רודולף שטיינר

GA60

12.1.1911 ברלין

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

עריכת תרגום: עציון בקר

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 6

נטייה, כישרון וחינוך האדם

אם נסתכל על המוטיב של שיחות החורף הללו, אם נסתכל על הטבע האנושי, כשאנו מתבוננים בו לא רק פעם אחת בין הלידה למוות, אלא שאנו מניחים שהוא קיים בחיים חוזרים ונשנים על פני האדמה, אזי שאלת הבסיס ההתפתחותי של ההתגשמות האנושית תיראה לנו מהותית מאוד בפרט בתקופתנו, מכיוון שאדם ההווה אכן עומד כחוקר ותוהה בפני התמונה המוזרה של נטייה, כישרון וחינוך. עם זאת, מכיוון שיש בו נטייה קטנה להסיט את מבטו ממה שמופיע במחזור חיים אחד, ולהסתכל על הבנאי האמיתי, היוצר האמיתי של ישות האדם, אזי שאלות אלו לגבי האדם הנוכחי, מקבלות בקלות אופי חלקי וסתמי. המסתורין של האדם מופיע רק אם מניחים שיש משהו בטבע האנושי החודר לחיים דרך התגשמויות רבות. על האדם לחשוב על שאלות הנטייה, הכישרון והחינוך באור חדש, באור אחר ממה שניתן לחשוב אם מסתכלים רק על מה שההווה מדגיש לעיתים כה קרובות: התורשה, התכונות שירשנו מהאבות הקדומים. מדע הרוח אינו מסיט את עיניו מנטיות תורשתיות כאלה, מהתצפיות המוקפדות של מדעי הטבע. מדע הרוח יודע שכל מה שקשור לטבעו האמיתי של האדם הוא משהו שמשתמשים בו כמו שבחיים הפיזיים משתמשים בחומר חיצוני הנקלט על ידי הנבט הקטן של ישות חיה, וקובע את צורתו מעצמו, אך הוא נדרש לחומר המוצק מסביבתו כדי לחיות בחיים החיצוניים את צורתו. כך שבסך הכל עלינו להכיר בדרך חייו של מישהו, מפגש של מה שנכנס לקיום עם לידתו ושל זה המוטבע בטבע ובאישיות האינדיבידואלית של האדם וממנו הוא לוקח את מזונו הרוחי-נפשי.

למשל, אם כמחנכים אנו עומדים בפני אדם מתבגר כחידה קדושה שעלינו לפתור שהגיעה מהאינסוף אלינו, כך שאנו נותנים לו את האפשרויות להתפתח, אז באופן כללי, היקף רחב של משימות חדשות, השקפות חדשות, אפשרויות חדשות מתעוררות ביחסים האנושיים. אנו רואים אדם שנכנס לקיום בלידתו ומניחים שהוא מכניס את ליבת ישותו בדרך מסוימת. גם המדע החיצוני מראה – אם לא נסתכל על אמרות-כנף ותיאוריות, אלא על עובדות – כיצד מהות רוחנית-נפשית זו של האדם עדיין פועלת על הילד לאחר הלידה, כיצד אורגניזם הגוף משתנה ומעוצב באופן פלסטי תחת השפעת הרוחני-נפשי. המדע החיצוני יכול גם להראות, למשל, שכאשר האדם נולד המוח הוא עדיין גמיש באופן פלסטי, ועניין לא סופי ושהוא לוקח משהו מהאוצר הרוחני מסביבתו ופועל כמו אמן על המסה הגמישה של המוח. אם לאחר הלידה האדם ייעזב חסר-אונים על אי בודד, אזי הוא לא יוכל להשיג את יכולת הדיבור. ולכן עלינו לומר: התכנים הרוחניים-נפשיים שמתקרבים אלינו מהלידה ואילך אינם דבר שמגיע מבפנים כמו כל דבר שהאדם מקבל מסביבתו ללא השפעת הרוחי-נפשי, אלא הדיבור הוא דבר שפועל על האדם. זה אמיתי כמו פָסל שמעצב את המוח. לראשונה גם אנו באופן מדעי יכולים להמשיך לעצב מוח זה אפילו במשך שנים. אם יוכח באופן אנטומי או פיזיולוגי כי יכולת הדיבור, הזיכרון של דימויים לשוניים מסוימים כפופים לאיבר זה או אחר, שכל מילה נשמרת כמו ספר בספריה, יתאפשר לנו לשאול אודות הצד השני: מה עיצב את המוח לראשונה? ואז נוכל לענות: מה שהיה שם כרוחני-נפשי באנרגיות הצליליות הסובבות את האדם.

לפיכך, עלינו להבחין בין מחשבות, תמונות נפשיות, תחושות, דחפי-רצון ורגשות – לבין משהו אחר שנשאר חוויה פנימית באופן שהוא מתערב באורגניזם הפיזי החיצוני, מעצב אותו בצורה פלסטית והופך אותו לכלי רק עבור יכולות רוחניות עתידיות או חיים רוחניים-נפשיים עתידיים. אנו יכולים לראות זאת בבירור אם אנו עוקבים אחר יכולת במהלך חיינו, המראה צדדים שונים למדי, למרות שהפסיכולוגיה החיצונית איחדה את הצדדים השונים האלה יחדיו כמה פעמים: אם אנו עוקבים אחר הזיכרון.

אם על ידי שינון אנו משיגים משהו בכוח הזיכרון, הרי שבעיקר אנו רוכשים זאת מכוח חזרה. ניכסנו אותו ואנו יכולים לתת אותו מתוכנו. כולם יודעים כעת ששכחה היא דבר מביך. מכיוון שהדברים שבו נשכחו, נעלמו מהזיכרון שלנו כך שלא נוכל לשחזרם במועד מאוחר יותר. למשל, האם אתם זוכרים כמה דברים היה עליכם ללמוד בעל פה ולדקלם בצעירותכם, וכמה מזה אתם כבר לא יכולים לדקלם בעל-פה? עם זאת, האם כל מה שספגנו בזיכרוננו נעלם?

כעת אנו רוצים להסתכל רק על השכחה. האם מה ששכח האדם כבר לא שם? הוא שם באופן דומה למשהו שכבר הזכרנו שנשכח תמיד בחיי האדם הרגילים: החוויות הראשונות והנפלאות של שנות הילדות שנשכחו. אנו זוכרים רק עד לנקודת זמן מסוימת. אך לפני זמן זה היו לנו התרשמויות רבות. מי לא יודה בכך אם הוא יעקוב ללא משוא פנים אחר התפתחות הילד בשנים הראשונות?

בכל אופן, זה נשכח במובן שאנו מדברים בדרך כלל על שכחה. עם זאת, האם זה בכלל לא שם? האם אין לו עוד תפקיד בנפש האדם? להיפך, הוא ממלא תפקיד משמעותי בנפש האדם. שכן הרבה יותר ממה שמניחים בדרך כלל, מהלך הנפש ומצב הנפש תלויים בהתרשמויות הראשונות של הילדות יותר מאשר מסוגל האדם לזכור בחיים המאוחרים יותר. יותר חשוב ממה שמודים בדרך כלל, הוא מה שנשכח בשנים הראשונות ומעצב אותנו בנפשנו. הדבר תקף גם למה שלומדים אחר כך, אנו שוכחים את הטקסט, את המחשבות, אך הוא נשאר בנו כהלך נפש מסוים. לדוגמה, מישהו למד בלדות או כל שירה אחרת על גיבורים גדולים עם משימות מסוימות, תכונות מסוימות בגיל מסוים. הוא עשוי לשכוח את המחשבות, את האירועים וכדומה, כך שהוא לא יוכל לשחזר אותן שוב. עם זאת, מה שנשאר ממה שלמד על מבנה הדמות שלו, אולי נשאר ככוח נפשי, כאפשרות להתמודד עם החיים ולאפשר לשמחה ולצער להתקרב אליו. מה שאנו שוכחים משתנה להלך-נפש, רגשות, דחפי-רצון, למה שנח פחות או יותר בצורה לא מודעת בחיי נפשנו, שיוצר ומעצב בתוכנו. רק לפעמים נראה על ידי תהליכים מסוימים בחיים המאוחרים שמשהו שנשכח לא נשכח לחלוטין, כך שאפשר להוכיח שמשהו כמו כיסוי הושם על השכבות התת-מודעות של חיי הנפש, שהוא קיים בה. כך אנו מבינים באופן חיובי כיצד הדבר שאנו שוכחים, מה שנעלם מזיכרוננו פועל על נפשנו ומופיע אז בהלכי-נפש כשמחה וצער, כגבורה, כאומץ-לב או פחדנות, או גם חרדה ופחד מהחיים. מה שאנו רואים ששקע ממאגר הזיכרון לתת-מודע הופך להיות יצירתי בנפשנו. מהותנו היא מה שהדברים ששכחנו עשו מאיתנו. כי מהו האדם באופן מעשי יותר מאשר יכולתו להיות שמח, אמיץ וכדומה. אם אנו רואים את האדם לא באופן מופשט, אלא באופן מעשי, עלינו לומר, זוהי השזירה ההרמונית והקשר ההדדי בין תכונותיו, כך שהוא עצמו נוצר על ידי מה שזורם בשכבות עמוקות יותר של תודעתו. אנו רואים זאת במהלך החיים.

מכל מה שהתייחסנו אליו עד כה ומה שעדיין צריך להיאמר יכול לעלות זה אשר שוקע רוחנית-נפשית לשכבות עמוקות עוד יותר כאשר האדם עובר את שער המוות. מכיוון שהוא מוצא בכל פעם אורגניזם פיזי חיצוני מסוים שעליו לעצב על ידי מה שהוא לוקח בחיים אלה. זה מסתדר בצורה כזו או אחרת, עם הנטיות הראשונות שהוא נכנס איתן לחיים ואז מה שיצירתי בנפשנו חייב לתקוף את זה. אם נניח שעל ידי מה שאנחנו נושאים בתוכנו תתפתח בנו איכות של גבורה, אך יש לנו אורגניזם שמתאים יותר לפחדן מאשר לאדם אמיץ, עלינו פחות או יותר לתקוף משהו באורגניזם שלנו. כאשר אנו עוברים דרך הזמן שבין מוות ללידה חדשה, יסודות התפתחות אנושית זו נעוצים בעובדה שאנו מפתחים את האב-טיפוס, הדמות המקורית של גופנו החדש, האורגניזם הפיזי החדש שלנו.

שם אין לנו גבולות ומכשולים כאלה כפי שהם מציגים עצמם לאורגניזם שלנו בחיים שבין לידה למוות, היכן שאנו בונים שם בצורה גמישה את הבסיס עם מה שרכשנו בחיים, את הכוחות הבסיסיים לגשמיות החדשה בגבולות רחבים יותר כפי שזהו המצב בין לידה למוות. מכאן, אנו יכולים לומר, מה שפועל על תמונות נפשיות נשכחות במהלך החיים שבין לידה למוות רק בנפשנו, ממשיך לפעול כאשר אנו עוברים דרך שער המוות, עד לזמן ההתגשמות הבאה ויצירת האורגניזם הבא שלנו. זה פועל על מה שקשור לאורגניזם הגופני החדש שלנו; כך שנלך עם נטיות שכאלה לקראת הירידה לקיום החדש בשכבות אפילו עמוקות יותר של ישותנו מאשר התמונות הנפשיות הנשכחות בחיים שבין לידה למוות.

מכאן זה יהיה ברור לחלוטין שהאדם – מכיוון שקיבל את הגורמים לגשמיות החדשה מהחיים, מהסביבה הקרובה – אכן זקוק שוב לאותם תנאים בצורה מסוימת. זה שונה עם בעל-החיים שהאורגניזם שלו נקבע על פי קו התורשה, כפי שהבנו מהשיחות על נפש האדם ונפש בעלי-חיים ורוח האדם ורוח בעלי-חיים.[1] בעל-החיים מופיע עם נטיות עיצוב מסוימות שלא נלקחות מסביבת בעל-החיים. אנו מבינים כמה מעט מקבל בעל-החיים על ידי חינוך, על ידי אימונים מהעולם החיצוני, כמה מעט הוא זקוק להתרחשות שנמצאת בעולם החיצוני בכדי להעלות שוב את מה שנחשב לעקרונות חינוכיים. האדם זקוק להתרחשות כזו. מכאן שהוא נכנס לעולם בצורה מגושמת, כך שעלינו גם לתת בשנים הראשונות לקיומו את הגימור לעיבוד העדין יותר של האורגניזם שלו, לחיים ולשזירה של האינדיבידואליות, של טבעו הבסיסי ביותר. מכאן שאיבר תודעתו, המוח, נכנס לקיום כמשהו שניתן לעצבו, ומסופק לאחר הלידה רק עם הדרכים, הקווים וההוראות בהן צריכה הנטייה ליהנות מהחיים.

יחד עם זאת אנו נוכחים לדעת שיש להתייחס לזה אשר חשוב להתפתחות כמגיע מרמות קיום קודמות. מכאן, פחות חשוב להתעקש על עקרונות חינוך מסוימים, מאשר להתייחס לכל אדם בודד, לכל אינדיבידואליות כשאלה, כחידה קדושה שיש לפתור אותה, וכי עלינו ליצור את ההזדמנויות כך שניתן לפתור חידה זו בדרך הטובה ביותר. חינוך ללא עקרונות מוצקים אינו נוח, אך עליו לפנות לעיקרון הקשור לאמנותי במחנך כדי להתבונן במה שיוצא שם מהמהות של האדם. זה לא נוח יותר, כאשר התקנות קובעות שיש לבטא יכולות אלה או אחרות בצורה כזו או אחרת. עם זאת, נעמוד בגישה הנכונה בפני האדם המתבגר רק אם נראה אותו בכל מקרה בודד כאינדיבידואליות, כמשהו מיוחד בפני עצמו. אך אם רוצים לקחת את הדברים בצורה טריוויאלית – יש אנשים בעלי כישרון רב שלוקחים הכל בצורה טריוויאלית – אפשר לומר, האינדיבידואליות מופיעה לא רק אצל האדם, אלא גם אצל כל בעל-חיים. אכן, כך זה נראה. עם זאת, אף אחד לא יכחיש את המדובר לגבי העמדות הבסיסיות של מדע הרוח. לעיתים קרובות אמרתי שאם מדברים במובן זה של אינדיבידואליות, יש להיכנס לזה בצורה מדויקת יותר, עלינו להיות מודעים לכך שאם רוצים לקחת את הדברים בצורה טריוויאלית אפשר לדבר גם על הביוגרפיה ועל האינדיבידואליות של סלע. הכרתי אדם שכבר יכול היה להבחין בנוצה – בעודו תולש נוצות אווז. מכיוון שהוא תלש את הנוצות בעצמו, הן תמיד קיבלו יחס אישי, ומכיוון שהיה לו דמיון מצוין, הוא יכול היה לכתוב היטב ביוגרפיה של כל נוצה בודדת עם כל הפרטים. עם זאת, אסור להחיל את קריטריון הטריוויאליות, אלא את זה שיצא ממעמקי הידע.

הבנו שמאוד חשוב לאדם בשנים הראשונות לחייו שנשמור על יכולתו להתערב בצורה פלסטית באורגניזם הפיזי או הגופני-נפשי, ולא להגביל אפשרות זו. אנו מכשילים אפשרות זו בעיקר אם אנו דוחסים לו מוקדם מידי מושגים ורעיונות המתייחסים רק לחושים החיצוניים שיש להם קווי מתאר חדים ביותר, או אם אנו בצורות מסוימות מצמידים אותו לפעילות תיאורטית מכווצת. אין שונות, אין שינוי, וגם אין אפשרות לפתח את היכולות הרוחניות-נפשיות כשהנפש מעסיקה את עצמה מיום ליום, משעה לשעה. בהנחה שישנו אב סנדלר מאוד עיקש שיש לו עיקרון: הבן שלי חייב ללכת בדרך שאני הלכתי! כל חיי תפרתי את הנעליים עבור קהל הלקוחות שלי בצורה כזו, ובני חייב להכין אותם באותה צורה! כפי שאני חושב, הבן שלי חייב לחשוב! מבנה רוחני-נפשי מובא לסביבתו של הנער הפועל על האורגניזם הרוחני-נפשי כפי שפעל על האב, ובכך נסחט הנער בצורה מסוימת, היכן שיש לחקור את האינדיבידואליות הנכנסת לקיום ומעצבת את האורגניזם הרוחני-נפשי על פי הידע שקיבלה ממנו.

האינסטינקט החינוכי של האנושות כבר יצר אמצעים נפלאים על ידי התודעה הכללית שבאמצעותה האדם מסוגל בשנים הראשונות לפעול על המשתנה, הרב-צדדי והמגוון של רוח-ונפש, כך שנשאר מרווח חופשי עבור ארגון האדם, זהו המשחק. זוהי גם הדרך בה אנו מעסיקים ילד בצורה הטובה ביותר בכך שאיננו נותנים לו מושגים מכווצים בקווי מתאר מוצקים, אלא את אלה שמשאירים מרווח למחשבה, כך שהוא יכול לסטות לכאן או לשם. רק אז מוצא האדם את מהלך המחשבות שנקבעו מראש על ידי הנטייה הקדומה הפנימית. אם אני מספר סיפור אגדה, באופן כזה שיעודד את הפעילות הרוחנית של הילד, והמושגים לא יתפתחו בקווי מתאר מסוימים, כך שאני נותן דרור לקווי המתאר של המושגים, אז הילד פועל, מתנסה ומשיג את הנכון לו על ידי עשייה. באמצעות המשחק הילד פועל כדי לגלות כיצד רוחניותו חייבת לנוע, כך שהוא מעצב את האורגניזם שלו בצורה הטובה ביותר כפי שהוא הוגדר פנימית. המשחק שונה מהפעילות הנלחצת בצורות מוצקות על ידי העובדה שהאדם יכול לעשות עד לדרגה מסוימת את מה שהוא רוצה אם אין למהלכים שלו מלכתחילה קווי מתאר חדים בחשיבה וניידות באיברים. וכך הוא מגיב שוב באופן חופשי וניתן להשפעה על האורגניזם הרוחני-נפשי שלו. המשחק והפעילות הרוחנית-נפשית הצודקת של הילד בשנים הראשונות נובעות מתודעה עמוקה של טבעו האמיתי של האדם. מי שרוצה להיות מחנך אמיתי יהיה לו גם את התודעה לשנים מאוחרות יותר שאכן קודם כל עליו ללמוד, להכיר ולהגדיר כל יכולת יחידה באדם המתפתח. עם זאת, קיימת האפשרות לשמור על עקרונות גדולים מסוימים.

עקרונות כאלה מובילים אותנו רק לאופן שבו מהות האדם העוברת מלידה ללידה, משתמשת במראה שנמצאת בקו התורשה, היכן שהאינטרס הגבוה ביותר שלנו הוא להביט באיזו דרך המהות הרוחנית-נפשית של האדם משתמשת בתכונות, במעלות, בסגולות וכדומה של האב והאם, של האבות והאימהות הקדמונים כדי לבנות משהו חדש. אכן: התכונות האבהיות והאימהיות אינן בשימוש על ידי המהות האינדיבידואלית באותו אופן, אך שם מעצב עיקרון מסוים את הבסיס. רק עיקרון זה מאלף לאין שיעור. אם ננסה להבין אותו בשלמותו, עלינו להבין כיצד בנפש האדם שני דברים הופכים עצמם למורגשים.

האחד הוא האינטלקטואליות שאליה אנו רוצים לצרף גם את היכולת לחשוב בתמונות נפשיות מהר או לאט, בחכמה או בטיפשות. השני הוא הכיוון הכללי של הרצון והרגש המושפעים ומתעניינים במה שאנו מקבלים מסביבתנו. הדרך בה נבצע משהו תלויה באם יש לנו מוח רב-תכליתי או איטי, מוח משעמם או שחודר לדברים, בין אם אנו פיקחים או לא. מה האדם יכול לבצע עבור חבריו ואיך זה מתבצע תלוי בשאלה אם הוא יודע לחבר את האינטרסים שלו במובן הנכון למה שקורה בסביבתו. יש בני אדם שיש להם תנאים מקדימים טובים, אך אין להם עניין רב בחבריהם ובסביבתם. כאן העניין לא מעורר את היכולות. מכאן שיש צורך בכך שנתחשב גם בהתעניינות שבנו כמו למשל אם הניידות האינטלקטואלית שלנו מאפשרת לנו לבצע פעולה כזו או אחרת עבור הסביבה החברתית שלנו.

האדם לוקח דרך התורשה מהאב את המרכיבים החשובים ביותר לכל אורח חיי הנפש הקשורים למגע שלנו עם העולם החיצוני, להתעניינות הגדולה או הפחותה שלנו ולמיומנויות שלנו בעולם החיצוני. הנפש לוקחת מהאב את האלמנטים המתאימים, כך שהיא תוכל לפתח תכונות אלה בתוכה. עם זאת, האינדיבידואליות שלנו הנכנסת לקיום לוקחת את הניידות האינטלקטואלית שאליה פועלת פעילות הדמיון, הדמיון התמונתי, המקושרת דרך התורשה לתכונות של האֵם. בצורה מסוימת אתם כבר מוצאים פרק מעניין במיוחד זה במרומז אצל שופנהאואר. למרות שהיה לו מושג לגבי זה, לא היה ביכולתו להצביע על הדברים העמוקים יותר.

כעת מופיע הבדל מעניין שניתן להתבונן בו רק אם נכנסים לכל היקף החיים. אז תמצאו לכך עדויות בכל מקום. שכן נראה אז הבדל עצום ביחס למגדר. הקשר של הבן לאב ולאם תואר בצורה נהדרת במילים של גתה: “מאבי יש לי את הקומה, ההתנהלות הרצינית של החיים.” כלומר כל מה שמתייחס למגע של האדם עם העולם החיצוני. – “מאמי יש לי את הטבע השמח, את הרצון לספר סיפורים,” כלומר כל דרך החיים הרוחניים. עם זאת, אם נסתכל כעת על הבת, מתברר באופן די מוזר שהתכונות האבהיות מופיעות אצל הבת בצורה כזו שהן מורמות דרגה מתחום דחפי-הרצון לנפשי. מכאן שאפשר למצוא את התכונות האבהיות שנלקחות על ידי האינדיבידואליות של הבת בצורה כזו שהן מורמות לכיוון הנפשי, היכן שחיי נפשה הופכים אותן למגוונות יותר, כך שהתכונות החשובות ביותר, שאנו רואים יותר מוחצנות אצל האב, מופנמות יותר אצל הבת.

מכאן, ניתן לומר, מאפייני האב חיים בנפש הבת, תכונות הנפש של האם, פעילות הנפש וכן כישרונות ויכולות שהאדם יכול לפתח, חיים בנפש הבן. אמו של גתה הייתה אישה שיכלה לספר סיפורים שאיתם תיפקד הדמיון בצורה נפלאה ביותר. בבן שלה זה ירד בדרגה והפך להיות נטייה, ארגון, כך שלבן שלה, גתה, הייתה היכולת לתת לאנושות את מה שחי באמו. כך אנו רואים עם הבן כיצד התכונות האימהיות מובלות בדרגה אחת, והן הופכות ליכולות של איברים, ואילו הבת מעלה את התכונות האבהיות בדרגה אחת, כך שהיא מפנימה אותן, מפיחה בהן חיים. אולי שום דבר לא טיפוסי יותר מאשר הניגוד היפה של גתה ואחותו קורנליה שהיתה לגמרי שקולה ובוגרת כאביו של גתה שהיה בעל אופי שקט ורציני, ומכאן אביו היה יכול להיות כבר בילדותו של המשורר בן לוויה טוב במיוחד שגתה היה זקוק לו. אך קחו בחשבון שגתה לא היה יכול לזכות בקשר חיובי עם אביו לאור הביוגרפיה שלו. הסיבה לכך הייתה שתכונותיו האבהיות הוחצנו עם אביו. גתה היה זקוק לתכונות הללו, אך הוא לא הצליח להבין אותן כפי שהיו אצל אביו. הם היו ממש שם. הם חיו בנפשה של אחותו שלכן היתה יכולה להיות זו שמלווה אותו באופן כה טוב.

תמצאו לזאת אישור בהיסטוריה. יש לנו את האישור הכי יפה מאם המקבים מהבחינה הזו שאיפשרה לבניה להתמודד עם המוות בגבורה הרואית אודות מה שהיא מאמינה ועל מה שאבותיה האמינו במילים: נתתי לכם את הגוף. עם זאת, הוא, שברא את העולם ואת בני האדם נתן לכם את מה שאני לא יכולתי לתת לכם, והוא ידאג שתקבלו אותו שוב אם תאבדו אותו בגלל אמונתכם.[2] באיזו תדירות מוצג רק היסוד האימהי בהיסטוריה: מאמו של אלכסנדר והאם של האחים גראצ’י ועד לזמננו אנו מבינים שתכונות מופיעות אצל האדם כדי שאדם זה יוכל לפעול על סביבתו ושיש לו לשם כך את הכוחות, הכישרונות והאורגניזם הגופני-נפשי. נוכל לפתוח כל ספר העוסק באנשים משמעותיים: בכל מקום אנו מוצאים את התכונות האימהיות שתורגמו כך שירדו דרגה אחת והפכו ליכולות המוכנסות לחיים.

ראו את הדוגמה של האם והאב של בורגר[3] מהם ירש את איכות הרצון. היה לו מעט מן המשותף עם אביו; האב שמח אם לא היה צריך לדאוג להתפתחות הילד הקטן; עם זאת, לאם היתה תודעה רב-תכליתית להפליא, היא יכלה לבטא את עצמה באופן נכון בסגנון ובאופן הדקדוקי. זה היה הכרחי עבור המשורר; הוא לקח איכויות אלו מאמו, והן עלו בו רק בגלל שהוא שייך לדור הבא. דוגמה נוספת היא מערכת היחסים של הֶבֶּל לאביו.[4] מי שמכיר באופן מדויק את המשורר הֶבֶּל, מרגיש הד של התורשה האבהית בעקשנות המיוחדת לכל מה שעניין אותו. הבנאי המומחה הזקן, אביו של הֶבֶּל, העביר הרבה לבנו מבחינה זו. עם זאת, הבן והאם הבינו זה את זה, והאם מנעה מהבן להפוך לבנאי מומחה במקום לתת לאנושות את הדרמות שלו. זה נוגע ללב כשהֶבֶּל מספר ביומניו המופלאים מה קשר אותו לאמו.

ניתן להוסיף בלי סוף דוגמאות כאלו. עם זאת, אל לנו להסיק שהדברים כלל לא נכונים כי אנו מאמינים בהתבוננות בחיים כאשר משהו ניצב מולנו כאן או שם. זה היה כאילו מישהו אמר, הפיזיקאים מוכיחים את החוק של גוף נופל; עכשיו אוכיח שאפשר לעבור על החוק על ידי כל מיני מכשירים. עם זאת, כשאנו לוקחים בחשבון עובדה כלשהי אין שם חוקים, אך יש לזכור מה אפשרי. עלינו לעשות זאת בצורה זו במדעי הטבע ועלינו לעשות זאת בצורה זו במדע הרוח. אפילו מדע הרוח אינו מספיק רחוק בימינו כדי להמשיך באותה דרך. אם מתחשבים בזה, ניתן למצוא בכל מקום אישור לחוק הגֶּנוֹטִיפּ[5] האבהי והאימהי.

עם זאת, כאשר מתייחסים לישות האנושית כשלם, יש להבין שהנפש האנושית הנהנית מהחיים בכל האורגניזם, גם מהגוף הנפשי, היא לא כה פשוטה. אפשר שמישהו בלב שלם ירצה לומר בפשטות: מדוע לאנתרופוסופים יש הרגל מוזר להבדיל בין שלושה איברי נפש ואפילו איברים רבים של הטבע האנושי? אתם מדברים שם על נפש התחושה, הנפש האינטלקטואלית ונפש התודעה. עם זאת, הרבה יותר קל לדבר על הנפש כישות אחידה שיש בה מחשבות, רגשות ודחפי-רצון. בהחלט, זה קל יותר, נוח יותר – וגם פשוט יותר. עם זאת, זה משהו שבו זמנית לא יכול לקדם באמת את ההתבוננות המדעית של האדם. שכן אין זו הכמיהה לקטגוריות ודיבור במילים רבות. עיבוד הנפש האנושית עולה בנפש התחושה, שקשורה בתחילה עם הסביבה ומקבלת את התפיסה והתחושות מבחוץ, בה מתפתחים הרצונות והאינסטינקטים, ואשר יש להפריד אותה מהחלק בו כבר במובן מסוים מתקבל הצד המעובד. אנו מפעילים את נפש התחושה שלנו מול העולם החיצוני, תופסים את צבעיו וצליליו, אך כבני אדם רגילים אנו גם מאפשרים שיופיע מה שאנו לא יכולים בתחילה לשלוט בו: הרצונות והתשוקות שלנו. עם זאת, אם אנו נסוגים ומעבדים בתוכנו את מה שקיבלנו על ידי התפיסה וכו’, כך שהדברים של העולם החיצוני המונפשים בנו הופכים את עצמם לרגשות, אז אנו חיים באיבר הנפש השני, בנפש האינטלקטואלית. ככל שאנו שולטים במחשבותינו ולא נשלטים על ידם, אנו חיים בנפש התודעה. בספריי: ‘מדע הנסתר’ ו‘גוף נפש רוח‘,[6] אתם רואים ששלושת איברי הנפש קשורים הרבה יותר – בדרך אחרת – לעולם החיצוני, לא מכיוון שאנו אוהבים לקטלג, אלא שנפש התחושה מוקצת ליקום בדרך שונה למדי מאשר נפש התודעה.

נפש התודעה מבודדת את האדם וגורמת לו להרגיש כישות סגורה בפנימיותה. הנפש האינטלקטואלית קושרת אותו לסביבה וליקום כולו; בכך הוא ישות שמופיעה כמהות, כמפגש של העולם כולו. על ידי נפש התודעה האדם חי בעצמו, מבודד את עצמו. הדבר העיקרי לגבי מה שחווים בנפש התודעה הוא שמה שאדם מפתח כעיבוד האחרון שלו: היכולת של חשיבה הגיונית, החזקת דעות, מחשבות וכדומה, מונח בנפש התודעה. באשר לתכונות אלה, המהות האינדיבידואלית של האדם הנכנסת לקיום בלידה אכן כפופה בעיקר לבידוד. תמצית פנימית זו פועלת מאוחר יותר. בעוד שהכיסוי שלו, הארגון הגופני שלו מופיע ראשון, האינדיבידואליות האמיתית שלו מתגלה מאוחר יותר. אף על פי כן, כפי שהאדם בהווה – הוא היה שונה בעבר ויהיה שונה בעתיד – אכן, הוא מפתח את דעותיו, מושגיו ותמונותיו הנפשיות בחלקו המבודד ביותר של טבעו. לפיכך, השפעתם היא פחותה יותר על כל הבנייה והסידור של אישיותו והם מופיעים רק כנטייה מראש כאשר האישיות כולה נוצרת באופן פלסטי.

אנו מבינים שם כיצד הכישרון של האדם מתפתח בסדר מסוים. בהתחלה אנו רואים שמופיע מה שחי בנפש התחושה כאלמנט הפחות מבודד, הפחות מופרד. עם זאת, יש לה את הכוח הגדול ביותר להתערב בכל האורגניזם האנושי. מכאן ניתן להבין שאנו יכולים לגשת לילד עם פחות דעות, תיאוריות ורעיונות אם על נפש התחושה לעצב מבפנים. אנו יכולים לגשת לילד רק אם לא ניתֵן לתיאוריות ודוֹגמות לפעול על נפש התחושה בשנים הראשונות – כפי שהראיתי בספרי: ‘חינוך הילד לאור מדע הרוח‘.[7] עם זאת, צריך לעודד את הילד לחקות את מה שמהווה דוגמה לזה שהוא צריך לחקות. יש לכך חשיבות אינסופית מכיוון שאינסטינקט חיקוי זה מופיע כאחת מהנטיות הראשונות שעליהן ניתן לפעול. תוכחות והפקת לקחים כמעט ולא יעילות בתקופה זו. הילד מעתיק את מה שהוא רואה מכיוון שהוא נוצר באופן שהוא צריך להיווצר בהתאם לקוהרנטיות שלו עם העולם שבחוץ. אנו מניחים את הבסיס הראשון לכל הישות האישית של הילד אם בשבע השנים הראשונות אנו נותנים לו דוגמאות לחיקוי על ידי כך שאנו מנחשים כיצד להתנהג בסביבתו של הילד. עם זאת, זהו עיקרון חינוכי מוזר ביותר עבור אנשים רבים. רוב האנשים שואלים כיצד הילד צריך להתנהג, ועכשיו מגיע מדע הרוח עם הדרישות שלו: האדם צריך ללמוד מהילד כיצד צריך להתנהג בסביבתו של הילד – עד למילים, לעמדות ולמחשבות! מכיוון שהילד קולט הרבה יותר בנפשו ממה שמניחים בדרך כלל, מעל הכל הוא קולט יותר מאשר האדם הבוגר. ישנם בני אדם כאלה עם רגישות מסוימת שמבחינים בכך מייד, אם לדוגמה נכנס אדם שמדכא את מצב הרוח הטוב. זה תקף לילד בפרט, אף על פי שכיום מתחשבים בכך מעט. זה תלוי הרבה פחות במה שאתה נוטל על עצמך בפרטים, מאשר בזה שאתה דואג לאלו מחשבות ואלו תמונות נפשיות יש לך. לא די בכך שאדם שומר אותם בסוד ומתיר לעצמו מחשבות שאינן אמורות להיות מיועדות לילד, אלא שיש לממש את מחשבותינו באופן שיש לנו את הרגש: זה יכול וצריך להמשיך לחיות אצל הילד. זה לא נוח, אבל זה נכון!

כאשר מחזור התחלפות השיניים הסתיים, יש לקחת בחשבון את הבנייה על הסמכות. זה חשוב ביותר שהילד יוכל לחקות בשנים הראשונות את מה שאנחנו מדברים, פועלים וחושבים, ושהוא מרגיש אותנו בתקופה השנייה כאדם שעליו הוא יכול לבנות, כך שהוא יכול לומר: זה טוב מה שהוא עושה! – לא שאנו מתוך עיקרון נוזפים בילד מגיל שבע ועד לגיל ארבע עשרה, שש עשרה כדי לפתח תיאוריה מוסרית: זאת יש לעשות, וזאת יש להשמיט. עלינו לתת לילד את האוצר הטוב ביותר אם הוא יוכל לקבל לנפש האינטלקטואלית את התחושה: מה שהאדם שלצדי עושה הוא טוב; אני חייב להשמיט את מה שהוא משמיט – יש לכך חשיבות אינסופית.

האפשרות מתחילה רק בגיל ארבע עשרה-שש עשרה שהאדם בונה על החלק המבודד ביותר של ישותו, על נפש התודעה, כלומר על אותו חלק שמתהווה בנפש התודעה: על דעותיו, מושגיו ורעיונותיו. עם זאת, מהתחלה חייבת להיות לכך קרקע איתנה, ויש ליצור זאת. אם אנו לא יוצרים אותה, על ידי כך שנאפשר חינוך כפי שהאינדיבידואליות מגלה לנו אותה, אם לא נתיר את הרסן להתפתחות, אזי האדם ייאחז על ידי גורם אחר: על ידי התקיפות של טבעו הבלתי נגלה. ואז הוא יחצין את עצמו; האינדיבידואליות שלו העוברת מחיים לחיים לא תתערב והוא יהפוך לעבד של האורגניזם הגופני שלו המשעבד אותו מבחוץ. אז האדם לא ישלוט בנפשו ובתודעתו, ויהיה תלוי לחלוטין באורגניזם הגופני-נפשי שלו בהפגינו איכויות נוקשות שאינן ניתנות לשינוי.

לעומת זאת, אדם שהתוודענו אליו, שנטיותיו המקובעות מופיעות עם גמישות מסויימת במהלך חייו, עדיין ביכולתו למצוא נתיב לאפשרויות חדשות בהמשך מהלך חייו. אך מי שלא שמנו לב אליו האורגניזם שלו מחצין את עצמו, מקבל צורות נוקשות, והוא שומר עליהם כל חייו. אנו חיים בתקופה בה האינדיבידואליות של האדם מוערכת מעט מידי, ומכאן שהזדמנויות מועטות מתאפשרות לשכנע שהאינדיבידואליות עדיין פעילה ומגוונת בחיים המאוחרים ויכולה להכיר את עצמה במצבים חדשים ובאמיתות חדשות. שם אנו מגיעים לפרק בו אנו יכולים להבין כיצד על בני אדם מסוימים למקם את עצמם בחיים.

אנשים רבים שטיפחו השקפת עולם משכנעת, דואגים גם לשכנע אנשים אחרים. הם מאמינים שזה מאמץ ראוי לשבח אם הם יגידו: מכיוון שהבנתי זאת בצורה כה ברורה, בכל זאת, עלי להיות מסוגל לשכנע את כולם. אך זה נאיבי. דעותינו אינן תלויות כלל בשאלה אם לגבינו משהו מוכח באופן הגיוני. זה אפשרי במקרים מועטים ביותר. מכיוון שהדעות וההוכחות נוצרות מנדבך שונה למדי של נפשנו – מטבע הרצון שלנו, מטבע רגשותינו והלך-נפשנו, כך שמישהו יוכל להבין היטב את הדיונים ההגיוניים שלכם ומסקנותיכם המדהימות, אך למרות זאת, הוא כלל לא יקבל אותם כיוון שמה שאדם מאמין ומה שהוא מודה אינו נובע מהגיונו ומהבנתו, אלא מכל האישיות, כלומר מאותם מערכות שמהן עולים הרצון והלך-הנפש. המחשבות שלנו הן האחרונות מתוכנו העולות מתוך כל הנטיות שלנו כאשר האורגניזם הגופני סיים זה מכבר. זהו התחום המבודד ביותר. שם אנו מוצאים את הגישה הפחותה ביותר לבני האדם האחרים. נוכל להשיג יותר אם נתפוס באותם חלקים אשר נחים עמוק יותר: בהלך-הנפש וברצון. שם הם עדיין שזורים באורגניזם.

בכל אופן, אם אדם גדל באווירה מאוד מטריאליסטית, דחפים רצוניים רבים ייעצבו באופן פלסטי את צורת גופו ואת מוחו. ואז מאוחר יותר הוא יוכל להתאים מחשבה לוגית טובה למדי, אך היא כבר לא מתערבת במוחו בצורה פלסטית. למחשבות לוגיות אין כמעט השפעה על נפש האדם. מכאן, זה תלוי במיוחד בעובדה שאנו מוצאים גישה לבני אדם אחרים גם בנפש, ולא רק בהיגיון. אם מישהו פיתח את מוחו כבר בדרך מסוימת, למוח, שמשקף שוב ושוב את התמונות הנפשיות הישנות, כבר לא משנה שום היגיון מכיוון שהוא הפך להיות פיזי.

מכאן שאי אפשר לצפות מתפיסות עולם שכאלה, הבנויות על ההיגיון הטהור והחד ביותר כמדע הרוח, שאפשר לפעול באופן בו עוברים מאדם אחד לשני כדי לשכנע אותו. אם מישהו שמבין את אימפולס מדע-הרוח רוצה להאמין שהוא יכול לשכנע את בני האדם על ידי שידול או על ידי היגיון, אם יתכן שהוא רוצה להאמין שמדען הרוח מפקיר את עצמו לאשליה זו, הוא טועה מאוד! בתקופתנו יש מספר גדול של בני אדם כאלה שבגלל אישיותם אינם שוקלים מה המשמעות של מדע הרוח ומחקר רוחני. מהמסה הגדולה של אלה שגרים סביבנו יבואו אלה הנוטים למדע הרוח, אל מה שהם מצפים באפלה של מה שיש להם כבר בנפשם. יכולה להתקיים סלקציה, בחירה רק בקשר לתפיסת עולם הבנויה על מה שההיגיון, התודעה האנושית יכולה להקיף. מכאן, שמדען הרוח הניגש לבני האדם יודע להבדיל: אתה יכול להטיף לאדם מסויים במשך שנים והוא לא יוכל להיכנס למחשבותיך. עליכם לעורר אותו לכך; אתם יכולים לדבר אל נפשו, אבל הוא עצמו לא יכול לשקף זאת לעצמו מהכלי של נפשו, מהמוח. האחר בנוי בצורה כזו שהוא יכול להיכנס למה שהגיוני בדרך של מדע הרוח, ומכאן שהוא מוצא את דרכו במה שכבר חי בנפשו.

עלינו למקם את עצמנו במשימות התרבותיות הגדולות של ההווה או העתיד בדרך זו שכל הישות האנושית קשורה לזה שאותו היא יכולה לתפוס בהדרגה כאמת חדשה בהתפתחותה ובחינוכה. יש להדגיש גם את הפיתוח הרוחני-נפשי של ישות האדם, כך שהיא תוכל לפעול בעוצמה על הגוף והנפש – במיוחד במהלך השנים בהן היא נגישה לחינוך. עלינו להבין שמבחינה זו אפשר לחטוא רבות. אנו רואים כיצד ההעדפות האנושיות וכדומה, תורמות עוד יותר לדעות מאשר ההיגיון הטהור. בדרך כלל היגיון טהור יכול לדבר רק אם הרצונות והאינסטינקטים שקטים לחלוטין. עלינו להיות בתחילה צלולים בתודעתנו אם נאמין שבתחום מסוים, באופן חד-צדדי, עיצבנו את נטיות האדם, כך שזה מופיע בצורה מוזרה כי התעלמנו משיקולים מסוימים.

בהנחה שאנו מחנכים את האדם בצורה כזו שאנו מבטאים את הנטייה המופשטת רק כפי שהיא נעשית לעיתים קרובות בבית הספר, אז המושגים הטהורים והרעיונות המופשטים אינם יכולים להתערב בכל החיים הנפשיים והרגשיים. האדם נשאר לא מפותח וחסר השכלה ויותר מאוחר מופיע לנו בכל צורות החיים הטריוויאליות האפשריות. לעיתים קרובות נראים אז בחיים שני סוגים של אנשים.

העדפות, נטיות וסימפתיות מקובעות עמוק ומרגישות עצמן בדרך אחרת אפילו אצל אנשים בעלי רמה גבוה – אם הם לא התפתחו לזה שנמצא במעמקי האישיות. כל נבחן היה מגלה אם היה עליו לעמוד בפני בוחן פיקח שמסוגל לסקור הרבה מהמדע, כך שהחד-צדדיות הזו באה לידי ביטוי בכך שהוא מעדיף רק את הדרך שהוא רוצה לשמוע את התשובות! ביש מזל הוא הנבחן אם הוא לא יודע לבטא את מה שעליו לומר במילים כפי שהבוחן רוצה שיהיו!

בספר על פסיכולוגיה מאת מוריץ בנדיקט[8] נאמר משהו נכון בדיוק בכיוון זה על טעויות בחינוך האנושי. הוא מספר: פעם שני בוחנים בחנו שני נבחנים, והתרחשה תקלה כך שהנבחן האחד נתן את התשובות לבוחן א’, בעוד שבודק ב’ כתב את השאלות. אם היה נותן את התשובות לבוחן ב’, הוא היה עובר את הבחינה בצורה מבריקה. המקרה היה הפוך עם הנבחן השני. מכאן ששניהם נכשלו!

זה מראה שאפשר לבטא בצורה טובה והגיוניות את מה שנראה כבלתי ניתן להפרכה. עם זאת, ברגע שלא נוכל במהלך החינוך לשלב את מושגינו לתוך חינוך המחשבה, לא יימצא שום תחום מתאים לעיצוב האדם. כיצד עלינו להתנהג אז אל האדם? עלינו להתנהג בצורה כזו שאנו מאפשרים לו כמה שפחות מושגים ורעיונות מופשטים ונותנים לו רעיונות מאוד תמונתיים בזמן בו הוא עדיין צריך להתפתח בעיקר באופן פלסטי, כאשר ההפשטה והרעיונות פחות אפקטיביים.

לכן הדגשתי כל כך את התמונתיות. על החיוניות שבה המושגים נלקחים לסטות מעט ככל האפשר מקווי המיתאר של התמונה, הדמות והמתווה. מכיוון שמה שהדמיון תופס בדרך זו כתמונה, כדמות, יש לו לדמיון כוח גדול להתערב באורגניזם הגופני שלנו. ניתן כבר להכיר זאת מהעובדה שהתמונות העומדות בפנינו במערכת הנפשית מתערבות באורגניזם הגופני, כשרואים עד כמה מעט זה עוזר אם מדברים עם אדם חולה שנמצא במצב מסוים באופן הבא: עליך לעשות זאת, אתה צריך לעזוב את זה. זה עוזר מעט מאוד. עם זאת, אם נשים לפניו מכשיר הדומה למחולל אלקטרוסטאטי, כך שהאדם החולה יוכל לקבל את תמונתו, ותתנו לו שתי ידיות, ולא תאפשרו הולכת זרם כלשהו – אם יש לפניו רק את התמונה, הוא מרגיש את הזרם ואז זה עוזר! היכן שמצהירים בצורה כה יפה שהדמיון ממלא תפקיד גדול, עלינו להכיר בכך שהוא לא נוגע לכל דמיון, אלא רק לתמונתי.

אנו חיים בתקופה בה זה נהפך בהדרגה למקובל שכמעט לא מחשיבים את העיקרון הבא של מדע הרוח. האדם מסוגל לפתח מושגים ורעיונות רק בין הגילאים 14 ל-16 שנים ובין גיל 21 ל-22 שנים, כי הוא תופס מושגים שצריך לפתחם רק מאוחר יותר; אך כיום כבר לפני סוף תקופה זו האדם נחשב כבשל לכתוב מאמרים בעיתונים המודפסים שמתקבלים על ידי האנשים. קשה אז להרחיק את ההפשטה עד הגיל שאפיינתי ולהביא לאדם את התמונתיות, את הבית מלא החיוניות. מכיוון שלתמונה יש את הכוח להתערב באורגניזם הגופני-נפשי. תמיד תוכלו למצוא אישור למה שנאמר כעת, אך לא תמיד שמים לב לכך.

מוריס בנדיקט מתלונן, למשל, על כך שלעיתים קרובות תלמידי תיכון רבים (תלמידים ללשון) הם כה מגושמים במהלך החיים המאוחרים. מאיפה זה בא? מכיוון שכל החינוך נטול חיים, מתקרב מעט מאוד אל תוך החיים ודבק רק בהפשטה, אפילו בהוראת השפות. כנגד זה אנו מסוגלים להרגיש את התמונה היטב בשליטתנו מכיוון שהאובייקטים עצמם ניצבים מולנו בתמונות. ניתן לומר, אם אתה רוצה לדמיין אובייקט, עליך לנוע בצורה כזו שתרגיש את המעגל או האליפסה צומחים בתמונות יחד עם האובייקט. לא רק החיקוי עם המיומנות הידנית, אלא ההרגשה והלמידה לאהוב את הדברים המראים לנו כיצד הדמיון התמונתי והחי מפרפר באיברינו והופך אותם לקלי-תנועה ורבגוניים. אנו יכולים למצוא אנשים רבים שאינם יכולים לתפור כפתור אם הוא נקרע. זהו חיסרון גדול. החשוב הוא שנוכל להתערב בעולם שבחוץ עם כל מה שיש לנו. כמובן שאין אנו יכולים ללמוד הכל. עם זאת, אנו יכולים ללמוד שהרוחני-נפשי מחליק מטה מהרוחני לגופני-נפשי וגורם לאיברינו להיות קלי-תנועה. כל מי שהונחה בצעירותו להבין את מה שמחוצה לו, לא יהיה אדם מגושם בהמשך חייו. מכיוון שמה שכבר נמצא מתחת לסף התודעה שלנו יכול לפעול בצורה מהותית ביותר על האורגניזם שלנו. זה תקף גם לשפה. לומדים באופן הטוב ביותר שפות בתקופה שבה אין ביכולתנו להבין שפה זו באופן דקדוקי, כי שם לומדים עם אותו חלק בנפש, השייך לשכבות העמוקות יותר.

האנושות התפתחה בדרך זו והאדם היחיד צריך להתפתח בדרך זו. כבר התייחסתי במקום אחר ללורנץ מולנר[9] שהפנה את תשומת הלב לבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא העומדת שם בצורה נהדרת כשעקרונות החלל מוסתרים במכניקה של מבנה הכיפה, כך שרואים את המכניקה המרחבית באה לידי ביטוי בצורה נפלאה ביותר. עם זאת, הוא אמר אז שגליליי[10] מצא את החוקים, שמיכלאנג’לו[11] בעזרת תודעתו הגבוהה התבטא באמצעותם והעניק לנו את המדע המכני בלבד. עוד הפניתי את תשומת לבכם לעובדה שיום מותו של מיכלאנג’לו כמעט חופף ליום הולדתו של גליליי, כך שהחוקים המופשטים של המכניקה – מה שחי בנפש התודעה של האדם – הופיעו מאוחר יותר ממה שמיכלאנג’לו בנה בחלל מתוך איברי הנפש העמוקים יותר שלו. כפי שאיברי הנפש הגבוהים מתפתחים על הבסיס של הנמוכים, כפי שעלינו לפתח את איברינו על בסיס נטיותינו כדי להביט לאחור עליהם ולקבל מושג עליהם, כך זה גם בחיים הבודדים. בחיים הבודדים האדם גם צריך להיות מוקף על ידי החברה האנושית, צריך למקם את עצמו במה שכמו מטביל אותו באווירה, ברוחניות-נפשיות של סביבתו. ואז מעוצב מה שהוא מכניס לקיום. אך הוא מביא לא רק את מה שניתן לו מקו התורשה, אלא זה נקבע בצורה מגוונת על ידי האינדיבידואליות האלמותית שלו. אינדיבידואליות זו זקוקה לתכונות שעברו בתורשה; עליו לפתח אותם באופן מתאים. זה גם מעלה את מה שנכנס לקיום עם האינדיבידואליות שלנו. אנו נכנסים לקיום עם הלידה: מנכסים לעצמנו רוחניות יצירתית, יצרנית מתאימה, בה איננו יכולים עדיין ליצור מושגים, לפסל באופן חומרי מקו התורשה. רק בהמשך מתווספת נפש התודעה. כך אנו מבינים את האינדיבידואל בטבעו האנושי, המעצב את היכולות והכישרונות באופן פלסטי. אם נהיה מחנכים, זוהי משימתנו שכל מה שאנו מתייחסים אליו כחידה רוחנית, יבוא מחדש לידי פיתרון בכל אדם, בכל מה שמפנה אותנו להלך-הנפש. לאחר חפירת עצמותיו של שילר, גתה מצא את גולגולתו וראה שם את הצורות עליהן פעלה האינדיבידואליות האנושית. כשהבין שבצורה זו המוח הזורם של שילר שילב את עצמו, כך שהוא יכול להפוך למה שהוא הפך – גתה יכול היה לבטא זאת באמרה:

מה יכול האדם להשיג יותר בחיים

מאשר שטבעו של אלוהים מגלה את עצמו בפניו,

איך הוא נותן למוצקים להתמוסס לרוח,

כיצד הוא שומר בתקיפות את היווצרות הרוחניות!

לעינו להבין ציטוט כזה מכוח הנסיבות. מי שלוקח זאת מבלי להתייחס למה שמבטא את עצמו כיצירה רוחנית בצורה המוצקה, אינו מבין זאת. לא יבין זאת גם מישהו שאינו יודע איזו תובנה עמוקה הייתה לגתה על האריגה הנצחית של האינדיבידואליות העוברת מלידה ללידה, מתגלמת שוב ושוב, והיא האדריכל האמיתי של האדם. קיבלנו את האיברים מהרוח, והם איברי רוח, אפשר לומר בקלות בהשוואה ילדותית: השעון מראה את הזמן, אך לא יכולנו להשתמש בו אם המוח האנושי לא היה ממציא אותו. אנו משתמשים במוחנו כדי לחשוב בעולם הפיזי, אך לא יכולנו להשתמש בו לחשיבה אם רוח העולם לא הייתה יוצרת אותו. לא היינו מפתחים את המוח עם אינדיבידואליות שכזו, אלמלא האינדיבידואליות הייתה מוזגת את עצמה כיצירה רוחנית במוחנו. שם אנו מבינים לעומק את מה שיכולנו לבטא היום. גתה התכוון לאותה התייחסות שמה שקובע את כל הכישרונות והיכולות בבני האדם, קשור להבנת הכוכבים כמו כל מצב בעולם, ורק בגלל סיבה זו מה שמשפיע על האדם כנצח עובר דרך שער המוות כדי להתקדם לצורות התפתחותיות חדשות. בקצרה, אנו יכולים לסכם את מה שהתייחסנו אליו היום בהלך-הנפש של המחשבות של גתה, אותן הוא ביטא במילים הקדומות. Orphic. Daimon:

כמו ביום שהשאילו אותך לעולם,

השמש עמדה לברך את הפלנטות,

אתה מיד משגשג וממשיך לעשות זאת

בהתאם לחוק, שבאמצעותו הופעת.

כך אתה חייב להיות, אינך יכול לברוח מעצמך,

כך כבר דיברו הסיבילות והנביאים;

ושום מעבר של זמן ואף כוח לא יכול לפורר צורה מעוצבת

המתפתחת כפי שהיא חיה.

——————————————————————————–

[1] ראו את הספר: הנפש ורוח האדם ושל בעלי-החיים – רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.

[2] ספר המקבים כרך ב (נקרא גם ספר החשמונאים ב) פרק 7 פסוקים 25-26: “לא ידעתי דרך נוצרתם בבטני, ולא נפחתי נשמת רוח חיים באפכם, וגם עצמותיכם לא יצרתי. אולם ה’ אלוהים ראש כל דבר בורא תבל ויוצר האדם, ישיב לכם בחסדו את חייכם אשר תשליכו מנגד על מצוותיו וחוקותיו”.

[3] Gottfried August Bürger 1747-1794, משורר גרמני.

[4] 1813-1863 Friedrich Hebbel , סופר גרמני.

[5] גנוטיפ – Genotype הינו הרכב של גנים שקובע ומאפיין בהיבט התורשתי את כל הגנים שאמונים על ביטוי של תכונה כלשהי.

[6] מדע הנסתר בקוויו העיקריים יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. גוף נפש רוח יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל.

[7] יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל.

[8] Moriz Benedikt1835-1920, נוירולוג אוסטרי.

[9] 1911-1848 Laurenz Müllner, תיאולוג קתולי אוסטרי.

[10] גַּלִילֵאוֹ גַּלִילֵיי 1642-15.2.1564, היה פיזיקאי, אסטרונום, מתמטיקאי ופילוסוף איטלקי. פעל בתקופת המהפכה המדעית. הישגיו כוללים גילויים אסטרונומיים רבים שגילה באמצעות הטלסקופ שבנה, וחיזוק המודל ההליוצנטרי, לפיו כוכבי הלכת נעים סביב השמש.

[11] מיכֶּלָאנְגֶ’לוֹ דִי לוֹדוֹבִיקוֹ בּוּאוֹנָארוֹטִי סִימוֹנִי 18.2.1564-1475, איש אשכולות איטלקי – פסל, צייר, אדריכל, מהנדס, משורר, ואחת הדמויות הבולטות בתקופת הרנסאנס האיטלקי ובתולדות האמנות.