מאת מארי שטיינר

הופיעה לראשונה ב'Das Goetheanum'  ב-7.3.1926

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

דיבור מגלה לאדם את טבעו האלוהי; קולות הדיבור הם כוחות יוצרים המאחדים אותו עם מקורו הרוחני ומאפשרים לו למצוא שוב את הדרך המובילה לרוח. דיבור מעלה את האדם מעל לרמת החיה ומוביל אותו בחזרה לאלוהי בתוך ה'אני' שלו. ניצוץ נובע זה מה'אני' האלוהי, שהכין את עצמו להפוך לאדם, היה הכרחי כשעבר בדרך המובילה אל העולם הגשמי, כדי להתאחד עם כוחות ההרס. כאשר תהליך הדחיסות פעל חזק מדי, בחוסמו את הרוח, אז הצורה יכלה להיות מושלכת על ידי הכוחות החוזרים-תמיד של המוות והשינוי. כך עלתה ממלכת החיות, שיכולה להיות דומה לסוג של אלף-בית מתרחב, המכיל בתוכו את כל אשר הכביד על האדם בכבדות יתר כאשר נשא אותו דחוס בגבולות ישותו שלו. אצל האדם זה היה יכול להתבהר עד כדי כך שזה יכול היה להתפתח למילה, לדיבור. צליל, טון בממלכת החיות לא יכול לעלות לרמת הדיבור. הוא נותר רעש גרידא במקרה של בעלי חיים בעלי דם קר, ובמקרה של בעלי חיים בעלי דם חם, צליל עילג. אפילו בצורתו היפה ביותר, בשירת הציפורים, הטון הקוסמי אינו יכול לגלות את עצמו באופן מלא; שירת הציפורים היא לכל היותר רק ההד הקלוש ביותר שלו. בדיבור מוצא לראשונה הכוח האינדיבידואלי של ה'אני' ביטוי באמצעות טון ומתוודע לישותו שלו. באמצעות דיבור, כוחות קוסמיים יכולים למקד את עצמם ב'אני' אינדיבידואלי ומתוך 'אני' זה שוב לפעול באופן יוצר.

כאשר האדם מזדקף, כאשר הוא משתנה מהמצב האופקי הטבעי לבעל החיים למצב האנכי של האדם, הוא משחרר בתוך עצמו את כוחות הדיבור. הילד מואפל על ידי כוחות אלה; ככל שמתפתחת האינדיבידואליות שלו הוא מתאחד איתם יותר ויותר בעוצמה. הילד לא אומר 'אני' על עצמו כל עוד האמירה שלו היא רק קשקושים חסרי קשר. בתשוקה האישית, באגואיזם, האני התחתון נאבק בהתחלה דרך ההתבטאות ברצונות ובתשוקות, אחר כך מפלס את דרכו לרגשות ומשם לחשיבה. חשיבה נכנסת לתוך האדם דרך שער הדיבור. בדרך זו עולות לתודעה תמונות ודמיונות. באמצעות משחק גומלין זה בין תהליכים הופך האדם להיות ישות חושבת.

קרן מהמהות הרוחנית של השמש נכנסת אל האדם דרך התודעה. בשפה הגרמנית זה משתקף במילים 'Sonne' (שמש) ו- 'Sinn' (תודעה). צליל התנועה 'O' התוחם-כל והמקיף-כל, הופך לחץ של אור בתוך צליל התנועה 'E' (אִי – ee).

הידע הנרכש באמצעות תפיסת-החושים מעצב נתיב שמוביל את האדם חזרה לרוח. לא משנה כמה הוא סטה מהדרך האמיתית בחתירתו להבנת ישותו, ככל שנזרק רחוק יותר מרוחניותו הקדומה, דבר אחד נשאר לו, המחייב אותו לעולם הרוחני: דיבור. האדם ניתק את עצמו מהכוליות הכללית כדי לצלול לחומר ולהתכסות במסיכת האישיות, הוא הונה את עצמו באמונה שהוא אדון הטבע, אך אף שפה מלאכותית שאי פעם הומצאה, שום אֶסְפֶּרַנְטוֹ^[1] או 'וולאפיק' (Volapük)^[2] לא יכולים להעניק לו הוכחה שהוא מסוגל ליצור לעצמו שפה אמיתית. הוא יכול להתנסות רק במרכיבי השפה שכבר קיימים. אם הוא חודר עמוק לטבע תעלומה זו הוא מסוגל למצוא את דרכו חזרה לעולם הרוחני. מסיבה זו – מכיוון שהדיבור הוא כוח אלוהי יוצר – הוא כה כואב באופן בל-יתואר, כל כך חסר תקווה באופן אמנותי, כאשר בעידן המודרני חסר הטעם שלנו אנשים מנסים באופן מכני לבנות מילות עץ מתות, שלא נותרה בהן רוח, מתוך האותיות הראשוניות של תשלובות-מילים מסוימות. מילים כאלה משפיעות עלינו כמו חריקת העצמות של השלד. אפילו קטיעת הברות המילים הסופיות, הנפוצה כל כך בימים אלה של דיבור מיובש וחסר-חיים, כואבת כמו מראה של גף קטוע. והרבה עוד יותר כאשר בשפה שעדיין שומרת על חיוניות הנעורים, שפה שטרם הגיעה לבשלותה, השטן פועל בהרסניות על ידי יצירת מפלצות מילוליות, שלרוב מושלכות יחדיו מההברות הראשונות המנותקות של מילים זרות שונות – כפי שמתבצע כעת ברוסיה הסובייטית. נראה כי השטן עצמו לועג לנו מתוך זוועות השפה הללו; הוא מכוון אותן אלינו כמו חנית מורעלת. עם שנפשו נוקבה כל כך עלול להיות מדומה לפרסיבל הסובל, שצריך לסבול את הייסורים שלו עד שמגיע מושיעו, נושא את חנית הריפוי והישועה. פרסיבל נשא חנית גאולה זו, שנגנבה על ידי קלינגסור, בחזרה לטירת הגביע. כוחות הרשע מכתרים את כוחו של העולם ומאיימים להשמידו. אצל רודולף שטיינר אנו רואים את המושיע, המחזיר לנו את כוחה הגואל והקסום של המילה, מרפא את פצעינו על ידי הטלת חנית השמש הקורנת לתוך המילה עצמה.

מתי יגיע השחר שיחזיר לנו שוב את ההבנה לכוחות הקסם והריפוי של המילה, לגלי הרוח שמתנחשלים מתחת למילה ומחפשים מוצא דרכה? לחיות במודע בנשימה, לתת צורה לנשימה, להשתמש בנשימה כמפסלת ובעזרתה לתת צורה פלסטית לאוויר, לחוש את התנודות הרוטטות והעדינות של האוויר והאתר, לחוות את הצלילים העליים ואת הנמוכים, המרווחים העדינים בתוך הדִּיפְתּוֹנְג,^[3] שדרכם מסתננים זרמי הרוח – היא אכן פעילות אמנותית, העובדת באופן יוצר במיטב החומרים. זוהי משימה אצילית יותר מאשר זו של השתפכות מאולצת של רגשות בצלילים הנוטים להיות בטבעם כמו אלו של בעלי חיים, כמו שאנחנו מוצאים לעיתים קרובות מדי על הבמה המודרנית. אך כל עוד אין הבחנה בין רוחניות לפאתוס ריק, הדרך נחסמת לגאולת האמנות ולכל מה שגבוה באדם דרך המילה. דברים אלה, כפי שהם עדינים ולא מוחשיים, חייבים בכל זאת להעלות לתודעה.

אם הגרמני אמור למלא את משימתו המיועדת בעולם, אין לו ברירה אלא להעלות לתודעת ה'אני', גם בתחום האמנות, את אשר עמים אחרים הצליחו להשיג באופן אינסטינקטיבי. כאשר שחקנים גרמנים החלו לחקות את המסורות של הסגנון הצרפתי, על כל האלגנטיות וההבחנה שלו, משחקם הפך בהדרגה לנטול תוכן. וכאשר הם קישרו את עצמם לריאליזם של ימינו, מה שהתרחש זה שדרך היסודיות שלהם הם ירדו בהדרגה אל תת-אדם, תחילה אל החיה, אחר כך לגְּרָמוֹפוֹן. דרך הארת התודעה עולה בתוכנו הידע לגבי חוקי הדיבור הבסיסיים, שעד כה נותרו סמויים ולא ידועים; ועם הידע בא הכוח להחיל חוקים אלה, כך – בהינתן הכישרון הנדרש – מתעוררת האפשרות להתגבר על רגש כוזב ולאפשר לרוחניות אמיתית לתפוס את מקומה. חייבת להיות אמת מוחלטת, ולא חיקוי גרידא של המקרי והשטחי; חייבת להיות אמת שמבינה את הזרמים התחתיים של הישות שעל פני השטח עם האדוות החזקות ביותר, הזורמות ב"קו" אמנותי, שלעולם אסור להפריעו, לעולם לא לאפשר לו לסטות ממטרתו מזרם התנועה שלה: שכן הדיבור הוא תנועה, בשטף וזרימה מתמשכים, הנישאים על גלי מוזיקה פנימית, צבועים בצבעי קסם, ומסותתים בדיוק עדין.

אם אנו מסתכלים על דיבור אך ורק כאמצעי להפוך את עצמנו למובנים, רק כבגד למחשבות אינטלקטואליות, אנו הורגים אותו כאמנות. אנו קורעים את הגף מהאיבר כאשר אנו פשוט מסגלים אותו לאינטלקט שלנו, במקום לאפשר לאינטלקט שלנו להיות מואר על ידי אורו. אם כן, כאשר הדיבור נתפס באופן אינטלקטואלי, זרם הצליל שלו זורם אפור וחסר חיים, במקום להאיר בזוהר רב-צבעים, כחגורת זוהר. ריתמוס הדיבור, המלודיה שלו, קווי המתאר המפוסלים שלו, הדחף הארכיטקטוני שלו, הכוח או הרוגע של פעימתו המקצבית, הרוממות של המקצב שלו, העקומה המרתכת את כל אלה יחד וקורעת אותם לקרעים, משליכה אותם שוב למערבולת מסתחררת – עד שהתנועה נסחפת הלאה להילולה דיוניסית או זורמת בהירה וצלולה בריקוד אפולוני… זהו עולם מת לרוב בני דורנו, ומלא חיים ועושר לגבי אלה המחזיקים במפתח שלו.

מפתח זה ניתן לנו על ידי רודולף שטיינר בהרצאותיו בנושא 'דיבור ודרמה', שפורסמו כעת. האם האנושות תכיר ברוח-המלך המחזיר את החיים לשושן היפה? או שמא פניו הלועגים של הסטיר יחסמו את המעבר? עם זאת, אפילו הסטיר עוזב את דרך הרע בדמותו של מארסיאס נגן הנֵבֶל המאתגר את אפולו. בואו ונבקש שוב, בתודעה מלאה, דרך זו של ידע שזרם בדמם החי של היוונים, שהועבר להם על ידי כוחות הגוף האתרי; בואו ונפתח נתיב זה פעם נוספת בפני האנושות, כך שאוצר רב-ערך זה יוכל להיות זמין לכולם כעושר של ידע וכמקור לא אכזב של התחדשות החיים.

אל לנו לחשוש מהמילה הקרה: תודעה. התודעה היא לא המשמידה של האמנות. נהפוך הוא, התודעה מעמיקה את האמנות, שכן היא מעלה אותה לתחום ה'אני' ומשחררת אותה מכבלי האישיות דמויית-המסכה. עלינו רק לכוון את התפיסה המודעת שלנו אל הכוח, האוחז בנו בזרועות אש, המעלה אותנו מעבר לתחום תחתון זה. באש חוויה זו מתרחש משהו, נוצרת צורה, אך הצורה חולפת ומתמוססת. אם עלינו להחזיקה במהירות, להחזיק בה ממושכות, עלינו להשיג הבנה ברורה של מה שקורה; עלינו להתבונן בה מקרוב, ואז, כשאנו מנתקים את עצמנו ממנה, ללמוד באמת להכיר אותה. לאחר שלמדנו לדעת אנו זוכים בה מחדש, שכן היא מתכופפת אלינו כמשהו בעל קיום חופשי, עצמאי, כמשהו שהשיג חיים אובייקטיביים משל עצמו. כעת הוא מלא באוצרות של אותם עולמות אובייקטיביים, שבהשוואה אליהם החיים הסובייקטיביים שלנו הם אך ורק תחום דל ומכווץ.

אכן חיי הנפש הסובייקטיביים האלה נראים מונוטוניים לאדם שאוזניו נפתחות להרמוניות חסרות הגבולות של העולמות האובייקטיביים, עם עושרם החי של גווני-הצבע. אדם כזה ישאף להחזיר זאת לאמנות מתוך התנסות ישירה, לא עטויה בענן של רגש אישי. לפרשנות אישית זו עשויה להיות הצדקה מסוימת בתפקידים מסוימים על הבמה, אך לא בכל הנוגע לשירה; שכן אפילו האווירה העדינה יותר של שיר לירי יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בכך שהיא מאפשרת לשיר לדבר מתוך האלמנטים המובנים שלו, מתוך הריתמוסים והצלילים שאליהם נמזג התוכן, ולא באמצעות משיכה סנטימנטלית של מיתרי-הלב, או ממתח לא בריא של העצבים. כאן אנו מגיעים לנקודה בה אנו מתחילים להשיג הבנה מסוימת לגבי הכוונה בעיצוב הדיבור. הכוונה היא לחוויה של הפעילות היוצרת של צליל הנשמע דרך תיווך האוויר, דרך זרם הנשימה היוצא – עם זאת, זוהי חוויה שאפשר להשיגה בהתחלה רק על ידי שליטה בטכניקת הפקת ועיצוב-הצליל. בהתאם לחוקים ולצרכים הבסיסיים שבבסיס איברי הדיבור. יתר על כן, המשמעות היא אוזן מפותחת מאוד למרווחים מוסיקליים ולגווניי הטון, אינסטינקט אשר, למשל, לא היה מאפשר להביא אימפולס כלפי מעלה, מביא חיים ומחדש לטון של הקול כאשר הצורה והרגש של המילים הופכת לעקומה כלפי מטה. המשמעות היא תפיסה של ה'קו' של השיר הנישא הלאה בעקומה הנעה-תמיד, הנותנת חיים ותנועה למילה, לקו ולבית של שיר (סטנזה); התפיסה של העקומה האמנותית הנישאת על ידי אימפולס, פעילות ואש, שהשראתו היא מעולמות הרוח, ונתפס על ידי רוחם של אנשים בעלי מתנה אמנותית. אסור אף פעם לרסן זרימת עקומה זו, אפילו לא בהפסקות, באותן הפסקות מהותיות ומשמעותיות, שמעצבות ומגבשות, ובמהלכן נמשך הקו, הצולל מטה, אל תוך הרוח, מושך תנופה חדשה.

דרך התעמקות מתמדת בישות-הנפש של עצמך, התנועה והזרם של הקו נהרסים ולבסוף נטייה זו לקליטה עצמית משיגה את העליונות. זה מודגם באגדת נרקיס, אם כי במקרה שלו אפילו בהערצתו העצמית היה משהו אצילי; נרקיס היה לפחות יפה. אולם כיום, 'להיות יפה' אינו פיקנטי מספיק – אין משיכה לכך שהוא 'יפה באופן אציל'. כיעור הרבה יותר פיקנטי. העצבים הנלהבים והנרגשים מדי זקוקים לתמריץ מתמיד; אפילו הפוזה של הצרכנות ה'מעניינת', שרק צבועה במלנכוליות, אינה מספיקה עוד. חייב להיות גוון של הלא נורמלי, חייב להיות סוג של אלמנט שלילי, משהו מטופש, כדי לייצר את הפיקנטיות הנדרשת; אנשים מתענגים על סצנות מוות מייסרות, והם מותשים מדעיכת השפה המתנוונת בנעימות. לא עוד הם שמחים בתת-האדם, בדמוני, שעולה שוב מהיסוד השלילי.

האם המילים האלה שלי נראות מרירות מדי? אבוי, הן רק אמיתיות מדי. יש לעצום את העיניים במכוון לגבי העובדות כדי לא לראות דברים אלה; או שיש לטשטש את הרגישויות של האדם כך שמידת הניוון כבר לא מורגשת או מובחנת. פירוש הדבר הוא נפילת התרבות שלנו. עם זאת הקול שמכריז על האימפולס החדש נשמע חזק וברור; בני אדם כמהים לעולם חדש, לאור, לקיום פשוט ובריא יותר; הם נאבקים להשיג דריסת רגל בחלל.

אודות מארי שטיינר

מארי פון סִיבֶרְס (Marie von Sivers) נולדה ב-14 במרץ 1867 במשפחה אריסטוקרטית בוולוצלאק, פולין, אז חלק מרוסיה. היא הייתה משכילה ודיברה שוטף ברוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית. למדה תיאטרון ודקלום אצל מספר מורים באירופה. מארי שטיינר-פון סיברס הייתה אשתו השנייה של רודולף שטיינר ואחת מעמיתיו הקרובים. היא תרמה תרומה רבה להתפתחות האנתרופוסופיה, בפרט בעבודתה על חידוש אומנויות הבמה (אוריתמיה, דיבור ודרמה), והעריכה והפרסום של העיזבון הספרותי של רודולף שטיינר. החל משנת 1912 פיתח רודולף שטיינר את אמנות האוריתמיה. תחת הדרכתה של מארי שטיינר פון סיברס היא התפתחה בשלושה כיוונים, כאמנות במה, כחלק בלתי נפרד מהפדגוגיה של חינוך ולדורף, וכשיטה טיפולית. תחת הדרכתה הוקמו שני בתי ספר לאוריתמיה, בברלין ובדורנאך שבשוויץ. מארי פון סיברס הוכשרה בדקלום ובהקראה וביצעה מחקר לגבי דיבור אמנותי טהור. היא העניקה רסיטלים לשירה כמבוא להרצאותיו של שטיינר וסייעה לו בפיתוח ארבע דרמות המיסתורין (1910-1913). בעזרתה ערך רודולף שטיינר מספר קורסי דיבור ודרמה במטרה להעלות צורות אלה לרמה של אמנות אמיתית. מרי שטיינר נפטרה ב-27 בדצמבר 1948.

1. שפה מלאכותית שהומצאה כדי להופכה לבינלאומית. ↑
2. היא שפה מתוכננת, שהומצאה בשנת 1879 על ידי הכומר הגרמני יוהאן מרטין שלאייר. שלאייר טען כי האל ציווה עליו בחלומו ליצור שפה בינלאומית. חשיבותה בהיותה השפה המתוכננת הראשונה שקנתה לה דוברים ולא נותרה בגדר ניסוי. היום יש לשפה עשרות ספורות של דוברים בלבד. ↑
3. דיפתונג (מיוונית:diphthongos "δίφθογγος" שפרושו "עם שני צלילים" או "עם שני טונים", בעברית: דו-תנועה) הוא מונח בפונטיקה שמתייחס לרצף של שתי תנועות הנהגות כהברה אחת. ↑