רודולף שטיינר

GA 134

שש הרצאות שרודולף שטיינר נתן בהנובר, 27 בדצמבר 1911 עד 1 בינואר 1912.

הרצאה 2   28/12/1911

תרגמה מאנגלית: אורנה בן-דור

תיקונים: דניאל זהבי, דלייה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

טוב ורע, יצירה ומוות

אתמול בחנו את הלכי הרוח העוקבים של הנפש שצריכים להירכש על מנת שהחשיבה האנושית שאותה אנו מחשיבים בדרך כלל כידע, תוכל לחדור את המציאות, והגענו להלך נפש שאותו כינינו 'כניעה'– במילים אחרות חשיבה שרוממה עצמה תחילה לפליאה, שרכשה לאחר מכן את מה שאנו מכנים דבקות, רכישת כבוד לעולם המציאות, וכתוצאה מכך התקדמה למצב שאותו תארנו כידיעת עצמנו כשרויים בהרמוניה חכמה עם הפנומנה [תופעה] של העולם. חשיבה שאינה מסוגלת להתעלות בכניעה זו, לא יכולה לחדור את המציאות. כניעה כזו יכולה להירכש רק על ידי מאמץ מתמשך להזכיר לעצמנו עד כמה המחשבות גרידא הן פגומות. עלינו לעשות מאמץ רציני על מנת לעורר ולחזק בתוכנו את הלך הרוח שאינו מצפה מחשיבתנו להעניק לנו את ידע האמת, אלא רק לחנך אותנו. חשוב ביותר שנפתח בתוכנו את הרעיון בדבר ערכה החינוכי של החשיבה. אם תאמצו זאת באמת כחוק פרקטי של החיים, תראו שתגיעו במקרים רבים למסקנות לגמרי שונות מאלו שנדמות בהתחלה כבלתי נמנעות.

אני משער שרק מעטים מכם למדו באופן יסודי את הפילוסופיה של קאנט. אין צורך לעשות זאת. ברצוני להתייחס רק לעובדה שבעבודתו החשובה והמהפכנית ביותר של קאנט– ביקורת התבונה הטהורה, ניתן לראות שהוא מספק כל הזמן הוכחות, הן בעד והן נגד כל טענה.

קחו, למשל, את ההצהרה: 'לעולם הייתה פעם התחלה בזמן' ובניגוד לזה, טוען קאנט את הטענה ההפוכה: 'העולם קיים מאז ומתמיד'. הוא ממשיך ומציג הוכחות ברות תוקף עבור שתי ההצהרות, למרות העובדה שהן מנוגדות לחלוטין. במילים אחרות, הוא מוכיח הן שלעולם הייתה התחלה, והן שאף פעם הוא לא התחיל. מתודה זו של הנמקה זוכה אצלו לשם 'אנטינומיה'. כשהוא מאמין שהדבר מצביע על כך שישנם גבולות מוגדרים והגבלות ליכולת האנושית לדעת, משום שאנו יכולים להשתמש בהגיון על מנת להגיע לשתי מסקנות שונות לגמרי.

והוא אכן צודק, אם אנו מדמיינים, ביכולתנו להגיע לאמת – במילים אחרות – להיהפך לאחד, עם מציאות אובייקטיבית אולטימטיבית כלשהי – על ידי העלאת תפיסות, או דרך יישום תהליכי חשיבה על ההתנסויות שלנו.

אם ברצוננו להגיע לאמת באופן הזה, נמצא עצמנו בצרה צרורה, ונגלה אכן שניתן להוכיח כנכונות שתי הצהרות מנוגדות לגמרי.

אך אם במקום זאת נלמד לראות שלמעשה החשיבה אינה מספקת לנו חרב חדה לשפיטת ענייני המציאות, אם נחנך עצמנו באופן נמרץ להתבונן על החשיבה כאמצעי להפיכה לחכמים יותר, לחיפוש החוכמה על ידי החינוך העצמי שלנו, אז לא נתרגש מידי מהעובדה שניתן להוכיח שתי הצהרות מנוגדות לגמרי.

למעשה בקרוב תתגלה התגלית הבאה: ישנו קשר ישיר בין העובדה שהעלאת קונספטים לא מובילה אותנו לחדירת המציאות, ובין העובדה שחירות יכולה להיות מושגת בספירה של הקונספטים, המאפשרת לנו לחפש אחר ההתחנכות העצמית שלנו. אם היינו סובייקטים המתוקנים תמיד על ידי המציאות, אז העלאת הקונספטים לא הייתה מספקת לנו אמצעים להתחנכות עצמית חופשית ועצמאית. בבקשה חישבו על זה היטב. הבה ואחזור על זה פעם נוספת: על ידי העלאת קונספטים נמצאים ברשותנו אמצעים אפקטיביים ועצמאיים של התחנכות עצמית, והדבר יכול להתרחש רק משום שהמציאות אף פעם לא מתערבת בפעילות החופשית הזו.

במה דברים אמורים?

איזה סוג של הפרעה או התערבות יכולה המציאות לעשות בהעלאת קונספטים חופשיים? נוכל לקבל מושג-מה אודות זה אם נגיד – באופן לגמרי היפותטי לעת עתה, למרות שמאוחר יותר נראה שהדבר לא נשאר לגמרי היפותטי – בין המחשבה שלנו לבין המחשבה האלוהית.

ברור שלא ניתן לעלות על הדעת שחשיבה אלוהית יכולה שלא להיות קשורה עם המציאות. כאשר אנו מנסים לדמות את חשיבתם של האלים אנו יכולים רק לדמות אותה, עדיין באופן היפותטי נכון לרגע זה, כמשתתפת במציאות וכמשפיעה עליה. המסקנה הבלתי נמנעת שעולה מתוך זה היא כדלהלן: טעות אנושית בחשיבה היא רק טעות לוגית, שום דבר גרוע מזה. אם הבחנו לאחר מכן שעשינו טעות, ביכולתנו לתקנה, וכמו כן בו זמנית אנו למדים דבר מה בתהליך, מחכימים מעט. אבל כאשר חשיבה אלוהית היא נכונה, דבר מה מתרחש או נוצר. כאשר החשיבה חושבת באופן שגוי, דבר מה נהרס, מושמד. לו חשיבתנו הייתה בעלת צורת חשיבה אלוהית, כל קונספט שגוי שלנו היה מעורר תהליך הרסני, החל בגופנו האסטרלי, וכלה בגופים האתרי והפיזי. לו הייתה לנו חשיבה אלוהית אקטיבית, לו הייתה לחשיבתנו השפעה על המציאות וקשר איתה, אז קונספט שגוי היה מעורר בתוכנו תהליך מייבש בחלק זה או אחר של גופנו, תהליך של התקשות.

בסיטואציה כזו, תסכימו איתנו, לא היו הטעויות מתקבלות בברכה! היינו עושים שגיאות כה רבות עד שגופנו היה מתייבש כולו ומתפרק לחתיכות. לו טעויות החשיבה שלנו היו עוברות טרנספורמציה לכדי מציאות, היה גופנו הולך ונעשה תשוש בזמן קצר.

העובדה שהחשיבה שלנו לא מתערבת במציאות היא מה שמשמר אותנו, מאפשר לנו לשכון במציאות. אנו יכולים לשגות שגיאה קונספטואלית אחת אחר חברתה, מבלי שתהיינה לזה תוצאות מזיקות.

אם אנו מתקנים לאחר מכן את השגיאות אנו מחנכים עצמנו באמצעותם, והופכים להיות מעט יותר חכמים, זאת מבלי לגרום לתוצאות קטסטרופאליות לנו עצמנו או לסביבתנו.

כאשר אנו מחדירים עצמנו יותר ויותר בכוח המוסרי שמוכל ברעיון שכזה, אנו למדים להכיר את טבעה של ה'כניעה' אודותיה דיברתי, ובסופו של דבר לא נתבונן על החשיבה כדבר מה שניתן ליישם ברגעים הקריטיים בחיים על מנת לרכוש ידע אודות הדברים החיצונים.

זה נשמע מוזר, אני יודע, וברגע הראשון גם בלתי אפשרי. כיצד ניתן להפסיק להחיל את חשיבתנו על התנאים החיצוניים? אנו לא יכולים לעשות זאת במשמעות האבסולוטית, זה נכון, אבל אנו יכולים להשליט זאת במצבים מסוימים. כישויות אנושיות בעולם, אין אנו יכולים להשעות שיפוט אודות הדברים החיצונים בכל מצב. עלינו לשפוט דברים וליצור דעות – במהלך הרצאות אלו נראה מדוע כך הוא הדבר. עלינו להיות פעילים בחיים, לבצע מעשים שחודרים באמת למעמקי המציאות. כך שעלינו לקחת החלטות ולהגיע למסקנות, אבל עלינו לתרגל גם זהירות בקבלה של השיפוט והדעות שאנו יוצרים – כאמת הסופית.

עלינו להתבונן בהתמדה אל מאחורי הכתף ולהזכיר לעצמנו שבדיוק כשאנו משתמשים בכוח הכן ביותר של האינטלקט שלנו אנו עומדים על קרקע מאוד לא בטוחה, וכל הזמן מועדים לבצע טעויות.

לאנשים בעלי ביטחון מופרז קשה לקבל דבר שכזה! הטלת ספק בדעה שלהם תראה להם רק מכשול. ודאי הבחנתם שאנשים רבים מוצאים זאת לנחוץ להדגיש את הדעות שלהם במשפטים כגון זה: 'אבל מה שאני חושב הוא זה', או, 'אני לא אוהב זאת'. כל מי שרוצה להעמיק ולהרחיק מעבר לאישור עצמי קל, חייב לוותר על גישה מעין זו. חייבים לוותר עליה אם אנו רוצים לבסס את חיינו בכיוון של מציאות. כתחליף עלינו לטפח הלך רוח שניתן לאפיינו כך: למרות שעלינו לחיות את חיינו בעולם ולכן עלינו ליצור דעות, ולהשתמש ביכולת השיפוט שלנו, עלינו לסגת מיצירת שיפוטים מוכנים בזיהוייה של האמת. עד כמה שזה נוגע באמת עצמה, עלינו לפתח גישה זהירה, ספק והגנה לעבר כל שיפוט שאנו עושים.

אך אם כן, כיצד נוכל לגבש רעיון כלשהו אודות האמת אם לא ניתן ליצור שיפוטים בדרך הרגילה? אתמול דנו בהלך הרוח ההכרחי עבור זה, תארנו את זה ככזה שבו אנו נותנים לדברים עצמם לדבר ולגלות לנו את סודותיהם. עלינו ללמוד לאמץ גישה פסיבית לדברים שאותם אנו פוגשים בעולם, להקשיב להם באופן כזה שהם יתחילו לגלות לנו את סודותיהם. הרבה טעויות ושגיאות יימנעו אם אנשים יתרגלו זאת. אפשר למצוא דוגמא נפלאה של זה אצל גתה, שבחקירותיו אודות האמת, נמנע משיפוט והסקת מסקנות, ובמקום זאת ניסה לתת לדברים עצמם לחשוף את סודותיהם.

הבה ונדמה שישנם שני אנשים – האחד ששופט והשני שנותן לדברים עצמם לגלות את סודותיהם. ניקח דוגמא ברורה מאוד ופשוטה. אדם אחד רואה זאב ומתאר אותו, הוא מוצא שישנם גם חיות נוספות שדומות לזאב, ומגיע בעזרת תהליך של דדוקציה (הסקה) לקונספט הכללי של 'זאב'. ועתה הוא יכול להמשיך וליצור את המסקנה הבאה: במציאות ישנם זאבים יחידים רבים, הקונספט הכללי של 'זאב' שיצרתי במוחי לא קיים ככזה. רק זאבים אינדיבידואלים קיימים למעשה בעולם. אדם כזה מסיק לכן ש'קונספט הזאב' אינו מציאות. זוהי דוגמא של מישהו ששופט ויוצר דעות גרידא.

מה בדבר האדם האחר, שנותן למציאות לדבר עבור עצמה? כיצד יחשוב הוא על האיכות הבלתי נראית הזו של הזאב, שניתן למצאה בכל זאב יחיד ושמאפיינת את כל הזאבים כולם? שרשרת המחשבה שלו תהיה בקירוב כזו: עלי להשוות זאב עם טלה. אין בכוונתי לבצע שיפוט כלשהו אודות העניין, אלא אתן לעובדות פשוט לדבר אלי.

ועתה הבה ונדמה שהייתה לאדם זה ההזדמנות להתבונן בעיניו הוא על זאב שטורף טלה. לאחר שהדבר התרחש הוא חייב היה להכיר בכך שהסובסטנס שלפני כן הסתובב כטלה, נמצא עתה בתוך הזאב, נקלט לתוך הזאב.

זה דבר יוצא מן הכלל, רק תפיסת עובדה זו ללא שיפוט מספיקה על מנת לראות את המציאות השלמה של 'טבע הזאב'. שיפוט חיצוני יוביל אותנו למסקנה שלו היו מונעים מהזאב כל מזון אחר מלבד טלה, הוא היה חייב בהדרגה, דרך תהליך של מטבוליזם, להחליף את הסובסטנס שלו בסובסטנס של טלה. למעשה, כמובן, הוא לא הופך להיות טלה, אלא שומר על הלבוש שלו ועל פנימו! מה שהדבר בא לומר לנו, אם כן, זה שזו שגיאה להסיק שהצד החומרי של הזאב הוא כל מה שבונה 'זאב', ושלקונספט 'זאב' אין שום ממשות. כאשר אנו מניחים לעובדות העולם החיצון ללמד אותנו, אנו יכולים ללמוד שהזאב אינו רק צורה של חומר העומדת בפנינו, אלא גם מתפשט מעבר למה שנראה לעין. במילים אחרות שמה שאיננו רואים הוא מציאותי בעליל. האספקט של הזאב שלא מתגלה בשלמות במישור החומר הוא מה שמונע מהזאב להפוך לטלה כאשר הוא אוכל טלה בלבד. כל מה שעבר לזאב מן הטלה הוא בעל טבע חומרי בלבד.

לעיתים קשה לשרטט קו ברור בין שיפוט לבין זה שאנו מניחים למציאות לדבר אלינו. אך מרגע שאנו תופסים זאת, ברגע שאנו מחילים את השיפוט רק על המטרות הפרקטיות של חיי היום יום, ומתקרבים לאמת ולמציאות עמוקות יותר על ידי כך שאנו מאפשרים לעצמנו, למה שמגיע לעברנו, להוביל אותנו, אז אנו מגיעים בהדרגה להלך של הנפש שיכול להצביע לנו על המשמעות האמיתית של 'כניעה'. זהו הלך נפש שלא שואף לחקור את האמת על ידי כך שהוא משליך מעצמו, אלא שפותח עצמו לדברים כך שהם יוכלו לחשוף את עצמם, הלך נפש של סבלנות, שיכול לחכות עד שהוא יבשיל לקבלת הגילוי. יישום שיפוט ויצירת דעות מובילים לתשוקה מתמשכת להגיע לאמת בכל צעד ושעל. כניעה בניגוד לכך, לא שואפת לכפות את דרכה דרך אמת זאת או אחרת. זהו הלך רוח ששואף לחנך את עצמו קודם כל, לחכות בסבלנות עד שיגיע השלב שבו האמת תזרום בפשטות לתוכנו מהדברים של העולם, חושפת ומגלה את עצמה וממלאת את כל ישותנו.

ועתה עלינו ללכת ולחשוב על הפירות שקיבלנו מכניעה זו. מה אנו משיגים כאשר חשיבתנו התקדמה מפליאה והערצה, לאחר מכן מתחושת עצמנו בהרמוניה חכמה עם המציאות – לגישה, בסופו של דבר, של ענווה וכניעה?

כפי שאנו סובבים בעולם ומתבוננים על נביטה ירוקה של הצמחים, מעריצים את עושר הצבעים בפריחה, או כפי שאנו מהרהרים בשמיים הכחולים הרחבים ובזוהר הזהוב של הכוכבים – מבלי שיפוט ומבלי שניצור דעה אודות דברים אלו, אלא מניחים להם לחשוף עצמם בפנינו – אם באמת מגיעים אנו לרמה הזו של כניעה, הופכים כל הדברים בעולם החושים שונים לגמרי עבורנו מכפי שהיו לפני כן: דבר מה יתגלה לנו בתוך עולם החושים שאותו אנו יכולים לתאר רק בעזרת מילה המשתייכת לאזור של התחושות שלנו וחיי הנפש שלנו. הבה ואראה לכם למה אני מתכוון על ידי דיאגראמה.

נניח שהקו הזהa-b מייצג את עולם החושים כפי שהוא מתגלה בפנינו. דמו שאתם עומדים כאן בc- ואתם מבחינים בעולם החושים שנפרס בפניכם כמסך. קו זהa-b מייצג את הצלילים שנכנסים לאוזנכם, הצבעים והצורות שמתגלות לעיניכם, הריחות והטעמים שמשפיעים על האיברים האחרים שלכם, כל הקשיות, הרכות וכיוצא בזה של רשמי החושים. בחיים הרגילים אנו עומדים בתוך עולם החושים ומחילים עליו את יכולת השיפוט שלנו. כיצד אם לא בדרך זו יכולים היו כל המדעים לעלות? אנשים מתייחסים לעולם החושים וחוקרים בעזרת מתודות רבות את החוקים שפועלים לתוכו. אבל אנחנו תפסנו כבר שתהליך כזה לא יכול אף פעם להוביל לתוך מישור המציאות, משום שהשיפוט אינו הכלי המתאים להוביל אותנו לשם. על ידי כך שנחנך את החשיבה שלנו, רק על ידי כך שנעקוב אחר השביל שמתקדם דרך פליאה, הוקרה וכו', נוכל פעם לחדור את המציאות. או אז ישתנה עולם החושים ויהפוך להיות דבר מה חדש ושונה לגמרי. אם ברצוננו להבין את הטבע האמיתי של עולם החושים נחוץ שנגלה איכות חדשה זו.

הבה ונדמה שאדם שפיתח את הרגש והגישה של כניעה לרמה גבוהה מגיע למרעה ירוק ורענן. בראיה ראשונה אין הוא יכול להבחין בצבע של כל צמח וצמח יחיד, אלא רואה צבע כללי של רעננות ירוקה. אדם שכזה ירגיש בתוכו, אם הוא אכן פיתח את תחושת הכניעה הזו, תחושה פנימית של איזון – לא ניתן להימנע מכך. הוא חש בהלך רוח חי של איזון, לא בהלך רוח קפוא, כזה שניתן להשוותו עם זרימה או שטף מים. אין הוא יכול למנוע מתמונה פנימית זו לעלות, תחושה פנימית זו של הרמוניה. ואותו דבר בהקשר לטעם וריח, בכל תפיסה חושית – כל אחת מהתפיסות מעוררת בנפשו תחושה של תנועה ופעילות פנימית. אין צבע או צליל שלא מדבר אליו, כך שהאדם נענה לו בפעילות וחיות פנימית.

הוא לא יוצר שיפוט או דעה אלא עונה למה שהוא תפס עם פעילות פנימית ותהודת-נפש. בקצרה, כל עולם החושים חושף עצמו בפניו במונחים שלא ניתן לתארן אלא כרצון. כל דבר בעולם החושי הוא רצון: זרם חזק מלא כוח של רצון. ברצוני להדגיש נקודה זו. כל מי שהגיע לדרגה גבוהה של איכות זו של כניעה מוצא שכל דבר בעולם החושים מורכב מרצון מתפתח. אפילו אדם שהתפתח עד רמה מסוימת של גישה זו של כניעה יוטרד אם יראה פתאום מישהו פוסע לקראתו, לבוש בצבעים לא תואמים וצעקניים.

אדם זה לא יכול שלא להרגיש בפנימיות, בתנועה ופעילות פנימיות, את כל מה שבא לעומתו מן החוץ. הוא קשור תמיד לעולם דרך רצון זה שלו שאותו הוא מרגיש וחש בכל דבר. ודרך קשר-רצון זה שלו עם כל עולם החושים הוא מתקרב למציאות, מתחיל לחדור אותה. עולם החושים הופך כך למעין ים של אינסוף רצונות נפרדים, ומשמעות הדבר היא שמה שאנו חווים בדרך כלל במקרים האחרים כדבר מה המתפשט מסביבנו, מהווה עתה גורל מסוים או מעמקים. אנו מתחילים לראות ולשמוע מעבר לפני השטח של הדברים, ומה שאנו רואים ושומעים הוא רצון, זורם, רצון בזרימה. אני רוצה להזכיר כאן כמו כן, עבור אלו מכם שמכירים את שופנהאור שהוא ניחש את קיומו של רצון נובט (צומח) זה, אבל רק באופן חד-צדדי וצר, בעולם הצלילים והטונים. הוא תאר מוזיקה כרשמים נפרדים של רצון. כאשר למעשה כל עולם החושים מתגלה לאדם שלמד להכירו כמורכב מרצון צומח (מלבלב).

עתה אנו יכולים להרחיק לכת: ברגע שלמדנו לחוש את זרם הרצון בכל מקום דרך עולם החושים, אנו יכולים לעבור דרך הרוע של עולם החושים ולחדור לסודות שמעבר לו, שבמקרה אחר הם חבויים מעינינו.

על מנת להבין מה שיבוא עתה אנו חייבים תחילה לשאול את עצמנו כיצד אנו רוכשים בכלל ידע אודות עולם החושים. התשובה היא פשוטה: דרך איברי החושים שלנו. דרך האוזן אנו רוכשים ידע אודות עולם הצלילים, דרך העין – ידע אודות צבעים וצורות, וכו'. אנו מכירים את עולם החושים משום שהוא מתווך בעבורנו דרך איברי החושים שלנו. בני אדם מקבלים בדרך כלל רשמים חושיים ואז יוצרים שיפוט על בסיס רשמים אלו. אבל אדם שלמד כניעה חש את זרם הרצון הפעיל הזורם לעברו דרך רשמי החושים. הוא מרגיש כאילו היה שוחה יחדיו עם הדברים שבהם הוא מבחין בים של רצון פעיל. וברגע שהאדם מגיע לזה ומרגיש את הפעילות והתזוזה של הרצון בדברים הניצבים בפניו, אז כוח ההתפתחות שלו עצמו מניע אותו קדימה לעבר השלב הבא. זה נובע ממהלך הדברים ברגע שהוא עבר דרך השלבים הקודמים – ההרגשה של אדם שהוא בהרמוניה עם חוכמת העולם, עם הוקרה, עם פליאה.

כל השלבים האלו שמגיעים לשיאם בכניעה הזו, מאפשרים לגדול לתוך, לגדול יחד עם הדברים, דרך הגוף שעומד מעבר לפיזי, הגוף הפיסי שלנו ומאחוריו. תחילה אנו גדלים יחד, גדלים לתוך העולם הפיזי עם גופינו הפיזי, איברי החושים שלנו נכנסים לתוך הרצון הזורם, הפעיל. כאשר אנו רואים, שומעים, מריחים וכו'.

כאנשים שהגיעו לכניעה אנו חשים את הרצון הזה זורם לתוכנו דרך עינינו ודרך אוזנינו, מרגישים עצמנו שייכים באמת לדברים הניצבים לפנינו. אבל מעבר לעין הפיזית ולאוזן הפיזית ישנן העין והאוזן האתריות. הגוף האתרי שלנו חודר אותנו ביסודיות. ובדיוק כפי שהגוף הפיזי גדל לתוך הדברים של עולם החושים דרך רצון זורם ומלבלב, כך גם הגוף האתרי גדל יחד עם עולם החושים. כאשר הדבר הזה מתרחש, דרך חדשה לגמרי של ראיית הדברים מפציעה בתוכנו. העולם עובר דרך שינוי גדול יותר עבורנו מאשר כאשר אנו חודרים מתוך החושים ורשמי החושים החיצונים דרך רצון זורם ופעיל. כאשר הגוף האתרי שלנו גדל יחד עם הדברים בעולם, הם מספקים לנו רשמים שהופכים את ההחזקה ברשמים והמחשבות הישנות שלנו לבלתי אפשרית.

הם משנים את התפיסות שלנו כאשר אנו נכנסים איתם למערכת יחסים. דמו אדם שחווה כבר את הלך הרוח של כניעה בתוך נפשו, המסתכל על עלה ירוק מלא בצוף. הוא מפנה את תפיסת הנפש שלו אל הדבר הנמצא ממולו, ובו זמנית רואה שהוא לא יכול להתבונן בעלה הירוק והעסיסי הזה כפי שהוא. ברגע שהוא מניח אותו קיימת בתוכו באופן כלשהו התחושה שהעלה גדל החוצה אל מעבר לעצמו. האדם חש שלעלה ירוק זה, המלא בצוף, יש פוטנציאל להיהפך לדבר מה לגמרי שונה. יודעים אתם כמובן, שאנו יכולים להבחין בתהליכים של ארגון העלים על הגבעול, כך שלבסוף העלים הגבוהים עוברים מטמורפוזה לעלי כותרת צבעונים. כל הצמח הוא למעשה עלה שעבר שינוי, טרנספורמציה, כפי שתיאר זאת גתה. כך שכאשר אדם שכזה מביט בעלה הוא רואה שהעלה לא שלם, שהעלה מנסה לגדול מעבר לעצמו. במילים אחרות, הוא רואה יותר מאשר העלה הירוק מראה לו למעשה. העלה הירוק 'נובע' בתוכו כך שהוא חש בתוכו את החיים הנובטים, המלבלבים. הוא מאוחד עם הצמיחה והפריחה של העלה הירוק.

אך עתה נניח שהוא מתבונן בענף קשה ויבש של עץ. אם הוא מתבונן בזה, הוא לא יכול שלא ליפול להשפעה של הלך הרוח של מוות. בענף היבש והקמל הוא רואה פחות ולא יותר ממה שיש שם במציאות, בו בזמן שמישהו אחר שמתבונן בענף באופן החיצוני בלבד יכול להעריץ אותו, ליהנות ממנו. בכל מקרה אין השני ימצא בו את האיכות של ההצטמקות והנבילה שדוקרת את נפשו בתחושת מוות.

אין שום דבר בעולם שכאשר הגוף האתרי מאוחד, שלא מעלה תחושות, או של גדילה ולבלוב, או של ניוון, קמילה ומוות. דמו מישהו שהגיע לרמה של הכניעה והתקדם הלאה, ומפנה את תשומת ליבו לגרון האנושי. הוא יקבל רושם מוזר: הגרון יתגלה בפניו כאיבר בהתפתחות ילדית, שעתידו עדיין מונח לפניו. על ידי התבוננות בגרון באופן שיחשוף את סודותיו בפני אדם זה, ירגיש האדם שהגרון הוא כזרע, כלל וכלל לא כפרי של דבר מה שעומד ליבול.

בקריאת הסודות שהגרון עצמו חושף בפניו, הוא ידע שיגיע הזמן באבולוציה האנושית, שבו הגרון יעבור טרנספורמציה מלאה, כאשר תפקידו הנוכחי – הצללת המילים שלנו – ישתנה ליכולות נתינת חיים, לבריאה וללידה.

בהווה אנו יולדים, אך בעתיד יפתח זרע זה את היכולת להוליד את ישות האדם השלמה בזמן שבו נעבור ספיריטואליזציה. הגרון עצמו מגלה זאת כאשר אנו מניחים לו לספר לנו את סודו. איברים אחרים בגוף, בניגוד אליו, מראים לנו שהם עברו בהרבה את קו האמצע שלהם, ובעתיד הם לא יתקיימו באורגניזם האנושי.

בעזרת יכולות כאלו ניתן לראות באופן ישיר ומיידי הן את הצמיחה העתידית והן את הדעיכה והמוות העתידיים.

חיים נובטים וצומחים – ומוות וניוון, הם שני אספקטים שניתן למצוא מסביבנו כשהם משולבים האחד בשני, כאשר אנו משיגים איחוד של גופנו האתרי עם עולם המציאות [ממשות]. כאשר אנו מתקדמים הלאה, מתרחש דבר-מה שמעמיד אותנו במבחן רציני ביותר. כל ישות יחידה שנפגוש ושתתגלה לפנינו, תהיה בעלת אספקטים מסוימים שיעלו בתוכנו תחושה של חיים נובטים ומלבלבים, וישויות אחרות שיתקשרו עם רגש של מוות ושל דעיכה.

כל דבר שאנו תופסים מעבר לעולם החושים ומאחוריו, מגלה עצמו בפנינו באחד משני האספקטים היסודיים הללו. באוקולטיזם הדבר מכונה עולם של התעוררות ושל הגסיסה. מעבר למסך עולם החושים אנו רואים עולם של התעוררות ושל גסיסה. ומעבר לזה, פועלת חוכמה שוזרת ומולכת.

מעבר לרצון פעיל ושורר, קיימת השפעתה של חוכמה פעילה. אני אומר חוכמה פעילה, משום שהחוכמה שאנשים בדרך כלל סופגים את הקונספטים והרעיונות שלהם ממנה אינה פעילה כלל וכלל, אלא תקועה בצורות של חשיבה.

החוכמה אותה אנו רוכשים כאשר אנו מתבוננים מעבר לרצון הפעיל והמשגשג ומאחוריו, מאוחדת עם הדברים באופן פנימי, ובמישור הממשות (מציאות) קיימת השפעה של חוכמה שפועלה בא לידי ביטוי ממשי, חוכמה שהיא באמת נוכחת ופעילה.

בכל מקרה שהחוכמה הזו מסיגה לאחור את כוחותיה מהעולם הממשי, מתחילים כוחות הגסיסה. כאשר היא זורמת לעולם הזה, כאשר היא זורמת לתוך העולם הזה, אנו רואים דברים צומחים ועולים נובטים ומלבלבים, אנו יכולים לסמן את הדברים האלה באופן הבא:

אנו מתבוננים על עולם החושים ורואים אותו כ-A ואחר כך אנו מתבוננים בB- , שנמצא מעבר לעולם החושים – עולם החוכמה הפעילה. ניתן להבחין בחוכמה הפעילה אותה אנו רואים מחוץ לעצמנו – גם בתוך עצמנו, בגוף האתרי שלנו, ובגוף הפיזי שלנו.

אנו תופסים לא רק את מה שהחושים מראים לנו, אלא גם את הרצון הפעיל והמלבלב – משום שניתן למצאו בכל מקום מעבר לעולם החושי החיצוני.

כן, הדבר הראוי לציון הוא שאם אנו מגיעים לשלב הכניעה ופוגשים אדם אחר בעל גוון עור פנים בהיר וחיוור יותר ובין עם אדמדם או צהוב – אנו הופכים להיות הם, אנו הופכים להיות אחד עם המציאות, יש לנו גישה לרצון הפעיל שנמצא שם. אנו רואים כל מה שחי ושוזר בתוכו, שולח אלינו דרך לחייו האדומות – סימן, עבור אלו שטורחים להתבונן בזה, של בריאות שופעת.

ברמה זו של כניעה אנו תופסים את הרצון הפעיל באדם אחר ואנו יכולים לומר עתה, כשאנו חוזרים לדיאגרמה שלנו שהגוף הפיזי שלנו שמצוין על ידי המעגל כאן נלקח מעולם A, העולם השני נלקח מעולם החוכמה הפעילה עולם B. כאן נמצא הקשר בין עולם החוכמה הפעילה שנפרסת לפנינו לבין גופנו האתרי, והקשר בין עולם הרצון שנפרס לפנינו ובין גופינו הפיזי. בחיים הרגילים אנו לא שמים לב לקשרים הללו, חסר לנו הכוח להבחין בהם. ההקשרים נמצאים שם אבל הישות האנושית נפרדת מהם ואין לה שום השפעה עליהם.

מדוע כך הוא הדבר?

למעשה קיים מצב שבו מחשבותינו והשיפוטים אליהם אנו מגיעים, אינם לחלוטין בלתי מזיקים או חסרי קשר עם המציאות שלנו כפי שהם בעבור קיומנו היומיומי.

במצב העירות הרגיל שלנו, האלים הטובים דאגו לכך שמחשבותינו לא יוכלו ליצר השפעה ונזק רבים מידי על המציאות שלנו.

הם מנעו מאיתנו את הכוח שלולא היו מונעים אותו, יכלו מחשבותינו לפעול על גופינו הפיזי והאתרי, ואנחנו והעולם היינו עלולים באמת להיות בסכנה גדולה, לו כך היה המצב.

אני מדגיש – מחשבות אנושיות יכלו להיות בעלי אותה המשמעות שיש למחשבות האלים עבור המציאות, וכל טעות שהיינו עושים הייתה יכולה לגרום לתהליך מוות בתוכנו ולאט לאט היינו הופכים לקליפה מיובשת.

ובהקשר לשקרים! – לו כל שקר שבני אדם אומרים היה שורף את חלק המוח המעורב באמירתו, כפי שהיה יכול לקרות לו הוא היה פורץ לתוך עולם המציאות, לא היה מוחם עומד בפני הדבר לאורך זמן! האלים הטובים הסיגו מנפשנו את הכוח על הגופים הפיזי והאתרי. אבל הדבר לא יוכל להימשך לאורך זמן ללא הפוגה.

משום שאם לנפשות שלנו לא תהיה השפעה על הגופים נצרוך במהרה את כל הכוחות המצויים בתוך הגופים וחיינו יהיו קצרים ביותר.

וזאת משום שנפשנו, כפי שנראה במהלך ההרצאות, מכילה את הכוחות שחייבים לזרום שוב לתוך הגופים הפיזי והאתרי ולתמוך בהם.

זרימה זו של הכוחות מתרחשת במהלך הלילה כאשר אנו ישנים. זרמים מחיים זורמים במהלך הלילה מן הקוסמוס, דרך האני והגוף האסטרלי, לתוך הגופים הפיזי והאתרי. זהו הקשר החי בין עולמות הרצון והחוכמה, לבין גופינו הפיזי והאתרי.

עבור עולם זה נעלמים גופינו האסטרלי והאני שלנו ונכנסים במהלך השינה לעולמות החוכמה והרצון, שם הם בונים מרכזי משיכה עבור זרימת החומרים אליהם נזקקים אנו מעולם החוכמה, אל הגוף האתרי ומעולם הרצון אל הגוף הפיזי. דברם אלה מתרחשים במהלך הלילה משום שלו היינו מודעים לתהליך זה ונוכחים בו, הייתה לזרימה זו השפעה הרסנית. לו אדם היה מודע בעת שנתו, לו נכח שם במצב המודעות היומיומי הרגיל שלו, על כל השגיאות והזדוניות שלו, על כל מעשיו הרעים שעשה, הייתה נוצרת מלכודת מוזרה או רשת לוכדת, שהיו לוכדות את הכוחות שהיו אמורים לזרום לגופו.

הדבר היה גורם לחורבן נוראי ולתוהו ובוהו בגופים האתרי והפיזי שלו, כתוצאה מההשפעות מעולמות החוכמה והרצון הפעילות שנשלחות בצורה מעוותת דרך האני והגוף האסטרלי.

זו הסיבה שהאלים הטובים וידאו שלא נוכל להיות במודעות במהלך הלילה, כאשר הכוחות הנכונים, מעניקי הבריאות זורמים לתוך גופנו הפיזי והאתרי. הם רדדו את המודעות שלנו במהלך השינה, על מנת שלא נוכל לגרום לנזק ולהרס, כפי שללא ספק היינו עושים לו היינו במודעות.

זו הסיבה מדוע אנו צריכים לעבור דרך קשיים גדולים ודרך כאב בדרכנו לידע, כאשר אנו שואפים באמת ובתמים לעלות לעולמות הרוח. בספרי כיצד קונים דעת העולם העליונים ניתן למצוא תיאור של האופן בו מספק מצב השינה אמצעים על מנת לעזור לנו להתרומם מעולם המציאות החיצונית לתוך עולמות הרוח הגבוהים.

כאשר נוכל לשאוב ידע וחוויה שיוכלו להאיר את חשכת מצב השינה שלנו יהיה עלינו להישמר ולסגור בפני התודעה שלנו את כל מה שיכול להזיק לגופינו הפיזי והאתרי.

בעלייתנו לעולמות הגבוהים, עלינו להכיר עצמנו לפני ולפנים. ברגע שאנו באמת מכירים את עצמנו, לרוב אנו מפסיקים לאהוב את עצמנו.

אהבה עצמית מגיעה בדרך כלל לקיצה כאשר מתחילה הידיעה העצמית. אהבה עצמית זאת שתמיד ניתן למצאה אצל אלה שלא השיגו ידיעה עצמית. (זו אשליה לדמות שאנו לא אוהבים את עצמנו. אנו אוהבים את עצמנו יותר מכל דבר אחר בעולם). עלינו להתגבר על אהבה זו אם ברצוננו להיות מסוגלים לסגור עצמנו מהמודעות שלנו.

למעשה עלינו להגיע לנקודה שבה נוכל להניח את עצמנו, כפי שאנו בהווה – בצד אחד.

כאשר אנו מגיעים לדרגת הכניעה, כבר עשינו רבות. אבל זה הזמן שבו עלינו להפסיק לגמרי לאהוב את עצמנו. עלי תמיד להיות מסוגל להרגיש את ההכרח לשים עצמי בצד, מחוץ לתמונה, לסגור באופן מלא את כל ההיבטים של עצמי שבתוכם אני מרגיש לגמרי בבית, טעויות, הנחות מוקדמות, דעות קדומות – שכוחותיהם עלולים להתערבב ולשפוך בוץ על הזרם הטהור שיכול לאפשר לי לפתח ראיה רוחית.

שאם לא כן, כוחות משבשים אלו, מפריעים הרסניים אלו עלולים יהיו להימזג לתוך הגופים הפיזי והאתרי.

כל עוד איננו מודעים בשינה, כל עוד איננו מסוגלים להעפיל לעולם של ראיה רוחית, האלים הטובים מגנים עלינו מכוחות אלו, ולא מניחים להם לחדור לזרמים שזורמים לתוך גופינו האתרי והפיזי מעולמות הרצון והחוכמה.

אך כאשר מתרוממת מודעותנו לתחום של הראיה הרוחית, לא יכולים האלים יותר להגן עלינו – משום שההגנה שלהם מבוססת על טשטוש המודעות שלנו. אנו עצמנו חייבים להניח הצידה את כל הדעות הקדומות שלנו, הסימפטיות האנטיפתיות וכו'. אנו חייבים להניח את כל הדברים האלו בצד באופן מוחלט, משום שאם נשארות בתוכנו אהבה עצמית או תשוקות אישיות או אם אנו עדיין מחויבים לערוך שיפוטים המבוססים על דעות קדומות אישיות, אנו יכולים לגרום נזק לגופינו הפיזי והאתרי בעלייה לעולמות הגבוהים. חשוב ביותר להיות בהירים בקשר לדברים מסוג זה. אם כן, אנו יכולים לראות עד כמה משמעותית העובדה שבחיי הערות הרגילים שלנו אנו מוגנים מהשפעה כלשהי של מחשבותינו על גופינו הפיזי והאתרי, כשאנו בתוך הגופים הפיזי והאתרי. משום שמחשבותינו, בזמן שאנו בתוך התחום של הגופים הפיזי אתרי, לא משפיעות ישירות על המציאות, וכמו כן אינן יכולות לספק לנו שום שיפוט מיידי אודות טבע המציאות. לו לא היה זה המצב, כל מחשבה שגויה הייתה פוצעת את הגופים הפיזי והאתרי. אם כן, בלילה אם אנו ערים במודעות, יופיע בפנינו כל מה שתארתי: עולם החושים כים של רצון פעיל ומאחוריו כמו היה מצליף לתוכו, ומזרים דרכו – עולם החוכמה שהוא היצרן הפעיל, החי, של העולם, שגליו מזמנים ללא הרף את תהליכי הצמיחה והכליה.

זהו העולם האמיתי לתוכו אנו מתבוננים, עולם הרצון הפעיל והחוכמה הפעילה, והאחרונה היא גם עולמם של החיים והמוות. זהו למעשה העולם שלנו, שכה חשוב עבורנו להבחין בו ולהכירו. משום שברגע שאנו מכירים אותו, אנו מתחילים באמת לגלות אמצעים על מנת להגיע לרמות גבוהות יותר של כניעה, מתחילים להרגיש עצמנו שזורים עם עולם הלידה והמוות, ומבינים שכל מעשה ומעשה שלנו קשור בצורה מסוימת עם עולם הצמיחה והכיליון. אז אנו תופסים את 'הטוב' לא כדבר מה שמענג את טעמנו האישי, אליו אנו חשים סימפטיה אישית, אלא כדבר מה שפעיל ויוצר ביקום, דבר מה שתמיד ובכל מקום, עולה ומתהווה. ואנו תופסים את 'הרע' כזרם מתמשך של דעיכה ושל פירוק, גסיסה מתמדת. אז נעבור מהפך חשוב אל השקפת עולם חדשה שבה נהיה מסוגלים לתאר את הרוע רק כמלאך הרסני של מוות, הפוסע דרך העולם, ואת הטוב כיוצר, כמקור של לידה מתמדת, קטנה כגדולה, דרך העולם. מדע הרוח הוא זה שיכול לעורר בתוכנו חוש לאופן שבו אנו יכולים להעמיק ולהפוך את התבוננותנו על החיים לרוחנית. הוא יכול לעזור לנו להרגיש חזק ועמוק שהעולם של הטוב והעולם של הרע, אינם רק כפי שהם מופיעים בנו בעולם החיצוני האשלייתי שעליו אנו רוכשים ידע בעזרת חושינו הארציים, עורכים שיפוט על מה שמענג אותנו ביותר או מרגיז אותנו. במקום זה אנו יכולים להתחיל לראות שהעולם של הטוב הוא עולם יוצר, והעולם של הרע הוא מלאך חבלה עם חרמש. ולראות שכל פעולה רעה שלנו הופכת אותנו לשותפים של מלאך שחור זה, שלמעשה לוקחים אנו את חרמשו בעצמנו והופכים לחלק מתהליך המוות והגסיסה. הרעיונות אותם אנו יכולים לקבל מיסודות רוחניים הם בעלי השפעה מחזקת על כל ההתבוננות שלנו על החיים, זהו הכוח שהאנושות צריכה לקבל עתה, בכדי לשאת אותו הלאה לתוך האבולוציה העתידית – משום שיזדקקו לו נואשות. עד עתה, דאגו האלים עצמם לישויות האנושיות, עתה, בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הזו, גורלנו, הכוח שלנו להטיב ולהרע, יעבור לידינו באופן הולך וגובר. לכן הכרחי עבורנו לדעת מה משמעות הטוב והרע, ולהכיר אותם בעולם – האחד ככוח יוצר, והשני כעקרון מביא-המוות.