שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA352

עשר שיחות עם הפועלים בגיתהאנום בדורנאך בין השביעי בינואר ועד לעשרים ושבעה בפברואר 1924

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

27.2.1924 הרצאה עשירית

תיאורית היחסות של איינשטיין. חשיבה הסוטה מהמציאות

בוקר טוב, רבותיי. האם מישהו חשב על משהו היום.

מר בורל שאל אודות תיאורית היחסות ומהו המצב היום. קראנו הרבה אודותיה, במיוחד מוקדם יותר. עכשיו נראה שנשכחה שוב. לפחות לא שומעים עליה הרבה.

רודולף שטיינר: טוב, אתם רואים, המצב עם תיאורית היחסות הוא קשה, אתם צריכים לתת הרבה תשומת לב לכך ובסוף עדיין תאמרו, אפילו אם אתם נותנים תשומת לב רבה, עדיין איננו יודעים אותה. אבל זה אותו דבר ביחס להרבה אנשים המדברים על תיאורית היחסות היום. הם מדברים אודותיה, לעיתים קרובות מעריכים אותה כהישג הגדול ביותר של תקופתנו, אבל אינם מבינים אותה. אני אנסה לדבר אודותיה באופן פופולרי ככל האפשר. כפי שאמרתי, זה יהיה קשה היום, אבל אני בטוח שנחזור לדברים יותר מעניינים בפעם הבאה.

התיאוריה של איינשטיין מכוונת לתנועה של כל גוף. אתם יודעים שגופים נעים על ידי שינוי העמדה שלהם בחלל. כדי לצייר תנועה אנו אומרים: גוף נמצא במצב A ונע למקום אחר שאנו יכולים לקרוא B. ובכן, אם אתם רואים פסי רכבת במהירות כזו, בעומדנו היכן שהוא מחוץ להם, בתחילה לא יהיו לכם ספקות שהרכבת עוברת לידינו, שהיא זזה ואנו עדיין עומדים. אבל ספקות עלולים לצוץ די מהר, למשל, אם אתם יושבים במסילת הרכבת ואתם ישנים תחילה, ואז מתעוררים ומביטים החוצה דרך החלון והרכבת נוסעת מהר. זה לא חייב להיות נכון כי לפני שהלכתם לישון הרכבת שלכם היתה נייחת, ובזמן שישנתם הרכבת שלכם התחילה לזוז. לא הבחנתם בכך, ישנתם, אבל הרכבת שלכם התחילה לזוז, ונראה שהרכבת השניה נעה מהר. אם תתבוננו מקרוב יותר תמצאו שהרכבת מבחוץ היא נייחת, אבל הרכבת שלכם נעה. כך שאתם בתנועה אבל מאמינים שאתם במנוחה והרכבת האחרת נמצאת בתנועה, אבל במציאות היא במנוחה. אתם יודעים שזה יכול גם לקרות כשאתם מביטים החוצה דרך החלון ומאמינים שאנו עצמנו במנוחה ברכבת שאנו בתוכה והרכבת כולה הולכת בכיוון ההפוך. זה מה שהעין קולטת. ובכן אתם רואים שהדברים שאנו אומרים אודות התנועה אינם תמיד נכונים. אתם מתעוררים ויוצרים את הדעה שהרכבת בחוץ נמצאת בתנועה. אבל מייד עליכם לתקן עצמכם: הי, זה לא נכון. היא עדיין עומדת ואני נוסע!

זה קורה שדעה יש לתקן בדרך זו במקרה אחד או בכמה מקרים בהיסטוריה במידה הרבה יותר גדולה. אנו רק צריכים ללכת לאחור שש או שבע מאות שנים. אנשים אז אחזו בדעה שהאדמה עומדת בחלל, וכל עולם הכוכבים עובר מולה. השקפה זו תוקנה במאה ה-16, כפי שוודאי שמעתם. קופרניקוס^[1] בא ואמר: "דבר מזה אינו נכון. השמש, כוכבי השבת עומדים למעשה, ואנו עם האדמה שלנו עפים דרך החלל במהירות עצומה." חשבנו שאנו במנוחה על האדמה – בדיוק כפי שהאיש ברכבת חשב שהוא במנוחה והרכבת האחרת נעה – ועכשיו תיקנו את זה, קופרניקוס תיקן את כל האסטרונומיה, באומרו שאין זה נכון שהכוכבים זזים. הם עומדים במקום, בעוד שהאדמה עם בני האדם שעליה נעה דרך החלל במהירות עצומה.

ובכן אתם יכולים לראות מיד שאנו עשויים שלא לומר מיד כיצד הדברים נמצאים בתנועה – האם אנו עצמנו במנוחה וגוף הנע במהירות נמצא באמת בתנועה, או שאנו עצמנו נעים ושגוף שאנו חושבים שנמצא בתנועה מהירה נמצא בעצם במנוחה.

אני חושב שאם אתם לוקחים את זה בחשבון תאמרו בעצמכם: "כן, זה עשוי להיות נחוץ לעשות תיקון שכזה עבור כל דבר שאנו מכירים כתנועה." אבל רק חישבו כמה זמן זה לקח לפני שהאנושות כולה תיקנה את תנועת האדמה. זה לקח אלפי שנים. כאשר אתם יושבים ברכבת זה עלול לקחת רק כמה שניות לפני שאתם מתקנים את דעתכם. לכן משתנה הזמן שלוקח לכם לתקן דעה שכזו.

זה גורם לאנשים כמו איינשטיין לומר שאנו באמת לא יכולים לדעת אם משהו שאנו רואים בתנועה, הוא למעשה בתנועה או שאנו באופן מסתורי כל שהוא בתנועה כפי שאנו עומדים שם חסרי תנועה והאחר הוא למעשה חסר תנועה. אם כן, הבה ונסיק את המסקנה הסופית מחוסר ביטחון זה.

טוב, רבותי, במקרה כזה זה עלול להיות כך. הבה ונניח שזוהי מכונית. אתם נוהגים במכונית מבית הנסי למעלה אל הגיתהאנום. אבל מי יכול לומר שהמכונית באמת עולה למעלה כאן? מי יכול לומר זאת בביטחון? המכונית עלולה להיות לגמרי חסרת תנועה, רק גלגליה מסתובבים, וכל הגיתהאנום שלקראתו מישהו נוהג עלול לזוז למטה מן הגבעה בכיוון השני. היא רק צריכה משהו כדי להופיע בדרך שבה הופיעה לפני קופרניקוס ביחס לאדמה! [צחוק]

איינשטיין לקח דברים שכאלה ואמר: "אנו לעולם לא יכולים להיות בטוחים אם זה גוף אחד שנע או השני. כל מה שאנו יודעים הוא שהם נעים באופן יחסי אחד ביחס לשני, שהמרחק ביניהם משתנה. זה הדבר היחיד שאנו יודעים." כמובן שאנו יודעים את זה כאשר אנו נוהגים אל הגיתהאנום, משום שאנו מתקרבים אל הגיתהאנום, אבל איננו יכולים לדעת אם הוא בא אלינו או שאנו מתקרבים אליו. עכשיו אתם רואים, כאשר אנו מדברים על להיות באמת במנוחה או באמת בתנועה, אלו הם דברים מוחלטים. אם כן, מה היא מנוחה מוחלטת או תנועה מוחלטת? זה יכול להיות מצב של מנוחה או של תנועה שבהם אנו יכולים לומר: "הגוף נמצא במנוחה בתוך היקום או שהוא נע." אבל זה עניין בעייתי, כי בזמנו של קופרניקוס עדיין האמינו שזו השמש שעומדת והאדמה נעה סביבה. זה נכון ביחס לאדמה, אבל לא ביחס לשמש, כי השמש נעה מהר מאוד, ממהרת דרך החלל במהירות עצומה ביחס לקוסמוס אסטרלי בקבוצת הכוכבים של הרקולס – וכולנו עימה, כמובן.^[2] מצד אחד אנו מקיפים את השמש, אבל כאשר אנו מקיפים את השמש אנו ממהרים דרך החלל הקוסמי יחד עימה. אם כן, איננו יכולים לומר שהשמש לגמרי במנוחה בחלל הקוסמי. ומשום כך איינשטיין ואחרים שהחזיקו באותן דעות אמרו שאנו פשוט לא יכולים להיות בטוחים שדבר כל שהוא נמצא לחלוטין במנוחה או בתנועה מוחלטת. אנו רק יכולים לומר שדברים הם יחסית במנוחה – יחסית רצים אחד ביחס לשני – הם מופיעים בפנינו במנוחה או בתנועה.

אתם רואים, רבותי, היתה הזדמנות במשך קורס שניתן בשטוטגרט היכן שמישהו אמר שאנו האנתרופוסופים איננו יודעים דבר של ממש אודות התיאוריה של היחסות, ומכיוון שהיה חסיד נלהב של תיאוריה זו הוא רצה להראות לאנשים שלתיאורית היחסות יש באמת תוקף. מה הוא עשה? הוא לקח ספר של משחקים ואמר: "כאן יש משחק. עכשיו אני אוחז בקופסא כך שאינה זזה ומזיז הצידה ממני את הגפרור לקראתה. הוא ניצת. כעת אני עושה ניסוי שני. אני אוחז בגפרור כך שאינו זז ומניע את הקופסה לקראתו. ושוב הגפרור ניצת. אותו הדבר קורה. מה שקרה הוא שלהבה ניצתה. אבל התנועה שעשיתי אינה אבסולוטית. היא יחסית. במקרה אחד, אם זוהי הקופסא וזהו הגפרור, אני מזיז את הגפרור בכיוון זה, ובהזדמנות אחרת את הקופסא. זה לא משנה אם אני רוצה לעשות אש אם הקופסא נעה או הגפרור, אלא רק שהם נעים באופן יחסי אחד ביחס לשני."

בזה אפשר להשתמש לכל דבר בעולם. אתם יכולים לומר, אם נדבר על העולם כולו, המצב הוא שאיננו יודעים אם אחד צריך לזוז או השני, או שמישהו זז יותר בעוצמה והשני פחות. כל שאנו יודעים הוא שהם זזים באופן יחסי אחד לשני, מתקרבים או מתרחקים. זה כל מה שאנו יודעים. ואיננו יודעים אם גוף אחד נע מהר יותר או לאט יותר. הבה ונניח שאתם ברכבת מהירה נעים במהירות ורכבת איטית עוברת בחוץ. אתם מביטים החוצה בחלון. אינכם יכולים לשפוט מה באמת קורה כאן, כי איך שאתם נוסעים ברכבת המהירה שלכם והרכבת האיטית באה לקראתכם יש לכם הרגשה שהרכבת המהירה שלכם נעה הרבה יותר לאט מאשר קודם לכן. נסו זאת. ברגע זה יש לכם הרגשה שהרכבת האטה מאוד. התפיסה שלכם היא שהמהירות צומצמה כפי המהירות שבאה לקראתכם. ובכן אתם מקבלים רעיון שגוי לחלוטין אודות המהירות שבה נעה הרכבת שלכם. אם מצד שני רכבת שנעה ליד הרכבת שלכם נעה לאט יותר, אתם מקבלים את ההרגשה שהרכבת שלכם נעה מהר יותר. אתם לעולם אינכם יכולים לשפוט כיצד שתי תנועות יחסיות זו לזו, אלא רק כיצד המרחק ביניהן משתנה.

אנו יכולים לעצור בנקודה זו ולומר: "איינשטיין זה היה באמת בחור פיקח, הוא הבין לבסוף שאינך יכול לדבר על תנועה מוחלטת ביקום, אלא רק על תנועות יחסיות." זה מחוכם, וכפי שאתם מבינים, זה נכון עבור דברים רבים. כי אף אחד לא רואה כוכב במנוחה. אם אתה זז ביחס מסוים, הכוכב נראה כזז בכיוון ההפוך – אבל הוא זז גם לקראתך. כך אינך יכול לומר רק מהתבוננות בו אם הוא במנוחה או בתנועה. זה חיוני עבורנו לדעת זאת. היום כל הדרך של הצבת דברים בכל המדעים באמת צריכה להשתנות. הרשו לי לתת לכם דוגמא לכך.

כיצד אנו משיגים ידע של הכוכבים? אינכם משיגים ידע של הכוכבים אם אתם לוקחים את נקודת המבט של נסיך מסוים שהלך פעם למצפה כוכבים היכן שאסטרונום הראה לו את ההסתכלות שעשה, כמובן, הוא שהיה שליט של האדמה. הוא נתן לנסיך להביט דרך הטלסקופ והם התבוננו בכוכב. אם אתה מכוון טלסקופ סתם כך לא תראה דבר תחילה. אתה צריך לחכות קצת ואז הכוכב יופיע ולבסוף יעלם שוב בצד השני. הנסיך התבונן בזה ואז אמר: "נכון, עכשיו אני יכול לראות שאתה יודע משהו אודות הכוכבים. אתה יודע היכן הם וכיצד הם זזים. אני רואה את זה. אבל מה שאני לא מצליח להבין זה כיצד אתה יכול לדעת את שמות הכוכבים, הם כה רחוקים." השקפות שכאלו לא ייקחו אותנו הרחק באסטרונומיה. אבל מה קורה כשאנו מביטים בכוכבים? יש לנו טלסקופ, ואסטרונום יושב שם – רואה את ראשו מלמעלה – מביט לתוכו ושם הרשתית, שני קווים חוצים, ואחד מבסס את המיקום של כוכב.

בעבר, צופים תמיד חשבו שמישהו צריך לומר: "או שהאדמה זזה או שמישהו הזיז את הטלסקופ מהמטרה." זוהי המטרה או מערכת עדשות, שהיא רחוקה יותר (הזכוכית הקרובה יותר נקראת עינית או עדשת העין) – כה רחוק שאפשר לראות את הכוכבים במנוחה בו." בימים קדומים אנשים חשבו שהכוכבים נעים. היום עלינו לומר שאיננו יודעים דבר אודות מצב המנוחה או התנועה של הכוכבים. כל מה שאנו יכולים לומר הוא שברגע זה העדשה של הטלסקופ שלי מתאחדת עם הדימוי של הכוכב. שני הדברים מתרחשים. איננו יכולים לומר יותר מאשר מה שמתרחש ברגע זה מול עיננו. אין לנו כל ביטחון ביחס לעולם כולו.

יש לזה משמעות עצומה. זה חשוב מתי אנו חושבים על התנועות לא רק של הגופים השמיימיים, אלא גם על הגופים כאן על האדמה. והתוצאה שנשלפה על ידי איינשטיין ואחרים שחשבו כמוהו הרחיקה לכת. הם אמרו, למשל, שאם תנועה היא רק יחסית ולא אבסולוטית לעולם אינך יכול לומר משהו של ממש אודות דבר כל שהוא. לא ביחס לדברים שקורים באותו זמן ולא ביחס לדברים שקורים בזמנים שונים. אם יש לי שעון בדורנאך, למשל, ואחד אחר בציריך, עם הידיים באותו מצב, אני רחוק מלהיות בטוח שזה לא נכון שההסתכלות שלי שגויה, כי הם רחוקים זה מזה. יתכן שאין דבר כזה כמו סימולטניות, עם דברים שקורים באותו הזמן.

ובכן, אתם רואים, תוצאות עצומות נגררות מעניין זה. והשאלה היא: האם לעולם לא ניפטר מבעיה זו? האם נוכל לומר משהו אודות הדברים עצמם כפי שהם בתנועה? זוהי השאלה החשובה. מה שבטוח הוא שאיננו יכולים לומר דבר אודות תנועתם כשאנו מביטים בהם. וזה גם נכון במובן הרחב של המילה שכשאני נוסע מעלה אל הגיתהאנום במכונית, יתכן באותה מידה שהגיתהאנום בא לפגוש אותי.

אבל יש דבר אחד, רבותי, שאכן מתרחש. אפילו הדוגמא של קופסת הגפרורים שציטטתי אינה לגמרי נכונה. כי אתם רואים, יכולתי לקרוא לג'נטלמן שנתן תצוגה יפה שכזו: "מה דעתכם למסמר את הקופסא לשולחן ולראות כיצד אתם יכולים להזיז אותה אז! אתם לבטח צריכים הרבה כוח כדי להזיז את השולחן כולו לכאן ולכאן. ובכן יש משהו לא בסדר היכן שהוא.

אתם יכולים למצוא מה זה אם אתם מתארים את העניין בזהירות רבה. הבה ונניח שאתם נוסעים במכונית מדורנאך לבאזל. עכשיו אנו יכולים לומר שזה לא נכון שהמכונית זזה. היא קבועה במקומה ורק הגלגלים נעים, ובאזל באה כדי לפגוש אותה. יופי. אבל יש דבר אחד שמדבר כנגד זה. המכונית תהיה בלויה ושחוקה אחרי כמה שנים. והעובדה שהמכונית בלויה ושחוקה היא רק בזכות העובדה שלא הכביש זז אלא המכונית, ושהיא נשחקה, נהרסה, על ידי מה שקורה בתוכה. ובכן, אם אינכם רק מסתכלים בתנועה אלא נמצאים גם בתוך הגוף עצמו כדי לראות איזו השפעה יש לתנועה, אז תבינו שהמסקנה של איינשטיין אינה מתאימה לדרך. אתם תמצאו שהמכונית שוחקת את עצמה, וזה לא רק שהצמיגים נשחקים מן הסיבובים. עכשיו מישהו עשוי לומר: "טוב, הם יכולים גם ללכת מסביב אם הגבעה באה לקראתנו, או אם באזל באה לקראתנו, כי אחרת היא תישחק." ואז אחד יכול לומר: "אולי כך זה אחרי הכל. לא קל להחליט במקרה של גופים חסרי חיים." וכל מה שאתם יכולים לומר במקרה של גופים חסרי חיים שאין זה בטוח כלל כמה האחד או האחרים זזים. אבל אורגניזם חי! תארו לעצמכם שאתם הולכים בבאזל, ומישהו אחר נשאר כאן בדורנאך, עומד עדיין במשך שעתיים שאתם צריכים ללכת לבאזל. עכשיו, אם לא זזתם לקראתה אלא באזל באה לפגוש אותכם, למעשה לא עשיתם יותר מאשר האיש השני שנשאר עומד. אבל התעייפתם. שינוי חל בכם. שינוי זה, שהתרחש בתוככם, אומר לכם שזזתם. ועם גופים חיים זה אפשרי, לומר מן השינוי שהתרחש בכם אם אתם באמת בתנועה או בתנועה לכאורה ומכאן במנוחה.

וזה גם כן צריך לעזור לנו להבין שלא צריך לבסס תיאוריות על התבוננויות שנעשות בעולם, אפילו לא משהו שנראה כה ברור כפי שתנועה נראית. אנו צריכים לבסס את התיאוריה שלנו על שינויים פנימיים. כך המצב הוא שעם תיאורית היחסות, גם כן, אנו צריכים לומר לעצמנו: מישהו שרק מסתכל על האספקטים החיצוניים של דברים לא יגיע לשום מקום. אתם צריכים לתאר את הפנים. ואז התיאוריה של היחסות למעשה עוזרת לנו לפחות להתחיל עם מדע הרוח, עם אנתרופוסופיה, כי באנתרופוסופיה אנו תמיד מתבקשים לתאר את האספקט הפנימי.

לתיאוריה של איינשטיין יש כמה תוצאות מוזרות באופן יוצא מן הכלל. העניין נהיה מעניין באופן יוצא מהכלל, למשל, כשאיינשטיין נותן דוגמאות. לדוגמא המאמץ שלו להוכיח ששינוי במיקום הוא חסר משמעות כלל. אם כן, הוא אומר: "אם אני משליך שעון, הידיים שנמצאות בעמדה מסוימת החוצה לתוך החלל כך שהן יוצאות החוצה במהירות האור, מסתובבות ובאות שוב בחזרה – לתנועה זו אין משמעות עבור החלק הפנימי של השעון. השעון בא בחזרה ללא שינוי." זה סוג של דוגמא שאיינשטיין נותן. אם גוף זז או לא – איננו יכולים לומר. השעון הוא זהה, זה אותו דבר בשבילו אם הוא זז או נשאר במנוחה. אבל, רבותי, מישהו פשוט צריך לבקש מכם להביט במציאות של השעון שעף החוצה לתוך החלל במהירות האור ושב שנית. לא תראו דבר משעון זה. הוא יהפוך לאבק כך שלא תוכלו יותר לראות אותו.

מה זה אומר? זה אומר שאי אפשר לחשוב כך. זה מוליך לחשיבה שהיא חסרת מחשבות. וכך תמצאו מצד אחד שאיינשטיין הוא בחור חכם מאוד, ושהוא מסיק מסקנות, יוצר דעות שאנשים מוצאים אותן אפקטיביות ביותר. אתם יודעים, שאנשים רגילים שאינם מתמטיקאים נבחרים לא יבינו הרבה מהתיאוריה של איינשטיין. ואז הם מתחילים לקרוא אודות התיאוריה של איינשטיין בספר פופולרי מסוים. הם קוראים את העמוד הראשון ונותנים את הפיהוק הראשון. הם קוראים חצי מהעמוד השני ואז הם עוצרים. והם אומרים: "זה צריך להיות נורא חכם. כי אם זה לא היה נורא חכם אז בטח הייתי מבין את זה. והרבה אנשים אומרים שזה משהו נורא חכם." כך נוצרת דעה בציבור וכך נוצרה הדעה על תיאורית היחסות. אבל יש אנשים שמבינים זאת. והחסידים של איינשטיין באים מאלה שמבינים זאת, מספרם גדל יום יום. זה לא שזה נשכח, כפי שמר בורל חושב. פרופסורים של אוניברסיטה לא רצו לדעת אודות התיאוריה של איינשטיין כשניסית לדבר איתם לפני כמה שנים. היום אנשים בעולם האקדמי במיוחד, מלאים בתיאוריה של איינשטיין.

אבל אנשים מפתחים מושגים מוזרים על כך. פעם היה לי ויכוח עם פרופסורים באוניברסיטה אודות התיאוריה של איינשטיין. עכשיו, אתם רואים, כל עוד אדם נשאר באזור שדנתי בו כעת, התיאוריות של איינשטיין על היחסות נכונות. אין שום דבר שאתם יכולים לעשות בקשר לזה. כך זה עם הרכבות על המסילות, עם מערכות השמש, עם תנועות בעולם כולו. בעניין הזה זה כמעט נכון. אבל האקדמאים משתמשים בזה לכל דבר ואומרים לדוגמא: "המידה של אדם היא גם יחסית. אין לו מידה אבסולוטית אלא יחסית. זה רק נראה לי שהוא כה גבוה. הוא כל כך גבוה ביחס – טוב, אני רואה שאנחנו כאן – לכיסאות או לעצים, אבל אי אפשר לדבר על גובה אבסולוטי." עכשיו, אתם רואים, זה נכון עבורנו כל עוד אנו עוסקים בגיאומטריה. ברגע שאנו מפסיקים לעסוק בגיאומטריה ומגיעים לחיים עצמם, המצב משתנה ואנו שרים בצליל אחר. אתם רואים, מישהו שאין לו רגש לכך יכול לפסל ראש אנושי שגדול מאה פעמים מראשכם. יש לו אז ראש. אבל מי שיש לו רגש לכך לעולם לא יעשה את זה, כי הוא יודע שהגודל של הראש האנושי אינו יחסי, כי הוא נקבע על ידי כל החלל הקוסמי. האיש עשוי להיות קטן, גבוה, קצר, אבל כשמישהו הוא גמד זה בגלל מחלה. כשמישהו נהיה ענק גם זה בגלל מחלה. זה לא רק יחסי, כי הטבע האבסולוטי הוא כבר ברור לעין. כמובן, הגודל האנושי נע בתוך גבולות. אבל ביקום האדם נועד להיות בעל גודל מסוים. כך ששוב איננו יכולים לדבר על יחסיות. אנו יכולים רק לומר שאדם נותן לעצמו גודל מסוים בגלל יחסו ליקום. רק אחד מקבוצה של פרופסורים שעימם התווכחתי הודה בכך. האחרים ראשם היה כה מסובב על ידי התיאוריה של היחסיות שהם אמרו שגם המידה של האדם היא יחסית, כי כך אנו רואים את זה.

אתם יודעים שאם אתם מציירים זה יכול להיות גדול. כאשר אתם מתרחקים זה נעשה קטן יותר ויותר, לפי חוק הפרספקטיבה. המידה של הציור, אתם רואים, היא יחסית. אם כן, התיאורטיקנים היחסיים מאמינים שגם המידה של האדם היא כזאת רק משום שהיא נראית כנגד רקע מסוים. אבל אלו הן שטויות. לגודל של האדם יש איכות אבסולוטית, ואדם אינו יכול להיות הרבה יותר גבוה והרבה יותר נמוך מאשר נקבע מראש.

אנשים חושבים את כל זה משום שאין להם רעיון אמיתי בקשר למה שמעורב בתהליך או באובייקט הקרוב לנו על האדמה. אתם תוכלו להבין מכל מה שאמרתי שזוהי האדמה, ויש אדם על האדמה, אתם יודעים שהוא תלוי לא רק בכוחות האדמה, אלא גם בכוחות המשפיעים עליו גם מעבר לאדמה. למשל, הראש שלנו משקף את האור של היקום כולו. דיברנו על כך. אם לא היתה לזה חשיבות איזו מידה יש לאדם, מה היה אז? הבה ונניח את ראשו של מר בורל, ראשו של מר ארבסמל וראשו של מר מולר שנוצרו מתוך היקום. טוב, רבותי, אם האנשים נבדלים בשלוש או בארבע דרכים שונות, אז היה צריך להיות יקום נפרד לכל אחד מהם. אבל יש רק יקום אחד, והוא אינו גדול יותר או קטן יותר לדרכיו של איש מסוים אבל הוא תמיד שם, תמיד אותו הדבר, ולכן ראשים אנושיים צריכים להיות בערך אותו הדבר. רק אנשים שלא מבינים שאנו כולנו חולקים את אותו העולם, שיש לו גם השפעה רוחנית, מאמינים שלא משנה איזה גודל יש לראש האנושי ואומרים שהוא רק יחסי. הוא אינו יחסי, אלא תלוי בגודל המוחלט של היקום.

ובכן עלינו לומר לעצמנו שוב: זה באמת נכון שאם דבר אחד אודות תיאורית היחסות נוכח בדרך הנכונה אתה מגיע למדע הרוח ולא למדע חומרני.

ואם מביטים מקרוב יותר באדם, אפשר לראות שאנשים שחושבים כמו איינשטיין יוצאים מתוך הרעיונות שלהם כשהם באים לתחום החיים של הרוח. אתם רואים, כשהייתי נער יכולתי לקחת חלק בויכוחים שהתרחשו על כוחות המשיכה. משיכה – אם גוף נופל לאדמה, אתם אומרים שיש לו משקל. הוא נופל בגלל שיש לו משקל, כוח משיכה. אבל כוח המשיכה פעיל בתוך היקום. גופים נמשכים אחד לשני. אם זוהי האדמה וזה הירח (תמונה 24), האדמה מושכת את הירח שלא עף כך, אלא נע במסלול סביב האדמה בגלל שהאדמה תמיד מושכת אותו בחזרה לעצמה בדיוק כשהוא בנקודה לעוף הלאה. כשהייתי נער אנשים היו מתווכחים אחד עם השני ביחס למה שגורם באמת לכוח המשיכה.

ציור 24

ניוטון, הפיזיקאי האנגלי שעליו דיברתי לפני כן, פשוט אמר: "גופים נמשכים זה לזה." זו לא לחלוטין השקפה חומרנית, כי עליכם רק לחשוב מה שהאדם לוקח, מחזיק ושולף אותו ואתם יכולים לראות שהוא צריך כל מיני דברים אחרים מהמטריאליזם. עכשיו, אם האדמה כה מושכת את הירח, אי אפשר לדבר כלל על השקפה מטריאליסטית. ועדיין בימי הצעירים, המטריאליזם פרח. אנחנו גם צריכים לומר שהוא ייבש את האנשים, גרם להם לקמול, אבל אנחנו צריכים גם לומר שהוא פרח. ואנשים יאמרו: "זה לא נכון. האדמה אינה יכולה למשוך את הירח, כי אין לה ידיים למשוך אותו לעצמה. זה בלתי אפשרי." ואז הם אומרים: "האתר הקוסמי נמצא בכל מקום" (ראה ציור). ובכן מה שאני מצייר כאן באדום זהו האתר הקוסמי. זה מכיל הרבה גרגרים קטנים, הרבה גרגרים קטנים מאוד. וגרגרים קטנים אלה נפגשים כאן וכאן, אבל מקפצים ומתנגשים יותר מבמרכז. כך שאם יש לך שני גופים, אדמה וירח, ויש יותר דחיפה מבחוץ מאשר מבפנים, זה כאילו הם נמשכים אחד לשני. כוח המשיכה, של הגרביטציה, הוסבר מכאן כדחיפה מבחוץ.

אני לא יכול לתאר את התהליך המכאיב שעברתי דרכו כדי להשיג מידע באותו זמן. אני באמת סובבתי את העניין בראשי מגיל 12 ועד גיל 18 – האם האדמה מושכת את הירח, או שהירח נדחף לקראת האדמה. כי אתם רואים, הסיבות שאנשים נותנים היו ברובן לא בדיוק מטופשות, אלא פקחיות. אבל כאן יש לנו כבר משהו מהתיאוריה של היחסיות. מישהו שואל את עצמו: האם יש משהו מוחלט בזה או שהכל יחסי? אולי באמת זה לא משנה אם אנו אומרים שהאדמה מושכת את הירח, או שהירח נדחף לקראת האדמה? אולי העניין לא ניתן להכרעה. אתם רואים, אנשים השקיעו בזה הרבה מחשבה. ומה שאני באמת רוצה לומר הוא זה: הם באמת הבינו בזמן שמלבד החומר הנראה לעין קיים גם האתר. הם היו צריכים גם את האתר, כי איך אפשר לדבר על משהו שנדחף אם לא על גרגרים אלה שבאתר. כאשר איינשטיין הציג לראשונה את תיאורית היחסות שלו, אנשים עדיין האמינו בקיום של האתר. ואיינשטיין חשב שכל דבר שהוא תיאר נמצא כתנועה יחסית בחלל והחלל מלא באתר. ואז הוא הבין: "וואו! אם תנועה היא רק יחסית, לא צריך להיות שום אתר. שום דבר לא צריך לדחוף, שום דבר לא צריך למשוך. כל זה לא צריך להיות מוחלט, ויכול גם להיות שהחלל הוא ריק."

כשהתקדם הזמן היו באמת שתי תיאוריות של איינשטיין. הוא היה כמובן אותו האיש. איינשטיין המוקדם תיאר כל דבר בספריו כאילו החלל כולו מלא באתר. ואז תיאורית היחסות שלו גרמה לו לומר: "החלל הוא ריק." רק עם תיאורית היחסות אין דרך לומר יותר דבר אודות האתר, כי אי אפשר לומר בפשטות אם הוא קיים. וכמה מהדוגמאות שנתן הן באמת גרוטסקיות. הוא אמר, לדוגמא: "אם זוהי האדמה וזהו סוג כלשהו של עץ, אני מטפס על העץ. כאן אני ישן ונופל למטה" – זה משהו שלבטח אתם כולכם יודעים. זה קרה לי פעמים רבות כילד שכשטיפסתי על עץ ואיבדתי את אחיזתי נפלתי למטה. ואתם אומרים: "האדמה משכה אותי. יש לי משקל. זה בגלל כוח המשיכה, כי אחרת הייתי נשאר תלוי באוויר, הייתי מתנדנד בידי ורגלי אם האדמה לא היתה מושכת אותי." אבל איינשטיין חשב שאיננו יכולים לומר את כל זה, כי תדמיינו את הדבר הבא: שם יש לכם שוב את האדמה ועכשיו אני שוב על המגדל. אבל אינני עומד במקום שבו העולם פתוח סביבי, כי אני בתוך קופסא, והקופסא תלויה מלמעלה. אם אני דוחף את המגדל מתוך הקופסא שלי, יחסי לקירות נשאר אותו דבר. אני לא מודע להיותי בתנועה, כי הקירות באים מלמטה עימי. עכשיו אני לא יכול לומר אם החבל שעליו תלויה הקופסא שלי מושלך מטה מלמעלה ואני מגיע לתחתית עם הקופסא שלי בגלל שמישהו שולח אותי למטה, או אם אני מגיע למטה בגלל שהקופסא מאבדת את אחיזתה, בגלל שהאדמה מושכת אותי, אני לא יכול להחליט זאת. אינני יודע אם אני מורד מטה או שהאדמה מושכת אותי.

אבל המצב עם דוגמא זו ניתן תמיד בבתי הספר. זה מוסבר לילדים כיצד מתפתחת מערכת פלנטרית. שתחילה היא ערפילית וכוכבי הלכת נפרדים מתוך ערפילית זו. השמש נשארת במרכז. ואנשים אומרים שקל להוכיח שזה נכון. קחו טיפה קטנה של שמן צפה על המים, ובאמצע חתיכת קלף עם עפרון חוצה אותה. אתם שמים אותם על המים, ומתחילים לסובב אותם. טיפות זעירות נפרדות מן הגדולה ויש לכם מערכת פלנטרית.^[3] וזה צריך להיות אותו הדבר שם בחוץ. פעם היתה ערפילית, כוכבי הלכת נפרדו והשמש נשארה במרכז. כיצד יכול מישהו לסתור זאת כשרואים טיפות של שמן אלו אפילו היום! טוב, כן, אבל צריך לראות משהו קטן, רבותי, שאני חייב להיות שם ולסובב את העיפרון אם אני מורה המראה זאת לילדים. אם אני לא מסובב את זה, שום מערכת שמש קטנה לא תתפתח! וכך המורה יצטרך לומר לילדים שיש מורה עצום שם בחוץ שפעם גרם לזה להסתובב. רק אז תוכל הדוגמא להיות שלמה. ואיינשטיין, אם היה עליו לחשוב במונחים של מציאות – אם היה צריך לפתח אידיאה שכזו מתישהו – היה צריך להניח שמישהו שם למעלה אחראי על החבל. זה דרוש באופן שווה. אחרת אינך יכול לומר שזה לא משנה כיצד ירדתי מן המגדל, אם מישהו הוריד אותי למטה או שנפלתי למטה. צריך להיות מישהו שם למעלה. ומשנתן את הדוגמא שלו איינשטיין מייד זכר לומר: "מי אוחז בחבל?" אבל הוא לא, כי המטריאליזם של תקופתנו הנוכחית אינו מרשה לו לעשות כן. ובכן הוא מעלה דוגמאות שאינן שייכות למציאות, שאיש אינו יכול לחשוב אותן, שאי אפשר לחשוב אותן.

ויש גם משהו אחר. דמיינו גבעה, רבותי. שם יש לכם את העיר פריסבורג בבריסגאו. הצבתי למעלה תותח על הגבעה כך שתוכלו לשמוע אותו באופנבורג, אם תרצו, כאשר הוא יירה. אם מישהו ירשום את הזמן כאשר הוא שומע את הבנג בפריבורג ואם מישהו אחר שמע אותו באופנבורג, תקבלו הבדל בזמנים. הקול של התותח צריך קצת זמן להגיע מפריבורג לאופנבורג.

עכשיו אתם רואים, גם העסק הזה צריך להשתמש במה שנקרא תיאורית היחסות. כי אנשים אומרים הבה ונניח שאינני באופנבורג ושומע את הבנג, אלא בפריבורג. שם אני שומע זאת ברגע שזה קרה. עכשיו אני מטייל ברכבת מפריבורג לאופנבורג. כשאני זז מפריבורג, אני שומע את הרעש קצת מאוחר יותר מאשר הוא קורה. אני שומע אפילו קצת מאוחר יותר אם אני מתקרב יותר לאופנבורג, ואפילו יותר ככל שאני הולך לכיוון זה.

אבל זה יקרה רק אם אתה מטייל יותר לאט ממהירות הקול. אם אתה מטייל באותה מהירות כמו מהירות הקול מפריבורג לאופנבורג, מה יקרה? אם אתה מטייל באותה מהירות כמו מהירות הקול, אתה מגיע לאופנבורג והיא בורחת ממך – אתה עדיין לא שומע אותה. אם אתה מטייל באותה מהירות לעולם לא תשמע אותה. אתה מתכוון לשמוע אותה, אבל זה הולך. עכשיו אנשים יאמרו: "וואו, זה נכון, אתה לא שומע את הקול יותר כאשר אתה זז באותה מהירות של הקול. ואם אתה זז אפילו יותר מהר מהקול, מה קורה אז? אם התנועה איטית יותר אתה שומע אותו מאוחר יותר. אם זה נע באותה מהירות, אינך שומע זאת כלל. ואם אתה זז מהר יותר, אזי זה מהר יותר משזה קרה! ואנשים יאמרו שזה טבעי למדי, זו חשיבה טבעית. ובכן אם אתה שומע את הקול שתי שניות מאוחר יותר באופנבורג, אתה נע יותר לאט מהקול, אינך שומע אותו כלל אם אתה נע באותה מהירות כמו הקול. אבל אם אתה נע מהר יותר מהקול אתה שומע אותו שתי שניות מוקדם יותר מהתותח שירה בפריבורג! עכשיו אני רוצה להזמין אותכם להקשיב, באמת להקשיב לקול לפני שהוא מיוצר בפריבורג! נסו זאת כדי לשכנע את עצמכם. ראו אם אתם שומעים אותו מוקדם יותר, אפילו אם אתם הולכים מהר מתמיד.

הדבר האחר שעולה כנגד זה ואני רוצה לשאול אותכם הוא: כיצד תראו אם תזוזו מהר כמו הקול או אפילו מהר ממנו?

מה נובע מזה? נובע מזה שאתם יכולים לחשוב מה שאתם רוצים שמספק אותכם, אך הוא אינו צמוד למציאות. עם התיאוריה של היחסות, אנשים מגיעים לבסוף לרעיון שאפשר לשמוע את הקול לפני שהתותח ירה למעשה! [צחוק] בהחלט אפשר לחשוב כך, אבל הדברים אינם יכולים לקרות למעשה. ואתם רואים, זהו ההבדל. אנשים עושים עבודה מדעית היום ובעיקר רוצים לחשוב באופן הגיוני. ואיינשטיין הוא לוגי באורח נפלא בחשיבתו. אבל לוגי אינו בעצמו אמיתי. אתה צריך שתי איכויות בחשיבתך. במקום הראשון, הדברים בהחלט צריכים להיות לוגיים, אבל הם צריכים להיות גם בהתאמה למציאות. אתה צריך לחיות בעולם ממשי. אז לא תחשוב על קופסא למעלה שמושכים אותה למעלה ולמטה בחבל. לא תחשוב על שעון שעף למעלה לחלל ובחזרה במהירות האור. וגם לא תחשוב על מישהו שנע מהר מן הקול ושומע את הקול מהר יותר מתותח שיורה. הרבה מרעיונות אלה מוצגים בספרים היום, רבותי, חשבו עליהם היטב, אבל הם אינם שייכים לעולם האמיתי.

אם כן, אנו יכולים לומר שתיאורית היחסות של איינשטיין היא פיקחית ומחזיקה בכמה אמיתות ביחס לעולם, אבל אינך יכול לעשות דבר עימה כשאתה מביט לתוך המציאות. כי תיאורית היחסות לעולם לא תאמר לך מדוע מישהו נהיה עייף מאוד כשהוא הולך לבאזל, גם אם אינו יכול לומר אם הוא הולך לבאזל או שבאזל באה לקראתו. העייפות שלו תהיה חסרת הסבר אם באזל תבוא לפגוש אותו, ומדוע אני עושה דברים ברגליי כאשר אני הולך? אני צריך פשוט לעמוד בשקט ולחכות לבאזל שתבוא אלי. אתם רואים, כל זה מראה בבירור שלא די לחשוב נכון ובפיקחות, כי צריך להיות משהו אחר. עלינו לקבל את המציאות של החיים ולהחליט על דברים ביחס לחיים.

זה מה שאני יכול לומר לכם בקשר לתיאורית היחסות. היא משכה תשומת לב רבה, אבל כפי שאמרתי, אנשים לא באמת הבינו אותה, אחרת הם היו מהרהרים בדברים אלו.

אפגוש אותכם שוב בשבת הבאה.

————————————————————————————————-

1. קופרניקוס, ניקולס (1543-1473), אסטרונום פולני אשר ייסד את ההשקפה שהאדמה ושאר כוכבי הלכת סובבים את השמש. ↑
2. ראו: מ. ווילהלם מאייר Die Gaesetze der Bewegungen am Himmel und Uhre Erforschung, ברלין, נטול תאריך, בעמוד 96 הוא אומר: "הדבר היחיד שאנו יודעים, במקרה, שאנרגיה כללית זו של הכוכבים נלקחת בהתמדה מתוך מערכת השמש שלנו דרך היקום ולקראת הרקולוס ביחס של 30 ק"מ לשנייה, לקראת הבלתי ידוע, יעד אפל שהוא אינסופי עבורנו. ↑
3. רפרנס לניסיון שכונה אחרי הפיסיקאי הבלגי ג. א. פ. לטאו 1801-1883. ↑