רודולף שטיינר

כריסטיאנה 30.11.1921

GA79

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 5

השאלה המרכזית של החיים הכלכליים

קודם כל אני רוצה להודות ליושב הראש הנכבד על מילותיו החמות ומעל לכל לבקש ממנו לשים לב למה שאני מבטיח בכל ליבי, שזה נותן לי סיפוק עמוק שמרשים לי לחשוף כאן כמה היבטים של המאמצים החברתיים שאני מקדיש להם חלק גדול מזמני. אבל כמובן שאני צריך מייד להתנצל, משום שהיום זה קשה במיוחד לדבר אודות השאלה החברתית. בהרצאה קצרה אפשר למעשה רק לתת כמה היבטים ואולי כמה רמזים, ואני מבקש מכם לתת היתר לכך. יתכן ואפשר להניח שמי שמקדיש את עצמו בעיקר לפופולריזציה ולהפצה של מדע רוחי אנתרופוסופי שידבר רק על עולם אחר, אולי מתוך פרי הדימיון או אוטופיה כלשהי כאשר הוא צועד על קרקע חברתית. אבל מה שלמדתי מחשיבה אנתרופוסופית ביחס לשאלה החברתית נבדל בהרבה מאשר בהווה מדובר עליו בכיוון זה, בכך שהוא רוצה להשתלב בחיים המעשיים ולמעשה אינו רוצה רק לדון בתיאוריות חברתיות.

אני עצמי זכיתי במשך כמה עשורים לראות מכמה מקורות את השאלה החברתית שאותה אני רוצה לחלוק עימכם בכמה אספקטים, כדי לכוון את מבטנו על החיים החברתיים. מכאן הסקתי את ההשקפה שהשאלות החברתיות שלנו ובמיוחד השאלה הכלכלית היא היום שאלה אנושית כללית. היא מציגה את עצמה כאשר מישהו לומד אותה בחיים האמיתיים ולא בתיאוריה, כשאלה שלא כוללת למעשה היבטים כלכליים, אלא מתפרצת בצורה וולקנית כל כך בהווה מסיבות אנושיות גרידא. אפשר להתמודד עם שאלה זו רק בדרך מיוחדת כאשר מחפשים את הפיתרון – וכמובן אפשר להתאמץ להגיע לפיתרון חלקי – וזה מאספקט אנושי טהור. וכאן אני חייב לאפיין את השאלה הכלכלית המרכזית כמשהו שונה למדי ממה שאדם מצפה באופן נורמלי. באמת, אני אפילו לא אהיה מסוגל – כי החיים עשירים יותר מתיאוריות ורעיונות – לענות איכשהו על שאלה כלכלית מרכזית זו במשפט קצר, אבל אני אוכל לתת לה להופיע כמשהו שעובר כמו חוט דק דרך ההתבוננות שלי היום. אך בהתחלה אציין מראה מופשט מאוד, שאנו חיים בזמן שבו האדם במידה גדולה מרחיק את עצמו מן החיים ומן החיים הכלכליים. במיוחד על ידי מה שהוא חושב ומה שהוא עושה לעקרונות שלו. השקפה זו הוכיחה את עצמה במיוחד על ידי עבודה בקרב העובדים הפרוטלריים כמורה בתחומים שונים ביותר של ידע והוראה בתחום ההיסטוריה ותחום השאלות הכלכליות. אני יכול במיוחד להכיר את הפרולטריון המודרני בחייו דרך העובדה שהיה לי כבוד להדריך את ההוראה ואת התרגילים עם הפועלים בשיחות חופשיות במשך שנים רבות. למדתי שם לדעת כיצד האנשים חושבים וכיצד הם מרגישים. וכאשר יודעים זאת אזי במיוחד השאלה הכלכלית התלויה בהכנסת הפרולטריות שוב לעבודה בדרך השייכת לצרכים הכלכליים של האנושות, צריך תחילה להביט עליה כשאלה כלכלית מנקודת הראות של צד אנושי זה. ושם זה נהיה ברור לי שאם מנסים בימינו ליצור עניין בתוך הפרולטריון עבור זה או זה, אזי השאלה המוחשית הכלכלית הממשית, הבנת החיים הממשיים הכלכליים, למעשה אינם מעוררים בהם עניין. אין לאנשים עניין בשאלות ממשיות אינדיבידואליות. במעמד הפועלים, ובחיים הבינלאומיים יש מיליוני בני אדם השייכים לפרולטריון זה שעליו אני מדבר – חיה היום רק תיאוריה כלכלית מופשטת, תיאוריה מופשטת אשר בעצמה מכילה את התוכן של חיים בתוך פרולטריון זה. למעשה, בליבו הפועל הפרולטרי מאוד מסויג מעבודתו, מהתוכן הממשי של עבודתו. לא אכפת לו איזו עבודה הוא עושה. הוא רק מתעניין כיצד הוא מטופל בחברה שבה הוא עובד, וכאשר הוא מדבר על טיפול זה, זה עדיין מגיע מנקודת ראות כללית מופשטת. הוא מתעניין ביחסים של תוספת שכר על הערך של המוצר בייצור שבו הוא לקח חלק, בעוד הערך והאיכות של המוצרים שלו הם לחלוטין מעבר לתחומי התעניינותו. אני ניסיתי, במיוחד בהוראה של הפועלים, ליצור עניין בענפים ממשיים של ייצור ותעשייה על ידי הצגה של היסטוריה ומדע הטבע. אבל כל זה הוא משהו שאינו מעניין את הפועל כפי שהוא. הוא מעוניין במצב של המעמדות, המאבק של המעמדות, הוא מעוניין בזה – אשר איני צריך לאפיין אותו בפניכם – אשר הוא קורא לו ערך מוסף. הוא מעוניין בהתפתחות של החיים הכלכליים כפי שהוא מייחס להם את הסיבה לכל החיים של ההיסטוריה האנושית, והוא למעשה מדבר על תחום תיאורטי אשר קיים לגמרי מעל למה שהוא מעורב בו מבוקר ועד ערב ורוצה ליצור את המציאות מכך. מישהו יכול לומר: מה שהוא מקבל כתיאוריה שלו אודות החיים הכלכליים נובע שוב מדרך תיאורטית של מבט על דברים. רוב הפרולטרים היום הם, כפי שאתם אמורים לדעת, פחות או יותר שינוי של המרקסיסטים המקוריים, כלומר הם חסידים של התיאוריה אשר למעשה אינה מעסיקה את עצמה עם המצבים של חיים כלכליים כפי שהם, אלא פועלים לקראת הכיוון שזה עתה תיארתי.

הידע מגיע מתוך המעגלים הרחבים של הפרולטריון דרך החיבור המעשי עם הפרולטריון, על ידי עבודה עם הפרולטריון. אבל זה במובן מסוים רק ההשתקפות של מרחק גדל והולך של האינטרסים האנושיים הטהורים מן האינטרסים של החיים המעשיים במשך המאות האחרונות. אנשים אומרים: העובדה שחיינו הכלכליים נהיו יותר מסובכים גרמה לסוג של טמטום חושים, כך שלא מצליחים יותר לצלול מטה לתוך האיזורים המסובכים של החיים הכלליים עם מה שמבחינה מוסרית הוא מקובל כטוב, הוגן וצודק. אך אם הם לא מדברים מתוך החיים המעשיים, אלא מתוך עקרונות כלליים מופשטים, הם בקושי נוגעים במה שכולל את העבודה של אותו יום, המבחנים של אותו יום, עם מה שהם תמיד תובעים ודורשים כדברים עיקריים וראשיים.

כמו שאני יכול לשתף אתכם בכך מתוך ניסיון חיי, כך זה גם יכול להיות מוצג על ידי דוגמאות שונות מהחיים ההיסטוריים. אני רוצה לתת לכם דוגמא גרוטסקית למה שאני רוצה לומר. זה היה ב-1884 כאשר ביסמארק^[1] אמר בפרלמנט הגרמני (ברייכסטאג), כאשר רצה לייסד קרן עבור ביצוע נוסף של גרעין השאלה הכלכלית, שהוא יודע שלכל אדם יש את הזכות לעבוד. אז הוא לימד את נציגיו כך: תנו לקהילה לתת לכל אדם בריא את העבודה שתקיים אותו, הֶיו בטוחים שאלו שהם חולים או חלשים מטופלים על ידי הקהילה, שמישהו דואג לזקנים, ואתם יכולים להיות בטוחים שהפרולטריון יעזוב את מנהיגיו, שהתיאוריות הסוציאל דמוקרטיות שנהיו כה נפוצות לא ימצאו חסידים. זה נאמר על ידי ביסמארק, אשר כל הזמן הכניס לזיכרונותיו שהיו לו רגשי אהדה רפובליקניים בנעוריו, אבל לבטח אתם יכולים להכיר בו את המונרכיסט, שממנו לבטח לא תצפו למחיאות כפיים, אם בפגישה של הפרולטריון הסוציאל דמוקרטי הבינלאומי הוא יתקבל בקריאות שמחה.

אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לאדם אחר שאמר כמעט באותן מילים את אותו הדבר, אך שעמד בכל נטייתו ובכל רגשותיו האנושיים בנקודה אנושית כללית אחרת. זהו רובספייר.^[2] רובספייר אמר, כאשר כתב את "הזכויות האנושיות" שלו ב-1793 כמעט את אותו הדבר, לא, ממש בדיוק אותו הדבר שאמר ביסמארק ברייכסטאג הגרמני ב-1884: זוהי החובה של הקהילה לספק עבודה לכל אדם בריא, לחפש את החולים והחלשים, לדאוג לזקנים כאשר הם כבר לא יכולים לעבוד.

אותם משפטים מרובספייר, מביסמארק, ללא ספק מזווית ראיה אנושית אחרת. וכעת בא הדבר השלישי שהוא גם כן מאוד מעניין: ביסמארק, כאשר השמיע את "מילותיו של רובספייר", אשר ללא ספק לא למד אותן מרובספייר, טען שתביעה זו היתה כבר חלק של זכויות המדינה הפרוסית מאז 1794. כעת, אדם לבטח לא יסיק מכך שהמדינה הפרוסית חקקה שנה אחת אחרי שרובספייר כתב את "זכויות האדם" שלו ואימצה את זכויות אדם אלו בקוד החוקים שלה. ולבטח העולם לא יחשוב שהמדינה הפרוסית רצתה להכיר ברעיונות של רובספייר על פי חוקי המדינה שלו כמעט מאה שנים אחרי שרובספייר ב-1794 קבע תביעות אלו. וכאן עולה השאלה בפני העובדות ההיסטוריות: כיצד שני אנשים כה שונים כמו רובספייר וביסמארק יכולים לומר בדיוק אותן מילים וללא ספק שניהם מדמיינים שהסביבה החברתית שהם רוצים ליצור בכך שונה לחלוטין?

איני יכול לראות זאת בשום דרך אחרת מזו שאנו היום, כאשר אנו מדברים בהפשטות כה רציניות אודות השאלות המוחשיות של החיים אשר במשך המאות האחרונות נהיו יותר מסובכות, למעשה כולם – ביסמארק מן הימין הקיצוני, רובספייר מן השמאל הקיצוני – מתמזגים יפה ביחס לעקרונות הכלליים. בעקרונות הכלליים אנו כולם מסכימים. אבל בחיים אנו מייד נופלים לתוך חוסר הרמוניה, רק בגלל שהעקרונות הכלליים שלנו רחוקים מאוד ממה שאנו צריכים לעשות במיוחד במשך כל היום. היום אין לנו אפשרות, כאשר אנו מגיעים לחיים מעשיים, להשיג באמת את מה שאנו חושבים באופן כללי והכי מופשט בתיאוריה הפרולטרית המכילה תביעות כלכליות, מן הסיבות שניסיתי לאפיין.

כאלו הם הדברים היום. וצריך לומר: דרך כל ההתפתחות של הזמן הנוכחי הגיע מצב זה של העניינים. אנו רואים כיצד החלק של החיים הכלכליים שאנו יכולים לקרוא לו תהליך הייצור נהייה יותר ויותר שונה ומגוון דרך המורכבות של החיים הטכניים. וכאשר אני רוצה לאפיין אותו במילה שכבר נהייתה לקלישאה – אבל צריך להשתמש במילים שכאלה – אנו רואים שחיי הייצור נהיים יותר ויותר קולקטיביים.

אחרי הכל, מה יכול להשיג מישהו בתוך האורגניזם החברתי שלנו בחיי הייצור? הוא קשור בכל מקום עם מה שהוא יכול לעשות בתוך הקהילה עם אחרים. דרך הייצור שלנו נהייתה כה מורכבת שהאינדיבידואל תפוס בתוך מכניזם ייצור גדול. חיי הייצור נהיו קולקטיביים. זהו בדיוק מה שקוסם לפרולטריון ומה שהפועל מדמיין בראיה הפטליסטית כלכלית שלו שהקולקטיביזם יהיה יותר ויותר חזק, שענפי הייצור יתמזגו ויבוא זמן כאשר הפרולטריון הבינלאומי יוכל לקחת את הייצור בעצמו. לזה מחכה הפרולטריון. והוא נופל לאשליה הגדולה שהשיתוף בייצור הוא צורך טבעי – כי הוא חווה את הצורך הכלכלי כמעט כמו צורך טבעי – וקולקטיביזם זה צריך יותר להתבסס. מעל לכל, הפועל מצווה לשבת על הכיסאות אשר היום יצרנים יושבים עליהם, ומה שנהיה קולקטיב, יתנהל באופן קולקטיבי. באיזו עוצמה הפועל מאמין ברעיון שכזה מתוך האינטרס הכלכלי שלו, אנו יכולים לראות מתוך התוצאות העצובות של הניסיון הכלכלי במזרח, כי שם, אם אפשר לומר כך, הם מנסים לארגן את חיי הכלכלה בדרך זו, אם כי לא כפי שחלמו את התיאוריות הפרולטריוניות, אלא מתוך נסיבות צבאיות. אפשר כבר לראות היום ונראה זאת יותר ויותר: הניסוי יביא לכך – באופן נבדל מערכיו המוסריים או ערכים אחרים, או מן הסימפטיות או האנטיפטיות שיש לנו כלפי זה – בכוחות ההרס הפנימיים שלו, לאומללות ולכישלון שיגיעו לאנושות כאסון שאי אפשר לדמיינו.

ממול החיים של תפוקה וייצור עומדים החיים של הצריכה. אבל חיי הצריכה לעולם אינם יכולים להיות שיתופיים בעצמם. בצריכה האינדיבידואל למעשה עומד בייחודו על ידי צורך טבעי. מן האישיות של האדם, מן האדם היחיד, עולים הצרכים של הצריכה הכוללת. מכאן, לצד הקולקטיביות של הייצור, נשאר האינדיבידואליזם של הצריכה. התהום נהיית יותר ויותר מוחלטת, יותר ויותר עמוקה נהיית תהום זו בין הייצור המכוון לקולקטיביות והדרישה הגדלה והולכת בניגוד גובר והולך לעניין של הצריכה. כל מי שיכול להביט דרך החיים של היום עם עיניים משוחררות מדעה קדומה ומרעיונות מופשטים, אז עבורו חוסר ההרמוניה הנוראי שבתוכו אנו נמצאים הוא בגלל היחס המוטעה שנוסד היום בין הדחפים של הייצור והצרכים של הצריכה כפי שאופיינו.

למען האמת, ניתן רק לקבל מושג על כל הסבל אשר בעניין זה מטריד את רגשותיהם העמוקים ביותר של אנשים, אם מתבוננים במשך עשרות שנים, לא דרך לימודים אלא דרך החיים המעשיים, על הדבר שגרם לחוסר הרמוניה זו בתחומים השונים של החיים. וכעת באמת לא דרך עקרונות כלשהם, לא משיקולים תיאורטיים, אלא מתוך ניסיון חיים זה, שעלה והכנסתי אותו לספרי "עיקרי הבעיה החברתית ופתרונה".^[3] דבר לא היה רחוק יותר מכוונתי לנסות איכשהו למצוא פיתרון אוטופי לשאלה החברתית מניסיון חיים זה. הייתי צריך לחוות חשיבה בת דורות של אנשים שנשענים באופן ספונטני כלפי הצד האוטופי. כמובן הייתי צריך לתמצת את מה שעלה מתוך הגוונים השונים של החיים, שאני מעדיף לדון בהם על ידי ניתנת דוגמא ממשית מסוימת. אני צריך לתמצת זאת לתוך משפטים כלליים אשר בתורם מתמצתים למונח "האורגניזם החברתי המשולש". אבל מה שמילים אלו מציינות, צריך לפחות להסביר על ידי כמה רמזים. צריך לומר כיצד מדמיינים שדברים אלו צריכים להיות מטופלים. לכן נתתי כמה דוגמאות כיצד ההתפתחות של הקפיטליזם צריכה להתקדם, כיצד למשל שאלת העבודה יכולה להתווסת וכן הלאה. ניסיתי לתת סימנים ממשיים מיוחדים. טוב, ליוויתי הרבה דיונים אודות "היסודות של השאלה החברתית" ותמיד מצאתי שאנשים בדעות האוטופיות שלהם של היום שואלים: כיצד זה או זה יהיו בעתיד? הם מתייחסים לסימנים שנתתי ביחס לדברים מסוימים שלעולם לא התכוונתי שיהיו יותר מדוגמאות. בחיים האמיתיים האדם יכול להדגים משהו שהוא עושה, שהוא מארגן לפי מיטב ידיעתו, אבל שללא ספק הוא יכול גם לעשות זאת באופן שונה. המציאות היא לא כזו שרק תיאוריה יחידה מתאימה לה. כמובן אפשר גם לעשות הכל שונה. אבל בעלי האוטופיה רוצים הכל מאופיין עד הפרט האחרון. ובדרך זו "הדבר העיקרי בשאלה החברתית" לעיתים קרובות מובן על ידי אחרים במובן אוטופי. הם לעיתים קרובות מעבירים אותו לתוך אוטופיה, בעוד שאינם מתכוונים כלל לאוטופיה אבל זה נובע מהתבוננות במה שנובע מן התהליך של הייצור באופן קולקטיבי, מההתבוננות כיצד בתהליך הייצור יש הכרחיות מסוימת לזרום לתוך קולקטיביות זו, אבל כיצד מצד שני כל הכוח של הייצור תלוי ביכולות של האינדיבידואל האנושי.

בדרך זו בהתבוננות בייצור מודרני, עין הנפש יכולה לראות בעוצמה נוראה שלמעשה האימפולס הבסיסי של כל ייצור, היכולת האישית, נספגה על ידי הקולקטיביות שנגרמה על ידי הכוחות הכלכליים עצמם ושהמשיכה להיגרם על ידם. כך נבין מצד אחד את הנטיה של החיים הכלכליים ומצד שני את הדרישה ההגיונית הזהה לתת לכוח האינדיבידואלי של האדם הבודד לתבוע לעצמו במיוחד רק בתוך החיים הכלכליים. מי שמהרהר אודות האורגניזם החברתי, יראה כיצד תביעות בסיסיות אלו של התקדמות כלכלית – הטיפוח של יכולות אינדיבידואליות – יכול לשמש הגנה אך ורק דרך עובדות טכניות ותהליכי ייצור מסובכים מתמיד. מצד אחד זה מה שעומד באופן חי בפני הנפש: התהליך הכלכלי האמיתי והדרישות ההכרחיות של החיים הכלכליים כך שיהוו הצלחה.

מצד שני מה שאנו קוראים השאלה החברתית הנוכחית אינה צצה למעשה מתוך האינטרסים של הייצור. כאשר קולקטיביות מבוקשת במציאות של ייצור, אז מוצאים זאת למעשה באפשרויות הטכניות גם של החיים הכלכליים וגם בצרכים הטכניים. מה שקוראים בדרך כלל השאלה החברתית למעשה נשאלה כולה על ידי אינטרסים של צריכה, ששוב הם מבוססים כולם על האינדיבידואליות האנושית. מופיעה ומתרחשת עובדה מוזרה שנראית כמו משהו אחר – הקריאה לרפורמה חברתית מהדהדת דרך העולם אך ורק מאינטרסים של צריכה. אפשר גם לראות זאת כאשר עוקבים במיוחד אחר הדיונים והחיים. ראיתי זאת במשך ההרצאות שהתחלתי לתת באפריל 1919 ושינתנו שוב ושוב, ובדיונים שבאו אחריהן, כמה לא סימפטיים הם אלו שפעילים בייצור או יזמים בחיים הכלכליים המעשיים, שהם לקראת הדיון במה שאפשר לקרוא לו השאלה החברתית, דיברו במשמעות של כיצד מטיפים מתוך האינטרסים של צריכה.

מצד שני אפשר לראות כיצד למעשה בכל מקום מופיעה הקריאה לסוציאליזם, רק האינטרס של צריכה ממוקד בה. כך שכאן רק האידיאלים של סוציאליזם ואימפולס הרצון של אינדיבידואליזם הוא פעיל. למעשה, כל אלה שהם סוציאליסטים חותרים לקראת סוציאליזם מתוך רגשות עזים אינדיבידואליים. השאיפה לסוציאליזם היא למעשה רק תיאוריה אשר צפה מעל הרגשות האינדיבידואליים. אבל מצד שני, על ידי התבוננות רצינית במה שהתפתח יותר ויותר בחיינו הכלכליים במשך מאות בשנים, מופיעה כל המשמעות המלאה שנקראת באופן פופולרי "חלוקת עבודה" בכלכלה הלאומית, בלימוד הכלכלה.

אני משוכנע שהרבה דברים פיקחיים נכתבו ונאמרו אודות חלוקה זו של עבודה, אבל אני לא מאמין שכבר חשבו על זה עד לתוצאה הסופית במשמעות המלאה שלה עבור החיים הכלכליים המעשיים. הסיבה מדוע איני מאמין בכך היא בגלל שאז צריך להבין שלמעשה זה נובע מן העיקרון של עבודה המתחלקת כך שאף אחד לא יכול לייצר משהו בעצמו באורגניזם חברתי שבו יש חלוקה מלאה של עבודה – ואני אומר בכוונה "יכול לייצר". אפילו היום אנו עדיין רואים את השאריות האחרונות של הקיום החקלאי, במיוחד כשאנו מתבוננים בחוות הקטנות. שם אנו רואים כיצד זה שמייצר שומר על מה שהוא ומשפחתו צריכים. ולמה זה מביא שהוא יכול להיות עדיין ספק של צרכיו שלו? זה גורם לכך שהוא מייצר בדרך מוטעית בתוך האורגניזם החברתי אשר בין השאר מבוסס על חלוקת עבודה. כל מי שתופר מעיל לעצמו או מספק לעצמו את מזונו הגדל על אדמתו, למעשה מקיים את עצמו באופן יקר מאוד, בגלל שבמקום שבו יש חלוקת עבודה, כל מוצר יהיה זול יותר מזה המיוצר על ידי האדם בעצמו. אדם צריך רק להרהר בעובדה זו ואז הוא יבין כתוצאה סופית שהיום אף אחד לא יכול לייצר באופן שעבודתו יכולה לזרום לתוך מוצר מן הייצור, לתוך המוצר. ועדיין קיימת העובדה המוזרה שקארל מארקס למשל, התייחס למוצר כחתיכת עבודה שהתגבשה. אבל היום זה אינו המקרה האחרון. המוצר היום נמצא ביחס לערכו – וזה כל מה שחשוב בחיי הכלכלה – הכי פחות חשובה זוהי העבודה. הוא נקבע על ידי שימושו, כלומר, האינטרסים של הצריכה שלו, על ידי התועלת של קיומו בתוך האורגניזם החברתי שתלוי בעבודתו.

מכל זה נשאלת השאלה הגדולה של הזמן הנוכחי במציאות הכלכלית. ומשאלה זו מתברר עבורי שהיום בהתפתחות האנושית אנו עומדים לפני הצורך ליצור אורגניזם חברתי באופן כזה שיראה את שלושת החלקים הטבועים בו. וכאחד משלושה חלקים אלה אני צריך תחילה להכיר את חיי הרוח, אשר בעיקר נשענים על היכולות האנושיות. כאשר מדברים על המבנה המשולש של האורגניזם החברתי אני לא יכול לכלול רק את החיים המופשטים פחות או יותר של חשיבה או את החיים הדתיים של העולם הרוחי, אני כולל כל דבר אשר תלוי ביכולות האנושיות הרוחיות או הפיזיות. אני צריך לומר זאת במפורש, אחרת אפשר לגמרי לא להבין את התיחום של העולם הרוחי בתוך האורגניזם החברתי המשולש. אדם שרק עובד בידיו צריך מיומנות מסוימת עבור עבודה זו, הוא צריך גם כמה דברים נוספים, אשר ביחס זה אינו נותן לאינדיבידואל להופיע כחבר בחיים כלכליים טהורים אלא כחבר של הממלכה הרוחית.

הממלכה האחרת של האורגניזם החברתי היא של כלכלה טהורה. בכלכלה טהורה מעוניינים רק בייצור, צריכה וההפצה שבין ייצור וצריכה. אבל זה אומר רק שבחיים כלכליים טהורים עסוקים רק בהפצה של זה שמפיק מוצרים אשר כשהם מופצים, נהיים לסחורות. אפשר להיות מודאג בקשר למחזור של הסחורות. סעיף בתוך האורגניזם החברתי, בגלל שהוא נדרש, נהיה בעל ערך מסוים אשר משתקף במחירו, סעיף שכזה נהיה, במשמעות שאני צריך להתייחס אליה, לסחורה.

כעת מתרחש הדבר הבא: כמובן אני יכול לתת רק רמזים לדברים שאני רוצה למנות בתחומים מסוימים, אחרת הרצאה זו תהיה ארוכה מידי. זה מופיע שכל מה שנסחר יש לו ערך אובייקטיבי אמיתי לא רק בקשר עם חיי הכלכלה אלא עם כל החיים החברתיים. פשוט בכך, שלמוצר יש משמעות בתוך החיים של צריכה כאשר הוא מקבל ערך מסוים שלבטח יש לו משמעות אובייקטיבית. אני צריך כעת להסביר למה אני מתכוון ב"משמעות אובייקטיבית". ב"משמעות אובייקטיבית" אני לא מתכוון שמישהו יכול מייד לקבוע את הערך של מוצר שאני כעת מדבר עליו באופן סטטיסטי או בדומה לכך. כי הנסיבות שבהן מוצר משיג את ערכו הן הרבה יותר מסובכות, הרבה יותר שונות ומגוונות. אבל מלבד מה שמישהו יכול מייד לדעת על כך, מלבד התפיסה שלנו, לכל מוצר יש ערך מיוחד. כאשר למוצר יש מחיר מיוחד בשוק, מחיר זה יכול להיות גבוה מידי או נמוך מידי ביחס לערכו האמיתי או שהוא יכול להיות תואם לו. אבל כמו שהמחיר יכול להיות לא רלוונטי עבורנו כפי שהוא מופיע באופן חיצוני בגלל שהוא יכול להיות מזויף על ידי כמה עובדות, כך זה נכון מצד שני שאפשר לברר את הערך האובייקטיבי של מוצר אם אפשר לברר את כל אלפי המצבים הבודדים שמהם הוא מיוצר ונצרך. מכאן זה נהיה ברור שמה שנסחר יש לו יחס מיוחד לחיים הכלכליים. כי מה שאני עכשיו קורא לו הערך הכלכלי האובייקטיבי יכול להיות שימושי רק במכירות. הוא לא יכול לשמש עבור כל דבר אחר אשר היום יש לו יחס דומה לחיינו הכלכליים כפי שיש למכירות ולשיווק. כי לא ניתן ליישם זאת לקרקע או להון.

אני לא רוצה להיות בלתי מובן. למשל לעולם לא תשמעו ממני איפיון של הקפיטליזם כמו ששומעים אותו לעיתים כה קרובות מכל מיני קלישאות. זה ברור שאדם לא צריך לפרט את העובדה שבחיי הכלכלה של היום אי אפשר להשיג דבר מבלי הון וויכוחים אלה כנגד קפיטליזם. הם חובבניים מבחינה כלכלית. ובכן זה לא מה שאפשר היום לשמוע לעיתים כה קרובות שאני עומד לומר אודות ההון ואודות הקרקע, אלא משהו אחר. אם מישהו יכול לומר ביחס לכל מוצר שמשווק שהמחיר שלו הוא מעל או מתחת לממוצע ואשר לכל הדעות אינו יכול להיקבע מייד באופן אובייקטיבי ושהוא נושא רווח נאה. בזה אי אפשר להשתמש בשיווק קרקע. המחיר של הקרקע, הערך של האדמה היום כפוף למה שניתן לקרוא לו השערה אנושית, שאי אפשר לקרוא לו רק דחף חברתי. אין שום אובייקטיביות בהחלטה של המחיר או הערך של הקרקע במובן כלכלי. זה כך משום שמוצר קיים – ולא חשוב אם הוא טוב או רע, אם הוא טוב הוא שימושי, אם הוא רע אז הוא אינו שימושי – הוא יכול להיקבע מעצמו ביחס לערכו האובייקטיבי על ידי האופן והעוצמה שבה הוא נצרך.

זה לא יכול להיאמר על קרקע ולא יכול להיאמר על הון. במקרה של הקרקע וההון האופן הוא עד כמה הם יצרניים, עד כמה הם מוצבים בתוך כל המבנה החברתי והכלכלי אשר נקבע באופן מוחלט על ידי היכולות האנושיות. הם לעולם לא משהו גמור. אם אני צריך לנהל אדמה אני יכול לנהל אותה רק על פי יכולתי ובגלל זה הערך שלה נתון לשינויים. אותו הדבר מתרחש עם ההון שאני צריך לנהל. מישהו שלמעשה לומד עובדה זו במשמעות המלאה שלה יאמר: הבדל קיצוני זה בין סחורה מצד אחד וקרקע והון מצד שני לבטח קיים. ומכך הוא יכול להסיק שסימפטומים מסוימים אשר הופיעו בחיינו הכלכליים ושנראים לנו בבירור כסימפטומים בלתי בריאים של האורגניזם החברתי, צריך לחשוב עליהם בקשר מסוים למה שנגרם בחיי הכלכלה על ידי העובדה המעשית: איך מתייחסים לאותו הכסף עם עליית ערכו ואז לא ניתן להשוות ביניהם. במילים אחרות, משליכים יחדיו את האחד עם השני באופן בלתי ישיר דרך שינויים בערך הכסף, ומביאים לפעולת גומלין כלכלית את מה שהוא שונה למדי בטבעו המהותי ולכן צריך להיות מטופל באופן שונה בחיים הכלכליים.

כאשר מישהו לומד במיוחד כיצד אותו טיפול, כלומר התשלום באותו כסף עבור סחורה, עבור אוכל ושתייה, עבור קרקע והון – אשר למעשה נהיה פרט של מסחר כפי שכל אחד יודע אם הוא מכיר את חיי הכלכלה – ושנכנס לתוך האורגניזם החברתי שלנו, כאשר מישהו לומד את ההתפתחות ההיסטורית של האנושות, הוא יכול לראות שהיום שלוש ממלכות של החיים אשר באות ממקומות שונים לגמרי ורק קשורות בחיים החברתיים דרך האינדיבידואל האנושי, עובדות יחדיו באורגניזם החברתי שלנו בדרך שאינה אורגנית. זוהי קודם כל הממלכה הרוחית, התחום של היכולות האנושיות אשר האדם מביא עימו לאדמה מן הממלכות הרוחיות, אשר כולל את כישרונותיו, אשר כולל את מה שעם כישרונותיו הוא יכול ללמוד, את מה שהוא מאוד אינדיבידואלי ושמתפתח יותר בעוצמה ככל שהאינדיבידואל האנושי היחיד יכול לתבוע את זכותו בחיים החברתיים. אדם יכול להיות מטריאליסט או מה שלא יהיה, הוא צריך להודות: מה שהושג בתחום זה הוא מביא לתוך עולם זה דרך לידתו. זה משהו שתלוי באינדיבידואליות הבודדה של האדם אם עליה לשגשג, מן הכישרון הפיזי של בעל המלאכה לביטויים הגבוהים ביותר להתגלויות של כושר ההמצאה.

משהו אחר מחזיק טובה בתחום של חיים כלכליים. אני רוצה להסביר את מה שאני עומד לומר על כך בעזרת עובדה. אתם כולכם יודעים שבזמן מסוים במשך המאה ה-19 פה ושם האידיאל של מטבע זהב אוניברסלי עלה. זה בא בעקבות מה שנאמר על ידי כלכלה מעשית, על ידי תיאוריות כלכליות, על ידי אנשי פרלמנט במשך הזמן פה ושם, היתה שאיפה עבור מטבע זהב – ואני אומר זאת באופן ברור ללא אירוניה – זה מאוד מחוכם. לעיתים קרובות דובר ברגש רב אודות מה שנכתב בפרלמנט, לשכות של מסחר והתאחדויות אחרות אודות מטבע הזהב והברכות שבו עבור החיים הכלכליים. אחד הדברים אשר נאמרו והיו במיוחד אצל רוב האנשים החשובים, לפחות רבים מרוב האנשים החשובים, היה שמטבע הזהב יביא לפריחה של מסחר חופשי בכל מקום. שהגבולות הפוליטיים הכלכליים המזיקים יאבדו את חשיבותם. הסיבות והנימוקים אשר צוטטו עבור טענה שכזו היו מאוד פיקחיים. ומה קרה במציאות? במציאות קרה שרק באיזורים שניתן היה לצפות שהגבולות הכלכליים יפלו בגלל מטבע הזהב, הם נמצאו אחרי הכל הכרחיים או לפחות הוכרזו כנחוצים על ידי רבים. מן החיים הכלכליים הופיע ההיפך ממה ששיקול דעת תיאורטי היה יכול לצפות במיוחד אצל האנשים הפיקחים ביותר.

זוהי עובדה היסטורית מאוד חשובה שהתרחשה לא לפני זמן רב שממנה צריך להגיע למסקנות ההכרחיות. ומה הן המסקנות ההכרחיות הללו? הן אלו שתמיד מוצאים כאשר מביטים בחיים הכלכליים המעשיים האמיתיים: שהמציאות של חיי כלכלה מעשיים, שכוללים ייצור, תפוצה וצריכה של מוצרים – תרשו לי לומר פרדוקס זה, אני מאמין שזו האמת אשר באמת מתגלה לצופה הבלתי משוחד – הפיקחות של האינדיבידואל עלולה להיות חסרת טעם עבורו. אדם יכול להיות פיקח מתמיד, עלולות להיות לו מחשבות כה פיקחיות אודות החיים הכלכליים, הראיה לכך יכולה להיות לגמרי מבוססת, אבל היא לא תהיה מודעת בחיים הכלכליים. מדוע? בגלל שחיים כלכליים אינם יכולים בשום דרך להיות מוקפים על ידי שיקול דעת של היחיד, בגלל שניסיון כלכלי, בגלל שתפיסה כלכלית יכולה לבוא לשיפוט תקף רק על ידי הסכם בין האנשים המעוניינים בחיים כלכלים בדרכים שונות. היחיד לעולם לא ישיג שיפוט תקף, גם לא דרך סטטיסטיקה, כיצד הכלכלה צריכה להתנהל, אלא רק על ידי הסכם בין צרכנים ומוצרים אשר יוצרים התאגדויות, היכן שאחד אומר לשני מה הם הצרכים ולהיפך השני אומר לראשון איזה אפשרויות יש עבור הייצור. רק כאשר מגיעה החלטה משותפת על ידי הסכם בתוך האגודות של החיים הכלכליים שאפשר למצוא החלטה תקפה עבור החיים הכלכליים.

למען האמת, אנו בוודאי נוגעים כאן במשהו היכן שתפיסה חיצונית כלכלית גובלת כאן, תרשו לי לומר, בפסיכולוגיה כלכלית. אבל החיים הם אחדות ואי אפשר שלא לכלול נפשות אנושיות כשבאמת רוצים לדבר על חיים מעשיים. כשכוונת הדברים היא ששיפוט כלכלי אמיתי יכול לנבוע רק מן ההסכם של אלו אשר נוטלים חלק בחיים הכלכליים מן הידע אשר אינדיבידואלים אוספים כידע חלקי ואשר נהיה לשיפוט תקף רק כאשר האינדיבידואל יודע על השינוי דרך הידע האינדיבידואלי של האחר. רק וויכוח יכול להוביל לשיפוט תקף בחיי הכלכלה. אבל עם זה אנו מדברים על שני תחומים קיצוניים של חיי אנוש. וככל שמישהו מעריך את החיים באופן יותר מעשי, כך הוא מוצא ששתי הממלכות שונות אחת מן השניה, ולמשל ייצור, שדורש ידע אודות תהליך הייצור, כיצד אדם העובד מתוך היכולות האנושיות, צריך את האינדיבידואל האנושי, אבל כל דבר שצריך לעשות עם סחורה, עם המוצרים כאשר הם מיוצרים, כפוף לשיפוט קבוצתי. בין שתי ממלכות אלו נמצאת שלישית היכן שהאינדיבידואל אינו נמצא כדי להציג את יכולותיו שהביא לחיים עם לידתו, וגם הוא לא מסוגל להתקשר עם אחרים כדי להגביל את שיפוטו הכלכלי ולגרום לשיפוט קולקטיבי שישפר את החיים הכלכליים המעשיים, אלא היכן שהאינדיבידואל פונה לאנשים אחרים באופן כזה שהוא נתקל רק בבן אדם, זיקה בין אדם לאדם. תחום זה כולל את כל הקשרים שבהם האדם פוגש ישירות באדם, לא כישות פעילה כלכלית אלא כאדם, היכן שאין לו דבר עם הכישרונות שהוא נולד עימם או לומד אותם, היכן שהוא מעוניין במה שהוא רשאי לעשות בתוך האורגניזם החברתי או מה הן חובותיו, מהן זכויותיו, עם מה שהוא מביע בתוך האורגניזם החברתי על ידי קשריו האנושיים הטהורים עם אנשים אחרים למרות יכולותיו, למרות מצבו הכלכלי. זהו התחום השלישי של האורגניזם החברתי.

זה נראה ששלושה תחומים אלה נתחמו בפיקחות רבה. אבל אין זה כך. זה נראה כאילו שהם לא נלקחו מן החיים המעשיים. אבל זה בדיוק מה שהם. בגלל שמה שמיוחד בהם זה בדיוק מה שעובד בחיים המעשיים. וכאשר שלושה תחומים אלה של האורגניזם החברתי פועלים יחדיו בדרך מוטעית, אז מתרחש נזק באורגניזם החברתי. בספרי 'עיקרי הבעיה החברתית' השתמשתי בדוגמא של האורגניזם האנושי – לא כדי להוכיח משהו, אני יודע טוב מאוד שאי אפשר להוכיח שום דבר עם הקבלות, אבל כדי להסביר את מה שאני עומד לומר – אשר ללא ספק יש כאן התאמה, אבל אם מנתחים את זה עם פיזיולוגיה אמיתית, כולם מכילים שלושה תחומים. אנו מבחינים בבירור באורגניזם האנושי באורגניזם של מערכת העצבים אשר למרות שהיא פועלת באדם כולו, ממוקמת בעיקר בראש. נוסף על כך יש באדם את הריתמוס של הנשימה ומחזור הדם, האורגניזם הריתמי שהוא באופן יחסי בלתי תלוי. וכאורגניזם שלישי יש את האורגניזם של חילוף החומרים-והגפיים, כל זה תלוי או בתפקיד של חילוף החומרים או בצריכה של המוצרים של חילוף החומרים על ידי הפעילות האנושית החיצונית, אשר מתחילה עם התנועה של הגפיים האנושיים שבהם משתמש חילוף החומרים.

האדם הוא אכן אחדות, אבל רק בגלל העובדה שמרכיבים יחסית בלתי תלויים אלה פועלים יחדיו באופן הרמוני. אם השאיפה של מישהו היא שבמקום עבודה אורגנית זו הפועלת יחדיו האדם צריך להיות יחידה מופשטת, אז הוא שואף למשהו מטופש. כל אחד מן המרכיבים הללו יש לו פתיחה משלו לקראת העולם שבחוץ, החושים, הפתיחה של הנשימה, הפתיחה של התזונה: עצמאות יחסית, ורק בגלל עצמאות יחסית זו מרכיבים אלה עובדים באופן אורגני והרמוני ביחד בדרך הנכונה, ובכך כל מרכיב מציג את כוחו המיוחד ובכך משהו מאוחד מגיע. כפי שאמרתי, אני יודע שאי אפשר להוכיח שום דבר על ידי הקבלה. ואני לא רוצה להוכיח משהו אלא רק להדגים משהו. בגלל שמי שמתבונן באורגניזם החברתי כפי שבאופן אובייקטיבי פיסיולוגיה זו של השילוש באדם מתקיימת, ימצא שעל ידי איכויות משלו האורגניזם החברתי תובע חוסר תלות, עובדה בלתי תלויה יחסית של האורגניזם הכלכלי, המצב-המדיני או זכויות האורגניזם והאורגניזם הרוחי בתוך הגבולות שאותם ציינתי.

דרך אי הבנה של האורגניזם החברתי המשולש, נטען לעיתים קרובות שהיפרדות זו לא תוכל להתרחש בסופו של עניין, שלמשל היחסים הנכונים באופן תמידי משחקים לתוך החיים הכלכליים, שהיחסים הרוחיים משחקים לתוך זה גם כן ולכן זו תהיה שטות לצפות לאורגניזם החברתי המשולש.

באורגניזם האנושי הטבעי שלושת המרכיבים פועלים יחדיו כיחידה רק בגלל שכל אחד מהם יכול לפעול בדרכו המיוחדת, וזה לבטח כך שהאורגניזם העצבי-חושי ניזון, יש לו צרכי תזונה מיוחדים והאורגניזם של העצבים-חושים מקבל גם את חשיבותו עבור חילוף החומרים. פיזיולוגיה בריאה מראה ששלושת המרכיבים באופן יחסי עדיין בלתי תלויים זה בזה.

פיזיולוגיה חברתית בריאה מראה גם ששלוש הממלכות, ממלכת הרוח, הממלכה שבה האדם פשוט קשור לאדם, כלומר הממלכה החוקית-מדינית-פוליטית, והממלכה הכלכלית היכן שהאדם צריך להיות חבר באיגוד כלשהו, של קהילות בדרך שעליה הצבעתי, שממלכות אלו יכולות לעבוד יחדיו בדרך הנכונה אם הן כולן מורשות לפתח את הערך הפנימי והאיכויות הבלתי תלויות באופן יחסי. זו ללא ספק הסתגלות עבור, למשל, השילוש האפלטוני הישן: לימודים, צבאיות, כלכלה, כי שלושה אנשים נחלקים לשלוש דרגות. בזמננו לא יכול להיות שאלה של מבנה שכזה, אלא רק של מבנה של האדמיניסטרציה, של נתינת צורה חיצונית של שלושת התחומים של החיים כאשר אנו מדברים על שלושת-הצדדים של האורגניזם החברתי.

הממלכה הרוחית צריכה רק להתנהל מתוך עקרונות פנימיים. למשל אלו שהם מורים צריכים גם להיות המנהלים של מערכת החינוך, כך שאין חלוקה בין מדע פדגוגי מצד אחד וההוראות של האורגניזם הפוליטי מצד שני עבור חינוך. כל יישום בתחום של התחום הרוחי צריך לבוא ישירות מן התחום הרוחי, מן המדע הפדגוגי-דידקטי. בתחום של המדינה-הפוליטית הכול יכול להיות מוסדר מאדם לאדם בניהול הרלבנטי ובגופים החוקתיים. בתחום הכלכלי התאחדויות צריכות להיווצר שבהן אנשים משתתפים כישויות אקונומיות מסיבות שהסברתי היום. מה צריכות התאחדויות אלו בתחום הכלכלי לראות כמבחנן האמיתי? טוב, המבנה של מבחן זה הוא הדבר המיוחד שאותו ניסיתי להסביר בספרי' עיקרי הבעיה החברתית'. ב'עיקרי הבעיה החברתית' לא נאמר בשום מקום שבדרך זו או אחרת המבנים החברתיים צריכים להיווצר, שזה או זה יהיו הטובים ביותר. עבורי זה יציין משהו אוטופי. כי כל מי שיודע היום את החיים האנושיים יודע שאפילו כשמישהו חושב את התיאוריות הטובות ביותר, לחיים מעשיים תיאוריות אלו מועילות מעט מאוד. אני אפילו משוכנע שאם מישהו מכנס שנים עשר אנשים או יותר, או פחות, אפילו אנשים לא פיקחים במיוחד, הוא יכול לקבל תוכנית נפלאה אודות הכל, למשל עבור הארגון של בית הספר היסודי, תוכניות כנגד כל מה שאפשר: נקודה 1, נקודה 2, נקודה 3, כאשר הכל נהיה למציאות מה שמתבקש בנקודות 1,2,3 זה יהיה בית ספר אידיאלי. אבל זה לא יכול להפוך למציאות גם בגלל שאדם אינו יכול לחשוב על המצב האידיאלי ביותר, מה שאפשר להשיג במציאות תלוי במצבים שונים למדי.

ניסינו למצוא משהו במידת האפשר בזמן שלנו בבית הספר וולדורף בשטוטגרט שאינו בנוי על תוכניות אלא רק פועל באמת מפדגוגיה ולימוד. בבית הספר החופשי ולדרוף יש מספר מורים. אם הם נפגשים יחדיו הם יכולים לחשוב על תוכניות אידיאליות עבור בית הספר שאני לא במיוחד משבח אותן. אבל איננו צריכים לעשות זאת. האנשים, האנשים החיים מרכיבים את סגל המורים. ומה שהם יכולים לעשות, הטוב ביותר שניתן להוציא מהם, את זה צריך לפתח. כל תוכנית אידיאלית נדחית, כל מרשם מסולק, הכל מונח לתוך אימפולס מיידי של היכולת האינדיבידואלית. שום מרשם לא יפריע לו בפעולתו – וזהו רק המבחן של האדם האינדיבידואלי – מתוך פדגוגיה ודידקטיקה באיזור מסוים של חיי רוח.

כמובן שהיום אפשר רק להבחין בדברים שכאלה עד לנקודה מסוימת. בחיים מעשיים אדם אינו יכול בשום מקום להבין אידיאל, אבל הוא צריך לעשות את מה שאפשרי בנסיבות החיים. באותה דרך כל דבר אחר מ'עיקרי השאלה החברתית' צריך להיות מטופל. בשום מקום לא נעשה מאמץ להראות כיצד המוסדות השונים צריכים להיות, לא כדרישה, לא כאידיאל, אבל כהתבוננות במה שהאדם בהיסטוריה הנוכחית שלו רוצה. לא הצביעו על כך שבני האדם – גם אם הם רק כפי שהם – יוכלו לפעול באופן שונה מכפי שהם פועלים כיום, אם הם ממוקמים במקומם הנכון. לכן איני נותן הצעות מעשיות כיצד התנהגות זו או אחרת צריכה להיות אלא פונה ישירות לאדם ואומר: כאשר בני האדם פועלים יחדיו בדרך הנכונה ובדרך הנכונה מוצאים את הכיוונים שמהם הם רואים את השאלה החברתית, אז הדבר הטוב ביותר שיכול לבוא אכן בא – ואני רק מאמין שהמבנה הטוב ביותר של האורגניזם החברתי מתוך האדם הוא שכל אדם אינדיבידואלי, בנפרד, חושב ופועל בתחום הרוחי, במצב-הנכון או במציאות הפוליטית ובמציאות הכלכלית. כל אדם יכול למשל להיות פעיל בכל שלושת התחומים אם יש לו את הכוח עבור זה – האורגניזם החברתי אינו מחולק לכיתות. הנקודה אינה שאדם זה או אחר פעיל בתחום זה או אחר, אלא שבאופן אובייקטיבי, מלבד האדם, שלושה תחומים אלה מנוהלים באופן בלתי תלוי מתוך המצבים הפנימיים שלהם, כך שאפשר להשתייך לכל השלושה או לשניים או לאחד, אבל לספק זאת מתוך העקרונות של מציאות זו. אם מישהו מתאר כיצד דרך זה תגיע ההרמוניה של שלושת התחומים, ניתן יהיה לראות כי בגיבוש זה מדובר על האחדה עם העניינים, ולא ההפרדה, כפי שאומרים בביקורת ודיונים שלא הובנו.

וכך זה חשוב במיוחד בתחום הכלכלי שלא צריך למצוא פתרונות על ידי כמה כתבים מן הלימוד של סטטיסטיקה או משהו דומה, אלא מן החיים המיידיים. אתן דוגמא: כפי שכל אחד יודע, פריט של סחורה מן המחזור נהיה זול מדי אם מספר גדול של אנשים מייצרים את אותו הדבר, כאשר יש עודף ייצור. כל אחד יודע שפריט של סחורה נהיה יקר מדי כאשר הוא מיוצר על ידי מעט מדי אנשים. דרך זה אנו מקבלים קנה-מידה לגבי המטרה המסתמנת במה שדיברתי. כלומר, שהחשיבות שביעד, החשיבות שבמחיר אינה יכולה להיות במחיר קבוע כפי שהיא. אבל כאשר אגודות באות לידי מימוש ורואות את פעילותן במימוש הידיעה של החיים הכלכליים, וללמוד אותם בכל רגע, בכל זמן נוכח, אז ההתבוננות הראשית יכולה להיות כיצד המחירים עולים ויורדים. ובגלל שאגודות מעסיקות את עצמן עם עליה וירידה זו של מחירים, זה יכול להיפתר על ידי משא ומתן כך שמספר גדול מספיק של אנשים יִצוֹר עבור הישות הכלכלית, מספר מספיק גדול של אנשים שיהיו פעילים בענף הייצור, כך שדרך משא ומתן יהיה אפשר להגיע למספר הנכון של אנשים בענף כלשהו של ייצור. זה לא יכול לעבוד באופן תיאורטי, זה רק יכול להיקבע על ידי אנשים הנמצאים במקומם הנכון, כך שדברים אלה נקבעים על ידי ניסיון אנושי. מכאן שאי אפשר לומר: זה או זה הוא בעל ערך ממשי. אבל כאשר עמותות פועלות בחיים הכלכליים כך שאחד מהמבחנים שלהם יהיה להרחיק עסקים אשר מורידים את המחירים יותר מידי ממה שנהוג, ולהכניס אחרים במקומם כדי לייצר משהו אחר, אז מספיק אנשים ייקחו חלק בענפים השונים של הייצור. את זה אפשר להשיג רק על ידי חיים הקשורים עם אנשים אחרים. ואז המחיר עבור מוצר מסוים יהיה קרוב למחיר האובייקטיבי. כך שלעולם לא נוכל לומר: בגלל מצבים כאלה וכאלה המחיר האובייקטיבי צריך להיות כזה או כזה, אנו יכולים רק לומר: כאשר האיגוד האנושי הנכון נוצר, אז על ידי עבודתו בחיים המיידיים של האורגניזם החברתי המחיר הנכון יכול להופיע בהדרגה. הנקודה היא לא לומר כיצד מוסדות צריכים להיות כך שהדברים החברתיים הנכונים יתרחשו, אלא להביא אנשים לקשר חברתי כזה שמתוך שיתוף הפעולה של האנשים השאלה החברתית יכולה להיפתר בהדרגה. כי מי שמבין את השאלה החברתית באופן נכון אינו יכול לראות אותה כמי שהגיע פעם אחת ויכול לפתור אותה על ידי אוטופיה מסוימת, אבל השאלה החברתית היא תוצאה של עבודה מודרנית יחדיו ובעתיד תהיה נוכחת יותר ויותר. מה שצריך הוא שאנשים יביטו במגמה החברתית מנקודת הראות הכלכלית שלהם ודרך שיתוף, שדרכו שיפוט כלכלי יכול להיווצר, ולהביא את החיים הכלכליים לתוך זרימה נכונה, לא על ידי חוקים, אלא מתוך החיים המיידיים, על ידי משא ומתן אנושי ישיר. החיים החברתיים צריכים להיות מבוססים למעשה על המצב האנושי.

מכאן 'עיקרי הבעיה החברתית' אינו עוסק בתיאור מבנה חברתי כלשהו, אלא בהדרכה כיצד אנשים יכולים להיות מובאים לתוך יחסים שבהם הם עובדים יחדיו ומזמן לזמן הם צריכים משהו עבור השאלה החברתית, לא בדרך שלפעמים הם חולמים עליה. כפי שאפשר לראות מכך, עמותות אלו בראש ובראשונה עסוקות עם החיים הכלכליים הממשיים. בחיים כלכליים ממשיים הסחורה נעה במחזור. מכאן השיתוף בראש וראשונה צריך נוסף על כך את הנטייה לקראת המחיר הנכון מתוך החיים המיידיים, כך שכל אחד למעשה יכול לקנות את מה שהוא צריך עבור התחזוקה שלו מתוך מה שהוא מייצר. ניסיתי פעם לתאר איך בדיוק נראה מחיר שכזה. זה לא אומר כמובן שזה צריך להיקבע באופן מופשט. זה נקבע מתוך חיים אמיתיים כפי שציינתי, אבל אמרתי: מחיר שכזה עבור כל מוצר בחיים החברתיים – כלומר, עבור סחורה – הוא כזה, שזה עושה זאת אפשרי עבור האדם לספק את כלכלתו וכל צרכיו וצרכי משפחתו עד שהוא מייצר את אותו המוצר שוב.

אני לא אומר זאת כדוֹגמה. אני לא אומר שזה צריך להיות כך, בגלל שהאדם לעולם לא יהיה מסוגל ליישם זאת, כפי שהוא אינו יכול ליישם תיאוריות שכאלו לתוך המציאות, אני רק אומר שמה שמופיע כמו מחיר נכון דרך הקשר עם העובדים עימו יחדיו יינטה כתוצאה מכך לכיוון זה. אני לא רוצה לשלוף דוֹגמה כלכלית מסוימת. השקפתי היא שרק זה הוא מה שחיוני עבור החשיבה הכלכלית של ימינו, יש צורך לבסס אותה בכל מקום על יסודות אנושיים, ואת זה מכירים בדרך שבה על האדם בכל מקום להיות הכוח המניע של החיים הכלכליים, לא לחשוב על אירגון אורגניזם חברתי איכשהו מתוך נוהג שבא מתוך חשיבה תיאורטית, אלא לנסות לגלות כיצד הדו-קיום האנושי צריך להיות כך שיעלה על הנתיב הנכון. אני רוצה לתאר זאת על ידי האנלוגיה הבאה הקיימת במציאות של הטבע: אלו הם המצבים אשר נוצרו על ידי אנשים אשר באים מתוך רגישות אנושית אבל אינם מתכוונים לתקן משהו אשר בא לידי קיום בחיים החברתיים החיצוניים. כי בזמנים הנוכחיים דובר על כך כיצד ההתפתחות העוברית האנושית יכולה להיות מושפעת כך שאדם יכול במובן מסוים להחליט אם הוא מביא בנים או בנות לעולם. כמובן שאין אני רוצה לדון בכך היום בתיאוריה, אבל אני מתאר זאת כשלמרבה המזל שאלה זו אינה יכולה להיפתר באופן מעשי. כי אפילו אם בני האדם אינם יכולים לקבוע באופן מופשט מה תהיה ההתפלגות הטובה ביותר של זכרים ונקבות בעולם, זה לא יקרה דרך אנשים שיוכלו להשפיע על זה. יש חוקים אובייקטיביים אשר משפיעים כאשר אדם מתוך מצבים שונים פשוט עוקב אחר האימפולסים הבסיסיים שלו. ובדרך זו, כאשר האיחוד פועל בדרך הנכונה ומתוך ההתנסות של החיים מבלי דיבורים דוגמטיים כאלה או אחרים המחיר המדויק צריך לבוא, המחיר יופיע דרך עבודה מאוחדת. אני קורא לזה עבודה מאוחדת, מכיוון שהאינדיבידואליות האנושית הצריכה להיות נוכחת בחיבור, כלומר בשילוב בין נקודות החוֹזקה של האחד עם כוחו של האחר, האינדיבידואליות נשמרת. באיחוד, באיגודים המקצועיים, האינדיבידואליות נעלמת. זה מה שלדעתי יכול להוביל לחשיבה הכלכלית הריאליסטית, ולא הדוגמטית.

אפשר לחשוב על מבחנים נוספים עבור התאחדויות אלו. אם נביט שוב באנלוגיה עם האורגניזם האנושי, נוכל לומר: על ידי סימפטום זה או אחר אנו יכולים להבחין שהאורגניזם האנושי חולה. מתוך שילוב של סימפטומים אנו יכולים להשיג ידע אודות המחלות, אודות התהליך של המחלה. זה מאוד דומה לאורגניזם החברתי. היום אנו רואים בבירור סימפטומים של מחלה באורגניזם החברתי. אגודות הן נושאות הבריאות. אגודות פועלות לקראת מיזוג של אינטרסים, כך שהאינטרסים של היצרנים והצרכנים נהיים הרמוניים על ידי העבודה יחדיו באיגוד, שאינטרסים אחרים הם הרמוניים, שמעל לכל האינטרסים שבין המעסיקים והעובדים נמצאים בהרמוניה. היום אנו רואים כיצד מתוך הגוף הכלכלי החולה ההיפך מן החיים המשותפים נוצר, אנו רואים כיצד התנגדות פסיבית, התבוננות החוצה, חבלה, ואפילו מהפכה מגיעה. אף אחד עם ראש בריא לא יכול לדחות את העובדה שכל זה פועל בכיוון ההפוך של עיקרון החיבור וכל זה: חבלה, נעילת שערי מפעלים, מהפכה וכדומה הם סימפטומים של מחלה של האורגניזם החברתי שצריך להתגבר עליהם דרך מה שעובד בדרך הרמונית. אבל לשם כך צריך צורה באמת משמעותית של האורגניזם החברתי, כמו שלאורגניזם המשולש האנושי הטבעי יש צורה רבת משמעות.

וכעת אני חוזר למה שאמרתי, שאדמה והון אינם יכולים להיחשב כסחורה, כי הערך שלהם תלוי ביכולת אנושית. אם יש לנו משהו מופשט, אחיד כפי שהוא מופיע יותר ויותר בזמנים הנוכחיים, אבל גם נושא בתוכו את הסימפטומים המתוארים של מחלה, אז הנטייה לתוצאה תהיה דרך טיפול מופשט ואחיד, שהאדמה, ההון ולבסוף גם העבודה מטופלים כסחורה.

כאשר יש אורגניזם משולש, הכוחות של האינדיבידואל פועלים בממלכה של החיים הרוחיים. מכאן כל מה שיש לעשות עם ההתגלות של האינדיבידואל בחיים הכלכליים הקשור עם הקרקע וההון, זה למעשה חלק של הממלכה הרוחית של האורגניזם החברתי. לכן תיארתי כיצד הניהול של ההון, הניהול של האדמה, צריך לעסוק בתחום הרוחי של האורגניזם החברתי.

מי שמבקר אותי שאני מבכה את שלושת התחומים בנפרד אינו מודע לכך – כפי שתיארתי בעצמי – שהאורגניזם הרוחי, אשר נבנה על הכוח האינדיבידואלי, לוקח את ניהול ההון וניהול הקרקע כעניין מובן מאליו כאשר אנשים מניחים זאת כעניין מובן מאליו. אבל מה שנקרא עבודה באורגניזם החברתי זהו שירות שאדם מייצר עבור אדם אחר. זה משהו שלעולם לא יוכל לשגשג אם הוא צומח רק בחיים הכלכליים. לכן הוויסות של העבודה שייך לתחום של הזכויות, לתחום הפוליטי. ורק בגלל שהוא בא מהנחה שונה לחלוטין מזו של ימינו, זמן ומידה של עבודה יכולים להיות מווסתים על ידי יחסים בין אדם לאדם – באופן נבדל מהסכמים כלכליים אשר נקבעים בחיים הכלכליים דרך האגודות – יבוא משהו אשר יהיה בעל חשיבות עליונה: החיים הכלכליים ימוקמו על בסיס בריא על ידי הנחת הטבע עם תנאיו מצד אחד ומצד שני האדם עם תנאיו שלו.

זה יהיה באמת מוזר אם היום נשב ביחד עם ועדה קטנה כדי להחליט כמה ימי גשם צריכים להיות ב-1922 כדי שהעניינים הכלכליים יתקדמו לפי שאיפותינו. צריך לקחת את הטבע כפי שהוא ורק על הבסיס של טבע מוסכם ומקובל החיים הכלכליים יכולים להיבנות. זהו צד אחד. באורגניזם החברתי המשולש האדם עומד ביחס לאדם אחר, לא כאובייקט כלכלי, כנגד האגודות הבלתי תלויות, האוטונומיות באופן יחסי, אוטונומיות אפילו כנגד המבנה של הצד של העושר. וכאדם הוא מפתח את חוקי העבודה. וכעת הוא לא יקבע את המעמד האנושי מתוך המצבים הכלכליים, שרק המחירים של הסחורות, הערך היחסי של הסחורות, כלומר, משהו כלכלי טהור צריך להיקבע, כפי שלא ניתן לקבוע את התועלת של הטבע מתוך מצבים כלכליים, אלא רק כאשר מבססים את החיים הכלכליים על מה שהוא אנושי טהור כמו גם על מצבים טבעיים טהורים.

זה יהיה בלתי אפשרי שייווצר מצב אוטופי. אבל איזו טובה תצמח מאופן החשיבה על כיצד האדם יכול להתנהל טוב יותר מאשר כעת? ניתן ללמוד אותו רק כפי שהוא. לפיכך אפשר לומר שזה יהיה נחמד מאוד לדבר על כמה עולמות עתידיים שבהם האדם יהיה כה טוב כפי שהוא שואף אליו, אבל זה יהיה עקר. כי הוא יכול לחשוב על כל מיני רעיונות כיצד האורגניזם החברתי צריך להיות בנוי, אבל זו לעולם לא תהיה השאלה. השאלה יכולה להיות רק זו: כיצד זה אפשרי לבנות את זה? כיצד החברים שלו יעבדו יחדיו, לא שזה הטוב ביותר, אבל האחד שדרך כוחותיו שלו הוא האפשרי, אשר יש לו הכי פחות מסימפטומי המחלות המצוינים ויכול לפתח בדרך הבריאה ביותר האפשרית? אני חושב שאולי כשהזמן עובר מגיעים להבנה אודות שאלה יסודית זו של החיים הכלכליים שאותה ציינתי, כשמישהו רוצה להבין את זה דרך מימוש אמיתי של המצבים החברתיים של החיים. שאלה חשובה זו שחיה בכל שיקולי הדעת שלי ושאיני רוצה להניח בצורה מופשטת, דוגמתית ופורמלית. אבל היום הקרבות הכי נוראים שלנו אשר תוקפים את החיים הכלכליים באים לבסוף מן העובדה שאדם אינו לומד את חיי הכלכלה עם אותו רצון טוב, אינו עוקב אחר התנאים שלה בתוך האורגניזם החברתי כפי שהוא עושה למשל ביחס לאורגניזם שבטבע. ורק כאשר הוא ילמד להמשיך ביחס לאורגניזם החברתי כפי שהוא עושה עם ביולוגיה, פיזיולוגיה, והטיפול בהן, הוא יגלה לאיזה אפשרויות הן גורמות ואז יתאפשר לשאול את השאלות אשר היום הוא קורא להן השאלות החברתיות בדרך הנכונה. בכך הן יוכלו לחזור בחזרה למישור האנושי. לכן זה נראה לי בעל החשיבות הגדולה ביותר שכמה שיותר ראשים ולבבות יכולים לזכות בהבנה נכונה ככל האפשר של האורגניזם החברתי, עבור הבנה אשר יכולה להביט באורגניזם החברתי ביחס לבריאות ולמחלה כמו שמדע הטבע מנסה לעשות ביחס לאורגניזם האנושי. אני מאמין שהיום אפשר להבין שבאמת צריך גם לומר ביחס לשאלות יסודיות של החיים הכלכליים, שהשילוש של האורגניזם החברתי יכול להשליך אור לתוך המציאות של חיים כלכליים טהורים, הזכויות, המצב של החיים הפוליטיים והחיים הרוחיים. כי שלושה תחומים אלה אינם צריכים להיות מופרדים, אלא כל אחד מהם יכול לפעול באורח הרמוני ביחד עם האחרים על ידי היתרון של היותו מסוגל להפעיל את כוחותיו רבי העוצמה באוטונומיה יחסית. וגרעין השאלה של החיים הכלכליים הוא זה: כיצד יכולים החיים הפוליטיים והחיים הרוחיים לפעול באופן בלתי תלוי בתוך החיים הכלכליים הטהורים ביחס להון, קרקע ומדידה ואומדן של עבודה אנושית, כך שבחיים הכלכליים על ידי המבנה של האגודות לא באמת יעלה גן-עדן ארצי, אך אורגניזם חברתי יכול להיווצר?

אפשר להאמין שכאשר חושבים בדרך טבעית שכזו אודות השאלה, אז שאלה כזו שצריך לקרוא לה השאלה המרכזית של החיים הכלכליים, וצודק לשאול אותה ביחס לחיים, בדרך מעשית. זה קורה לעיתים קרובות בחיים שהשגיאות הגדולות ביותר נעשות לא בגלל שמישהו שואף לפתרונות שגויים – בדרך כלל הם פתרונות אוטופיים – אלא כבר על ידי שאלת השאלה המוטעית, שהשאלות אינן נשאלות מתוך התבוננות אמיתית בחיים וידע אמיתי של החיים. אבל זו נראית לי היום השאלה החשובה ביותר במיוחד ביחס לחיים הכלכליים, שהשאלות נשאלות נכונה והחיים נבנים באופן כזה שלא ניתנות תשובות תיאורטיות אלא החיים, המציאות האנושית הכוללת והמציאות ההיסטורית עצמה, נותנים את התשובה לשאלות הנכונות. השאלות ישאלו מתוך הרקע ההיסטורי, החיים צריכים באמת לתת תשובות ישירות. שום תיאוריה אינה יכולה לתת תשובות אלו, אלא רק המציאות המלאה והמעשית של החיים.

———————————————————–

1. ביסמארק אוטו אדוארד 1898-1815, נסיך, מדינאי גרמני. מייסדה של האימפריה הגרמנית השניה. ↑
2. מקסמיליאן פרנסואה מארי איסידור דה רובספייר 1794-1758, היה עורך דין ופוליטיקאי צרפתי, ואחד ממנהיגי המהפכה הצרפתית הידועים ביותר. מזוהה עם שלטון הטרור. כחבר אספת המעמדות של 1789, ולאחר מכן של האספה המכוננת הלאומית מטעם הקבוצה היעקובינית הרדיקלית, רובספייר תמך בעניים וברפורמות דמוקרטיות. [ויקיפדיה] ↑
3. יצא לאור בהוצאת מיכאל (וגם נמצא בארכיב לקריאה חינמית!) ↑