רודולף שטיינר

סדרת ההרצאות האחרונה

שמונה-עשרה הרצאות מיוחדות

אשר ניתנו בדורנאך בחוג סגור על נושא

‘ספר ההתגלות-חזון יוחנן (האפוקליפסה) ועבודת הכומר’

בגיתאנום, דורנאך,

בין 5 ל-25 בספטמבר 1924,

GA346

תרגום: בנציון פורת

בדיקה מול המקור בגרמנית והתרגום לאנגלית: מרים פטרי

סייעו: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

להקדמה לספר ההתגלות – חזון יוחנן: מאת רנה קורידו – ראו כאן

למאמר מאת אדריאנה קוליאס: ספר ההתגלות והגביע הקדוש – ראו כאן

לסקירת הספר מאת בובי מתרנה – ראו כאן

הרצאה שלישית

חוויית הטרנסובסטנציאציה בעתיד במכלול ה’אני’. התוקף של אמיתות אנתרופוסופיות. אלפא ואומגה. המילים הראשונות של ספר ההתגלות

7 בספטמבר 1924

אתמול התבוננו במפנה המשמעותי ביותר שקרה באבולוציה של האנושות כי מעידן המיסטריות השלישי ואילך השתתפות האדם בעולם הקוסמי באמצעות התקדשותו של האדם, כלומר הטרנסובסטנציאציה [המרת הלחם והיין לגופו של עמנואל (כריסטוס)], התרחשה בגוף האסטרלי. הגוף האסטרלי הוא החלק באדם אשר במהלך השינה יוצא מתוך הגוף הפיזי עבור התודעה הרגילה, ובזמן שהוא מופרד מהגוף הפיזי הוא אינו פתוח לקלוט את העולם הסובב.

איור 2

הבה ונהיה ברורים ביחס לאופן שבו הגוף האסטרלי פועל בנו כיום. הגוף האסטרלי הוא זה שלמעשה מתווך לנו את המחשבות על הסביבה שלנו, את המחשבות שבאמצעותן אנו מבינים את העולם. ברגע שהגוף האסטרלי יוצא מן הגוף הפיזי והגוף האתרי שלנו, המחשבות על הסביבה כבר אינן קיימות בו.

אנו יכולים להשלים את התמונה הזאת בכך שנבהיר שמכלול-ה’אני’, ה’אני’ הממשי באדם, כפי שהוא כיום, הוא זה שמקבל את הרשמים החושיים. הרשמים החושיים דועכים כאשר מכלול-ה’אני’ נסוג מן הגוף הפיזי והאתרי. אנו יכולים לצייר זאת ככה: הנה הגוף הפיזי של האדם, וכאן הגוף האתרי שלו. (איור 2 למטה) במהלך השינה הגוף האסטרלי ומכלול-ה’אני’ נמצאים מחוץ להם. כשאנחנו ערים, מכלול-ה’אני’ מספק לנו את התחושות והרשמים החושיים. הרשמים החושיים לא נמצאים שם כאשר אנחנו ישנים, משום שמכלול-ה’אני’ אינו נוכח בגוף הפיזי ובגוף האתרי, ומשום שמכלול-ה’אני’ אינו פתוח לקבל את הרשמים מהסביבה. הגוף האסטרלי מספק את המחשבות רק בזמן שהוא נמצא בתוך הגוף הפיזי והאתרי. כאשר הוא מחוץ להם, הוא אינו פתוח לקלוט את הדברים של העולם ואינו מספק רשמים כלשהם.

אבל בעידן המיסטריות השלישי – כאשר היה על האדם להגיע לקשר עם הישויות הרוחניות-האלוהיות דרך המילה הפולחנית – הגוף האסטרלי היה זה שנעשה פתוח, באמצעות כל מה שהכוהן עבר דרך תרגילי הכנה, לקבל ולעבד בתוך עצמו את מה שתיארתי לכם, את הטרנסובסטנציאציה בטקס האיחוד הקדוש (קומיוניון), ולאחר העיבוד הזה של הטרנסובסטנציאציה נעשה פתוח לקבל את דבר האפוקליפסה, את דבר ההתגלות.

החל מהעידן הנוכחי שלנו, אותו הסוג של תהליך חייב להתחולל כעת באדם במכלול-ה’אני’ שלו. מכלול-‘האני’ חייב להיות בנוי באופן שיאפשר לו לחוות את הטרנסובסטנציאציה, למרות שבתודעה הרגילה ניתן לחוות דרך מכלול-ה’אני’ רק רשמים חושיים. בנוסף, מכלול-ה’אני’ חייב להיות בנוי כך שדרך הטרנסובסטנציאציה הוא יוכל להשתתף בהתגלות, באפוקליפסה.

האדם יכול להיות באמת פתוח לכך כיום; כלומר, האדם יכול להפוך באמת לכומר אם הוא מפנים את הרעיונות אשר הם תמונות רוחניות אמיתיות של העולם העל-החושי. בכך הצבענו, ביסודו של דבר, על הקשר הפנימי בין תורת הסוד [האזוטריקה] הנכונה בימינו לבין מה שחייב לחיות בנפשו של הכומר. הצבענו על מה שיכול להפוך את הקהילה הכריסטיאנית לנושאת חלק מהותי של המיסטריות החדשות. אבל עלינו לשקול איך בדיוק יש לקבל את זה אשר מתקרב כיום לאנושות כאנתרופוסופיה.

הרבה פעמים נעזרתי בדימוי מסוים כדי להמחיש את הרעיון. אמרתי: האדם כיום נוטה לקבל ולהפנים כידע כל דבר אשר נתמך באופן כלשהו על ידי קליטה חושית חיצונית, על ידי ניסויים מדעיים חיצוניים. מצד שני, הוא לא רוצה לקבל כידע דבר שלא יכול להישען או להתבסס על קליטה חיצונית או ניסוי חיצוני. אך כל מי שמתנהג כך דומה לאדם שאומר: כל אבן על האדמה זקוקה לתמיכה כדי שלא תיפול; ולכן כוכבי הלכת ביקום זקוקים גם הם לתמיכה כדי שלא יפלו למטה. הרעיון שכוכבי הלכת נושאים זה את זה ביקום ללא כל תמיכה מתקבל כיום כעובדה מובנת מאליה, כי מלמדים אותה בהתאם למסורת המדעית ולמקורות בעלי סמכות. לעומת זאת, מוטלת עדיין בספק גדול העובדה שהאמיתות האנתרופוסופיות גם הן כאלה שאינן זקוקות לתמיכה על-ידי התבוננות חיצונית או על-ידי ניסויים מדעיים, אלא תומכות זו בזו ונושאות זו את זו.

ברגע שאנו יכולים להיות מודעים לכך שהאמיתות האנתרופוסופיות תקפות כי אמת אחת תומכת בשנייה, כך שהאמיתות נותנות תמיכה הדדית זו לזו – באותו הרגע אנו יכולים להפסיק להשתמש באמירה הנפוצה: מכיוון שאני עדיין לא יכול להביט לתוך עולם הרוח, אני לא יכול להבין את התוכן של האנתרופוסופיה. באותו הרגע אנו מתחילים להבין את האנתרופוסופיה באמצעות האמיתות שלה התומכות זו בזו, ואז אנחנו יכולים להמשיך להתעמק בה עוד ועוד.

המשימה לחדור לעומקו של הידע הניתן דרך האנתרופוסופיה על עולם הרוח היא זו שיכולה וגם חייבת להוביל את הכמרים אל הנתיב הפנימי שלהם. עלינו רק להבין באופן ברור שהלך הנפש שהאדם נמצא בו כאשר הוא הופך את האנתרופוסופיה לנכס שלו, הוא הדרך ההולמת להתקרב אל משהו כמו ספר ההתגלות, כך שאנו יכולים לומר לעצמנו: ספר ההתגלות קיים, אבל ככל שאני מאפשר לו לפעול עליי, הוא יהפוך להיות אחד עם ה’אני’ האינדיבידואלי שלי בכל אחת מתמונותיו, בכל אימגינציה. מגיע אז הרגע שבו ההתגלות הזאת יכולה להיות לא רק חוויה אישית, אלא גם יצירה ייחודית של ה’אני’ האנושי. מה שעלינו לעשות זה לנסות לגשת לספר ההתגלות במשמעותו האנתרופוסופית. כיום אין דרך אחרת להגיע אליו.

נשתדל כעת להבין מבחינה רוחנית כמה מהנקודות הראשיות של ספר ההתגלות.

את המשפט “אני האלפא והאומגה”^[1] (“אֲנִי הָאָלֶף וְהַתָּו רֹאשׁ וָסוֹף נְאֻם יְהוָֹה אֱלֹהִים הַהוֶֹה וְהָיָה וְיָבוֹא אֱלֹהֵי צְבָאוֹת”, פרק א’, פסוק ח’)^[2] ניתן להבין רק אם יודעים שבימי קדם הצליל A [אַה] לא היה חלק מופשט, נפרד, חסר המשמעות מהמילה, כפי שאנחנו חווים אותו כיום, אלא שהצליל היה באמת ראוי לכך שיהיה לו שם משלו.

האנושות התייחסה בצורה משונה לצלילי השפה, שטמון בהם סוד עצום כזה. האנושות התייחסה לצלילי השפה כמו שהמשטרה מתייחסת לפושעים, נתנה לכל צליל מספר, בדיוק כמו שהפושעים מקבלים מספר כשהם סגורים בתאיהם. בכך ששמם אבד ובמקומם קיבלו מספרים, צלילי השפה איבדו לגמרי את מהותם. זוהי דרך ציורית לתאר זאת, אבל היא מבטאת את האמת.

אם נחזור בזמן אל התקופה שלפני התרבות הרומית-לטינית שבה לצלילי השפה ניתנו מספרים, נגלה שהאנשים היו מודעים לחלוטין – ובעברית זה בהחלט היה כך – שלצליל יש שם משלו שמתאים לו באופן מושלם, כך שהם יכלו לקרוא לו ‘אלפא’ – או ‘אלף’ בעברית – כי הוא היה ישות, משהו אלוהי, ישות על-חושית. כאשר אנו מתבוננים מקרוב בצליל הראשון של מה שאנו מכנים כיום האלף-בית, עלינו כבר לעבור מעין התפתחות רוחנית במושגים שלנו, לפני שנוכל להגיע למהותה האמיתית של אלפא.

אתם יודעים שכאשר האנתרופוסופיה מתארת את האבולוציה הארצית, היא חוזרת אחורה בזמן עד למצבי הקיום הפלנטריים הקדם-ארציים, המכונים ירח, שמש ושבתאי [סטורן], ומתוך האבולוציה של העולם מבליטה את מה שקשור לאבולוציה של האדם. במצב שבתאי הקדום אנו מוצאים את הזרע האנושי הקוסמי הראשון, שהפך, לאחר שינויי צורה מסועפים דרך מצבי הקיום של השמש, הירח והאדמה, לגוף הפיזי האנושי שאנו מכירים כיום. האדם היה קיים כבר בשבתאי הקדום כזרע-בראשיתי ראשוני.

ייתכן שעבור אלה מאיתנו אשר רוצים ברצינות ובכנות לחדור אל האמת בתחום הזה, יהיה חשוב מאוד לשאול את עצמנו: מה הייתה חווייתו של הזרע הראשוני הזה של האדם בשבתאי הקדום? החיים בשבתאי הקדום נעו במצבי חום. האדם ספג לתוך עצמו הבדלים של חום וקור. הוא חי במצבים שמהם למד הרבה על תנאי החום ביקום וגם על הרוח, אבל רק על התחום של הרוח אשר פעל בהבדלים של חום וקור.

אם אנו מתקדמים בזמן משבתאי הקדום לשמש הקדומה, אנו מוצאים שכעת האדם חי בתוך גופו הפיזי, כך שבגוף הפיזי הזה היה הבדל בין חום לאוויר. כלומר, בשמש הקדומה היה לאדם אורגניזם המורכב מאתר חום ויסוד האוויר. כבר בתוך האדם עצמו נוצר בִּדּוּל. האדם הפך ליותר עשיר מבחינה פנימית. הוא חש לא רק הבדלי חום, כמו במצב שבתאי, אלא שהופיע עכשיו משהו שניתן לקרוא לו פנימיות. האדם בשמש הקדומה חש מהו חום, אבל הוא חש בתוך עצמו גם סוג של מקצב נשימה פנימי, אשר הביע סודות של היקום, אשר היה תמונת ראי של סודות קוסמיים.

אנחנו יכולים לראות כיצד הישות האנושית הולכת ונעשית עשירה יותר ככל שהיא מתפתחת ממצב שבתאי למצב השמש של האדמה, ושוב הולכת ונעשית עשירה יותר ככל שהיא מתפתחת ממצב השמש למצב הירח ולמצב האדמה. הישות האנושית תצמח להיות עשירה עוד יותר תוך התפתחות נוספת דרך המצבים הפלנטריים בעתיד, עד לצדק [יופיטר] והלאה לוולקן.

מה היה הקשר של האדם עם העולם בשבתאי הקדום? קשר האדם עם העולם בשבתאי הקדום היה כזה שמבחינה כמותית הוא חווה אינספור דרגות חום שונות, אבל מבחינה איכותית הוא עדיין חווה מעט מאוד. היה עדיין מעט מאד מן העולם בתוך האדם. הוא כבר היה קיים כאדם, אך אפשר לומר שהוא היה רק אדם; עדיין לא היה בו הרבה מן העולם. ככל שהוא התקדם דרך השמש, הירח, האדמה וימשיך להתקדם עד יופיטר, חייו הפנימיים התמלאו, וימשיכו להתמלא, יותר ויותר עם העולם. חיי האדם בעולם נהיו יותר ויותר עשירים. כאן על פני האדמה, כבר יש בנו חלק גדול מן העולם. וכאשר האדמה תגיע לשלב שבו היא תתמוסס שוב, האדם כבר יישא בתוכו חלק גדול מהמקרוקוסמוס שעבר עיבוד בתמונות ארציות.

אנחנו כבר נושאים בתוכנו חלק של היקום, אבל אנחנו לא יודעים זאת בתודעה הרגילה שלנו. ככל שהאדם מתקדם אל עבר ידע רוחני באמצעות אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה, חווייתו הפנימית הנפשית תהפוך ליותר ויותר נפלאה ומרהיבה. כמה נפלאה העין האנושית, כמו שהתודעה הרגילה מכירה אותה כיום! אבל בכל אחד מפרטיה, העין האנושית היא קוסמוס, היא נפלאה ורבת עוצמה כמו המקרוקוסמוס. כבר בגוף הפיזי כשלעצמו כל איבר מתגלה בצורה נפלאה כעולם שלם. כאשר האדם מביט סביבו כמקודש, הוא רואה עולם, עולם שלמטה נמצאים בו היסודות שלו, ולמעלה נמצאים בו הכוכבים, השמש והירח. כשהוא מביט פנימה לתוך עצמו, הוא רואה: כל איבר, העיניים, האוזניים, הריאות, הכבד, וכן הלאה, כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. הגוף הפיזי של האדם הוא אריגה אדירה של פעולת גומלין בין עולמות: עולמות שהם כבר שלמים, עולמות שבינתיים קיימים רק בצורת זרע, עולמות שנתפסים על-ידי החושים, עולמות על-חושיים-למחצה ועל-חושיים לגמרי. ככל שהאדם מתקדם דרך התפתחויות רבות, הוא באמת נושא בתוך עצמו עוד ועוד עולמות.

בראשיתה של אבולוציית שבתאי הקדום, האדם נמצא לגמרי בתחילת קיומו האנושי, ועדיין לא נשא את העולם בתוך עצמו. הדבר הראשון שהוא חווה במהלך האבולוציה של שבתאי הקדום היה שהוא גוף של חום; הוא חש את ההיקף של גוף החוֹם הזה. כדי לתאר זאת בקווים כלליים, נוכל לומר שבשבתאי הקדום האדם חווה את עצמו כחוֹם, כמעין רכיכת חוֹם, מעין מכלול של דרגות חום שונות, אבל לאחר מכן, הרגיש בהדרגה משהו חיצוני כמעין עוֹר, עוֹר של חוֹם, מעטפת קצת יותר קרירה מאשר החוֹם שבתוכו. הוא חש את החלק הפנימי כחם יותר במידת-מה, עם הבדלים רבים מאוד בדרגות החום, ואת עוֹר החוֹם החיצוני כבעל החוֹם הנמוך ביותר.

אנחנו מדברים בשפה המקובלת עלינו כיום, אבל יש משהו מופשט בשפה הזאת. אין בה את הכוח להעלות בפני נפשנו את הפאר והגְּדוּלָּה של החזיונות שאנחנו רואים כשאנחנו מתבוננים בעידנים הקודמים עד לשבתאי הקדום. אבל כל מי שהחזיונות הללו נגעו בו ולו במעט, תיגע בו גם חרדת הקודש שבה דברים כאלה נראו במיסטריות העתיקות. מאוחר יותר, כמו בזמן המיסטריות הכתוניות^[3] של יוון העתיקה, דובר בדברים אלה מתוך ידע מסוים אודות האדם של שבתאי הקדום, שעדיין לא היה לו את עוֹר החוֹם, וידע מסוים גם אודות האדם של שבתאי שקיבל כדבר ראשון מהעולם הסובב את עוֹר החוֹם, אשר במבנה שלו חיקה את העולם. זה היה הדבר הראשון שהאדם לקח מן העולם.

איך נראתה החוויה הנפשית האישית של האדם שהיה עדיין ישות-חום? חווייתו הפנימית הייתה פליאה טהורה מהעולם. אפשר לתאר את החוויה הזאת רק כפליאה טהורה. כי אי אפשר להבין את החוֹם אלא כפליאה טהורה. מבחינה חיצונית זהו חוֹם, פנימית הוא נחווה כפליאה טהורה. רק מפני שאנשים הפכו לכל כך מגושמים במושגיהם, הם מדברים על אי-היכולת להסביר את “הדבר כשלעצמו”, כפי שעשה קאנט. “הדבר כשלעצמו” של החום הוא פליאה; והאדם בשבתאי היה באותה המידה פליאה כפי שהוא היה חוֹם. הוא חי בפליאה, בתדהמה מקיומו, כי רק עכשיו הוא הגיע לקיום הזה. זאת היא האלפא: האדם בשבתאי, אדם החוֹם החי בפליאה. והדבר הראשון שהאדם חווה כעולם, כמשכן חיצוני שאותו מספק העולם, העוֹר – זהו הביתא, הבית, הבית הזה של האדם. האדם בביתו, במקדשו. (איור 2 דלעיל) והבית היה הדבר הראשון שהאדם קיבל מהעולם: העוֹר – ביתא.

כאשר אנחנו ממשיכים להתקדם באופן הזה דרך האלף-בית כולו, אנו ממשיכים להתקדם דרך העולם. בכך שהאדם מפנים ומטמיע בהדרגה את כל מה שהוא עולם, ומאחד אותו עם כל ישותו, כאשר הוא יגיע למצב וולקן הוא כבר יהיה מאוחד עם כל תוכנו של העולם הגדול כולו, שאליו הוא משתייך. שם הוא יהיה מי שהוא היה בתחילת האבולוציה של שבתאי בתוספת העולם כולו. הוא יהיה אלפא ואומגה, האדם שמאחד בתוכו את כל מה שבעולם. עם האמירה “אני אלפא ואומגה” של ספר ההתגלות של יוחנן, כבר תיארנו מה יהיה האדם בסופו של מצב וולקן. בתום מצב וולקן גם האדם יהיה רשאי לומר: אני אלפא ואומגה.

הבה ונבחן את מה שהצבנו בפני נפשנו כהתחלה, האמצע והסוף של האבולוציה של האנושות, ומנקודת המבט הזאת נתייחס למיסטריית גולגולתא. הישות אשר התגשמה בישוע דרך מיסטריית גולגולתא, בערך במחצית הדרך של האבולוציה האנושית, היא ישות שכבר נמצאת במצב האבולוציה העולמית שהאדם יגיע אליו בסוף מצב וולקן. היא ישות בדרגת אל, דרגה שהאדם יהיה בה כישות אנושית בסוף מצב וולקן.

מהי ישות-אל לעומת האדם? משמעות היוֹת אל בהשוואה להיוֹת אדם היא שבזרם הזמן האל הוא מה שהאדם יהיה בהמשך. אל תאמרו שבדרך הזאת מורידים את האל לרמת האדם או שהופכים אותו לאדם. אין זה כך, כי לראייה העל-חושית הזמן הוא – אם יורשה לי להשתמש באמירה שעלולה להישמע כסתירה – מציאות בו-זמנית. אבל המרחק בין האדם לאל מופיע במה שמתרחש בתקופת מיסטריית גולגולתא. כשרוצים להבין דברים כאלה, אין לקשור בין תקופות שונות או ישויות המשתייכות לתקופות שונות.

בכתבים כדוגמת ספר ההתגלות של יוחנן, דברים רבים באים עדיין לידי ביטוי בשפת המיסטריות, כך שאפשר להבין אותם רק אם שואבים את המשמעות מתוך שפת המסתורין. אין זה מפתיע שהכותב של ספר ההתגלות דיבר בשפת המסתורין כי בתקופתו אנשים עדיין הכירו אותה. אז הם ידעו עדיין שצלילי הדיבור הם ישויות על-חושיות. הם ידעו שאלפא היא האדם כישות על-חושית בתחילת קיומה, שכאשר אנחנו מתקדמים מאלפא לביתא, אנחנו עוברים מהאדם אל העולם, כלומר גם אל העולם האלוהי, וכאשר אנחנו מתקדמים דרך כל הצלילים של האלף-בית עד לאומגה, אנחנו כוללים בתוך עצמנו את כל העולם האלוהי.

למעשה, זוהי עובדה מזעזעת שאנו חווים כיום את צלילי השפה כך שמבחינתנו הם אינם אלא זוטות סתמיות. כי מה הם צלילי השפה אם לא זוטות בימינו? מי שיודע רק את האלף-בית אינו יודע הרבה. דברים כאלה הם זוטות. אבל הזוטות האלו מצביעות מן ההתחלה לעבר ישויות רוחניות-אלוהיות, והאותיות הסתמיות שלנו הן למעשה הצאצאים של אלו שפעם היו עבור האנושות ישויות רוחניות-אלוהיות. האלף-בית כולו היה סך-הכול של ישויות רוחניות-אלוהיות כאלה. האלים היו צלילים המהדהדים סביב האדם מכל עבר. הצלילים אַ, ב – אלפא, ביתא: האדם, האדם בביתו, וכן הלאה. אלפא ואומגה: האדם עם העולם כולו. כאשר האדם הגה אותם, הוא חווה את צלילי הדיבור כדבר הממלא אותו עם רוח.

מה שעדיין נכח כאשר הכוהן השמיע את שפת הפולחן בעידן המיסטריות השלישי היה השריד האחרון של החיים האלה של האלוהי-רוחי בתוך הצלילים. בזמנים הקדומים ביותר עדיין הייתה הבנה מלאה לכך. כאשר האדם השמיע ברצף את מה שהגיע אלינו כמסורת והפך לאלף-בית מופשט, הוא השמיע את המילה הקוסמית. באמצעות מה שהוא השמיע, הוא התאחד עם כל האלים: “בראשית היה הדבר [המילה – המתר’]”.^[4] יש לכך את אותה המשמעות כמו לדברי עמנואל, כשהוא אומר: “אני המילה”, או כשהוא אומר: “אני האלפא והאומגה”.

ספר ההתגלות כתוב בשפת המיסטריות, והוא משתמש עדיין בביטויים המזכירים את העידן הגדול שבו האדם חווה את המקרוקוסמוס כיקום מדבר. מה שבימי קדם היה דבר רוחני עליון עבור בני האדם, צלילי השפה, התגמד כיום לצלילים של מה בכך. עלינו ללמוד להרגיש את מה שקרה שם. ומה למעשה קרה? הצלילים עדיין קיימים, אבל עבור האדם, האלים אינם נמצאים בצלילים. האלים עזבו את הצלילים, והישויות האהרימניות מסתתרות באופן דמוני בצלילי הדיבור שלנו. יש בסיס לאמונה העממית שצלילי השפה שלנו, כאשר הם נאמרים בצורות קבועות, מכילים משהו שקשור למאגיה שחורה. זוהי אמונה שיש בה חשיבה עממית בריאה. הצלילים האלוהיים של הזמנים הקדומים הפכו לאהרימניים. האלים של פעם עזבו את הצלילים, וישויות אהרימניות נכנסו לתוכם. אם לא נוכל למצוא את הדרך בחזרה לתחום זה, אז האדם ימלא את עצמו יותר ויותר בכוחות אהרימניים אפילו דרך השפה.

עלינו לגשת לספר ההתגלות עם ההרגשה הזאת לגבי השפה. רק אז התוכן שהוא מציב בפני נפשנו יתגלה בכול עוצמתו וגדולתו. כי מה רוצה מחבר ספר ההתגלות? הוא רוצה את מה שרוצים כל אלה אשר מדברים על עמנואל בצורה נכונה, מתוך ידע אמיתי.

יוחנן רוצה להציג את עמנואל בפני האנושות. הוא מצביע על כך שעמנואל נמצא כאן. הוא מתחיל את ספר ההתגלות באומרו שעמנואל נמצא כאן. בתרגום לשפתנו, משמעות המילים הראשונות של ספר ההתגלות אינה אלא: ראו את הופעת ישוע עמנואל! ראו, אני רוצה להראות לכם את הופעתו הזאת של ישוע עמנואל, אשר האל נתן לנו!

קודם כול, מחבר ספר ההתגלות מצביע בדרכו שלו, בדרך אפוקליפטית, על כך שעמנואל מבקש להופיע בפני האנושות. אבל בו בזמן הוא מדגיש שהוא אינו מתכוון רק לספר אודות הופעתו של ישוע עמנואל, על האימגינציה של ישוע עמנואל, אשר מותנית במידה מסוימת ביכולת לראות באופן רוחני, אלא הוא רוצה להסב תשומת לב גם לעובדה שאותו הכוח האלוהי העולמי אשר הביא להופעתו של ישוע עמנואל בעולם ונתן לאדם אפשרות לראות אותה, גם הביע אותה במילים.

המילים האלה, אשר באות מהאל עצמו, הן הביאור של הופעתו של ישוע עמנואל, והאל שלח אותן באמצעות מלאך למשרתו יוחנן. כך עלינו להבין את תחילת ספר ההתגלות.

למעשה, מדובר כאן בשתי סוגיות: מדובר באימגינציה, בתמונה של עמנואל, ובמסר של עמנואל. הדבר שמדובר עליו במשפט השני, הדבר שיוחנן ראה והעיד עליו, הוא הופעתו של עמנואל והביאור של הופעתו: עמנואל בתמונה ועמנואל במילים. כוונתו של מחבר ספר ההתגלות היא להציב בפני בני האדם את עמנואל בתמונה ואת עמנואל במילים.

בו בזמן, יש כאן התייחסות למשהו שהיה לגמרי מובן מאליו לאנשים באותם הזמנים, אבל בינתיים אבד לאנושות לחלוטין. בפסיכולוגיה הענייה שלנו אנחנו מדברים היום על תפיסה חושית ודימוי מחשבתי. וכדי לעשות את העניין פשטני ככול שניתן, אנשים אומרים שתפיסות חושיות נוצרות דרך החושים, בעוד שהדימויים המחשבתיים נוצרים בתוך האדם. הכול רק סובייקטיבי; אין פה שום דבר קוסמי. אנשים הופכים עולם עשיר למשהו עני ופשטני, ושוכחים לגמרי שהאדם הוא חלק מהיקום הגדול.

מה שהצטמק בתוכנו והפך לדימויים מנטליים דלים הוא המרכיב האינטואיטיבי של המילה; הוא הדבר השני שעליו מצביע ומעיד יוחנן. את מה שאנו מכנים תפיסה הקשורה לתחום העל-חושי, מחבר ספר ההתגלות מציג כהופעתו של עמנואל. לכן עלינו לומר:

ראו את הופעתו של ישוע עמנואל, שניתנה על-ידי האל, כדי להראות למשרתו את מה שחייב להתרחש במהלך זמן קצר.

אסביר את המילים האלה מאוחר יותר.

האל שם זאת במילים ושלח אותן עם המלאך שלו אל משרתו יוחנן. יוחנן העיד על מילת האל ועל הופעתו של ישוע עמנואל, שאותו הוא ראה.

את מה שיוחנן קיבל מן האל באיגרת, ואת מה שהוא ראה, הוא רוצה לתת לבני האדם.

אנו חייבים להתעמק שוב בכתבי הקודש של הכריסטיאניות באופן הממשי והמוחשי הזה. וזאת היא משימתכם ככמרים – אתם שרוצים להיות כמרים מתוך האימפולס העמוק והכן ביותר של ליבכם – לוודא שהממשיות חוזרת לכתבי-הקודש. כי העובדה היא שכאשר אנשים קוראים את כתבי הקודש בשפה של היום, הם אינם אומרים את האמת אם הם טוענים שהם מבינים אותם. מה שאמרתי לכם זה עתה כתוב כך בתחילת ספר ההתגלות.

“חֲזוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ”, אנו קוראים באחד התרגומים, “אֲשֶׁר נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים לְהַרְאוֹת אֶת־עֲבָדָיו אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה בִּמְהֵרָה וְהוּא הוֹדִיעַ בְּשָׁלְחוֹ בְּיַד־מַלְאָכוֹ לְעַבְדּוֹ לְיוֹחָנָן.”^[5] זה מה שכתוב שם, וכך זה התפרסם ברחבי העולם כנוסח של ספר ההתגלות. אבל אף אחד לא יכול באמת לדמיין משהו כזה. וזה המצב מבחינת החלק הארי של הבשורות. מפני שהנוסח כבר אינו מייצג דבר ממה שהוא הביע במקור, אנשים משקיעים מאמץ לשכנע את הקוראים שיש משמעות בטקסט זה, ונוצרה בהדרגה האמונה שאף אחד לא צריך אפילו לנסות לחדור ולהתעמק יותר בבשורות. כי איך אמורים לעשות זאת? אם קוראים את הבשורות בשפה מודרנית כלשהי, כבר לא מבינים מאומה – אם מספיק כנים כדי להודות בכך. כי מה שקוראים בשפות המודרניות האלה כבר לא מבטא כלום. צריכים לחזור למה שנכתב במקור, כפי שעשינו זה עתה בשני המשפטים הראשונים; ואנחנו נמשיך לעשות זאת עבור משפטים אחרים גם כן.

יש שאומרים שעבור פסוקים מסוימים בבשורות יש לחזור לנוסח היווני. ובכן, יש לי הרבה כבוד לבני דורנו שעושים מאמצים כנים כדי להבין יוונית. אבל האמת היא שאף אחד לא מסוגל להבין יוונית נכון היום, כי כבר אין בתוכנו בכלל את מה שהיה ליווני בתוכו כאשר הוא דיבר והקשיב. כאשר אנו מקשיבים למישהו או מדברים בעצמנו, אנחנו דומים לשקי קמח. אנחנו נשארים רגועים ושקטים בתוכנו כמו שק קמח ארוז היטב. זה לא היה כך עבור היווני. תודעתו של היווני רטטה בתוכו כשהוא הקשיב; הוא התעורר לחיים בתוך-תוכו, ומתוך החִיות הזאת הוא דיבר. המילים ששמע והמילים שהוא דיבר היו עדיין ישויות חיות עבורו, הן היו מלאות חיים עבורו. שלא לדבר על עמי המזרח. אמנם הם הולכים ומתנוונים כיום, אבל הם לא כמו האירופאים שכבר כלל אינם מסוגלים לשמוע משהו חי בתוכם כשהם מדברים או מקשיבים. האזינו לאנשים מן המזרח, כגון רבינדרנת טאגור, הקשיבו איך האנשים האלה, אפילו הפחות חשובים ביניהם, משקפים את האריגה הפנימית החיה של השפה.

היום אנשים חושבים שהם שולטים בשפה אם יש ברשותם מילון עם מילים באנגלית בצד אחד, ומילים בגרמנית בצד השני. לגמרי בנחת, הם מציבים את המילים הגרמניות במקום המילים האנגליות. אין להם שמץ של מושג על כך שהם אמורים לחצות תהום, שהם נכנסים לעולם שונה לחלוטין, ושחייבים להתייחס אל מה שחי בשפה כאל משהו אלוהי.

האדם חייב להיות מודע לכך שוב, ואז, בתוך-תוכו, יתהווה הצורך לחזור למה שרוטט במסרים הקדומים כגון זה שבספר ההתגלות, המעלה בפני נפשנו את הופעתו של ישוע עמנואל. היא תעמוד לפנינו כחזיון רב עוצמה, אם נוכל לראות אותה כאילו כל אלמנט העננים התרכז פתאום במקום אחד והביא בפנינו הוד ופאר נפלא, בדמות אדם ובדמות מלאך. כאילו עבר, הווה ועתיד נובעים מתוך ממשות העננים, חושפים את תוכן המהות הרוחנית של העולם, הכוללת בתוכה את האדם – כך מופיע המראה של ישוע עמנואל.

החיזיון הוא כזה שבתחילה אנחנו נאלמים דום בפניו, הופכים לאחד עם העולם ומפסיקים להתקיים עבור תודעתנו העצמית. אנחנו עומדים בפני המראה בצורה כזו שרק הוא לבדו שם, בעוד שאנחנו עצמנו נהיים ללא-כלום. ואז, מאחורי המראה, אנו מתוודעים לאל המתגלה, לאל האב, אשר נתן לנו את המראה. מעבר למראה הוא מחזיק את המילה המעניקה השראה. המילה, שהיא ההבהרה של החיזיון, הינה הסוד שלו. אבל הגיע הזמן שבו סודו של האל יינתן למלאך, אשר יוריד אותו לבני האדם כמסר באיגרת מהאל, באותה הדרך שבה האינספירציה מגיעה מן האל לבני האדם.

כאשר האדם נאלם דום, נעלם, מתמזג עם החיזיון, ומתחיל להיות לא רק בתוך עצמו, אלא גם מכניס לתוכו את האיגרת האלוהית, לאחר שהוא פתח אותה – כי קודם לכן עליו לשבור את שבע החותמות הנועלות אותה – כאשר זה קורה, האדם עצמו הופך להיות מה שכתוב באיגרת. אז האדם מתחיל להתייחס למה שכתוב באיגרת כאל ישות-ה’אני’ שלו עצמו. אז הוא ניצב בפני החיזיון עם רעיונות אלוהיים, עם מושג אלוהי, עם תמונה רוחנית פנימית.

כאשר אתם מדמיינים את הכוהן יוחנן עומד כך בפני הופעתו של ישוע עמנואל, זהותו נעלמת בחוסר-אנוכיות, כשאתם רואים אותו מקבל מן המלאך את איגרת האל החתומה שבע פעמים, כשאתם רואים את החלטתו להתיר בעצמו את החותמות ולמסור את תוכנה לאנושות – אז יש לכם את התמונה, את האימגינציה, הניצבת בתחילת ספר ההתגלות. כך עלינו לפרש את המילה הרשומה שם, כפי שתיארתי אותה באימגינציה. זה מה שרוצה להגיד המחבר של ספר ההתגלות. לכן הוא אומר: אשרי מי שקורא ושומע את המילים של המקרוקוסמוס, מי מטמיע ושומר בתוך עצמו את מה שכתוב בספר – אם הוא מבין אותו – כי הגיע העת.

העת אכן הגיעה, ואין זאת סתם אמירה שרירותית. העובדה שאנחנו מדברים עכשיו בהקשר הזה על ספר ההתגלות קשורה לקארמה של קהילת ההתחדשות הכריסטיאנית.

—————————————

1. אלפא ואומגה הם האות הראשונה והאחרונה באלפבית היווני – המתר’. ↑
2. הציטוטים בעברית מתוך הברית החדשה להלן הובאו מתרגומו לעברית של פרופסור פראנץ דעליטש. ↑
3. אלים הקשורים לאדמה או לעולם שמתחת לאדמה – המתר’. ↑
4. “בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר.” – הבשורה על פי יוחנן, פרק א’, פסוק א’. ↑
5. רודולף שטיינר השתמש בתרגום של הברית החדשה מאת מרטין לותר; חזון יוחנן, פרק א’ פסוק א’. ↑