רודולף שטיינר

דורנאך 5-10/10/1923 GA229

מהדורה חדשה מתוקנת 

תרגום מאנגלית : עלי אלון

עריכה והקלדה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – הספר מכיל את צילום הלוחות שצייר רודולף שטיינר – ראו כאן

הרצאה 2   6/10/1923

אימגינציית חורף

גבריאל

חג המולד

האמנות, אינה יכולה לחוות, למעשה, משהו אחר מלבד שחזור חישתה של ישות אנוש בזיקתה אל היקום הכביר. כמובן שאת הדבר הזה ניתן לחוות בדרגות שונות ומנקודות ראות שונות. אך בדרך כלל, רק יצירת אמנות היא היוצרת התרשמות זו בנפש אנוש; דרך יצירת האמנות עשויה הנפש להיפקח לסודות הקוסמוס. והיום, בהיותנו בהשראת אותה רוח בה למדנו את העונות אתמול, שהגיעה לשיא בתמונת מיכאל והדרקון, היום נמשיך הלאה במהלך השנה.

יודעים אנו, ממה שכבר נאמר, שכאשר מתקרב הסתיו קיימת מעין נשימה פנימה של האדמה. הישויות האלמנטריות נמשכות אל חיק האדמה. הללו, שיצאו בעיצומו של הקיץ ושבו בהתקרב חג מיכאל, נמשכות מטה מטה, עד שמתלכדות הן במעמקי החורף באינטימיות מרבית עם האדמה.

מכל זה עלינו להכיר בכך שבחורף, יותר מכל, מהווה האדמה ישות בעלת תכולה עצמית, המכונסת בתוך עצמה. היא מכנסת לעצמה מתוך הקוסמוס את כל מה שזרם ממנו במשך עונת הקיץ, ובמיוחד את זה עם הטבע הרוחי. וכך האדמה עצמה, במעמקי החורף, יותר מאשר בכל זמן אחר, מהווה את ישותה המהותית. וכדי ליצור תשתית יציבה ללימודינו העתידיים אודות ישות האדמה בעונת החורף, אל לנו לשכוח, שכאשר מחציתה של האדמה חווה עונת חורף, חווה מחציתה השניה קיץ. את הדבר הזה עליכם לזכור בבסיס נפשכם.

ברם, כעת אנו סוקרים חלק אחד מן האדמה בהתקרב עונת החורף. כאן מגלה האדמה את עצם מהותה במשמעות העמוקה ביותר, את הדבר העושה אותה לאדמה באמת ובתמים. הבה ונביט באדמה זו. קיים גרעין האדמה המוצק, המראה בתחילה את פני שטחו החיצוני בלבד, אך זה מכוסה על ידי ההידרו-ספירה, על ידי המאסה המימית של האדמה. היבשות כמו-צפות במאסה הענקית של המים ורשאים אנו אף לצייר לעצמנו מאסה מימיית זו כמשתרעת הלאה לתוך האטמוספרה. כי האטמוספרה מלאה תמיד באלמנט המימי, שלבטח הינו דליל הרבה יותר מאשר מי הים או מי הנהרות, אך למעשה, לא קיים קו תחום ברור באלמנט המים בעלותנו מן הים אל האטמוספרה. ועל כן, בהציגנו בדיאגרמה את מהות האדמה בהתייחסות זאת,^[1]* כי אז לפנינו הבא להלן: כאן גרעין האדמה במרכז ומסביב לו מצוי אזור המים (כחול), אך עלי לציין כמובן את היבשות וכולי לפי בליטותיהן. יהיה זה מגוחך ומוגזם, כי אל להן לבליטות לעשות רושם רב יותר מאשר חספוסיו של תפוז, למשל. לאחר מכן עלי לצייר מסביב לכך את מה שתיארתי כהידרוספירה, כמסה מימית באטמוספרה. הבה ונסתכל בספירה זו (אדום) ונשאל את עצמנו: מהי למעשה? – היא לא התהוותה סתם כך מעצמה; אלה הם מים שבפנים הקוסמוס והם מקבלים מהקוסמוס כולו צורה זו בה מתגלים הם אלינו. אך ורק מפני שהקוסמוס משתרע לכל הכיוונים כספירה, נראית מאסת המים-אויר עגולה וספירלית.

מכל מקום, דבר זה מפעיל כוחות חזקים על האדמה כולה. אילו היינו רואים את האדמה מכוכב לכת אחר כל שהוא, כי אז מופיעה היתה לעינינו כטיפת מים ענקית ביקום, בה היו כל מיני בליטות. היבשות היו מופיעות בגוונים שונים משהו זו מזו; אך כולן יחד היו נראות לעינינו כטיפת מים ענקית ביקום.

עתה נדבר אודות העובדה הזאת בשלמותה מנקודת ראות קוסמית. מהי טיפה זו הנראית כטיפת מים ביקום? מהי למעשה? הריהי דבר הנוטל את צורת הטיפה אשר לו, מן הקוסמוס כולו ומקשרי הזיקה אשר לו.

כשניגש אדם לעניין מנקודת ראות מדעית-רוחית, כשהוא נכנס לאימגינציה ולאינספירציה, אותו אדם מגיע למעשה לידיעת מהותה של טיפה זו. כי טיפה זו אינה אלא טיפה ענקית של כספית; אלא שחומר כספיתי זה קיים במצב דליל באורח קיצוני.

העובדה שמצב קיצוני זה של דלילות הוא אפשרי, הוּכחה בדייקנות בעבודתה של הגב' קוליסקו במכון הביולוגי בשטוטגרט, בו בפעם הראשונה נעשה הניסיון לבסס עובדה זו בדקדקנות. שם נתאפשר להכין דלילות ביחס של אחד לטריליון ועל ידי כך לקבוע בדיוק את הפעילויות הקיימות בחומרים שונים בדלילות גבוהה כזאת. מה שהווה עד עתה סברה, גרידא, בהומיאופתיה, באשר לפעילות החומרים בדלילות גבוהה כזאת, עלה כך אל רמת מדע מדויק. אין ספק כיום, לפי העקומות ששורטטו, שפעילותם של החלקיקים הקטנים ביותר נמשכת באורח ריתמי. לא אכנס לפרטים; הספר יצא לאור וניתן עתה לבחון דברים אלה. אזכיר רק זאת שאפילו בספירה של כל המשתייך לממלכת האדמה, עניין לנו במצבים קיצוניים של דלילות שעדיין מראים פעילות של ממש. כאן יש לנו עניין בדבר שאודותיו נוכל בעצם לומר: בשימושינו בו בכמות קטנה יחסית הרי אלה מים. אנו שואבים מים בכדינו מן הנהר או מן הבאר ומשתמשים בהם כמים. אלה הם מים, אך למעשה לא קיימים מים שמכילים חמצן ומימן בלבד. זוהי הערכה ראשונה בלבד. כל מים שהם, בכל הנסיבות, חדורים במשהו נוסף ובראש ובראשונה כל מאסת המים של האדמה הינה כספית עבור היקום. הכמויות הקטנות שאצלנו הם אך ורק מים, עבור היקום מים אלו אינם מים כי אם כספית.

וכך יכולים אנו לומר: ראשית דבר, בכל הנוגע להידרוספירה, עניין לנו בטיפת כספית ביקום. בטיפת כספית זאת קבועים כמובן החומרים המתכתיים, ולמעשה, כל שהינו בעל טבע ארצי, ומייצגים את מסות האדמה הממשיות והמוצקות. יש להן נטייה ללבוש צורות המיוחדות להן, כך שאם נסקור את המבנה כשלמות נראה את התבנית הספירלית הכללית, תבנית הכספית. הכספית המתכתית הרגילה מהווה סימבול גרידא, שנוצר על ידי הטבע לסמל את הפעילות הכללית של הכספית. התוצאה היא: תבנית ספירלית באורח מוגדר לחלוטין. בזה קבועות התבניות המתכתיות, הגבישיות, המגישות מגוון עשיר ביותר בצורותיהן. כך שיכולים אנו לומר: לפנינו תבניתיות זו: אדמה, מים ואוויר, וכפי שאמרתי, לתבניות הנטייה לצור תבניות גבישיות בודדות השונות זו מזו בפנימן, וכשלמות להיעשות ספירליות.

אף בהסתכלנו באוויר, באטמוספרה, המקיפה את האדמה, אין אנו יכולים לדבר אודות אוויר בלבד. כי תכופות, לאוויר זה יש נטייה להכיל שלב או דרגת חום. הוא חדור בחום. וכך עלינו להוסיף, אפוא, את האלמנט הרביעי את החום הממזג עצמו באוויר.

והנה, חום זה החודר לאוויר מעל, חום זה מכיל בו בראש ובראשונה, כשזור מהקוסמוס, תהליך גופריתי. כך שרשאים אנו לומר אף זאת: בהשגרו מן הקוסמוס מגיע תהליך גופריתי. לתהליך הגופריתי מתווסף התהליך הכספיתי, כפי שתיארתיו בפניכם באוויר המימי. חמימות האוויר היא התהליך הגופריתי. האוויר הפנימי הוא התהליך הכספיתי.

הבה ונתקרב עתה לחלקה הפנימי של האדמה. בהתאם למה שנוטה האדמה להוות למעשה, מגיעים אנו כאן לתחליף יוצר-החומצה ובמיוחד, היות ומן החומצות נוצרים המלחים, לתהליך יוצר המלחים. וכך, בהביטנו אל-על מסתכלים אנו למעשה, בתהליך הגופריתי. בהבחיננו בנטייה זו של האדמה לצור עצמה אלי טיפה קוסמית, מסתכלים אנו, למעשה, בתהליך הכספיתי. לבסוף, בהפנותנו עינינו מטה אל עפר האדמה, שבעונת האביב שולח לעומתנו חיים נובטים ומנצים, מביטים אנו בתהליך המלחי. תהליך מלחי זה באמת חשוב מאוד לחיים הנובטים ומנצים. כי שורשי הצמחים, בכך שמתהווים הם מן הזרעים, תלויים בצמיחתם כולה בזיקתם אל המלחים, אל התהוות המלחים בקרקע האדמה. דבר הימצאותם של מלחים באדמה במשמעות הרחבה ביותר, המשקעים בתוך האדמה, כל זה נותן חומר מחיה לשורשים. דבר זה הוא העושה את השורש, המהווה יסודם הארצי של חיי הצמח.

כך, כשניגשים אנו לאדמה, מגיעים אנו לתהליך המלחי. את זה עושה האדמה עצמה במעמקי החורף. בעונת הקיץ, לעומת זאת, מעורבים הדברים זה בזה. כי בקיץ מזנק התהליך הגופריתי באוויר; תהליך גופריתי קיים גם בברק וברעם וחודר מטה מטה עד כי מהלך כל העננות כולה רווי גופרית. או אז באים הננו לתהליך החל בעונת מיכאל, כאשר הברזל דוחה תהליך גופריתי זה, כפי שסיפרתי אתמול. והנה לנו שוב התהליך המלחי המתמזג באטמוספרה במשך הקיץ; כי הצמחים, בהיפקחם ותוך צמיחתם, נושאים את המלחים דרך עליהם ופריחתם אל הזרעים. כמובן, מוצאים אנו את המלחים הללו בחלקים שונים ביותר. מתלכדים הם באתר, חודרים הם בשמני התמצית האתריים; הם מגיעים עד התהליך הגופריתי. המלחים נישאים מעלה דרך הצמחים. הווייתם אף יוצקת עצמה חוצה להם ומתמזגת בהווית האטמוספרה. וכך, בגבהיי הקיץ, יש לנו התמזגות של האלמנט הכספיתי המצוי כאן תמיד באדמה, עם האלמנטים הגופריתי והמלחי. באמצע הקיץ, בעומדנו פה על האדמה, בולט למעשה ראשנו, לתוך תערובת גופרית, כספית ומלח, בה בשעה שהכניסה לחורף מציינת בפירוש שכל אחת ממהויות אלה, מלח, כספית וגופרית, לובשת את מהותה הפנימית שלה.

המלחים פורשים אל מעמקיה של האדמה. בספירת המים מכריזה על עצמה מחדש המאסה הפנימית, בנטייתה ליטול צורה גלובולרית ביצירתה: כיסוי השלג הספירלי או לפחות ספירלי-אזוטרי, ציון חיצוני למעגליות, לכדוריות של מאסת המים. ניתן לומר שהתהליך הגופריתי פורש כך, שבתקופה זו לא קיימת נחיצות רבה לראות בתהליך הגופריתי משהו מיוחד. לעומת זאת, במקום התהליך הגופריתי מופיע משהו אחר במעמקי החורף. הצמחים מתפתחים מן האביב ועד הסתיו. הם עוברים למצב זרעי. מהו, למעשה תהליך הזרע? בדרכם של הצמחים אל הזרע מתחולל בטבע החיצון מה שאנו עושים, באורח אנושי אדיש ומתמשך, בהשתמשנו בצמחים כבאמצעי תזונה. אנו מבשלים את הצמחים, והנה התפתחות זאת אלי הפריחה ואלי יצירת הזרע הינה בישול טבעי; הוא יוצא לכיוון התהליך הגופריתי. הצמחים גדלים אלי התהליך הגופריתי. ניתן לומר שהם רוויי גופרית בעוצמת יתר כשמגיע רום עיצומו של הקיץ. ובהתקרב הסתיו מגיעה הבערה לסיומה.

כמובן שבעולם האורגני שונה הכל ממה שרואים אנו בתהליך האב-אורגני החומרי שמחוץ לגוף החי. אולם תוצאתה של כל בעירה: יצירת אפר. ולמה שמופיע כתצורת מלח מכיוון אחר לגמרי, בו כמו-נדרשת תצורת המלח ע"י פנים האדמה עצמה, מתווסף מה שנופל על הקרקע מזרעי הצמחים ומפריחות הצמחים, בתהליך הבשלה או בעירה זה של כל צמח וצמח. דבר זה ממלא תפקיד עצום שבדרך כלל מתעלמים אנו ממנו. מה שמתרחש בתנורינו כשהאפר נופל מטה ממלא תפקיד חשוב על האדמה במהלך השנה. כי בכל התהליך של יצירת הזרע, שהינו ביסודו תהליך בעירה, הווית הזרע נופלת ללא הרף אל האדמה. מאוקטובר ואילך מתמלאת האדמה כולה ביצירת אפר. ועל כן, בסוקרינו את האדמה בעמקי החורף, לפנינו קודם כל הנטייה הפנימית לתצורת מלח, ולאחריה תהליך התהוות הכספית בצורתו המוגדרת ביותר והחרותה בעוצמה; וכפי שבאמצע הקיץ עלינו להפנות את שימת ליבנו לקוסמוס שמעבר לאדמה בתהליך הגופריתי, כן לנו עתה תהליך יצירת האפר.

תהליך התהוות המלח; תהליך עיצוב הכספית; תהליך יצירת האפר. רואים אתם שמה שמגיע כמו-לשיאו לעת חג המולד מכוון מראש מעונת מיכאל ואילך. האדמה מתבצרת בהדרגה עד היותה במעמקי החורף לגוף קוסמי באמת ובתמים, המגלה עצמו בתהליכים של עיצוב הכספית, בהתהוות המלח, וביצירת האפר. מהי חשיבותו של זה עבור היקום?

ובכן, ידידיי היקרים, אם היה על, הבה ונאמר, זבוב, להיעשות לאנטומיסט ולבחון עצם, כי אז היתה לפניו פיסת עצם קטנה מאוד, כי הוא עצמו קטן. בעצם, הוא היה בוחן את העצם מן הפרספקטיבה של זבוב. הזבוב היה מגלה תגליות: כאן לנו עסק במלחים זרחניים, בלתי מגובשים, בחומצה פחמנית, בסידן וכן הלאה. אולם הזבוב האנטומיסט לעולם לא ייווכח לדעת שהחתיכה הקטנה מהווה רק חלק ממבנה עצם שלם. כמובן שהוא עשוי לקפוץ ממקום למקום, אך בחקירת חלקיק העצם הפעוט לא ירחיק לכת מעבר לו. פיסת העצם הקטנה תהווה מגבלתו. כך לא יעזור הדבר לאדם, גיאולוג או מינרולוג, להיות מסוגל לקפץ ממקום למקום כמו זבוב האדמה הענק. הואיל והוא יעשה מה שעושה הנהו כבר באורח מיניאטורי, בבחנו את הנדבכים ההרריים של האדמה שבסיכומו של דבר מייצגים מערכת גרמית. הזבוב לא יתאר את המערכת הגרמית בשלמות, אלא ישבור ויוציא פיסה קטנה בפטישו. נניח שהזבוב האנטומיסט ישבור בפטישו הזבובי הקטן פיסה קטנה מעצם הצוואר. שום דבר ברסיס הקט של חומצה פחמנית, גיר, סידן זרחני, וכולי לא יגלה לו שהכל מהווה עצם צוואר, ועוד פחות מזה שהיא משתייכת לכל מערכת השלד. הוא ישבור פיסה קטנה בפטישו הקט ויתאר אותה מנקודת ראותו הזבובית כשם שהאדם היה מתאר את האדמה שבמקום כלשהו, הבה ונאמר, על הגבעה בדורנאך, היה שובר חתיכת אבן גיר מתקופת היורה ולאחר מכן היה מתאר חתיכה זו בסווגו את מרכיביה לפי מינרולוגיה, גיאולוגיה וכן הלאה. זוהי אותה נקודת ראות זבובית, על אף שהיא מוגדלת כמובן. כמובן שאין אנו מגיעים לאמת בדרך זו. נדרש מאיתנו לראות שהאדמה מהווה חטיבה אחת שבמעמקי החורף מתבצרת ביציבות מרבית בהתהוות המלח שלה, בעיצוב הכספיתי שלה וביצירת האפר.

איזו חשיבות יש לישות האדמה כולה באמצנו לנו את נקודת הראות הקוסמית במקום את "נקודת הראות הזבובית"? איזו חשיבות יש לה אז?

לכל המהווה התהוות המלח במשמעות הרחבה ביותר – התהוות מלחית במשמעות שמתהווה היא כמשקע פיסי, כשם שהמלח המומס יוצר משקע בכוס קטנה של מים, (אינני נכנס עתה לצד הכימי על אף שלא יהיה הבדל כלל בתוצאה אילו נכנסתי) – לכל זה יחודו שלו שהינו שקוף או כמו עביר עבור הרוחי. בכל מקום שמלח בו הרי שלרוחי, במשמעות מסוימת, שדה פעולה פתוח. הרוחי עשוי להיכנס לכל מקום שמלח בו. ועל כן, במעמקי החורף, הודות לעובדה שהאדמה מתבצרת בהתהוות המלח שלה, הודות לכך יש לישויות האלמנטריות המלוכדות עם האדמה, שיכון נעים, הבה ונאמר, בפנים האדמה.

אולם גם כוחות קוסמיים רוחיים אחרים נמשכים פנימה ויכולים לשכון בקרום מלח זה, המצוי בסמוך לפני שטחה העליון של האדמה, בסמוך לפניה. כי בקרום מלח זה, המצוי בסמוך לפני שטחה העליון של האדמה, פעילים במיוחד כוחות הירח.

שרידים מכוחות הירח אודותיהם מדבר אני אליכם תכופות בהרצאות אלה, שנותרו מאחור לאחר היפרד הירח מן האדמה. כוחות ירח אלה פעילים במיוחד באדמה, כי האדמה מכילה בה מלח. ועל כן קיים בסמוך לפני שטחה העליון של האדמה, מתחת למעטה השלג השואף מצד אחד לכיוון, ניתן לומר, טבע הכספית, ועובר כלפי מטה לטבע המלח, בכל זה לפנינו בהתגבשותו חומר המהות הארצי, המלח החדור ברוחיות.

אכן, בעונת החורף, נעשית האדמה הפנימית רוחית, באמצעות תכולת המלח המתגבשת בה. המים, הינו הכספית הקוסמית, נוטלים להם נטייה פנימית לעצב עצמם באורח ספירלי. בכל מקום יכולים אנו לראות נטייה פנימית זו לעיצוב ספירלי. ובזה מתאפשר לה לאדמה בעיצומו של החורף, לא רק להתבצר ולהחדיר את המלח המתעבה ברוח, אלא לטעון בחיות את המהות שרויית הרוחיות ולהנחותה אלי חיים שוקקים. בעיצומו של החורף פני שטחה של האדמה, כחטיבה אחת, חיים הינם. ברוח ובהצטברויות המלח פעילה בכל מקום הנטייה דרך הווית הכספית לשקוק חיים. במשך החורף קיימת התעצמות כבירה של און האדמה שמתחת לפני השטח לפתח חיים, ליצור חיים.

חיים אלה עשויים היו להוות חיי-ירח. כי פעילים שם, כפי שאמרתי, כוחות ירח בעיקר. היו יכולים להיות חיי ירח אך הודות לעובדה שהאפר נושר מן הזרעים מתמלאת היא, כפי שתיארתי, באפר, ובשל זה מצוי משהו בכל המביא את התהליך כולו לרשותה הבלעדית של האדמה.

הצמח שואף כלפי מעלה, אל התהליך הגופריתי. מן התהליך הגופריתי הזה נושר האפר מטה; דבר זה מחזיר את הצמח אל האדמה לאחר ששואף היה כלפי מעלה אל מה שרשאי הנני לכנותו הרוחי-האתרי. וכך לפנינו במעמקי החורף, על פני שטחה של האדמה, לא רק הנטייה לקלוט את הרוח אלי עצמה, להחיות עצמה, אלא אף להסב את האלמנט הירחי להיותו ארצי. הירח שכאן נאלץ, ע"י שרידי האפר הארציים הנושרים, לגלות חיים שאינם מטבע ירחי כי אם מטבע ארצי.

ועתה הבה ונפנה ממה שנגלה בהתייחסותו לפני השטח של האדמה ונסתכל במצוי באטמוספרה בסביבות האדמה. בכל עונה ועונה של השנה, ובמיוחד בעיצומו של החורף, חשוב מאוד לאוויר שקרני השמש תעבורנה דרכו בחום ובאור (על אף שלאור פחות חשיבות למגמתנו הנוכחית), השמש יוצקת קרניה דרך האוויר.

רואים אתם שמדע הטבע רואה כל דבר בתנאי הקיום המבודדים שלו, אך לעולם אין הדבר כך במציאות. האוויר, אומרים המדענים, מורכב מחמצן ומחנקן ומשאר יסודות. אולם, למעשה, אין הדבר כך. אין הוא מורכב סתם מחמצן ומחנקן כי מוקרן הוא תמיד לפני ולפנים ע"י השמש. זוהי המציאות. האוויר נושא בו תמיד את פעילותה של השמש לאור היום. פעילות השמש נישאת אפוא ע"י האוויר. מה מציינת, אפוא, נשיאת פעילות השמש ע"י האוויר? מציינת היא למעשה, שזה המצוי מעל, חפץ להינתק ללא הרף מן האדמה. אילו היו לבדם הללו שתיארתי לפני כן כתהליכי המלח, עיצוב הכספית, ויצירת האפר, כי אז נותר היה הארצי לעצמו. אך שם מעל, הואיל ומה ששואף מעלה מן האדמה נקלט ע"י פעילות שמש-אוויר, מועבר מה שנוטה להיות פעילות אדמה, גרידא, אלי תבנית קוסמית.

הכושר לפעול ביחידות ברוחי החי נלקח מן האדמה. השמש מאפשרת לעוצמתה להיות מוחשת בכל דבר שנובט ומנץ. בראיה רוחית רואה אדם באורח מתמשך, כאן, באזור מסוים שמעל לאדמה, נטייה מיוחדת במינה. על האדמה עצמה מבקש כל דבר להיות ספירלי. וכאן, בספירה שמעל, פעילה הנטייה להישאר במישור. כמובן שהדברים נאלצים לשוב לתצורה ספירלית. אך הספירלי שמעל מתאמץ ללא הרף להתיישר. זה שמעל היה מנפץ, למעשה את האדמה, מפרק אותה, כדי שכל דבר ייעשה לו פני שטח ישרים וקבועים בקוסמוס.

אילו היה אפשרי דבר זה, כי אז נעלמות היו פעילויות האדמה לגמרי ולנו היה מעל אוויר שכזה שבו היו פעילים הכוכבים. דבר זה מבטא עצמו בהדגשה מרובה באדם עצמו. מה יש לנו כישויות אנוש מן האוויר רווי השמש אשר מעל, מה יש לנו מזה כישויות אנוש? אנו נושמים אותו לתוכנו; והודות לעובדה שאנו נושמים אותו לתוכנו, מתפשטת במידה מסוימת פעילות השמש כלפי מטה ואז בעיקר מגעת היא לכיוון מעלה. בראשנו מתרחקים אנו ללא הרף מפעילויות האדמה, ועל כן מסוגל ראשנו ליטול חלק בקוסמוס כולו. ראשנו רוצה היה לצאת תכופות אלי תצורה מישורית זאת.

אילו נדרש ראשנו ע"י תבנית האדמה לבדה ובמיוחד בעונת החורף, כי אז שונה היה כל ניסיון חשיבתנו. כי אז תחושתנו היתה כי מחשבותינו כולן רוצות להיות מעוגלות. אין הן נעשות עגולות, יש בהן קלות מסוימת, כושר הסתגלות, זרימת-מה. דבר זה קיים הודות להכוונה מיוחדת של פעילות השמש. וכאן לפניכם הנטייה השניה: כאן חוצה אלמנט השמש את אלמנט האדמה. דבר זה חלש ביותר במעמקי החורף. אם נרחיק עוד החוצה כי אז ייכנס משהו נוסף. או אז לא יהיה לנו עסק עוד בפעילותה של השמש, כי אם בפעילות כוכבית בלעדית. כי הכוכבים בתורם מפעילים השפעה רבה על ראשנו. כשם שהשמש כמו-מחזירה אותנו אל הקוסמוס, כך יש לכוכבים השפעה עמוקה על ראשנו ומכאן, על כל תבניתנו האנושית. אך מה שתיארתי לכם היום אינו עוד כך, כי האדם שחרר את עצמו במידה מסוימת, בהתפתחותו ובכל התקדמותו, מפעילויותיה של האדמה.

אילו ניטל עלינו לשוב לעידן הלמוריאני ויתר על כן לעידן הפולריאני שקדם לו, מוצאים היינו דברים שונים בתכלית. שם מוצאים היינו את ההשפעה העצומה של כל המתרחש על האדמה, על כל המבנה כולו של ישות אנוש. זוכרים אתם את הדיווח שמוסר אני ב'מדע הנסתר' ^[2]* שלי אודות האבולוציה של האדמה. מוצאים היינו את האדם כשהוא ממוקם בלב-לבן של הפעילויות אשר תיארתי כאן. מחר אתאר כיצד שחרר האדם את עצמו. היום אתאר את הדבר כמו מצוי האדם עדיין בלבן של התהוויות אלה; ולכן מופיע הבא להלן, שהינו זר ופרדוכסלי בעצם לתפישה של ימינו.

רשאים אנו לשאול את השאלה: למה נעשית האם, בהתקרבה לטיפוחה של ישות אנוש חדשה? במקורו של דבר באיחודו של האדם עם האדמה – הרי אלה כוחות ירח של התהוות המלח. (לאחר כל מה שצריך היה להתחולל לפני כן על מנת שישות אנושית חדשה תהא עשויה להתהוות עלי אדמה). הרי אלה כוחות ירח של התהוות המלח, אשר משפיעים בעיקרם על האורגניזם של הנקבה, בהכינו עצמו לטפח ישות אנושית חדשה בפנימו. ועל כן יכולים אנו לומר: בה בשעה שאישה נחשבת באורח כללי לישות אנוש הרי שבעת הגיעה לטיפוחה של ישות אנוש חדשה, עזים ביותר כוחות הירח אשר בה, הואיל והמה כוחות התהוות המלח באדמה. ניתן לבטא זאת באורח מדעי רוחי כדלקמן: האישה נעשית לירח כשם שהאדמה בכללותה, בהגיעה לעת חג המולד נעשית לירח ויותר מכל, מתחת לפני שטחה ממש. אך האדמה אינה מהווה ירח באורח מרבי אך ורק בשרור מעמקי החורף.

נטייה זו של האדמה להיעשות ירח חלה שוב, באורח דומה כשהאישה מכינה עצמה לקבל את הישות האנושית החדשה. ואך ורק בשל כך שהאישה מכינה עצמה כך לקבל את הישות האנושית החדשה, באמצעות נטייה ירחית זו, משתנה אף השפעת השמש כלפיה, כשם ששונה היא בעיצומו של החורף, מאשר מהווה היא בעיצומו של הקיץ. וזה אשר מתהווה באישה בהיותו ישות אנושית חדשה, מצוי כולו תחת השפעתה של פעילות השמש. הודות לעובדה שהאישה נוטלת לתוך עצמה בעוצמה כה רבה את פעילויות הירח, את פעילויות המלח, נעשית היא מסוגלת ליטול לתוך עצמה את פעילויות השמש כשהן נבדלות לעצמן. בחיים הרגילים נקלטות פעילויות השמש ע"י האורגניזם האנושי דרך הלב ומתפשטות על פני האורגניזם כולו. בפרק הזמן בו מתכוננת האישה להביא ישות אנוש חדשה, מתרכזות פעילויות השמש ביצירת ישות חדשה זו. כך שבאורח סכמטי יכולים אנו לומר: האישה נעשית לירח על מנת שיהא לאל ידה לקלוט לעצמה את פעילויות השמש, והישות האנושית החדשה שראשיתה עובר, מהווה במשמעות זו פעילות שמש שלמה. העובר עשוי להתהוות דרך התמקדותן של פעילויות השמש. תפיסות עולם שעלו מתוך ראיה רוחית עתיקת יומין, באורח אינסטינקטיבי ידעו על כך בדרכן שלהן.

באירופה העתיקה שררה פעם השגה יוצאת מגדר הרגיל, וזו היתה: שילד מהווה משהו שונה לגמרי בהיוולדו ובטרם קבלו תזונה ארצית ממה שיהיה לאחר קבלו את טיפת החלב הראשונה, את ראשיתה של התזונה הארצית. להשגות הגרמניות הקדומות היוו הילוד שזה עתה נולד והילד שכבר נטל מזון ארצי מחוץ לגופה של האם, ישויות שונות לגמרי. כי היתה להם תחושה אינסטינקטיבית שהילוד החדש שמש הוא ושדרך ראשית התזונה הארצית נעשה הוא ליציר אדמה. ועל כן ילוד חדש שטרם נטל מזון ארצי כלשהו, לא נחשב כמשתייך לאדמה כלל ועיקר. ושוב, לפי חוקים אוקולטיים שעשוי הנני להיכנס אליהם בפעם אחרת, לאב היתה הזכות, לפי מנהג גרמני קדום להניח לילד (שמיד עם היוולדו היו מניחים אותו בדרך כלל ליד רגלי האב) לגדול או שרשאי היה להמיתו, כי לא הווה עדיין יציר ארצי. לאחר שנטל הילד ולו טיפת חלב אחת, לא היתה לאב הזכות להמיתו כי מאותה עת ואילך נחשב ליציר האדמה. כי כך נועד הוא מן הטבע, מן העולם, מן האדמה, מן הקוסמוס, להיות יציר אדמה. במנהגים עתיקים אלה מצוי משהו בעל חשיבות רבה ועצומה. מכל מקום, בזה מקורה של האמרה: הילד מן השמש הוא. ועל כן אפשר עתה לראות באשה היולדת ילד, ישות שזיקה לה במשמעות העמוקה ביותר לכל התהליכים הארציים. כי האדמה מתכוננת במעמקי החורף בנטיית המלח, היינו, הנטייה הירחית, על מנת שתיטיב לקלוט את אלמנט השמש. או אז מתפשטת האדמה אל מעבר לאלמנט השמש, אל שמי השכינה, לשם משתייך אף הראש האנושי. ועל כן רשאים אנו לומר: על מנת שנביא בפני נפשנו באורח נאות את תמצית המהות של הילד ישוע, שנועד לקלוט את אל עליון לתוכו, הבה ונתבונן בזה מקרוב. הבה ונתבונן בדמותה של מרים ונראה שראשה מייצג כצורך, משהו שמימי בהבעתו בכל קוויו ותוויו. ונוכל להצביע על כך שמרים מתכוננת לקלוט לפנימה את השמש, את הילד; את השמש בנגיהת קרניה דרך האטמוספרה. וברדתנו מטה, בדמותה של מרים, לפנינו האלמנט הארצי ירחי. דמו נא לעצמכם שעומד אני להציג את הבא להלן: כאן האלמנט הארצי הירחי, הצף מתחת לפני האדמה. ובצאתנו אל הקוסמוס יהא עלינו להציג את קרינתו של האדם אלי הקוסמוס, כמו היתה האדמה עצמה שולחת נגוהות של כוכב ארצי שמימי אל המרחבים העצומים. ראשה של מרים דומה לכוכב הזוהר סביב, ומשמעותו של זה בשפת אנוש, שבקלסתרה, בכל תווי פניה, באה לידי ביטוי קרינתו של כוכב. אם נפנה, לאחר מכן, את שימת לבנו אל החזה, יהיה לנו כל שזיקה לו לתהליך הנשימה: אלמנט השמש-הילד בהתהוותו מן העננים האפופים קרני שמש הנמזגות בהם באטמוספרה.

וברדתנו מטה נבין את הבא לידי ביטוי בכוחות של התהוות המלח, בתדמית-ירח, הבאים אצלנו לביטויים באורח חיצוני בהביאנו את הגפיים לדינמיקה של האדמה ובהניחנו להם להתרומם מעל לאלמנט הירחי שבהתהוות המלח של האדמה. כאן לפנינו האדמה, כפי שמתהווה היא באורח פנימי, אם רשאי אני לבטא זאת כך, ירח בלבוש נאצל.

למעשה, עלינו להבהיר זאת בהשתמשנו לשם כך במעין גוון מצבעי הקשת. כי אם מסתכלים היינו מן הקוסמוס אל האדמה, היה נראה לנו בראיה הזוהר של הכוכבים על האדמה עצמה, כמו מנצנצת האדמה על פני שטחה בצבעי הקשת. מעליה, בהיותם כפופים תחילה לדינמיקה הארצית, מצויים נדבכי הגפיים של האדמה ושל משיכת האדמה. בזה מצוי דבר שניתן להביעו אך ורק בלבוש שקפליו מכנסים בהם את כוחות האדמה. וכך לפנינו הלבוש המשתפל כלפי מטה במשמעות הכוחות הארציים; יהא עלינו להוסיף לציור את הירח עצמו אילו רצינו להשתמש בו כסימבול. אך האלמנט הירחי מובע כבר בתבנית הארצית.

בהתרוממנו עוד, קולטים אנו את אשר מגיח מן האלמנט הירחי. רואים אנו את העננים האופפים ראשי אנוש רבים השואפים כלפי מטה; אחד מן הראשים האנושיים מתעבה להיות השמש בשבתו על זרועה של מרים; הילד ישוע. וגבוה יותר יש להשלים את הכל בזוהר הכוכב הבא לידי ביטוי בהבעתה של מרים.

כשמבינים אנו את מעמקי החורף, כיצד מהווה הוא עבורנו את זיקתו של הקוסמוס לאדם, לאדם הקולט את כוחות הלידה באדמה, הרי שלא קיימת שום אפשרות אחרת מלבד להציב אישה זו בעצם תבנית זו, מחוץ לעננים, מושתת בכוחות האדמה; כשכוחות ירח מתחת, כוחות השמש במרכז ומעל, לכיוון הראש – כוחות הכוכבים. מתוך הקוסמוס עצמו בוקעת ועולה תמונתה של מרים עם ישוע התינוק.

בהביננו את הקוסמוס ובחפצנו לייצג את כוחותיו היוצרים בתמונה, אנו מואצים אל הייצוג האמנותי של מיכאל והדרקון שציינתיו אתמול וכך יכולים אנו לצרף את כל מה שחשים אנו בחג המולד, בתמונה של האם מרים עם תינוקה, שבזמנים קדומים ובמיוחד במאות הראשונות של הנצרות, ריחפה כה רבות לפני האמנים ושהדיה האחרונים נשמרו וננצרו, באבולוציה האנושית, במאדונה הסיסטינית של רפאל.

מאדונה סיסטינית זו של רפאל נבראה מידע הטבע והרוח התמים והנעלה של זמנים קדומים. כי זוהי תמונה מאותה אימגינציה שברשותו של אדם אשר מעביר עצמו באמת ובתמים בחזות פנימית אל רזי החיים השזורים בחג המולד עד שהווים הם לו תמונה חיה.

וכך רשאים אנו לומר: על מהלך השנה לחיות, עבור החזות הפנימית, באימגינציות מוגדרות למדי שהוד והדר להן. כשיוצא אדם בישותו כולה אל העולם צריכה התקרבותו של הסתיו להיות לו האימגינציה של קרב מיכאל והדרקון. את הדרקון יש להציג באלמנט גופריתי בלבד; כששכבות הגופרית נראות בדמות הדרקון. וחרב מיכאל מתרוממת כשהוגים אנו בברזל המטאורי המתרכז ומתלכד בחרב זו. כך אף עולה, מתוך מה שיכולים אנו לחוש ולחוות לעת חג המולד, תמונתה של מריה, שבשמלתה מקופלים כוחות האדמה. בה בשעה שבאזור החזה (הציור של רפאל מראה זאת בבירור עד לפרטי הפרטים) על לבושה להיות מעוגל ובעל תכולה, עליו להיעשות דמוי-כספית עד כדי שתהא לאדם תחושת היותו מכונס בפנים. זהו הפתח לכוחות השמש. והילד ישוע התם, שיש לחשוב אודותיו כמו לא נטל שום מזון ארצי, הוא מהווה פעילות השמש עצמה בשבתו על זרועה של מרים. מעליהם פעילות הכוכבים המנצנצים. כך עלינו למסור את הראש של מרים בנצנצו מבפנים בזוהר כוכבי. עלינו להציג את ישוע הילד שעל זרועה של מרים כמופיע מתוך העננים בעדנה אוהבת, במעגליות ספירלית, כמכונס באורח פנימי ומתחת, עלינו לתת ללבוש, הנמשך מטה ע"י גרביטצית האדמה, לבטא את מה שעשויה להיות משיכת האדמה.

ניטיב לעשות אם נביע זאת בגוונים ואז תתייצב בפנינו התמונה הבוקעת ועולה באימגינציה קוסמית לעת חג המולד, אשר בה ועמה נוכל לחיות עד עת הפסחא, אשר בה שוב, מתוך ההקשרים הקוסמיים, תוכל לעלות אימגינציית הפסחא אודותיה נדבר מחר.

רואים אתם מזה, שהאדם מפיק את האמנות משמי השכינה ואת הקשריה מוצא הוא באדמה. אמנות אמיתית היא זו שהאדם חווה בקוסמוס הפיסי-נפשי-רוחי המגלה עצמו אליו באימגינציות כבירות. ועל כן, כדי להבהיר את כל המעורב במאבק הפנימי לפיתוח תודעת העצמיות מתוך תודעת הטבע, אין על האדם אלא ליטול את התמונה הנהדרת של מיכאל עם הדרקון; וכדי להביא לידי הבהרה את כל מה שעשוי לפעול מן הטבע אלי נפשו בעצומו של החורף, לפנינו תמונת האם עם הילד כפי שתיארתיה זה עתה – בהיותה מוצגת לפני נפשנו באורח אמנותי, אימגינטיבי. לסקור את מהלכן של עונות השנה, משמעותו לעבוד עם האמן הקוסמי הגדול, על מנת שדברים אלה שאותם חוקקים שמי השכינה על האדמה, יתחיו בפנימנו בתמונות כבירות – שמתפתחות עד היותן הוויות מציאות ללב האדם. וכך עשוי מהלכה של השנה לעלות לפנינו בארבע אימגינציות: אימגינציית מיכאל, אימגינציית מרים, וכפי שנראה מחר ובהרצאות הבאות אימגינציית הפסחא, ואימגינציית יוחנן הקדוש.

—————————————————————————————

1. * את השרטוטים, ששרטט רודולף שטיינר בגיר צבעוני, לא ניתן למרבה הצער לשחזר. בסוף הספר מופיעים צילומי הרישומים בלוחות בשחור לבן. ↑
2. * מדע הנסתר בקוויו העיקריים – רודולף שטיינר. הוצאת מיכאל ↑