רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייעו: יוחנן מרגלית, דליה דיימל, דפני ליטמן

ההרצאה מופיעה בספר שיצא לאור בלקט: החגים ומשמעותם – הוצאת חירות

דורנאך    4.6.1924     GA236

דברי הקדמה מאת המתרגם

מפברואר ועד ספטמבר 1924, עם הפוגות עקב ביקורים בערים ובארצות אחרות, העביר רודולף שטיינר בדורנאך את הסדרה הגדולה של 49 הרצאות על הקארמה, שלאחר מכן יצאה לאור בשמונה כרכים הזמינים כעת בתרגום לעברית.^[1] ההרצאה הנוכחית ניתנה זמן קצר מאוד לפני חג השבועות (Whitsun Festival) ועוסקת בחשיבותו המיוחדת בנוגע לבעיית הגורל האנושי בה עוסקות הרצאות הקארמה.

מכיוון שהִרצה בפני אנתרופוסופים, ד”ר שטיינר התחיל מיד בעובדת היסוד של שלושת ‘הגופים’ הפועלים באורגניזם האנושי. תיאור מלא של הנושא ניתן למצוא בספר גוף נפש רוח, פרק א’.^[2]

חג השבועות ומקומו בלימוד הקארמה

כאשר אנו רואים כיצד הקארמה פועלת, עלינו תמיד לזכור כי לאני האנושי, שהוא הישות המהותית, ההוויה הפנימית ביותר של האדם, יש שלושה כלים שדרכם הוא מסוגל לחיות ולהביע את עצמו בתוך העולם. אלה הם הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי. האדם באמת נושא עימו את הגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי דרך העולם, אבל הוא עצמו לא נמצא באף אחד מהגופים האלה. במובן האמיתי ביותר הוא האני; וזה האני שגם סובל וגם יוצר קארמה.

כעת העניין הוא להשיג הבנה לגבי היחסים בין האדם כישות אני ושלוש הצורות המסייעות הללו – אם אוכל לקרוא להם כך – הגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי. זה ייתן לנו את הבסיס להבנת מהות הקארמה. נקבל נקודת מבט פורייה לחקר הפיזי, האתרי והאסטרלי ביחס לקארמה, אם ניקח בחשבון את הדברים הבאים:

הפיזי כפי שאנו רואים אותו בממלכת המינרלים, האתרי כפי שאנו מוצאים אותו פועל בממלכת הצמחים, והאסטרלי כפי שאנו מוצאים אותו פועל בממלכת בעלי-החיים – כל אלה נמצאים בסביבת האדם כאן על האדמה. בקוסמוס המקיף את האדמה יש לנו את אותו העולם שבו, אם אבטא זאת כך, האדמה משתרעת לכל עבר. האדם יכול לחוש קשר מסוים בין המתרחש על האדמה לבין המתרחש בסביבה הקוסמית. אך כשאנו מגיעים למדע הרוח עלינו לשאול: האם מערכת יחסים זו באמת כל כך מקובלת כפי שמדמיינת התפיסה המדעית של ימינו? תפיסה מדעית מודרנית זו של העולם בוחנת את האיכויות הפיזיות של כל דבר על האדמה, חי וחסר-חיים. היא גם חוקרת את הכוכבים, את השמש, את הירח וכו’; והיא מגלה – ואכן היא גאה במיוחד בתגלית – שגופים שמיימיים אלה הם ביסודם בעלי אותו טבע כמו האדמה.

תפיסה כזו יכולה לנבוע רק מצורת ידע שבשום שלב לא מגיעה לתפיסה אמיתית של האדם עצמו – ידע שתופס רק את מה שהוא חיצוני לאדם. אולם ברגע שאנו באמת תופסים את האדם כפי שהוא עומד בתוך היקום, אנו מצליחים לגלות את היחסים בין האיברים של טבע האדם, הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי לבין הישויות התואמות, המציאות התואמת של הישויות בקוסמוס.

ביחס לגופו האתרי של האדם, אנו מוצאים את האתר האוניברסלי מתפשט בחוץ בקוסמוס. לגוף האתרי של האדם צורה אנושית מוגדרת, צורות תנועה מוגדרות בתוכו וכן הלאה. אלה אכן שונים באתר הקוסמי. אף על פי כן, האֵתר הקוסמי הוא בעל טבע דומה לזה שאנו מוצאים בגוף האתרי האנושי. באותו אופן אנו יכולים לדבר על דמיון בין מה שנמצא בגוף האסטרלי האנושי לבין עיקרון אסטרלי מסוים הפועל דרך כל הדברים וכל הישויות ביקום הרחוק.

כאן אנו מגיעים למשהו בעל חשיבות יוצאת דופן, משהו שבאופיו האמיתי הוא די זר לבני האדם של ימינו. בואו ונתחיל מכך (ציור נעשה על הלוח). ראשית יש לנו את האדמה; ועל האדמה יש לנו את האדם, עם גופו האתרי. ואז בסביבת האדמה יש לנו את האתר הקוסמי – האתר הקוסמי שהוא מאותו טבע כמו האתרי שבאדם. אצל האדם יש לנו גם את הגוף האסטרלי. גם בסביבה הקוסמית יש אסטרליות. היכן נמצא את האסטרליות הקוסמית הזו? היכן היא? היא אכן נמצאת, אך ראשית עלינו לגלות מהו זה שבקוסמוס מסגיר את נוכחותה של האסטרליות הקוסמית; מהו זה המגלה אותה. במקום זה או אחר נמצאת האסטרליות. האם אסטרליות זו בקוסמוס בלתי נראית ולא ניתנת לתחושה, או באופן כלשהו ניתן לחוש אותה?

כמובן, שגם האתרי לכשעצמו לא מוחש לחושים הפיזיים. אומר זאת כך, כשאתם מסתכלים על חלק קטן של האתרי, אתם לא תראו שום דבר עם החושים הפיזיים שלכם, פשוט תראו דרכו. האתר הוא כמו כלום ריק בעיניכם. אך כשאתם מתייחסים לסביבה האתרית כמכלול, תראו את השמיים הכחולים, עליהם אנו אומרים שגם הם לא ממש שם אלא שאנו מסתכלים בחלל ריק. עכשיו הסיבה שבגללה אתם רואים את הכחול של השמיים היא שאתם למעשה תופסים את סוף האתרי. כך אתם רואים את האתרי ככחול השמיים. תפיסת השמיים הכחולים היא באמת תפיסה של האתרי. לכן אנו יכולים לומר: בכך שאנו תופסים את כחול השמיים אנו תופסים את האתרי האוניברסלי המקיף אותנו.

במגע ראשון אנו רואים דרך האתרי. זה מאפשר לנו לעשות זאת; ועם זאת, הוא עושה עצמו מורגש בשמיים הכחולים. מכאן שהקיום עבור התפיסה האנושית של כחול השמיים מתבטא בכך שאנו אומרים: האתרי עצמו, אף שאינו מורגש, עם זאת עולה לרמת המורגשות בגלל הגדולה והוד המלכות שהוא עומד שם ביקום, וחושף את נוכחותו, מודיע על עצמו בכחול של המרחב העצום.

תיאוריות מדע הפיזיקה לגבי כחול השמיים הן מטריאליסטיות; למדע הפיזיקלי אכן קשה מאוד להגיע לכל מסקנה מושכלת בנקודה זו, מהסיבה הפשוטה שהוא חייב להודות כי במקום בו אנו רואים את כחול השמיים אין שום דבר פיזי. אף על פי כן אנשים מגלים את התיאוריות המורכבות ביותר כדי להסביר כיצד קרני האור משתקפות ונשברות באופן מוזר כדי ליצור את כחול השמיים הזה. במציאות, כאן העולם העל-חושי מתחיל כבר להשתלט. העל-חושי באמת נהיה גלוי לעינינו בקוסמוס. עלינו רק לגלות היכן וכיצד הוא הופך לגלוי. האתרי הופך להיות מורגש בעינינו דרך כחול השמיים.

אבל עכשיו, במקום כלשהו קיים גם היסוד האסטרלי של הקוסמוס. בשמיים הכחולים האתרי מציץ, כביכול, למחוזות החושים. אם כן, היכן האסטרליות בקוסמוס עוברת לתחום הניתן לחישה? התשובה, ידידיי היקרים, היא זו:

כל כוכב שאנו רואים זוהר בשמיים הוא למעשה שער כניסה עבור האסטרלי. בכל מקום בו הכוכבים מנצנצים לעברנו, שם נוצץ וזוהר האסטרלי. הביטו בשמיים מלאי הכוכבים, ברבגוניות שלהם; בחלק אחד הכוכבים נאספים למצבור ואשכולות, ובחלק אחר הם מפוזרים זה מזה. בתוך כל התצורה הנפלאה הזו של אור קורן, הגוף האסטרלי הבלתי נראה והעל-חושי של הקוסמוס הופך את עצמו לגלוי לעינינו.

מסיבה זו אסור לנו להתייחס לעולם הכוכבים באופן לא רוחני. להביט אל עולמם של הכוכבים ולדבר על עולמות של גזים בוערים זה ממש כאילו – סילחו לאבסורד הנראה של ההשוואה, אבל זה מדויק ונכון – זה כאילו מישהו שאוהב אתכם ילטף אתכם בעדינות, כשאצבעותיו פסוקות מעט, ואז הייתם אומרים שזה מרגיש כאילו הרבה רצועות קטנות נמשכות על הלחי שלכם. כמו שלא נכון שרצועות קטנות מונחות על הלחי כשמישהו מלטף אתכם, כך גם האמירה שקיימים שם למעלה בשמיים ישויות חומריות שעליהן מספרת הפיזיקה המודרנית. זהו הגוף האסטרלי של היקום שמפעיל ללא הרף את השפעותיו – כמו האצבעות המלטפות בעדינות – על האורגניזם האתרי של הקוסמוס. הקוסמוס האתרי מאורגן מימים ימימה; מסיבה זו יש לכוכבים את האיכות הקבועה שלהם, המייצגת את ההשפעה התמידית על האתרי הקוסמי על ידי היקום האסטרלי. זה נמשך הרבה יותר זמן מליטוף הלחי שלכם. אבל בקוסמוס הדברים נמשכים זמן רב יותר, כי שם יש לנו עניין במידות ענקיות. כך בשמיים מלאי הכוכבים שאנו מתבוננים בהם, רואים למעשה ביטוי לחיי הנפש של העולם האסטרלי הקוסמי.

באופן זה, חיים עצומים לאין שיעור, ועדיין באותו זמן, חיי נפש, חיים אמיתיים וממשיים של הנפש, מובאים לקוסמוס. חישבו עד כמה נראה לנו הקוסמוס מת כשאנחנו מסתכלים לחלל הרחוק ולא רואים אלא גופי גז בוערים. חישבו איך כל זה הופך למלא בחיים כשאנו יודעים שהכוכבים הם ביטוי לאהבה שבה הקוסמוס האסטרלי פועל על הקוסמוס האתרי – כי זה מבטא זאת באמת מושלמת. חישבו אז על אותם תהליכים מסתוריים כאשר בזמנים מסוימים כוכבים אחדים לפתע מאירים חזק יותר – תהליכים שהוסברו לנו רק באמצעות השערות פיזיקליות שאינן מובילות לשום הבנה אמיתית. כוכבים שלא היו שם קודם, מאירים לזמן מה ונעלמים שוב. כך גם בקוסמוס יש “ליטוף” של משך זמן קצר יותר. אכן נכון שבעידנים בהם ישויות אלוהיות חפצות לפעול בצורה מיוחדת מהעולם האסטרלי אל תוך האתרי, אנו רואים כוכבים חדשים נדלקים ונמוגים שוב.

בגופנו האסטרלי יש לנו תחושות של עונג ורווחה בדרכים המגוונות ביותר. באופן דומה בקוסמוס, דרך הגוף האסטרלי הקוסמי, יש לנו את התצורות המגוונות של כוכבי השמיים. אין פלא שמדע קדום, בעל יכולת ראיה על-חושית אינסטינקטיבית, מתאר את האיבר השלישי הזה באורגניזם האנושי שלנו כגוף “אסטרלי” או “כוכבי”, בראותו שהוא בעל טבע דומה לזה המתגלה אלינו בכוכבים.

רק את האני אנו לא מוצאים מתגלה בסביבה הקוסמית. מדוע? נגלה את הסיבה אם נשקול כיצד אני אנושי זה בא לידי ביטוי כאן על האדמה, בעולם שהוא למעשה משולש: פיזי, אתרי ואסטרלי. האני של האדם, כפי שהוא מופיע בתוך היקום, הוא שוב ושוב חזרה על חייו הקודמים על האדמה; שוב ושוב הוא מוצא את עצמו בחיים שבין מוות ללידה חדשה. אך כאשר אנו מתבוננים באני בחייו שבין מוות ללידה חדשה, אנו תופסים כי לאתרי שיש לנו כאן בסביבה הקוסמית של האדמה אין כל משמעות עבור האני האנושי. הגוף האתרי מונח בצד זמן קצר לאחר המוות. רק לעולם האסטרלי הזוהר אלינו דרך הכוכבים, יש משמעות עבור האני בחיים שבין מוות ללידה חדשה. ובעולם זה הבוהק אלינו דרך הכוכבים, בעולם זה חיות הישויות של ההיררכיות הגבוהות איתן האדם יוצר את הקארמה שלו בין מוות ללידה חדשה.

ואכן, כאשר אנו עוקבים אחר אני זה בהתפתחויותיו הרציפות דרך חיים בין לידה למוות ובין מוות ללידה חדשה, איננו יכולים להישאר כלל בעולם החלל. כי שני מחזורי חיים ארציים רצופים אינם יכולים להיות באותו חלל. הם אינם יכולים להיות בתוך היקום התלוי בקיום משותף מרחבי. לפיכך אנו יוצאים כאן מהחלל ונכנסים לזמן. זה בעצם כך. אנו יוצאים מהחלל ונכנסים לזרימה הטהורה של הזמן כאשר אנו מתבוננים באני בחייו הרצופים על פני האדמה.

עכשיו תארו זאת, ידידיי היקרים. בחלל, הזמן עדיין קיים, כמובן, אך בתוך עולם זה של חלל אין לנו שום אמצעי לחוות את הזמן בפני עצמו. עלינו תמיד לחוות זמן דרך החלל ותהליכים מרחביים. לדוגמה, אם ברצונכם לחוות את הזמן, אתם מסתכלים בשעון, או אם תרצו, במהלך השמש. מה אתם רואים? אתם רואים את המיקומים השונים של מחוגי השעון או של השמש. אתם רואים משהו מרחבי. דרך העובדה שמחוגי השעון או השמש משתנים, דרך העובדה שדברים מרחביים נמצאים בפניכם כמשתנים, אתם מקבלים מושג כלשהו על הזמן. אבל לגבי הזמן עצמו אין באמת שום דבר בתפיסה המרחבית הזו. יש רק תצורות מרחביות מגוונות, מיקומים שונים של מחוגי השעון, מיקומי שמש מגוונים. אתם חווים את הזמן עצמו רק כשאתם נכנסים לתחום חווית הנפש. שם אתם באמת חווים את הזמן, אבל שם אתם גם יוצאים מהחלל. שם, הזמן הוא מציאות, אך בתוך העולם הארצי של החלל, הזמן אינו מציאות. אם כן, מה צריך לקרות לנו אם היינו יוצאים מהחלל בו אנו חיים בין לידה למוות ונכנסים לחוסר החלל בו אנו חיים בין מוות ללידה חדשה? מה עלינו לעשות? התשובה היא זו: עלינו למות!

עלינו לקחת את המילים הללו במשמעותן המדויקת והעמוקה. על האדמה אנו חווים את הזמן רק דרך החלל – דרך נקודות בחלל, דרך מיקומי הדברים המרחבים. על האדמה אנו כלל לא חווים את הזמן במציאותו. ברגע שתבינו זאת, תאמרו: “באמת כדי להיכנס לזמן עלינו לצאת מהחלל, עלינו להעלים את כל הדברים המרחביים.” אתם יכולים גם לבטא זאת במילים אחרות, כי זה באמת לא דבר אחר מאשר – למות. כלומר, עם כל האמת והכנות: למות.

הבה נפנה את עינינו אל העולם הקוסמי הזה שמקיף את האדמה – העולם הקוסמי הזה שאנו דומים לו גם דרך גופנו האתרי, וגם דרך גופנו האסטרלי – ונתבונן ברוח בעולם קוסמי זה. אכן היו אומות וחברות אנושיות שהתייחסו רק לרוח שנמצאת בעולם החלל הארצי שלנו. אנשים כאלה לא היו מסוגלים לחשוב מחשבות על חיים חוזרים ונשנים על האדמה. מחשבות על חיים חוזרים ונשנים על פני האדמה היו רק לאותם בני אדם וקבוצות שהצליחו להגות את הזמן במהותו האמיתית, הזמן באופיו חסר החלל. אך אם אנו רואים את העולם הארצי הזה יחד עם סביבתו הקוסמית, או, אם לומר זאת בקצרה, את כל מה שאנו מדברים עליו כקוסמוס, כיקום; ואם אנו רואים את הרוח המתגלה בתוכו, אנו תופסים משהו שאפשר לומר שהוא צריך להיות נוכח בכדי שניכנס לקיומנו כבני אדם ארציים; זה היה צריך להיות שם.

עומקים בלתי נתפסים כלולים באמת בתפיסה הפשוטה הזו – שכל מה שאליו התייחסתי זה עתה, היה צריך להתקיים על מנת שאנו כבני אדם ארציים נוכל להיכנס לחיים ארציים אלה. עומקים אינסופיים מתגלים כשאנחנו באמת תופסים את ההיבט הרוחני של כל מה שמונח לפנינו. אם אנו מקבלים את הרוח הזו בשלמותה כשלם המכיל-כל, אם אנו רואים אותה בכל הטוהר המהותי שלה, אז יש לנו מושג של מה שכונה “אלוהים” על ידי אותם אנשים שמגבילים את מבטם לעולם החלל לבדו.

אנשים אלה – בכל הוראת תורת החוכמה שלהם – התחילו לחוש: הקוסמוס שזור מהיסוד האלוהי הפועל בו, ואנחנו יכולים להבדיל בין היסוד האלוהי הזה בקוסמוס לזה שנמצא כעולם הפיזי על האדמה בסביבתנו הקרובה. אנו יכולים גם להבחין במה שמתגלה כאתרי בעולם הקוסמי, האלוהי-רוחני הזה, כלומר זה שמתבונן עלינו מטה מכחול השמיים. אנו יכולים להבחין באסטרלי בעולם אלוהי זה, כזה שמתבונן עלינו מטה בתצורת השמיים מלאי הכוכבים.

אם ניכנס באופן מלא ככל האפשר למצב בו אנו עומדים כאן, בתוך היקום, כבני אדם על האדמה, אנו נגיד לעצמנו: “לנו כבני אדם יש גוף פיזי: אם כן, היכן הפיזי נמצא ביקום?” כאן אני חוזר למשהו שכבר הצבעתי עליו. מדע הפיזיקה של היום מצפה למצוא את כל מה שקיים על האדמה שיהיה קיים גם ביקום. אך הארגון הפיזי עצמו כלל אינו נמצא ביקום. לאדם יש כדבר ראשון את הארגון הפיזי שלו: ואז בנוסף יש לו את האתרי והאסטרלי. לעומת זאת היקום מתחיל עם האתרי. הפיזי לא נמצא בשום מקום שם בחוץ, בקוסמוס. הפיזי קיים רק על האדמה, זוהי רק אשליה ריקה ודמיונית לדבר על כל דבר פיזי ביקום הרחוק. ביקום יש אתרי ואסטרלי. יש גם יסוד שלישי ביקום שעוד לא דיברנו עליו בהרצאה הנוכחית, כי גם הקוסמוס משולש. אך השילוש של הקוסמוס, מלבד האדמה, שונה משילוש הקוסמוס שבו אנו כוללים את האדמה.

תנו לרגשות אלה להיכנס לתודעה הארצית שלנו, לתפיסת הפיזי במקום המגורים הארצי המיידי שלנו; התחושה של האתרי, שנמצאת גם על האדמה וגם ביקום; ראיית האסטרלי, המנצנץ מטה לאדמה מהכוכבים, ובעוצמה המירבית מכוכב שמש. ואז, כאשר אנו רואים את כל הדברים הללו ומציבים בפני נפשנו את הוד המלכות של תפיסת עולם זו, אנו יכולים להבין היטב כיצד בימי קדם, כאשר עם הראייה הרוחית האינסטינקטיבית הישנה אנשים לא חשבו בצורה כה מופשטת, ועדיין הצליחו להרגיש את הוד המלכות של תפיסה כבירה, הם הודרכו להבין: “מחשבה מלכותית כמו זו אינה יכולה להיתפס לנצח בכל מלאותה. עלינו לאחוז בה בזמן מיוחד אחד, ולאפשר לה לפעול על נפשנו במלוא תפארתה הבלתי נתפסת. לאחר מכן היא תפעל במעמקים הפנימיים של ישותנו האנושית, מבלי להיות מקולקלת ומושחתת על ידי תודעתנו.” אם ניקח בחשבון באילו אמצעים הראיה הרוחית האינסטינקטיבית הישנה נתנה ביטוי לרגשות שכאלו, הרי שמכל מה שמשולב במתן אמת למחשבה זו באנושות בעת העתיקה, נותר לנו היום המנהג של פסטיבל חג המולד.

בליל חג המולד, כשהאדם עומד כאן על האדמה עם גופיו הפיזי, האתרי והאסטרלי, מרגיש את עצמו קשור לקוסמוס המשולש, אשר מופיע לפניו באופיו האתרי, קורן בהוד מלכות שכזה עם הקסם הנפלא של הלילה בכחול השמיים; בעוד פנים מול פנים עימו, הוא האסטרלי של היקום, בכוכבים הנוצצים מטה לכיוון האדמה. כשהוא מבין כיצד קדושת הסביבה הקוסמית הזו קשורה לזה שנמצא על האדמה עצמה, אז הוא מרגיש שהוא עצמו עם האני שלו הוכנס מהקוסמוס לעולם זה של חלל. וכעת הוא יכול להתבונן על מיסטריית חג המולד – הילד שזה עתה נולד, נציג האנושות על פני האדמה, אשר, הואיל והוא נכנס לתוך הילדות, נולד לעולם זה של חלל. במלאות ובמלכות של מחשבת חג המולד, כשהוא מביט בילד שנולד בליל חג המולד, הוא קורא: “Ex Deo Nascimur – אני נולד מתוך האלוהי, האלוהי השוזר ומתנחשל דרך עולם החלל.”

כאשר אדם חש זאת, כאשר הוא מחדיר עצמו לפני ולפנים בזאת, הוא גם יוכל להיזכר במה שגילתה לנו האנתרופוסופיה לגבי משמעות האדמה. הילד עליו אנו מביטים הוא המעטה החיצוני של זה שנולד כעת בחלל. אך מנין הוא הגיע, כך שהוא הובא ללידה בעולם של החלל? על פי מה שהסברנו היום, זה יכול להיות רק מהזמן. מתוך הזמן הילד נולד.

אם אנו עוקבים אחר חיי הילד הזה וחדירתו על ידי ישות כריסטוס, אנו מבינים שישות זו, ישות כריסטוס זו, מגיעה מהשמש. אז נביט מעלה אל השמש, ונאמר לעצמנו: “כשאני מביט כלפי מעלה אל השמש, אני חייב לראות באור השמש את הזמן שמוסתר בעולם החלל. בתוך השמש יש זמן, ומתוך הזמן השוזר ופועל בתוך השמש, הכריסטוס הגיע, הגיע לחלל על האדמה.”

אם כן, מה יש לנו בכריסטוס על האדמה? בכריסטוס על האדמה יש לנו את זה שמגיע מעבר לחלל, מחוץ לחלל, מתאחד עם האדמה.

אני רוצה שתבינו כיצד תפיסת היקום שלנו משתנה, בהשוואה לתפיסה הרגילה של ימינו, כאשר אנו באמת נכנסים לכל מה שנפרס לפני נפשנו הערב. שם ביקום יש לנו את השמש, עם כל מה שנראה לנו קשור אליה באופן מיידי – כל מה שמצוי בכחול השמיים, בעולם הכוכבים. בנקודה אחרת ביקום יש לנו את האדמה עם האנושות. כשאנו מביטים מעלה מהאדמה לשמש, אנחנו בו-זמנית מסתכלים אל זרם הזמן.

מכאן נובע דבר בעל משמעות רבה. האדם מסתכל אל השמש בצורה הנכונה (גם אם זה במוחו) רק כאשר הוא מביט כלפי מעלה, שוכח את החלל ורואה את הזמן לבדו. כי למען האמת, השמש לא מקרינה רק אור, היא מקרינה את החלל עצמו, וכאשר אנו מסתכלים אל השמש אנו מביטים אל מחוץ לחלל אל עולם הזמן. השמש היא כוכב מיוחד כי כאשר אנו מסתכלים אל השמש אנחנו מסתכלים מתוך החלל. ומהעולם ההוא, מחוץ לחלל, כריסטוס הגיע אל בני האדם. בתקופה שבה נוסדה הכריסטיאניות על ידי כריסטוס על פני האדמה, האדם היה מוגבל זמן רב מדי רק ל- Ex Deo Nascimur, הוא התחיל להיות לגמרי קשור אליו, הוא הפך להיות ישות חלל טהורה ופשוטה. הסיבה לכך שקשה לנו כל כך להבין את המסורות של תקופות קדומות, כאשר אנו חוזרים אליהן עם תודעת הציביליזציה בת ימינו, היא שתמיד היה בראשם חלל, ולא עולם הזמן. הם ראו את עולם הזמן רק כנספח לעולם החלל.

כריסטוס בא להחזיר את אלמנט הזמן לבני האדם, וכאשר הלב האנושי, הנפש האנושית, הרוח האנושית, התאחדו עם כריסטוס, אז האדם קיבל שוב את זרם הזמן שזורם מהנצח לנצח. מה עוד אנו בני האדם יכולים לעשות כשאנו מתים, כלומר כשאנחנו יוצאים מעולם החלל, מאשר להיאחז בזה ששוב מחזיר לנו את הזמן? במיסטריית גולגותא האדם הפך במידה כה גדולה לישות של חלל שהזמן אבד לו. כריסטוס החזיר את הזמן לבני האדם.

אם כן, אם בעת היציאה מעולם החלל, אנשים לא ימותו בנפשם כמו גם בגופם, עליהם למות בכריסטוס, אנו עדיין יכולים להיות בני אדם של חלל, ולהגיד: Ex Deo Nascimur, ואנו יכולים להביט אל הילד היוצא מהזמן אל החלל, שאיחד את כריסטוס עם האנושות. אך מאז מיסטריית גולגותא איננו יכולים להעלות על הדעת את המוות, הגבול של חיינו הארציים, ללא מחשבה זו: “עלינו למות בכריסטוס.” אחרת נשלם עבור אובדן הזמן שלנו באובדן של כריסטוס עצמו, נגורש ממנו ונישאר כמכושפים. עלינו למלא את עצמנו במיסטריית גולגותא. בנוסף ל- Ex Deo Nascimur, עלינו למצוא את In Christo Morimur. עלינו להביא את מחשבת חג הפסחא בנוסף למחשבת חג המולד. לפיכך:

Ex Deo Nascimur

מאפשר למחשבת חג המולד להופיע לפני נפשנו, וב:

“In Christo Morimur”

למחשבת הפסחא.

כעת אנו יכולים לומר: על האדמה יש לאדם את שלושת גופיו: הפיזי, האתרי והאסטרלי. האתרי והאסטרלי נמצאים גם שם בקוסמוס, אך הפיזי נמצא רק על האדמה. בחוץ בקוסמוס אין פיזי. לפיכך עלינו לומר: על האדמה – פיזי, אתרי ואסטרלי. בקוסמוס – אין פיזי, אלא רק אתרי ואסטרלי.

עם זאת, גם הקוסמוס משולש, כי מה שחסר לקוסמוס ברמה הנמוכה ביותר, הוא מוסיף מעל. האתרי הוא הנמוך ביותר בקוסמוס; על האדמה הפיזי הוא הנמוך ביותר. על האדמה האסטרלי הוא הגבוה ביותר; בקוסמוס הגבוה ביותר הוא זה שלאדם יש היום רק את ההתחלה שלו – זה שיום אחד מתוכו תשתזר רוח-העצמיות. אם כן, אנו יכולים לומר: בקוסמוס קיים, בתור היסוד השלישי, הגבוה ביותר, רוח-העצמיות.

כעת אנו רואים בכוכבים ביטוי למשהו אמיתי. השוויתי את פעולתם לליטוף עדין. רוח-העצמיות העומדת מאחוריהם היא אכן ההוויה המלטפת באהבה – אלא שכאן זה לא ישות אחת אלא כל עולם ההיררכיות. אני מביט באדם ורואה את צורתו; אני מביט בעיניו ורואה אותם מאירים לעברי; אני שומע את קולו; זהו אופן התבטאות האדם. באותו אופן אני מביט למעלה אל המרחבים הרחוקים של העולם, מביט בכוכבים. הם אופן הדיבור של ההיררכיות – הדיבור החי של ההיררכיות, רגשות אסטרליים בוערים. אני מביט במעמקי כְּחול הרקיע ותופס בו את הגילוי החיצוני של הגוף האתרי שהוא האיבר הנמוך ביותר בכל עולם ההיררכיות.

כעת אנו יכולים להתקרב להבנה נוספת. אנו מסתכלים החוצה למרחבי הקוסמוס הרחוק שיוצא אל מעבר למציאות הארצית, גם כאשר האדמה עם כוחותיה וחומריה הפיזיים יורדת מתחת למציאות הקוסמית. כמו שבפיזי יש לאדמה יסוד תת-קוסמי, כך ברוח-העצמיות יש לקוסמוס אלמנט על-ארצי.

המדע הפיזי מדבר על תנועת השמש; והוא יכול לעשות זאת, שכן בתוך התמונה המרחבית של הקוסמוס המקיף אותנו אנו תופסים על ידי תופעות מסוימות שהשמש נמצאת בתנועה. אבל זה רק דימוי של תנועת השמש האמיתית – דימוי שהושלך לתוך החלל. אם אנו מדברים על השמש האמיתית, זה שטות לומר שהשמש נעה בחלל; כי החלל עצמו מוקרן על ידי השמש. השמש לא רק מקרינה את האור; השמש יוצרת את החלל עצמו. תנועת השמש היא רק תנועה מרחבית בתוך המרחב שנוצר. מחוץ לחלל זו תנועה בזמן. מה שנראה לנו ברור – כלומר, שהשמש דוהרת לעבר קבוצת הכוכבים של הרקולס – זה רק דימוי מרחבי של אבולוציית-הזמן של ישות השמש.

כריסטוס אמר את הדברים האלה לתלמידיו הקרובים: “הביטו בחיי האדמה; הם קשורים לחיי הקוסמוס. כשאתם מביטים החוצה על האדמה ועל הקוסמוס הסובב, זה האב שחייו מחלחלים ביקום הזה.^[3] האל-האב הוא אל החלל. אבל אני אומר לכם שהגעתי אליכם מהשמש, מהזמן – הזמן שמקבל את האדם רק כשהוא מת. אני בעצמי הבאתי אתכם מחוץ לזמן.^[4] אם תקבלו אותי, תקבלו זמן, ולא תוחזקו מכושפים בחלל. אך אתם תמצאו את המעבר מהשילוש האחד – פיזי, אתרי ואסטרלי – לשילוש השני, המוביל מהאתרי והאסטרלי לרוח-העצמיות. אין למצוא את רוח-העצמיות בעולם הארצי, כשם שלא ניתן למצוא את הארצי-פיזי בקוסמוס. אך אני מביא לכם את המסר שלו, כי אני מהשמש.”

לשמש אכן יש היבט משולש. אם חיים בתוך השמש ומביטים מטה מהשמש לאדמה, רואים את הפיזי, האתרי והאסטרלי. אפשר גם להסתכל על מה שנמצא בתוך השמש עצמה. ואז עדיין רואים את הפיזי כל עוד זוכרים את האדמה או מסתכלים כלפי מטה לאדמה. אבל אם מסתכלים הלאה מן האדמה רואים מהצד השני את רוח-העצמיות. כך מסתובבים קדימה ואחורה בין הפיזי לטבע של רוח-העצמיות. רק האתרי והאסטרלי שביניהם הם קבועים. כשאתם מביטים החוצה אל היקום הגדול, הארצי נעלם, ויש לכם את האתרי, האסטרלי ואת רוח-העצמיות. זה מה שאתם רואים כשאתם נכנסים לזמן-השמש בין מוות ללידה חדשה.

בואו נדמיין קודם כל את הלך-הרוח הפנימי של נפש האדם כשהיא מסתגרת לגמרי בתוך קיום אדמתי זה. היא עדיין יכולה להרגיש את האלוהי, כי מתוך האלוהי היא נולדה: Ex Deo Nascimur. ואז נדמיין שהיא כבר לא מסתגרת בתוך עולם החלל בלבד, אלא מקבלת את הכריסטוס שהגיע מעולם הזמן לעולם החלל, שהביא את הזמן עצמו לחלל הארצי. אם אדם עושה זאת, אז במוות הוא יתגבר על המוות.

Ex Deo Nascimur.

In Christo Morimur

אך כריסטוס עצמו מביא את המסר שכאשר מתגברים על החלל ולומדים להכיר את השמש כיוצרת החלל, כאשר אתם מרגישים את עצמכם מוכנסים דרך כריסטוס אל תוך השמש, אל השמש החיה, אז הפיזי הארצי נעלם ורק האתרי והאסטרלי נמצאים שם. כעת האתרי מתעורר לחיים לא ככחול השמיים, אלא כלילך-אדום בוהק ונוצץ הזוהר מהקוסמוס, ומכאן האור האדמדם של הכוכבים כבר לא מנצנץ עלינו אלא נוגע בנו בעדינות עם הזרמת אהבתם.

אם אדם באמת נכנס לכל זה, הוא יכול לחוות את החוויה של עצמו, כשהוא עומד כאן על האדמה, הפיזי מונח בצד, אבל האתרי עדיין עימו, זורם דרכו ומחוצה לו באור הלילך-אדמדם. כעת הכוכבים כבר אינם נקודות אור מנצנצות; הם קורנים אהבה כמו יד מלטפת של אדם. כשאנו מרגישים את כל זה – את האלוהי בתוכנו, את האש הקוסמית האלוהית הבוערת קדימה מתוכנו כעצם ישות האדם, את עצמנו בתוך העולם האתרי וחווים את הביטוי החי של הרוח בזוהר הקוסמי האסטרלי, אזי מתפרצת קדימה בתוכנו ההתעוררות הפנימית של הזוהר היוצר של הרוח, שהוא הייעוד הגבוה של האדם ביקום.

כאשר אלה שאליהם גילה כריסטוס את הדברים הללו נתנו לגילוי זה לשקוע עמוק לתוך ישותם, הגיע הרגע בו הם חוו את פעולתו של מושג כביר זה, בלשונות האש של חג השבועות. בהתחלה הם הרגישו את הנפילה, את השלכתו של הארצי-פיזי כמוות. אבל אז הגיעה ההרגשה: זה לא מוות, אלא במקום הפיזי של האדמה, עכשיו עולה לפנינו רוח-העצמיות של היקום. “Per Spiritum Sanctum Reviviscimus.”

כך אנו יכולים להתייחס לאופי המשולש של מחצית השנה:

יש לנו את מחשבת חג המולד:

Ex Deo Nascimur

מחשבת הפסחא:

In Christo Morimur

ומחשבת חג השבועות:

Per Spiritum Sanctum Reviviscimus

נותרה המחצית השנייה של השנה. אם נבין גם אותה, יתבהר לנו שם ההיבט האחר של חיינו האנושיים. אם אנו מבינים את היחס בין הפיזי לנפש האדם לבין העל-חושי – שמכיל את החופש האמיתי שבו האדם נהיה שותף על האדמה – אז בשילוב ההדדי של חג המולד, חג הפסחא וחג השבועות אנו מבינים את החופש האנושי על האדמה. ככל שאנו מבינים את האדם מתוך שלוש מחשבות אלו, מחשבת חג המולד, מחשבת חג הפסחא ומחשבת חג השבועות, כשאנו נותנים ללהבה זו השוכנת בנו, רצון להבין את החלקים הנותרים של השנה, כך עולה המחצית השנייה של חיי האדם. ציינתי אותם כשאמרתי: “הביטו על גורל אנושי זה; ההיררכיות מופיעות מאחוריו – הפעולה והאריגה של ההיררכיות.” זה נפלא להסתכל באמת על הגורל של ישות האדם, שכן מאחוריו עומד כל עולם ההיררכיות.

זוהי אכן שפת הכוכבים הנשמעת לעברנו ממחשבות חג המולד, חג הפסחא וחג השבועות; ממחשבת חג המולד, מכיוון שהאדמה היא כוכב ביקום; ממחשבת הפסחא, מכיוון שהקרינה הזוהרת ביותר של הכוכבים, השמש, מעניקה לנו את מתנות החסד שלה; וממחשבת חג השבועות ככל שהמסתתר מעבר לכוכבים מאיר אל תוך הנפש, ומאיר שוב מהנפש בלשונות האש של חג השבועות.

כנסו לכל זה, ידידיי היקרים! סיפרתי לכם על האב, נושא מחשבת חג המולד, ששולח את הבן שדרכו מחשבת הפסחא תתגשם; סיפרתי לכם עוד איך הבן הביא את המסר של הרוח, כך שבמחשבת חג השבועות חיי האדם על פני האדמה יכולים להיות מושלמים בישותם המשולשת. מדטו על זה, הרהרו בכך היטב; ואז תוסיפו על כל היסודות התיאוריים שכבר נתתי לכם להבנת הקארמה, את הבסיס הנכון עבור ההרגשה הפנימית.

נסו לתת למחשבות חג המולד, חג הפסחא וחג השבועות, באופן שהבעתי אותן בפניכם היום, לפעול עמוק ובאופן אמיתי בהרגשתכם האנושית, וכאשר ניפגש שוב לאחר המסע שעלי לבצע בחג השבועות כדי להעביר את הקורס לחקלאות^[5] – כשנתכנס שוב, הביאו אתכם רגש זה, ידידיי היקרים. שכן רגש זה צריך לחיות בכם כמחשבות האש המחממות של חג השבועות. אז נוכל להמשיך רחוק יותר במחקרנו על הקארמה; כוח הבנתכם יופרה ממה שמכילה מחשבת חג השבועות.

כשם שפעם בחג השבועות הראשון משהו זרח מכל אחד מהתלמידים, כך מחשבת חג השבועות אמורה כעת לחיות מחדש עבור הבנתנו האנתרופוסופית. משהו חייב לזרוח ולהאיר מנפשנו. לכן זהו רגש חג השבועות שיכין אתכם להמשך מחשבותינו על הקארמה, הקשורות לחצי השנה השנייה, כשהיום נתתי לכם את מה שאמרתי על הקשרים הפנימיים של חג המולד, חג הפסחא וחג השבועות.

————————————————————————————

1. יחסי קרמה – יצאו לאור בהוצאת מיקרוקוסמוס כרך 1, כרך 2, כרך 3. בהוצאת חירות כרך 4, כרך 5. בהוצאת כחותם כרך 6, כרך 7, כרך 8. ↑
2. גוף נפש רוח – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
3. פאולוס: “אלוהים שעשה את העולם וכל הדברים שבתוכו, אדון השמיים והאדמה, שנתן לכל חיים ונשימה ואת כל הדברים ואינו רחוק מכל אחד מאיתנו, כי בו אנו חיים ונעים ומקיימים את ישותנו.” Acts XVII 28-24 ↑
4. “זמן”, כפי שכאן משתמשים בו, הוא מה שבדרך כלל אנו מתארים כ”נצח”, כלומר, כחוויית זמן מתמשך, בלתי נשברת. מה שאנו מכנים בדרך כלל “זמן” הוא המושג המרחבי שלנו של זמן אמיתי, סידרה נפרדת של מאורעות, הנמדדים על ידי שינויים מרחביים. ↑
5. יצא לאור בעברית בהוצאת אסטרולוג – חקלאות הביו-דינאמית. ↑