רודולף שטיינר

GA 134

שש הרצאות שרודולף שטיינר נתן בהנובר, 27 בדצמבר 1911 עד 1 בינואר 1912.

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה 3 29.12.1911

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

סודות החיים. הפרעה באיזון דרך החתך הקיים.

החיבור הבלתי סדיר של ארבעת האיברים של הישות האנושית.

מההרצאה של אתמול יכולתם לראות שיש קשר בין הגוף הפיזי של האדם לבין מה שאנו מכנים עולם החושים. ראינו איך הגוף הפיזי האנושי עשוי מאותו החומר שאנו מוצאים בעולם החושים מחוץ לנו – החומר שדיברנו עליו אתמול, ושזיהינו אותו כשייך לטבע הרצון. בעולם החושים מחוץ לנו ובגוף הפיזי גם כן, נמצא הרצון השולט הפעיל. לפיכך, במובן זה, נכון לומר שהגוף הפיזי של האדם הוא חלק מהעולם החיצוני של החושים. תזכרו שהימשכנו ודיברנו על כך שמאחורי עולם החושים נמצא עולם של לידה ומוות, ובעולם זה מצאנו חוכמה; מצאנו שניתן לתאר את צורתו האמיתית כחוכמה שולטת פעילה. ומה שמכונה גוף אתרי למעשה מורכב מסובסטנציה של חוכמה. לגוף האתרי ולגוף הפיזי של האדם הוחדר משהו נוסף: הם מכילים בתוכם גוף אסטרלי ואני; כי כמו שידוע לנו, האדם, כפי שאנו פוגשים אותו על האדמה, הוא צירוף של גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני.

כעת יהיה עלי להפנות את מחשבותיכם לעניין שיהיה אולי קצת קשה, אבל ברגע שתפסנו אותו, יעזור לנו מאד בהבנת העולם, ובמיוחד בהבנה של טבע האדם עצמו. אתם תהיו מוכנים לקבל את ההנחה שברגע מסוים, הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני בוודאי חוברו ועוצבו כשלם אחד. העובדה היא שאם אדם שפיתח ראיה רוחית מנסה להתבונן באופן בו מחוברים ארבעת האיברים של ישות האדם, הוא יקבל את הרושם – נראה בהמשך מדוע חשוב לבחון רושם זה – הוא יקבל את הרושם שהם מחוברים בצורה לא סדירה. באדם של היום אנו מוצאים אותם מחוברים כך שאנו חייבים להגיע למסקנה שמתישהו נכנס לשם אי-סדר או הפרעה. זוהי עובדה משמעותית שחייבים לשים לב אליה – שהחקירה של ארבעת האיברים של ישות האדם מובילה למסקנה שהם אינם נמצאים אחד בתוך השני כפי שהיו בהתחלה, אלא שמתישהו הופיע שיבוש. זה הרושם שמתקבל.

כאן יש לנו שוב הזדמנות לראות איזה עומק אין-סופי קיים באמיתות הראשוניות של הדת, לו רק נבין אותן נכון. כי מה שכינינו הפרעה או שיבוש מתואר נפלא בתנ"ך במילים של לוציפר, כאשר הוא מנסה לפתות את האדם. הוא אומר: "נפקחו עיניכם, והייתם … יודעי טוב ורע." במילים אלה יש אמת עמוקה מאד. אנו לא אמורים להבין שרק העיניים ייפקחו. העיניים כאן מייצגות את כל החושים. אם אנו מבינים נכון את דברי לוציפר אנו יכולים לבטא אותם כך: "כל החושים שלכם יעבדו שונה מהאופן בו היו עובדים לו הייתם הולכים אחרי האלים ולא אחריי" – כלומר אחרי לוציפר. עקב ההשפעה של לוציפר, יש לחושים דרך פעולה אחרת מאשר הייתה להם ללא השפעה זו. היום קשה מאד לאדם לדמיין איך פועלים החושים, וכאשר אנסה כאן להבהיר איך החושים היו פועלים ללא השיבוש שהופיע באמצעותו של לוציפר בחיבור בין ארבעת האיברים של ישות האדם, יהיה עלי לומר משהו שייראה לכם אבסורדי. זה חייב להישמע אבסורדי, מפני שכמעט אי אפשר להאמין שהפעילות המקורית הנכונה של החושים הייתה שונה מהפעילות אותה אנו חווים בחושים כיום. לו שאלתם את השאלה: למה באמת נועדו העיניים של האדם? אז מה יותר טבעי ומובן מאליו מאשר התשובה: ברור, כדי לראות. ובמובן זה, יהיה זה בהחלט מוצדק אם נקרא לאדם טיפש אם הוא יאמר שהעיניים לא נועדו כדי לראות. אך למעשה, אם נחזור להתחלות של האבולוציה של האדמה, נגלה שהעיניים של האדם לא היו שייכות ליכולת הראיה; זה שהן רואות היום היא התוצאה של הפיתוי של לוציפר. כך הדבר. יכולת הראיה שיש לאדם לא הייתה אמורה לעבור דרך העין ולצאת אל מעבר כדי להגיע ל"דברים"; אילו הכול היה מתרחש על פי המטרות המקוריות של האלים, מה שהיה צריך לקרות הוא שבכל פעולה של ראיה, האדם היה נעשה מודע ישירות לעין שלו – כלומר הוא לא היה רואה את האובייקט החיצוני, אלא היה מרגיש וחווה את עינו שלו. הוא היה נעשה מודע לפעילות המתרחשת בעין עצמה. כפי שזה קורה היום, הוא לא מודע לזה. הוא מודע רק למה שקורה באמצעות הפעילות שבעין, הוא מודע לאובייקט החיצוני שהוא פוגש. למעשה, הוא היה צריך להיות מעורב בראיה בשלב הרבה יותר מוקדם, ולא רק כאשר הראיה מגיע לאובייקט; כבר בעין הוא היה צריך להיות מודע לעצמו. הפעילות של העין – זה מה שהוא היה אמור להרגיש.

במקרה של העין, כמעט ולא ניתן כיום לחוות חוויה כזו, אלא אם כן האדם עבר התפתחות אוקולטית מיוחדת. עם היד זה אפשרי. האדם יכול לפחות להבדיל ולדעת האם הוא תופס חפץ עם היד שלו, או האם היד שלו פשוט זזה חופשיה ללא מטרה. במקרה השני, הוא מודע רק לפעילות של היד עצמה. אבל אם היום אדם מכוון את יכולתו לראות אל העין, הוא לא רואה דבר. זה המצב אצל האדם של היום. אולם זאת לא הייתה התוכנית המקורית. הכוונה הייתה שכאשר האדם מתבונן בעין או באוזן או בכל אחד מאיברי החישה שלו, הוא יקלוט את הרצון השולט שדיברנו עליו, הוא ממש ישחה בתוך הרצון השולט, ויזהה את העובדה מהאופן המיוחד בו הוא משפיע על עיניו, וכו'. כלומר, החוויה שלו עם העין הייתה דומה בכל מובן לחוויה שלו עם היד. כאשר אתה אוחז בחפץ, אתה מגלה אם הוא קשה או רך, לפי האופן בו הוא מגיב למגע שלך. אבל אתה מודע כל הזמן למה שאתה עושה עם היד שלך. כך הדבר היה אמור להיות גם לגבי העין. אבל זה היה קורה רק אם הגוף האתרי היה מחובר לגוף הפיזי בצורה נכונה. רק אז היינו יכולים לקלוט את העין שלנו ישירות ולהרגיש את הקשר שלה עם הרצון השולט. אך הגוף האתרי אינו מחובר נכון לגוף הפיזי. זוהי העובדה המשמעותית שעלינו להכיר. אבל זאת רק דוגמא אחת להפרעה הקיימת בישות האדם. אין אף איבר אחד בישות האדם שמחובר נכון לשאר האיברים. הכול משובש. ללא ההשפעה הלוציפרית מתחילת האבולוציה הארצית, כל האיברים בישות האדם היו ממוקמים אחד בתוך השני בצורה שונה לחלוטין. זאת הנקודה שברצוני להבהיר היטב היום; אני רוצה להראות לכם את התוצאות המיוחדות והמשמעותיות שנבעו מהשיבוש הנגרם על ידי ההשפעה של לוציפר על החיבורים בין ארבעת האיברים של ישות האדם.

במקום הזה יעזור לנו אם אתחיל לרשום את העובדות על הלוח בצורת טבלה.

ניקח קודם את היחס הקיים בין הגוף הפיזי לבין הגוף האתרי המוחדר לתוכו. לו הגוף האתרי היה זורם לתוך הגוף הפיזי בצורה מסודרת מושלמת, כפי שתכננו זאת האלים שהובילו את האבולוציה האנושית, אזי האדם היה חווה בכל מקום סביבו – אני מדגיש שקשה למצוא מילים לכך כשאין חוויה כזאת! – משהו כמו זרימה וטיפטוף תמידי של רצון שולט. בכל מקום הוא היה קולט רצון מובדל, כי הוא היה מבחין בהבדל מסוים בפעולות הרצון בהתאם למודעות שלו לכך שהוא מפנה את עיניו או את אוזניו או איבר חישה אחר אל העולם סביבו. איברים אלה במגוון שלהם היו מאפשרים לו רק לחוות את הרצון בדרכים חדשות רבות, אבל תמיד את הרצון, את הרצון הזורם. זה מה שהיה קורה לו הגוף האתרי היה מחובר לגוף הפיזי כפי שתכננו זאת האלים. אך אין זה המצב כיום. מה שקרה זה שהגוף האתרי אינו נמצא במלואו בתוך הגוף הפיזי, כאילו שהוא השאיר לבד חלק מהגוף הפיזי, הוא אינו חודר את כולו. התוצאה היא שבמובן מסוים לגוף הפיזי יש עודף של פעילות משלו, שעל פי התוכנית המקורית לא הייתה צריכה להתרחש. לפיכך יש מקומות בגוף הפיזי של האדם שאינם מלאים בגוף האתרי כפי שהיו צריכים להיות על פי הכוונה המקורית של הישויות הרוחיות האלוהיות שמובילות את האבולוציה הארצית. והמקומות בהם הגוף האתרי לא חדר היטב את הגוף הפיזי הם בדיוק אלה שבהם התפתחו איברי החישה. איברי החישה קיבלו את צורתם הנוכחית בגלל עובדה זו. לכן בכל איבר חישה אנו מוצאים את התופעה המיוחדת של פעילות פיזית גרידא שבה אינה נוכחת בכלל פעילות החיים הנורמלית.

כי תחשבו איך בעין, למשל, יש משהו שניתן להשוות לפעילות הפיזית גרידא של קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה, של ציוד הצלם. זה כאילו שהוחסר חלק מהחדירה הכללית של הגוף האתרי. ולמעשה, זה בדיוק מה שקרה. אותו הדבר נכון לגבי האוזן הפנימית המיוחדת, בה קיימת מעין מקלדת במבוך של האוזן. הגוף האתרי כאילו נדחף לאחור, ונשארו פעילויות שהן פיזיות בלבד ואינן חדורות על ידי הגוף האתרי. זהו מקורם של מה שאנו מכנים רשמים חושיים. חוויית הצבע מופיעה עקב העובדה שהגוף האתרי אינו חודר את איבר הראיה בצורה הנכונה, וכתוצאה מכך מתרחשים שם פעילויות פיזיות גרידא. ואותו הדבר קורה בכל החושים; יש נוכחות יתר לגוף הפיזי לעומת הגוף האתרי. על כן, אנו יכולים לרשום זאת כתוצאה הראשונה שהגענו אליה. ביחס בין הגוף הפיזי לגוף האתרי יש לנו מצב שניתן לכנותו נוכחות יתר של הגוף הפיזי לעומת הגוף האתרי. ללא נוכחות היתר של הגוף הפיזי, לא היה סביבנו, כפי שישנו כיום, כל המרחב של עולם החושים, אלא האדם היה קולט את כל העולם סביבו כרצון שולט זורם, גועש. ללא נוכחות היתר של הגוף הפיזי לעומת האתרי, האדם לא היה חש את עצמו כפסיבי. הוא היה חווה עצמו כאקטיבי, בדומה למה שהוא חש כשהוא מושיט את היד. אנו מציינים כאן עובדה בעלת משמעות עמוקה ביותר, גלויה להתבוננות גבוהה ואוקולטית – העובדה שכל עולם החושים תלויה בכך, שהגוף האתרי נבלם ולא חדר לתוך איברי החישה, ושבאותו מקום בו נמצאים איברי החישה שם העולם הפיזי גרידא מצא מקום באדם.

שנית, אנו מגיעים ליחס בין הגוף האתרי לגוף האסטרלי. שוב, אין חדירה נכונה של אחד בתוך השני, אלא יש בטבע האדם נוכחות יתר לגוף האתרי לעומת הגוף האסטרלי. אפילו מידה זעירה של ראיה רוחית תוביל במהרה לחקירה של נוכחות יתר זו של הגוף האתרי מול האסטרלי. לא נדרש הרבה כדי לקלוט אותה. אילו לא הייתה נוכחות יתר כזו, האדם, בין היתר, לא היה לעולם מסוגל לבכות. אם רואים מישהו בוכה, כאשר מבלוטות העיניים יוצא אותו נוזל מלוח יחיד במינו, אז אם יש לכם קצת יכולת של ראיה רוחית, תראו מיד שמדובר בפעילות גדולה מדי של הגוף האתרי לעומת הפעילות של האסטרלי. מה שישות האדם חווה מבחינה אסטרלית, היא אינה מסוגלת להטביע במלואו בחיים של הגוף האתרי; לגוף האתרי יש נוכחות יתר לעומת הגוף האסטרלי, והדבר מתבטא בעובדה שהגוף האתרי פועל בחזרה על הגוף הפיזי לוחץ ודוחף ממנו את הדמעות. ואותו הדבר נכון לגבי כל תהליכי ההפרשה מהבלוטות בישות האדם. הם כולם תלויים בנוכחות היתר של הגוף האתרי לעומת האסטרלי. ההפרעה באיזון, כאשר השפעתה ממשיכה אל תוך הגוף הפיזי, מתבטאת בהפרשות השונות מהבלוטות. אחרת, לא הייתה קיימת כל הפרשה כאשר הבלוטות פעילות; לו הגוף האסטרלי היה חופף לגוף האתרי, פעילותו הייתה מושקעת בתנועתן הפנימית של הבלוטות ובפעילותן. הבלוטות לא היו פולטות דבר; הן היו ממלאות את תפקידן כולו בתוכן. לא היה מתרחש שום סילוק של חומר. כך אתם מבינים כמה עוצמתיות ההשלכות של הפיתוי הלוציפרי כאשר רואים אותן בהתבוננות אוקולטית. ללא התערבותו של לוציפר בסדר של העולם, אף אחד לא היה יכול להזיע, למשל, אלא במקום הפעילות שמתרחשת בהזעה, הייתה פעילות ותנועה המסתיימות בתוך האיברים; שום דבר לא היה נפלט מתוך הבלוטות. כך שאנו יכולים לרשום כנקודה השנייה שלנו נוכחות יתר של הגוף האתרי לעומת הגוף האסטרלי. אם את האופי המיוחד של עולם החושים שלנו והמראה שלו ניתן לייחס לנוכחות היתר שתיארנו קודם, זו של הגוף הפיזי לעומת הגוף האתרי, בנוכחות יתר של הגוף האתרי לעומת האסטרלי ניתן לראות את הסיבה למה שאנו מכנים הרשמים והתחושות שלנו. כי ההרגשה הכללית של האדם לגבי מצב גופו נובעת כולה מנוכחות היתר של הגוף האתרי לעומת האסטרלי. היא הביטוי הסובייקטיבי של נוכחות יתר זו.

אולם כעת, אם ברצוננו להמשיך חוט מחשבה זה, איננו צריכים להמשיך בצורה סכמתית. לו היינו ממשיכים בצורה סכמתית, היה זה כמובן קל למדי; היינו פשוט אומרים: הוא הראה לנו את נוכחות היתר של הגוף הפיזי לעומת הגוף האתרי, ולאחר מכן את נוכחות היתר של הגוף האתרי לעומת הגוף האסטרלי, וכעת אנו מגיעים לנוכחות היתר של הגוף האסטרלי לעומת האני. כך היינו ממשיכים כדי להשלים את הדיאגרמה על בסיס אינטלקטואלי גרידא. אך לא היינו מגיעים לתוצאה אמיתית; בכלל לא ניתן להמשיך כך את חוט המחשבה. למעשה, כל פעם שמקבלים מסר לגבי עובדה אוקולטית ומתחילים להסיק מסקנות עם האינטלקט באופן סכמתי, תמיד מגלים שהמציאות נותנת תוצאה שונה לחלוטין. אין טעם לנסות להמשיך בחוט המחשבה בצורה אינטלקטואלית; לפעמים יהיה זה נכון עד נקודה מסוימת, אבל אחר כך אנו ניכשל. וכאן העובדה היא שעלינו להבין שההפרעה השלישית היא נוכחות יתר הפוכה: נוכחות יתר של הגוף האסטרלי לעומת הגוף האתרי. שוב מדובר ביחס בין אותם שני הגופים, אך הפעם ההתבוננות האוקולטית מגלה נוכחות יתר של הגוף האסטרלי לעומת הגוף האתרי. נוכחות יתר זו היא החשובה ביותר משלושתן מבחינת האדם. מפני שכאשר בוחנים את ישות האדם מנקודת מבט חומרית גרידא, ניתן באמת לדמיין אותו כפי שהוא מתואר בספרים מטריאליסטים רבים, כלומר, כלא יותר ממערכת עיכול גדולה, מעין מכונה שאוכלת ומעכלת, ובונה את גופה מתוך החומרים שקיבלה באמצעות האכילה ושהיא עיבדה בכל מיני צורות. למעשה, כך מתארים את האדם בספרים הכתובים מנקודת מבט מטריאליסטית; התמונה שהם מציגים היא פחות או יותר זו של מערכת עיכול גדולה, אשר מכניסה מזון, מעבדת אותו ומפיצה אותו לשרירים, עצמות, גידים וכו'. אם מתעלמים מכל מה שהאדם הוא עקב העובדה שהוא קולט את עולם החושים ועקב העובדה שבהרגשה שיש לו לגבי הגוף שלו הוא חווה תהליכים שונים של הפרשה שמתרחשים בבלוטות – אם מתעלמים מכול זה ובוחנים את האדם אך ורק מנקודת המבט של קבלת המזון, וחוקרים מה קורה עם החומרים מהרגע שהם נכנסים דרך הפה ועד שהם נספגים בזרם הדם, אזי יש בפנינו תהליך חומרי, שהוא הביטוי האולטימטיבי של נוכחות היתר של הגוף האסטרלי לעומת הגוף האתרי. יש לזכור שכל פעם שאנו מתבוננים בעולם מנקודת מבט רוחנית, מאחורי כל תופעה חושית עלינו לראות מציאות רוחית. מה שהחושים יכולים לקלוט אינו אלא תופעה חיצונית. כך שמאחורי כל התהליכים הגסים יותר של קבלת המזון ועיבודו, עלינו לחפש כוחות רוחיים, ואת הכוחות הרוחיים האלה ניתן למצוא בנוכחות היתר של הגוף האסטרלי לעומת האתרי. נוכחות יתר זו מתבטאת בתהליכי החיים האורגניים הפיזיים הנורמליים.

המסקנה שאנו מגיעים אליה אכן מוזרה, ואני מבקש מכם להתבונן בה מקרוב. יש להבין בבירור שהדבר שאותו המטריאליזם רואה כישות האדם השלמה, הדבר שעבור רוב האנשים הוא עיסוקם ודאגתם העיקריים בחיים – לקבל מזון ולשאת אותו לאיברים השונים בגוף – בא לעולם אך ורק מפני שההשפעה של לוציפר הביאה למשקל יתר של הגוף האסטרלי לעומת האתרי באדם. במילים אחרות, ללא לוציפר, אם לוציפר לא היה משנה בתחילת האבולוציה של האדם את היחס בין הגוף האסטרלי לאתרי, אז האדם לא היה אוכל ומעכל ומעבד את החומרים כפי שהוא עושה זאת כיום. מה שמבחינה מטריאליסטית מהווה את הדבר העיקרי בישות האדם קיים רק בגלל הפעילות של לוציפר, כי אין הוא אלא התוצאה של תזוזה בין הגוף האסטרלי לאתרי. הגוף האסטרלי קיבל באמצעות לוציפר מנה עודפת של פעילות ועל ידי כך הגיע לנוכחות יתר לעומת הגוף האתרי. לוציפר יצר זאת, והתוצאה היא שהאדם מקבל מזון חומרי גס. כי האדם לא נועד לקבל מזון חומרי, הוא נועד לקיום שלא היה זקוק לכך. עובדה זו משקפת בצורה נפלאה איך דרך הפיתוי של לוציפר התרחש מה שמכנים "הגירוש מגן עדן." כי להיות בגן עדן משמעותו להיות ישות רוחית, ולא להזדקק למזון פיזי. מה שנראה כעונג הגדול ביותר בחיים לרוב רובם של האנשים בעלי נטייה מטריאליסטית – כשאנו רואים אותו כפי שהוא באמת, הוא למעשה הגירוש שלהם מגן עדן. בני האדם נענשו לא רק בכך שהם חייבים לקבל ולעכל מזון, אלא קיבלו עונש כפול. כי בדיוק האירוע שהביא לאדם את האובדן והצער הגדול ביותר, כפי שהוא מסופר בסמלים של התנ"ך, בדיוק האירוע שעקב הגירוש מגן עדן מכריח את האדם לצרוך מזון פיזי, הפך עבור רוב בני האדם לאחת ההנאות העוצמתיות ביותר בחייהם! זה השינוי שהאדם עבר – שלהיות מחוץ לגן עדן הפך להיות התענוג הגדול ביותר בשבילו. זוהי באמת עובדה מוזרה בחיים של בני האדם, אך עלינו ללמוד ולדעת אותה.

ולבסוף, אנו מגיעים להפרעה רביעית. היא קשורה ליחס בין האני לבין הגוף האסטרלי. כאן ההפרעה הלוציפרית הביאה למשקל עודף של האני לעומת הפעילות של הגוף האסטרלי. אתם רואים מה חסר; אין נוכחות יתר של הגוף האסטרלי לעומת האני. לא קיים דבר כזה. לעולם לא צריכים לעשות דיאגרמות, אלא תמיד יש להמשיך על פי התבוננות. כפי שראינו, בגוף האסטרלי ובגוף האתרי יש קודם יחס מסוים ואחר כך היחס ההפוך, בעוד שכאן יש לנו רק נוכחות יתר של האני לעומת הגוף האסטרלי. זה אומר שלאני אין את אותו הקשר עם הגוף האסטרלי שהיה מתוכנן שיהיה לו לפני הכניסה של ההשפעה הלוציפרית; הוא יותר אנוכי ממה שהוא היה אמור להיות. זה קרה באמצעות ההשפעה הלוציפרית. מה בדיוק קרה שהביא לנוכחות יתר רביעית זו? כדי להבין זאת, עלינו קודם כול להבין בבירור מה היה אמור להיות הקשר הנכון בין האני לגוף האסטרלי.

הדרך היחידה לדעת את הקשר הנכון והאמיתי היא לבנות אותו מחדש. האדם כפי שהוא עומד כיום בעולם, נתון להשפעה הלוציפרית, הקשר בין האני לגוף האסטרלי אינו בסדר; לאני יש משקל עודף. האדם מושפע יותר מהאני שלו ממה שהוא היה אמור להיות. בהרצאות אלה עסקנו בהתבוננות שמובילה אותנו לראות איך האני של האדם צריך להיות באמת. יהיה קיים קשר נכון כשהאדם ייקח על עצמו משמעת חכמה, נמרצת וסבלנית וירכוש את האיכויות שתיארנו כפליאה, יראת כבוד, הרגשה של הרמוניה וכניעה. אז האני יעמוד בקשר כזה עם הגוף האסטרלי, שמתבונן חסר פניות יקבל את הרושם שכעת הקשר הוא קשר אמיתי, שהאני כעת ביטל והסיר את מה שנכנס דרך ההשפעה הלוציפרית. רק על ידי טיפוח ארבע איכויות אלה בנפש עד לדרגה הגבוהה ביותר יהיה אפשר לתקן את הקשר המקורי. ואיך אז עומד האני מול הגוף האסטרלי? הקשר הזה הוא מיוחד מאד. תוכלו לקבל מושג לגביו אם תקראו בתשומת לב כמה מן הפרקים בכיצד קונים דעת העולמות העליונים. כפי שהאדם היום, החשיבה, הרגש והרצון שלו בלי הרף שזורים באופן אינטימי בישותו. לא קל לגלות מצב בתודעה החיצונית שבו האדם יהיה אך ורק באני שלו, ולא מחובר לחשיבה, לרגש ולרצון שלו. עשו את הניסיון הזה, ונסו לתפוס את המחשבה הנקיה של האני. ידידינו עושים ניסיונות אמיצים לתפוס את המחשבה הטהורה של האני, מחוץ לכל חשיבה, רגש ורצון. הם נשארים חסרי נשימה מרוב המאמץ! (ראו "עקרונות של מדע הרוח," מאת קרל אונגר.)

אתם רואים כמה זה קשה להגיע לאני של האדם אפילו במחשבה, קל וחומר להפריד אותו באופן ממשי מהחשיבה, הרגש והרצון. בחיים הרגילים, עוברים בנפש האדם כל הזמן מחשבות ורגשות ואימפולסים של רצון, ביחד עם תשוקות. אך הפרדה זו היא מה שאנו משיגים באמצעות ארבעה מצבי הנפש כפי שתיארתי אותם. אנו נעשים מסוגלים לעמוד מחוץ לחשיבה, רגש ורצון, ולראות אותם כמשהו מחוצה לנו. אז אנו בשיוויון נפש מול מחשבותינו, בדיוק כמו מול החפצים סביבנו. אנו כבר לא אומרים: אני חושב – כי החשיבה שלנו נראית לנו תהליך שממשיך מעצמו ושלא מענייננו. ואותו הדבר חייב לקרות גם עם הרגש והרצון. אם מהרהרים קצת בדבר, חייבים להודות שלמרות שאולי אפשר להציב זאת בפנינו כמעין אידיאל שיום אחד נוכל להגשים אותו, עדיין האדם כל כך מעורבב עם החשיבה, הרגש והרצון שלו שקשה לו ביותר להתנתק מהם. יהיה לו קשה ביותר להתהלך בעולם ולומר לעצמו: הנה אני, מתהלך בעולם, וכל הזמן מלווה אותי מישהו שנצמד אלי מפני שגדלתי איתו, מישהו שהוא מעין כפיל. כל החשיבה, הרגש והרצון שלי מתרחשים לצידי. אני לא זה שחושב ומרגיש ורוצה, אני מה שאני באני שלי, ואני הולך לצידו של מה שאני נושא איתי לכל מקום כמו שלושה תרמילים, אחד מלא בחשיבה שלי, השני ברגש שלי ואחד ברצון שלי. אך עד שלא נתפוס באופן מעשי את התיאוריה של שלושת התרמילים, לא נוכל לקבל מושג נכון לגבי האופן בו האני היה עומד בקשר עם החשיבה, הרגש והרצון לו הכול היה מתנהל כפי שהתכוונו לכך הישויות האלוהיות לפני ההתערבות של ההשפעה הלוציפרית. האדם היה אמור להיות צופה בעצמו, ולא היה אמור לחיות בתוך עצמו. כי מה באמת הייתה מהותו של הפיתוי המקורי? נתאר זאת במילים הנדושות ביותר שאפשר:

לוציפר ניגש לאני של האדם, שאותו היה אמור האדם לשמור בכל הטוהר שלו לצידו של הגוף האסטרלי שניתן לו על הירח, ואמר משהו כזה: "תקשיב, אדם! משעמם להסתובב כל הזמן עם נקודת המרכז האחת והיחידה הזאת של ה"אני" ולהיות מסוגל רק להתבונן בכל השאר; יהיה הרבה יותר משעשע לשקוע בגוף האסטרלי שלך. אני אתן לך את הכוח לעשות זאת, ואז כבר לא תעמוד שם בצד עם האני שלך ותתבונן בכפיל שלך, אלא תהיה שקוע בתוך הכפיל שלך. ואתה לא צריך לפחד שזה יציף אותך ויטביע אותך, כי אני אטפל בדבר, אני אתן לך מהכוח שלי." ואז האני של האדם אכן צלל לתוך הגוף האסטרלי וניצל מטביעה בכך שהוחדר בו כוח לוציפרי. והכוח הלוציפרי שהאדם קיבל אז היה משקל היתר של האני לעומת הגוף האסטרלי, אנוכיות מוגזמת, שהיא תכונה לוציפרית באדם. ולמעשה מהי תכונה זו? כיצד היא מופיעה בחיים? היא מופיעה קודם כול בעובדה שאנו מעורבים ומסובכים במחשבות שלנו, ואחר כך גם ברגשות שלנו, וגם באימפולסים של הרצון שלנו. קודם כול במחשבות שלנו. ללא לוציפר, האדם לעולם לא היה מגיע לרעיון המגוחך שיש לו אינטליגנציה בתוכו ושהוא עצמו מוליד מחשבות בתוכו. הוא היה יודע שהמחשבות נמצאות מחוצה לו ושעליו לצפות בחשיבה שלו. האדם היה תמיד מתבונן ושוקל, והיה מחכה עד שהמחשבה תינתן לו, היה מחכה עד שתתגלה לפניו המטרה והמשמעות של החשיבה. תמצאו שתיארתי זאת, למשל, בפילוסופיה של החירות. האדם לעולם לא היה מגיע לרעיון שעליו לחבר בין כל מיני מחשבות ולהגיע למסקנות או לדעה בתוך עצמו. יצירה זו של מסקנות ושיפוטים בתוכנו, באופן שלא מותנה בהתגלות, היא בעלת אופי לוציפרי. והאינטליגנציה של האדם כולה, במידה בה הוא רואה אותה כשייכת לו, היא טעות. אך ורק הפיתוי של לוציפר, ולא כל דבר אחר, הוא זה שגורם לאדם לדמיין שצריך שתהיה לו אינטליגנציה. ועכשיו תבינו שאנו לא צריכים בשום פנים ואופן לקחת את האינטליגנציה הזאת, שנולדה מסיבות כאלה, בתור קריטריון להבנת המציאות על ידי האדם.

ציינתי בהרצאות שלי בקרלסרוה (מישוע עד כריסטוס) שאדם הסומך על האינטליגנציה שלו יחשוב שהטענה הבאה לגמרי הגיונית: "אם ברצוני להבין את התחייה כחלק מהמסתורין של גולגולתא, אני צריך פשוט לוותר לחלוטין על האינטליגנציה שלי. כי כל מה שהיא אומרת סותרת את התחייה." כך אומר האדם של המאה ה-19, כך אומר אפילו התיאולוג של המאה ה-19 אם הוא תיאולוג מהזרם הליברלי. אבל איך הוא יכול לצפות שהמיסתורין של גולגולתא – מעשה שאינו נתון להשפעה לוציפרית, מעשה שנמצא לחלוטין מחוץ לתחום של לוציפר ובא לעולם במיוחד במטרה לנצח את לוציפר – איך הוא יכול לצפות שהוא יתפוס מעשה כזה עם אינטליגנציה שהוא חייב אותה ללוציפר? אין דבר יותר ברור מכך שאת הדברים האלה לעולם לא ניתן לתפוס בעזרת האינטליגנציה של האדם עצמו. כי האינטליגנציה שלו היא מתנתו של לוציפר, ואינה מתאימה להבין דברים שאין להם כל קשר עם פעולתו של לוציפר. אתם מבינים איזה קשרים עמוקים נמצאים מאחורי הדברים הללו? לו המיסתורין של גולגולתא היה מובן לאינטליגנציה האנושית, אזי, ידידיי היקרים, לא היה כל צורך שהוא יתרחש. המיסתורין של גולגולתא היה אז לגמרי מיותר. כי מטרתו היא להביא לאיזון מול ההפרעה שנוצרה באמצעות ההשפעה הלוציפרית. המיסתורין של גולגולתא התרחש כדי לרפא את האדם מאותה יהירות וגאווה מיוחדת שמופיעה ברצון להבין את הכול באמצעות האינטלקט. זה בדיוק המקום בו ניתן לקלוט עד כמה מוגבל האינטלקט כשלעצמו. לעיתים קרובות הבעתי התנגדות לרעיון שהידע האנושי הוא מוגבל, אך האינטלקט כשלעצמו בהחלט מוגבל.

1. נוכחות יתר של הגוף הפיזי לעומת הגוף האתרי.

(א) עולם החושים.

1. נוכחות יתר של הגוף האתרי לעומת הגוף האסטרלי

(ב) כל הרגשת הגוף

1. נוכחות יתר של הגוף האסטרלי לעומת הגוף האתרי.

תהליכים גופניים אורגניים נורמליים.

1. נוכחות יתר של האני לעומת הגוף האסטרלי.

בנקודה (ב) לוציפר ואהרימן נפגשים.

נבחן כעת את הטבלה הזאת ונגלה איפה הייתה נקודת ההתחלה של התזוזה או ההפרעה שהופיעה בטבע האדם. ברור שהאי-סדר הראשון שהופיע היה מה שתארנו כנוכחות היתר של האני לעומת הגוף האסטרלי. כל ההשפעה הלוציפרית על האדם התחילה בזה – שהכוח הלוציפרי ניתן לאני והאני התערבב באופן לא טהור עם החשיבה, הרגש והרצון, ואז שימר את נוכחות היתר הלוציפרית לעומת הגוף האסטרלי. כתוצאה מכך, הגוף האסטרלי הצליח לזכות ביתרון מול הגוף האתרי. וכך הופר כל האיזון באדם. זה כאילו שבאמצעות ההשפעה הלוציפרית ניתנה מכה לגוף האסטרלי, והגוף האסטרלי העביר אותה הלאה, וכך קיבל יתרון מול הגוף האתרי. אך אין זה יכול להמשיך הלאה באותו האופן. הגוף האתרי אינו מעביר הלאה את המכה. זה כמו להכות בכדור גומי. אפשר לדחוף לתוך הכדור עד למרחק מה, אבל אז הוא חוזר שוב. כך שניתן לדבר על נוכחות יתר של הגוף האסטרלי לעומת האתרי, ואז הסיפור מתהפך. כי כעת הגוף האתרי הוא זה שחוזר ומפעיל נוכחות יתר מול האסטרלי, וכך מגיעים לנוכחות יתר הפוכה ממה שהיה לנו קודם. ואז באה נוכחות היתר של הגוף הפיזי לעומת האתרי. אלה מכים בכיוון הפוך. מדוע הם מחזירים מכה? זה קורה מפני שבעוד שלוציפר מכה פנימה, אהרימן, בגוף הפיזי ובגוף האתרי, מכה מהצד השני. כאן, באמצע, במקום בו יש מצד אחד את היתרון של הגוף האתרי על האסטרלי ושל הגוף הפיזי על האתרי, ומצד שני, היתרון של הגוף האסטרלי על הגוף האתרי ושל האני על הגוף האסטרלי – כאן באמצע לוציפר ואהרימן מתנגשים. כאן הם מופיעים אחד נגד השני. כך שיש באדם נקודת מרכז, בה לוציפר ואהרימן נפגשים בטבעם האמיתי. והאדם יכול לנוע או לכיוון של לוציפר ולהחדיר את גופו האסטרלי אל תוך גופו האתרי עמוק יותר ממה שנכון, או לאחוז בדחף ששייך לכוחו של אהרימן ולהחדיר את הגוף האתרי עמוק מידי אל תוך הגוף האסטרלי. אלה ההשפעות הדינמיות שעלינו להתמודד איתן.

הצעד הבא שלנו יהיה להבין שבכל מקום בטבע האדם קיימת פעילות של כוחות. חוץ מבמקרה אחד, בנוכחות היתר של הגוף האסטרלי לעומת האתרי, שבו עלינו לשקול את הכנסת המזון והעיבוד של החומרים בעיכול, באף מקום אחר אנו לא פוגשים פעילות של חומר. דבר זה מוביל אותנו להרגיש צורך לחקור מנקודת מבט אוקולטית את טבעו של מה שאנו מכנים חומר או סובסטנציה; ועם שאלה זו נתחיל את ההתבוננות שלנו מחר.