רודולף שטיינר

הרצאה 2 ברלין GA60

  16 בפברואר, 1911

תרגמה מאנגלית: ציפורה אלפרין

עריכה: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרמס

יש משמעות רבה לכך שבשחר התפתחותו של המדע המודרני חש יוהנס קפלר, אינטלקטואל בולט, דחף לבטא את הרגשות שהניעו אותו כשלקח חלק במחקר אסטרונומי, במילים הבאות: "בזמן שהתאמצתי לגלות את אופן מעברם של כוכבי הלכת סביב השמש, ביקשתי להציץ לסודות העמוקים של היקום, ופעמים רבות נראה לי שבאותה שעה הוליך אותי הדמיון שלי אל אתרי התבודדות במקדשים המסתוריים של המצרים העתיקים. שם נגעתי בכליהם המקודשים ביותר ושאבתי מכוחם, כדי להאציל ממנו על עולם חדש. ברגעים אלה עלתה בראשי המחשבה, שרק בעתיד יתגלו הכוונה והמשמעות האמיתיים של המסר שלי." למדע הרוח חשוב מאוד לעקוב אחר ההתפתחות ההדרגתית של רוח האנושות מעידן לעידן, כשהיא מתפתחת לאיטה תוך שאיפה מתמדת מעלה, דוחפת את עצמה ובוקעת מתוך צללי העבר האפלים. מכאן נובעת החשיבות המיוחדת שבלימוד התרבות המצרית הקדומה וחייה הרוחניים. כך הוא הדבר בפרט בגלל מאמצינו לצייר לעצמנו את האווירה ואת התנאים הקשורים לכך, ולחיות לאורם. ההדים המגיעים אלינו מהמישורים הרחוקים של זמנים עברו נשמעים מלאי מסתורין, ממש כמו ארשת הפנים של הספינקס עצמו, הניצב זעוף כל כך, כאנדרטה לתרבות המצרית הקדומה. מסתורין זה גדֵל עוד יותר כשהמחקר המדעי המודרני החיצוני מגלה כי הוא נאלץ לצלול למעמקים גדולים יותר ויותר, אל תוך נבכי העבר הרחוק, כדי לשפוך אור על התרבות המצרית המאוחרת יותר – שרוב המסמכים החשובים בנוגע אליה קיימים עדיין. מחקרים אלו גילו עקבות של דברים שקשורים בבירור לחיי התרבות הפעילים של מצרים, ואשר מתוארכים לתקופה של אלפי שנים לפחות, טרם עידן הנצרות. מעל לכל, זו לפחות סיבה אחת לכך שתרבות ייחודית זו מעוררת עניין כזה. אך יש לכך סיבה נוספת: אף על פי שבני זמננו חיים בתקופה של הארה כללית וגדולה יותר, מרגישים האנשים כיום, בין אם הדבר מקובל או לאו, שתרבות מצרים העתיקה קשורה באורח מסתורי ומיוחד במינו, כלשהו, למטרותיהם ולאידיאלים שלהם.

והנה, אחד המדענים הגדולים ביותר של הזמן המודרני מתפעל מאוד מתרבות מצרים הקדומה וחש אליה קרבה עמוקה עד כדי כך, שאינו יכול למצוא דרך טובה יותר לביטוי המושגים הבסיסיים שבתשתית עבודתו מאשר הגדרתם כ'התחדשות' הדוקטרינות האוקולטיות שלמדו חסידי הדוקטרינות ותלמידי הרוח באולמות ההתבודדות של מצרים הקדומה; אם כי מטבע הדברים קיימים הבדלי ניסוח וצורה בין הדוקטרינות דאז והיום. לכן המחשת הרגשות, היחסים והדעות של העמים המצריים בנוגע למכלול המשמעות והטבע של הציוויליזציה שלהם, היא עניין מרכזי כל כך מבחינתנו.    

אגדה עתיקה שעברה מדור לדור במסורת היוונית, מעוררת השראה לא רק בנוגע למה שהרגישו המצרים עצמם בקשר לתרבותם, אלא גם לגבי השקפתם של חכמי קדם אלו על הציוויליזציה שלהם כעל שלמות אחת. מספרים לנו שחכם מצרי אחד אמר פעם לסולון: "אתם היוונים עדיין ילדים. מעולם לא התבגרתם, וכל הידע שלכם הושג באמצעי התבוננות ובעזרת החושים האנושיים. אין לכם מסורות או דוקטרינות עתיקות יומין שעברו מדור לדור." בפעם הראשונה אנו לומדים מה נרמז במימרה "דוקטרינות עתיקות יומין", כשאנו משתמשים בשיטות של מדע הרוח במטרה לשפוך אור על טבעם ומשמעותם של חיי המחשבה והרגש המצריים. כפי שקבענו מוקדם יותר, כשניגשים לנושא זה יש לזכור שבמשך תקופות התפתחות עוקבות רבות הגיע האדם בהדרגה לצורות תודעה שונות. התפישה המודעת הרווחת כיום, על חרדותיה ודאגותיה ועל צורת המחשבה המדעית שלה, שדרכה אנו קולטים את העולם החיצוני באמצעות פעולה צמודה של חושינו ושל התבונה והאינטלקט שלנו – לא הייתה קיימת תמיד. עמוק בפנימיותנו, מתחת לכל רובדי ההכרה האנושית, קיים מה שאנו מכנים בשם אבולוציה; האבולוציה משפיעה לא רק על עולם הצורות החיצוני אלא גם על הנטיות ועל המבנה של הנפש האנושית. מכאן נובע שיש ביכולתנו להבין באמת את האירועים שהתרחשו במרכזי התרבות העתיקים באמצעות הידע והתובנה שניתן לקבל ממדע הרוח בלבד, דרך מקורות המידע שעומדים לרשותו. מדע הרוח מלמד אותנו שבזמנים קדומים לא התקיימה התודעה האינטלקטואלית הנוכחית שלנו, אלא לחילופין, התודעה התקיימה במצב קליירוויאנטי, שונה בתכלית ממצב התודעה הנורמלי שלנו, המתקיים מרגע היקיצה ועד שאנו נרדמים שוב. מצד שני, לא ניתן להשוות את מצב התודעה של הראייה הרוחית הקדומה למצב של היעדר התחושה והרגישות, לכאורה, שמציין את השינה ואת התודעה החלומית. מכאן שיש להתייחס אל התודעה הבראשיתית של האדם הפרהיסטורי כאל מצב ביניים, שכעת ניתן לשימור רק בקושי רב כמצב תודעה מעומעם של מורשת קדומים, שנובע בצורה מוחלשת מעולם הדימויים של חלומותינו.    

אופיים של החלומות הוא כאוטי מעיקרו – ולכן הם נטולי משמעות עבור החיים הרגילים. אבל תודעת הראייה הרוחית הישָנה, שהתבטאה גם בדימויים (גם אם היו לעתים קרובות בעלי אופי, מאופק משהו, של חזיונות), הייתה בכל אופן 'מתנה קליירוויאנטית אמיתית'. המופעים הסמליים שלה התייחסו לא רק לעולמנו הפיזי אלא גם לאותה ממלכה שמצויה מאחורי כל הדברים החומריים – במילים אחרות, עולם הרוח. נוכל לומר שבעולם המציאות, מכלול התודעה הקליירוויאנטית, ובתוכו מצב החלימה של האדם הפרימיטיבי – כמו גם מצבי תודעה שמושגים כיום באמצעות אותן שיטות שהזכרנו כאן קודם – מתבטא בתמונות ולא כמושגים או כאידיאות, כפי שקורה בתודעה הפיזית המוחצנת. מי שניחן בכושר זה מסוגל לפרש את הסמלים שמוצגים לפניו במונחי אותן מציאויות רוחניות שביסוד כל התופעות הפיזיות הנראות לעין.

הגענו כעת לנקודה שבה יש ביכולתנו להשקיף לאחור על האבולוציה של הגזעים העתיקים, ולומר בוודאות כי אותם חזיונות מופלאים של זמנים עברו, שהמסורות מספרות לנו עליהם, לא נולדו מפנטסיה ילדותית ומתפיסה מזויפת של כוחות הטבע ושל פועלם (זו הדעה הרווחת בחוגים המטריאליסטיים כיום, כפי שכבר הזכרתי) אלא היו תמונות ממשיות מעולם הרוח, שהוקרנו לנגד עיני רוחו של האדם באותם זמנים רחוקים. מי שלומד ברצינות את המיתולוגיות והאגדות העתיקות, ולא מנקודת המבט של החשיבה המטריאליסטית המודרנית, אלא מתוך הבנה של הבריאה והפעילויות הרוחניות של האנושות, יגלה בסיפורים מוזרים אלה בהירות והתאמה מסוימת, התואמות בהרמוניה נפלאה את העקרונות הקוסמיים ששולטים בכל מערך החוקים של הביולוגיה, הכימיה והפיזיקה. במיתולוגיה והדת העתיקות מתנגן הצליל של מציאות רוחנית, שהללו שואבות ממנה משמעות אמיתית.

עלינו להכיר בבהירות בכך שבני עמים שונים עיצבו תפיסות שונות של עולם החזון שבו הגו – כל אחד מהם בהתאם לעמדתו ולטמפרמנט שלו, לאופי הגזע או לפולקלור שלו – את הרעיון בדבר קיומם של כוחות גבוהים, העומדים מאחורי כוחות הטבע הרגילים. יתרה מכך, במרוצת מסלולה ההדרגתי של האבולוציה, עברה האנושות שלבי מעבר רבים, החל בתודעת האבות הקדומים ועד למצב התודעה האובייקטיבי של זמננו. בחלוף הזמן, התערפל הכוח שהיה נחוץ לקיומה של הראייה הרוחית הישנה, ודעכו החזיונות. אפשר לומר שהדלתות המובילות אל הממלכות הגבוהות והמעודנות נסגרו לאיטן, כך שהתמונות שהתגלמו בפני מי שנפשם יכלה עדיין להציץ לעולם הרוח, אצרו בחובן פחות ופחות כוח רוחני; לקראת הסוף התאפשר לתפוס רק את שלביה הנמוכים יותר של הפעילות העל-חושית. לבסוף גווע כוח הראייה הרוחית הקדום כליל, וחזון האנושות הוגבל למה ששייך לעולם החומרי ולדאגות בנוגע למושגים ולדברים שבחומר. מכאן ואילך הוביל מחקר יחסי הגומלין שבין גורמים אלו להולדת המדע המודרני, צעד אחר צעד. עם גוויעת הראייה הרוחית הקדומה, התפתחה בהדרגה התודעה האינטלקטואלית בקרב האומות השונות באופנים שונים ומגוונים.

לשליחותה של התרבות המצרית הקדומה היה אופי מיוחד מאוד. כל הידוע לנו בקשר לעת העתיקה, אפילו אותו ידע שהושג על ידי מחקרים מודרניים על המצרים, במידה שהבינו אותם נכון, נוטה לאמת את אמירותיו של מדע הרוח בנוגע למשימה המיועדת למצרים ולמטרתו האמיתית של הגזע המצרי. בני עם עתיק זה היו חדורים בכוח קדום, שהכשיר אותם להביט לאחור, אל העבר המעורפל, בעוד מנהיגיהם, שניחנו באינדיבידואליות בולטת ובכישורי ראייה רוחית מפותחים ביותר, מתבוננים במיסטריות של עולם הרוח (מדע הרוח קובע שכל זה קרה בתיאום עם "התוכנית הנצחית הגדולה", דהיינו המצרים היו אמורים לקבל מהמקור הזה חוכמה והבנה אשר ישמשו להם כמורי דרך ויביאו תועלת להתפתחות האנושות). למדנו שזו הייתה מטרת הרשות שניתנה לעם הגדול הזה, לשמר בקרבו מידה מסוימת של אותו כוח קליירוויאנטי חומק ומתפוגג, הקשור כל כך במגמתה הייחודית של הרוח. אף על פי שתכונות אלו כבר נחלשו בזמן ההוא והתקיימו בצורה פוחתת והולכת, הן נשארו פעילות עד לתקופה מאוחרת יחסית בהיסטוריה המצרית.

לכן יש באפשרותנו לומר את הדברים הבאים: אלף שנים טרם תחילת העידן הכריסטיאני, חוו המצרים חזון שאופיו שונה מזה שאנו מכירים בחיי היומיום, כאשר אנו פוקחים את עינינו ומתחילים להשתמש באינטלקט שלנו; הם ידעו שבאמצעות מתנה זו הוכשרו בני האדם לראות את עולם הרוח. המצרים שחיו בתקופות מאוחרות יותר לא היו מסוגלים לחדור אל מעבר לאזורים הנמוכים ביותר, כפי שעלה מהחזיונות החזותיים שלהם – אבל היה בידם הכוח לזכור את עידן הזהב של תרבות מצרים, כשכוהניהם יכלו לראות למרחקים ולהתבונן במעמקי עולם הרוח כאחד.

המצרים הקדומים שמרו במשך אלפי שנים, בקפידה רבה ובחשאיות, בדבקות עצומה, בהכרת תודה וברגש דתי, את כל הידע שהושג באמצעות כוח הדמיון, המעוף וההתגלות. בתקופה מאוחרת יותר, אותם אנשים שעדיין שימרו בקרבם כוח קליירוויאנטי כלשהו, הביעו את עצמם באופן הבא: "אנו עדיין יכולים להבחין בתחום רוחני נמוך יותר – ולכן אנו יודעים שהאנושות יכולה לראות את עולם הרוח; פקפוק בְאמת זו הוא הגיוני ממש כמו הטלת ספק בכך שאנו באמת רואים במו עינינו עצמים חיצוניים." אף על פי שהמצרים שחיו בתקופה מאוחרת יותר היו מסוגלים לתפוש רק הדים קלושים לכאורה של המישורים הרוחניים הנחותים יותר, הם חשו שבעת העתיקה היה ביכולתו של האדם לחדור אל מעמקיו המיסטיים של האזור שנמצא מעבר לתפיסת כל החושים הפיזיים. דוקטרינה עתיקת יומין, שעדיין נשמרת בכתובות וברישומים נפלאים במקדשים ועל גבי עמודים (לדוקטרינה זו התייחס החכם בדבריו אל סולון), מספרת לנו על ההתפשטות העמוקה והרחבה של כוח הקליירוויאנטיות בעבר הרחוק.

את הישות אשר לה ייחסו המצרים את כל עומק המחשבה של ההארה הקליירוויאנטית הראשונית שלהם, הם כינו בשם "המורה הגדול של החוכמה – הרמס הקדום". כאשר בתקופה מאוחרת יותר הגיע מנהיג בולט אחר להחיות את החוכמה העתיקה, כינה גם הוא את עצמו בשם הרמס, בהתאם למנהג ישן המקובל בין חכמי מצרים הנעלים, ובגלל שחסידיו האמינו שהחוכמה הקדומה של הרמס העתיק קמה לתחייה דרכו. הם כינו את הרמס הראשון 'טריסטמגיסטוס' – "שלוש הפנים של הרמס הגדול". למעשה היו אלה היוונים שעשו שימוש בשמו של הרמס, כי בין המצרים הוא היה ידוע בשם 'תות'. כדי להבין את הישות המכונה 'הרמס', יש להכיר את מאפייני המיסטיקנים הקוסמיים בעיני המצרים, בהשפעת המסורות הנוגעות ל'תות'.

האמונות המצריות שהגיעו אלינו ממקורות חיצוניים נראות באמת מוזרות מאד. אלים שונים, שהחשובים ביותר ביניהם היו אוזיריס ואיזיס, מיוצגים כישויות לא אנושיות במלוא מובן המילה, כשפעמים רבות הם ניחנו בגוף אנושי וראש חיה, או בראש שנוצר מצירוף מגוון ביותר של צורות אנושיות וחייתיות. אגדות דתיות ראויות לציון הנוגעות לעולם האֵלים הזה נסעו במסילות הזמן והגיעו עד אלינו. הסגידה והכבוד לחתולים ולבעלי חיים אחרים שהפגין גזע קדום זה היו ייחודיים מאוד, עד כדי כך שבעלי חיים מסוימים נחשבו קדושים וזכו בהערצה הגדולה ביותר; המצרים ראו בהם דמיון לישויות גבוהות. יראת כבוד זו כלפי בעלי חיים גרמה לריבוי של בכי ואבל כאשר חתול שחי זמן ממושך בבית מת, למשל. כשמצרי הבחין בחיה מתה המוטלת בצדי הדרך, הוא כלל לא העז להתקרב אליה, מחשש שמישהו עלול להאשים אותו בהריגתה והוא ייענש בחומרה. נאמר שאפילו בתקופה שבה הייתה מצרים נתונה תחת שלטון רומאי, כל רומאי שהרג חתול סיכן את חייו, כי מעשה כזה חולל התקוממות בין המצרים. כיום אנו רואים את ההערכה העמוקה לבעלי החיים כחלק חידתי וסתום של עולם המחשבה והרגש המצרי.

כמה יוצאות מן הכלל נראות הפירמידות בעיני האדם המודרני, עם בסיסיהן הקבועים על ארבע צלעותיהן ועל אגפיהן המשולשים; ועד כמה מסתוריים הספינקסים וכל מה שהמחקר המודרני שואב ממעמקי ציוויליזציה עתיקה זו ומעלה על פני השטח, כדי להוסיף לידע שלנו עוד צלילות ובהירות. עכשיו מתעוררת השאלה הבאה: איזה מקום מילאו כל הרעיונות המוזרים הללו בעולם הדימויים של הנפש בקרב אותם עמים עתיקים? כיצד הגיבו על הדברים שלימד אותם הרמס הגדול, בעל שלוש הפנים, ואיך הם התחברו לאותן תפישות נדירות?

מכאן ואילך עלינו לסגל לעצמנו דרך לחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר בכל האגדות, במיוחד בחשובות שביניהן. יש להניח שמטרתן של אחדות מהאגדות הללו היא למסור לנו מידע בצורת תמונה, בנוגע לחוקים מסוימים ששולטים בחיים הרוחניים ונמצאים ברובד שמעל החוקים החיצוניים, כמו לדוגמה האגדה על האל אוזיריס והאלה איזיס. הרמס עצמו כינה את האגדות המצריות בשם 'היועצים החכמים של אוזיריס'. בכל המשלים האלו אוזיריס הוא ישות שחיה בשחר האפרורי של זמני קדם, באזורים שבהם מתגוררים כיום בני האדם. באגדה מסופר על אוזיריס – שמוצג כמיטיבה של האנושות, ושבהשפעת חוכמתו העניק הרמס או תות למצרים את תרבותם העתיקה, עד לרמה של צורת ההתנהלות בחיים החומריים. לאוזיריס היה אויב שהיוונים כינו בשם 'טייפון'. אויב זה תקף את אוזיריס מהמארב ורצח אותו ולאחר מכן ביתר את גופו, החביאו בארון והשליך את הארון לים. האלה איזיס, אשתו ואחותו של אוזיריס, חיפשה אחר בעלה שהופרד ממנה בדרך זו בידי טייפון, שכונה גם 'סת'. כאשר מצאה איזיס את בעלה לבסוף, היא ליקטה את חלקי גופתו שבותרה, חיברה אותם יחדיו וקברה את הבתרים במקומות שונים בארץ, שלאחר מכן הוקמו בהם מקדשים. אחר כך ילדה איזיס את הורוס. הורוס היה ישות רמת מעלה ולידתו התרחשה באמצעות השפעה רוחנית, שהואצלה על איזיס על ידי אוזיריס שעבר בינתיים לעולם אחר. הורוס נשלח כדי להביס את טייפון, ובמובן מסוים כדי לקומם את היכולת לשלוט בזרם החיים הנובע מאוזיריס, כדי שימשיך לזרום ולהשפיע על האנושות.

אגדה מעין זו אינה אמורה להיחשב כאלגוריה פשוטה או כסמליות גרידא; כדי להבין אותה נכון עלינו להיכנס לתוך עולם הרגש והתפיסה המצריים. חשוב הרבה יותר לעשות כן מאשר לעצב מושגים ורעיונות מופשטים, כי רק על ידי יצירת פתיחות הכרתית ושכלית נוכל להפיח חיים בסנטימנטים ובמחשבות הקשורות באידיאות וב'צורות' האידיאליות של אוזיריס ואיזיס. יתרה מכך, אין כל ערך בניסיון להסביר את שתי הדמויות הבולטות והמיוחדות האלו באמירה שאוזיריס מייצג את השמש ואיזיס את הירח וכן הלאה – וכך להעניק להם פרשנויות אסטרונומיות, כפי שנהוג כיום במדעים שמחוץ למדע הרוח. תיאוריה זו מובילה לאמונה שאגדות כאלה הן רק דיוקן סמלי של אירועים מסוימים הקשורים ברקיע – ואין הדבר כך. עלינו לחזור הרחק, אל הרגשות הראשוניים של המצרים, ולהשתמש בהם כנקודת מוצא בניסיוננו להבין את מכלול הייחוד של חזונם הנשגב על הדברים המצויים מעבר לחושים, ואת תפישתם בנוגע לכוחות הסמויים מן העין שמעבר לתפישה האנושית, כוחות הנמצאים בשורש העולם החושי הניתן לראייה ולשמיעה. מדובר בהבנת יחסי הגומלין הרוחניים שבין הגורמים שמתבטאים בצורות ובאידיאלים שמייצגים אוזיריס ואיזיס.

המצרים העתיקים קישרו את שתי הדמויות הללו עם רעיונות דומים לאלה שאפרט כעת: בתוך האנושות בכללה קיימת מהות רוחנית גבוהה וחבויה, שלא נוצרה מאותה סביבה חומרית שהיא מתפקדת בה כעת. בתחילת החיים הארציים היא נכנסה לגוף פיזי והתקיימה בצורה מעובה ומוצקה, כדי להתפתח ולגדול שם אט אט. למצבנו הנוכחי קדמו מצבים אחרים, רוחניים יותר. המצרי אמר: "כשאני מתבונן לתוך נפשי, אני מבין שיש בתוכי געגוע לדברים רוחניים, כמיהה לאותה רוחניות אמיתית שהגעתי ממנה. ידוע לי שחלק מהכוחות העל-חושיים שפועלים בממלכה שממנה באתי חיים עדיין בקרבי, ושהטוב ביותר מבין כוחות אלו קשור באופן הדוק למקורה המוחלט של הפעילות התפישתית-הנצחית כולה. אני מרגיש בתוכי את 'כוח אוזיריס' שמיקם אותי כאן – כשהרוח התגלמה בי בדמות חיצונית של אדם. בזמנים עברו, בטרם הגעתי למצב זה, חייתי בשלמות בעולם הרוח, ושם היו חיי מבולבלים ומעורפלים וטבעם היה אינסטינקטיבי. קיבלתי גוף חומרי על מנת שאוכל להתנסות בעולם פיזי, כדי שאוכל להתפתח בתוך עולם זה. אני יודע שלאמתו של דבר חייתי בתחילה חיים, שבהשוואה לקיומנו בתפיסה הפיזית, היו רוחניים כל-כולם."

המושגים המצריים העתיקים רואים את הכוחות הבראשיתיים שבשורש האבולוציה האנושית כדואליים, כשהיסוד האחד נקרא אוזיריס והיסוד השני איזיס. לפיכך יש בתוכנו קוטביות של אוזיריס-איזיס. כשאנחנו מתמסרים להתבוננות פנימית ומונָעים על ידי הרגשות והתפישות של המצרים הקדמוניים, בנוגע לדואליזם זה, אנו מגלים מיד את מעורבותנו בתהליך של חשיבה פעילה מתוך השראה, תהליך שמוביל למסקנות מסוימות. אם ברצוננו לעקוב אחר תהליך מנטלי זה, עלינו רק לחשוב על אופן פעולתם של ההכרה ושל השכל כשאנו חושבים על נושא מסוים, למשל על המשולש: במקרה זה, החשיבה הפעילה צריכה להקדים את תפיסתנו המעשית את דימוי המשולש. לאחר שהנפש התבוננה במשולש בצורה ראשונית, אנו מתמקדים באופן סביל בתוצאת החשיבה שלנו, ולבסוף רואים את פרי פעילותנו המנטלית, כמצטייר ברוח.  

היחס שבין פעולת החשיבה לבין המחשבה הסופית זהה ליחס שבין 'פעולת התפיסה' לבין המושג הסופי, או יחס הפעילות אל המוצר הסופי של הפעילות. אם אנו הוגים בתהליך המנטלי שמתרחש בקרבנו בזמן שאנו מדמיינים את העבר המצרי, ונותנים את הדעת על הלך הנפש של אותם עמים עתיקים, אנו תופסים שהם ראו את היחס שבין אוזיריס לאיזיס בצורה הדומה מעט לתפישתנו את סדר הפעילות המחשבתית – מול תוצאת פעילות זו. לדוגמה, אנו עשויים לחשוב שפעולה צריכה להיחשב כעיקרון זכרי, או עיקרון האב, ושעל כן יש לראות את עיקרון אוזיריס כעיקרון זכרי פעיל, עיקרון כובש שמחדיר לנפש מחשבות ורגשות של עוצמה וחוסן.

עיון בדברים הבאים ייתן לנו מושג על תפיסת המצרים העתיקים את אוזיריס ואיזיס. בגוף הפיזי של האדם מצויים מרכיבים מסוימים, כגון מרכיבים הפעילים בדם, ומרכיבים שהם הבסיס להתהוות העצם. קיום הוויית הגוף האנושי כולו מתבטא כתוצאה מפעולת הגומלין בין 'כוחות' לבין חומר, שמצטרפים לכדי יצירתה והופעתה של הצורה החומרית. אלמנטים אלו יכולים לזכות בהכרה פיזית, אולם פעם הם היו מפוזרים ונפוצו ברחבי היקום. רעיון דומה רווח בקרב המצרים העתיקים בנוגע לתפישתם את 'כוח אוזיריס', שנתפש ככוח פעיל שהיקום כולו חדור בו, בדמות אוזיריס. כמו שהיסודות המעצבים את הגוף הפיזי נכנסים לתוכו, ובו הם משתלבים והופכים לפעילים. כך דמיינו אותם עמים עתיקים את כוח אוזיריס, היורד על בני האדם כדי לזרום בתוך הווייתם ולעורר בתוכם השראה לעוצמת החשיבה הבונה וההכרה המועילה: זה הוא כוח אוזיריס האמיתי. הביטוי 'כוח איזיס', מצד שני, הוחל על ההשפעה הקוסמית האוניברסלית של החיות הזורמת ישירות לתוך המחשבות, המושגים והרעיונות של האנושות. בצורה נשגבת זו ראו הנפשות שחיו במצרים העתיקה את איזיס ואוזיריס.

בבריאה המקיפה אותנו במהלך קיומנו החומרי, לא יכלה התודעה העתיקה למצוא מילים מתאימות לביטוי מושגים כגון אלו, כי כל מה שקשור אלינו מדבר אל החושים ומושך רק מבחינת החושים, ויש לו משמעות וערך רק בעולם 'הנגלה לעין'; אך הוא אינו מציע שום סימן חיצוני שרומז לאדם על התחום העל-פיזי. הקדמונים שאפו וחתרו לתוכנית התסריט המשורטטת בכיפת הרקיע על ידי גרמי השמיים, הגופים השמימיים, כדי להגיע למשהו בעל אופי של 'שפה כתובה', שמציעה אפשרות לבטא את כל המחשבות שריגשו את הנפש עמוקות; כמו למשל בזמן שהאדם קורא, "כוח אוזיריס-איזיס פועל ועובד מתוכי". "התפיסה יכולה לקלוט את הכוח שפועל מעבר לתפיסת החושים," הם אמרו: "את אותו כוח שהאדם חש ומבין כאוזיריס, אם תופסים אותו ככוח פעיל הבוקע מן השמש ומתפשט בכל מרחבי היקום הגדול. את כוח איזיס ניתן לדמות לקרני השמש שמשקף הירח, המשרת את השמש בכך שהוא מעביר הלאה את עוצמת זוהרה בצורת קרינת השפעתה של איזיס. אולם עד שהלבנה מקבלת את אור השמש, היא נשארת באפלתה – היא אפלה כאותה נפש שטרם נחשפה למגע המחשבה הפעילה והנשגבת." כאשר אמר המצרי הקדום, "השמש והירח חושפים בפניי את הדרך הטובה ביותר לביטוי ציורי של רעיונותיי, בדבר כל מה שאני מרגיש בתוך נפשי", הוא ידע על קיומו של קשר סמוי מן העין, קשר שאינו מקרי בשום פנים ואופן, בין שני הגופים השמימיים המופיעים כה מלאי מסתורין ביקום העצום – השמש, המעתירה את אורה, והלבנה האפלה, המוכנה תדיר לשקף את זוהר השמש. המצרי שאמר זאת ידע גם שתוך כדי השתקפותו, שרוי בהכרח האור המתפשט במרחב, ביחס מוגדר וחלקית בלתי נודע עם אותם כוחות-על שמעבר לחושים, שהמצרי מודע לקיומם.

כשאנו מביטים בְשעון איננו יכולים לראות את הגורם הנעלם שמזיז את מחוגיו, בסיועם של שדים קטנים ככל הנראה, כי כל מה שנראה לעין הוא המנגנון. אך ידוע לנו שמאחורי המבנה המכני קיימת מחשבתו של מתכנן השעון, שמקורה ברוח האדם. במציאות חייב המנגנון את בנייתו לגורם רוחני. ממש כשם שביחסן ההדדי תלויות תנועותיהם של מחוגי השעון בחוקים מכניים מסוימים של היקום, ובסופו של דבר גם בחוקים שפועלים על רוח האדם (כמו למשל חווית השפעתם של כוחות אוזיריס-איזיס), כך קשורות זו בזו גם תנועותיהם של השמש והירח, וגופים אלו נראים בעינינו כציוני דרך וכסימנים על פני השעון הקוסמי האדיר. המצרי לא רק אמר: "השמש והירח הם עבורי סמלים חזותיים ליחס שבין אוזיריס ואיזיס". אדרבא, הוא ביטא את עצמו כך והרגיש כי "אותו כוח שמעניק לי את חיי ומצוי בתוכי, טמון גם בשורשי הקשר שבין השמש לירח, ואף מאציל עליהם באורח דומה את הכוח להקרין את האור."

באותו אופן שהתייחסו אל אוזיריס ואיזיס בהקשר לשמש ולירח, כך גם קישרו המצרים הקדמונים את הגופים השמימיים האחרים לאלים שונים. הם חשבו שמצב גרמי השמיים השונים במרחב אינו מסמל רק את החוויות העל-חושיות שלהם בתחומים של רגישות-על, אלא שהתנסויות אלו עצמן הן גם נחלת הדמויות שתוארו במסורת: החוזים והנביאים, השייכים לעבר הרחוק. יתר על כן, הם ראו בשעון הקוסמוס את הביטוי לפעילותם של אותם כוחות, שאת עבודתם חשו במעמקיהן המוחלטים של הרוח והנפש האנושית. לכן הגיעו הדברים לידי כך ששעון רב עוצמה זה, בריאה מפוארת זו של כוכבי הלכת, הפלנטות הנעות ומשתלבות בצורה מתואמת כל כך עם כוכבי השֶבת, היוו בעיני המצריים התגלות מוחשית של אותם כוחות רוחניים מסתוריים המשנעים את גרמי השמים; הם יצרו תסריט אוניברסלי שעל האנושות ללמוד לדעת ולהכיר כמנגנון שדרכו מתבטא הכוח הנצחי ומתגלה לעיני המתבונן.

אלה היו הרגשות והתובנות על עולם הרוח שנמסרו למצרים הקדמונים מאבותיהם החוזים. הם היו משוכנעים לחלוטין בקיומו של עולם הרוח, מפני שעדיין שימרו את השריד האחרון של כוח קליירוויאנטי בראשיתי. עמים עתיקים אלו אמרו: "אנו בני האדם הגענו ממקורנו האמיתי, המצוי במחוזות רוחניים נאצלים, אך ירדנו לתוך עולם של תפיסה, שהדברים החומריים המוצקים והאירועים הפיזיים מתגלמים בו. למרות זאת אין עוררין על כך שבאנו מהעולם של אוזיריס ושל איזיס. כל מה שטוב ויפה בתוכנו ושואף אל על, יכול עדיין להגיע אל מצבי השלמות הגבוהה שמגיעים אלינו מאוזיריס ומאיזיס, ומתקיימים בתוכנו באופן בלתי נראה ככוח פעיל. האדם הפיזי נולד מעולם החושים החיצוני, וצורתו החומרית אינה אלא הלבוש שעוטה עליה רוח אוזיריס-איזיס שבתוכנו."

הרגש הבולט והשליט בנפש המצרים הקדמונים היה רגש עמוק בנוגע לחוכמת קדם, שמילא את כל חיי הרוח והנפש שלהם. הרוח יכולה לגלות נטייה למושגים מופשטים, במיוחד למושגים המתמטיים של מדעי הטבע, מבלי לגעת בשום צורה בגורמים המוסריים ובאתיקה של חיי האדם ומבלי להשפיע על הארת הלב או גורל הנפש. לדוגמה, יכול להתקיים דיון או מחלוקת בדבר יחסיות הכוח החשמלי או כוחות אחרים, מבלי שהרוח תחווה התפעלות עמוקה ותבקש להיכנס לשאלות רציניות בדבר ייעודה של האנושות. מצד שני, איננו יכולים להגות ברגשות ובתחושות כמו אלו שתיארנו בנוגע לעולם הרוח, וביחסה הפנימי של הרוח לאוזיריס ואיזיס, מבלי שיתעוררו בנו מחשבות שנוגעות לאושרה של האנושות, לעתידה ולדחפיה המוסריים. כשההכרה עוסקת בנושאים אלו, נוטה המדיטציה שלנו לקבל את הצורה הבאה: "בתוכי שוכן 'עצמי' טוב יותר, אבל בגלל מה שאני בתוך גופי הפיזי, נדחק ה'עצמי הגבוה' ונסוג לאחור; לכן הוא אינו גלוי לעין ומובן מאליו בתחילה. טבע אוזיריס וטבע איזיס הם גורמים בסיסיים בתוכי, אולם הם שייכים לעולם קדום, לעידן זהב שחלף, אותו העבר הקדוש. אותם כוחות שעיצבו את צורתי כבן אנוש גברו עליהם כבר. אבל כוח אוזיריס-איזיס שבי חודר בהתמדה דרך כוחותיו החיצוניים של הטבע, ופועל בתוך אותה מוסריות שאופפת את מה שכפוף להרס בתוכי."

ניתן לבטא את אגדת אוזיריס ואיזיס במובן הרגשי באופן הבא: אוזיריס, שהוא הכוח הגבוה בבני האדם, התפשט בכל המרחב הקוסמי והובס על ידי הכוחות שמביאים את הטבע האנושי לידי ניוון ושקיעה מוחלטים. טייפון כלא את כוח אוזיריס בתוך הגוף כבתוך ארון, שנוצר על מנת להכיל את מקבילו הרוחני של האדם; שם, בארון, מונח הגורם האוזיריסי כשהוא חבוי מהעולם החיצוני, בלתי נראה ובלתי נשמע; (לשם טייפון יש קשר לשוני עם המילה uflosen , שמשמעותה 'למוסס', ועם המילה Vervesen שמשמעותה 'לפרק'). טבע איזיס, החבוי בתוך הנפש, היה תמיד מסתורי בעיני המצריים. הם סברו שבתקופה עתידית כלשהי תחזיר השפעתה את האנושות לאותו מצב שעליו התענגה בראשונה, ושחזרה זו תמומש, בסופו של דבר, על ידי כוחה החודר של העוצמה האינטלקטואלית. הם הכירו במלוא מובן המילה בכך שבאנושות מקננת מגמה חבויה, השואפת תמיד להחיות את אוזיריס מחדש.   

כוח איזיס טמון במעמקי הרוח, ומטרתו החשובה היא הרחקת האדם ממצבו החומרני הנוכחי, צעד אחר צעד, כדי להחזיר אותו אל אוזיריס. כל עוד לא נצמד האדם אל הממד הפיזי, כוח איזיס הוא זה שמאפשר לו לנתק את עצמו מההזדהות עם ההיצמדות לחושים (אפילו אם כלפי חוץ, בעולם החומרי, הוא ממשיך להתקיים בצורה פיזית); מכאן ואילך תוכל פנימיות הווייתו לשאת את מבטה כלפי מעלה, אל האני הגבוה, המצועף באורח מסתורי כל כך בתוך הליבה של כוחות המחשבה והפעולה האנושיים, לדעת ההוגים המתקדמים של האנושות. הוויה זו – ולא ההיבט החיוני הפיזי אלא הפנימיות האמיתית עצמה של האדם, שזוכה לדרבון תמידי כדי לשאוף להארה רוחנית גבוהה – היא כביכול בנו של אוזיריס, יליד האדמה שלא ירד לתוך עולם החומר אלא נשאר חבוי בעולם הרוח. המצרים כינו אישיות סמויה מעין זו, שנאבקת להשגת העצמי הגבוה, בשם 'הורוס' – בנו של אוזיריס, שנולד לאחר מות אביו. בתחושת עצבות מסוימת ראו המצרים הקדמונים לנגד עיניהם את אוזיריס כמקור הקיום האנושי. בו-זמנית הם התבוננו פנימה ואמרו: "הנפש עדיין משמרת קמצוץ מכוחה של איזיס, אמו של הורוס, שניחן בדחף הנצחי לשאוף אל על, אל פסגות הרוח, ועקב השתלשלות הדברים, ישוב האדם וימצא בהתעלות זו את אוזיריס."

בתקופתנו יכולה האנושות להביא למפגש מיסטי זה בשתי דרכים. המצרי אמר: "באתי מאוזיריס ואל אוזיריס אשוב. בגלל מקורי הרוחני טמון הורוס עמוק בתוך הווייתי, והוא מוביל אותי בחזרה אל אוזיריס – אל אביו – שניתן למצאו רק בעולם הרוח, כי בשום פנים ואופן אינו יכול להיכנס לתוך גופו הפיזי של האדם; שם גוברים עליו כוחותיו של טייפון, הכוחות החיצוניים שמונחים ביסוד כל הרס ורקב." קיימים רק שני שבילים שאפשר להגיע דרכם אל תודעת אוזיריס: האחד הוא שביל 'שער המוות'. השני אינו עובר דרך שער ההתפרקות הפיזית, כי אפשר להגיע אל אוזיריס גם על ידי התקדשות והקדשת החיים לשירות מקודש.

הרחבתי את היקף הדיון באמונה זו בספרי הכריסטיאניות כעובדה מיסטית[1]. התפישה המצרית גרסה שבני האדם מגיעים אל אוזיריס לאחר המעבר ב'שער המוות' והשלמת שלבי הכנה מסוימים. אחרי ההשתחררות מהמעטפת הארצית מתעוררת בהם מודעות ליחסים הממשיים עם אותה אלוהות עליונה. הם יודעים שמכאן ואילך יראו בהם 'בעלי טבע אוזיריס', ברכה שכזו המוענקת תמיד לאלו שהתנסו במוות ונכנסו לעולם הרוח.

השביל השני, המוביל אף הוא בחזרה אל אוזיריס, כלומר אל עולם הרוח, הוא דרך החניכה וההתמסרות המקודשת. כך כינו המצרים את השיטה שבאמצעותה ניתן לזכות בכל מה שיוצר את הידע העילאי הטמון בתוך הטבע האנושי – במילים אחרות, במה ששייך לאיזיס, או בכוח איזיס. איננו יכולים לחדור למעמקי הרוח ולהגיע אל כוח איזיס שבתוכה באמצעות חוכמה ארצית שנולדה מהתנסויות חיי היומיום בלבד; אבל יש בידינו אמצעים, שהודות להם נוכל לפרוץ את דרכנו אל כוח פנימי זה ולהתעלות אל האני האמיתי, שם נגלה ש'אני' זה עצמו עטוף תמיד בהיבטים החומריים של הגוף הפיזי האנושי. אם נצליח לחדור מבעד לצעיף אפל זה, נמצא את עצמנו לבסוף בביתו הרוחני של האני.   

לכן אמרו המצרים הקדמונים: "אתם תיכנסו לתוך הווייתכם הפנימית, אך קודמת לה האיכות הפיזית שלכם, על כל מה שביכולתה לבטא מ'העצמי' הזה שלכם. עליכם לפלס את דרככם מבעד לגופכם האנושי. כשאתם בוחנים את האבנים ואת הדייקנות המיישרת של היווצרותם, כשאתם חושבים על הצמחים, על חייהם הפנימיים ועל צורתם המופלאה, וכשאתם מתבוננים בחיות שסביבכם – בשלוש ממלכות טבע אלו אתם רואים את העולם החיצוני כעולם שנוצר על ידי כוחות רוחניים עילאיים. אך כשאתם עומדים מול אדם, אל תביטו רק בצורתו החיצונית; חפשו את מה שבפנים, את המקום שבו שוכנת עוצמת הרוח – כוח איזיס כגורם המאזן. בפולחני החניכה קיימות הוראות בקשר לפעולות שיש לעשות ולדברים שיש להשגיח עליהם בזמן זה, שבמהלכו נשארת הנפש מגולמת בגוף הפיזי.

התנסויותיהם של כל אותם אנשים שהעמיקו לתוך ליבת הווייתם, היו זהות ביסודן להתנסויות של אלו שחוו את זמן יציאתם מהעולם, ונבדלו רק באופן התרחשותן (אפשר לומר שאם היו בני האדם נוקטים שיטה זו כדי להגיע אל עולם הרוח, היה עליהם לעבור דרך 'שער-המוות' בעודם בחיים). על בני האדם ללמוד לזהות את המעבר מההשקפה הפיזית להשקפה המטפיזית, מהעולם החומרי לרוחני – במילים אחרות, עליהם להשיג ידע על שינוי הצורה שמתרחש בזמן המוות. כדי להגיע להארה זו צריכים המועמדים לחניכה ולהתקדשות לבחור את השביל המוליך אותם אל מעמקי הווייתם, כי רק בדרך זו ניתן להגיע להתנסות אמיתית ולהבנה אמיתית. כשמשתמשים בשיטה זו מתרחשת ההתנסות הפנימית הממשית הראשונה במערכת הדם, כפי שנוצרה בטבע. הדם הוא הסוכן הפיזי של האני, ממש כשם שמערכת העצבים מעצבת את התווך החומרי של שלושת אופני התודעה המוחלטת – הרגש, הרצון והחשיבה (בהרצאה קודמת כבר התייחסנו לעניין זה).

לפי המצרים הקדמונים, צריכים אלו שרוצים לרדת לתוך פנימיות הווייתם כדי ליצור קשר מעמיק עם התווך החומרי הקדום, להיכנס תחילה לתוך המעטפת האתרית-פיזית, לתוך גבולות המסגרת האתרית של הרוח. הם צריכים ללמוד לנתק את התלות בכוח המופיע בדם, כוח שהם סומכים עליו בדרך כלל. לאחר מכן יש ביכולתם להתמסר לפעילות עבודת הדם ולפלא הכרוך בפעולת הדם. הכרחי שהאדם יבין תחילה ביסודיות את טבעו הגבוה ביחס להיבט הפיזי שלו. לשם כך עליו לראות את האדם החומרי כמנותק ונבדל, כנושא נפרד לחלוטין. רק כשהוא מחוץ לגופו הפיזי יכול האדם להיות מודע לגופו כדבר נפרד. אם ברצונם להבין באמת את ממשות הווייתם, צריכים בני האדם ללמוד להתייחס כך אל העצמי שלהם. החניכה נועדה לפתח את הכוחות שהכשירו את הרוח לעבור התנסויות מסוימות, בלי תלות בסוכנים הפיזיים או באמצעי התיווך הפיזי, כדי שבסופו של דבר יביט המועמד לחניכה באמצעי הביטוי הפיזי בצורה אובייקטיבית, ממעל, באותה צורה שבה משקיף האלמנט הרוחני האנושי על הגוף החומרי לאחר המוות.

חובתם הראשונית של אלו שהכירו את המיסטריות של איזיס הייתה לרכוש ידע בנוגע לדם שלהם עצמם. לאחר מכן הם עברו התנסות שאפשר לתאר בצורה הטובה ביותר כך: 'להגיע עד סף המוות כמעט'. זה היה הצעד הראשון בחניכה של איזיס, ואלו שהשתתפו בה היו חייבים לאזור אומץ להתבונן בדם שלהם ובגופם מבחוץ, ולעבור למעטפת שמהווה את התווך של טבע איזיס. יתר על כן, היה על החניכים החדשים לעמוד בתוך מקדש התבודדות מול שתי דלתות, האחת סגורה והשנייה פתוחה. בשעה שעמדו שם התגלו בפניהם חזיונות המתארים את התנסויות חייהם האינטימיות ביותר, והם שמעו קול האומר, "כזה אתה; כך אתה נראה כשהינך רואה את העצמי האמיתי שלך כפי שהוא מצטייר ברוח." כמה בלתי רגילות הן תורות אלו, שהדיהן עדיין נשמעים לאחר אלפי שנים, ואיזו הרמוניה נפלאה קיימת ביניהן לבין אמונותיהם של בני האדם כיום, אף שמאז הן זכו לפרשנויות חומרניות.

לפי חזון החוזה המצרי הקדמון, כשהאדם עושה את הצעד הראשון הוא פוגש בצורתו הפנימית ומגיע אל שתי דלתות "דרך שני פתחים הממוקמים בשסתומים משני צדי הלב" (בלב קיימים שני זוגות שסתומים, אחד מכל צד; כשאחד מכל זוג נפתח ומאפשר כניסה של זרם הדם לחלק מהמערכת, נסגר הפתח הסמוך). אלו שרוצים לחדור אל מתחת לפני השטח של הצורה החיצונית, חייבים לעבור דרך הדלת הפתוחה מתוך השתיים, כי השער הסגור רק תוחם את הדם במסלולו הנאות. תוצאות המחקר האנטומי אנלוגיות לפיכך למחקרם של הקליירוויאנטים בימי קדם; אף על פי שניסוח החזון אינו בהיר ומדויק כמו המסקנות של חוקר האנטומיה המודרני, הוא משקף למעשה את מה שתפשה התודעה הקליירוויאנטית, כאשר בחנה את צורתו הפנימית של בן האדם מנקודת מבט חיצונית.

הצעד הבא ב'התקדשות איזיס' היה משהו שניתן לכנות בשם הוכחה או מחקר מעמיק של יסודות האש, האוויר והמים. בתקופה זו זכו המקודשים לידע מושלם בנוגע ל'איכות המעטפת' של הוויית איזיס שלהם, על תכונות האש שבה ושל הדרך שבה מתפשטת האש בדם, משתמשת בו כאמצעי ביטוי והופכת לנוזל. הם קיבלו גם הנחיות בדבר האופן שבו מחלחל החמצן מן האוויר לתוך המערכת. כל החוכמה הזו ירדה אליהם ואפפה אותם – הבנת האש, האוויר והמים, חום הנשימה וטבעה האמיתי של נזילות הדם.

המועמדים לחניכה היטהרו כל כך בזכות הידע שרכשו בנוגע לאיכות המעטפת הארצית שלהם, באמצעות הבנתם החדשה על אודות יסודות האש, האוויר והמים, עד שהם נעשו כה מטוהרים שכאשר ראייתם החדשה חדרה לבסוף תחת המעטפת החובקת, הם נכנסו בשערי 'טבע איזיס' שלהם. נוכל לומר שבנקודה זו חשו המקודשים לראשונה שהם יוצרים מגע מוחשי עם הווייתם הממשית, ושיש ביכולתם לממש את האמת של היותם ישויות רוחניות – בלתי מוגבלות עוד על ידי יחסיהן החיצוניים עם האנושות – ומה שהם ראו היה הפלא של עולם הרוח.

יש ביכולתנו להביט בשמש רק בשעות היום, כי בלילה היא נסתרת על ידי החומר – וזהו חוק מוחלט. אך הכוחות בעולם הרוחני לעולם אינם נסתרים מעיני מי שזכה במתנת הראייה הרוחית, כי ניתן להבחין בכוחות אלו בדרך המיטבית כשהעיניים הפיזיות עצומות לכל הדברים החומריים. על התקדשויות איזיס נאמר בצורה סמלית כי "האדם שהיטהר ונחנך למיסטריות של איזיס עשוי להבחין בכוח ובחיים הרוחניים שהשמש חבה להם את מקורה, אפילו באפלת חצות; כי כשמדובר במישור המטאפורי, יכול המתקדש לראות בכל עת את כדור האור הגדול ולהתייצב פנים-אל- פנים מול ההוויות הרוחניות של העולם, המצויות מעבר לחוש הראייה."

זה היה תיאור השיטה או, ניתן לומר, השביל המוביל אל כוחות איזיס שבפנימיותנו. מספרים לנו שכל מי שיתור ברצינות בחייו הארציים אחר הכוחות העמוקים של הרוח, יוכל ללכת בשביל הזה. אך היו מיסטריות גבוהות עוד יותר – המיסטריות של אוזיריס, שבהן הובהר שבאמצעות תיווכם של כוחות איזיס ובזכות הכוחות הרוחניים העל-חושיים הקדומים, שבני האדם חבים להם את מקורם, יוכלו המחפשים להתעלות עוד יותר ולהגיע עד אוזיריס. במילים אחרות, המחפשים עברו חניכה בשיטות שבאמצעותן יכולה הרוח האנושית להתעלות עד כדי כך, שיש בידה להיכנס לבסוף אל תחום נוכחותה של אותה אלוהות עליונה.

כשהמצרים ביקשו לתאר את אופי היחסים בין איזיס לאוזיריס, הייתה להם גישה למקור ולתוכנית התסריט המיוחד הנכתב ברקיע על ידי מעברי השמש והירח. ואילו כשמדובר בכוחות רוחניים אחרים, היו הפנייה והתייחסות לתנועות וליחסי הגומלין שקיימים בין הכוכבים השונים.

הבולט ביותר בקבוצות האסטרונומיות של הכוכבים, בתיאורי המחזה הקוסמי, היה גלגל המזלות, ועמדתו יחסית ללא תנועה עם כוכבי השבת, בהשוואה לכוכבי הלכת שנעים על פני קבוצות הכוכבים שלו. בהתגלויות של מערכי הרקיעים, כפי שהתגלמו בסמלים רוחניים, מצאו המצרים הקדמונים את השיטה האמיתית לביטוי הרגשות העמוקים שנגעו ברוחם. הם ידעו ששום אמצעי ארצי אינו מסוגל לציין בבהירות את מטרתה החיונית של הקריאה הדחופה לחיפוש אחר כוחות איזיס, כך שהאנושות תוכל להתקרב לאוזיריס בעזרתם. המצרים הקדמונים הרגישו שכדי לתאר מטרה זו כראוי, עליהם לחפש דרך לתיאור זה, ולהשתמש לשם כך בקבוצות הכוכבים הבהירות שזורחות תמיד ברקיע השמים.

תחילה הובאו מכיפת הרקיע אל כדור הארץ מתווים של אותיות או ייצוג סמלי כתב. הרמס – המורה הדגול לחוכמה – אשר על פי המסורת המצרית חי על פני האדמה בשחר ימי קדם, והיה מחונן בראייה רוחית מעמיקה ובתובנה בנוגע ליחסו של האדם אל היקום, החזיק בכוח גדול יותר, כוח של תפישה ויכולת להסביר את טבעו האמיתי של הקשר בין המזלות לכוחות עולם הרוח; כן היה ביכולתו לפרש את המזלות, ולתאר אירועים והתרחשויות כפי שהתבטאו בשפת הכוכבים ביחסי הגומלין המסתוריים שביניהם. כשרצו באותם ימים עתיקים להאיר את עיני האנשים ביחס לטבע הקשר שבין אוזיריס לאיזיס, הוצג העניין בצורת אגדה חיצונית; אך במקרה של המקודשים הוא טופל ביתר פירוט באמצעות התייחסות סמלית לאור שבוקע מהשמש ומשתקף על ידי הירח, והתנאים שיוצרים את השינויים החלים באור במהלך השתנותו החודשית של הירח. בתופעות אלו גילו המצרים אנלוגיה מקורית ומעשית, המבטאת את הקשר הקדוש שבין כוח איזיס שברוח האנושית, לבין אותה הדמות הרוחנית העליונה – אוזיריס.     

מתנועות הגופים השמימיים ומאופיין של מערכות היחסים ביניהם, נבע מה שעלינו לראות כייצוגים הקדומים ביותר של אותיות כתובות. אף שעובדה זו אינה מוכרת כמעט, אנו מציעים לתת את הדעת על הקביעה הבאה: אם נחשוב על העיצורים של האלף-בית, נשים לב לכך שהם מחקים את המזלות בתנוחתם ההשוואתית. התנועות והעיצורים קשורים ביניהם בדרך שאפשר אולי להשוותה ליחס שבין כוכבי הלכת והכוחות המניעים אותם, אל גלגל המזלות כמכלול.

תיארנו את הרגשות שהניעו את המצרים הקדמונים בזמן שחשבו על הרמס. היה להם ברור שההארה הגדולה שלו נובעת מאותם כוחות רוחניים שקראו אליו מרקיע השמים, דרבנו אותו וציידו אותו בייעוץ ובעצות בנוגע לפעילות שהתקיימה בנפש האנושית. יתר על כן, הוא קיבל הדרכה אפילו בנוגע למעשי היומיום ולאותם כיוונים נחוצים של המדעים, כגון גיאומטריה וסקרים שונים. את שני הסוגים הללו, הרוח והיומיום, למד פיתגורס מהמצרים, שייחסו את כל הידע הזה לחוכמה הבראשיתית הקדומה של הרמס. אפשר היה לומר שהמורה החכם ראה ביחסי הגומלין שבין כל הדברים שעל פני האדמה, שלוחה של כל מה שהיה קיים ברקיע והתבטא בכתבים המיסטיים של מפת הכוכבים. היה זה הרמס המבורך בשלוש הברכות אשר העניק לעולם לראשונה את כתב התסריט הכוכבי. בשחר החיים במצרים הוא הטביע בתודעה האנושית את יסודות מדע המתמטיקה, והשביע את האנשים לשאת עיניים השמימה ולחפש שם הדרכה אפילו בנוגע לענייני היומיום.

חייה של האומה המצרית, באותה תקופה עתיקה, היו תלויים בזרימת הנילוס שהציף את האזור, ובמשקעים שנישאו במורד הנהר, מארץ ההרים אל הדרום. בנקל אפשר להבין עד כמה היה חיוני שהתושבים יקבלו ידע מוקדם בנוגע לתקופות ההצפה של הנהר, כדי שיוכלו לחזות את השינויים הנלווים לכך מדי שנה בשנה. בשחר התרבות חישבו עדיין המצרים את הזמנים על פי כתב התסריט הכוכבי שנכתב על אפיריון כיפת השמיים. כאשר סיריוס, 'כוכב הכלב', נצפה במזל סרטן, הם ידעו שהשמש תיכנס בקרוב אל אותו חלק של גלגל המזלות, שממנו יזרחו קרניה על האדמה וייטוו כבקרני קסם את החיים הצומחים על פניה, באמצעות משקעי הנילוס העולה על גדותיו. מסיבה זו ראו המצרים את סיריוס כצופה שמזהיר אותם מפני הדברים שעליהם לצפות להם, ותנועותיו היו חלק מן השעון השמימי שלהם. הם הרימו עיניים למרום בלבבות מלאי הכרת תודה, כי האזהרות שהזהיר ה'צופה' מבעוד מועד הכשירו אותם לטפל באדמתם ולטפחה כך שתניב יבול ואת כל הנחוץ לחייהם הפיזיים.     

כאשר צצו שאלות חשובות מעין אלו, חיפשו העמים המצריים העתיקים הארה והדרכה באותן מפות הכתובות בכתבי השמים ובמערכי הכוכבים ברקיע. בו-זמנית הם השקיפו גם לאחור, אל העבר האפרורי והמעורפל, כאשר למדו לראשונה לדעת שלאמתו של דבר, תנועות הכוכבים הן ביטוי לתנועת החלקים בשעון קוסמי אדיר. באישיותו של תות, או הרמס, זיהו המצרים את הרוח הגדולה שקבעה לפי מסורותיהם הקדומות את רשומות העתים המוקדמות ביותר בנוגע לחוכמת היקום. מתוך ההשראה שירדה על הרמס דרך ההתבוננות בפלאי כתב תסריט הכוכבים, הוא הגה את הצורות ששימשו כתשתית לאלף-בית הפיזי, שבעזרתן הורה לאנושות את עקרונות החקלאות, את הגיאומטריה ואת עריכת הסקירות והמדידות; למעשה הוא לימד את האדם את כל הדברים הנחוצים להתנהלות בחיים הפיזיים. החיים הפיזיים כהווייתם אינם אלא התגלמות החיים הרוחניים השזורים במעמקי כל המרחבים היקומיים, שמהם הופיעה והתגלתה רוח החוכמה שאפפה את הרמס. בתקופה שבה מדובר, ראו המצרים בבירור שהשפעת המורה הגדול עדיין פועלת בכל מרחבי הציוויליזציה שלהם, והם הרגישו בקשר מיסטי זה, שהיה עמוק מכל וגם אינטימי באופיו.

השיטה שאימצו המצרים הקדומים למטרת חישובי זמנים, שיטה ששימשה אותם במשך מאות בשנים, הייתה נוחה להפעלה וידידותית למשתמש, בכל החישובים הפשוטים מסוג זה. השנה הייתה מורכבת מ-365 יום בדיוק. הימים נחלקו לשנים עשר חודשים בני 30 יום כל אחד, עם שארית של 5 ימים (360= 30 X 12), שחושבו בנפרד. אך האסטרונומיה המודרנית מספרת לנו שלפי שיטה זו, רבע מהיממה בכל שנה אינו נלקח בחשבון (ההבדל הממשי הוא 6 שעות, 9 דקות ו-9 שניות); לכן הרגע שבו הגיעה השנה המצרית לסיומה, היה רבע יממה מוקדם מדי. הבדל זה הצטבר בהדרגה אחורנית דרך החודשים עד שהושג צירוף מקרים בתחילת שנה מסוימת, וזימון מקרים תואם כזה התרחש מדי 365 שנים X 4. כך קרה שלאחר פער של 1,460 שנה, הערכת הזמן על פני כדור הארץ הייתה מתואמת לרגע עם התנאים האסטרונומיים – כי ברגע ייחודי זה, סך כל ההבדלים השנתיים היה שווה-ערך לשנה שלמה אחת.

בואו נניח כעת שבנקודת זמן מסוימת ב-1322 לפנה"ס, נשא מצרי אחד את מבטו לשמיים וראה שם את כל מערכת הכוכבים הנראית לעין, שהתמקמה באותו רגע בעמדה מוגדרת בכיפת הרקיע (היערכות שאפשר להשתמש בה כבסיס לחישוב). אם נחשב את התקופה של 1,460 X 3 שנים, החל משנת 1322 לפנה"ס, נגיע לשנת 5702 לפנה"ס. למועד שקדם במקצת לתאריך הזה ייחסו המצרים את הופעת שחר החוכמה הקדושה הקדומה באופק, בתחילת דרכם. הם אמרו "בזמנים עברו היה כוח הראייה הרוחית של בני האדם בשיאו, אך עם חלוף 'תקופת שמש גדולה אחת' (פרק זמן של 1,460 שנה, שמביא לאיזון החישובים הארציים), הלכה מתנת-אל זו, ה'ראייה הברורה' והתפוגגה בהדרגה; בתקופת השלב הרביעי, תקופתנו אנו, נחלשת הראייה הרוחית. שורשי הציוויליזציה שלנו נטועים הרחק בעבר הקדום, שבו נשמע ברמה קול המסורת. במחשבתנו אנו מטים אוזן אל העבר המפואר והרחוק המשתרע מֵעבר לשלוש תקופות קוסמיות ארוכות, כאשר מורנו הגדול ביותר, תלמידיו וממלאי מקומו מסרו לנו את יסודות החוכמה הקדומה. יסודות אלה מתבטאים כיום – אף כי בצורה שונה עד זרות – בכתב שלנו, במתמטיקה, בגיאומטריה ובעריכת סקרים, במנהגים ודרכי התנהגות כללית בחיינו וגם בתחום לימודי האסטרונומיה וחקר הרקיע. בחישובינו אנו מחשיבים את כוונון התיאומים הקוסמיים, עם הגורמים המקובלים של 30 X 12 יום וחמישה ימים נוספים, כסימן לכך שתמיד אנו כפופים לתיקוניהם של הכוחות העילאיים של עולם הרוח, כי בשל טעויות בשיפוט ובשיקול הדעת התרחקנו מאוזיריס ומאיזיס. אין ביכולתנו למדוד בדייקנות את אורכה של השנה; אך כאשר עינינו נשואות השמימה, יש באפשרותנו להציץ באותו עולם נסתר שממנו מנחים אותנו תמיד הכוחות הרוחניים בנוגע למהלך הכוכבים, מתקנים את חוסר הדיוק שלנו ומשכינים הרמוניה במקום שהאדם אינו מצליח לגלות בו את האמת."

מכאן משתמע שבני מצרים הקדומה הכירו בבירור בחולשת כוחות האינטלקט וההבנה האנושיים, וביקשו סיוע מהכוחות ומהישויות הרוחניים הגבוהים אפילו לצורך כתיבת דברי הימים שלהם. הכוחות הגבוהים שכנו מעבר לפרגוד – ישויות מתאמות ומתקנות, משגיחות ומגוננות על האנושות במהלך פעילותה והתנסויותיה בחיי האדמה. הן שפכו אור על הבעיות האנושיות, בהתאם לחוקים הקוסמיים הגדולים. להרמס, או תות, התייחסו המצרים ביראת כבוד ובהערצה עמוקה, כראוי למי שזכה בהשראת הכוחות השמימיים, הנמצאים בתנועה מתמדת. דמותו הבולטת זכתה בהערצה לא רק בשל היותו מורה דגול, אלא בגלל שהיה ישות נשגבת ומרוממת שעוררה הערכה, התרוממות רוח ורגשות עמוקים ביותר של הכרת תודה והכרת טובה. האנשים הכריזו: "כל מה שיש לנו קיבלנו ממך. אתה הגבהת לעלות עם השחר האפור והעמום של ימי קדם כשנשלחת אלינו על ידי מי שהיו מובילי המסורות שלך, ושל כל מה שזורם דרך הציוויליזציה החיצונית ותורם לשירות המין האנושי במידה הגדולה ביותר." ביחסם כלפי הבורא שיצר את כל הכוחות העילאיים, וביחסם כלפי הממונים המשגיחים עליהם, כמו אוזיריס והרמס/תות, הרגישו המצרים לא רק שנפשם חדורה בידע שנולד מהחוכמה, אלא התנסו ממש בחוויה של התפעמות, יראת כבוד והכרת תודה, במובן המוסרי והעמוק ביותר.

תיאורי העבר הגראפיים מספרים לנו שחוכמת המצרים הקדמוניים הייתה חדורה כליל באיכות ובאווירה דתית מסוימת, שהורגשו במיוחד בזמנים עברו; עם הזמן הפכו איכויות ואפיונים אלו בולטים פחות. באותם ימים חשו האנשים שכל סוגי הידע קשורים מאוד לקדושה, שכל חוכמה קשורה לדתיוּת וכל מדע – לדת. כשגישה זו דעכה, פחתו בהדרגה גם טוהר הצורה והביטוי. שינוי דומה התרחש בכל מרחבי האבולוציה של האנושות, בקרב כל הציוויליזציות שנשלחו לשנות את המגמה הרוחנית ולהובילה בכיוון חדש לגמרי. לאחר שכל עם מגיע לשיא הישגיו ומשלים את משימתו, מופיעה תקופה של שקיעה והתנוונות.

חלקו הגדול ביותר של הידע שלנו על תרבות מצרים העתיקה קשור לעידן בעל אופי כזה, והמשמעות של מה שמסתתר מאחורי הדברים היא רק עניין של ניחוש והשערה. לדוגמה, מהי המשמעות האמיתית של אותה סגידה יוצאת דופן – ואף נלעגת בעינינו – לבעלי חיים באותו עידן, ושל תחושת יראת הכבוד המוזרה שאנו חווים בעת החשיבה על הפירמידות? המצרים עצמם מספרים לנו על תקופה שבמהלכה לא רק האנושות אלא גם בריות מממלכות רוחניות גבוהות יותר הילכו על פני האדמה. זו הייתה תחילתה של תרבות, בטרם התפתחות הידע והחוכמה שנמסרו אז, בטרם צמחו באמת והפכו פעילים.

אילו הכרנו באמת את הטבע הפנימי של היכל התודעה והפנימיות האנושית, לא היינו מעריכים את הצורה החיצונית בלבד, אלא חודרים לעצמיות האמיתית שבפנים. כל האיכויות החיצוניות שאנו באים במגע איתן אינן אלא שלבים שנותרו במצבם הטבעי בתוך עולם התופעות, ואפשר לומר שהשלבים שבדרך מייצגים בדימויים רבי עוצמה, הגם שמצומצמים, את העקרונות העתיקים השולטים בשלוש ממלכות הטבע. התבוננו בבקשה בעולם המינרלים והסלעים – כאן אנו מוצאים את אותם יחסי צורות שבני האדם השתמשו בהן בארכיטקטורה של הפירמידות. הכוחות הפנימיים של חיי הצמחים מתבטאים ביופיו של פרח הלוטוס. לאורך השביל שהאדם הוא שיא התפתחותו, אנו מוצאים צורות בריאה גולמניות שקיומן משתרע על פני צורות שלא הגיעו למישור הגבוה יותר של האנושות; זוהי כעין התגבשות של כוחות עילאיים, המפוזרים לאורכו ולרוחבו של כדור הארץ, בצורת חיות שונות הנבדלות זו מזו.

בנקל נוכל לדמיין שרגשותיהם של המצרים העתיקים הביאו להופעתן של מחשבות מסוג זה, כיוון שהם ראו את חייהם של בעלי החיים כהתגלמות הכוחות הבראשיתיים, הבלתי משתנים, של האלים. הם התבוננו בעבר, בתקופה שבה נולדו כל הדברים הארציים לכוחות-העל האלוהיים והתפתחו תחת הדרכתם. השגה זו גרמה למצרים להניח שבין סוגי הבריאה השונים שבשלוש ממלכות הטבע, התקיימו אחדים מהכוחות הגבוהים הראשוניים והבלתי משתנים, ללא שינוי תקופה ממושכת. כוחות אלה התעלו לבסוף הודות להתאמה אינטימית שהעלתה אותם לרמת ההתפתחות הגבוהה יותר, שמייצגת צורתו של האדם. כשאנו סוקרים את התפתחות העמים העתיקים, עלינו להתחשב תמיד ברגשותיהם, ברשמים שקלטו ובצרכים שהיו נחוצים לחייהם. גורמים אלו מבארים לנו היטב את הקשר המוסרי הצמוד שהתקיים בין החוכמה לבין הנפש, כך שהנפש לא סטתה משביל זקיפות הקומה והמוסריות. המצרים האמינו שהאופן שבו בראו ועיצבו הכוחות העילאיים בעלי רגישות-העל את עולם הרוח שלהם, מחייב יחס מוסרי מוגדר החָל על כל היצורים שבממלכת החי. אך רעיון זה התבטא, בסופו של דבר, רק באופנים יחידניים ונלעגים ורק לאחר שהחלה שקיעתה הסופית של אותה אומה.

ממחקר התקופות המאוחרות יותר של תרבות מצרים, עולה בבהירות שבזמנים הקדומים לא הכירו את אי השלמות ואת השבריריות האנושית. זו הסיבה שאנו למדים ממקור זה כי בשחרם המוקדם היו חיי התרבות המצרית נעלים בכל קנה מידה שהוא, ושבאותה תקופה חוו בני האדם את ההתגלויות הרוחניות-אלוהיות האינטימיות ביותר. אל ניסחף לטעות הנפוצה כל כך בימינו ונאמר שכל צורות התרבות האנושית נבטו תחת השפעתם של התנאים הפרימיטיביים והפשוטים ביותר. במציאות נעשו חיי האדם גסים וחסרי תרבות רק לאחר שהדחף שנמסר באמצעות אותן ברכות מפוארות ראשונות דעך, והגיעה תקופת שקיעה. מסיבה זו אל לנו להסתכל על השבטים הברבריים רק כעל עמים שהאינטלקט מתבטא בהם בצורה האלמנטרית ביותר. נהפוך הוא, עלינו לראות את הגזעים האבוריג'יניים כמי שמייצגים תרבויות ששקעו ממצב קדום ונעלה. הנחה זו אינה מקובלת כלל על אותו ענף של המדע, אשר מבקש שנאמין שהתרבות כולה נבטה בתנאים הבסיסיים הנמוכים ביותר, כגון התרבויות הקיימות עדיין כיום בקרב הפראים. מכוח הידע שהושג באמצעות התיווך של שיטותיו הייחודיות, מאשר מדע הרוח שהתגלמויותיה הפרימיטיביות של האנושות הינן למעשה התגלמויות של ציוויליזציות שנכחדו משכבר הימים, ושכל חיי אנוש נבטו בתנאים תרבותיים בהשראתן הישירה של ישויות אלוהיות – מורים מעולם הרוח שירדו אל האדמה בשחר הרחוק של זמני קדם, ושמעשיהם עטויים בצעיף שהוא בלתי חדיר בפני ההיסטוריה החיצונית.    

מקדמת דנא האמינו בני האדם שאם נחזור לאחור מבעד לכל העידנים כדי לאתר את מקורותיו של מסלול החיים, נגיע לבסוף למצבים ילדותיים, בדומה למצב שבו מצויים העמים הברבריים. ודאי שלא הייתה ציפייה לכך שעשייה כזו תפגיש אותנו פנים-אל-פנים עם תיאוריות ומושגים נאצלים ומרוממים. מדע הרוח קובע נחרצות שאם נציץ לעבר, לא נגלה בתחילת החיים האנושיים מצבי תרבות לא מפותחים; לחליפין נמצא שם ציוויליזציות מפוארות וגאות, שבתקופה מאוחרת יותר ירדו מגדולתן הרוחנית הראשונית. בנקודה זו אנו עשויים לשאול: "האמנם קביעה זו של מדע הרוח נוגדת את תוצאות המחקר המדעי המודרני – ואת השיטות הלוגיות, שמעמיקות לצלול, ללא דעות קדומות, לתוך כל העניינים שכלולים במרחב ההיקף המחקרי שלהן?" בואו נבחן כיצד עונה המדע הרגיל עצמו על שאלה זו.

בהקשר לנושא הזה ברצוני להביא מובאה מעבודתו העדכנית של דוקטור אלפרד ג'רמיאס (Alfred Jeremias (Dr., מרצה באוניברסיטת לייפציג, שכותרתה “Der Einfluss Babyloniens auf das Verständnis des Alten Testaments”) (“The Old Testament in the light of the Ancient East” – "הברית הישנה לאור המזרח הקדום").[2] מהטקסט אנו למדים שהמדע הרגיל, שגולל בהדרגתיות את ההיסטוריה העתיקה, פנה אל העבר הרחוק וגילה שם עקבות של ציוויליזציה רוחנית קדומה ומפותחת מאוד, שתרבותה הייתה ספוגה בתפישות אינטלקטואליות רבות ערך ונכבדות ביותר. דגש כבד הושם בקביעה שבפועל, יש להחשיב תרבויות אלו, שאנו רגילים כל כך לכנותן בשם 'ברבריות', כמאפיינות ציוויליזציות קדומות שירדו מרמה גבוהה יותר. והנה המובאה עצמה:

"הרשומות המוקדמות ביותר, כמו גם כל חיי התרבות העתיקים בסביבת עמק נהר הפרת, מציינות את קיומה של תפיסה דתית תיאורטית, ובו-זמנית גם תפיסה מדעית, שלא הוגבלה רק לדוקטרינות האוקולטיות של המקדש; בהתאם לכללים ולהוראות אלו, מוסדות וארגוני מדינה נוהלו באמצעות תקנונים מסודרים, הצדק הוכרז ברבים והנכסים היו מוגנים ומאורגנים. נראה שככל שהתקופה הייתה עתיקה יותר, כך הונהגו בקרה ופיקוח מוחלטים יותר על ידי אותם מושגים. רק לאחר שקיעתה ונפילתה של הציוויליזציה של אזור הפרת הקדום, החלו להרגיש בהשפעתם של כוחות אחרים."

לפיכך רוחש ליבנו להרמס יראת כבוד לא פחותה מזו שאנו חשים כלפי זרתוסטרא. עבורנו הוא קורן כאחד מאותם אישים בולטים ומפוארים – מנהיגיה האמיתיים של האנושות – שעצם המחשבה עליהם מעצימה ומעוררת תחושת כוח מודגשת בפנימיותנו. המחשבה עליו גם מולידה בהירות ראייה מסוימת, שמבהירה לנו שהרוח לא רק מצויה בעולם, אלא שהיא שזורה, בכוח ובפועל, ביסוד כל המעשים הארציים, ופעילה תדיר בכל מרחבי האבולוציה האנושית. חיינו מתחזקים כתוצאה מכך וכל פעולה שלנו נעשית חדורה בביטחון מלא יותר, תקוותינו הובטחו וייעודנו ניצב באור ברור מול עינינו. בזמנים כאלו אנו מכריזים: "האנשים שאמורים להיוולד בעתיד בוודאי ירימו את ליבם ויתעלו אל מורי הרוח המהוללים שהיו מבראשית, ויבקשו את האמת בתוך הווייתם, באמצעות מתנותיהם של כוחות הרוח הפנימיים. הם יבחינו בדחפים החוזרים ונשנים לעד, שמגיעים אל האנושות כדחף של התעלות, כפעולותיו של כוח עליון וכהתגלמויות הנצחיות של אותם מורים גדולים מעולם הרוח." מובאה זו מבארת שהמדע הרגיל אמנם עשה צעדי פתיחה לקראת שבילים חדשים, שעשויים ליצור הרמוניה עם התחומים (הנחשבים פעמים קרובות כל כך לשנויים במחלוקת) שהם מעניינו של מדע הרוח לקדם ולהטביע בתודעת הציוויליזציה העכשווית שלנו. בהרצאה קודמת הפנינו את תשומת הלב להתפתחות דומה בקשר למדע הגיאולוגיה. אם נמשיך להתפתח בעתיד באופן דומה, נהיה נאלצים להתרחק בהדרגה יותר ויותר מאותה תפיסה משעממת ונטולת חיים, שתובעת מאיתנו לראות את הציוויליזציה הקדמונית כולה כפרימיטיבית וילדותית. במצב כזה אין כל ספק שהדרך תוביל אותנו בחזרה אל אותם אישים נעלים ודגולים מהעבר הרחוק, ששליחותם האלוהית הייתה להעניק לאנשים שעדיין ניחנו ב'ראייה רוחית' ברכות שלא יסולאו בפז, ברכות שניכרות בבירור בכל תחומי הפעילות התרבותית שבהם אנו ממלאים כעת את תפקידנו. ישויות אציליות כאלו, המתגלמות בקרבנו בצורת אנוש כמו זרתוסטרא או הרמס, תובעות את תשומת ליבנו ומרתקות אותה אליהן בו-זמנית. אישים אלה נראים בעינינו מוארים ונהדרים כל כך, כי הם אלה אשר העניקו לאנושות, בשחרם העמום של חיי האדם, את אותם דחפים ראשונים מרוממי רוח ורבי עוצמה – כמו החכם המצרי הקדום, שהגה את התפישה המעודנת העילאית במחשבתו בשעה שהרצה בפני סולון את דבריו בנוגע ל"מסורות עתיקות יומין".

————————————————————————————————–

[1]   יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן

[2]   הברית הישנה לאור המזרח הקדום, אלפרד ג'רמיאס, 2 כרכים, בתרגום מהמהדורה הגרמנית השנייה מאת  C.L. Beaumont בעריכת Reverend Canon C.H.W Johns, Litt.D.   – פורסם על ידי Williams and Morgate, 1911.).