עיבוד מדיטטיבי של ידע האדם – 02

עיבוד מדיטטיבי של ידע האדם – 02

עיבוד מדיטטיבי של ידע האדם

רודולף שטיינר

GA302a

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע אבשלום והוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

ההרצאה מופיעה בתרגום מאנגלית של שוני תובל, בספר בשם: איזון בהוראה

הרצאה שניה

שטוטגארט, 16 בספטמבר 1920

לא ניתן כמובן לחנך ולהורות אם אין מסוגלים לחוש בחינוך ובהוראה את רוח האדם השלם. שכן חשיבותו של האדם השלם הזה בהתפתחות הילד גדולה עוד הרבה יותר מבתקופות מאוחרות יותר. אנו יודעים כי האדם השלם הזה כולל בתוכו את האני, הגוף האסטרלי, הגוף האתרי והגוף הפיסי. ארבעה מרכיבים אלו של טבע האדם אינם בעלי התפתחות שווה, אלא התפתחו בדרכים שונות לגמרי, ועלינו להבחין באופן מדויק בין התפתחות הגוף הפיסי לזו של הגוף האתרי, לבין התפתחותו של הגוף האסטרלי לזו של האני.

ההתגלות החיצונית של התפתחות שונה זו מתבטאת – כפי שאתם יודעים ממספר רמזים שציינתי פה ושם – בהתחלפות השיניים ובאותה השתנות של האדם המבשרת עצמה בהתחלפות הקול אצל הגברים עם הבשלות המינית, המגיעה לביטוי מדויק גם בנשים, רק בדרכים אחרות. המהות היסודית של התופעה היא אותה מהות עצמה כמו בהתחלפות הקול אצל הגברים, אלא שהיא מופיעה באורגניזם הנשי בדרך נפוצה אחרת, כך שלא ניתן לחוש בה רק באיבר אחד כמו באורגניזם הגברי, אלא היא משתרעת יותר על פני האורגניזם כולו.

אתם יודעים כי בין התחלפות השיניים להתחלפות הקול או הבּשלות המינית משתרעת תקופת ההוראה הנמצאת בעיקר בבית הספר היסודי. אולם גם השנים שלאחר התחלפות הקול או מקבילותיה אצל הנשים, שנים המחייבות לדאוג לחינוך ולהוראה, גם הן קשורות לחינוך.

הבה נמחיש לעצמנו מה משמעותה של התחלפות השיניים. התחלפות השיניים היא הביטוי החיצוני לכך שלפני כן, דהיינו בין הלידה להתחלפות השיניים, אורגניזם הגוף הפיסי והגוף האתרי של הילד מושפע בחוזקה בידי מערכת העצבים והחושים, כלומר מלמעלה כלפי מטה. עד גיל 7 בערך מושפעים הגוף הפיסי והגוף האתרי בצורה הפעילה ביותר מן הראש. בראש מרוכזים במובן מסוים הכוחות הפעילים במיוחד בשנים הללו, השנים שבהן החיקוי ממלא תפקיד גדול. מה שמתרחש ביתר האורגניזם, בחזה ובגפיים, מתרחש הודות לכך שמהראש יוצאות קרינות לכיוון יתר האורגניזם, לכיוון אורגניזם החזה ואורגניזם הגפיים של הגוף הפיסי והגוף האתרי. הדבר שמוקרן מן הראש אל הגוף הפיסי והגוף האתרי של הילד כולו עד לקצות האצבעות והשיניים, מה שמוקרן מן הראש אל כל הילד, הוא פעילות נפשית, על אף שהיא יוצאת מן הגוף הפיסי. זוהי אותה פעילות נפשית עצמה הפועלת מאוחר יותר בנפש כהבנה שכלית וזיכרון. הדבר הוא רק כך, שמאוחר יותר, לאחר התחלפות השיניים, מתחיל הילד לחשוב בצורה כזו שהזיכרון שלו נעשה מודע יותר. כל השינוי המתרחש בחיי הנפש של הילד, מראה כי כוחות נפשיים מסוימים בילד פעילים מגיל 7 ואילך בתור כוחות נפש, כוחות נפשיים שפעלו לפני כן באורגניזם. כל התקופה שעד להתחלפות השיניים, כאשר הילד מתעורר, היא תוצאתם של הכוחות הללו, המופיעים לאחר השנה השביעית ככוחות הבנה, ככוחות אינטלקטואליים.

כאן לפניכם פעולה משותפת אמיתית בין נפש לגוף. כאשר הנפש משתחררת מהגוף בגיל 7 אין היא פועלת עוד בגוף אלא בעבור עצמה. בגיל 7 מתחילים להיות פעילים אותם כוחות שנוצרו מחדש בעצמם בגוף בתור כוחות נפש, והם פועלים לאחר מכן עד להתגשמות הבאה. לאחר מכן נדחף חזרה מה שקורן מן הגוף, ומצד שני נעצרים הכוחות הדוחפים מן הראש כלפי מטה. כך איפוא בתקופה זו, כאשר מתחלפות השיניים, מתרחשת המלחמה העזה ביותר בין הכוחות החותרים מלמעלה כלפי מטה לאלה הדוחפים מלמטה כלפי מעלה. התחלפות השיניים היא הביטוי הפיסי למלחמה זו של שני סוגי הכוחות הללו. הכוחות היוצאים לאור מאוחר יותר בילד בתור כוחות ההבנה והאינטלקט, ואותם כוחות החייבים להיות מנוצלים בעיקר ברישום, בציור ובכתיבה. את כל הכוחות הנדחפים כאן מעלה אנו מנצלים כאר אנו מפתחים מן הרישום את הכתיבה. שכן הכוחות הללו שואפים למעשה לעבור אל העיצוב הפלסטי, אל הרישום וכן הלאה. אלו הם הכוחות המוצאים את השלמתם בהתחלפות השיניים, הכוחות שעיצבו לפני כן בצורה פלסטית את גוף הילד, כוחות הפיסול, הם אלו שאנו מנצלים מאוחר יותר כאשר מתרחשת התחלפות השיניים כדי להביא את הילד לרישום, לציור וכן הלאה. אלו הם בעיקר אותם כוחות המצויים בילד מתוך עולם הרוח, שבהם חיה נפש הילד לפני ההתעברות, בעולם הרוח. הם פועלים בתחילה בבניית הראש בתור כוחות גופניוּת, ולאחר מכן, מגיל 7 ואילך, ככוחות נפש.

כך איפוא לצורך השפעתנו הסמכותית מגיל 7 ואילך, אנו מוציאים פשוט מהילד את הגורם שלפני כן הפעיל הילד באורח בלתי מודע בתור חיקוי, כאשר הכוחות הללו רחשו בגופניות בצורה בלתי מודעת. אם מאוחר יותר הופך הילד לפָּסַל, לצייר או לארכיטקט – אולם ארכיטקט אמיתי העובד מתוך הצורות עצמן – קורה הדבר משום שלאדם זה היה הפוטנציאל להחזיק באורגניזם שלו יותר דבר מה מן הכוחות שקרנו אל האורגניזם. הוא החזיק עדיין דבר מה בראש, כך שגם מאוחר יותר קורנים עדיין מטה כוחות הילדות הללו. אך אם לא ייעצרו כאשר עובר הכל ליסוד נפשי עם התחלפות השיניים, נקבל ילד שאין לו כל כישרון לרישום, לבניה או לארכיטקטורה, ילד שלא יהיה לעולם פָּסַל.

זהו הסוד: הכוחות הללו קשורים עם התהליך שאנו עוברים בין המוות ללידתנו מחדש. אדם מקבל את יראת הכבוד הנושאת אופי רליגיוזי, לה הוא זקוק בפעילות החינוך, כאשר הוא יודע: הכוחות שאתה שואב מן הילד בסביבות השנה השביעית לחייו, בהם אתה משתמש ללימוד הרישום או הכתיבה, נשלחים אליך למעשה מן השמיים. זהו איפוא עולם הרוח השולח מטה את הכוחות. הילד הוא המתווך, ואתה עובד למעשה עם הכוחות שירדו מטה מעולם הרוח. יראת הכבוד הזו בפני הרוחי-אלוהי, כשהיא זורמת אל החינוך, עושה בו נפלאות. כשיש לכם את ההרגשה כי אתם עומדים בקשר עם הכוחות שהתפתחו מן הזמן שלפני הלידה מתוך עולם הרוח, כאשר אתם מקבלים את ההרגשה כי נוצרת יראת כבוד עמוקה, תיווכחו כי באמצעות נוכחותה של הרגשה זו תוכלו לחולל יותר מאשר באמצעות כל הפנטאזיות האינטלקטואליות על מה שצריך לעשות. ההרגשה שיש למורה היא אמצעי החינוך החשוב ביותר. ויראת הכבוד הזו פועלת על הילד ככוח בונה רב-עוצמה.

במה שמתרחש עם הילד בהתחלפות השיניים, יש לנו איפוא דבר מה המהווה התלה ישירה של כוחות רוחיים דרך הילד מעולם הרוח אל תוך העולם הפיסי.

תהליך שונה מתרחש בשנות ההבשלה המינית. אולם הוא מגיע להכנתו בהדרגה דרך כל המחזור שמגיל 7 עד גיל 14 ו-15. בתקופה זו חי דבר מה באיזורי ישות-הנפש שאינם מוארים עדיין בידי התודעה – שכן התודעה רק נבנית עדיין, ותמיד קורן אל תוכֵנו משהו בלתי מודע מן העולם החיצון – כאן חיה כעת התהוות-תודעה איטית, הפועלת כבר אל הילד מן העולם החיצון, אך היא קרנה אל הילד מן הלידה – התהוות-תודעה שהשתתפה בבניית גופו של הילד, שהובאה אל הילד, אל הכוחות הפלסטיים.

אלו הם שוב כוחות אחרים. בעוד שהכוחות הפלסטיים שבראש מגיעים מבפנים, באים כוחות אלו עתה מבחוץ ויורדים לאחר מכן מטה אל האורגניזם. את הכוחות הללו הפועלים מבחוץ דרך הראש אל הגוף – הם נדחפים באמצעות הכוחות הפלסטיים ופועלים בשיתוף עימם במה שמתרחש בבניית גוף הילד מגיל 7 ואילך – את הכוחות הללו איני יכול לציין אחרת מאשר: אלו הם אותם כוחות הפועלים בדיבור ובמוסיקה. הכוחות הללו נלקחים מן העולם.

אותם כוחות שהם בעלי טבע מוסיקלי נלקחים יותר מן העולם החיצוני, מן העולם החוץ-אנושי, מן ההתבוננות בטבע ובתהליכי הטבע, וקודם כל מן ההתבוננות בסדירות ובחוסר הסדירות שלהם. מתוך כל המתרחש בטבע נובעת מוסיקה מסתורית: ההשתקפות הארצית של מוסיקת הספירות. בכל צמח, בכל חיה, מתגשם למעשה צליל ממוסיקת הספירות. כך הוא גם בכל הנוגע לגוף האנושי, אולם אין הוא חי כבר בשפה האנושית, כלומר לא בהתבטאויות הנפש – אך הוא חי בגוף ובצורותיו וכן הלאה. את כל זאת קולט הילד באורח בלתי מודע, וזה הגורם לכך שילדים הם מוסיקליים בדרגה כה גבוהה. הם קולטים הכל אל תוך האורגניזם. מה שהם חווים כצורות תנועה, כקווים, כיסוד פלסטי, בא מבפנים, מן הראש. לעומת זאת כל אשר קולט הילד כמרקם צלילים וכתוכן שפה מגיע מבחוץ. ולעומת הגורם הזה המגיע מבחוץ פועל מבפנים היסוד המוסיקלי-לשוני הרוחי שהתפתח בהדרגה – זה קורה מעט מאוחר יותר, דהיינו בסביבות גיל 14. הדבר הזה מתרכז שוב, באישה בכל האורגניזם ובגבר יותר באזור הגרוגרת, וגורם שם להתחלפות הקול. המכלול כולו נגרם איפוא הודות לכך שאלמנט בעל טבע רצון מבפנים מתבטא כאן במלחמה כנגד אלמנט בעל טבע רצון שמגיע מבחוץ. תוצאת המלחמה הזו היא התחלפות הקול וכל המתרחש בבשלות המינית. זוהי מלחמה של כוחות מוסיקליים-לשוניים פנימיים עם כוחות מוסיקליים-לשוניים חיצוניים.

בעיקרו של דבר האדם חדור עד לגיל 7 בכוחות פלסטיים יותר ומוסיקליים פחות, דהיינו פחות כוחות מוסיקליים ולשוניים היוקדים באורגניזם. אך מגיל 7 ואילך פעילים בצורה חזקה במיוחד היסוד המוסיקלי והיסוד הלשוני בגוף האתרי. אז פונים האני והגוף האסטרלי כנגד זאת: אלמנט רצוני מבחוץ נלחם באלמנט רצוני מבפנים, והדבר יוצא לאור בבשלות המינית.

גם כלפי חוץ באה לביטוי העובדה כי קיים הבדל בין הגבר לאישה בעת שמצב הקול משתנה אצלם. הצלילים הגבוהים של הקול מקבילים רק בחלקם בגבר ובאישה. קולה של האישה מגיע גבוה יותר ושל הגבר נמוך יותר, עד לבס. הדבר מקביל בדיוק מוחלט ליתר מבנה האורגניזם שנבנה מתוך המלחמה בין הכוחות הללו.

הדברים הללו מצביעים על כך שחיי הנפש נוטלים חלק גם בבניית האורגניזם, אך לצרכים מסוימים מאוד. כל הדיבורים המופשטים שתמצאו כיום בספרי פסיכולוגיה ובאותם הסברים פסיכולוגים היוצאים מן המדע בן זמננו, כל הדיבורים על הקבלה פסיכופיסית, אינם אלא מסמך המעיד על בורותם של הפילוסופים שלנו, שאינם יודעים דבר על ההקשרים האמיתיים של היסוד הנפשי עם הגופני. שכן היסוד הנפשי אינו קשור עם היסוד הגופני על פי תיאוריות ההבל שהגו את ההקבלה הפסיכופיסית, אלא שמדובר כאן בהשפעה הקונקרטית של היסוד הנפשי בגופני, ואז בתגובה להשפעה זו. על תגובה מעין זו נדבר מיד. היסוד הפלסטי-ארכיטקטוני פועל עד לגיל 7 יחד עם היסוד המוסיקלי-לשוני. הוא משתנה רק בשנה השביעית, כך שרק ממנה ואילך משתנה הקשר בין היסוד המוסיקלי-לשוני מצד אחד לבין היסוד הפלסטי-ארכיטקטוני מצד שני. אולם לאורך כל הזמן עד לבשלות המינית של האדם נוצרת פעילות גומלין מעין זו בין היסוד הפלסטי-ארכיטקטוני, היוצא מהראש ואשר בו מקום מושבו, לבין היסוד הלשוני-מוסיקלי, הנובע מהעולם החיצון ומגיע מבחוץ, משתמש בראש כנקודת כניסה ומתפשט בתוך האורגניזם.

מכאן אנו מבינים כי גם השפה האנושית – וקודם כל היסוד המוסיקלי – נוטלים חלק בעיצוב האדם: בתחילה הם מעצבים את האדם ולאחר מכן נסכרים בעת שהם נעצרים בגרוגרת. שם אין הם יוצאים עוד מבעד לדלת כפי שהיה לפני כן. לפני כן היתה זו השפה ששינתה את איברינו עד למערכת העצמות. מי שמסתכל על השלד האנושי במבט פסיכופיסי אמיתי – לא במבט הפסיכופיסי המטופש של הפילוסופים בני זמננו – ותופס את ההבדלים בין שלד גברי לשלד נשי, רואה בשלד עשייה מוסיקלית שהתגשמה פיסית, הפועלת בפעילות הגומלין שבין האורגניזם האנושי לעולם החיצון. יש לתפוס את השלד האנושי כאילו היינו מנגנים סונטה ומקפיאים אותה באמצעות תהליך התגבשות רוחי כלשהו, וכך מקבלים את צורות הראש ואת הצורות המסודרות של השלד האנושי! דבר זה יצביע לכם גם על ההבדל בין האדם לחיה. מאחר שלחיה אין אותו בידוד של האדם המוביל לאחר מכן למוטציה של האלמנט הלשוני-מוסיקלי, אזי מה שנקלט מן האלמנט הלשוני-מוסיקלי הזה – מעט מאוד מן היסוד הלשוני אבל הרבה מאוד מן היסוד המוסיקלי – עובר וחולף דרך החיה. גם בצורת השלד של החיה אנו רואים מִטְבָּע מוסיקלי, אולם הוא כזה שרק השלדים השונים שהורכבו יחדיו – למשל במוזיאונים – היו חייבים להיות תוצאת קשר מוסיקלי בחיה. החיה מגלה תמיד חד-צדדיות במבנה שלה.

עלינו לשים לב במיוחד לדברים כאלה, המראים לנו איזו הרגשה עלינו לפתח. אם נקבל יותר יראת כבוד כאשר אנו מטפחים את קשרינו ואת הדו-שיח שלנו עם היסוד הטרום-לידתי כפי שאפיינו אותו כבר, נקבל יותר התלהבות משולהבת להוראה מתוך ההתעמקות בכוחות האחרים של האדם. באמצעות ההוראה המוסיקלית-לשונית קורן כאילו אלמנט דיוניסי, בעוד שבהוראה הפלסטית, בהוראת הציור והרישום, אנו מקבלים יותר אלמנט אפולוני. להוראה הנסמכת על היסוד המוסיקלי-לשוני אנו מעניקים את ההתלהבות, ולהוראה האחרת אנו מעניקים את יראת הכבוד.

הכוחות הפלסטיים פועלים פעולה נגדית חזקה יותר, משום כך הם נעצרים כבר בגיל 7. הכוחות האחרים פועלים פעולה נגדית חלשה יותר, ולכן נעצרים רק בגיל 14. אל תקבלו זאת כחוזק או חולשה פיסיים. והכוונה כאן ללחץ הנגדי שמופעל. מאחר שהכוחות הפלסטיים באורגניזם האנושי גדלים גידול יתר, מאחר שהם חזקים, משום כך חזקים יותר גם כוחות הנגד. לכן הם חייבים להיעצר מוקדם יותר, בעוד שהכוחות האחרים הונחו באורגניזם לזמן ארוך יותר בידי ההנהגה הקוסמית. האדם חדור בכוחות המוסיקליים זמן רב יותר מכפי שהוא חדור בכוחות הפלסטיים.

אם אתם מניחים לזאת להבשיל בתוככם ותהיה לכם ההתלהבות הדרושה לשם כך, תאמרו לעצמכם: עם מה שאתה גורם להדהד בילדים בעזרת היסוד הלשוני והמוסיקלי דווקא בתקופת בית הספר היסודי, כאשר מתקיימת עדיין המלחמה, ושם פועל אתה עדיין גם על הגופניות ולא רק על הנפש, בכך אתה מכין את מה שפועל מעבר למוות, את אשר נושא עימו האדם עדיין מעבר למוות. על כך אנו עובדים במהותו של דבר עם כל מה שאנו מביאים לילד בתור יסוד מוסיקלי-לשוני בבית הספר היסודי. דבר זה מעניק לנו התלהבות מסוימת, משום שאנו יודעים כי אנו עובדים בכך אל העתיד. אם לעומת זאת אנו עובדים עם הכוחות הפלסטיים, אנו מנהלים דו-שיח עם מה שנמצא באדם כבר לפני הלידה וההתעברות. זה יעניק לנו יראת-כבוד. עם הכוח השני אנו עובדים אל העתיד. אנו משקיעים את כוחותינו שלנו ויודעים כי אנו מפרים את הנבט המוסיקלי-לשוני עם דבר מה הפועל אל העתיד בדיבור ובמוסיקה לאחר השלתו של הגוף הפיסי. המוסיקה היא פיסית הודות לכך שהיא מהווה השתקפות של יסוד הספֵירות באויר. האויר הוא במובן מסוים המתווך היוצר את הצליל הפיסי, והאויר הוא גם זה הנמצא בגרוגרת, ההופכת את השפה לפיסית – בעוד אשר מה שאינו פיסי באויר-השפה, מה שאינו פיסי באויר-המוסיקה, הוא היסוד המפתח את פעילותו הנכונה רק לאחר המוות. דבר זה מעניק לנו התלהבות מסוימת בעבור ההוראה שלנו, משום שאנו יודעים כי אנו פועלים בכך אל תוך העתיד. אני סבור כי עתידה של הפדגוגיה טמון בכך שלא ידובר עוד אל תלמידים כפי שהדבר קורה היום, אלא באידיאות ודימויים טהורים המסוגלים להשתנות לרגשות. שכן אין חשוב מכך שנהיה מסוגלים לבנות בעצמנו בתור מורים את יראת הכבוד הנחוצה ואת ההתלהבות הנחוצה כדי להפעיל את ההוראה עם יראת כבוד והתלהבות. יראת כבוד והתלהבות הם שני כוחות היסוד הסודיים החייבים להחדיר את נפש המורה ברוח.

על מנת שהעניין יובן טוב יותר, ברצוני רק להזכיר כי היסוד המוסיקלי חי בעיקר בגוף האסטרלי האנושי. לאחר המוות נושא האדם עדיין לזמן מה את גופו האסטרלי. כל עוד הוא נושא אותו ועד שהוא משיל אותו מעצמו – זאת אתם יודעים מן הספר גוף, נפש, רוח – מתקיים כל הזמן מעין זיכרון לאחור. לאחר המוות מתקיימת באדם רק מעין היזכרות במוסיקה הארצית. משום כך קורה הדבר, שהיסוד המוסיקלי שקלט האדם בחיים ממשיך ופועל לאחר המוות כמו זיכרון מוסיקלי, עד לזמן שבו משיל האדם את גופו האסטרלי. אז משתנה המוסיקה הארצית בחיים שלאחר המוות למוסיקת הספירות ונשארת כמוסיקת-ספירות עד זמן מה לפני הלידה החדשה. זוהי עובדה המסוגלת לקרב אותכם להבנת העניין, כשאתם יודעים כי מה שקלט האדם מן המוסיקה כאן על האדמה ממלא תפקיד חשוב מאוד בעיצוב האורגניזם הנפשי שלו לאחר המוות. אורגניזם זה מקבל את עיצובו בזמן הקמלוקה. זהו האוצר של תקופת הקמלוקה, ואם אנו יודעים זאת ביכולתנו להקל על האדם את מה שמכונה במינוח הקתולי “האש המצרפת” – כמובן לא בכך שנכהה את ראייתו. זו חייבת להיות ברשותו משום שלולא כן הוא יישאר בלתי מושלם מאחר שלא יוכל לסגל לעצמו את הראיה של הדברים הבלתי מושלמים שעשה – אולם אנו מביאים את האפשרות שבחיים הבאים ייבנה האדם טוב יותר, אם יהיו ברשותו זיכרונות מוסיקליים רבים בתקופה לאחר המוות שבה מצוי עדיין ברשותו גופו האסטרלי. זאת ניתן ללמוד כבר בשלבים נמוכים של האוקולטיזם. אין צורך אלא להתעורר בלילה לאחר שהאזנתם לקונצרט, ותיעשו מודעים לעובדה שלפני היקיצה חוויתם שוב את הקונצרט כולו. כעת אתם חווים אותו אפילו בצורה טובה בהרבה, כאשר אתם מתעוררים כך בלילה לאחר הקונצרט. אתם חווים אותו באורח מדויק מאוד. כאן מוטבעת המוסיקה בגוף האסטרלי, נשארת בו ומהדהדת. הדבר נשאר למשך 30 שנה בערך לאחר המוות. היסוד המוסיקלי מהדהד לזמן ארוך בהרבה מן הדיבור. את הדיבור בתור שכזה אנו מאבדים מהר יחסית לאחר המוות, ונותרת רק התמצית הספיריטואלית שלו. היסוד המוסיקלי משתמר כל עוד נשמר הגוף האסטרלי.

היסוד הלשוני עשוי להיות לברכה רבה לאחר המוות, אם קלטנו אותו לעיתים קרובות בעיקר באופן שבו תיארתי את אמנות הדקלום. ניצלתי כל הזדמנות כאשר תיארתי את אמנות הדקלום, להצביע על כך שלא ניתן לתפוס נכונה את הדברים הללו אם אין מביאים בחשבון את מהלכו האופייני של הגוף האסטרלי לאחר המוות. יש לתאר אז את הדברים כפי שתיארתי אותם בהרצאות על האוריתמיה. בשפה יש לדבר לבני האדם כאילו בשפת הבוטוקודים.[1] אכן, זהו באמת כך: מנקודת המבט של עֵבְרו השני של הסף נראים בני האדם למעשה כבוטוקודים, ורק בעבר השני הם מהווים בני אדם אמיתיים. אנו מפלסים את דרכנו אל מחוץ למצב הבוטוקוד רק כשאנו חותרים ועוברים לקראת הרוח. זוהי הסיבה לזעמם של הבוטוקודים כלפי מאמצינו, זעם המופיע כעת בצורה גוברת והולכת.

מאחר שיש להביא זאת בחשבון בצורה חזקה בייחוד באמנות הפדגוגיה וביכולתנו לעבד זאת מבחינה פדגוגית, ברצוני להפנות עוד את תשומת לבכם לכך שהמאבק הזה, אותו תיארתי בתחילה בצורה כזו שאתם רואים את ביטויו החיצוני בהתחלפות השיניים, ובמאבק המאוחר יותר שהמקבילה שלו היא התחלפות הקול, בשני המאבקים הללו נעוץ הגורם האופייני, שיש לו עוד קו-אופי מיוחד במינו: כל אשר נע כלפי מטה מן הראש עד לגיל 7 נתפס בידי מה שנבנה ובא לקראתו מבפנים, כמעין מתקפה, וכל הפועל מבפנים החוצה לעומת הראש, כל אשר עולה מעלה ופועל כנגד הזרם היוצא מן הראש, הוא מעין התגוננות כנגד מה שיורד מטה. הזרם השני נתפס כמתקפה. מה שבא מבפנים החוצה נתפס כמגננה.

הדבר דומה גם ביסוד המוסיקלי. כאן נתפס מה שבא מבפנים החוצה כמתקפה, ומה שעובר מלמעלה דרך אורגניזם הראש כלפי מטה נתפס כהגנה. לולא היתה לנו מוסיקה היו עולים באדם כוחות נוראים. אני משוכנע לחלוטין כי עד למאות ה-16 וה-17 פעלו מסורות מן המסתריות הקדומות, ושבזמנים הללו היו עדיין אנשים שכתבו ודיברו תחת השפעתן של המסתריות הללו, אנשים שלא הבינו לגמרי את משמעותה של השפעה זו, אולם בכמה דברים שהופיעו יחסית בזמן מאוחר יותר מצויים שרידים של הכרות הידע של המסתריות הללו. כך התרגשתי תמיד באורח יוצא מן הכלל ממילותיו של שייקספיר: “אדם שאין מוסיקה בלבו מתדרדר לבגידה, לרצח ולרשעות!” אל תבטחו באדם כזה.

במדרשות המסתריות הקדומות נאמר לתלמידים: מה שפועל באדם מבפנים החוצה בצורת התקפה וחייבים להתגונן מפניו כל הזמן, מה שמסתתר בטבע האנושי, הוא “בגידה, רצח ורשעות”, והמוסיקה הפועלת באדם היא זו הפועלת כנגדו. המוסיקה היא נשק ההגנה כנגד הכוחות הלוציפריים העולים מפנימיות האדם: בגידה, רצח ורשעות. לכולנו יש בתוכנו בגידה, רצח ורשעות, ולא בכדי יש בעולם בין יתר הדברים הגורמים לאדם שמחה, גם את היסוד המוסיקלי-לשוני. אלה מצויים ברשותו כדי להפוך את האדם לאדם. יש כמובן להבין יחד עם זה כי מורי המסתריות הקדומים דיברו בצורה שונה במקצת. הם ביטאו את הדברים בצורה מוחשית יותר. הם לא אמרו: “בגידה, רצח ורשעות” – אצל שייקספיר הגיע הדבר ליתר פירוט – אלא כינו זאת נחש, זאב ושועל. ההגנה בפני הנחש, הזאב והשועל נעשית באמצעות היסוד המוסיקלי בתוך פנימיות טבע האדם. מורי המסתריות הקדומים השתמשו תמיד בצורות בעלי חיים לתאר את אשר עולה מתוך האדם, והחייב תחילה להתעצב מחדש כאדם. כך אנו מקבלים את ההתלהבות הנכונה בראותנו את נחש הבגידה עולה מתוך הילד וכשאנו נלחמים בו באמצעות ההוראה המוסיקלית-לשונית, וכך גם הזאב והרוצח והשועל או החתול הרשע. זהו הדבר העשוי להחדיר אותנו בהתלהבות התבונתית והנכונה – לא בהתלהבות הלוציפרית היוקדת, שאותה בלבד מכיר כיום האדם. עלינו לדעת איפוא: אלו הן התקפה והתגוננות.

לאדם יש בתוך עצמו שני משטחי-מישורים שבהם יש להתגונן, קודם כל התגוננות בו-עצמו: ההתגוננות מתגלית עם התחלפות השיניים בגיל 7. ולאחר מכן שוב במה שהוא קולט ביסוד המוסיקלי-לשוני: בכך מתגונן מה ששואף לעלות בו. אולם שני שדות המערכה נמצאים למעשה בתוכו של האדם: היסוד המוסיקלי-לשוני פונה יותר כלפי הפריפריה, כלפי העולם החיצון, והיסוד הארכיטקטוני-פלסטי פונה יותר לאדם הפנימי, לעולם הפנימי. אולם קיים עוד שדה מערכה נוסף, המצוי בגבול שבין הגוף האתרי לבין העולם החיצון. הגוף האתרי הוא תמיד גדול יותר מהגוף הפיסי, הוא משתרע מעבר לו. גם כאן מצוי שדה מערכה מעין זה. כאן מתרחשת המלחמה יותר תחת השפעתה של התודעה, בעוד ששתי המלחמות האחרות מתנהלות יותר בתת-התודעה. המלחמה השלישית מתרחשת יותר בתודעה. היא מגיעה לביטוי כאשר חותר החוצה כל שינוי מקום של מה שמתרחש בין האדם לבין היסוד הפלסטי-ארכיטקטוני מצד אחד, ומה שמתרחש בין האדם לבין היסוד המוסיקלי-לשוני מצד שני, כאשר אלו מבטאים עצמם בגוף האתרי ותופסים הודות לכך את הגוף האסטרלי, ומועתקים אז ממקומם הטבעי אל הפריפריה, אל העולם החיצון. עקב כך נוצר כל אשר נעשה באמצעות האצבע ברישום ובציור וכן הלאה. זה הדבר ההופך את אמנות הציור לאמנות הפועלת יותר בסביבתו של האדם. הרושֵם והאמן הפלסטי חייב לעבוד יותר מתוך הכישרון הפנימי, בעוד שהמוסיקאי חייב לעבוד יותר מתוך ההתמסרות לעולם.

כל המתבטא בציור וברישום, שאליהם אנו מחנכים את הילד כשאנו נותנים לו ליצור צורות וקווים, הוא מלחמה המתרחשת לחלוטין מעל לפני השטח, מלחמה המתרחשת בין שני כוחות: הכוח האחד פועל מבחוץ פנימה והשני מבפנים החוצה. הכוח הפועל מבפנים החוצה שואף בלא הרף לפרק את האדם. הוא שואף להמשיך את בניית האדם, להמשיך אותה לא בצורה חזקה אך בדרך עדינה. עלי לבטא זאת בצורה קיצונית במקצת אף כי אין זה כה חזק, אך כשאני מגזים באורח כה קיצוני תבינו למה אני מתכוון – הכוח הזה הפועל מבפנים החוצה שואף לנפח את עינינו, להפוך אותנו לראש, להגדיל את אפנו ואת אוזנינו. כל זאת שואף להתנפח כלפי חוץ. קיים עוד כוח נוסף, השואב אותנו מן העולם החיצון ובכך מתגונן כנגד ההתנפחות הזו. וכשאנו מותחים ולא קו אחד, כשאנו רושמים דבר מה, זהו המאמץ לסכל מן העולם החיצון את מה ששואף לעוות את צורתנו מבפנים כלפי חוץ. אנו בני האדם מבצעים בציור, ברישום ובגרפיקה תנועת-רפלקס מסובכת. בעת שאנו מציירים או כשעומד מולנו בד הציור, מתקיימת לנו בתודעה מעומעמת משהו ההרגשה: אתה מונע מדבר מה הנמצא בחוץ מלהיכנס לתוכך. בצורות ובקווים את מקים קירות עבים או גדרות-תיל. בציור אנו מקימים למעשה גדרות-תיל כאלה, שבעזרתם אנו לוכדים דבר מה השואף להרוס אותנו מבפנים, ואיננו מניחים לו להגיע במהירות המספקת לפעולה. לכן פועלת הוראת הציור בצורה הטובה ביותר כאשר אנו לומדים אותה מתוך בני האדם. אם אתם לומדים איזו תנועה צריכה לבצע היד כאשר בהוראת האוריתמיה לילדים אתם עוצרים את הצורות, את התנועות הללו שהם רוצים לבצע, אז עצרתם את הקו השואף לפעול בצורה הרסנית, ואין הוא פועל עוד בצורה הרסנית. כשאתם מתחילים איפוא, לתת לילדים לצייר את הצורות האוריתמיות ולהוביל את הציור ולאחר מכן גם את הכתיבה מתוך הצורות הללו, תעשו דבר מה שהטבע האנושי רוצה למעשה, הקשור להתהוותו וישותו של הטבע האנושי. וזאת עלינו לדעת גם באוריתמיה: בגוף האתרי יש לנו תמיד נטיה לבצע אוריתמיה. זהו דבר שהגוף האתרי עושה פשוט מתוך עצמו. אוריתמיה אינה אלא קריאת מכלול התנועות של מה שהגוף האתרי רוצה לעשות. הוא מבצע הלכה למעשה תנועות אלו, ומעוכב מכך רק כשאנו מבצעים אותן בגוף הפיסי. כשאנו מבצעים אותן בגוף הפיסי הן נעצרות בגוף האתרי ופועלות עלינו בחזרה, ובכך פועלות באורח מבריא על האדם.

זה הדבר הפועל באדם כלפי חוץ בדרך מסוימת גם בצורה היגיינית-תרפויטית וגם דידקטית-פדגוגית. אלו הם דברים המובנים רק כשאנו יודעים: דבר מה השואף לצאת לאור במערך האתרי של האדם, מעוכב ונעצר בפריפריה מתוך תנועותיו של הגוף הפיסי. בפעם הראשונה מעוכב אלמנט בעל אופי של רצון באוריתמיה, ובפעם השניה אלמנט אינטלקטואלי יותר ברישום ובציור. אך לאמיתו של דבר התהליך הוא כזה שאלו הם שני קטבים של אותו דבר עצמו.

אם אנו מרגישים באמת תהליך זה ומגשימים אותו ביכולת ההוראה הרגישה שלנו, תהיה ברשותנו ההרגשה השלישית לה אנו נזקקים, ההרגשה האמורה לחדור אותנו תמיד במשך ההוראה בבית הספר היסודי: ההרגשה שכאשר נכנס האדם לעולם הוא חשוף למעשה לדברים שעלינו להגן עליו מפניהם באמצעות ההוראה. לולא כן הוא יזרום בצורה חזקה מידי אל העולם. לאדם יש תמיד נטיה להפוך לשברירי, להפוך את מרכיביו לבעלי רככת, להפוך לגְנוֹם. וכאשר אנו מדריכים ומחנכים אותו אנו מעצבים בו צורות. את הצורות הללו אנו מקבלים אל הרגש בצורה הטובה ביותר כאשר אנו עוקבים כיצד עושה הילד את הרישום – אך אנו מחליקים זאת במידת מה, כך שלא ייווצר מה שהילד רוצה וגם לא מה שאני רוצה, אלא תוצאה של שני הדברים. אם עולה בידי להחליק את מה שהילד רוצה לבצע באצבעות, ולהכניס לזאת את תחושת ההשתתפות שלי עימו כך שתחושותיי חיות במשותף עם הילד, מתקבל מכך הטוב ביותר. כשאני משנה זאת לתחושה ומחדיר בה את עצמי, התוצאה היא הגנת הילד מפני גדילה חזקה מידי יחד עם העולם החיצון. עלינו לאפשר לילד לגדול לאט אל העולם החיצון, ואסור לנו לתת לו לגדול אליו מהר מידי. אנו מניחים מעל הילד כל הזמן יד מגוננת – וזוהי ההרגשה השלישית.

יראת-כבוד, התלהבות והרגשה מגוננת – אלו הם שלושת הדברים המהווים, ניתן לומר, את סם החיים, את התרופה האולטימטיבית בנפשו של המחנך והמורה. ואם מבקשים ליצור באורח חיצוני אמנותי דבר מה כמו קבוצה להגשמת אמנות ופדגוגיה, חייבים ליצור את שלושת אלה:

יראת כבוד בפני מה שמקדים את קיומו של הילד.

הסתכלות נלהבת על מה שבא בעקבות הילד.

תנועה מגוננת בעבור מה שהילד חווה.

בעיצוב זה של טבע המורה תתאפשר בצורה הטובה ביותר גם ההתגלות החיצונית של המורה.

אלו הם גורמים שמתוכם ניתן לראות כיצד הדברים שנאמרים מתוך היסודות האינטימיים של סודות העולם מורגשים תמיד כבלתי מספקים כאשר הם נאמרים בשפה הקונבנציונלית. אם חייבים לאמור דברים מעין אלו באמצעות השפה החיצונית, מתקבלת ההרגשה כי נחוצה כאן השלמה. כאן נותר תמיד דבר מה שבו חייבת צורת הדיבור המופשטת יותר לעבור לצורת דיבור אמנותית. לכן רציתי להביא לנקודת סיום זו.

את זאת עלינו ללמוד. עלינו ללמוד לשאת בקרבנו משהו מהלך הנפש של העתיד, שייווצר מכך שרכישת המדע גרידא תגרום לאדם לראות את עצמו כמעין בעל מום מולד מבחינה נפשית-רוחית. מי שהוא מדען בלבד יהיה חסר את הדחף להתמיר את היסוד המדעי ליסוד אמנותי – ויהא זה אפילו רק בעיצוב המחשבות. רק ביסוד האמנותי תופסים את העולם. אך תמיד ניתן לומר: מי שמגלה את הטבע על סודותיו, חש מאליו כמיהה לאמנות. עלינו לרכוש את ההרגשה: כל עוד אתה מדען בלבד אינך אלא חובבן שוטה! רק כשאתה מעצב מחדש את האורגניזם הנפשי-רוחי-גופני שלך, כאשר הידע שלך נוטל צורה אמנותית, תהפוך לאדם. לאמיתו של דבר תוביל התפתחות העתיד – ולכך צריכה לפעול הפדגוגיה – מתפיסה מדעית לתפיסה אמנותית של העולם, מבעל מום לאדם מלא.

—————————————————————————————–

  1. שבת אינדיאני בברזיל, שאנשיו נוהגים לשים עגילים ונזמי עץ באוזניהם ובשפתם התחתונה, הכוונה לפרימיטיביים. (המתרגם).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *