רודולף שטיינר

כריסטיאנה 28.11.1921

GA79

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

היסודות של האנתרופוסופיה

אני רוצה לתת לכם בשלוש הרצאות סקירה על מה שיש לאנתרופוסופיה לומר ביחס לאדם והקשר שלו ליקום. שתי הבעיות החשובות ביותר הן ללא ספק היקום והאדם, כי הן חובקות כל שאלה העוסקת במדע ובחיים, שאלות גדולות וגם קטנות ביותר.

זה שוכן בטבע של בעיות אלו שביחס לדברים אלה עלי להגביל את עצמי לאופקים אנתרופוסופיים, כלומר, לדברים הקשורים עם בעיות-החיים הגדולות של הקיום האנושי אשר נמצאות מעבר לידע המושג דרך תפיסה חושית ומעבר לתחום של המגע הרגיל.

ביחס לאדם, ידע-עצמי הוא ללא ספק בעיה שצריכה קודם כל לפנות אלינו. כי כדי להשיג בסיס ונקודת מבט איתנה בחיים, עלינו בתחילה לקבל תפיסה בקשר לטבענו. צריך לומר שבכל הזמנים אנשים חיפשו ידע לגבי היקום, כי הם ידעו שהמיסתורין של אבולוציית העולם קשור עם ישותו של האדם. הם ידעו שהם יכולים ללמוד משהו על ישותו של האדם רק על ידי כך שיחפשו ידע לגבי מה שהיקום יכול לתת להם, היקום אשר האדם הוא חלק ממנו.

יתרה מזאת, אי אפשר לדחות את זה שבקשר לידע של האדם והיקום אנשים מודרניים מראים עניין עמוק בכל דבר אשר מעבר למדע הרגיל, ואנו יכולים לומר שאינסוף מאמצים נעשים כעת לעבור מעבר לספירה של המדע הרגיל כדי לחקור את מה שנמצא מעבר ללידה ולמוות, מעבר לעולם אשר יכול להימדד על ידי תפיסה-חושית רגילה ועל ידי הבנה המבוססת עליה.

בזמנים הנוכחיים אנו יכולים לצפות מעל לכל שקיימים חוקרים מדעיים שבדרכים רבות משתדלים לעבור את התחומים שמצויינים למעלה, וכמבוא תרשו לי לציין כמה מושגים מושכי תשומת לב של חוקרים מודרניים, דוגמאות אשר יוכיחו שהעניין העמוק בבעיות אשר יוצרות את הנושא של שלוש ההרצאות שלי באמת קיים, ושמוכיח באותו זמן כמה זה קשה, אפילו במקרה של אנשים המושרשים היטב במדע, לחדור לתוך הספירות של הנפש והרוח. מכיוון שאיני רוצה לדבר במושגים מופשטים, הבה נתקדם מיד לדוגמאות ממשיות.

מדען גרמני שעבד קשה מאוד כדי לגלות כיצד לחדור לתוך הטבע העל-חושי של הנפש, וכיצד לחקור את ההשפעה של הטבע העל-חושי של הנפש על הטבע הפיזי של הגוף, ניסה לתת דוגמאות רבות שנלקחו מניסיונו הרפואי והמדעי, ומראות את ההשפעה שללא ספק יש למהות הפסיכית על הגוף. דוגמא ראויה לציון נכללת באחד הספרים שנכתבו על ידי רופא ומדען זה ששמו סכליש, שהכרתי אותו היטב באופן אישי. הוא מתאר את הדבר הבא: הוא מתאר חולה אשר בא אליו במצב של התרגשות גדולה, בגלל שבמשרד הוא דקר את עורו עם ציפורן עט שחורה. הרופא היה יכול לוודא שזו היתה שריטה לא משמעותית. אבל החולה היה נתון לאשליה שדקירה זו עם ציפורן הדיו גרמה לו להרעלת דם ושהוא עלול למות אלא אם ידו תכרת, והוא התחנן בפני הרופא לכרות את ידו מהר ככל האפשר.

הרופא היה יכול רק להרגיע אותו שהוא ירגיש מצוין שוב תוך כמה ימים ואין ממה לפחד. כרופא אחראי הוא היה צריך לומר לו זאת וכמובן לא היה יכול לכרות את ידו.

אבל הלקוח לא היה מסופק, הוא הלך לרופא אחר וסיפר לו בדיוק את אותו סיפור וגם רופא זה סירב לכרות את ידו. מכיוון שלסכליש היה עניין במצבו של הפציינט, הוא חקר למחרת היום כיצד הפציינט מרגיש ונאמר לו שהאיש מת בלילה.

הניתוח לאחר המוות לא גילה שום עקבות של הרעלת-דם, או סימפטומים דומים. זה לא בא בחשבון. ועדיין הפציינט מת.

בקשר למקרה זה מציין סכליש: המוות נגרם על ידי אוטוסוגסטיה. לפציינט היה קיבוע רעיוני שעליו למות. זו היתה אוטוסוגסטיה קיצונית והוא באמת מת תחת השפעתה.

זוהי אמירה של חוקר היודע היטב את כל השיטות המדעיות-הטבעיות ביחד עם כל השיטות המדעיות. הוא מדווח על מקרה זה כדי להראות השפעה טהורה של כוחות נפשיים על תהליכים גופניים, השפעה שמראה, על פי סכליש, שהמוות בא כתוצאה מכך.

סכליש ציין הרבה מקרים אחרים, פחות קיצוניים וניכרים, כדי להוכיח שזה אפשרי להבחין בנפש, החיה במחשבות, רגשות, תחושות ואימפולסים של הרצון ושהנפש יכולה באמת להשפיע על הגוף. הוא רצה לתאר את ההשפעה של העל-חושי על הפיזי.

מקרה אחר מתואר על ידי איש מדע הרבה יותר בולט, על ידי אוליבר לודג'.^[1] אוליבר לודג' איבד את בנו ריימונד במלחמה האחרונה. הוא נפל בחזית הבלגית-גרמנית, ואוליבר לודג', שכבר זמן רב חש את הנטייה לבנות גשר המוביל מתחום מדע הטבע לתחום העל-חושי, היה מזועזע עמוקות ממותו של בנו האהוב. דרך התרחשויות רבות, שאינן קשורות ישירות עם עניין זה ושאיני צריך להתייחס אליהן, הוא שוכנע להשתמש בכוח מדיומיסטי של אדם מסוים, כדי לתקשר עם רוחו של בנו המת, ריימונד.

כאשר עולה מקרה כזה בחוגים ספיריטואליסטים רגילים, אין צורך להגדיר זאת כרציני, כי אנו יודעים כמה בלתי מדעיות הן הפגישות הללו, ובכמה חובבניות ובלתי מדעיות הן נחקרות. אבל צריך לקחת את העניין יותר ברצינות אם מדובר באחד מהמדענים המודרניים הגדולים ביותר, עם אדם שמתמצא בתחום של מחקר מדעי הטבע החיצוניים ובכך מכיר היטב את השיטות המדעיות. לכן ספרו של אוליבר לודג' על מגעיו עם בנו ריימונס, עושה רושם כזה עמוק על העולם.

כשאנו קוראים ספר זה, נרגיש מייד שהוא נכתב על ידי אדם שלא ניגש למחקר של דברים כאלה באופן שטחי, אלא באופן מדעי ואחראי. אפילו בדברים אחרים, שלא אציין כאן, אפשר לראות שאוליבר לודג' השתמש בתחום זה באותה דרך חשיבה, באותן שיטות מדעיות שהיה רגיל להשתמש במעבדה הפיזית שלו. העובדות הממשיות שהתייחס אליהן ושבאמת יצרו רושם עמוק שכזה על כל מי שקרא את ספרו של אוליבר לודג', הן כאלה:

דרך המדיום, לאוליבר לודג' וכמה אנשים אחרים שנכחו בסיאנסים, נאמר שבנו, כלומר, הנפש והרוח של בנו של אוליבר לודג', רוצה לתאר סצנה שהתרחשה בחזית הבלגית-גרמנית זמן קצר לפני מותו, והמדיום מספר שצילמו את ריימונד לודג' לפני מותו והוא תיאר פעולה זו בפרטים. במיוחד נאמר שצולמו שתי תמונות שתוארו בזהירות וניתנה תשומת לב לעובדה שלתמונה השניה של בנו של אוליבר לודג' היתה פוזה מעט שונה מזו שבראשונה.

כאשר תקשור זה נעשה בלונדון דרך המדיום (אוליבר לודג' תיאר זאת כך שאפשר באמת לראות, ואני מדגיש זאת במיוחד, שהוא משתמש בכל הזהירות המדעית האפשרית), באותו זמן כאשר ניסיונות אלו נעשו, אף אחד בלונדון לא ידע דבר על תמונות אלו, ולא שהן צולמו בכלל. אחרי שבחן את כל העובדות, סר אוליבר לודג' הגיע למסקנה שאם מסר זה הוא נכון, הוא יכול לבוא רק מבנו, מבנו המנוח.

למעשה אחרי שבועיים או שלושה, הצלם שאף אחד לא ראה לפני כן באמת הגיע ללונדון. הצילומים היו מתאימים לתיאור שניתן על ידי המדיום, או, כפי שהאמין אוליבר לודג', עם התיאור שניתן על ידי נפש בנו. אפילו איש מדע היה יכול לראות עובדה זו. אף אחד בלונדון לא ראה את התמונה. זה נראה שהתיאור היה נכון אפילו ביחס לעובדה ששתי תמונות נלקחו והשניה נראתה שונה. הצלם צילם את התמונה של הקבוצה שכללה את ריימונד לודג' פעמיים, ועבור התמונה השניה הוא שינה קצת את מיקום מצלמתו. כל זה תואר בדיוק. איש מדע קפדני לא היה מסוגל למצוא את הסיבה הזעירה ביותר לערער על התקשור של המדיום.

שני מקרים קיצוניים תוארו בפניכם, המראים שהכמיהה, התשוקה הגדולה שאינה מוטלת בספק של אנשי המדע המודרני מובילה אותם לחפש ידע שעובר מעבר לעובדות המתגלות על ידי מחקר מדעי חיצוני רגיל.

אבל מי שמדבר מתוך יסודות המחקר האנתרופוסופי, מי שמדבר מנקודת ראות אנתרופוסופית, צריך לשים לב לעובדה ששיטות המחקר שלנו שונות מאלו שאומצו אפילו על ידי אנשי מדע רציניים כאלה. כי ביחס לדרך מדעית של חשיבה ומנטליות מדעית, היסודות של מחקר אנתרופוסופי (אני מקווה ששלוש ההרצאות שלי יבהירו זאת מכל בחינה שהיא) צריכים להיות קפדניים, מסורים וחרוצים יותר מכל דבר אחר, אפילו בהשוואה לאנשי מדע קפדניים כמו בדוגמא למעלה. מי שמסתכן בביקורת על איש מדע גדול שכזה, נקרא אולי תחילה להסביר את הביטחון הגדול במה שמרכיב את הייסוד של האנתרופוסופיה, שלעיתים כה קרובות נאשמת בקידום מושגים פנטסטיים. הביטחון במה שניתן על ידי אנתרופוסופיה הוא הרבה יותר גדול מזה שמועבר על ידי החוקרים המדעיים הכי חרוצים של הזמן הנוכחי. כדי להצביע על העמדה הביקורתית ועל האופי הרציני והמדעי באמת של אנתרופוסופיה ויסודותיה, תנו לי תחילה להביא בפניכם את ההתנגדויות הביקורתיות שאפשר לומר כנגד הפרשנויות שניתנות בשתי הדוגמאות שהוזכרו למעלה.

כי בקשר עם הנושא של היום שתי ההרצאות האחרונות שלי כבר מכילות הרבה הסברים, כך שהעובדות המרכזיות ידועות לרוב הגדול של אלו שנוכחים עכשיו, לכן הרשו לי להתחיל ולהבהיר את הדברים שכבר הסברתי לכם מזווית אחרת.

ההסתייגות הבאה צריכה לצוץ ביחס לסכליש ולמקרה שתיאר כ"מוות דרך אוטוסוגסטיה". נתחיל עם הסתייגות קריטית פשוטה המראה כיצד העניינים יכולים גם להיראות! הרשו לי לשער שאדם שדוקר את ידו עם ציפורן של עט דיו ואשר מאמין שיש לו הרעלת דם, באמת יש לו פגם פנימי בלתי ידוע, כך שמוות פתאומי דרך גורם טבעי יכול לבוא בכל מקרה במשך הלילה אחרי המקרה. מקרים שכאלה של מוות פתאומי באמת קיימים. מצד שני, כל אלו שברצינות חוקרים מה אפשר להשיג על ידי חיזוק הכוחות ההכרתיים, בכיוון שניסיתי לציין במשך הימים האחרונים, יודעים שכמה כוחות-נפש בלתי מוגדרים עלולים להידחף לשיא מיוחד דרך כמה מצבים בלתי נורמליים, דרך מצבים פתולוגיים בלתי נורמליים. מצבים שכאלה קיימים ללא ספק והם מתוארים באופן קריטי בספרים, כך שכל אחד יכול לבחון אותם, בכל פעם שהרצון האנושי (ואנו נראה כיצד זה אפשרי) עובר שינוי ובכך משיג כוח תפיסתי. כשהרצון האנושי מכוון לקראת העתיד, הוא יכול, תחת מצבים פתולוגיים מסוימים, לקבל תחושה מוקדמת של מאורעות אשר מכינים את עצמם, של מאורעות אשר יתרחשו בעתיד מתוך כל הקשרים של חייו האישיים. זה לא משנה אם אנו קוראים לזה תחושה מבשרת רעות, או שאנו נותנים לזה שם אחר. אבל זו עובדה שקל יותר תחת מצבים פתולוגיים שלא מופיעים בבירור בצורה של מחלה, שאדם עשוי לחזות מראש, בצורת תמונה, שהוא יושלך, למשל, בתוך שבועיים מסוסו. כל אמצעי הזהירות יהיו חסרי תועלת, כי הוא לא יכול לקבל את הנסיבות הנלוות. פשוט היתה לו נבואת-לב, הוא פשוט חוזה מראש מאורע שעומד להתרחש.

ההתנגדות הקריטית שצריכה לעלות על ידי מישהו שבאמת יודע את הקשר הרוחי של האדם במובן העמוק ביותר, היא שבמקרה של הפציינט של סכליש, העובדות אשר הביאו למותו הפתאומי בלילה הבא יכלו פשוט להתקיים ושהיה לו רגש מנבא רעות פנימי ביחס למותו המתקרב. רגש פנימי כזה לא צריך להיות מודע לחלוטין. הוא בהחלט יכול להישאר במעמקי התת-מודע של הנפש. אבל ההשפעה שלו על התודעה מגלה עצמה בסימפטומים שאפשר לציין אותם כעצבנות וחוסר מנוחה. אדם עושה כל מיני דברים ללא מחשבה תחילה, וזה אפשרי למדי שמישהו ידקור את האצבע שלו עם ציפורן של עט תחת השפעתם של עצבים הבאים מתחושה מוקדמת. האדם שמדובר בו פשוט יודע באופן בלתי-מודע (תרשו לי להשתמש בביטוי פרדוקסלי זה) שהוא עומד למות. הוא אינו מלביש זאת באמירה שיש לו תחושה מוקדמת של מותו, אבל הוא נהיה עצבני, דוקר את ידו עם ציפורן העט ונאחז באמונה שהוא ימות מהרעלת דם. ובכן זה לא היה מקרה של מוות דרך אוטוסוגסטיה, אלא לאדם שבו מדובר היתה תחושה מוקדמת של מותו המתקרב וכל פעולותיו נקבעו על ידי כך. במקרה זה סכליש פשוט טעה בין גורם לתוצאה, אין אוטוסוגסטיה כפי שסכליש שיער, דרך ההשפעה שיש למחשבות מודעות המתרגלות כה חזק שהמוות מגיע. אבל המוות יבוא בכל מקרה והרגש המנבא רעות של המוות היה הגורם לקיבוע הרעיוני של הפציינט.

אתם רואים, אפילו דברים שכאלה אפשר לראות באופן ביקורתי, כלומר, שמצבים תת-הכרתיים מסוימים אשר תמיד קיימים בנפש, מגיעים באופן קלוש לפני השטח של התודעה הרגילה, אבל באופן מוסווה. בעמקי התת-מודע של הנפש האנושית ישנם הרבה גילויים מודעים שיש להם השפעה שונה למדי, ותודעה רגילה פשוט נותנת להם פירוש שונה.

בואו ונפנה כעת למקרה האחר, זה של אוליבר לודג'. ללא ספק אתם כולכם מכירים את התופעה הידועה כ"ראיה נבואית". דרך הגברה של הכוחות ההכרתיים של האדם, זה אפשרי לתפוס דברים שאי אפשר לתופסם על ידי החושים הבריאים הרגילים. זה אפשרי לראות דברים בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם המצבים הרגילים של החלל שמסביב, כך שיכולת הבחנה זו, אם נדבר כך, עוברת חלל וזמן. עובדה זו מספקת את ההתנגדות הביקורתית אשר עולה אפילו כנגד המסירות של אוליבר לודג'. כי הוא השתמש באקספרימנטוס קרויזיס [experimentum crucis] זה כדי להוכיח שנפש בנו ולא אף אחד אחר דיברה איתו מעבר. אבל אלו שיודעים את הדרך המעודנת והאינטימית שבה הכוח הנבואי פועל, ושתחת מצבים מסוימים בלתי נורמליים האופי האינטימי של כושר תפיסה באמת יכול להתגבר על חלל וזמן (למדיומים תמיד יש יכולת תפיסה זו, גם אם ברוב המקרים זה לא מקנה להם יתרון) אלו שיודעים עובדה זו, יודעים גם שאדם שמחונן בכוח נבואי יכול להגיע לנקודה שבה ייתן תיאור כמו במקרה של בנו של אוליבר לודג', תיאור שניתן לאפיינו כך:

שני הצלמים הגיעו ללונדון שבועיים או שלושה אחרי הסיאנס. תשומת הלב של האנשים שנכחו בסיאנס פנתה לקראת תמונות אלו, זהו משהו ששייך לעתיד. ועובדה זו השייכת לעתיד יכולה להתפרש כסוג של ראיה נבואית שיש למדיום.

במקרה כזה אי אפשר לומר שנפשו של ריימונד לודג' זורחת באופן על-חושי לתוך החדר שבו עשה אוליבר לודג' את ניסיונותיו. כאן עלינו לעשות משהו שמבוצע לגמרי על המישור הפיזי, כלומר, עם חזון לעתיד היוצא מגדר הרגיל של תפיסה רגילה, אבל שאינה מצדיקה את האמונה שנפש שמעבר לסף מציגה עצמה בחדר שבו מתבצע הסיאנס.

ציינתי את שתי הדוגמאות הללו ואת ההסתייגויות כנגדן, כדי לעורר בכם רגש לגבי המסירות ועבור העמדה הביקורתית של המחקר הרוחי האנתרופוסופי. המחקר הרוחי המתקיים באנתרופוסופיה אינו נובע משום תופעה לא נורמלית (שתי ההרצאות האחרונות מוכיחות זאת), אלא ממצבים לגמרי נורמליים של חיי אנוש, אשר מופיעים בחיי ההכרה, הרצון והרגש. מחקר אנתרופוסופי מחפש לפתח כוחות אלו אשר מאפשרים להשיג ידע של העולמות העל-חושיים, כדי להיות זכאי לידע זה, וכדי להשיג את המסירות האמיתית הדרושה לתירגול מחשבות מחוזקות.

תרגילי מדיטציה, כמו אלה שתוארו לפניכם לאחרונה, מחזקים את חשיבתנו במידה רבה, כך שדרך החשיבה שלנו נהיית כה חיה ויסודית כמו תפיסה חושית. ואז באים תרגילי הרצון שכבר ציינתי בפניכם, ואשר מתאפיינים יותר במלואם בהרצאות אלו. תרגילי-רצון דורשים מעל לכל התבוננות מרוכזת בחיים הנורמליים, אנו צריכים להיות מודעים למדי למצבים הנורמליים שבהם אנו חיים.

לפני זמן לא רב, איש מדע פירסם סיכום קצר של מדע האנתרופוסופיה שהותחל על ידי. אדם זה בשום פנים ואופן אינו מאמין עיוור. הוא חזר בקצרה על מה שנתתי לכם כאנתרופוסופיה, חומר אשר כבר נכלל בספרות ענפה. הוא חזר על עיקרי הדברים, ובאותו זמן הצהיר שהוא אינו בעד ואינו נגד האנתרופוסופיה, אבל אז הוא אמר הערה במסווה של מתנגד חריף, גם אם הדובר הוא לא מתנגד ולא תומך. אני צריך להתוודות שמאורע פוגע זה שימח אותי מאוד, במיוחד אם זה נראה לאור בו האנתרופוסופיה מופיעה בהשוואה לשאר התרבות המודרנית. הסופר מציין שלאור התודעה הרגילה הרבה מההצהרות שלי גורמות לאפקט כימי שאין לעמוד בפניו. אני חייב להודות שאני אוהב הצהרה זו מהסיבה הפשוטה: כשדברים מוזכרים, כמו המקרה של אוליבר לודג', או המקרה השני שדווח לי, אנשים זוקפים את אוזניהם, בגלל שבדרך מסוימת אנשים פונים לרדיפת הסנסציות שלהם ובגלל שזה שונה ממה שהם רגילים לשמוע.

זה לא נראה בעיניהם כה מצחיק. אבל כאשר אנתרופוסוף נאלץ לייסד קשר עם דברים נורמליים ואנושיים, עם זיכרון אנושי, או עם הביטויים הרגילים של הרצון האנושי, ומסביר שדרך תרגילים מסוימים מחשבות אנושיות יכולות להתחזק ושדרך חינוך-עצמי הרצון יכול להתפתח כך שאדם משתנה והוא יכול לחדור כאדם שעבר שינוי לתוך העולם העל-חושי – ובגלל שהוא משתמש במילים רגילות המציינות דברים שבדרך כלל מקיפים אותנו, מילים אשר אנשים אינם אוהבים להשתמש בהם לשום דבר אחר – אז הוא יכול לייצר "אפקט כימי שאין לעמוד בפניו". הרבה דברים באנתרופוסופיה יש להם אפקט כימי כזה שאין לעמוד בפניו על אנשים שרק רוצים להשתמש במילים עבור דברים שהם משתמשים בהם בחיים הרגילים. עבור חוקר הרוח האנתרופוסופי, השקפה שכזו על אנתרופוסופיה לעיתים קרובות מופיעה כמו מכתב שמישהו אמור לקרוא, אבל במקום לקרוא אותו הוא מתחיל לעשות אנליזה כימית של הדיו שבו היא כתובה. אני חייב להודות שהרבה אמירות על אנתרופוסופיה, באמת מופיעות בפני כאילו אדם מפרק את הדיו המשמש לכתיבת מכתב, במקום לקרוא אותו.

הנקודה המרכזית בייסוד האנתרופוסופיה היא: שמתחילים מניסיון אנושי לגמרי נורמלי, עם אמיתות מדעיות מודרניות, עם חיים מוסריים מודרניים, ומפתחים דברים אלה במיוחד באופן יותר אינטנסיבי, כך שאדם יוכל לחדור לתוך העולמות העליונים דרך הגברה של הכוחות ההכרתיים שכבר קיימים באופן פחות אינטנסיבי בחיים הרגילים ובמדע. אדם צריך כמובן הבנה עבור ניסיונות אנושיים רגילים אלה, אשר איננו מאוד מעוניינים להתבונן בהם בזהירות. הדברים צריכים להיות מסתוריים ובעייתיים, גם אם הם יוצרים חלק של החיים הרגילים, והאדם נכשל בקלות מלראות את האופי החידתי שלהם. וכאן כבר מתחיל עבור הרבה אנשים "האפקט הכימי שאין לעמוד בפניו", כלומר, כאשר מישהו מתחיל לומר: השאלה קשורה עם מצבים חילופיים של שינה ועירות אצל האדם, שצריך מעל לכל להביט בהם כחידה.

במשך חיינו, אנו נעים בהתמדה ממצב של עירות למצב של שינה, אבל איננו שמים הרבה לב למטוטלת זו של החיים, המתנועעת בין המצבים של עירות ושינה. בהקשר זה עלו התיאוריות הכי מוזרות. אני יכול לדבר במשך זמן רב ולהזכיר כמה מתיאוריות אלו השייכות למצבים המתחלפים של עירות ושינה. אבל תרשו לי להזכיר רק אחת, אחת שידועה היטב ורגילה מאוד, שכאשר אדם ער הוא מתעייף וכשהוא מספיק עייף הוא הולך לישון, וששינה זו היא בתורה משקל-נגד לעייפות. שינה (את זה אפשר לתאר בדרך זו או אחרת, באופן פחות או יותר מטריאליסטי) המסלקת את הגורמים לעייפות.

אני רוצה לדעת אם תומכים רדיקליים של תיאוריה זו יכולים באמת לומר שעייפות היא הגורם לשינה, כאשר לדוגמא, הם רואים אדם שבאמת אין לו שום סיבה להתעייף במשך היום, למשל, ג'נטלמן שמן החי מאמצעים פרטיים, אשר הולך פחות או יותר לקונצרט סולידי או להרצאה, לא מאוחר בערב, אלא אחר הצהרים, ונרדם לא אחרי חמש דקות, אלא אחרי שתי דקות!

דברים כאלה באמת מציגים תחילה צד קומי למדי, אבל אם מביטים בהם מכל הצדדים, צריך לעמוד לפני נפשנו האופי הרציני והחידתי שלהם. אלו המאמינים שהמצבים המתחלפים של עירות ושינה יכולים להילמד בעזרת שיטות מדעיות רגילות של ימינו, לעולם לא יגיעו לפיתרון מספק לבעיה זו. אפילו לשאלות נורמליות לחלוטין של החיים אי אפשר להתקרב עם כוחות הכרתיים רגילים, אלא עם חשיבה מחוזקת על ידי מדיטציה, ריכוז ותרגילי-נפש אחרים המתוארים בספריי כיצד קונים דעת העולמות העליונים? וגם במדע הנסתר בקוויו העיקריים,^[2] וגם על ידי שינוי צורה של כוחות הרצון.

מה מתקבל כאשר אנו מנסים לחזק מחשבה על ידי מדיטציה רצינית? כבר הסברתי לכם שמדיטציה צריכה להתחיל על ידי חיזוק החשיבה במידה שכזו שהיא נהיית לזיכרון שעבר שינוי. הזיכרון הרגיל שלנו מכיל תמונות פנימיות אשר משחזרות את החוויה של חיינו הארציים מאז לידתנו. דרך הזיכרון, התמונה של כמה מאורעות אמיתיים עומדת לפני הנפש ושמירה על הבריאות קשורה עם העולם החיצוני שבו אנו חיים, באחריות העובדה שאיננו מערבבים איכשהו דברים באופן פנטסטי, אלא שתמונות-הזיכרון שלנו מציינות דברים שבאמת קיימים.

עלינו להגיע לנקודה שבה נוכל למקם לפני נפשנו, בהבנה שיש בה אימגינציה שתיארנו בימים האחרונים, תמונות אשר דומות לתמונות הזיכרון הרגיל שלנו. תמונות אלו פשוט צצות על ידי כך שאנו מביאים יותר ויותר מושגים של מדיטציה לתודעתנו, וכך מחזקים את יכולות-הנפש של החשיבה, כמו שהשרירים מתחזקים דרך תרגולים. עלינו להגיע לנקודה של חיזוק החשיבה במידה שכזו שהיא יכולה לחיות לשביעות רצונה, באותה דרך שאנו בדרך כלל חיים בתוך התנסות-החושים שלנו דרך חושינו.

כאשר תרגילים שכאלה נעשים במשך זמן ארוך למדי, כאשר אנו באמת מגיעים לדרך חיה כזו של חשיבה, אז מתפתח משהו שאפשר לציין כנותן-צורה פלסטי, דרך חשיבה מורפולוגית. החשיבה שלנו מכילה תמצית חיה אשר יכולה בדרך כלל להימצא רק בתפיסה חושית. במקרה כזה אנו מתחילים להבחין במשהו חדש: מה שמדע טבע מודרני מביא הוא מקור חרטה לרבים, הוא המקור של המטריאליזם. אבל אנתרופוסופיה שבכוונתה לחדור דרך השיטות שלה לעולמות העל-חושיים, צריכה בתחום מסוים להיות לגמרי "מטריאליסטית", ומדורבנת בדרך הנכונה על ידי המדע המודרני.

זה מה שקורה אם אנו לומדים לחזק את חשיבתנו בדרך הנכונה, אם יש לפנינו, במחשבות אימגינטיביות, דימויים שהם רק כה חיים כמו תפיסה-חושית ושאנו עוסקים בהם באותה חופשיות כמו בתפיסות חושיות. כאשר אנו קולטים משהו דרך חושינו אנו יודעים ללא טעות שאנו רואים אדום או שומעים את התו סי בחדות ואלו הם רשמים שבאים אלינו מהעולם החיצוני, לא רשמים שצומחים החוצה מתוך נפשנו שלנו. באותה דרך אנו יודעים דרך חשיבה אימגינטיבית אשר צומחת לפנינו שהיא אינה אשליה ריקה שנוצרת על ידי הנפש, אלא שהיא מהות חיה בתוכה, הדומה לתפיסה חושית.

כאשר אנו חווים באופן פנימי שחרור זה מהגוף, חירות זו שגם קיימת בתפיסה החושית, אנו יודעים גם איזה זיכרון מרכיב את החיים הרגילים. כאשר אנו זוכרים משהו, אנו תמיד שוקעים לתוך גופנו הפיזי. כל מחשבה של זיכרון קשורה עם הקו הפיזי המקביל או לפחות עם התהליך המקביל של הגוף האתרי. אנו לומדים לדעת את החשיבות החומרית של חיים אלה אשר מרכיבים את הגוף הרגיל של הזיכרון. איננו מייחסים יותר את התכולה של הזיכרון לנפש הבלתי תלויה, כפי שעשה ברגסון, ההוגה הצרפתי,^[3] אנו יודעים שבתהליך הזיכרון הרגיל הנפש פשוט צוללת מטה לתוך הגוף ושהגוף הוא הכלי אשר מעלה למעלה את הזיכרונות שלנו. אנו יודעים שרק על ידי אימגינציה אנו מגיעים לשלב שאנו מסוגלים לחשוב באופן בלתי תלוי בגוף, של היות מסוגלים לחשוב בחיים הרגילים רק עם הנפש, דבר שלעולם לא נוכל לעשות בדרך אחרת. בחיים הרגילים אנו תופסים דרך חושינו, ומהתפיסה החושית אנו בונים את מחשבותינו ומשמרים אותן בזיכרוננו. אבל תהליך זה של שימור המחשבות בזיכרון רומז שאנו צוללים מטה לתוך גופנו.

רק ידע אימגינטיבי מראה לנו את התהליך האמיתי של הזיכרון וזה של התפיסה החושית. ידע אימגינטיבי מראה לנו מה זה אומר לחיות במחשבות חופשיות, משוחררות מהגוף. זה גם מראה לנו מה זה אומר לצלול מטה לתוך האורגניזם הפיזי עם מחשבותינו, כאשר אנו זוכרים משהו. אפילו כאשר אנו לומדים לדעת דברים אלה דרך חיזוק החשיבה, דרך קידום וחיזוק החשיבה על ידי מדיטציה, אז אנו לומדים לדעת דרך הרצון כיצד לעבור דרך סוג של תרגול-עצמי אשר מוליך לתוצאות דומות.

בחיים הרגילים, הרצון רוכש ערך מסוים רק כאשר הוא עובר לפעולה חיצונית. אחרת הוא נשאר רק משתוקק, אפילו אם אנו מטפחים רק את האידיאלים הנעלים ביותר, האידיאלים היפים ביותר, אפילו אם נהיה אידיאליסטים אמיתיים. האידיאלים הנעלים ביותר יישארו רק תשוקות, אם איננו יכולים לאחוז בממשות החיצונית הפיזית.

מה מאפיין תשוקה, משאלה? יש לה איכות מיוחדת של ישות מופשטת ומכונסת מן העולם של המציאות. באופן סימלי ניתן לומר: כאשר יש לנו רק תשוקה אנו חיים אז לגמרי בתוך ישותנו שלנו, בתוך יסוד-הנפש. אבל אנו גם יודעים שתשוקות צבועות בגוון על ידי הטמפרמנט האנושי. לאדם מלנכולי תהיה תשוקה שונה מזו של אדם סנגויני. הבסיס הפיזי של תשוקה יכול להתגלות במהרה על ידי אלו החוקרים עניינים אלה במסירות בעזרת שיטות מדעי הטבע. היסוד האתרי של תשוקות יכול להיראות בטמפרמנט, אבל המצב הפיזי שלו יכול להיבחן בהרכב המיוחד של הדם או באיכויות אחרות של מערכת הגוף.

זוהי העמדה הביקורתית המצוינת בתחילת הרצאתי. עמדה ביקורתית שכזו מנפצת, אפשר לומר, הרבה חלומות נעימים. תרשו לי לתת לכם כמה רמזים שיראו כמה חלומות נעימים שכאלו יכולים להיות מופרכים.

אני לבטח לא מתכוון לזלזל במה שמקודש, ואני לא רוצה להרוס שום אידיאל דרך מחסור בכבוד ובהערצה, כי יש לי רגש עמוק לכל היופי הנכלל, למשל, במיסטיציזם של תרזה הקדושה או יוחנן הקדוש של הצלב. אל תחשבו שאני שני למישהו בהערצתי לכל היופי הנכלל בביטוי מיסטי שכזה. אבל אלו שיש להם ניסיון מסוים בדרך המסוימת אשר, למשל, תרזה הקדושה או יוחנן הקדוש של הצלב הפיקו את חזונותיהם, ידעו באיזו מידה תשוקות אנושיות יש להן חלק במיוחד בחזיונות מיסטיים, ותשוקות אלו הובילו חוקרים רוחיים ללמוד את המבנה הגופני של מיסטיקנים אלה. שום דבר אינו מחוּלל כאשר חוקר רוחי מושך תשומת לב לדברים שכאלה, כאשר הוא מציין שבאיברים מסוימים הוא מגלה מצב פנימי של התרגשות, שהעצבים מפעילים השפעה שונה על איברים מסוימים, וכך מייצרים השפעה שונה בנפש, אשר אפילו ממשיכה את הכיוון היפה של החזיונות המתוארים על ידי יוחנן הקדוש של הצלב או על ידי תרזה הקדושה, או על ידי מיסטיקנים אחרים מסוג זה. אנו מתקדמים מאוד בכיוון הנכון אם אנו מחפשים את הבסיס של חזיונות שכאלה, שהם כה יפים ופואטים במקרה של תרזה הקדושה ויוחנן הקדוש של הצלב, במצבים גופניים מסוימים. זה מוביל אותנו בצורה רבה יותר למסלול הנכון מאשר אם אנו מחפשים איזושהי מיסטריה מעורפלת כהסבר לחזיונות האלה.

כפי שאמרתי איני רוצה לקרוע לחתיכות משהו שאני מעריץ באותה מידה כמו כל אדם אחר בחדר זה, אבל את האמת צריך לומר, וגם את הגישה הביקורתית הנגזרת מבסיס אנתרופוסופי. צריך להראות שהאנתרופוסוף מעל לכל לא צריך ליפול טרף לאשליות. מעל לכל הוא צריך להיות חופשי מאשליה ביחס לתשוקות אנושיות המושרשות באורגניזם האנושי, תשוקות המשורשות באורגניזם הפיזי האנושי אשר מתלקחות ומגיעות לנקודת רתיחה, אם אשתמש בביטוי זה, ומובילות לחזיונות היפים ביותר.

אדם השואף להיות חוקר רוחי במובן האנתרופוסופי, צריך לא רק לחזק את חשיבתו דרך מדיטציה, הוא צריך גם לשנות את רצונו דרך אימון-עצמי.

זה יכול להיעשות על ידי כך שהוא ייקח לידיו באופן שיטתי את מה שאחרת מתרחש מעצמו. בואו ונסכים ביושר ובכנות שבמשך חיינו הרגילים אנו מרשים למאורעות להדריך אותנו הרבה יותר מאשר אנו עצמנו מדריכים אותם. בחיים רגילים דבר זה או אחר משפיע עלינו, ואם אנו מביטים לעשר השנים האחרונות בקיומנו הארצי, אנו מוצאים שהמצבים החיצוניים והאנשים שאותם פגשנו, מגוללים בתוכנו צד של אופיינו אשר כעת מציג חזית אחרת מאשר הוא היה לפני עשר שנים.

בהקשר זה, אדם ששואף ברצינות להיות חוקר אנתרופוסופי רוחי צריך לעשות גם תרגילים אשר משפיעים על הרצון. הרצון הרגיל בחיים משיג משמעות כשהוא מכוון לקראת פעולות חיצוניות. אבל חוקר רוחי אנתרופוסופי צריך להשתמש באימפולסים של הרצון להתפתחותו שלו, לחייו שלו. הוא צריך להיות מסוגל לעסוק במטרה הבאה: "ביחס לאופי זה או אחר או ביטוי זה או אחר של החיים, עלי להשתנות, עלי להיות שונה ממה שהייתי." למרות שזה נראה פרדוקסלי, זה עוזר מאוד אם אנו מתחילים לשנות משהו בתוכנו דרך יוזמתנו, דרך הדחף שלנו. אם אנו משנים הרגל מושרש בחוזקה, או אפילו דבר של מה בכך. אני חוזר על כך שזה יכול להיות משהו ממש חסר חשיבות, למשל, כתב יד. אם מישהו באמת נאבק עם רצון ברזל לשנות את כתב ידו, השימוש באנרגיה הדרוש עבור השינוי של ההרגל עשוי להיות מושווה עם הכוח של השרירים בגלל שהרצון מתחזק. על ידי התחזקות ועל ידי שימוש פנימה במקום החוצה, הרצון מתחיל להפעיל השפעות מסוימות באדם. השינוי בעולם החיצוני שנוצר על ידי האפקט של הרצון, נהיה כעת לשינוי בתוך הטבע האנושי.

אם אנו עושים את תרגילי הרצון, כפי שמתואר בפרטים בספרים אנתרופוסופיים, אנו מגיעים לנקודה של שינוי של חיי התשוקה שלנו, כך שהם נהיים משוחררים מהאורגניזם האנושי, אפילו חשיבתנו משחררת עצמה מהגוף דרך מדיטציה.

דרך הרגעים שבהם אנו חיים במחקר אנתרופוסופי, איננו נמצאים יותר במצב שניתן לתאר אותו באומרנו שהרצון הוא המוליד של המחשבה. כאשר אנו מתרגלים אימון-עצמי זה, שימוש זה בחינוך עצמי בגיל מבוגר, שאיפותינו ותשוקותינו נהיות לכוח פנימי המתאחד עם החשיבה המשוחררת. זה מוביל אותנו לתפיסה אמיתית של הטבע האמיתי של אימפולס-הרצון בחיים הרגילים, ולתפיסה של הטבע האמיתי של המחשבות בחיים הרגילים. כמו כשאנו תופסים בדרך כלל אדום או כחול, או שומעים סי דיאז או סי, כך כעת אנו מקבלים מחשבות כממשויות. אנו לומדים לדעת את אימפולסי-הרצון באופן אובייקטיבי, כלומר, מופרדים מישותנו שלנו.

בדרך זו אנו מגיעים לנקודה שיש לנו שיפוט נכון של המצבים המתחלפים לסירוגין בין עירות לשינה. הפעילות של הירדמות יכולה להיתפס נכונה ובצדק רק על ידי עיבוד מחשבות באמצעות תרגילים, בצורה אובייקטיבית ככל תפיסת חושים, כך שאנחנו כבר לא קשורים עם הגוף שלנו כמו במקרה של זיכרון מחשבות, רק עם חשיבה זו שפותחה במדיטציה חופשית.

אדם המבקש להשיג ראיה פנימית לתוך פעולה נורמלית של הירדמות, בעזרת הכוחות ההכרתיים, יעלה תיאוריות שונות, אבל הוא לא יוכל להכיר את הטבע האמיתי של השינה.

חשיבה מחוזקת זו אשר אנו רוכשים, ומצד שני תשוקתנו המשתנה, הן אלה המראות לנו שכאשר אנו נרדמים אנו יכולים, בדרך מסוימת, לעקוב אחר הרגע שבו השינה אוחזת בנו. אנו מביטים על הפעולה של ההירדמות ואנו לומדים לדעת שכאשר אנו הולכים לישון אין לפנינו פשוט שינוי של מצב גופני, אלא שאנו באמת ישנים מתוך גופנו עם חיי-נפשנו הבלתי תלויים. אנו יוצאים מתוך גופנו ואנו עוזבים משהו מאחור – כלומר, את מחשבותינו.

כאשר חשיבתנו התחזקה אנו יכולים להשאיר את מחשבותינו מאחור במודע, כאשר אנו נרדמים. המחשבות נשארו מאחור עם הגוף ומילאו אותו בצורה של כוחות מעצבים. אנו מבחינים שנטשנו את גופנו רק עם רגשותינו ורצוננו. אבל על ידי תפיסה עם איזה חלק של הנפש אנו עוזבים את הגוף, אנו מקבלים באותו זמן ביטחון שיש לנו מהות נפשית בלתי תלויה ושאנו יוצאים מחוץ לגוף עם מהות-נפשית בלתי תלויה זו.

כעת אנו יודעים שמה שאנו משאירים מאחור על המיטה כשאנו נרדמים, זה לא רק משהו שאפשר לחקור בעזרת פיזיולוגיה, אנטומיה וביולוגיה. זה חדור על ידי רשת של מחשבות, רשת זו של מחשבותינו צריכה תחילה להיעשות חזקה מספיק, כך שנוכל לנטוש אותה בהכרה, באותו אופן שאנו מפנים בהכרה את פנינו מצבעים ובאותה דרך בה אנו פונים מתפיסה. דרך מחשבות מחוזקות אלו אנו יודעים שאנו עוזבים מאחור על המיטה את גופנו הפיזי וגוף של כוחות המכיל מחשבות שפועלות כמו כוחות. אנו עוזבים גופים אלו מאחור, כך שהם קיימים באופן בלתי תלוי בין הירדמות לבין התעוררות.

מחשבות אלו, מחשבות מורפולוגיות אלו תוארו בפניכם בהרצאות מהזמן האחרון, וקיימות בתודעה הרגילה שלכם רק כדימויים משתקפים, גם להן יש מציאות, ועם מציאות זו הן ממלאות את גופנו הפיזי כגוף אתרי מיוחד.

כעת אנו יודעים שכאשר אנו נרדמים אנו נוטשים את גוף החושים שלנו ואת גוף המחשבות שלנו (אני צריך גם לומר, הגוף הפיזי והגוף האתרי, או הגוף הפיזי והגוף של הכוחות המעצבים). אנו נוטשים גופים אלה עם רצוננו ורגשותינו. בחיים הרגילים מערכת הגוף שלנו אינה מאפשרת לתודעתנו להישאר ברורה, היא אינה חזקה דיה לקיים מודעות, אלא אם היא מלאה במחשבות. תודעה, כפי שיש לנו בחיים הרגילים ובמדע הרגיל, צריכה להתאחד עם הגוף ולחוות בתוך הגוף את המחשבות של הגוף. רק אז היא מודעת במלואה. אבל כאשר הנפש יוצאת החוצה מן הגוף רק עם רגש ורצון, אנו באופן רגיל נהיים בלתי מודעים.

האדם המשיג את החשיבה האימגינטיבית שתוארה כאן לאחרונה, חווה את רגע ההירדמות במודע, ויכול לייצר מצבים המזכירים שינה רגילה, מלבד זה שהם לא בלתי מודעים, אלא כוחות פועלים בתוכו והוא באמת יכול לחוות את האורגניזם של רגש ורצון. כלומר, הוא באמת חווה חלק זה של ישותו שיכול לשחרר עצמו מן הגוף. לכן אם אנו לומדים לדעת את הרגע של ההירדמות, אנו גם לומדים לדעת את הרגע של ההתעוררות. אנו לומדים כעת לשפוט את הרגע של ההתעוררות שבאמת כולל שני חלקים: העמדה שלנו ביחס להתעוררות היא אותו הדבר כמו כאשר רשמי-החושים נוצרים. בכל פעם שאנו מתעוררים, משהו צריך לעורר את הנפש. זה נדרש רק על ידי גופנו שלנו שישן מספיק ואשר מייצר תמריץ זה במצבו המשתנה. כמו שיש תמריץ בכל רושם של החושים, כך יש תמיד תמריץ כאשר אנו מתעוררים, ותמריץ זה פועל על רגשותינו, אשר עוזבים את הגוף כאשר הוא נרדם. כמו כשהעיניים והאוזניים תופסות צבעים וקולות, כך הנפש המשוחררת מקבלת כעת דרך הרגשות משהו חיצוני. הרגע של ההתעוררות נתפס דרך הרגשות. אנו אוחזים בגוף כאשר אנו מתעוררים. הרצון העצמאי יחזיק באורגניזם הפיזי באותה דרך שאנו בדרך כלל מזיזים זרוע או רגל. התעוררות באמת כוללת שתי פעולות אלו. בנוגע להירדמות והתעוררות, למדנו לדעת את הקשר המתחלף בין הנפש החופשית אשר עוזבת את הגוף בכל לילה עם הרגש והרצון שלה, ועם התנאים שבהם הנפש חיה מרגע ההתעוררות ועד לרגע של ההירדמות, בנוגע לחיבור עם הגוף. מחקר אנתרופוסופי מבוסס על חיזוק היכולות של חשיבה ושל הרצון, כך שאנו יכולים להביט ולתפוס באמת דברים שבדרך כלל איננו יכולים לתפוס. ואם בדרך זו אנו יכולים לתפוס את המצבים המתחלפים של שינה ועירות, אנו יכולים אז לעבור למשהו אחר.

אם אנו ממשיכים עוד ועוד בתרגילים המתוארים בהרצאות האחרונות ובפרטים רבים בספרים שכבר צוינו אנו מגיעים לנקודה שבה איננו תמיד נרדמים כאשר אנו עוזבים את הגוף, אלא אנו יכולים לרצוננו להאריך מחוץ לגוף את רגשותינו ורצוננו ובאמת להביט בחזרה על הגוף. אז הגוף האנושי מהווה גורם אובייקטיבי כמו שולחן או דלפק בחיים הרגילים. אנו לומדים לדעת משהו רק בגלל שאנו כבר לא קשורים עימו, לא עוד חודרים דרכו באופן סובייקטיבי, בגלל שהוא עומד לפנינו כאובייקט.

האובייקט אשר עומד בפנינו כאשר אנו יוצאים מחוץ לגוף עם הרצון ועם הרגש הוא קודם כל הגוף הפיזי. מחר אנו נראה שתפיסה חוץ-גופית זו נותנת לנו כיוון חדש של הישות הפיזית של האדם. אנו תופסים מעל לכל, את גוף הכוחות המעצבים, המכיל רשת של מחשבות פעילות. אנו מביטים בחזרה עליהן כאילו היו מראה. ואז אנו עומדים בפני עובדה מוזרה שאם קודם לכן היינו באופן סובייקטיבי או אישי קשורים עם מחשבותינו, אנו עומדים בפני עולם זה של מחשבות כאילו היה לוח של צילום. כשאנו מסתכלים בחזרה על גופנו המחשבות שלנו עומדות לפנינו כמו לוח צילום. זה אותו הדבר כמו בבואה מיניאטורית של העולם שיש לנו בדרך כלל מול עינינו. כמו שהעין היא איבר של ראיה דרך העובדה שהיא יכולה לשעתק את העולם בתוך עצמה, כך הגוף האתרי והגוף הפיזי אשר נשארים מאחור, נהיים לכלי שיקוף, כך שמשהו משתקף דרך הנפש והרוח, כמו שהעין נותנת לנו רק השתקפות פיזית של משהו מבחוץ. על ידי כך שאנו עוזבים את המחשבות שלנו מאחור בגוף הפיזי, אנו רואים דרך מראה זו לא רק את הרשת של המחשבות, אלא גם את העולם.

אם כן, מסלול המאורעות הנפשיים-רוחיים יכול להיות מתואר לפרטים, כאשר הכוחות ההכרתיים מתעצמים דרך מדיטציה ואימון-עצמי של הרצון, כדי להשיג ידע של העולמות העל-חושיים. אימון שכזה מאפשר לנו לפתח מצבים מסוימים שבהם אנו נמצאים מחוץ לגופנו, אבל אינם מזכירים שינה. הם מכילים משהו שמצוין בספריי כהמשך של התודעה. בידע הגבוה אנו באמת יוצאים מחוץ לגוף עם ישות-הנפש המשוחררת שלנו. אנו יכולים להכיר בכך שעזבנו את הגוף דרך העובדה שמראת המחשבות אינה נמצאת יותר בתוכנו, אלא בחוץ. אנו יוצאים מחוץ לגוף, ועדיין אנו נשארים לגמרי בתודעה-עצמית, כפי שכבר הסברתי.

אנו יכולים לחזור לתוך הגוף בכל פעם שאנו רוצים. איננו נופלים טרף להזיות או לחזיונות ואנו יכולים לעקוב אחר התהליך כולו עם מתמטיקה מדויקת. מכיוון שבתהליך כולו אפשר לצפות בדרך זו, אנו יכולים גם לשפוט את המאורעות הרגילים של החיים הארציים כאשר אנו חוזרים לגוף. כעת אנו יודעים מה זה לצלול מטה לתוך הגוף עם הנפש המשוחררת. אנו לא רק לומדים לדעת את הפעולה של ההירדמות, כאשר אנו נוטשים את הגוף, אלא גם לומדים כעת לחזור כרצוננו לתוך גופנו עם הנפש המשוחררת.

זה משאיר עלינו רושם מיוחד כאשר אנו חווים פעם נפש משוחררת זו ואז צוללים מטה שוב לתוך הגוף, כך שהנפש נהיית כלואה על ידי הגוף. העולם של הנפש-רוחי שהיה מסביבנו כאשר היינו מחוץ לגוף, מפסיק כעת להתקיים עבורנו. אנו חשים כאילו עולם זה נעלם ושהגוף סופג אותנו כשאנו צוללים לתוכו. אנו גם לומדים לדעת איך זה לנטוש את הגוף. אנו רואים כיצד המחשבות הולכות מאיתנו, כי הן נשארות עם הגוף, וכיצד אנו נוטשים את הגוף עם הרגש והרצון שהם חלק של נפשנו. אבל עם נטישת גופנו אנו מרגישים באותו זמן שעולם הרוח מתחיל להתרומם לפנינו.

איזה ידע השגנו כעת? דרך התהליכים של ההתעוררות וההירדמות, למדנו לדעת לידה ומוות. חווינו כיצד האדם נוטש באופן בלתי מודע את גופיו הפיזי והאתרי עם הרגש שלו ועם רצונו וכיצד הוא חוזר לתוך הגוף כאשר הוא מתעורר בבוקר.

כאשר אנו עושים את התרגילים המצוינים למעלה, אנו נהיים מודעים למה שקודם לכן לא היינו מודעים בעוזבנו את הגוף. בתודעה מלאה אנו חווים כעת מראש תהליך שמתרחש כאשר אנו מתים. וכאשר אנו צוללים מטה לתוך גופנו הפיזי כשאנו חוזרים מעולם הרוח, כאשר המחשבות בחוץ נעלמות ומופיעות פעם נוספת רק כדימוי, תובעות לעצמן בתוך האישיות משהו שהוא לא אמיתי, אז אנו לומדים לדעת את התהליך של הלידה.

בעוד השיטות המדעיות הרגילות מסתפקות בהבנה הרגילה, במחשבות הרגילות המשמשות להסתכלויות החיצוניות ולניסויים שנשארים קשורים עימנו, מחקר אנתרופוסופי משנה את האישיות על ידי כך שהוא מכשיר את החשיבה ומשתמש בגוף כאורגן-חוש מחבק-כל. אני צריך לומר שהגוף נהיה עין אחת גדולה. עין זו היא בחוץ והיא באותו זמן גם לוח צילום.

העולם שאליו אנו חודרים דרך מחקר רוחי, העולם הנפשי-רוחי, משקף את עצמו כעת בעולם החיצוני כמחשבה. מושג ברור לתוך תהליכים נורמליים לחלוטין, הירדמות והתעוררות כאלו, או לידה ומוות, מאפשרים לנו כעת גם להשיג חיזיון פנימי של עולם-הנפש, ואנו תופסים כל דבר ששייך לנפש. כעת התנסותנו מאפשרת לנו להבחין האם מה שפרופסור סכליש מבחין כמוות דרך אוטוסוגסטיה היה רק תיאור בלתי מודע, או מה שתואר על ידי אוליבר לודג' היה "ראיה נבואית".

אנו יכולים כעת להכיר את הגישה של אדם שאינו חוקר רוחי מודע, אבל שנפשו העצמאית נדחפת מחוץ לגוף על ידי מצבים בלתי נורמליים. זה בגלל מחלות מסוימות של הגוף הפיזי. הבה ונשער שיש פגיעה באיבר מסוים. זה יכול להספיק לגרום לישות נפשית-רוחית של אדם שעדיין לא מסוגל לחזון רוחי עצמאי להיות מובל מחוץ לגוף הפיזי לא בגלל שהוא נרדם, אלא בגלל מצב פתולוגי של הגוף, כך שכעת הוא מקבל תחושה של דברים אשר מחקר רוחי מקבל בתודעה ובשיטתיות.

איננו צריכים לדחות את האמת של ההתבוננות הלא נורמלית, אשר מעניינת אנשים אלה היום ששואפים ללכת מעבר לסתחום של העובדות השגרתיות הפשוטות. אבל אנו יכולים להתבונן על התבוננויות לא נורמליות באופן ביקורתי, וגישה ביקורתית שכזו מגיעה בזכות העובדה שמדע הרוח האנתרופוסופי אינו הקריקטורה שאנשים רבים משערים שהוא, ועל ידי עירור כוחות רוחיים מיוחדים מתוך הכרה מלאה של השיטות המדעיות המצפוניות שננקטו על ידי האנושות במהלך המאות האחרונות, מתרוממים לעולמות העל-חושיים. ומכיוון שהאדם מחובר לעולמות העל-חושיים עם הגרעין הפנימי ביותר, בן האלמוות, של ישותו, מחקר רוחי לבדו יכול להכיר את המהותי בן התמותה ובן האלמוות של האדם. אסביר זאת יותר בהרצאה של מחר.

דרך העובדה שהאדם צולל מטה לתוך החלק הנצחי שבו, הוא לא רק בונה אנתרופולוגי המעבירה ידע אשר יכול להיות מושג רק דרך הגוף הפיזי, אלא דרך העובדה שהוא בונה אנתרופוסופיה, הוא מעביר ידע אשר אדם כישות בלתי תלויה, תופס דרך נפשו ורוחו, דרך עובדה זו האדם באמת לומד לדעת את העולם דרך הצד האמיתי שלו.

משימתן של שתי ההרצאות הבאות שלי תהיה לתאר את הישות האמיתית של האדם, את ישותו בת האלמוות, הנצחית, ואת האספקט האמיתי של היקום, מנקודת הראות המצוינת כיום.

———————————————————————————————————-

1. סר אוליבר לודג' – 1940-1851. פיזיקאי אנגלי בעל נטיות מיסטיות. למד באוניברסיטה בלונדון. עד לשנת 1908 בערך התרכז במחקר שטחים שונים בפיזיקה ואילו בתקופה השניה גברה התעניינותו באפשרות ליצור קשר של הידברות בין החיים לבין המתים. תרומותיו החשובות למדע הפכו פחות חשובות בגלל ההד הרב שניתן לעבודותיו בתחום המיסטיקה. ספרו הנודע ביותר בתחום זה הוא "ריימונד או החיים והמתים" 1916 שנכתב לאחר שבנו ריימונד נפל במלחמת העולם הראשונה ובו תיאר לודג' בפרוטרוט סיאנסים ספיריטואליים בהם ניסה ליצור קשר עם בנו המת. ↑
2. כיצד קונים דעת העולמות העליונים? – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. מדע הנסתר בקוויו העיקריים – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
3. הנרי ברגסון 1941-1859, פילוסוף צרפתי יהודי. סיים את חוק לימודיו כמוסמך להרצאות בליצאון ב-1881. לימד פילוסופיה והרצה את הרצאותיו המפורסמות על הצחוק. בשעת טיול בשדות עלה על דעתו לראשונה הרעיון בדבר המהות החיה, הנמשכת והצומחת של היקום. ↑