיצד מאורע זה של גולגותא מושם באמצע התפתחות האדמה, בגלל שלפני כן התקיימו רק כוחות אשר הובילו את האדם לסוג של שיתוק כוחות. אנו באמת לומדים להכיר (אתייחס לכך בסוף ההרצאה) שבאותה דרך שבה בהפריה של הצמחים והחיות נכנס יסוד מסוים לאורגניזם המופרה, כך מיסטריית גולגותא הביאה משהו לתוך האבולוציה של העולם מן העולמות הרוחיים שמחוץ לאדמה, וזה ממשיך לחיות, וזה מלווה את הנפשות עד לסוף תקופת האדמה, הן עוברות הלאה לשינוי צורה חדש של חיים ארציים. אני אצטרך לתאר בכרכים שלמים היכן אני מראה את השביל המוליך במפורש ובאופן קפדני מדעי ממה שתיארתי בפניכם היום בקשר לאבולוציה של האנושות ושל היקום, למיסטריית גולגותא, להופעתו של ישות-הכריסטוס בתוך הקיום הארצי.

דרך העמקה מדעית-רוחית הרבה קטעים בבשורות מופיעים באור חדש לגמרי, בדרך שונה ממה שהיה אפשרי עבור תודעה מערבית. הבה ונתאר רק את העובדה הבאה: אם ניקח את מקומנו על בסיס מדעי-טבעי, אנו צריכים לתאר לעצמנו את הסוף הפיזי של האדמה. אלו הממשיכים לעמוד על בסיס מדעי זה, ימצאו גם כן שלבסוף עולם הכוכבים הסובב את האדמה ייעלם. הם יתבוננו על העתיד שבו אדמה זו שמתחתינו תחדל להתקיים והכוכבים שלמעלה כבר לא יתקיימו. אבל מדע הרוח נותן לנו ביטחון שכמו שישות נצחית יוצאת החוצה מתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי כל ערב וחוזרת לתוכם כל בוקר, כך ישות נצחית תמשיך לחיות הלאה כאשר הגוף האינדיבידואלי שלה נושר הצידה. כאשר האדמה כולה תיפול הצידה מכל הישויות האנושיות הנפשיות-רוחיות, חלק נצחי זה ימשיך לחיות ויעבור הלאה לשלב פלנטרי חדש של אבולוציית העולם.

כעת נשמעות המילים של כריסטוס בבשורות בדרך חדשה ונפלאה: "השמיים והארץ יעברו הלאה, אבל המילים שלי לא יעברו" והן קשורות עם המילים של פאולוס: "לא אני, אלא הכריסטוס בתוכי". אם כריסטיאני אמיתי תופס את המילים הללו, אם מישהו שבאמת מבין את הכריסטיאניות באופן פנימי אומר: "לא אני אלא הכריסטוס בתוכי", מבין את המילים של כריסטוס: "שמיים וארץ יעברו, אבל המילים שלי לא יעברו", זה, מה שחי בתוך ישותי הנצחית, לא יעבור – מילים אלה יזרחו קדימה מן הבשורה בדרך יוצאת מן הכלל, עם קסם והערצה, אבל אם מישהו באמת ישר וכן הוא אינו יכול להבין זאת ישירות בלי מאמץ נוסף.

אנו מתקרבים למילים כאלו ואחרות, עם העזרה של מדע הרוח ובמובן אנתרופוסופי, אם אנו מתקרבים לדיבורים רבים אחרים שבאים אלינו מתוך החשיכה הרוחית של התפתחות-העולם, של התפתחות האדמה והאנושות. ואז קרן אור תאיר עליהם. באמת, ידידיי היקרים, זה כמו אור שמוטל על פני מילים כאלו כמו "שמיים וארץ יעברו, אבל המילים שלי לא יעברו" – אור מוטל עליהן, אם אנו שומעים אותן מהדהדות מאיזור זה היכן שמיסטריית גולגותא התרחשה, מאורע זה שדרכו כל ההתפתחות של האדמה רכשה את המשמעות האמיתית שלה.

כך אנו רואים שמדע הרוח במשמעות של האנתרופוסופיה חותר מעל לכל אחרי התבוננות קפדנית בשיטות הישירות של העולם הפיזי, אבל באותו זמן הוא מבקש להמשיך בשיטות המדעיות המחמירות אל תוך איזורים שבהם הישות הנצחית האמיתית שלנו זורחת לקראתנו, איזורים שבהם גם הישות הרוחית של התפתחות-העולם קורנת החוצה את אורה לקראתנו, אור אשר התפתחות-העולם עצמה עם כוחותיה הרוחיים וישויותיה מופיעות עם האופי האלוהי-רוחי שלהן.

ידידיי היקרים, לסיכום הרצאתי הרשו לי לבטא את העובדה הבאה: מדע הרוח האנתרופוסופי יכול להבין לגמרי את האנושות המודרנית, באופן מיוחד אנשים בעלי מצפון ובעלי ראש-מדעי, שהתפתחו באופן רגיל כדי לחשוב כממשויות וודאיות את התוצאות של ידע סיבתי של מדעי-הטבע, התוצאות של התבוננות-חושית חיצונית, התוצאות של שילוב אינטלקטואלי של התבוננות חושית והתנסויות. ועל ידי השגת וודאות זו, הם השיגו הרגשה כללית מסוימת לקראת זה שיכול להיות "בטוח". עד כה לא נעשה שום מאמץ ללמוד דברים על-חושיים באותה דרך שבה נלמדים דברים פיזיים. וודאות זו יכולה שלא להינשא לתוך איזורים על-חושיים. היום אנשים עדיין מאמינים שהם צריכים להסתפק באמונה בלבד, כדי לאחוז ולשלוט בעולמות העל-חושיים, הרגשה זו מלאה ביראת כבוד ובהערצה מספיקה, בגלל שאחרת הם מאבדים את המיסטריה, והעולם העל-חושי יהיה הגיוני. אבל מדע הרוח אינו מבקש להפוך את המיסטריה להגיונית, להפריך את הרגשות מלאי יראת הכבוד שיש למישהו כלפי המיסטריה: זה מוביל את האדם למיסטריות אלו דרך ראיה. האנתרופוסופיה משאירה למיסטריה את אופי-המיסטריה שלה, אבל היא ממקמת אותה בתוך האבולוציה של העולם באותה דרך שבה דברים חושיים קיימים בספירה של אבולוציית העולם.

זה צריך להיות נכון שהאדם גם צריך וודאות עבור התחום שמעבר לטבע בלבד. במידה והאנושות תחוש שדרך מדע הרוח במשמעות של האנתרופוסופיה היא אינה שומעת דיבור חובבני ומעורפל אודות העולמות הרוחיים, אלא משהו שמלא באותה רוח שבאה לידי ביטוי במדע המודרני, באותה מידה האנושות גם תרגיש שהביטחון שהיא רוכשת, הביטחון שהיא רגילה אליו דרך העולם הפיזי, יכול להיות מודרך לתוך העולמות הרוחיים. אנשים יחושו: אם ביטחון קיים רק לעולם הפיזי, איזה צורך יש בביטחון זה, מרגע שהעולם הפיזי חולף? אדם צריך יסוד נצחי, כי הוא עצמו רוצה להיות מושרש ביסוד הנצחי. הוא אינו יכול להודות שביטחון זה צריך להיות תקף עבור העולם החולף, הממהר להישחת. הוודאות, הוודאות של הידע, צריכה גם כן להיות מושגת ביחס לעולם הבלתי מתכלה.

זוהי המטרה הנשאפת בצניעות רבה (אלו העוקבים אחר מדע הרוח האנתרופוסופי יודעים זאת) על ידי האנתרופוסופיה. מטרתה שדרך הביטחון הטבעי שלו האדם אינו צריך לאבד את הידע שלו של הבלתי מתכלה. דרך הביטחון שלו ביחס לדברים חולפים הוא אינו צריך לאבד את הביטחון ביחס לדברים שאינם מתכלים. ביטחון ביחס לבלתי חולף, כלומר, ביטחון ביחס לחידה של לידה ומוות, החידה של האלמוות, החידה של אבולוציית עולם הרוח, זה מה שהאנתרופוסופיה מבקשת להביא לתוך הציביליזציה שלנו.

אנתרופוסופיה מאמינה שזו תהיה התרומה שלה לציביליזציה המודרנית. כי באותה מידה שבה אנשים מכירים באומץ לב שביטחון צריך להיות מושג גם ביחס לדברים בלתי מתכלים, ולא רק ביחס לדברים מתכלים, באותה מידה הם יתרגלו להביט על האנתרופוסופיה לא עוד כמשהו פנטסטי וכמו תחביב אינדיבידואלי, אלא כמשהו אשר נדרש לכל התרבות הרוחית שלנו, כמו כל הענפים האחרים של המדע, ובכך לציביליזציה שלנו באופן כללי.

—————————————————————————————

1. יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר. ↑