רודולף שטיינר

GA302a

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע אבשלום והוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

ההרצאה מופיעה בתרגום מאנגלית של שוני תובל, בספר בשם: איזון בהוראה

הרצאה שלישית

שטוטגארט, 21 בספטמבר 1920

בחיים חשוב מאוד שקשריו של האדם לסביבתו יווּסתו בדרך הנכונה. את התוצרים שמספק העולם החיצון ניתן לאכול ולעכל בדרך מתאימה. אך אדם לא יגיע לתזונה טובה אם ייטול בתור ארוחה מוצר שעוכל כבר עד לשלב מסוים בידי בני אדם אחרים. דבר זה ישכנע אותכם כי חשוב שדברים מסוימים ייקלטו מבחוץ בצורה מסוימת מאוד, וירכשו את משמעותם בעבור החיים הודות לכך שהאדם עצמו ימשיך אז לעכל אותם.

כך הדבר גם במישור גבוה יותר, למשל בפדגוגיה, באמנות החינוך. באמנות החינוך יש חשיבות למה שאמור אדם ללמוד ולְמה שהוא אמור לגלות רק באמצעות מה שנלמד בעשייה ההוראתית עצמה. כאשר לומד אדם פדגוגיה בתור מדע המבוסס על כל מיני עקרונות ומשפטים מנוסחים, משמעות הדבר לאמנות החינוך היא בערך כאילו בכל הקשור לתזונה היה אדם בוחר לעצמו לתזונתו מזון שעוכל כבר עד לרמה מסוימת בידי אנשים אחרים. אם, לעומת זאת, הוא מסגל לעצמו בלימוד ידע-אדם את הכרת-הידע על ישות האדם, הוא קולט את אשר מתאים למה שהטבע מעניק בתור מזון. בעשייה ההוראתית צומחת לנו מתוך הכרת האדם הזו באורח אינדיבידואלי לחלוטין האמנות הפדגוגית עצמה. זו חייבת לאמיתו של דבר להיות מומצאת מחדש בכל רגע בידי המורה. לכך ברצוני להקדיש את העיון היום.

בהוראה ובחינוך משתלבים זה בזה בצורה מעניינת מה שהייתי מכנה מצד אחד היסוד המוסיקלי, היסוד הצלילי של העולם, באמצעות השמיעה, ומה שניתן לציין מצד שני כיסוד התמונתי של העולם, המתגלה באמצעות הראיה. כמובן שלתוך מה שמגיע לאדם מצד אחד באמצעות השמיעה ומצד שני באמצעות הראיה, מתערבות גם איכויות-חושים אחרות, אשר בנסיבות מסוימות עשויות להיות בעלות משמעות משנית גם להוראה, אך לא אותה משמעות גדולה כמו הראיה והשמיעה.

החשוב הוא שנבין באמת את התהליכים הללו עד לתוך הגופניות. אתם יודעים כי המדע החיצוני מבחין כיום בבני האדם בין מה שמכונה עצבי החושים, העוברים מן החושים אל המוח, אל האיבר המרכזי, ושם אמורים להעביר את אשר נקלט בחושים ומגיע לכלל דימוי, ומבדילים בין עצבי החושים הללו לבין אלה המכונים העצבים המוטוריים, האמורים לצאת מן האיבר המרכזי אל איברי התנועה ולהביאם לתנועה. אתם יודעים כי מנקודת המבט של מדע ההתקדשות אנו חולקים על הפרדה זו. לא קיימת בשום פנים אבחנה זו בין מה שמכונה עצבי-חושים לבין העצבים המוטוריים. שני אלה הם אותה ישות עצמה, והעצבים המוטוריים אינם משמשים לאמיתו של דבר אלא כדי לחוש את איבר התנועה עצמו ברגע שבו עלינו להתנועע. אין להם דבר וחצי דבר עם החדרת הרצון בתור שכזה באימפולסים. לכן ביכולתנו לומר: יש לנו עצבים היוצאים יותר מן הפריפריה שלנו אל המרכז, ועצבים המתנהלים מן המרכז אל הקצוות של איברי התנועה. אך ישנם קווי עצבים מאוחדים, והדבר המהותי הוא רק כי קווי העצבים המאוחדים הללו נפסקים, כך שבמובן מסוים הזרם הפונה לדוגמא מעצבי החושים פנימה אל המרכז נפסק במרכז וחייב כעת לבצע קפיצה, שבאמצעותה הזרם הנפשי הופך – בערך כמו ניצוץ חשמלי או הזרם החשמלי הקופץ במקום החיבור בהגיעו לניתוק במתג – למה שמכונה העצב המוטורי, אשר עם זאת הופך הודות לכך מכל בחינה לאותו דבר עצמו כמו עצבי החושים, אלא שהוא נועד לחוש את תהליך התנועה ואת האיבר המתנועע עצמו. אך קיים דבר מה המאפשר לנו להסתכל בצורה אינטימית במיוחד על כל התהליך האורגני הזה, על פעולתם זה בזה של הזרמים הנפשיים והתהליכים הגופניים.

הבה נניח בתור נקודת התחלה, כי אנו נמצאים במצב של קליטת תמונה. אנו מצויים איפוא בקליטת דבר מה הניתן לנו בעיקרו באמצעות איבר הראיה – ציור, צורה כלשהי האהובה עלינו הקיימת בסביבתנו – ובמילים אחרות, דבר מה שהופך לקניין נפשנו הודות לעובדה שיש לנו עיניים. כאן עלינו להבחין בין שלוש פעילויות פנימיות השונות בחדות זו מזו: בתחילה קליטת הרשמים בתור שכזו. קליטת-הרשמים בתור שכזו פועלת באופן מעשי באיבר הראיה.

מקליטת הרשמים הזו עלינו להפריד עתה את ההבנה. כאן חייב להיות ברור לנו דבר מסוים: כל הבנה מסופקת באמצעות המערכת הריתמית של האדם ולא באמצעות מערכת העצבים. באמצעות מערכת העצבים מועברת אך ורק קליטת הרשמים. אנו מבינים למשל תהליך תמונתי מסוים רק מתוך כך שהתהליך הריתמי, המווּסת בידי הלב והריאות, מתפשט מעלה אל המוח באמצעות נוזל המוח. אותה ויבראציה במוח המתרחשת בו ומקבלת את המרצתה מן המערכת הריתמית של האדם, מספקת לאמיתו של דבר מבחינה גופנית את ההבנה. אנו מסוגלים להבין הודות לכך שאנו נושמים.

אתם רואים באיזו צורה מוטעית יוצאים כיום הדברים הללו מן הפיסיולוגיה! להבנה, כך סבורים, יש קשר עם מערכת העצבים של האדם. אולם במציאות היא נובעת מכך שהמערכת הריתמית מקבלת לתוכה את מה שאנו קולטים כרשמים ויוצרים עליו דימוי, ואז מעבדת זאת הלאה. מאחר והמערכת הריתמית קשורה להבנה שלנו, הרי ההבנה נמצאת ביחסים קרובים עם הרגשות שלנו. אם תתבוננו על עצמכם מקרוב תראו את הקשר הקיים בין הבנה לרגש. למעשה עלינו להרגיש את האמת של מה שהבנו על מנת להסכים איתו. אם כן, המערכת הריתמית שלנו מספקת מקום מפגש בין הבנת הנקלט בחושים לבין הרגש השייך לנפש.

אולם יש עוד היבט שלישי: הפנמה של מה שמגיע אלינו כך שהוא יישמר בזיכרון. בכל תהליך שכזה עלינו להבחין בין שלושה אלמנטים: קליטת-חושים, הבנה ועיבוד פנימי של מה שהובן כדי שיוכל להישמר בזיכרון. אלמנט שלישי זה קשור למערכת חילוף החומרים. תהליכים מטבוליים מאוד עדינים המתרחשים באורגניזם קשורים לזיכרון, ליכולת לזכור. אנו חייבים להקדיש תשומת לב מיוחדת לתהליכים הללו, ובמיוחד כמורים, עלינו להכיר אותם. שימו לב להבדלים בזיכרון בין ילדים חיוורים לילדים בעלי עור בריא וורוד, או כמה שונים הם, בנוגע לכוח הזיכרון שלהם, הגזעים השונים של האנושות. כל זה מבוסס על תהליכים עדינים ביותר המתרחשים בחילוף החומרים. לדוגמה, אנו יכולים לחזק את הזיכרון של ילד חיוור אם, כמורים, אנו נמצאים במצב שבו אנו יכולים לגרום לו לישון בצורה בריאה, כזאת שתגביר את הגירוי של תהליכי חילוף החומרים העדינים שלו. אנו יכולים גם לעזור לזיכרון שלו אם כמורים נתאמץ לשמור על ריתמוס מאוזן בין הקשבה בלבד לבין פעילות עצמית. נניח שאתם נותנים לילדים להקשיב יותר מידי. אז הם יגיעו כמובן, לקליטת חושים, ובמידה מסוימת גם להבנה, כי הם נושמים כל הזמן ולכן הנוזל המוחי-שדרתי שלהם נמצא במצב של פעילות. אבל הרצון שלהם אינו מתאמץ מספיק. כפי שידוע לכם, הרצון קשור לחילוף החומרים. אם תרגילו את הילדים יותר מידי להסתכל ולהקשיב מבלי לעבוד בעצמם, לא תוכלו ללמד אותם כראוי, כי הרצון לא יהיה מספיק פעיל. לכן עליכם למצוא את האיזון הנכון בין הסתכלות והקשבה מצד אחד ועבודה פעילה ועצמאית של הילדים מצד שני. כי לא נשמר אצל האדם שום דבר שלא עובד על ידי הרצון אל תוך חילוף החומרים ולא הצית בכך את יכולת הזיכרון. אלו הם שיקולים פיזיולוגיים עדינים ביותר שאותם יש לתפוס במדויק ובהדרגה בעזרת מדע הרוח.

מה שנאמר נגע באלמנט התמונתי, בחוויית הראיה. הדבר שונה מאוד כאשר מדובר בצלילים, באלמנט המוסיקלי פחות או יותר. אין אני מתכוון רק לאלמנט המוסיקלי שחי במוסיקה עצמה – שהוא הדוגמה הברורה והטובה ביותר ובאמת בו נוגעים הדברים במיוחד – אלא לכל מה ששייך למה שאנו שומעים, למה שחי באופן מוסיקלי בשפה, וכדומה. אני כולל את כל זה כאשר אני מדבר כעת על הצליל. גם אם זה נשמע פרדוקסלי, התהליך כאן הוא היפוך לגמרי למה שתואר עד כה. מה שמרכיב את המערכת החושית באוזן קשור באופן פנימי בצורה מאוד עדינה למערכת העצבים שהפיזיולוגיה של ימינו מכנה אותה 'מוטורית', למרות שהיא זהה למעשה למערכת העצבים החושית. כך שכל מה שאנו חווים כצליל מהדהד, נקלט דרך סיבי העצב המרובדים עמוק בכל הגפיים שלנו. כל דבר מוסיקלי, על מנת שנקלוט אותו באופן נכון, עליו קודם כל לחדור עמוק לכל האורגניזם שלנו – בהתאם לכך מסודרים העצבים באוזנינו – וחייב להשפיע על אותו איזור של העצבים שאם לא כן היה מגיע אליו רק הרצון.

כי אותם איזורים באורגניזם האנושי אשר, במקרה של חווייה תמונתית מאפשרים את היווצרות הזיכרון, הם אלו המעבירים ביסוד המוסיקלי, ביסוד הנשמע, את קליטת הרשמים. אם אתם מחפשים איפוא באורגניזם את אותם חלקים היוצרים את הזיכרון בעבור קליטות הרשמים של הראיה, תמצאו בחלקים הללו את אותם עצבים אשר בעבור קליטות הרשמים של השמיעה מעבירים את קליטת-הרשמים עצמה. זוהי הסיבה, למשל, מדוע שופנהאואר ואחרים קשרו את המוסיקה בצורה כה אינטימית עם הרצון. במקום שבו נזכרים בעבור דימויי הראיה – דהיינו באזורי הרצון – שם קולטים רשמים בעבור דימויי השמיעה. ההבנה, גם בעבור דימויי השמיעה, נוצרת באמצעות המערכת הריתמית.

זה הדבר המשמעותי במערך האנושי, שהדברים משתלבים בדרך כה אופיינית. הדימויים התמונתיים שלנו באים יחד עם דימויי השמיעה ונארגים לחיים נפשיים פנימיים משותפים הודות לכך שגם הדימויים התמונתיים וגם דימויי השמיעה מובנים באמצעות המערכת הריתמית. דימויי הראיה נקלטים באמצעות אורגניזם הראש המופרד, ודימויי השמיעה באמצעות כל האורגניזם המורכב. לדימויי הראיה יש זרם הפונה אל תוך האורגניזם, ולדימויי השמיעה זרם הפונה מעלה מן האורגניזם. את זאת עליכם לקשר עם מה שאמרתי בהרצאה הראשונה. ניתן לקשר זאת היטב אם חשים את הדבר. והודות לכך ששני העולמות הללו נפגשים במערכת הריתמית, נוצר בחוויה הנפשית שלנו הדבר הכולל בתוכו בצורה משותפת את חוויית השמיעה וחוויית הראיה. באותו איזור שבו מוצא גורם הראיה את איברי החושים והעצבים שלו, אנו נזכרים בגורם המוסיקלי, אנו נזכרים בכל מה שנשמע. אלו הם בו בזמן אותם האיברים – איברי חושים-עצבים, לכאורה, כך מכנה אותם הפיסיולוגיה החיצונית – המהווים במציאות איברים הקשורים לחילוף החומרים, המספקים את חילוף החומרים העדין יותר של איזור הראש ותוך כדי כך יוצרים את הזיכרונות המוסיקליים. באותם איזורים שבהם נוצרת קליטת הרשמים בעבור דימויי הראיה, נוצרת ההיזכרות המוסיקלית וההיזכרות ביסוד-הנשמע בכלל. באותם איזורים עצמם שבהם אנו קולטים רשמים בראיה, אנו נזכרים ביסוד-הנשמע. באותם איזורים שבהם אנו נזכרים ביסוד-הנראה, אנו קולטים את הגורם הנשמע, ושני אלה חוצים האחד את משנהו כמעין לֶמְנִיסְקָט, צורת שמונה, במערכת הריתמית, שבה הם נאחזים זה בזה וזה מעל זה.

מי שלמד את אותה היזכרות מוסיקלית, את אותו זיכרון מוסיקלי המתקבל בידי בני האדם בצורה כה מובנת מאליה, אך גם בצורה כה מופלאה וחידתית, ימצא עד כמה שונה באופן יסודי הזיכרון המוסיקלי הזה, הנובע ממערך עדין מסוים של חילוף החומרים בראש – הקרוב אמנם על פי אופיו הכללי גם לרצון, ובאמצעותו גם לחילוף החומרים – עד כמה הוא ממוקם באיזור שונה לחלוטין של הגוף מזה שבו ממוקמת ההיזכרות בדימויי הראיה, הקשורה גם היא לרצון.

אתם רואים, אם תשקלו את הדברים הללו תתנו לכל המורכבות של תהליכי הדיבור לפעול על נפשכם. בתהליך הדיבור אנו מפעילים מבפנים החוצה דבר מה שבו הודות לכך שהמערכת הריתמית קשורה באופן כה קרוב לאיבר הדיבור, באה לביטוי ההבנה. אך היא באה לביטוי בדרך אופיינית, וכדי להביא עניין זה להבנתכם המלאה ברצוני להזכירכם את תורת הצבעים של גיתה. היזכרו כיצד גיתה – בהתעלם מכך שכינה את הצד האדום-צהוב של עולם הצבעים "החוֹם" ואת הצד הכחול-סגול "הקור" – הציב את קליטת הצבע וקליטת הצליל קרובות זו לזו. כיצד בצד האדום-צהוב של הספקטרום ראה "צליל" שונה מזה של צד הכחול-סגול וכיצד קישר זאת עם מז'ור ומינור, כלומר עם צדדים של חוויות הצליל שהם כבר אינטימיים יותר. ניתן למצוא זאת בייחוד באותם חלקים שהתפרסמו מכתבי מדעי-הטבע שלו מתוך החומר שלא נדפס במהדורה של ויימאר, אותם הוספתי בכרך האחרון של המהדורה שלי בהוצאת קירשנר. נוכל לומר: אם ניקח את אשר מופיע בכתביו של גיתה בתורת הצבעים שלו ונעביר זאת אל האדם הפנימי, יתקבל דבר מה מיוחד במינו. בפנימיותו של האדם הדבר הוא במובן מסוים כך, שבדיבור חיים קודם כל הצלילים. אכן, הצלילים חיים בדיבור, אך הצלילים הללו משתנים בהקשר מסוים, רוצה לומר כי הצלילים הללו משולבים במשהו ה"המעמעם" אותם בדיבור. ולמעשה אין זו השוואה תמונתית בלבד, אלא דבר מה המבטא תהליכים ריאליים, כשאנו אומרים כי הצליל הממשי "נצבע" בדיבור. אותו דבר עצמו שבדברנו על צבעים נקלט באורח "צלילי", קורה עם הצבע החיצוני – איננו קולטים בצבע החיצוני גם את הצליל, אך אנו שומעים כביכול מכל צבע משהו המהדהד ממנו. אותו דבר עצמו מתרחש באופן פנימי: איננו רואים צבע כשאנו מבטאים "אִי" או "אוּ", כפי שאיננו שומעים את הצליל כאשר אנו רואים צהוב או כחול. אך אותה חוויה שיש לנו כאשר אנו חווים את הצבעים כמהדהדים בצליל, נמצאת ברשותנו כשאנו חווים את הצליל כשהוא נהגה מתוך הדיבור. כאן נדחפים זה לתוך זה עולם המראֵה ועולם הצליל. מה שאנו רואים בחלל שבחוץ בתור צבע, נושא אופי חזותי גלוי לגמרי ואופי צלילי אינטימי, הנכנס לתוכנו אז באופן שתיארתי בהרצאות הקודמות. מה שמגיע מבפנים בתור שפה אל פני השטח של האדם נושא בהגייה אופי צלילי גלוי, אך גם אופי אינטימי של צבע, החותר מצידו שוב מעלה, כפי שתיארתי זאת יותר ביחס לאדם עד גיל 7. מכך אתם רואים כי העולם החיצוני מכיל יותר את יסוד הצבע באופן גלוי, ומתחת לפני השטח הללו בעולם החיצון רוחשת מוסיקת העולם, בעוד שמתחת לפני השטח של היסוד הצלילי בפנימיות האדם רוחש ונע יסוד אסטרלי מסתורי-צבעוני.

אם אתם מבינים נכונה את הדיבור כשלעצמו, את אותו אורגניזם מופלא המופרד מן האדם, הרי שכאשר מהדהד הדיבור מתוך האדם תרגישו בד בבד את כל הויבראציות של הגוף האסטרלי המצויות בו בתנודות צבעוניות, העוברות באופן ישיר אל הדיבור. גם בלאו הכי הם עובדים באדם, אך הם מגיעים בהתרגשות מוזרה, מתרכזים לכיוון הגרוגרת ומקבלים את המרצתם מן השמש והירח, דבר המביא למעין משחק בגוף האסטרלי, המתבטא בצורה חיצונית בתנועות הגרוגרת. כעת יש לכם אפשרות להעמיד מולכם לפחות כתמונה: אתם מאזינים לדיבור כלשהו, מסתכלים על הגוף האסטרלי המעביר את הויבראציות שלו בד בבד אל הגוף האתרי, שבאמצעותו פועל המכלול עוד ביתר אינטימיות. אתם משרטטים כעת את המכלול, ובכך תקבלו רק תנועות המבוססות על האורגניזם האנושי, ותקבלו את אותה אוריתמיה המתבצעת תמיד במשותף בידי הגוף האסטרלי והגוף האתרי כאשר האדם מדבר. אין זה אפשרי בצורה שרירותית. בכך רק נעשה גלוי-לעין מה שבאופן הרגיל קורה כל הזמן בצורה בלתי נראית.

מדוע אנו עושים זאת בזמן הנוכחי? אכן, אנו עושים זאת משום שמגוּלם בנו שאנו חייבים בזמן הנוכחי לעשות בצורה מודעת את אותם דברים שלפני כן עשינו בבלתי מודע. שכן כל התפתחותם של בני האדם מתבססת על כך שהעל-חושי הקיים בתחילה ברוחי בלבד נע מטה אל תוך היסוד החושי. היוונים למשל חשבו עדיין עם הנפש. חשיבתם היתה עדיין נפשית לגמרי. בני האדם המודרניים, בייחוד מן המאה ה-15 ואילך, חושבים עם המוח. המטריאליזם הוא למעשה תיאוריה נכונה לגמרי בעבור האדם המודרני, שכן מה שהיוונים חוו עדיין בנפש הוטבע בהדרגה במוח, הגיע אל המוח בתורשה מדור לדור, ובני האדם המודרניים חושבים כבר עם המטבעים של המוח. הם חושבים כבר באמצעות תהליכים מטריאליים, חומריים. הדבר חייב היה להתרחש כך, אלא שהאדם חייב להתעלות שוב מעלה. חייבים רק להוסיף לתהליכים הללו את התעלותו העצמית של האדם אל הממצאים המגיעים מהעולם העל-חושי. לכן עלינו להציב כנגד ההטבעה-בגוף של מה שהיה לפני כן יסוד נפשי, את הקוטב הנגדי שלו – את התפיסה החופשית של הרוחי-על-חושי באמצעות מדע הרוח. אך כדי שתימשך התפתחות האנושות אנו חייבים ליטול לידינו באורח מודע את הנשיאה הזו של העל-חושי מטה אל החושי. את גופו של האדם, את הגופניות החושית הזו, עלינו להציב במודע באותה תנועתיות הנראית-לעין, כפי שעד עתה היא התרחשה בשבילנו רק בבלתי-נראה, בבלתי-מודע. בכך אנו ממשיכים באורח מודע את דרך האלים, בנטלנו על עצמנו את עבודת האלים – את הטבעתה של החשיבה במוח – כשאנו מבצעים את החושי מתוך היסוד העל-חושי של האוריתמיה, מתוך האוריתמיה העל-חושית. לולא עשינו זאת היתה האנושות נופלת בהדרגה לחלימה נפשית. היא היתה הופכת לרדומה. היה מתרחש אז, שמתוך עולמות הרוח היו זורמים אמנם כל מיני דברים אל האני והגוף האסטרלי האנושיים, אך הדבר היה קורה תמיד במצב שינה, וביקיצה לא היה הוא מועבר לעולם אל האורגניזם הפיסי.

אם יבצעו בני האדם אוריתמיה, יפרחו האוריתמיסטים והצופים גם יחד בחיים. שניהם ירכשו דבר מה מהותי מתוכה. אצל אלה שיהיו בעצמם אוריתמיסטים יהפוך האורגניזם הפיסי באמצעות תנועות האוריתמיה לאיבר קליטה המתאים בעבור עולם הרוח, משום שהתנועות חפצות לרדת מטה מעולם הרוח. האוריתמיסטים יהפכו במידה מסוימת לאיבר קליטה לתהליכי עולם הרוח, בעת שיכינו את גופם לכך. אצל אלה שיהיו בגדר צופים באוריתמיה, יהפוך מה שחי בתנועות בכל הנוגע לגוף האסטרלי ולאני שלהם לאינטנסיבי יותר, הודות לתנועות האוריתמיה. אם תתעוררו לפתע בלילה לאחר הופעת אוריתמיה תראו כי יש לכם בתוככם עוד הרבה יותר מכפי שיש לכם לאחר האזנה לסונטה כאשר הלכתם לקונצרט בערב והתעוררתם בלילה. דבר זה מופיע באוריתמיה בצורה חזקה עוד יותר. הדבר מחזק את הנפש כשהוא מאפשר לה להתבטא בצורה חיה בעל-חושי. אלא שחייבת לשלוט כאן בריאות מסוימת, שכן אם יקרה הדבר הרבה מידי, תפרפר הנפש בעולם הרוח בלילה, כאשר אמור האדם לישון, ופרפור זה יהפוך בנפש לתמונת הנגד לנאורוטיות הפיסית.

אתם רואים כיצד מצביעים הדברים הללו כי עלינו לחוש את מבנהו המופלא של האורגניזם האנושי בצורה ריאלית יותר ויותר. הם רומזים לנו מצד אחד על הפיסי, בו הכל מצביע על כך שלא קיים בגוף שלנו מאומה שאינו חדור ברוח, ומצד שני אנו רואים את הרוחי-נפשי, החותר לכך שלא יהיה מאומה רוחי-נפשי באדם שלא יעבד את החוויה הפיסית. הדבר מעניין במיוחד כאשר אדם מניח לדברים כפי שאמרתי לכם אותם שוב היום לפעול עליו ולראותם כתמריץ. אם תבנו כעת, למשל, דימויי מדיטציה חיים על כל החיים של המוסיקה באדם באיזורי הרצון של היסוד הגלוי לעין, ואז תבנו דימויים כאלה על החוויה הניתנת לזכירה במוסיקה, על חיי הזיכרונות המוסיקליים באיזור הדימויים של היסוד הגלוי-לעין – ולהיפך, אתם תְקַשְרו את הגורם הנשמע באיזור הדימויים עם מה שמצוי באיזור הזיכרון של היסוד הגלוי-לעין – אם תקשרו יחד את כל הדברים הללו ותבנו מתוכם תמונות מנטליות במדיטציה אקטיבית, תוכלו להיות בטוחים שיתחזק בכם כוח: יתעורר כושר עמוק של אמצאה שנחוץ לכם כאשר אתם עומדים לפני הילדים שעליכם לחנך.

רעיונות שכאלה העולים מתוך שיטת חינוך של מדע הרוח, מטרתם היא ידע יותר אינטימי של הישות האנושית. אם תעלו אותם במדיטציה לא תוכלו לעצור את השפעתם המתמשכת בתוככם. אתם רואים, כאשר אתם אוכלים לחם עם חמאה, אתם בהתחלה קשורים לפעולה מודעת. אך מה שמתרחש לאחר מכן כשהלחם והחמאה ממשיכים דרך התהליך המורכב של העיכול, זה דבר שיש לכם עליו מעט מאוד השפעה. אולם תהליך זה מתרחש וחייכם קשורים מאוד אליו. אם למדתם פיסיולוגיה, אתם חווים זאת במודע בהתחלה, אך אם תעשו על כך לאחר מכן מדיטציה, ימשיך תהליך של עיכול פנימי בנפשכם ורוחכם, וזה מה שיעשה אותכם למחנכים ומורים. תהליך בריא של עיכול הופך אותכם לאדם פעיל, ובאותו האופן, העיכול המדיטטיבי הזה של ידע אמיתי של הישות האנושית הופך אותכם למחנכים. אתם פשוט עומדים מול התלמידים כמורים שלהם, באופן אחר לחלוטין אם חוויתם את התוצאות של ידע מדע הרוח האמיתי של הישות האנושית. מתוך מה שצומח מעבודה מדיטטיבית של רכישת ידע כזה אנו הופכים למחנכים.

אם נמשיך לחזור להתבוננויות כאלה כפי שעשינו היום, אפילו למשך חמש דקות ביום, חיי הנפש שלנו יגיעו לתנועה. אנו נייצר כל כך הרבה מחשבות ורגשות, שהם פשוט יגלשו החוצה מתוכנו. אם תעשו מדיטציה בערב על ידע שכזה של הישות האנושית, אתם תדעו בבוקר בהבזק: "בוודאי, עלי לעשות כך או כך אם הילד הזה" או הילדה הזו צריכה את זה או זה" וכן הלאה. בקיצור, אתם תדעו בכל מקרה מה לעשות.

בחיים האנושיים חשוב להביא לשיתוף פעולה בין החוויות הפנימיות והחיצוניות. אין זה דורש אפילו זמן רב מידי. ברגע שיש לכם את המיומנות בדברים האלה בפנימיותכם, תוך שלוש שניות אתם יכולים לקלוט דברים באופן פנימי והם ישמשו אותכם עד סוף יום הלימודים. הזמן מאבד את משמעותו כאשר מדובר בהכנסת העל-חושי לתוך החיים. לרוח יש חוקים אחרים. כפי שהכל בחלום מתכווץ, כך כל מה שזורם מהרוח מתרחב. כפי שעם ההתעוררות יכולה להיות לכם מחשבה שתוכן הזמן שלה יכול להקיף שבועות אך היא מבזיקה במוח שלכם בהרף עין, כך אתם יכולים להשיג בחמש דקות את כל השינוי הפנימי שאתם זקוקים לו בהוראה – אם תמלאו עצמכם באמצעות מדיטציה בידע האדם של מדע הרוח ואם אתם הגעתם לגיל ארבעים או ארבעים וחמש. בחיי היומיום תהיו אז שונים לחלוטין ממה שהייתם לפני כן.

אפשר לקרוא על כך בכתביהם של אלה שהתנסו בכך. אפשר להתחיל להבין אותם, אך עליכם גם להבין שמה שנחווה בדרגה גבוהה במיוחד על ידי אינדיבידואלים מסוימים, ויכול לשפוך אור על כל החיים, חייב להתרחש בקנה מידה קטן יותר אצל המורה. כמורים אנו חייבים לקבל לתוך עצמנו את ידע האדם, אנו חייבים להגיע להבנה של ידע האדם בעזרת מדיטציה, אנו חייבים לזכור את ידע האדם ואז הופך הזיכרון לחיים פעילים. לא מדובר על סוג רגיל של זיכרון, אלא על כזה שנותן אימפולסים פנימיים חדשים. זיכרון שזורם מתוך החיים הרוחניים ונושא עימו יוזמות לתוך העבודה החיצונית. זהו השלב השלישי: לאחר הבנה מדיטטיבית מגיעה היזכרות אקטיבית ויוצרת שהיא בו זמנית קבלה של הנובע מעולם הרוח.

ההתחלה היא בקבלה ותפישה של ידע האדם. ואז באה ההבנה המדיטטיבית של ידע האדם החודרת אלינו יותר ויותר בצורה אינטימית עד שהיא מתקבלת על ידי כל המערכת הריתמית שלנו. ולבסוף יש לנו היזכרות של ידע האדם מתוך הרוח. פירוש הדבר הוראה יצירתית מתוך הרוח – אמנות החינוך במיטבה. אנו חייבים להפוך את זה לשכנוע פנימי, לנטייה של הנפש. אתם חייבים לתפוש את הישות האנושית בצורה כזו שתוכלו להרגיש את שלושת השלבים בקביעות. ככל שתרבו להרגיש: זה הגוף הפיזי, זה העור שלי. בתוכם ישנה ישות שמקבלת את ידע האדם, מבינה אותו מדיטטיבי ושישות אלוהית ברכה אותה והיפרתה אותה דרך ההיזכרות בידע האדם. ככל שתישאו בתוככם תחושה זו כך תתגבר היכולת שלכם להיות מורים אמיתיים.