מקריסטלים ועד קרוקודילים – 05

מקריסטלים ועד קרוקודילים – 05

מקריסטלים ועד קרוקודילים

רודולף שטיינר

GA347 13.9.1922  דורנאך

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 5

תפיסת החשיבה הנישאת החוצה על ידי האיברים הפנימיים שלנו

רבותי, מה שדנו בו עד עתה הוא כה חשוב עבור מה שאני רוצה לומר היום שאני רוצה להתחיל עם סקירה קצרה.

כזכור לכם, ראינו שהמוח האנושי ביסודו מכיל קצת תאים דמויי כוכב שקורנים החוצה רחוק למדי מן המרכז ונשזרים, יוצרים את רקמת המוח כפי שתיארתי לפניכם. אנו מוצאים אורגניזמים קטנים דומים גם בדמנו, אבל תאי המוח שלנו חיים לגמרי רק בלילה כאשר אנו ישנים. הם אינם יכולים לעשות שימוש מלא בחיים אלה והם נעים סביב משום שהם מצטופפים יחדיו כמו סרדינים. תאי הדם הלבנים השוחים בדמנו יכולים לנוע סביב. הם נעים סביב בדם ומניעים את שלוחותיהם דמויות הזרועות. הם מגיעים למנוחה ומתקרבים למצב של מוות כשאנו ישנים. במילים אחרות, שינה ועירות קשורים לפעילות או לחוסר הפעילות של תאי המוח, תאי העצב ככלל, ותאי הדם הלבנים.

הסברתי לכם גם שבאיבר כמו הכבד אנו יכולים לראות כיצד הגוף האנושי משתנה במהלך החיים. בפעם האחרונה הסברתי לכם את יכולת התפיסה של הכבד שבזכותה הוא מווסת את העיכול שלנו. אם תפקוד הכבד של תינוק מופרע, הכבד אינו יכול לקבל את תהליך העיכול כמו שצריך. כפי שציינתי, התוצאה של חוסר שיווי משקל זה אינה מופיעה לעיתים קרובות, אלא מאוחר הרבה יותר, למשל, בגיל 45 או 50. אחרי הכל, האורגניזם האנושי יכול לעמוד בהרבה מתח, ואפילו אם הכבד ניזוק בילדות המוקדמת, האיברים יכולים להמשיך לתפקד במשך עוד 45 או 50 שנה. אבל אז הכבד מתקשה, ומופיעות מחלות כבד. מחלות אלו מופיעות לעיתים רק מאוחר בחיי אנוש, הן רק התוצאות של מה שהיה מוטעה בינקות.

המזון הטוב יותר עבור תינוקות הוא חלב אם. אחרי הכל, התינוק מתפתח בגוף אימו, ולכן האורגניזם שלו כולו שייך לזה של אימו. כתוצאה מכך, תינוקות שורדים בצורה הטובה ביותר אם נותנים להם רק מה שנובע מגוף האם, שאליו הם קשורים בקירבה הרבה ביותר.

לעיתים קורה שבגלל הרכבו המסוים חלב האם אינו מתאים לתינוק. לדוגמא, החלב עלול להיות מר מדי או מלוח מדי. אז צריך למצוא אישה אחרת שתניק את הילד.

עכשיו אתם עשויים לשאול אם התינוק אינו יכול לגדול על חלב פרה מההתחלה. גם אם אינו אידיאלי זה בכל זאת לא אפשרות כה נוראה כנגד האורגניזם האנושי להשתמש בו במהילה נכונה. כמובן, החלב של כל יונק שונה משל האחרים, אבל אינו כה שונה שלא נאכיל תינוקות אנושיים בחלב פרה.

כל עוד התינוקות רק שותים חלב הם אינם צריכים ללעוס דבר כלשהו, לכן, בגיל זה איברים מסוימים פעילים יותר מאשר מאוחר יותר כאשר אוכל מוצק צריך לעבור עיבוד. החלב שתינוקות שותים הוא ביסודו חי עדיין, תינוקות צריכים להיזון מחיים נוזליים, אם אפשר לומר זאת.

כעת, אתם יודעים שמשהו חשוב ביותר עבור האורגניזם האנושי מתרחש במעיים. אני מדבר על העובדה שכל החומרים שנכנסים למעיים דרך הבטן צריכים תחילה להיהרס ולמות, ומאוחר יותר, כשהם עוברים דרך קירות המעיים לתוך כלי הלימפה והדם הם צריכים להתחיות מחדש. זהו הדבר החשוב ביותר שעלינו להבין. המזון שאנו לוקחים פנימה צריך תחילה למות ואז להתמלא חיים שוב. החומרים החיים שאנו לוקחים פנימה מן העולם הסובב אותנו אינם ניתנים לשימוש בגופנו. דרך פעילותנו אנו צריכים להמית ואז להחיות מחדש את כל מזוננו. המדע המסורתי אינו יודע זאת, ולכן הוא אינו יודע גם שבני אדם נושאים בתוכם כוחות חיים. בדיוק כפי שיש לנו שרירים, עצמות ועצבים בתוכנו, כך יש בנו גם כוחות חיים, שאנו צריכים לקרוא להם גוף החיים או גוף אתרי.

הכבד צופה בכל תהליך העיכול הזה, ההרס והחיים מחדש של חומרים, והספיגה מחדש של החומרים שקיבלו חיים חדשים לתוך הדם, בדיוק כפי שעינינו צופות בכל מה שקורה סביב לנו. כאשר אנו מזדקנים, עינינו עלולות לסבול מקטרקט או גלוקומה, כלומר, הן עשויות להתקשות ומה שהיה פעם שקוף נהיה אטום. באופן דומה הכבד עלול להתקשות עם הגיל. התקשות של הכבד היא למעשה אותו הדבר בכבד כמו גלוקומה בעיניים. התקשות זו בכבד עשויה להתרחש בגיל 45, 50, או אפילו מאוחר יותר. מחלת כבד מציינת בדרך כלל שהכבד כבר לא מתבונן בתהליכים בתוכנו.

עם עינינו אנו מביטים בעולם שמסביב לנו, עם אוזנינו אנו מקשיבים לקולות של סביבתנו, ועם הכבד שלנו אנו קולטים את העיכול שלנו וכל התהליכים הקשורים. הכבד הוא האיבר הפנימי של קליטה. ורק אם אנו מכירים את הכבד כאיבר חוש פנימי אנו יכולים להבין מה קורה בתוכנו. אנו באמת יכולים להשוות את הכבד לעיניים שלנו. יש לנו, כפי שנאמר, ראש בתוך בטננו. ראש זה אינו מביט החוצה אלא פנימה. כך אנו עוסקים בפעילות פנימית שאיננו מודעים לה.

אבל תינוקות עדיין חשים בפעילות זו. הם נותנים מעט תשומת לב לעולם שסביבם, ואפילו כשהם עושים זאת הם אינם מבינים אותו. לכן תינוקות חשים בתוכם כה הרבה. הם יכולים לחוש בבירור כאשר החלב מכיל חומרים זרים שצריכים להיות מושלכים למעיים ומופרשים. אם משהו לא בסדר בחלב, הכבד יפתח את הנטייה להיות חולני מאוחר יותר בחיים.

טוב, אינכם צריכים שאומר לכם שהעיניים שמביטות בעולם שסביבנו צריכות גם מוח. רק התבוננות בדברים אינה עושה לנו טוב. אזי נביט רק בעולם מבלי יכולת לחשוב עליו. אנו צריכים את המוח כדי לחשוב על העולם שסביבנו.

כעת, רבותי, אם הכבד הוא סוג של עין פנימית שמתבוננת בתהליכים במעיים שלנו, הוא צריך גם סוג של מוח. זהו מובן מאליו, הכבד יכול לקלוט מה שקורה בבטן, למשל כיצד כל המזון שאנו בולעים מעורב עם פפסין. כאשר דייסת המזון שבלענו נעה דרך השער שבין הקיבה לתריסריון ולתוך המעיים, הכבד יכול לחוש שהחומרים השמישים נקלטים על ידי קירות המעיים ונכנסים לדם דרך כלי הלימפה. אבל מעבר לנקודה זו הכבד אינו יכול לעשות דבר. כפי שהעין אינה יכולה לחשוב, הכבד אינו יכול לשאת את הפעילויות הבאות מלבד לקלוט אותן. באותה דרך שהמוח צריך לתמוך בעין, איבר אחר צריך להשתתף כאן כדי לעזור לכבד.

כך, אין לנו רק את הכבד בתוכנו, אשר מקבל בקביעות את העיכול שלנו, יש כאן גם את פעילות החשיבה שמתרחשת בנו מבלי שנהיה מודעים לכך. גם אם אנו יודעים איזה איבר מעורב, איננו מודעים לפעילות חשיבה זו אשר משלימה ותומכת בתפקיד חד-ההבחנה של הכבד, כפי שהחשיבה של המוח תומכת בפעילות המקבלת של העיניים. חשיבה זו התומכת בכבד מסופקת על ידי הכליות וכל מערכת הכליות.

בדרך כלל כולנו יודעים אודות הכליות שהן מפרישות שתן. אבל איבר זה יותר חשוב משאנו נוטים לחשוב. כתוספת להפרשת נוזלים, הכליות פועלות יחדיו עם הכבד ונושאות החוצה פעילות של חשיבה פנימית. זה קשור לחשיבה שמתרחשת במוח. תפקוד לקוי במוח משפיע גם על הכליות.

הבה ונניח שמוחו של הילד אינו מתפקד כראוי. כפי שאמרתי, זה יכול לקרות אם הילד צריך ללמוד יותר מדי וצריך לזכור יותר מדי. כמות מסוימת של זיכרון טובה כדי לשמור את המוח זריז וקל תנועה, אבל יותר מדי זיכרון יניח הרבה יותר מדי עומס על המוח והוא יתחיל להתקשות. התקשות זו בתורה תמנע יותר מאוחר מן המוח לתפקד נכונה.

עכשיו, מכיוון שהמוח קשור לכליות, גם הן לא יתפקדו נכונה כתוצאה של תפקוד לקוי של המוח. הגוף האנושי יכול לעמוד בהרבה שימוש לא נכון, אבל התוצאות ייראו מאוחר יותר. במקרה כזה המטבוליזם כולו יופרע, הכליות יפסיקו לתפקד כמו שצריך, ואנו נמצא שסוכר, שצריך להיספג על ידי הגוף, מופרש בשתן. האורגניזם נהיה חלש מדי ואינו יכול לקלוט את הסוכר כי המוח לא פועל כמו שצריך. האדם המדובר סובל מסכרת.

מה שברצוני לומר לכם כאן הוא שבריאותנו בגיל מאוחר תלויה בפעילותנו הנפשית, למשל בכמות הזיכרון בגיל מוקדם. לבטח שמעתם שסכרת מתרחשת לעיתים קרובות אצל אנשים אמידים, האין זה כך? אנשים אלה יכולים לתת לילדיהם הרבה, במיוחד כשמדובר בדברים חומריים. אבל לרוב הם אינם יודעים שצריך לחפש מורה טוב שלא יגרום לילדים שלהם לזכור יותר מדי. הם חושבים שהממשלה תדאג לזה ואינם מעסיקים עצמם בכך. הילדים שלהם לעיתים קרובות זוכרים הרבה יותר מדי ומאוחר יותר בחייהם יסבלו מסכרת. חינוך שנשען רק על חומר, כלומר, על הזנה נכונה, וכן הלאה, אין די בו לעזור לילדים להתפתח לבוגרים בריאים. אנו צריכים גם לקחת בחשבון את האיכויות הנפשיות שלהם.

אנשים היום מתחילים בהדרגה לחוש שתכונות הנפש הללו חשובות ויש בבני אדם יותר מגוף בלבד. אחרי הכל, הגוף יכול להיהרס אם מזניחים את הנפש. לא משנה כמה טוב ילדים אוכלים וכמה הדיאטה שלהם מבוססת על מחקרים של כימאים, אם חיי הנפש שלהם נהיים חסרי שיווי משקל וזנוחים, האורגניזם שלהם יינזק. לא דרך מדע מודרני, חד-צדדי ומטריאליסטי, אלא רק דרך מדע אמיתי נוכל להבין מה שקיים באדם כבר לפני ההתעברות ונשאר לאחר המוות. רק דרך מדע אמיתי נוכל לדעת את הנפש האנושית. וזה בדיוק מה שצריך להילקח בחשבון כאן.

מדוע כיום אנשים בדרך כלל אינם רוצים לשמוע דבר אודות מה שזה עתה הסברתי לכם? כיום אנשים עם סוג מסוים של חינוך מחשיבים כ’לא תרבותי’ לדבר אודות הכבד והכליות. מדוע זה כך?

אתם יודעים, היהודים בימי קדם – הם אלו שנתנו לנו את הברית הישנה – לא חשבו שדיבור על הכליות הוא כה בלתי תרבותי. היום אנשים מחונכים כה טוב שבחברה הגונה הם לא יחזרו על מה שנכתב בברית הישנה, אבל אנו יכולים לקרוא שם שהיהודים בזמן העתיק כשהם סבלו מחלומות רעים לא אמרו, ‘נפשי מתייסרת’. אתם רואים, רבותי, קל לומר כאשר למישהו אין שום רעיון מהי הנפש. ‘נפשי’ אם כן היא רק מילה. אבל הברית הישנה מבטאת חוכמה שאנשים השתמשו בה בזמן העתיק כשאמרו משהו אודות החלומות הרעים של האדם, ‘כליותיו מייסרות אותו’. ידע זה שחלומות רעים מציינים תיפקוד גרוע של הכליות – ידע שהיה קיים בברית הישנה ונשכח – מגיע לאור השמש שוב במדע החדש, באנתרופוסופיה.

בימי הביניים, התפתחה דרך חדשה של חשיבה שחדרה לזמננו. בימים ההם, אנשים פיתחו הערכה למה שאינם יכולים לתפוס, למה שאין להעריך את תוצאותיו. כידוע לכם, אנו מכסים בדרך כלל את כל גופנו מלבד הראש, ובחברה אנו מדברים רק על החלקים שאינם מכוסים. טוב, היום אתם יכולים לראות נשים רבות, באמת, היום אתם יכולים לראות אפילו נשים מחונכות היטב, משאירות חלק גדול מגופן בלתי מכוסה. אבל כמובן, זה לא אומר שאנו יכולים לדבר על כל מה שאינו מכוסה. בכת מסוימת בנצרות של ימי הביניים – באנגליה הם נקראו יותר מאוחר פוריטנים – מה שנמצא בתוך גופנו נהיה בהדרגה דבר שאין להזכירו, משהו שלא צריך לדבר עליו. המדע של הזמן ההוא, מבוסס רק על דברים חומריים ותפיסה חושית, לא היה מורשה לדבר אודות פנים הגוף האנושי. זה נחשב לבלתי רוחני ולכן לא היה צריך לדבר אודותיו. כך איבדה הרוח בסופו של דבר את היכולת לראות את הכל. כי זה לבטח קשה לשלוט ברוח אם אתה מחפש אותה רק בראש. אבל אנו לבטח יכולים למצוא את הרוח חודרת לכל הגוף האנושי אם נחפש אותה שם.

עכשיו נחזור לכליות. דרך חשיבתן הן תומכות בפעילות המקבלת של הכבד. במילים אחרות: הכבד מקבל והכליות חושבות. הן חושבות את דרכן לתוך פעילות הלב כמו גם לתוך כל דבר אחר שהכבד לא מקבל. הכבד יכול לקבל את כל תהליך העיכול והספיגה של כל הנוזלים המזינים לתוך הדם. אבל כשהם סובבים שם, חשיבה צריכה להיות מובאת לשם, וזה מה שעושות הכליות. וכך אנו יכולים לומר שיש אדם נוסף בתוכנו.

אבל, רבותי, אתם לא באמת מאמינים שהכליות שנלקחות מגוויות ואז מנותחות – או כליות הבקר שאפשר לבחון אותן יותר בקלות לפני שאתם מבשלים אותן לארוחתכם – שחתיכת בשר זו עם כל האיכויות שהאנטומיסט מייחס לה באמת יכולה לחשוב, האין זאת? כמובן היא איננה יכולה לחשוב. כוחות הנפש החודרים את האיבר הם שעושים את החשיבה.

זה קשור למה שאמרתי לכם בפעם האחרונה אודות חומר ורקמה. לדוגמא, החומר שבונה את כליות הילד מוחלף אחרי שבע או שמונה שנים. בדיוק כפי שציפורני אצבעותיכם אינם זהות אחרי שבע או שמונה שנים משום שאתם גוזרים אותן, כל הרקמות בכליות ובכבד הוחלפו. במילים אחרות: החומר הפיזי שבנה איברים אלה לפני שבע שנים הלך ואיננו.

ועדיין כמה עשורים מאוחר יותר כבד זה יכול עדיין להיות חולה כתוצאה של כאב מוזנח בינקות. בבירור מתרחשת כאן פעילות שהיא בלתי נראית ובלתי תלויה ברקמת האיבר, אשר מוחלפת בהדרגה. החיים ממשיכים מן הינקות עד גיל 45 או 50, אבל החומר הפיזי אינו ממשיך. הרקמה עצמה אינה נהיית חולה משום שהיא מתחלפת כל הזמן. מה שממשיך הוא הפעילות הבלתי נראית בתוכנו שנמשכת במשך כל חיינו. כפי שאתם יכולים לראות, גופנו הוא באמת מסובך מאוד.

בואו ונוסיף עכשיו משהו אחר. כפי שאמרתי, היהודים בזמן העתיק עדיין ידעו שהכליות לוקחות חלק בחשיבה המעורפלת והעמומה שמתרחשת בלילה בחלומותינו. כמובן, בלילה לא קיימת חשיבתנו הרגילה, ואנו קולטים רק מה שכליותינו חושבות. במשך היום, יש לנו את ראשנו מלא במחשבות שבאות במקורן מבחוץ. כפי שאיננו רואים את הלהבה הקטנה של הנר כשאור בהיר וחזק יותר מאיר לידו, כך איננו רואים את האור הקטן של פעילות הכליה כשאנו ערים וראשנו מלא עם כל מיני מחשבות ורעיונות הבאים מן העולם הסובב אותנו. במידה והראש מפסיק לחשוב, הוא מתחיל לקלוט את מה שהכבד רואה והכליות חושבות בצורת חלומות. לכן החלומות שלנו הם כאלה.

הבה ונניח שיש לכם אי סדר במעיים, והכבד מבחין בזה. במשך היום, אינכם מבחינים בבעיה משום שהחוויות המגיעות אליכם מבחוץ חזקות יותר. אבל בלילה, לפני שאתם נרדמים או מתעוררים, אתם מבחינים בכך שהכבד מקבל את אי הסדר במעיים. הכבד והכליות אינם כמובן כה אינטליגנטיים כמו הראש, ולכן הם לא אומרים מייד, “מה שאנו רואים כאן זה המעיים”. במקום זה הם יוצרים דימוי, וכך איננו רואים מציאות, אלא יש לנו חלום. אם הכבד היה רואה מציאות, הוא היה רואה את המעיים בוערים. אבל אינו רואה זאת ובמקום יוצר תמונה, לדוגמא נחשים מניעים את לשונותיהם פנימה והחוצה. אנו חולמים לעיתים קרובות על נחשים מתפתלים בגלל שהכבד רואה למעשה את המעיים כנחשים.

באמת, משהו שאנו עושים גם עם ראשנו והכבד והכליות עושים. לדוגמא, כשאנו רואים חתיכה עקומה של עץ ויודעים שיכולים להיות נחשים סביב, ממרחק אנו עשויים לשגות ולחשוב את חתיכת העץ לנחש. באופן דומה, התפיסה הפנימית והחשיבה של הכבד והכליות יכולה לטעות במעיים המפותלים ולחשוב שהם נחשים.

לפעמים אתם עשויים לחלום על תנור מרעיש, וכאשר אתם מתעוררים אתם מרגישים שלבכם פועם. מה קרה שם? טוב הכליות חשבו על הלמות הלב וחשבו שהלב הוא כמו תנור רועש וחם. ולכן אתם חלמתם על תנור חם. כך הכליות חושבות על פעילות לבכם.

גם אם זה לא נחשב ‘תרבותי’ לומר זאת, עובדה היא שיש ישות נפשית בבטננו. הנפש היא כמו עכבר קטן שאיך שהוא מחליק לתוך גופנו. כך אנשים רגילים לחשוב על מציאות הנפש, האין זה כך? כמובן, לשאול היכן אפשר למצוא את הנפש זה בעצם לומר שמישהו לא יודע דבר אודות הנפש. זה כמו תנוכי אוזנינו או שינינו הגדולות, אבל הנפש צריכה איברים שבעזרתם היא יכולה לחשוב וליצור דימויים. הנפש עושה סוג מסוים של חשיבה עם הראש, שאותה אתם מכירים היטב, וסוג אחר נעשה עם הכבד והכליות ומתמקד בתפיסה של מה שקורה בתוכנו. אנו יכולים לראות בפעולה את הנפש הפועלת בכל מקום בגוף האנושי, ואת זה אנו חייבים להבין.

באופן טבעי, כדי להבין זאת במלואו דרוש לנו מדע שאינו עוצר רק בנתיחת גופות ובפירוק איברים רק במונחים פיזיים, חומריים. אנו צריכים להיות יותר פעילים בחיי הנפש שלנו ובחשיבתנו מאשר אנשים אלה שרק רוצים להביט בדברים. כמובן, הרבה יותר קל לנתח גוויות, להוציא החוצה את הכבד, ואז לרשום את מה שמוצאים שם. עבור דברים שכאלה לא צריך להפעיל את המוח יותר מדי. כל מה שצריך לעשות זה להשתמש בעיניך ולהוסיף קצת חשיבה כשחותכים את הכבד לחתיכות קטנות ומסתכלים בהם תחת מיקרוסקופ. סוג כזה של מדע הוא קל.

לרוע המזל, כיום כמעט כל מדע מובל ברמה פשוטה זו. עלינו להיות הרבה יותר פעילים בחשיבתנו ועלינו לחדול מלהאמין שאנו יכולים להבין את האדם רק על ידי ניתוח גוויות ותיאור האיברים שאנו רואים. רק התבוננות בכבד של גבר או אישה בני 50 אינה אומרת לנו דבר אודות התפתחות שמתחילה כבר בינקות. מה שדרוש לנו זה מדע הוליסטי ומקיף. מה שכל מדע של אמת שואף אליו. אנתרופוסופיה שואפת לפתח מדע שכזה שאינו מגביל עצמו לפיזי ויתפשט לתחום של הנפש והרוח.

כפי שאמרתי בפעם האחרונה, שלא כמו בשאר האיברים, כלי הדם הנכנסים לכבד נושאים דם ורידי, דם המכיל פחמן דו חמצני. הכבד הוא מיוחד בעניין זה. הוא מקבל דם ורידי וסופג אותו. זה חשוב ביותר.

כמובן, הכבד מקבל גם את הדם העורקי הרגיל, ויש גם ורידים היוצאים מתוך הכבד. אבל כתוספת לכך, וריד מיוחד, וריד השער, נכנס לכבד, מביא עימו דם עשיר בפחמן דו חמצני. הכבד סופג את הפחמן הדו חמצני ומחזיק בו.

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\002.bmp

אתם רואים, כאשר אנשי מדע רגילים מנתחים את הכבד הם רואים וריד שער זה אבל לא באמת מבינים הרבה ביחס אליו. אבל אם הם יתקדמו למדע אמיתי, הם יוכלו לערוך השוואות.

איברים מסוימים אחרים בגופנו דומים לכבד, כלומר, העיניים. גם אם אנו מוצאים רק סימן קלוש לכך בעיניים, זה נכון שכאן, גם כן, לא כל הורידים זורמים החוצה שוב. עורקים נכנסים לעיניים, וורידים יוצאים החוצה. לא כל הוורידים שנכנסים לעיניים זורמים שוב החוצה. במקום זה הם מתפזרים בכל העיניים, כמו בכבד, רק במידה פחותה בהרבה. האם אין זה אומר לנו שאפשר להשוות את העיניים לכבד? כן, ואנו באמת יכולים לומר שהכבד הוא העין הפנימית שלנו. העיניים שלנו מכוונות החוצה. הן מביטות בעולם שבחוץ ומשתמשות בדם הורידי בתהליך זה. הכבד משתמש בו בהביטו במה שקורה בתוכנו. הוא משתמש בדם הורידי למטרה אחרת וגורם לו להיעלם. אתם רואים, זה רק לפעמים שהעיניים משתמשות בדם הורידי, כאשר אנו נהיים עצובים ובוכים. אזי זורמות דמעות מרות מבלוטות הדמעות כאשר כמות קטנה של דם ורידי הנתמך על ידי העיניים מופעל בשעת צער, ואנו מפרישים דמעות.

בכבד זה קורה כל הזמן. הכבד הוא במצב קבוע של עצב, ולראות את הגוף האנושי כפי שהוא במשך החיים על האדמה, נותן לאדם סיבה טובה לעצב. כי גם אם ניתן לו הפוטנציאל הגבוה ביותר, גופנו פשוט לא נראה כל כך טוב מבפנים. כך שהכבד פשוט עצוב כל הזמן, ולכן הוא מפריש כל הזמן חומר מר שנקרא מיץ מרה. מה שהעיניים עושות עם דמעות, הכבד עושה עבור האורגניזם כולו על ידי הפרשת מיץ מרה. ההבדל היחידי הוא שהדמעות זורמות על פני הגוף ומתאיידות במהרה. מיץ המרה אינו מתאייד בתוכנו מכיוון שהכבד מביט אל תוך גופנו. כאן התהליך של התפיסה נהיה פחות חשוב מזה של הפרשה, שניתן להשוותו להפרשת דמעות.

כעת רבותי, אם מה שאני אומר הוא באמת נכון, אז עוד כמה דברים צריכים להיות נכונים. מעל לכל, זה צריך להיות נכון שחיות, שחיות יותר חיים פנימיים, יותר בפעילות הפנימית של חשיבתם, חושבות לא פחות מבני אדם אלא יותר. כמובן, עם ראשן הן חושבות פחות משום שמוחן פחות מפותח משלנו. כתוצאה מכך, יצורים אלה צריכים להתמקד יותר בפעילות הכבד שלהן והכליות. הכבד שלהן צריך לקבל יותר והכליות שלהן צריכות לחשוב יותר. למעשה, זה מה שקורה בחיות, ויש הוכחה חיצונית לכך. עינינו בנויות כך שרק מעט מאוד דם ורידי זורם לתוכן. הכמות היא כה קטנה שאנשי מדע מודרניים כבר לא מזכירים אותה יותר. אך בחיות, שחיות יותר בפנימיותן, העיניים לא רק מביטות בדברים, אלא גם משתתפות בתהליך החשיבה.

אם כן, אנו יכולים לומר שבאופן מסוים העיניים הן סוג של כבד, ובאותה דרך אנו יכולים לומר שבחיות העיניים הן הרבה יותר כמו הכבד מאשר בבני האדם. העיניים שלנו יותר מפותחות ולכן מתפקדות פחות כמו הכבד. עיני החיות לא רק מכילות אותן חומרים כמו עיניים אנושיות, כלומר, של הגוף הזגוגיתי, המיימי, העדשות וגוף זגוגיתי אחר. לא, במקרה של חיות מסוימות כלי הדם נכנסים לעיניים ושם יוצרים מבנה כמו זה שאני מצייר כאן. כלי הדם נמתחים לתוך גוף זגוגיתי זה ושם יוצרים מבנה הנקרא ‘מניפה’ או ‘מניפת העין’. [… יש כאן רווח בתרגום ההרצאה… ] כך בחיות העיניים עדיין מתפקדות מאוד כמו הכבד.

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\001.bmp

בדיוק כמו שווריד השער נכנס לתוך הכבד, מניפה זו יכולה להגיע לתוך העיניים. זה מה שקורה בחיות: במידה והן מסתכלות במשהו העיניים שלהן מתחילות לחשוב. בבני אדם מצד שני, העיניים רק מקבלות, והחשיבה נעשית עם המוח. המוח של החיות הוא קטן ופחות מפותח, ולכן הן אינן יכולות לחשוב כה הרבה עם המוח וצריכות להשתמש בעיניהן במידה מסוימת למטרה זו. הן יכולות לעשות זאת משום שיש להן התרחבות דמויית מגל המגיעה לתוך האיבר, ומאפשרת להן להשתמש בדם הוורידי, העשיר בפחמן דו חמצני.

אתם לא תהיו מופתעים כשתשמעו מה שיש לי לומר עכשיו. אחרי הכל, אתם יודעים טוב יותר מלהניח שעיט החג בשמיים יכול להניח בעזרת מוח הציפור הזעיר שלו לצלול מטה בדיוק בנקודה היכן שהטלה נמצא! אם העיט היה תלוי במוחו הוא היה מורעב למוות. בעין של העיט מתרחשת חשיבה שהיא אך ורק המשך של החשיבה המתרחשת בכליותיו. בעזרת חשיבה זו העיט מחליט לצלול מטה ולתקוף את הטלה. עיט אינו חושב זאת צעד אחר צעד, מתפיסת הטלה בחושים ועד ההכנה לתקיפה ולצלילה מטה כדי לתפוס את הטרף. לא, סוג זה של שיקול דעת רציני מצריך מוח מפותח מאוד. אנחנו יכולים לחשוב כך, אבל אז איננו יכולים לעקוב אחרי חשיבה שכזו. אצל העיט העיניים כבר עושות חשיבה מסוימת. הנפש שלו נמצאת גם בעיניים. כמובן, הציפורים אינם מבינות זאת אבל חשיבה זו מתרחשת למרות זאת.

כפי שאמרתי קודם, היהודים בזמן העתיק הבינו את הברית הישנה שלהם. הם ידעו מה הכוונה בדברים “אלוהים ייסר אותי בלילה דרך כליותיי”. כך הם ביטאו את המציאות שנפשם קיבלה בחלומות. הם אמרו: “אלוהים ייסר אותי בלילה דרך כליותיי”, משום שהם ידעו היטב שהאדם לא רק מביט בעולם שבחוץ דרך עיניו, אלא גם מביט פנימה עם הכבד שלו וחושב שם עם כליותיו.

האנשים של רומא העתיקה החזיקו עדיין באותו ידע. הם ידעו שכל אדם הוא למעשה שני אנשים באחד – אחד המביט החוצה דרך העיניים ואחד המביט פנימה דרך הכבד. אם אתה מביט בהתפלגות של הוורידים בכבד, תראה שלמעשה הכבד מביט לקראת גבנו. לכן אנו מקבלים כה מעט ממה שקורה בתוכנו. בדיוק כפי שאיננו יכולים לראות מה שנמצא מאחורינו, כך הכבד אינו מודע במלואו למה שהוא מביט בו. ברומא העתיקה אנשים ידעו זאת, אבל הם לא ביטאו זאת בדרך שאנו יכולים מיד להבין. במקום זה, הם ציירו את האדם כמי שיש לו ראש אחד המביט קדימה ואחד אחר, בגוף התחתון, שמעוצב פחות בבירור ומביט לאחור. ואז הם ציירו את השנים זה לצד זה, עם ראש אחד ושני פנים מביטות בכיוונים הפוכים.

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\002.bmp

אתם עדיין יכולים למצוא פסלים שכאלה של פני יאנוס באיטליה. אתם רואים, תיירים שיכולים להרשות לעצמם לטייל דרך איטליה עם ספרי ההדרכה שלהם מסתכלים גם בפני יאנוס אלה. אבל אם אינם יכולים הם נעזרים בספרי ההדרכה שלהם אודותם, ואינם מוצאים הרבה ידע מועיל. אחרי הכל, זה רק טבעי להתפלא מדוע הרומאים הגיעו לרעיון של פיסול ראשים בעלי שני פנים אלה. הם לבטח לא היו כה טיפשים להאמין שהיכן שהוא בים חיים אנשים עם שני ראשים. ועדיין זה מה שתיירים נוטים לחשוב, משום שאינם לומדים שום דבר אחר מהסתכלות בלבד בראשים רומאיים בעלי שני פנים אלה.

טוב, אתם רואים, מתוך חשיבה טבעית מסוימת הרומאים עדיין ידעו מה שציביליזציות מאוחרות יותר לא ידעו יותר, ומה שאנו מגלים עכשיו מחדש בעצמנו. אנו יודעים שהרומאים לא היו טיפשים כלל, אלא פיקחים למדי. פני יאנוס עומדים לינואר. מדוע הם מיקמו פסל זה בתחילת השנה? שאלה זו מצביעה על מיסטריה אחרת.

עכשיו אנו מגיעים לנקודה של הבנה שהנפש פועלת לא רק בראש, אלא גם בכבד ובכליות, אנו יכולים גם לראות כיצד פעילות זו משתנה במהלך השנה. בחום הקיץ, למשל, הכבד עושה מעט עבודה. בזמן הזה, הכבד והכליות נכנסים לסוג של שֵינַת נפש ונושאים החוצה רק את תפקידיהם הפיזיים, משום שאנו נותנים עצמנו לחום העולם שמסביבנו. במונחים של פעילות נפש, כל פעילות העיכול מואטת. אבל בפעילות החורף של הרוח והנפש מתחילים בכוחות מחודשים. סביב לחג המולד ולשנה החדשה, בתחילת ינואר, פעילות הנפש בכבד ובכליות מגיעה לשיאה. הרומאים ידעו זאת ולכן הם קראו לישות בעלת שני הפנים האלה יאנוס, הישות של ינואר.

כשאנו מגלים מחדש את החכמה המסתתרת בפסלים אלה, אנו לא רק מביטים בהם, אלא במקום זה אנו יכולים להבין אותם. היום אנשים אינם יכולים לעשות יותר מאשר להביט בפסלים אלה בגלל שהמדע המודרני אינו יודע הרבה. אתם רואים, אנתרופוסופיה אינה כה בלתי מעשית. היא מסוגלת להשליך אור על האדם כמו גם על ההיסטוריה. למשל, היא יכולה להסביר מדוע הרומאים עשו את פני יאנוס הללו. ואני יכול לומר ללא יהירות שמדריך תיירים יכול למעשה להיכתב על ידי אנתרופוסוף. אחרת תיירים יכולים רק להביט בקהות חושים בדברים מבלי באמת לחשוב עליהם.

טוב, רבותי, ממה שאמרתי אתם יכולים לראות שזה נכון שעלינו להתחיל בגוף והפיזיולוגיה שלו ולהגיע לנפש וממלכתה. אומר לכם עוד אודות ממלכת הנפש בשבת הבאה, ובינתיים תבינו שאיננו מתבדחים כשאנו מנסים להבין ולקבל את הנפש דרך הגוף. לא, באמת, זה מדע רציני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *