עיון רוחי-מדעי בשאלות חברתיות וחינוכיות – 03

עיון רוחי-מדעי בשאלות חברתיות וחינוכיות – 03

עיון רוחי-מדעי בשאלות חברתיות וחינוכיות

רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

GA192

1.5.1919 שטוטגרט

הרצאה מספר 3

הקדמה אזוטרית להתבוננות אקזוטרית של השאלה החברתית – חלק ב’

ידידיי היקרים!

בפעם האחרונה שנאספנו כאן יכולתי לדבר אליכם על הבסיס העמוק שמונח ביסודו של הרעיון של השילוש החברתי. יכולתי לשאת את ההרצאה מספיק רחוק עבורנו כדי לראות באיזה מובן אפשר לומר שאנו חיים בזמן הנוכחי בתקופת מעבר מוגדרת. אתם לא תבינו הערה זו, כי לעיתים קרובות אמרתי לכם שכאשר אני מדבר על מעבר אין הכוונה במובן הנדוש שבו אנשים מדברים לעיתים קרובות כשהם מדברים על חיים בתקופת מעבר. באופן טבעי כפי שאמרתי לעיתים קרובות, כל תקופה היא תקופת מעבר ממה שהיה לפני כן למה שיבוא. הדבר המרכזי הוא לכוון את תשומת לבנו למה שמשתנה. ומנקודת ראות זו יש רגעים חשובים יותר וחשובים פחות באבולוציית העולם הגדולה של המין האנושי. זה ברור שמתחת לפני השטח מתוך הדברים החיצוניים משהו קורה בזמננו ביחס לאימפולסים חשובים ביותר של האבולוציה האנושית. בהרצאתי האחרונה משכתי את תשומת לבכם לעובדה שצריך לראות לתוך מה שנקרא חוסר מודעות, או תת-ההכרה של האדם אם מישהו מכיר את מה שבאמת מאוד מעורב במעבר שהמין האנושי עובר היום. לא הרבה מן התודעה שלנו היום מספר לנו על האבולוציה של המין האנושי באופן כללי, גם אם אנו חיים בדיוק בתקופת עולם זו שבה ההתפתחות של ההכרה של הנפש נורמלית עבור האינדיבידואל. המין האנושי ככלל, כפי שנראה מנקודת המבט של האינדיבידואל, עובר בתקופה זו דרך התפתחות של נפש פנימית וכוחות רוחיים, ומסיבה זו ההתפתחות נמצאת יותר בתת-התודעה. עבור המין האנושי ככלל אנו צריכים להביט בכוחות החשובים ביותר של מעבר בתת-ההכרה. בעוד שעבור האינדיבידואל אנו נמצא את הכוחות החשובים ביותר היום בנטייה לפתח תודעה מלאה. אצל האינדיבידואל הנפש היותר נאיבית, האינסטינקטיבית, משתנה יותר ויותר לחיי-נפש מודעים. במין האנושי בכלל, מתרחש שינוי חשוב באופן בלתי מודע, מבלי שהאינדיבידואל לעיתים קרובות מודע לכך, אלא אם הוא העמיק את הראיה העל-חושית על ידי עבודה עם מדע הרוח.

שינוי חיוני זה, אירוע חשוב ביותר זה, לא קל לתארו, כי שפתנו נוצרה ביסודה לצורך שחזור מציאותי חיצוני בנפש. זה גורם לנו לקושי לתאר בדיוק, או במידה מספקת, משהו שאינו שייך לממלכת החושים, אלא לקיום על-חושי. לעיתים קרובות צריך לעשות שימוש בהשוואות – לא בהשוואות מופשטות, אלא בכאלה שאתם מכירים היטב ממדע הרוח, היכן שתופעה של החיים ממוקמת בעזרת תופעה אחרת, כך שאחת מטילה אור על השניה. אם משתמשים בהשוואות, צריך להיות ברור מאוד שיש להשתמש רק בחשיבה גמישה, בחשיבה שאינה רומסת את המושגים, את המילים לצורה קבועה מראש, ושמתיישבת עם ההיגיון של מה שמוצג. אם אני רוצה לאפיין את הדבר החשוב ביותר שקורה למין האנושי ככלל ברגע הנוכחי של אבולוציית העולם (אני כבר הצבעתי על כך) אני צריך להשוות זאת עם הניסיון שיש לאינדיבידואל, במודע, כאשר הוא חוצה את הסף, כפי שהוא נקרא, לתוך העולם העל-חושי. אתם כולכם יודעים מהתיאור שנתתי לניסיון אינדיבידואלי זה בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים?‘ שחצייה של הסף הוא מאורע בעל משמעות עמוקה ביותר עבור האדם. מצד זה של הסף זהו עולם החושים עבור תודעת האדם, ומן הצד השני, העולם העל-חושי. באמת, מן הצד ההוא הכל שונה מן הדברים של עולם החושים כאן. האדם חווה משהו שם שכונה על ידי אלו שעברו דרך אותה התנסות באופן של תקופות קודמות בעולמות המשמעותיים, ”מעבר דרך שער המוות”. באמת, מי שחצה את הסף למד לדעת את המוות במשמעותו האמיתית. הוא נהיה מודע למוות במשמעותו עבור האנושות.

אתם יודעים דרך התיאור שנתתי בספרי ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים?’ שבחציה זו של השער כל הנפש של האדם עוברת דרך שינוי – אבל רק, כמובן, עבור זמנים אלה שבהם האדם נשאר במודע בעולם העל-חושי. ההרכב של הנפש שיש לאדם כאן בעולם החושים, המתאימה לחיים, לעבודה ולפעילות, בעולם החושים: עם זה האדם לא יכול להיכנס לתוך העולם העל-חושי. כאן בעולם החושים כוחות הנפש שלנו הותכו יחדיו, כך שאף פעם אין לנו את ההתנסות בחיי החושים שלנו של כוחות נפש אלו מופרדים. כל מי שאין לו כמות מסוימת של רצון בנפשו באותו זמן שהוא חושב, גם אם באופן כמוס, לא יהיה באמת בריא באופן פיזי. בחיי החושים שלנו אין לנו את היכולת להבדיל את שלושת כוחות הנפש הללו זה מזה, כך שבאמת לעולם איננו מפתחים מחשבה טהורה בודדה, או רגש בודד טהור, או רצון בודד טהור. במושגים שלנו, בהרגשות, בפעולות וברצון, שלושת כוחות נפש אלו עדיין תמיד שזורים יחדיו, מעורבבים אחד עם השני. אבל כאשר אנו חוצים את הסף לתוך העולם העל-חושי – כלומר, ברגע שנפשנו מגיעה לשלב שבו אנו למעשה מוקפים על ידי ישויות על-חושיות, על ידי מעשים על-חושיים של ישויות אלו, כמו שקודם לכן היינו מוקפים על ידי עולם של דברים חושיים והתרחשויות חושיות – אז, ידידיי, אז תופסת מקום בנפשנו הבדלה מוחלטת של חשיבה, רגש ורצון. כפי שיכולתם להסיק מן התיאור ב’כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ אדם צריך ללמד את עצמו שהוא יכול אז לעורר די כוח לאחוז ביחד עם ה’אני’ שלו שלושה יסודות אלו של חיי הנפש: חשיבה, רגש ורצון – אחרת הוא יתפצל לשלוש ישויות.

כן, ידידיי היקרים, אדם נפגש עם התנסות משמעותית של פעילות פנימית כאשר הוא חוצה את הסף. הוא מוצא את עצמו בתוך הפעילות הכי גדולה של ה’אני’. בביטוי הכי גבוה של ה’אני’, את הצורך להחזיק יחדיו את הכוחות הנפרדים של הנפש: חשיבה, רגש ורצון. זה מסביר את הפחד שאדם בעל לב חלש מרגיש היום: פחד מידע על-חושי ממשי, פחד מפני הסוג הגבוה ביותר של פעילות נפשית פנימית. הוא אוהב שכל הפעילות שלו היא מסוג כזה שמוער על ידי העולם החיצוני ויש לה אפקט בעולם החיצוני. פעילות פנימית היא עדיין לא טבעית עבורו. יותר ויותר היא צריכה להתפתח עבורו למען העתיד. וכך, בגלל שתחילה התפתחות זו היא משימה, בגלל שהיא למעשה לא מטבע הדברים, האדם מפחד, האדם נזהר מלהיכנס לעולם העל-חושי. באופן בלתי מודע הוא מפחד מעצמו (אם אבטא זאת כך) בפני המאמץ הדרוש שם כדי לאחוז יחדיו את כוחות הנפש הנפרדים.

אני מצייר חוויה פנימית זו של האינדיבידואל כדי לאפיין בפניכם את מה שקורה בתקופה זו בתוך חיי הנפש – ואתם יודעים שאדם יכול לדבר על דברים כאלה – על המין האנושי ככלל. זה מה שכרגע תיארתי כהתנסות אינדיבידואלית כאשר חוצים את הסף לתוך העולם העל-חושי, זה באופן טבעי התנסות בעלת תודעה מלאה עבורו, הרבה יותר מאשר כל התנסות מודעת של תודעת היום הרגילה עבורו. זוהי תודעה מוגברת שבה אדם חוצה את הסף ושבה הוא מקבל בעולם העל-חושי את הטבע המשולש של ישות הנפש האנושית. משהו דומה לזה – אבל כעת באופן בלתי מודע – כל המין האנושי עובר דרך התקופה הנוכחית כחוויה קוסמית היסטורית. זה אינו מובחן, תהליך בלתי מודע זה שעובר על כל המין האנושי, אלא אם האדם לומד באופן מודע את מדע הרוח. אתם יודעים שתקופתנו היא החמישית מאז הקטסטרופה האטלנטית הגדולה שיצרה את תצורת האדם שלנו כפי שהיא קיימת עכשיו. אנו חיים בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. בתקופה זו המין האנושי צריך לעבור דרך האבולוציה שלו ככלל באופן דומה למעבר של הסף לתוך העולם העל-חושי עבור האינדיבידואל. המין האנושי ככלל, כפי שאמרתי, באבולוציה הקוסמית שלו – או אם רוצים אפשר לומר האבולוציה הארצית – חוצה את הסף מצד אחד, או במילים אחרות, בזמן קודם לכך, סוג שונה לגמרי של תפיסת עולם וידע היה הכרחי עבור המין האנושי בכלל מאשר נחוץ בצד השני, או במילים אחרות, עבור הזמן שלאחר מכן.

תהליך זה המתקדם בתת-המודע של כל המין האנושי היום הוא מה שצריך לגלות דרך מדע הרוח. זה מראה גם כמה נחוץ מדע הרוח למין האנושי היום. כי החצייה של סף זה צריכה באמת לא להישאר בתת-המודע. בני האדם צריכים להיות מודעים לכך, אחרת הם יישנו דרך זה, או לפחות יחלמו דרך זה, זהו מאורע חשוב מאוד עבורם. ותקופה פוסט-אטלנטית חמישית זו היא בדיוק התקופה שבה אנו צריכים להרחיב את תודעתנו על הדברים החיוניים ביותר שקורים למין האנושי ואין דרך אחרת מאשר התקרבות של מדע-חושי בלבד למדע הרוח.

אם אתם חושבים על כך, ידידיי היקרים, יתכן ותזכרו משהו שנאמר שוב ושוב במהלך הרצאות רוחיות מדעיות, אשר ניתנו לפני זמן רב בשטוטגרט.

אתם זוכרים שהייתי צריך להדגיש עובדה זו שוב ושוב: שמדע הרוח, כפי שהוא מובן כאן, הוא לא רק משהו שנועד לסיפוק צימאון סובייקטיבי אינדיבידואלי לידע. מדע הרוח הוא משהו שקשור עם מחשבות, רגשות ורצון של האימפולס הבסיסי של המין האנושי של זמננו. מכאן פעילות במדע הרוח לא צריכה להיות רק סיפוק עבור געגועי האינדיבידואל לדבר החדש ביותר, לא רק סיפוק של תשוקתו לידע. מדע הרוח צריך להיות הגשמה של חובה מסוימת שיש לאדם כלפי המין האנושי ככלל, כדי שהוא יבין מה הולך בדיוק ברגע זה במעמקי האבולוציה שלו.

הראיתי לכם כאשר דיברתי אליכם בפעם האחרונה שאינדיבידואלים מסוימים שיש להם מידה של פיקחות חיצונית מפותחת על ידי אימון מדעי של ימינו, הם ללא ספק מודעים לתופעה שקיימת במין האנושי בתקופה זו ומתאימה למשהו במעמקיו של המין האנושי שאליו הוא אינו מודע. הראיתי לכם כיצד אינדיבידואלים שכאלה כמו לדוגמה פריץ מאוטנר, אומרים שבראש ובראשונה אצל האדם עומדת תפיסת החושים שלו. וזוהי המציאות האמיתית היחידה שאפשר לדבר עליה. הוא משקף מציאות זו בצורתה הגבוהה ביותר על ידי יצירתו באמנות של היפה והנשגב. אבל זה אינו מרשה לו להגיע לשום סיפוק. הוא רוצה לחדור לדברים עמוק יותר. אם הוא מנסה לחדור לתוך הקיום של דברים דרך העצמי הפנימי שלו. אז, אומר מאוטנר, הוא אינו מגיע לקשר אמיתי עם הישות האמיתית של העולם, אלא רק מגיע לחלימה – חלימה שיכולה להיות מהנה בגלל שהוא מדמיין שהיא קשורה עם הכוח המרכזי של העולם, אבל עד כמה שידיעה נוגעת בדבר, זה אחרי הכל רק חלומות, רק מיסטיציזם. אם כך, מיסטיציזם עבור אנשים אלו, הוא השלב השני של מאבק פנימי של הנפש. ואז הם עומדים על כך שמיסטיציזם הוא, מנקודת הראות שלהם, ידע חלומי, הם צודקים, משום שהם דוחים ידע על-חושי. השלב השלישי, עבור פריץ מאוטנר, הוא מאבקו של האדם להשיג ידע על ידי העסקה של עצמו עם חוקים טבעיים, חוקים היסטוריים, וכדומה. הוא מתאר את כל מה שכ-docta ignorantia,[1] על הבסיס שכאשר אנו חושבים אנו יודעים משהו דרך המדע, אנו לא רק חולמים כמו במיסטיציזם, אלא ישנים – ישנים בהשוואה למה שיכול להיות קשר אמיתי עם הכוחות המרכזיים של העולם. לכן אנשים כמו פריץ מאוטנר חושבים שלרוב יש לאדם תפיסה חושית ערה והם יכולים לרומם אותה דרך האמנות. זה שהוא נידון לחלום כאשר הוא מתאמץ לחבר את עצמו עם מציאות אמיתית בדת או מיסטיציזם דרך טבעו הפנימי. וזה שהוא נידון לישון כאשר הוא מאמין שהוא קושר את עצמו עם דברים בכל דרך מבעד למדע וחכמה.

ידידיי היקרים, אם לדבר במשמעות מוחלטת, זה הכל שגוי. אבל אם נדבר באופן יחסי על מצב-הנפש שהמין האנושי פיתח דרך המאה ה-19 לתוך המאה ה-20, אם נדבר באופן מיוחד על מין אנושי זה ולא על המין האנושי בדרך כלל, זה נכון. עם האמצעים שהידע של מדע הטבע עשה אותם גדולים, שבעזרתם הגענו לאסון שכזה בסדר החברתי, בכך הכוונה שחיי הנפש היחידים האפשריים הם מה שפריץ מאוטנר תיאר. כלומר, שלושת השלבים: עירות בתפיסה חושית, חלימה במיסטיציזם ושינה במדע.

אדם כזה כמו פריץ מאוטנר מרגיש את חציית הסף על ידי המין האנושי כולו. כל מי שקרא את הביקורת שלו של הנאום שבו הוא מבקר לא רק את המושגים, אלא גם את הנאום עצמו – או את שני הכרכים העבים של המילון הפילוסופי שלו, או אפילו אחד או שניים מהמאמרים שבו (המילון ערוך לפי האלפבית) – אדם זה יודע את מצב הנפש שהוא נכנס לתוכו כתוצאה מעבודה זו של מאוטנר. אני משער במיוחד – יתכן ותהיו רק מכירי תודה עבור השערתי מנקודת ראות מסוימת – שאתם קוראים את המאמר על ”הכריסטיאניות” במילון הפילוסופי – או את המאמר ”רס פובליקן”, או ”חכמתו של גתה”, או ”אלמוות”. בכל מקום תרגישו: תחילה קוראים משפט. במשפט השני מה שקוראים זה משפט מרוכך. בשלישי האמירה המרוככת מרוככת שוב. ברביעי חוזרים לראשון. בחמישי הדבר כולו נאסף שוב עם כל הטענות והשינויים הנכללים. עוברים פיתול של כל המערכת הנפשית, ההגיונית והאינטלקטואלית, וזה מפחיד מה שחווים אחרי קריאה שכזו. זהו עינוי מפחיד בפנימה של הנפש. אם מישהו מתאר את העינוי הפנימי של הנפש שחווים אחרי קריאה שכזו – אדם שיש לו מספיק אומץ להודות בתוצאה הסופית של מצב הנפש הנוכחי (יש רבים שאין להם את האומץ לכך) – אז בביקורת החושפנית שעלולים לעשות, כזו שזה עתה עשיתי, לא יגנו את פריץ מאוטנר, כי המאמר שלו הוא ווידוי שהוא סובל מאותו מצב של הנפש בעצמו. כי הוא אומר: עם ידע אנושי אדם אינו יכול להגיע לשום דבר אחר, אלא לסוג של ”ריקוד רוחי” שבו הוא אינו מגלה את עצמו. הוא טועה בחוסר של ידע שנהיה הכרחי במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 מחוסר יכולת מוחלט לדעת שקיים בכל המין האנושי.

ומהי למעשה האמת? משהו שונה למדי ממה שמאוטנר מאמין בו.

בתקופות קודמות, כידוע לכם, אצל הרואים הרוחיים של הזמנים האטלנטיים, האדם לא חלם עם מיסטיציזם אבל היה לו קשר דרך ידע מיסטי עם המציאות. הוא גם לא ישן בחכמה. הוא הבין באמצעות מה שעדיין נשאר מן החכמה העתיקה, אפלטון למשל – שהם ידעו דברים לומר למין האנושי. אצל אריסטו, זה כבר לא נכון. המין האנושי של תקופות קודמות לא היה לו רק docta ignorantia. זו היתה חכמה שעימה הוא היה קשור עם הכוחות המרכזיים של העולם, ובאותו זמן עם הכוחות המרכזיים של האדם. אבל יכולות אלו דעכו ונחלשו. היה עליהם לעשות כך כדי שהאדם יוכל לחפש בתוך עצמו אחר כוחות חזקים אלו שניתנו לו קודם לכן על ידי ישויות רוחיות ללא שום מאמץ מצידו. היום אנו חוצים את הסף, המין האנושי ככלל. ואנו צריכים לפתח מתוך העצמי הפנימי שלנו את הכוח לעורר את המיסטיציזם, אשר אחרת מטבעו שלו הוא ישן בתוכנו – בכוחנו שלנו לקרוא למיסטיציזם מתוך החלימה לחוות את הרוח. וגם על ידי פעילותנו הפנימית, כוחנו הפנימי, לרומם את מה שאחרת הוא מדע מופשט ומת לחוויה אקטואלית של מציאות על-חושית רוחית. ידידיי היקרים, היום זה נמצא בכוחנו. אנו צריכים לעבור את ההכשרה הדרושה.

אנשים שרוצים לקבל את מדע הרוח, יהיו מוכנים, כמו פריץ מאוטנר, לחוות את מצב הנפש הטרגי שנהיה לליווי הכרחי להתפתחות של כוחות הנפש הפנימיים של האדם. אנשים כמו מאוטנר, שמרגיש דברים כאלה ועדיין אינו רוצה לקבל את מדע הרוח, באמת צריכים להתייאש מכל אפשרות של מגע עם הכוחות המרכזיים של הקיום שהם באותו זמן הכוחות המרכזיים של האדם. מכאן הם יצטרכו להתייאש מן האפשרות של ידע כלשהו של חיים. ידידיי היקרים, אם אתם חושבים ברצינות על מה שנאמר זה עתה, האם אין אתם צריכים לומר לעצמכם: האדם עומד היום באבולוציה שלו, דרך העובדה של חציה בלתי מודעת של הסף, על ידי מבחן כביר. זהו זה באמת. כי אם הוא לא יפתֵח פעילות של נפש, פעילות מוגברת של הנפש, אז הוא נידון לשקוע לתוך חוסר פעילות, פסיביות, ובכך לתוך חוסר אמונה בקיום – לכל הפחות למידה מסוימת של אי וודאות– כאשר הוא מתאר את מקומו בכל הזרם של אבולוציית העולם. זהו בערך מצב-הנפש של בני האדם שמאוטנר משמש דוגמה להם.

יש הרבה אנשים כאלה בימינו. אבל למאוטנר היה מספיק אומץ פנימי להודות בכך בכתבים רבים, בעוד שאחרים הנמצאים באותו מצב של הנפש, אינם מודים בזה. בסופו של דבר הוא ויתר ופרש לדרום בוואריה אחרי שבילה את כל חייו המקצועיים כעיתונאי. ושם הוא עיבד לפרטיו את ביקורת הדיבור, ספרו על הספק המר של הידע האנושי. אחר כך הוא כתב את המילון הפילוסופי שלו. הוא התכנס לתוך עצמו, אבל הוא עדיין כתב כל מיני מאמרים שלמעשה לא יותר מספרו נוטים להוביל למצב חיובי, למצב תקיף ומשכנע בתוך האבולוציה האנושית. הם תמיד הראו סוג של ייאוש מהאפשרות שמישהו באמת יבין את הקיום, בגלל שלמעשה האדם אינו יכול להבין את הקיום דרך ידע. הוא בסופו של דבר קיבל את התוצאה, ונכנע למקצוע שעבורו היה שווה ערך לעיתונאות ושבו אפשר להיות ספקן ופסימי.

אבל יש תלמידים של פריץ מאוטנר שלא התפטרו. בואו ונשאל, מה שבא ללא ספק, מה שבא מתלמידים אלה אשר תרמו בכל ליבם לתפיסת החיים של מאוטנר? הם לעולם לא יוכלו להגיע לתפיסה חיה של המציאות. אל כל תפיסה שיכולה לחדור למציאות באופן נושא פרי. הם אינם יכולים לסגל עצמם לחיים כאשר הם ממוקמים בתוכם. פריץ מאוטנר יצא מזה. הם רק מבינים את חיי החושים, והם מאמינים שכל מה שיוצא החוצה מזה הוא רק חלום או שינה. הביטו באחד מן התלמידים הללו של מאוטנר – גוסטב לאנדוויר, למשל – אצילי, זקוף, אבל לגמרי חסר ערך לחיים החברתיים של ימינו. הוא תלמיד אמיתי של פריץ מאוטנר. זה לא מספיק היום רק לשפוט את החיים מפני השטח. אנו עומדים בפני מבחנים שיכולים להיות רק ערוכים באופן מקורי, אנו מוכנים ללכת מטה לתוך היסודות של החיים. אנו לא מחפשים אימפולסים של מחשבה היום עבור סדר חברתי חדש – כפי שעושים אנשים כאלה כפי שתיארתי – מחוץ למה שהזמן כבר הביא. לא, אנו צריכים לחפש אפילו אימפולסים חברתיים מתוך הזמן שמתחיל להפציע, מתוך האימפולסים שרק מתהווים, האימפולסים של ידע רוחי. אחרת לא נגיע לאימפולסים חברתיים אמיתיים. אז כאשר הם ימצאו, הם יכולים להיות מובנים, כמו כל ידע מדעי רוחי על ידי הבנה אנושית בריאה. במשמעות שכזו אני רוצה לדבר על השילוש החברתי.

היום זה חיוני שאנשים ילמדו לדבר על כל הדברים ברצינות העמוקה ביותר, ראשית עבור ידע עצמי אמיתי, ושנית עבור ידע אמיתי של העולם.

חישבו על מדע הרוח, כפי שהוא מצוין כאן, מנקודות ראות שונות ביותר. לבטח הצורך עבור ידע עצמי והצורך עבור ידע העולם מודגש כאן, כמו במיסטיציזם מופשט ובאוקולטיזם מופשט. אבל הם מדוברים באופן שונה, ובדרך כזו אני רוצה לכתוב מתוך הלב של זמננו: אדם לעולם לא יוכל להשיג ידע עצמי אמיתי מבלי לחפש ידע עצמי זה דרך ידע העולם. דגירה פנימית אינה מביאה ידע עצמי. ידע עצמי צריך תחילה משמעת עצמית כך שאדם יכול להגיע לידע עצמי. וגם, אדם אינו יכול להשיג ידע של העולם מבלי לעשות את הדרך דרך עצמו. ידע העולם אינו אפשרי ללא ידע עצמי. שני הדברים נראים כסותרים זה את זה, יתכן, אבל סתירה זו היא חיה ונושאת פרי. אין ידע עולם מבלי ידע עצמי, אין ידע עצמי מבלי ידע העולם. זה כמו התנודה של המטוטלת הלוך וחזור. האדם צריך לחפש בהתמדה בחייו את הנדנדה של המטוטלת מהתנסות עצמית להתנסות של העולם, מהתנסות של העולם להתנסות עצמית. זה יתן את הכוח של הנפש, פעילות פנימית של הנפש, אשר מתאימה להיום, ואשר בעתיד תהיה יותר ויותר נחוצה לכל המין האנושי. בגלל שזה כה קל היום עבור בני האדם לדגור בתוך עצמם, מתוך אגואיזם מסוים שהוא טבעי בהתפתחות של נפש-התודעה. מסיבה זו הם מתאהבים ברעיון מופשט. הם עצמם אינם יכולים לשפוט באמת באופן נכון כמה חזקה אהבתם, בתקופה זו, עבור הפשטות בלבד. מסיבה זו זה הכל חשוב – כדי לחצות את הסף אשר תיארתי בדרך הנכונה – שנעורר עצמנו מן הצורך של הפשטה בלבד, מן הצורך במחשבה בלבד, לעובדה. מידע מופשט לחוויה של עובדה. לחשיבה בתוך עצמנו שאינה רק מחשבות אלא משקיעה אותנו לתוך הדברים, שחושבת עם הדברים והמאורעות של העולם. רק אז נוכל להתעורר אל ההווה.

אני אתן לכם דוגמה למה שאני מתכוון. אבל תחילה אני אומר שאינכם צריכים לפרש את מה שאני הולך לומר כאילו כאשר אני צריך לאפיין תפיסת עולם זו או אחרת, אני רוצה גם לתפוס עמדה כנגדן. אני רק רוצה לאפיין, לא לבקר, את מה שנקרא ”תפיסת העולם של מדע הטובע”, או חשיבה המכוונת לכיוון של מדע הטבע, שהתפתחה בדרך שאפיינתי עבורכם מנקודות מבט רבות. היא הגיעה לבסוף לתצפית כמו של מאוטנר. והיא ביטאה את עצמה בצורות אחרות. אני תוהה אם אתם זוכרים אדם שציינתי כאן פעם לפני שנים בהקשר אחר: אדם שרצה לתאר את הקושי של ידע עצמי באחד מספריו שנקרא “ניתוח של התנסות”. הוא רצה לתאר את הקושי החיצוני של ידע עצמי, ולצורך זה נתן שתי דוגמאות שבהן היה לגמרי נתון באשליה ביחס לידע של העצמי החיצוני שלו. פעם הוא אמר, הוא הלך ברחוב ולפתע מישהו ניגש אליו (הכותב היה פרופסור), והוא חשב לעצמו: “איזה מראה מוזר יש למנהל בית הספר שבא לקראתי!” האיש היה מאוד בלתי מושך עבורו, כך אמר. ואז הוא הבחין במה שקרה למעשה: הוא הגיע לפני חלון ראווה ומצא שהוא צופה בעצמו בזכוכית. במקרה אחר הוא נכנס לאוטובוס. ממול לדלת שממנה נכנס היתה מראה. הוא היה עייף מאוד. הוא ראה את הדמות ואמר לעצמו: “איזה משוטט בעל מראה מצחיק מגיע מן הדלת הנגדית!” לקח לו הרבה זמן להבין שזה היה הוא עצמו. יש פה סיפור, ואתם תוכלו לשפוט שאחרי הכל יש כאן אדם שצריך לקחת אותו ברצינות: ארנסט מאך, אשר מחוקר טבע נהיה לפילוסוף. היו לו תלמידים שונים. תפיסת העולם שלו דומה לשל מאוטנר מלבד זה שהוא הגיע פחות לחוסר ביטחון, פחות לספקנות הוא פשוט האמין באיכות-המשחק של החשיבה. ה”אני” עצמו היה רק מיתוס עבורו, כמו גם למאוטנר, רק שמאך היה מרוצה. אדם צריך ללמוד את ארנסט מאך, ואז להיות מודע לחייו ולכל האישיות שלו. אני זוכר כאשר ראיתי אותו בפעם הראשונה, באקדמיה למדעים של ווינה, כאשר נתן הרצאה מיוחדת על הכלכלה של החשיבה, בתהליך שבו הסביר כל חשיבה רק כסידור על פי העיקרון של הכמות הקטנה ביותר של כוח. אני הייתי נזעם מאוד אז מהצגה זו של תהליך החשיבה. אחרי כן הוא עיבד לפרטיה את התיאוריה וכתב את ספריו, והיתה להם השפעה גדולה על אנשים רבים. מי שמכיר את חייו יודע שהוא היה ללא ספק אזרח למופת, וצייתן בפני העיר שאותה שירת במשך קריירת ההוראה שלו שהיתה דוגמה טיפוסית לחשיבה שהתפתחה בזמן האחרון.

אני צריך לציין הוגה דעות דומה אחר. מאך עצמו לא לימד בציריך, אבל תלמיד שלו, אדלר – אותו אדלר אשר ירה בשר האוסטרי סטרגקל. אבל היה אפילו הוגה הרבה יותר מופשט בציריך, ותפיסת העולם שלו היתה דומה מאוד לפילוסופיה של מאך – ריכרד אבנריוס. אני לא אמליץ לכם לקרוא את ספריו. אתם תשליכו אותם אחרי העמוד השני. הם כתובים בשפה בלתי מובנת. והדבר הכי בלתי מובן עבורכם יהיה, כיצד זה קרה שכה הרבה אנשים מצאו את דרכם לתוך ספריו של אבנריוס ויצרו תפיסת עולם מתוך הפילוסופיה שלו.

אתם רואים, אלו הם מקרים קיצוניים כדי להראות לכם את ההבדל בין ההיגיון של מחשבות מופשטות בלבד להיגיון של עובדות. גם אבנריוס היה בחייו אזרח טוב מן המעמד הבינוני, אזרח מצטיין של המדינה במובן הטוב ביותר של המילה. אבל אנשים כאלה כמו ארנסט מאך, התלמיד שלו אדלר שאצלו זה היה אפילו יותר ברור, ואבנריוס – בואו וניקח רק את מאך ואבנריוס – הם לא הרגישו דבר מהיגיון זה של המציאות שבתוכה עמדו דרך פעולותיהם שלהם. כי, הביטו, מה נהיה מתפיסת-העולם של ארנסט מאך זה, מורה בורגני מבוסס? מה נהיה מזה? זה נהיה לפילוסופיה הפוליטית של הבולשביזם. זוהי תפיסת העולם שנחה בבסיס הבולשביזם. רק שהיא עוברת דרך טמפרמנטים אנושיים, דרך מצבי נפש אנושיים אחרים. זוהי התוצאה הממשית! התוצאה לפי העובדה הלוגית, שמה שארנסט מאך ואבנריוס לימדו. זה לא היה רק בגלל הזדמנות חיצונית שכמה רוסים צעירים מחוננים למדו עם אבנריוס ואחרי כן עם אדלר בציריך. ואז קרה שפילוסופיה זו נישאה לתוך רוסיה. לא, יש קשר רוחי פנימי שם. זה יכול להיות מובן על ידי מישהו שאינו חושב אודות הדברים, אלא חושב עם הדברים. הוא יודע אז ששום שיטה של תוצאה לוגית מופשטת מוליכה מאבנריוס ומאך ללנין וטרוצקי, ורק היגיון חי מאוד מוביל מן האחד אל השני. אלו הם הדברים שבהם כה הרבה תלוי היום. הם רק מובנים למישהו אשר יש לו מספיק רצינות ללמוד מבפנים כיצד נהיים הדברים, כיצד הדברים משנים צורה. הגענו לזמן שבו החיים הפנימיים נהיים מסובכים: כאשר כל אחד יכול להאמין, כמו מאך ואבנריוס, שהוא אדם שומר חוק שחי רק ”בגבהים של שלווה רוחנית”, ואפילו לרגע אינו חושד שהתורה שלו מסוגלת להפוך לדינמיט פוליטי כאשר היא עוברת לראשים אחרים.

הקריאה הגדולה אל בני האדם כיום היא לפתח בתוכם חוש לקשר עמוק יותר אל החיים. ללא חוש זה איננו יכולים להתקדם. אם אנו רוצים להגיע לרעיונות חברתיים נושאי פרי אז עלינו לא לחפש, כפי שעשו מאך ואבנריוס, אחר ההריסות המתות של חיסול עצמי של מושג עולמי. אנו צריכים לפנות למבנה חדש, לתפיסת עולם שאפשר למצוא רק במדע הרוח ושהיא לבדה מבינה כיצד לשאול: איך סוג זה של סדר חברתי צריך לבוא, מעכשיו והלאה האדם, כשהוא עובר דרך העולם, יהיה יותר ויותר משולש בטבעו הפנימי – כי כך הוא חוצה את הסף. הסדר החברתי החיצוני צריך גם כן להיות משולש. אז האמת החיצונית והפנימית יתאימו זו לזו. שילוש זה, אם מישהו באמת בוחן אותו ברצינות דרך מדע הרוח, זה לא משהו מומצא. זהו משהו שנלמד מהקשבה לשינוי הצורה הממשי של המין האנושי כאשר הוא נע מן ההווה לתוך העתיד.

בקרב כל הצרכים הפוגשים את האדם הנוכחי של היום, יש אחד: שהוא מפתח את הנכונות להעסיק את עצמו עם עולם הרוח. שהוא מפתח קודם כל את הנכונות לראות את עצמו – שהוא יכול לראות את האדם הרוחי שנמצא בתוכו. המטריאליזם של מדע הטבע איננו חסר ערך. היתה לו משמעות וערך אפילו בצורה של הקליזם. כל זה הוא מבחן שיש להתנסות בו. זה מסווג את האדם עם החיות, בגלל שעם יחס למעשה לכל דבר בעל חשיבות, האדם מופיע כלא יותר מאשר חיה מאוד מפותחת. במידה ואנו מתחילים לתאר את האדם ביחסו לעולם עם יחס לידע עצמי, אז בבת אחת העניין משתנה. אז עובדות שלפני כן היו חסרות חשיבות נהיות חשובות, וגם ההיפך מזה. מנקודת ראות מסוימת זורם אור חדש על כל הישות של האדם. אנו יודעים שזו עובדה (והיוצאים מהכלל רק מלמדים יותר על העובדה) שהחיה מהלכת על האדמה עם חוט השדרה שלה מקביל לפני האדמה. האדם מזדקף בתקופה המוקדמת ביותר של חייו. הוא ממקם את גופו, או את עמוד השדרה שלו, בזווית ישרה לפני האדמה, וכך יוצר צלב עם פני האדמה וגם צלב עם התנוחה של חוט השדרה של החיות. עובדה זו מבטאת בבירור את היחס של האדם לעולם החיצוני. הוא שונה מן היחס של בעלי החיים. כמובן אתם יכולים לקרוא אצל הקל: לאדם יש אותו מספר עצמות ושרירים כמו לחיות הגבוהות יותר. אבל יש גם דברים אחרים שהוא משווה באופן אינטואיטיבי, או מוטב, מדמה הבנה של יחסים שונים ביניהם, מדגים את הצורה המשותפת של היקום והאדמה. והתנהגות זו של הבנה של צורת האדם היא יותר חשובה מספירה של עצמות ושרירים, יותר חשובה ממה שהמורפולוגיה המשווה אומרת על האדם.

אני יכול לומר הרבה בהקשר זה שיראה לכם, שהתפיסה של העולם הישן שהבשילה הרגלי-חשיבה באדם שהכניסו אותו לתוך האסון הנוכחי – אלו היו דרכי חשיבה והסוף של מנהגי-חשיבה אלו, ועכשיו תפיסת עולם חדשה צריכה להתחיל אשר, למשל, תכלול את הצורה האנושית. אז היא תיתן השקפה רוחית של העולם שתיתן פרי לאיבר הרוחי הבלתי תלוי של האורגניזם החברתי. בשלב גבוה יותר יהיה לאדם ידע חי של קיום זה שהוא תמיד סביבנו, ”הסוד הפתוח”, כפי שגתה כינה אותו. האדם יתרומם מזה ל”התעוררות” כפי שתיארתי בספרי: חידות האדם וחידות הנפש. האדם יתרומם מעבר להבנה בלבד של היחס של הצורה האנושית ליקום לשלב שהוא למעשה השתתפות בנדנדה הגדולה של היקום.

אתם יודעים שהאדם מכיל שלושה מרכיבים אלה: מערכת עצבים-חושים, מערכת ריתמית, ומערכת מטבולית. הוא עומד בתוך מערכת העצבים שלו באופן כזה כך שהוא יכול להבין את היחס של צורתו ליקום. ביחס לרגשותיו – המערכת הריתמית או מערכת הנשימה או מערכת החזה – הוא עומד עם ריתמוס זה בתוך הריתמוס של העולם כולו. אנו יכולים רק לגעת בריתמוס זה כעת מזווית אחת – אנו יכולים באופן טבעי לעשות הרבה יותר, אבל ציינו זאת לעיתים קרובות במהלך השנים הללו מנקודות ראות שונות ביותר. אני רק אחזור על מה שאני אומר לעיתים קרובות.

הביטו בנשימה שלנו. באופן נורמלי אנו נושמים 18 פעמים בדקה. זה נותן בערך 25920 נשימות ביום. כך שביום אחד אנו נושמים פנימה והחוצה לסירוגין 25920 פעמים. זהו המספר הממוצע של נשימות שהאדם נושם. כעת אתם יודעים שהברית הישנה מעריכה את גילו של אדם זקן כ-70 שנה. באופן טבעי אדם יכול למות זקן יותר או צעיר יותר, אבל זהו הגיל הממוצע של האדם. כמה ימים של חיים הם אלה? ממוצע של 25920 יום. עכשיו אם אתם סופרים את הנשימה הענקית שאנו נושמים כאשר אנו נכנסים בבוקר עם ה”אני” שלנו ועם גופנו האסטרלי לתוך הגופים האתרי והפיזי שלנו, כך שבבוקר אנו נושמים עם ישותנו הרוחית-נפשית, ובערב אנו נושפים אותה החוצה שוב – אם אנו סופרים זאת כנשימה הנשאפת כל יום, אז יום-חיים שלנו הכולל בממוצע 71 שנים, מושך 25920 נשימות. במילים אחרות, רוח גדולה זו שנושמת כאשר אנו נולדים וכאשר אנו מתים, נושמת ביום חיים שלה הכולל את כל חיינו האנושיים, את אותו מספר שאיפות ונשיפות כפי שאנו עושים ביממה אחת. כך שאנו קרובים עם נשימתנו האנושית לנשימה זו של המוצר של נשימתנו בחיי העירות והשינה שלנו. והשמש – אשר אתם יכולים לפחות לשער שיש לה קשר מסוים לחיינו – שהאדם צופה כיצד היא עולה ונעה בחזרה בגלגל המזלות מספר מעלות כל שנה, בדרך כזו שאם האביב בא למקום מסוים בקבוצת כוכבים מסוימת בשנה אחת, בשנה הבאה הוא זז בחזרה כמה מעלות. כך זריחת השמש החגה סביב לכל האליפסה במה שנקרא שנת-עולם אפלטונית, אשר כוללת 25920 שנים. יום-חיים ומוות הכולל 25920 חיי-שנים. יום-חיים עבורנו מכיל 25920 נשימות. חיינו בין לידה ומוות כוללים 25920 ימי-חיים. שנת שמש גדולה כוללת 25920 של שנות-חיים שלנו. כך הבאנו למה שננשם בכל תהליך-שמש-אדמה דרך שנת-עולם אפלטונית. כך אתם רואים לתוך ריתמוס העולם שהוא חלק בתוך היקום.

מבלי לפחות הנכונות להשיג ידע פעיל של יחסו של האדם ליקום אינכם יכולים להשיג את ידע האדם. אינכם יכולים להבין דבר דרך מדע הטבע של היום – כמה שזה נשמע מוזר – חיי האדם עד ללידה. אחרי שאדם נולד משהו נכנס לתוך חייו שמדע הטבע אינו יכול יותר להבין. לכן מדע הטבע צריך להישאר ולעסוק במדע שהוא אוהב באופן מיוחד, אמבריולוגיה [תורת העובר]. היום זה במיוחד ברור מהעובדה שכל הלימוד של אבולוציה היום זה רק פירוט של אמבריולוגיה. כל השאר זה פנטזיה. במידה והאדם מתחיל לחיות על האדמה את הצורך לשקול ידע שיש בו אימגינציה ואינספירציה. כי זהו המצב היחידי שבו אדם יוכל לתפוס את מה שהוא חווה במותו, ואיזה מין מוות זה. בשלב הגבוה ביותר של ידע, באינטואיציה אמיתית, שאתם מוצאים מתוארת בספרי ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים?’, האדם משיג ראיה זו לתוך הישות אשר מצוינת באופן נפלא בשפה הגרמנית, כי אומרים כאשר אדם מת – בהתאמה מסוימת – הוא נהרס (Verwest). אם היום אדם עדיין יכול להרגיש משהו במילים, הוא באמת מרגיש שב- Verwestמתכוונים ‘ללכת לצד השני לתוך קיום’, ללכת לתוך קיום, להיות אחד עם ישות. (ins Wesen übergehen; ins Wesen hineingehen; mit dem wesen eine warden) כאשר השפה מדברת על Verwest היא באמת לא מדברת על לעבור הלאה ((Wergehen.[2] ובתהליך מסתורי הידע העמוק אשר יוצר את מדע הטבע של העתיד, התהליך שרק יושלם כאשר הגוף האנושי ייעלם לכאורה או יצטמצם לאפר, זה לא הרס וחורבן. זהו חלק מועיל ומשמעותי של המאורע.

דרך סוג זה של שיקול דעת אני רוצה לעורר רגש לקשר הפנימי המונח בין מה שהוא תפיסת עולם מתה ונטייה מדעית של הזמן הישן, ומדע הרוח שהוא עדיין בזרעיו היום, באמת רק עולה, במובן של מה שהוא יהיה בעתיד. אבל כעת שני הדברים בערך נדחפים יחדיו, וזוהי הטרגדיה העמוקה של החיים המודרניים שאנו צריכים להתגבר עליה על ידי כוח אנושי פנימי. מה שאני מכנה – מישהו יכול כמובן להיפגע מזה – תפיסת המוות הבורגנית של העולם ושל החיים, נמצאת בסופה. היא הביאה עימה את ההריסות שלה. מה שמופיע כיום כגעגועים פרולטריים – גם אם עדיין זה רחוק מאוד ממה שזה יכול להיות – יש לו יסודות אנושיים אחרים. בעוד תפיסת העולם הבורגנית מתה בגוף האתרי, מה שמתפתח מתוך העולם הפרולטרי נובע מתוך הגוף האסטרלי. סמל משמעותי באופן יוצא דופן של תפיסת העולם הגוססת היה האגואיזם של מקס סטירנר. אתם תמצאו זאת מתואר בספרי ‘חידות הפילוסופיה’. אנו חיים בתקופה שבה אנו תמיד צריכים לנסות לא לשפוט את הדבר שרק בולט בחיצוניותו. הרבה שגיאות נעשות פה ושם, עלינו להיות מסוגלים לראות את התנועה החברתית שמתפתחת היום בקרב הפרולטריון מתוך המבט הרוחי כזרע של העתיד. עלינו להיות מסוגלים לראות שהמין האנושי עובר דרך סף וצריך להיכנס לתוך ידע על-חושי. והמפתח שמגלה נטייה זו למי שיש לו ידע רוחי על-חושי, הוא במיוחד העובדה שהפרולטריון של העולם מתנהג באופן מאוד מטריאליסטי באמת, עם מנהיג זה או אחר, מנהיג פוליטי זה או אחר, נלחם כנגד זה שהוא יהפוך אליו יום אחד. הוא נלחם כנגדו. הוא מקבל את הדרך הבורגנית של חשיבה כירושה סופית. אבל הוא נקרא באבולוציה האנושית לחצות את הסף במודע, לעשות את דרכו אל מחוץ לאשליה המטריאליסטית לידע אמיתי של העל-חושי.

דברים אלה שאנו מתארים צריכים להילמד על ידי ראיית היסודות הרוחיים שלהם, כך שהם לא רק נהיים לידע מופשט, אלא נהיים לאימפולס פנימי עבור רצוננו. אז נהיה מסוגלים לייסד את העמדה שלנו בתוך סדר חברתי זה בזמן הנכון ובדרך הנכונה, בהכרה מלאה.

————————————————————-

  1. אי הידיעה המלומדת.
  2. הערת המתרגם לאנגלית: גם באנגלית אדם אומר “pass away” (למות), המילה הגרמנית Wergehen שכוונתה לכאורה לעולם לא מנוצלת בקשר למוות. Verwest שבשימוש רגיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *