רודולף שטיינר

תרגמה מאנגלית: ציפורה אלפרין

עריכה: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

25 בינואר, 1912 GA61 ברלין

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

כריסטוס והמאה העשרים

אף מי שעסק בלימודים רוחניים ברפרוף בלבד, לא יוכל להכחיש, מחד גיסא, שהנושא שנסקור היום מעורר התעניינות בחוגים הרחבים ביותר. נוכל להוסיף שלתשוקה זו לידע יש אופי מדעי. מאידך גיסא, דומה שקיימת נטייה גוברת והולכת להיווצרות פילוסופיה עולמית, ששאלות שמתקשרות לשמו של כריסטוס אינן מוצאות להן מקום אמיתי וראוי בתוכה. הרצאה קודמת שנתתי כאן לפני שבועות אחדים בשם "מקור האדם", והמשכו של הדיון על "מקור ממלכת החי", הבהירו לכם ללא ספק את הנקודה שברצוני להסב אליה את תשומת לבכם כעת. בכל דור ודור, כולל התקופה הנוכחית, המושגים והרגשות הכלליים בנוגע לשאלות יסוד כמו מקור האדם וכן שאלות אחרות בעלות אופי דומה, כולל ההתייחסויות לישות שזכתה לכינוי כריסטוס, מעוגנים ישירות ותלויים במושגים המקובלים של העידן הקודם.

כבר ראינו כי בשעה שבוחנים עניינים שונים הקשורים למקור האנושות, מתברר שלמעשה אותם רעיונות תיאורטיים ותפישות שנבטו מאורח המחשבה הכללי הנפוץ בזמננו, חולקים ביסודם על התוצאות הממשיות של המחקר המדעי. מצד שני, במסגרת התייחסות זו מוצאים שהמסקנות שהסיק מדע הרוח, התר אחר 'מקור האדם' עד לצורות הרוחניות ולא רק החיצוניות ומה שגלוי לעין הפיזית, עולות בקנה אחד ובהרמוניה מלאה עם התוצאות שהושגו בתחום מדעי הטבע. נראה שבשום מקום לא מוצאים חוסר תיאום כה בולט כמו זה שבין התפישה הקוסמית הרווחת כיום במחשבות האנשים ובליבם, לבין הגישה שהמדע נאלץ לאמץ, כמו במקרה של תפישת הכריסטוס של 'האהבה ללא תנאי'. חריגה זו יכולה בהחלט להיזקף לזכות העובדה ששאלות אלה שייכות לסוגיות הגדולות מכל, אלה הנוגעות ליקום. מאז כניסתה של תנועת האהבה ללא תנאי' להיסטוריה העולמית, הייתה תפישתם של בני האדם את ישות הכריסטוס ואת הצורה שהתגלמה בה, התפישה המסתגלת ביותר לתקופתה, או במילים אחרות, התפישה תאמה באופן המיטבי את מגזר האנושות שהחזיק בה.

במאות השנים הראשונות שלאחר הופעת הכריסטיאניות בהיסטוריה העולמית, אנו פוגשים מגמה רעיונית ורוחנית בשם גנוסיס(חוכמה רוחנית גבוהה שהגנוסטיקנים נדרשו אליה), שפיתחה מושגים מפוארים ורבי עוצמה סביב הישות שאנו מציינים במונח כריסטוס. אנו מוצאים כי תפישות גנוסטיות מרוממות אלו התקבלו בצורה אוניברסלית, אך רק במשך פרק זמן קצר יחסית, בהשוואה לרעיון של הכריסטוס שהוכר ואושר על ידי כלל האנשים והפך מאוחר יותר למהות של תנועת הכנסייה. הרהור קצר באותם מושגים נעלים על אודות הכריסטוס, שהתפתחו בצורת 'תפישות גנוסטיות' במאות הראשונות של עידן הנצרות, עשוי להאיר את עינינו – ואנא הבינו שאין הדבר כך משום שמדע הרוח רוצה להלביש את הרעיונות, שעליו להציג בנוגע לכריסטוס, באדרת של רעיונות גנוסטיים; רק מי שהתפתחותו בתחום מדע הרוח עדיין איננה בשלה, ושאינו מסוגל להבחין באופן אמיתי בין האירועים השונים וטבעם לבין המצבים השונים שפוגשים בחיים הרוחניים, עלול לחשוב כך.

במובנים רבים, המושגים העכשוויים של מדע הרוח אותם נזכיר בהרצאה זו, שולחים שלוחות הרחק אל מעבר לגנוסיס העתיקה של אותם זמנים נוצריים מוקדמים. העובדה שכך הם פני הדברים, מאתגרת ומביאה אותנו לגעת, לכל הפחות, באותן תפישות רוחניות קדומות. קיימות השקפות רבות ושונות בנוגע לחוכמה העתיקה והגבוהה שחלפה מן העולם, ודרגות שונות של אור וצל באותה חשיבה רוחנית עתיקה, ואנו נפנה את תשומת הלב לאחד מהיבטיה החשובים ביותר, שיוצר הרמוניה מיטבית עם תורות מדע הרוח של זמננו. במאות השנים הראשונות של עידן הנצרות קידמה גנוסיס עתיקה זו את הרעיונות העמוקים ביותר בנוגע לישות הכריסטוס, עיקרון האהבה ללא תנאי, במידה מדהימה יחסית להארה שהגיעה עם שחר הנצרות. חוכמה רוחנית גבוהה זו גרסה שהוויית הכריסטוס הייתה נצחית ולא עסקה לבדה בהתפתחות המין האנושי והאבולוציה האנושית, אלא חברה בכך לעולם הסובב וליקום ומלואו.

כשעוסקים בשאלת 'מקור האדם' מגיעים בחזרה אל אנושות שריחפה לגמרי או שטה, לכאורה, בגבהים הרוחניים, ועדיין לא התגלמה במעטפת חומרית חיצונית. ראינו כי במהלך אבולוציית האדמה החלה האנושות את דרכה במצב רוחני טהור, והשתנתה בהדרגה לצורה מוצקה ודחוסה יותר, שכיום אנו מכנים בשם 'אדם'. ההשקפה המטריאליסטית של תיאוריית האבולוציה הנוכחית, אשר עוקבת אחר ההיסטוריה האנושית הארצית בלבד, קובעת שמקור האנושות הוא חיצוני – שהמקור הוא בצורות של בעלי חיים.  מדע הרוח, מצד שני, מוביל אותנו ישירות אל מצבים קדומים שמתקרבים יותר ויותר אל הרוח העל-חומרית ומצביעים בנחרצות, בסופו של דבר, על מקור רוחני.

הגנוסיס של העבר חיפשה את 'ישות האהבה ללא תנאי' באותו אזור שבו ריחפה מהות בני האדם בטרם התקיימו בגוף חומרי, היכן שהם הרגישו מוקפים בחיים רוחניים ובמציאות רוחנית בלבד. אם נבין את ההשקפה הגנוסטית כראוי, נראה שלפיה עתידים בני האדם להתפתח עד כדי כך, שגופם האתרי יעטוף את עצמו במעטפת חומרית, כדי שיוכלו לקחת חלק במהלך הכללי של האבולוציה הפיזית. אז יישאר מאחור, בתחום רוחני טהור, אותו רֵע ובן לוויה של האדם – ה'אלטר אגו' שהוא ה'אני החלופי', בדמות היסוד של ה'אהבה ללא תנאי', הכריסטוס, שלא ירדה אל העולם הפיזי. יתרה מכך, לפי תפישה זו נועדה האנושות לעבור תהליך התפתחות ממושך במישור החומרי, ושליחותה היא להציג ראיות ועדות להישגיה ולהתקדמותה. מכאן, על פי הגנוסיס, נובע שיסוד ה'אהבה ללא תנאי' ממשיך לשכון בממלכות הרוחניות בזמן שהאנושות עוברת תקופה של אבולוציה חומרית, כך שבמשך כל תקופת ההיסטוריה הארצית של האדם אין לחפש אחר 'ישות האהבה ללא תנאי' בתחום שקשור עם האדם כישות פיזית, הנתפשת בחושים, אלא רק בתחומי הרוח הטהורה.

התקופה המיוחדת שאנו מכנים בשם הולדת הכריסטיאניות, נחשבה על פי הגנוסיס העתיקה כבעלת חשיבות מיוחדת באבולוציה של האנושות על פני כדור הארץ. הגנוסטיקנים ראו בה את תקופת הזוהר, שבה נכנסה 'ישות האהבה ללא תנאי' לעולם הפיזי הנתפש בחושים, כדי להעניק דחף לפעילות רוחנית, כי לאחר הירידה למישור החומרי חלה נסיגה בהתפתחות האנושית ובהתפתחות הנפש. הגנוסיס ראתה את האדם הקדמון הבראשיתי במהלך תחילת האבולוציה כיצור רוחני, הכבול וכפוף לעולם שבו פעל הכריסטוס בעת ההיא, והיא העריכה שהכריסטוס ישוב ויירד לכדור הארץ, שהאנושות עברה בו תקופה ממושכת אבולוציה בגוף חומרי, בתקופה ייחודית זו, שממנה אנו מתחילים כיום את ספירת הזמן, הלא היא תחילת הספירה. 

עכשיו מתעוררת השאלה כיצד למעשה ראתה החוכמה העתיקה  את ירידתה של ישות רוחנית טהורה אל העולם, אל האבולוציה של האנושות? הדבר נתפש באופן הבא: לפי הגנוסיס, אינדיבידואל אנושי מפותח במיוחד, שהמחקר ההיסטורי מכנה בשם ישוע מנצרת, הגיע לבשלות רוחנית כה יוצאת מהכלל, שבתקופה מסוימת נוצרו תנאים מוגדרים. בזכות תנאים אלה ניחנה אותה אישיות ייחודית בעוצמה הדרושה כדי להטמיע איכויות מסוימות וחוכמה עילאית מעולם הרוח, שעד אז לא יכול שום בן אנוש להגיע אליהן. מהתקופה ההיא ואילך, כך קובעת הגנוסיס, הרגישה נפשה של אישיות נבחרת זו די מתקדמת על מנת להיכנע לנוכחות השוכנת בה – הישות האלוהית שעד אותו רגע לא נטלה חלק בהתפתחות ובקידמה הממשית של האנושות – דהיינו, הכריסטוס. האירוע שהתרחש על גדות נהר הירדן, כאשר ישוע מנצרת הוטבל בידי יוחנן, כמתועד בברית החדשה (מרקוס 1:9-11), נחשב בעיני הגנוסיס הקדומה הזו כהתגלמות 'כניסתה של הוויית האהבה ללא תנאי למהלך האבולוציה האנושית'. הגנוסיס גם מצהירה בנוסף לכך שהטבילה המקודשת הזו יצרה תנאי רוחני ייחודי מאוד עבור ישוע. זהו אירוע שיש ביכולתנו להחשיבו כסמלי באופן מובהק.

יש ביכולתנו להבין את הרעיון שטמון בתשתית תפישה גנוסטית זו בעזרת התבוננות קפדנית בחייהם של אנשים אחרים, תוך שימוש בשיטות המחשבה המובילות אותנו אל מעמקי הנפש, ולא בשיטות המלאכותיות הטיפוסיות לזמננו: אז אנו מגלים, שכאשר אנשים אלה חשים שהם ניצבים בנקודת מפנה בחייהם, הם חווים רגעים שזרועים באירועים המייצרים עידנים חדשים. מצבים כאלו עשויים להתרחש בעקבות צער עמוק כלשהו או התנסות במבחן ארצי אחר, שמקורו בפלנטה זו. האנשים עשויים לומר, "מה שאירע לי כעת שונה מכל התנסויותיי הקודמות, כי הוא גורם לי לראות את עצמי כאדם שעבר טרנספורמציה והשתנה." ברור שבמקרים רבים מתרחש מפעם לפעם משבר, שאפשר לתארו בלי עוררין כהתעוררות וכהתחדשות של כוחות רוח ברורים ומיוחדים.

יש באפשרותנו לדמיין חוויה מסוג זה, המייצגת באופן בסיסי ומאוד לא מושלם אירוע פנימי, הדומה לזה שהגנוסיס החשיבה כמה שהתרחש בזמן הטבילה של ישוע בירדן (מרקוס 1:19). זהו אירוע שצורתו שונה לחלוטין, אירוע שלא נודע עד כה, הקשור לקיום האנושי ולא דומה לשום דבר שיכול לבקוע בנפשות בני האדם ושנולד כתוצאה מתלאות ומבחנים ארציים בלבד. הכוח האלוהי והאיכות הרוחנית העליונה שניצתו ברוחו של ישוע מנצרת התגלמו בתכונות פנימיות חדשות לגמרי; שמתוכם התעוררו חיים פנימיים שהינם מעין חיים אלוהיים, השופכים אור חדש על כל צורות התרבות האנושית ששאבו חיוניות מדוגמה זו. הייתה זו המהות האלוהית שחדרה לתוככי פנים הוויתו של ישוע מנצרת – הרוח המפוארת והמקודשת ביותר, שבראה בקרבו לידה מחדש וחיים שהגנוסיס העתיקה כינתה בשם 'אהבה ללא תנאי', (כריסטוס).

הגנוסיס זיהתה בבהירות שדרך עיקרון הכריסטוס הגיע אל האנושות משהו שמטבעו הוא דחף חדש, דחף השונה לחלוטין מכל דבר שהיה קודם. הכוח הממריץ והאלוהי שנוצק לתוך ישוע במשך שלוש השנים מאז טבילתו על ידי יוחנן, היה כוח שלא מצא ביטוי ומקום עד אז באבולוציה האנושית. הגנוסיס קובעת באופן נחרץ למדי שאסור לנו להחשיב אדם מסוים (ישוע מנצרת) לכריסטוס (כפי שנוהגים תכופות), אלא שעלינו להכיר ולחפש את הכריסטוס ברוח האלוהית המתגלמת בתוך ישוע, דרך האיכויות הייחודיות והעילאיות שהיו נוכחות אך רדומות בתוך פנים הווייתו.

ניגשנו אל מאפייני החוכמה הרוחנית העתיקה הזאת בנוגע לכריסטוס בדרך כזו כדי להקל על ההבנה. בדוגמה שהבאנו קודם לכן בנוגע לנקודת מפנה מיוחדת המתרחשת בחיי הרוח של האדם, יש רגע כזה של הערכת אירוע הכריסטוס בצורתו הבסיסית ביותר. במיוחד בזמנים מודרניים אלה מתקשה האנושות להבין, שלהתרחשות בולטת זו יש קשר ישיר לנסיבות בעלות משמעות היסטורית בסיסית. מדובר בנסיבות בעלות חשיבות אדירה לעיצובו של מה שניתן לכנות בשם 'מרכז אמיתי' של האבולוציה האנושית. כשאנו משווים את התפישה הגנוסטית הזו עם האמירות השונות של מדע הרוח, שהובאו בהרצאות אלו, מגלים שלא משנה כיצד אנו מתבוננים בעובדות אלו: לא זו בלבד שהן תופשות את ישות הכריסטוס בצורה מפוארת, הן גם מקרינות אידיאה נשגבת בנוגע להווייתה הפנימית של האנושות, משום שהן רואות את בן האדם כמי שמעורב בדחף המגיע ישירות מעולם הרוח ומשפיע על מהלכה הממשי של הצמיחה ההיסטורית של האנושות ועל התפתחותה. לכן אין להתפלא על חוסר הפופולריות של אותה תפישה גנוסטית עתיקה. כל מי שהגיע אף לתובנה קלושה של הנסיבות הקשורות להתפתחות האנושות החל במאות הקודמות של עידן הנצרות ואילך, ושל מצבה הנוכחי של נפש האדם והנסיבות השונות של החיים החברתיים בתקופות שונות, חייב להודות מיד שתפישות כאלו פירושן רוממות רוח שלבטח לא הייתה מיועדת למצוא חן בעיני האנשים. על מנת לבחון נקודה זו עלינו רק להתבונן בחיים הרוחניים של זמננו אנו.

בכל פעם שהשיחה נסובה על רעיון כלשהו הדומה באופיו לאותה חוכמה רוחנית נעלה, יגידו מיד רוב האנשים, "אלה מגדלים פורחים באוויר, חזיונות שווא – ואילו אנחנו מעוניינים במציאות, במשהו שמשפיע ישירות על חיינו החומריים הממשיים." אפילו בזמננו אנו רואה רוב האנושות את התפישה הגנוסטית הישנה שהותוותה כאן כ'רשמים מופשטים לגמרי'. האנושות רחוקה עדיין מחוויית הסיפוק הגדול יותר, הנובעת מחשיבה רוחנית שמכירה באמיתותה של העוצמה החבויה מאחורי המושגים הרוחניים שאנו יכולים להתעלות אליהם; עוצמה זו גדולה מהדברים שרוב האנשים רואים כמוחשיים, כניתנים לראייה וכבעלי תוקף של מציאות מוחלטת. אילו זה היה אחרת, לא היינו מגלים, כמו במקרה של אמנויות ועיסוקים במקצועות שונים, שאנשים תמיד נוטים למה שניתן למשש ולראות, בשעה שכל מה שקשור לרוח וקורא להתרוממות רוח פנימית, נהדף הצידה ונחשב כמופשט וכחיזיון שווא.

אי אפשר להסביר במילים ספורות עד כמה התפתחה התפישה הפופולרית של ישות הכריסטוס בתודעת האנשים; אך ניתן לומר שהד למושג האמיתי של הכריסטוס, שמצייר ישות אלוהית שהתגלמה באיש ישוע מנצרת, המשיך לחיות במשך מאות השנים צד בצד עם הרעיון הפשוט על ישוע כאדם שנולד באופן פלאי ואשר תמיד התייחס לאנושות באהבה ובעדינות עילאית, נושא שפוּתח אפילו בסיפור על ילדותו. לפי תפישה זו אנו מוצאים את ישוע מנצרת מוכתר על ידי האנושות כמושיעה האוהב. במובן מקודש זה ובתחושה שעוררו מעשיו של המושיע האהוב, אנו מוצאים הד עמום לתפישת הכריסטוס הגנוסטית העתיקה. במהלך ההיסטוריה החיצונית של ישוע, כפי שאפשר לכנות זאת, מוצאים חזון הפוך שהכיר בנוכחותה של אמת סודית גדולה, מסתורין מעורר כבוד, שיִחס לאישיותו של ישוע תכונות על-אנושיות עוד כשהתהלך על פני האדמה. איכות על-אנושית זו כונתה בשם 'כריסטוס'. יתרה מכך, אנו מגלים שבמשך הזמן התקשתה האנושות יותר ויותר בהבנת המושג האמיץ הזה, הכריסטוס הגנוסטי, ושחוסר היכולת הגוברת להבינו נמשכת עד עצם היום הזה.   

כבר בימי הביניים העז המדע לעסוק רק ברשמים החיצוניים ובמה שנגיש ישירות לחושים, או בעניינים שהחשיב כשרויים מעבר לתפישות חושינו אבל בעולם הנשלט על ידי חוקי הטבע. המדע לא חש שהוא נקרא לחקור את הגורמים וההשפעות, שחדרו לאבולוציה האנושית ושיחקו שם תפקידים בצורת דחפים רוחניים אציליים ומרוממים. כך אירע שבימי הביניים, השאלות בנוגע למקור ולאבולוציה של האנושות שדחף כריסטוס התבטא בהם, הפכו לנושאים של אמונה בלבד. אמונה רוחנית זו המשיכה להתקיים בקרב האנשים מאז אותה תקופה לצד כל מה שנחשב כמדע וכידע מוחלט, אך התייחס רק למה שנתפס כנמוך יותר בהיררכיית האירועים הקוסמיים.

בנקודה זו מעניין לציין שמהמאה השש-עשרה ואילך הלכה מגמה מחשבתית כפולת פנים זו והתקרבה לנקודת משבר, עקב נטייתה של האנושות לכוון ולהגביל את כוחותיה ההכרתיים לעולם החושים בלבד, ולהתייחס אל ענייני המקור הרוחני והתלות בהתקדמות ובאבולוציה הרוחנית כאל דוֹגמה בלבד.

לא נוכל להיכנס לנושא זה בהווה, כי מהותי יותר שאסב את תשומת לבכם לעובדה שבמאה ה-19 הוביל מהלך ההתפתחות את האנושות לנקודה שבה אבדה התפישה האמיתית של הכריסטוס,  לפחות לגבי דידם של אנשים רבים מאוד. אף על פי כן, עלינו להודות שבקרב חלק קטן מהקהילה המשיכו המושגים הגנוסטיים העתיקים לחיות ולהתפתח, בכיוון שהוביל לתובנה מעמיקה יותר של עומק הדחף של ה'אהבה ללא תנאי'. במקרה של הרוב, ואפילו בחוגים התיאולוגיים-מדעיים, היה ויתור כללי על מושג הכריסטוס האמיתי. נעשה ניסיון למרכז את הכול באישיותו של ישוע מנצרת ולראותו כאדם בעל תכונות ייחודיות, שנבחר במיוחד בגלל הבנתו המעמיקה והחובקת-כל את החוקים והתנאים של ההתפתחות האנושית ואת הטבע הפנימי האלוהי של המין האנושי – אבל הוא עדיין נחשב לאדם, הגם שנתפש כאדם שהתעלה בכל המובנים. לפיכך צמח באותה תקופה במקום הכריסטולוגיה הישנה מה שאפשר לכנות רק כמחקר על חיי ישוע. כשבוחנים את הנושא לאור כל האיכויות האלוהיות שבישותו של הנבחר, ישוע מנצרת, נראות תוצאותיהם של המגמה המחשבתית ושל המחקר הזה מדהימות לאין שיעור: הן קובעות שיש לראות את ישוע כמי שנבחר במיוחד עקב היותו מחונן בסגולות רוחניות ייחודיות, מחד גיסא – ובאינדיבידואליות אנושית, מאידך גיסא.

לעמדת הכתר בסוגה זו של תפישות עולם, הגיעו יצירות כמו זו המכונה "ישות הכריסטיאניות", מאת אדולף הארנאק (Harnack ).[1]  ניסיונות דומים, אותם כינינו בשם 'מחקרים על חייו של ישוע', הופיעו בצורות רבות ושונות. בהווה נחוץ רק להסב את תשומת הלב לתוצאות הלימוד הרציני והמעמיק של מגמות מחשבתיות אלו. מאחר שנושא זה הוא המודרני שבין כל הנושאים שעסקנו בהם, נוכל לסקור אותו בקצרה. השיטות ששימשו במהלך המאה ה-19 לתיקוף האותנטיות ההיסטורית של אירועי תחילת עידן הנצרות, לא הובילו לשום מסקנות חיוביות אקטואליות.

יידרש לנו הרבה יותר זמן מהראוי כדי להיכנס לפרטים  כלשהם, מתוך כבוד למגמת מחשבה ייחודית זו, אך כל מי שיבדוק בקפידה את תוצאות המחקרים המודרניים, יבין שנעשה מאמץ ליישם את השיטות הרגילות של המחקר החיצוני כדי להוכיח שאיש בשם ישוע הנצרתי אכן חי בתחילת החיים הרוחניים הכריסטיאניים. הניסיון להמחיש את קיומו של ישוע באמצעים היסטוריים, שכמותם ניתן ליישם במקרים אחרים, הוביל רק להודאה שאי אפשר לאשר את קיומו של האיש ישוע מנצרת תוך שימוש בשיטות חומריות חיצוניות; מנגד, אין פירושו של דבר שכתוצאה מכך הוכחה ההשערה הטוענת שהוא מעולם לא חי. בפשטות, מחקרים חומריים אלו הראו שכדי לאמת את חיי ישוע מנצרת אין ביכולתנו להשתמש באותם כלים היסטוריים שניתן להשתמש בהם כדי להוכיח את קיומם של אריסטו, סוקרטס או אלכסנדר הגדול. אך אין זה הכול – לאחרונה הוביל שדה מחקר זה לקשיים רציניים בכיוון אחר.

די בכך שנבחן יצירה כשל ויליאם בנג'מין סמית, שפורסמה על ידי Diederich of Leipzig[2], כדי להבין את תוצאות המחקר המדויק, הקפדני והמעמיק בנוגע לרשומות התיעוד התנ"כי ולרשומות אחרות המתייחסות לנצרות: כאן נחשפת שוב העובדה שבמקרים רבים לא ייתכן שמסמכים מכובדים אלו אכן מתייחסים לאותם עניינים, שבחלקה הגדול של המאה ה-19 הניחו שהם מתייחסים אליהם. נערך ניסיון מיוחד לשחזר את חיי ישוע מנצרת על פי תוצאות מחקרים בלשניים של הרשומות העתיקות הללו, אך לבסוף התגלה שבכתבים עצמם הייתה עדות למשמעות נסתרת, שונה מאוד ממה שהופיע על פני השטח. התברר שלמרות כל המאמץ לצייר את תמונת חייו של ישוע באמצעות שיטות מדויקות שנבחרו בזהירות יתרה, רשומות הברית החדשה – אותן תעודות כריסטיאניות שאפשרו לאנושות לחוש שהיא ניצבת על בסיס כריסטיאני איתן אמיתי – בקושי מזכירות את ישוע מנצרת כאדם בשר ודם.

לפיכך לא נותר למדע החיצוני אלא להצהיר את ההצהרה הבאה: "הרשומות העתיקות בקושי מתייחסות אל ישוע מנצרת בתור אדם; הן מתייחסות אליו כאל אלוהים." ושוב לפנינו קביעה חריגה בולטת: "זה משגה להאמין שבמסמכי הנצרות המקוריים אפשר למצוא כל הוכחה שהיא  לקיומו של ישוע מנצרת כאישיות אנושית ממשית. לחליפין אנו משוכנעים שהאוונגליונים וכתבי הקודש הישנים מכריזים שבתחילת עידן הנצרות הייתה אלוהות; רק כשאנו מכירים בעובדה זו, הופך כל הכתוב ברשומות הקדומות האלו משמעותי וחשוב."

הדברים האלה חריגים מאוד, נכון? לפי מחקרים שנערכו בזמננו, כשאנו מזכירים את ישוע מנצרת עלינו להתייחס לאלוהי שבו, אך התקופה הזו וקו המחקר הזה עצמם אינם מודים כלל במציאות של ישות אלוהית זו או ישות בעלת רוחניות-על. כיצד רואה המדע של ימינו את הכריסטוס? הוא נתפש כחזון, כאידיאל בלבד, שחלחל לתוך ההיסטוריה של האנושות מתוך הפנטסיה העממית שנולדה מדחף מנטלי. על פי המחקרים האחרונים והעדכניים בתחום, יש לראות את הכריסטוס לא כישות מציאותית אלא כסוג של אֵל דמיוני. אפשר לומר בצורה ישירה שהמחקר המדעי המודרני מובל אל מפגש פנים-אל-פנים עם משהו שאין לו בו כל חפץ או תועלת.

מה יכול המדע לעשות באל שהוא אינו מאמין בו כלל? המדע הרגיל רק הוכיח שכתבי הברית החדשה דנים באלוהות, אך כלל אינו יודע מה לעשות באל זה, פרט למיקומו בקטגוריה של מושגים מסוג החזיונות.

עכשיו בואו נשווה את גישתו של המדע הרגיל, על מאפייניה שציינתי כאן, עם הדברים שאומר על הנושא מדע הרוח. כאן ברצוני להזכיר ספר שכתבתי בשם "כריסטיאניות כעובדה מיסטית".[3] הרעיון שעומד בתשתית עבודה זו לא הובן כמעט. לכן ניסיתי להציג את מטרת הספר ביתר בהירות במבוא למהדורה השנייה. כוונתי הייתה להראות את הסיבה לכך שההיסטוריה של האנושות – ההיסטוריה של העולם – איננה מופיעה בשלמותה בתמונה שאנו מקבלים בדרך כלל מההיסטוריה הרגילה ומהתיעוד הרגיל. דחפים וגורמים רוחניים נוכחים לכל אורך האבולוציה האנושית ואותם עלינו לייחס לנוכחות ישויות רוחניות. אם אנו משווים תפישה זו לתפישת מכלול הטבע ושיטת תפישת העולם ההיסטורית, המוצגת על ידי ליאופולד פון ראנק ואחרים, אפשר רק לומר שהנקודה הגבוהה ביותר שמדע ההיסטוריה הגיע אליה, היא דיונו בפועל על אודות אידיאות היסטוריות כאילו היו כפופות לפלישת רשמים חיצוניים מופשטים, לאורך מהלך האבולוציה האנושית והתפתחות האומות. זהו השיא שאליו הגיעה מידת האמונה הכללית בכיוון הזה. אבל "אידיאות" אינן מה שההיסטוריונים חושבים עליהן, ולא הן אלו שמפתחות כוח ומדגימות כוחנות. תהליך האבולוציה האנושית היה נטול חיים וחסר רוח וחיות אילו היה מתפתח באופן היסטורי בלבד, ואילמלא היו אותן אידיאות שחדרו לנפשות בני האדם ביטויים של דחפים נעלים ובלתי נראים, השולטים בגדילה ובהתפתחות האנושית כולה. מאחורי כל מה שנחשף בהתפתחות החיצונית הזו, נותר עדיין משהו שהיה יכול להיחשף רק באמצעים של תודעת-העל המצויים ברשות מדע הרוח, ובשיטות שניתנות ליישום על הדברים שמעבר ליכולת התפישה של חושינו. כבר הסבתי את תשומת הלב לנושא זה בהרצאה הקודמת, ואנו נשוב להתייחס לכך בעתיד.

יש ביכולתי להראות לכם כיצד חדר דחף הכריסטוס לזרם האבולוציה של האנושות באופן כזה, שהוא הוכיח את עצמו כהמשכן האקטואלי של המיסטריות העתיקות, הבלתי מובנות כמעט, ששיחקו תפקיד בהתפתחותה הרוחנית של האנושות בימי קדם. האנושות יכולה להגיע להבנה אמיתית של כל מה שהושג באמצעות המיסטריות העתיקות בזמנים טרום-כריסטיאניים, ואשר הניח את היסודות הרוחניים להתפתחות האומות, רק אם תשתמש בשיטות מדע הרוח המודרני. זאת במטרה להבין את צורת ההתפתחות המעשית, המתמירה את הנפש והופכת אותה לכלי המסוגל להבין את עולם הרוח שמצוי מאחורי כל הדברים החומריים והנראים לעין. בהרצאות אלו התייחסתי פעמים רבות להתמרות כאלה.

כיום ידוע לנו שבני האדם, שבימינו אלה מוגבלים במובן מסוים ומתעניינים רק בחוויות המיָּדיות של חיי הנפש האינטימיים שלהם, יכולים להתעלות מעל מצבם הנוכחי וללבוש צורה מושלמת יותר של הוויית הרוח ושל היכולת לחיות בעולם הרוח אפילו בזמן חייהם בעולם הפיזי. דרך לימוד ההיסטוריה לאור מדע הרוח אנו יודעים שהאפשרות לפתח את הרוח האנושית ולרומם אותה לגבהים רוחניים, היא אפשרות שהחלה להתקיים בצורה הדרגתית במהלך האבולוציה של האנושות, ואשר לא הייתה ידועה בזמנים בראשיתיים. כיום יכולה הרוח להתעלות בחופשיות באמצעות מאמציה והכלים שרכשה, ולרכוש את כוח האבחנה הרוחנית, ובה- בעת לשמור על איכותה האינדיבידואלית, דבר שלא התאפשר בתקופה הטרום-נוצרית. בתקופה זו הייתה הנפש תלויה בדחף שנולד מהליכים מסוימים, שהיו חלק מהטקסים שהתבצעו באולמות ההתקדשות של המיסטריות.

בספרי כריסטיאניות כעובדה מיסטית הצגתי דיווח מפורט למדי בנוגע לטקסים העתיקים שנוהלו בידי הכוהנים. פולחנים וטקסים אלו התרחשו במקדשים השונים של המיסטריות, כפי שראו אז את הדבר, אך בהרצאה זו נתייחס אליהם יותר כאל מקדשים שנועדו להוראה רוחנית. ניתן לתאר בקצרה את מה שהתקיים בפועל באולמות ההתקדשות: באמצעות שיטות ומנהגים מסוימים שוחררה הרוח ממעטפתה הגופנית ויכלה לשהות זמן-מה בתנאים הדומים למצב השינה הרגיל, אף כי שונים במובנים אחרים.

בהתבוננות במצב השינה לאור מדע הרוח, אנו רואים שכאשר הגוף האנושי שרוי בשינה, ממוקם מרכזו האתרי מחוץ לדמות השוכבת. כוח המהות הפנימית של הליבה האתרית הזו כה נמוך, עד שהלא מודע מתעלה מעליה והגרעין או הליבה נעטפים באפלה לכאורה. עכשיו אתאר את השיטות ששימשו בטקסים המיסטיים העתיקים כדי להשפיע על נפש האדם. אנשים מפותחים שעברו חניכה מיסטית דומה, חוללו תחילה מעין מצב שינה. מטבעו היה זה מצב שבו התחזקו והומרצו הכוחות הפנימיים של הרוח. בשלב מסוים עזבה הנפש את הגוף, השרוי במצב של שינה דמוית מוות, ועברה לזמן-מה למצב של קיום 'פסיכי' – מעין 'חיי שינה', שבמהלכם היה ביכולתה להתבונן בעולם הרוח בתודעה מלאה. בזמן זה של חיי רוח-נפש, הייתה הרוח/נפש מסוגלת להכיר במעמדה האמיתי כתושבת עולם הרוח. לאחר מכן, כאשר הוחזרה הנפש למצבה היומיומי הרגיל, צפו בקרבה זיכרונות מכל הדברים שחוותה ושהתבוננה בהם בשעה שהייתה חופשית מהגוף. אז היה ביכולתה להתייצב בפני האנשים בדמות נביאה, בעודה נתונה בגוף הפיזי, ולהביא להם עדויות וראיות בדבר קיום עולם הרוח והחיים הנצחיים בעתיד. בימי קדם הוכשרה הרוח בדרך זו לקחת חלק בחיי המימדים הרוחניים. במיסטריות נמצאו הקאנונים והכתבים המקודשים שבתיאום עמם על הרוח להשתלם במשך תקופה ממושכת, כדי שהמנהיגים הרוחניים העליונים של אולמי ההתקדשות של המיסטריה העתיקה יוכלו להביא למיצוי הסופי של תכלית הרצון של אותה רוח-נפש.         

עכשיו נציג את השאלה הבאה: מהיכן הגיעו אותם תקנים עתיקים של התנהגות אנושית שהופצו בכל רחבי העולם במהלך האבולוציה האנושית, ומנין הגיעו אותם הבזקי הארה רוחנית הדורשים להתוודע אל מקורותינו האלוהיים ואל נצחיות הרוח? מדע הרוח עונה על כך שחוכמה עתיקה זו מקורה באנשים שעברו חניכה בעצמם, באופן שתיארנו כאן. השתקפות מוזרה ומסקרנת של אותם תקדימים מוסריים בראשיתיים אנו מוצאים במיתוסים, באגדות ובתרשימים שונים: נמצאים בהם סמלים רבים המציינים את החוויות שחוו מקודשים במקדשי המיסטריות, כחלום חי. אפשר להתחיל להבין את המיתולוגיה כראוי כאשר מתבוננים בצורות ובדמויות המופיעות בה בצורת ייצוגים חזותיים, תמונת הדברים שהופיעו בחזונם הרוחני של המקודשים במהלך השתתפותם בטקסים הסודיים. לשם ביסוס היחס שבין התפישות המיתולוגיות של זמנים עברו לבין התורות של דתות מעידן קודם, עלינו לחזור לאחור, להאזין למיסטריות הקדומות ולחשוב על כל הטמון בהן, חבוי במעמקים מפני העולם החיצוני החילוני. מיסטריות אלו נחשפו רק בפני אלו שהכשירו את עצמם באמת לקחת חלק בטקסי החניכה הנסתרים, באמצעות מבחנים קשים והקפדה מופלגת על הסודיות והאיפוק שהוטלו על הכול. בנקודה זו אין באפשרותנו לתאר את הנסיבות שהובילו להסתרה הקפדנית של הטקסים המיסטיים שהתבצעו בעבר הרחוק. כשאנו מפנים את המבט לאחור ועוקבים אחר שביל ההתפתחות הרוחנית בתקופה שקדמה לנצרות, אנו תופשים שהיא התנהלה תמיד מתחת לצעיף, שכיסה על התנהלות מוקפדת וחסרת חריגות באותו עידן, ושכך התפתחה והתחזקה הנפש האנושית.

בעבר לא היו נפשות בני האדם מפותחות עד כדי היכולת להתעלות ולהיכנס לעולם הרוח בעצמן ומכוח מאמציהן שלהן בלבד, ללא סיועם של כוהני המקדש. בספרי כריסטיאניות כעובדה מיסטית הצבעתי על כך ששינויים התרחשו אף בזמן מהלך העניינים ההיסטורי הרגיל; בנקודה זו רציתי להראות כיצד, הודות לתוכנית שבתשתית האבולוציה האנושית, כבר הייתה האנושות מוכנה להיכנס לעידן חדש כשהגיעה נקודת המפנה שציינה את הולדת הנצרות. שינוי זה התחולל בגלל כל מה שבני האדם חוו, התנסו והטמיעו דרך גלגוליהם החוזרים ונשנים, והידע שקיבלו מהמקודשים בנוגע לעולם הרוח. מכאן ואילך יהיה הכוח להתעלות לגבהים רוחניים נתון בידיהם, בתוך פנימיות נפשם ורוחם, כך שיוכלו להתעלות באמצעות מאמציהם שלהם, חופשיים מהשפעה חיצונית וסיוע שהיו נהוגים ומקובלים בימי המיסטריות.

השקפתנו כיום גורסת שהאירוע הבולט ביותר בתולדות התפתחותה הרוחנית של האנושות, התרחש בארץ ישראל והיה תהליך המוביל לשלמותה הסופית של הנפש, כדי שתוכשר למה שאפשר לכנות בשם 'חניכה עצמית'.

מיצוי והגשמה עצמית מוחלטת אלה התחוללו בהדרגה, וייתכן שההכנה הנחוצה נמשכה למעלה מכמה מאות שנים. את סופו של התהליך סימנה נקודת המפנה המיוחדת שציינה את תחילתה של ספירת הנצרות. הנפש כבר הייתה מושלמת עד כדי מוכנות לחניכה עצמית, שבמהלכה תודרך רק על ידי אלו שעלו על שביל הידע האמיתי והתנסו במבחנים שכרוכים במעבר אליו. מכאן ואילך יהיה אפשר לבצע חניכה עצמית ללא סיועם החיצוני של כוהני המקדש או של המנהיגים שמבינים את המיסטריות. יתרה מכך, ייסודה של  הנצרות מגלה שב'תוכנית הגדולה' שבתבנית ההיסטוריה של העולם יש מקום לכל אותם כללים וטקסים שבוצעו פעם אחר פעם במקדשים הפנימיים ובהיכלות, ושזיכרונם נשמר עדיין באגדות, במיתוסים ובמיתולוגיות הקשורים בפולקלור.

אם היינו מבינים לאשורם את כתבי הברית החדשה, היה עלינו לשאול את עצמנו את השאלה הבאה: אילו חוויות נדרשו כדי לרומם את נפשם של המועמדים לחניכה  בזמן המצרים או הפרסים הקדומים, במטרה להתבונן ישירות בעולם הרוח? הוראות ברורות בנוגע לכך נקבעו ועיצבו את הבסיס למה שאפשר לכנות בשם 'טקס חניכה'. הנחיות וחוקים אלו כיסו את מהלך הזמנים החל באירוע מסוים, הנקרא 'טבילה' במקום אחד ו'פיתוי' במקום אחר, וכלה ברגע שבו הנפש זוכה בברכה של יכולת ראייה רוחית אמיתית. כשאנו משווים טקסי חניכה אלה עם האמירות החשובות ביותר בברית החדשה (כפי שהראיתי בספרי כריסטיאניות כעובדה מיסטית), מגלים שבברית החדשה מופיעים שוב תיאורים מפורטים בנוגע לטקסי חניכה עתיקים – אך כאן התיאורים מתייחסים לאותה דמות היסטורית גדולה ובולטת, ישוע מנצרת. עוד מתברר, שבעוד שקודם לכך התעלה המועמד לחניכה לגבהים הרוחניים בבדידות מקדשי המיסטריות, כבר היה ישוע מנצרת שרוי בשלב כה מתקדם עקב המסלול שההיסטוריה פנתה אליו, עד שלא זו בלבד שהוא זכר את התנסויות עולם הרוח, ולכן הביא לאנושות הארה, אלא גם התאחד ברוח עם מי ששום אדם לא התאחד עמו עדיין – עם ישות הכריסטוס. אנו מוצאים דמיון רב לפיכך בין תיאור מהלך החניכה וצורותיה העתיקות, לבין תיאור התפתחותו הרוחנית של ישוע מנצרת, עד לרגע שבו חדר הכריסטוס, או עיקרון ה'אהבה ללא תנאי', לתוך נפשו, ובמהלך שלוש השנים הבאות, שבהן שאב השראה וחוכמה ממקור אלוהי זה.  

בדיווחים שמספרים לנו על כל המבחנים וההתנסויות שישוע מנצרת עבר באותם ימים, אנו מוצאים את האירועים הקשורים לחניכה שלו, מאופיינים בבהירות בכוח טבעו דמוי-האל ובעוצמה הטבועה בעובדות הרוחניות, שטמונות בתיאורים ההיסטוריים. דבר זה מודגש במיוחד בבשורה של יוחנן. קודם לכן לקחו מועמדים אינספור חלק בטקסים המקודשים, אך הם התקדמו רק עד לנקודה שבה יכלו לומר, "עולם הרוח הוא מציאות, והרוח האנושית שייכת אליו"; אבל כשישוע עצמו עבר התקדשות, הוא התאחד בפועל והתמזג עם הישות הרוחנית המשמעותית והגדולה ביותר הזכורה אי פעם למקודשים הקודמים; חניכה עילאית זו הייתה מגמת התוכנית המסודרת, שהייתה מקופלת בכל הצורות והטקסים העתיקים.  

אף שהדבר שאפשר לכנותו בשם 'מרכז החיים' העמוק ביותר של האדם היה תמיד בהישג יד, המודעות ל'מרכז חיים' זה מעולם לא חדרה ממש לתודעת האנושות – אלא במועד ההתרחשות הגדולה הזו. המסתורין של גולגותא נועד מראש לפקוח את עיני האדם ולפתוח עידן חדש, שבו יכירו כי במרכז החיים נמצא ה'אני' (אגו), המתגלם כיסוד המשותף לאדם האינדיבידואלי וליקום כולו. אנו רואים את המסתורין של גולגותא כבוקע מאותם סודות המסתתרים בתוך מיסטריות העבר, ותופסים את מקומם בתוכנית ההיסטורית האדירה. כל עוד מסרבים בני האדם להאמין שבאתר מסוים ובזמן מסוים זכה ישוע מנצרת בברכת החניכה האלוהית, ושרוח 'האהבה ללא תנאי' התבססה בקרבו כך שהשפעתה הכבירה זרמה מתוכו ופעלה כדחף על כל הדורות העתידיים – כל עוד יסרב האדם להאמין בכך, לא יהיה מסוגל להכיר בחשיבותו ובמשמעותו האמיתית של אותו דחף של 'אהבה ללא תנאי' בהקשר ההתפתחותי של המין האנושי. כשבאמצעות לימוד עקרונות היסוד של מדע הרוח תכיר האנושות ותודה בקיומם של האירועים הרוחניים הגדולים שתיארנו, יזרח השחר הראשון על הבנה אמיתית בנוגע לכל מה שקרה לאבולוציה האנושית דרך הופעתו של דחף הכריסטוס. במצב כזה לא עוד נבזה את כתבי הברית החדשה בכך שנגלה בהם ארבעה פולחני חניכה נפרדים, שחומרים הנוגעים לישוע מנצרת הוטמנו בהם. כשנבין זאת בצורה הנכונה, נדע שלכל מה שהתרחש בעקבות זאת כתוצאה מהאירוע בארץ ישראל, יש משמעות עמוקה לכל התקופות המאוחרות יותר באבולוציה האנושית.

אילו היינו יודעים באיזה אופן נתפש במדע הרוח השינוי החיוני והגדול שאירע בהיסטוריה העולמית עקב הגעת אימפולס הכריסטוס, היינו מבינים שהאדם מורכב מגוף פיזי, מגוף אתרי או גוף חיים ומגוף אסטרלי; עמוק בתוככי הכול וביסודו של הכול מצוי ה'אגו' – אותו 'אני' אמיתי שממשיך את דרכו מגלגול לגלגול.[4]

מודעות לנוכחותו של 'מרכז החיים' המוחלט הזה הפציעה באופק של תודעת האדם רק לאחר הכול; בתקופות שקדמו לנצרות כלל לא היו מודעים לקיומו. כפי כשהגוף הפיזי מאוחד ישירות עם העולם הפיזי ונמצא במגע עמו, והגוף האסטרלי קשור לעולם האסטרלי, כך גם מרכז החיים העמוק ביותר של האדם: 'האני' שנולד מעולם הרוח, מעבר להבנה האנושית המעמיקה ביותר. ניתן לבטא את המסר שהכריסטיאניות ודחף הכריסטוס הנחילו לאנושות בדרך הבאה: אל תחפשו את האלוהות ואת העיקרון הבראשיתי האלוהי בגוף האסטרלי, אלא בתוככי הווייתו הפנימית של בן האדם, שם שוכן האני האמיתי.   

בטרם הופיעה הכריסטיאניות אמרו האנשים, "לרוחי יש אכן שורשים בממד העילאי. רק האיכות האלוהית יכולה להגדיל אותי ולשלוח לי חזון והארה אמיתית (דרך כוחותיהם של בעלי הידע העמוק יותר בענייני הרוח)." אבל כעת לומדים האנשים לומר, "אם יהיה לך ידע אמיתי, תוכל להסיר את הפרגוד מעל המעמקים הנסתרים ביותר של כל שהינו אלוהי ופעיל בכל מרחבי תבל. התבונן פנימה, אל תוך האני שלך, כי שם נמצא הערוץ שדרכו יגיע אליך הדיבר האלוהי. קולו יפרוץ לתוכך ולתוך מצב התודעה שלך אם תבין כראוי, שעקב המסתורין של גולגולתא חדרו כוחות האלוהים לאנושות, ואם תבין שאז התרחשה חניכה מפוארת באמת – הניצבת מולך כאירוע היסטורי גדול. אבל אלוהים מדבר אליך במיוחד כשאתה מרומם את עצמך כדי להתעלות ולהפוך את נפשך לכלי, המסוגל להבין את מה ששייך לעולם הרוח."

לפני ההתרחשות העילאית בגולגולתא, עברה דרכם של אלו שביקשו להיכנס לחיי הרוח בתוך המיסטריות העמוקות של אולמות המקדשים. התעוררותה של התודעה האלוהית שמדברת דרך ה'אני' היא עצם המהות של דחף 'האהבה ללא תנאי', וצמיחתו של עיקרון החניכה העתיקה והמקודשת, הוא שסלל את הדרך ואִפשר לדחף הגדול הזה להגיע לאנושות. עקב המסתורין של גולגולתא עתידה לחדור אל נפשות האנשים במשך מהלכה העתידי של האבולוציה, הבנה בהירה שתלך ותגדל; כאשר תשחרר את עצמה האנושות מכל הנסיבות הארציות, תהיה לה גם היכולת להבחין ברוח העליונה שהאנושות מאוחדת עמה כל כך – אותה 'רוח קודש' שמדברת עתה דרך ה'אני'.   

מי שמסוגל להבין את הברית החדשה מנקודת מבט זו יכיר בעדות המופלאה להתפתחות הגזע האנושי והכנתו לקראת האירועים העומדים להתרחש, שהובלו בעבר בידי כוחות עולם הרוח. יובהר שבאמצעות האבולוציה העברית הקדומה, הוכנה האנושות לשמוע את הקול שידבר מאוחר יותר דרך המרכז הפנימי של האדם, מרכז ה'אני', כשם שרוח הגזע העברי העתיק דיברה אל היהדות. אבל העמים האחרים לא שמעו שום קול כזה, כי היו מודעים לרוח העליונה רק כאשר היא שוחחה עם הנפש, כשהיה מדובר במקודשים אמיתיים. 

ליהדות התברר לחלוטין שהאבולוציה של המין האנושי היא תהליך מתמשך של התפתחות והתקדמות, ושעמוק בתוך ה'אני' האנושי מתגוררים אותם כוחות מיסטיים שקשורים לתוככי הווייתו של בן האדם. כך נעשה היהודי מודע למחשבה הבאה: "כאישיות נפרדת, שהינה חלק מהגזע העברי העתיק, אני משקיף לאחור על מהלך האבולוציה האנושית למן תקופתו של אברהם, ומבין את הישות העליונה שמשלה בכל הדברים מדור לדור; אז אני חש שכל מה שהינו אלוהי, ששייך לכוח הרוחני המקודש ואשר עיצב את תכונותיו האינדיבידואליות של המין האנושי, חי בתוכי." כך הרגישו בני הגזע העברי העתיק שהם מאוחדים עם אברהם אבינו. אבל הנצרות אומרת בפסקנות שכל המחשבות והתפישות הנוגעות לאיכויות דמויות אֵל בבן אדם, לוקות בחסר ואינן מצליחות לשרטט את דמות האדם בצורתה המושלמת ביותר, אף שבינם לבינם מאמינים בני האדם בזהותם כ"אהיה אשר אהיה". הגשמה אמיתית של התכונות והכוחות האלוהיים הפעילים במעמקי האנושות, יכולה להתרחש רק כשישנה תפישה ברורה של הנושאים הרוחניים שעומדים מאחורי הדורות כולם.

אם נעניק לפיכך למילים הבאות את משמעותן האמיתית המלאה, נאמר, "לפני אברהם היה 'אהיה אשר אהיה'." מכך משתמע כי ה'אני' האנושי הוא נצחי, ושמבראשית היה קיים אותו יסוד אלוהי עצמו, שהמשיך להתקיים לאורך כל הדורות וימשיך להיות קיים לעד. על כך היו העברים מוסיפים: "אל תתבוננו במה שחולף והינו מטבעו הוויה אנושית חומרית, אלא רק במהות האלוהית החיה וזורמת בדמם של כל צאצאי אברהם, שאכן היה אבינו. הבחינו ברוח הקודש הנמצאת בכל אחד מילדיו של אלוהים, אך אל תחפשו אותה בקשר שמחבר בין אח ואחות במשפחה, אלא במה ששוכן בתוך כל אחד מכם, ויוצא לאור כשהאנשים בהתבודדותם מזהים ויודעים את עצמם בהווייתם הפנימית ומכריזים "אני קיים".  

ישוע כריסטוס השמיע מילים טעונות כוונה דומה שעלינו לפרש באורח דומה. הנה המילים, בהתאמה קלה: "איש כי יבוא אלי ולא יעזוב ("ישנא", לוק 14:26) את אביו ואת אמו, ואת אשתו ואת בניו ואת אחיו ואת אחיותיו, ואף גם את נפשו, לא יוכל להיות תלמידי."[5] אל לנו לחשוב שקטע זה מתנגש באופן כלשהו עם מערכות יחסים ועם אהבה לילדים; לחליפין יש לראותו כמציין את עיקרון הרוח האלוהית שהביא הכריסטוס לעולם, שכל בני האדם, בהיותם בני אנוש, יכולים למצוא בתוך מרכז עצמיותם והווייתם שלהם, אם רק יחפשו אחריה בהתמדה. בעקבות מעשה ההתעלות והתפשטות הגשמיות שלו, יכולה האנושות ליצור קשר הולך ומתהדק עם ליבה של הכריסטיאניות. אז יתעלה עיקרון מקודש זה ויתבסס, תוך התגברות על כל מחלוקת ומשגה, ויביא לידי הגשמת האיכות האוניברסאלית שיכולים הכול לגלות אם רק יפנו את מבטם עמוק פנימה.

האלים העתיקים היו אלים אתניים, שבטיים, והיו קשורים למאפיינים שבטיים מסוימים. אופי כזה ניתן לייחס להינדואיזם ואפילו לבודהיזם, במובן מסוים. אך האלוהים שנחשף באמצעות הכריסטיאניות הוא אל שירומם את האנושות מעל כל המחלוקות והפילוגים האנושיים, ויוביל את האנשים אל זהותם האמיתית, האנושית. מי שישיג ידע בדבר אופיה הבסיסי של הדוקטרינה הכריסטיאנית, יצטרך בהכרח להחשיב את הכוחות והדחפים הרוחניים שהדריכו אירועים עילאיים אלו בהיסטוריה של העולם, כמציאות תקפה (הוא לא יוכל לטעון שהכול נולד מפעולות מקריות לחלוטין, שמקורן בפעילות האנושית המנטלית בלבד). יהיה עליו לזנוח את המושגים הקודמים על יסודות בסיסיים וחשיבות היסטורית ראשונית, כי התרחשויות משכבר הימים שנחשבו לפעולות מקריות, הן חלק מיסוד הצמיחה העולמית הממשית. מאחורי ההתפתחות האנושית והעקרונות השולטים בה קיימות ישויות אמיתיות לגמרי, ממש כמו החי והאדם בעולמנו החומרי. בין המורים הרוחניים המכוונים את ההתפתחות האנושית בולט בראש ובראשונה הכריסטוס – אשר לפי הגנוסיס העתיקה פעל בתוך גופו של ישוע מנצרת במשך תקופה של שלוש שנים.

שוב אנו נותנים כאן תוקף לתפישותיו של מדע הרוח בנוגע להבנות ומושגים, שמאפשרים לשפוך אור על עניינים שכבר העסיקו את תשומת ליבו של המדע הרגיל. המדע נאלץ להודות שכשמדובר בכריסטוס איננו מתייחסים רק לאדם, אלא לישות אלוהית שפעלה בתוך ישוע האיש בתקופה שבה הדריכה את העם – כך יש לראות זאת, במובן מסוים. כאן אנו ניצבים מול מצב שהמדע הרגיל מתקשה להתמודד עמו. מצד אחד מוביל אותנו מדע הרוח להתבוננות ישירה בדמויותיהם של אישים שהיו כפופים לכוחות הרוחניים האלוהיים, ושכוחות אלה פעלו עליהם בדרך שציינתי – כלומר שמצבים אלו אכן התרחשו. כך יכול מדע הרוח להתקרב למרחב של המחקר המודרני בצורה לוגית וראויה. מאפיין מעורר השתוממות של ההתפתחות הרוחנית במאה העשרים יוכל להתבטא כאן באמצעות ההכרה והאישור שמאשר מדע הרוח את המשגה שבתפישות המאה ה-19, אשר ניסו לצמצם את חיי ישוע-כריסטוס לחיי ישוע מנצרת בלבד. יתרה מכך, יתגלה שהתוצאה הסופית של כל המחקרים שנערכו בתחום זה תוכיח שבעניין ישוע-כריסטוס אנו ניצבים מול אל; כאשר מדע כלשהו יכריז על אמת זו, יהיה זה האות לתחילת ההליכה בשביל אמיתי. מדע הרוח רק מוסיף שאם האנושות תודה פעם באמת שבהכרה זו, היא עשויה להתקדם בבטחה ובביטחון שהיא אכן ניצבת על יסודות מוחלטים ומוצקים. התפישה המתבטאת באמירה זו תהיה בוודאי ניגוד ישיר לתפישה הקוסמית החומרנית המוניסטית, שנוצרה בזמנים המודרניים.

בשתי ההרצאות שכבר הזכרתי, מקור האדם ומקור ממלכת בעלי החיים, ראינו שמדע הרוח מתואם לחלוטין עם העובדות שפרסם המדע הרגיל. כאן ברצוננו לומר שבעניין שאנו בוחנים כעת, נוטה מדע הרוח שוב לקשור את עצמו לתוצאות המחקר המדעי המצפוני; במקומות שאנו נמצא מחלוקות וספקות, נגלה שהמדע הרגיל אינו עונה על כל הדרישות מבחינת המטרה שאפשר להשיג באמצעות שיטות מדע הרוח. כיום מתבוננים בני האדם בחיים ובהבנה האנושיים, כפי שהללו נראים לעין בעולם הפיזי, כאילו אינם עולים בקנה אחד עם קשר צמוד לעולם הרוחני החיצוני הממשי. בנוסף לכך הם גם מאמינים כי בעיקרו של דבר, הפגם הגדול ביותר של בני האדם הוא רק עיצובן של תפישות שגויות על העולם החומרי, או עשיית דברים שנחשבים כמזיקים או מרושעים ושאינם תואמים את ההתפתחות החיצונית הברורה והגלויה לעין.

בתקופה הנוכחית נהוג ומקובל לחפש אחר מקורה של תופעה, בהקשר של התפישה הקוסמית הקיימת, רק במה שסמוך ונמצא בקרבת מקום; עוד ועוד מתברר שככל שבני האדם חודרים יותר לעומק החיים הרוחניים, כך הם מגיעים לנקודה של השינוי הרעיוני שיש לחולל. גם מדעי הטבע וההיסטוריה הגיעו לשלב שבו קיימת ספקנות נחרצת בנוגע לכל העניינים הרוחניים, ומדעים חיצוניים אלו עוסקים כעת רק באיסוף ובקישור של עובדות חיצוניות וגלויות לעין, מבלי להתחשב כלל במציאות הרוחנית שקיימת ביסוד הדברים, ושניתן להבינה באמצעות כל תופעה שמערבת את רשמי החושים. האדם יכול כמעט לומר שהתקופה הנוכחית הגיעה לנקודה, שבה המחשבה המדעית חייבת לסגת צעד לאחור ולנקוט עמדה הפוכה לגמרי. באמצעות שאיפתה הפנימית המתמדת, תוביל הנפש לבסוף לגישה על-מטריאליסטית ולמוניזם על-מטריאליסטי, לאימוץ תפישה שעדיין משחקת תפקיד קטן בקרב הרעיונות האנושיים בנוגע ליקום. באמצעות מחקרים עתידיים שיגיעו לעומקם של מקורות הדברים, יחלחלו לעולם מחשבות ורעיונות שלא התקבלו עד כה על ידי הכלל.        

בשתי העבודות שכתבתי, הפילוסופיה של החירות[6] ואמת וידיעה[7], הסברתי שבני האדם נאלצו להניח שהעמדה שבה הם מצאו את עצמם ביחס לעולם, איננה עמדתם האמיתית; קודם כל עליהם לפתח את חייהם הפנימיים, כדי שיוכלו להכיר את המציאות שבתופעות הטבעיות ולגבש יחס מוסרי וצודק לתופעות אלה. יתר על כן, הבנה של אידיאת הגאולה הבסיסית חייבת להפציע בתודעתם כאור השחר, בנוסף להבנת הגורמים הסיבתיים בחיים. זו תהיה ממשימות המאה העשרים – להוביל את המדעים הרגילים לקבל את התפישות בנוגע לשחרור וגאולה וגלגולי ההיוולדות החוזרת. העמדה שנקט האדם כמומחה ושופט של העולם אינה מייצגת את המציאות; כי בני האדם יוכלו להתעלות לרמת מחשבה גבוהה יותר רק כשיהיו מסוגלים לשחרר את עצמם מהאידיאות השגויות הנוכחיות, ואפילו להתגבר על המחיצות שגורמות להם לראות את כל הדברים במעוות ובצורה לא ריאלית; שלמות כזו אכן תהווה 'גאולה' של התפישה האנושית במובן קליטת רשמים.

הגאולה המוסרית מגיעה כשבני האדם מרגישים כי העמדה שנקטו ביחס לעולם איננה עמדתם האמיתית, וכשהם מכירים בכך שעליהם לחפש שביל, שמוביל אל מעבר למכשולים שמתנשאים מעליהם וחוסמים את הדרך לכל הדברים הקשורים למקומם האמיתי בחיים. מושגים על אודות לידתה החדשה של הרוח במישור גבוה יותר, אמורים עדיין להתפתח מתוך ה'פלאים' המתגלים דרך המחקרים של מדעי הטבע והמחקרים ההיסטוריים. לכשיראו בעיני רוחם את העולם בצורה חזותית וייצרו עבור המין האנושי חזון של התפתחות היסטורית ומדעית, יידעו בני האדם שחזון זה אינו מייצג את העולם החומרי בלבד, כי ביסוד כל קדמה אנושית מובנית ההוכחה הברורה לקיום תוכנית רוחנית אדירה של התפתחות, לימוד והתאמנות רציניים. הם יחדלו להאמין שהעולם כפי שהוא נתפש על ידי המדע הינו רק בריאה פיזית, כי יבינו שהחוקים האלוהיים פעילים תמיד, באופן כזה שיחולל התפתחות ופריסה הדרגתית של האל.

אם רק ירחיבו מדעי הטבע את מרחב הפעולה שלהם אל מעבר לתיאור גרידא של העולם הפיזי הנתפש בחושים, ויחנכו את האנושות בצורה נכונה, כך שהנפש האנושית תוכל לפרוץ מעמדתה הרופפת ולהתעלות למצב שיאפשר את לידתה מחדש לחיים נאצלים יותר; ואם יידע האדם עד כמה מפוארת תהיה אז החירות מהעבדות שחוסמת את הטיפוס שלו כלפי מעלה – הוא יפתח בתוך עצמו את דחף ה'אהבה ללא תנאי'. בני האדם יבינו שיש בידם הכוח להשקיף לאחור מבעד לערפילי העבר האפורים, אל התקופה שדיברנו עליה תכופות, כשהווייתם האמיתית שכנה בממלכה רוחנית לגמרי, ולאחר מכן לרדת אל העולם החומרי, שבו הם יכולים לקדם את צמיחתם והתקדמותם בעזרת מאמציהם שלהם. אז יבין המין האנושי את הסיבה להכרח שבשינוי המחשבה ולמהפך הרעיוני שהתחוללו בנקודה מסוימת במהלך ההתפתחות הארצית. בני האדם ידעו שהדבר קרה במטרה להעצים את הכול, כדי שיוכלו לנתק את עצמם מהתפישות החומרניות המזויפות ומהאשליה, שהעמיקו כל כך לחדור לתודעה האנושית. מדובר בדחף האהבה ללא תנאי, שעצר את נפילת האדם והציל את האנושות משקיעה מוחלטת בדברים שקשורים לעולם החומרי בלבד (והינם נטולי כל מציאות וערך).

יש לראות את הכריסטוס באופן אובייקטיבי כעיקרון האלוהי ביחס לאבולוציה של האנושות. עיקרון זה הינו מקור ההתנסות שלנו בכוח ובאיכות המקודשים, החודרים לנפש שנולדת מחדש ומשתחררת מנטיות קדומות לסטיות, המבקשות להתבטא כשהאדם קשור להתפתחות ארצית חיצונית. ההתגלמות הידועה לנו ככריסטוס היא המהות הקדושה ביותר השופעת אל העולם. אם תתבונן המאה העשרים ברצינות במציאויות המפוארות של חיי הנפש הפנימיים, היא תבין את אירוע הכריסטוס; לא עוד תהיה נתונה בקונפליקט עם המושג ועם אמיתותם של האירועים שהתרחשו בעת לידת הרוח מחדש למרחב גבוה יותר. מדע הרוח יוכיח אז שאותם עקרונות עצמם מונחים בבסיס כל התפתחות היסטורית, ושדבר זה חל גם על תופעות הטבע ועל האירועים החיצוניים.

ברעיונותיו של האדם בנוגע לקוסמוס מופיעים המִשגים שמתבטאים במילותיו של שופנהאור, "העולם הוא הכרתי ותפישתי" – כלומר שאנו מוקפים ביקום של צבע, צליל וכן הלאה, התלוי כולו בפעולת העין ואיברי החושים האחרים לצורך קיומו. אך אם ברצוננו להבין את העולם בטוטאליות שבו, לא יהיה נכון לומר, "כל צבע קיים רק בזכות המבנה הפיזי של העין"; איבר הראייה לא היה בנמצא אלמלא היה האור בורא אותו, בראש ובראשונה. מצד שני, אם נכון שתחושות האור נקבעות על ידי מבנה העין, באותה מידה נכון גם שהעין נבראה על ידי האור באמצעות פעולת השמש. שתי אמיתות אלו צריכות למלא תפקיד משולב במציאות שלמה אחת, שאינה ניתנת להבנה במחשבתנו. כך אנו מבינים את האמת הסמויה שבמילותיו של גתה, "העין חייבת להודות לאור על היותה – ועל הווייתה."

האור יצר מהחומר החי מכשיר מקביל שמותאם לקליטת רשמי  האור. כך יצרה העין את עצמה באור, כדי שתוכל להיות רגישה לאור ולחוש את מגעו, וכדי שההארה הפנימית תוכל להיפגש ולהתמזג עם הקרניים המגיעות מן העולם החיצוני. ממש כפי שהעין עוצבה באמצעות פעולת האור, וכשם שהאור נקלט באמצעות איבר הראייה הזה, כך התגשמה הוויית החוויה הפנימית של אהבה ללא תנאי באדם, ולידתה מחדש של הרוח התבטאה באמצעות האירוע העילאי של הכריסטוס – המסתורין של גולגותא. מדע הרוח מספר לנו שבטרם הופיע דחף הכריסטוס יכלו חוויות פנימיות כאלו להתרחש רק בהשפעת התמריץ של ההשפעות החיצוניות שנוצרו על ידי המיסטריות, ולא כפי שקורה היום, דרך חניכה עצמית הנוצרת בהשראת הווייתו הפנימית של האדם.

המאה העשרים עתידה לחזות בשחר התנאים הנחוצים להבנה אמיתית של דחף הכריסטוס. יוכח עד כמה מוחלטת המציאות שלו כמרכז אלוהי של זוהר רוחני, מאיר באור שמעורר הגשמה פנימית של האמת הגדולה המשתקפת במילים שביטא גתה: יש דמיון מסוים בין היחס של הצבעים וגלי האור לעין, לבין המסתורין העמוק של החוויה הפנימית של ה'אהבה ללא תנאי'; כפי שהעין קולטת את זוהרו הבהיר של האור, כך נעשה האדם מודע בהוויתו העמוקה ביותר למהות האלוהית – לכריסטוס. העובדה שנפשות בני האדם יכולות להתעורר ולהתעלות בכוח מאמציהן שלהן מעל כל מגבלותיהן הקודמות, אפשרית עתה בגלל העובדה שהשמש – המסתורין הכביר שמאחורי גולגולתא – האצילה את קרניה המפוארות על ההיסטוריה של העולם. אלמלא אירוע אובייקטיבי עליון זה של האצלה, שהכריסטוס האובייקטיבי מסמל אותו, כלל לא הייתה יכולה להתקיים במהלך המאה העשרים אותה התנסות פנימית, סובייקטיבית ומסתורית, ההתנסות בנפש ובאור הרוחניות, ולהיבחן כתופעה בצורה רצינית ומנקודת מוצא מדעית אמיתית.

"האדם המתגבר על עצמו ורוכש שליטה עצמית, כובש את עוצמת האימה המחזיקה את כל הבריות בכבלי העבדות".

ניתן לומר שכשאנו מתחברים לתופעה של התגברות על עצמנו – למסתורין של גולגותא ולאירוע הכריסטוס, העיקרון הקוסמי של 'אהבה ללא תנאי' – יש באפשרותנו ראשית כל לגלות את הצורה שטבועה בנו מראשית קיומנו הארצי, ולראותה כמשהו שעלינו להיגאל ממנו, כפרפר הבוקע מתוך הגולם; בנוסף אנו יכולים להכיר בכך שניתן להגיע לכל תחומי ההכרה והפעילות המוסרית ממקום של התחדשות שכזו בלבד. הבנה של האנושות את הגאולה הפנימית תוביל אותה בסופו של דבר ללמידת משמעותה האמיתית של תפישת הגאולה ביחס לאבולוציה ההיסטורית של תופעת החיים.

דבר אחרון, במהלך המאה העשרים תתפשט תנועת הארה גדולה שתביא לאנושות הבנה ברורה ומקיפה של דחף ה'אהבה ללא תנאי', וידע חדש זה יתאים לחלוטין למשמעות המסר של גתה:

"האדם המתגבר על עצמו, רוכש שליטה עצמית וכובש את עוצמת האימה שמחזיקה את כל הבריות בכבלי עבדות – הוא יעלה ויתעלה. אור השחר הראשון עולה ומאיר על האמת המפוארת באותה שעה שמחה; האמת שמזכה את האנושות בפרס הגדול  של אלוהים, באמצעות האהבה ללא תנאי".

——————————————————————————————————

[1]  :Das Wesen des Christentum (1903)הספר הפופולארי והמשפיע ביותר ביצירת הארנאק (1930-1851) .הארנאק היה אחד התיאולוגים הגרמנים הליברלים הידועים ביותר של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. במחקריו המקיפים על אודות ראשית הנצרות והדוֹגמה הנוצרית, הוא טוען שהתפתחותן הושתתה על טהרת התהליך ההיסטורי שניתן להבינו בשיטת הביקורת ההיסטורית בלבד.

[2]   ראו לדוגמה:

Ecc Deus: Studies of Primitive Christianity, London, 1912

מחקרים בכריסטיאניות פרימיטיבית, ( Ecce Deus) לונדון, 1912.

[3] כריסטיאניות כעובדה מיסטית – יצא בעברית בהוצאת תלתן

[4]   ראו הרצאה על משה.

[5]   מדברים אלו משתמע שהכמיהה להתאחד עם רוח ה'אהבה ללא תנאי', שהגיעה לעולם דרך ישוע מנצרת, צריכה להפוך עזה עד כדי כך שכל אחד מתלמידיו יהיה מוכן להקריב כל קשר של אהבה אנושית, אם נחוץ, על מנת שיוכל להקדיש את חייו והווייתו לשירות עיקרון הכריסטוס המתגלם בו. אם לשפוט לפי ההקשר במובאה זו נראה שהמילה "ישנא" (לוקס 14:26) באה ממקור מפוקפק.

[6]  יצא בעברית בהוצאת ניצת השחר.

[7]  יצא בעברית בהוצאת חירות.