שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA352

עשר שיחות עם הפועלים בגיתהאנום בדורנאך בין השביעי בינואר ועד לעשרים ושבעה בפברואר 1924

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

7.1.1924 הרצאה ראשונה

בעלי עור עבה. טבע השריון והתפתחות השלד

בוקר טוב רבותיי. כבר מזמן לא נפגשנו. אולי מישהו מכם חשב על משהו מסוים שנוכל לדון בו היום?

שאלה: לנמלים הגדולות המצויות סביב לאדמת היער שלנו יש סוג של דבש או שרף בבסיס התילים שלהן. זה משמש לטכסים. כמרים רומאים קתולים אוהבים להשתמש בזה לקטורת. אני רוצה לשאול מהיכן זה בא וממה זה עשוי.

רודולף שטיינר: שרף זה מכיל את אותו החומר המצוי בקטורת, ובאמת אין לו שום ערך אלא כדרך להשגת קטורת בזול. תילי נמלים מתפתחים משום שעם החומצה הפורמית שלהן נמלים מפרישות גם כל מיני דברים שהן מביאות עימן מן החלקים השרפיים של העצים, היכן שהן אוספות את מוהל העץ. זה לא סוג של דבש, אם כן, אלא שרף מעורבב עם חומצה פורמית.

מר מולר: אני רוצה לחזור לדבורים, לדבורת העץ השורצת בעצים. בימי נעורי הכרתי מקרה שבו כל העץ באזור היער נרקב ולא ניתן לשימוש. הגיע נגר אמן וקנה את כל העצים הללו, שבימים עבָרו שימשו רק ליצור ארגזים. הוא השתמש בהם לנגרות בבתים חדשים. דבורים אלו היוו סכנה כזו למבנים שהנגר היה צריך לקנות בחזרה את כל הבתים אחרי שנתיים. היה צורך לפרק את כל עבודת העץ כולל קורות הגג. היה עליו לקנות את כל הבתים חזרה.

רודולף שטיינר: זה יכול לקרות, כמובן. האם הדבורים חדרו לתוך העץ במגרש העצים או כבר ביער?

מר מולר: העצים נמכרו במכירה פומבית בסתיו, נעשה בהם שימוש באביב, והדבורים הופיעו בקיץ.

רודולף שטיינר: כל דבר שעשוי להיות מועיל מאוד מבחינה אחת יכול להיות מאוד מזיק מבחינה אחרת. זה לא סותר את מה שאמרתי קודם לכן, כלומר, שהדבורים שביער הן באמת מאוד נחוצות. כפי שאמרתי, משהו שיכול להיות מאוד מועיל בסיטואציה מסוימת יכול בסיטואציה אחרת להיות מאוד מזיק. הרשו לי לתת לכם דוגמא. דמיינו ילד קטן שהוא קצר ראיה. אם נותנים לו משקפיים, זה נחוץ ויכול באמת להועיל מאוד. אבל אם ילדים אחרים יראו בזה משהו מיוחד ויחליטו להרכיב משקפיים גם כן, זה לא יועיל אלא יזיק. וכך זה באמת. משהו שהוא מועיל באופן יוצא מהכלל בסיטואציה אחת יכול להוכיח עצמו כמאוד מזיק באחרת.

מר מולר: אני רוצה לחזור שוב לדבורים ולדברים הקשורים לחיינו ופעילותנו כמגדלי דבורים. העמיתים שלי התלוננו מספר פעמים ואמרו שמוטב שלא אקרא מהכתב את הדברים שאני רוצה לומר אלא אדבר חופשי. אני צריך לומר להם שגמרתי רק בית ספר יסודי ולא ניחנתי בכישרון דיבור מיוחד. ולכן אינני מצוי בעמדה כזו שאוכל לדבר חופשי. לכן אני מתכוון לקרוא שוב היום את מה שכתבתי ולא לדבר חופשי. אודות הדבורים, מלכת הדבורים. [הוא דיבר אודות המכוורות ואז התייחס לבעיות שבין העובדים והמעסיקים. בחוזרו ל-1914 הוא ביטא אי סיפוק מסוים. וערך השוואה: אנו גם כן, מהווים מכוורת בסיטואציה זו, וכן הלאה.]

רודולף שטיינר: טוב, רבותי קשה לדבר מהשרוול אודות דברים שכאלה. אני מצפה שכולנו יודעים מהניסיון שכאשר מעלים דברים שכאלה ודנים בהם בו במקום לשיחה גוון שונה משיחה שבה דנים בנושא שקול מכל צדדיו. לכן בואו ונשקול את הנושא בזהירות, כלומר, אם נדבר עליו בכלל. יש לנו שוב זמן פנוי ביום רביעי ואז אבקש מהחברים שיש להם משהו לומר בנושא זה לעשות זאת ביום רביעי.

אנשים דיברו בצדק על הטמפרמנטים. הטמפרמנטים פועלים באופן שונה אם מישהו ישן בינתיים. אני לא מתכוון לומר שאני רוצה להוציא את הנושא מסדר היום, אבל אני חושב שלא רצוי לדון בו מייד, כאשר כמה אנשים עדיין כועסים. תנו לזה זמן עד יום רביעי. ולכן אבקש מכם רבותי לדבר על כך ביום רביעי, אם תרצו בכך.

היום בואו ונמשיך עם ענייני המדע. וכפי שאמרתי, נשקול לבטח את ההצעה של מר מולר, ואני אומר את מה שיש לי לומר על כך ביום רביעי.

אתם רואים, עם עניינים מדעיים, זה יחסי, מישהו שמכיר את הנושא יכול בהחלט לומר כמה דברים אפילו אם לא התכונן מראש. אבל כל הנושא שהוצג כאן היום הוא כזה שאני רוצה לחשוב עליו תחילה. זה בסדר מבחינתכם? [הסכמה]. האם למישהו אחר יש שאלה?

מר דולינגר: שאלה שעולה לעיתים קרובות לאחרונה – היא הופיעה בכל העיתונים – האם לעולם לא נדע היכן מתים הפילים, כי השרידים שלהם אף פעם לא נמצאים. אני רוצה לשאול את ד"ר שטיינר האין זה מעניין לדבר על כך?

רודולף שטיינר: זה מעניין עם הפילים הללו. עובדה היא ששרידי פילים מזמנים פרה היסטוריים נמצאים לפעמים במצב יוצא מהכלל טוב. והדרך שבה נמצאים הפילים מזמנים פרה היסטוריים מראה שחיות מסוימות אלו, הנקראות בעלות עור עבה [פכידרמיס] בהיסטורית הטבע, תמיד מתו במקומות שחיות פרה היסטוריות אלו נמצאו – כלומר, הן צריכות היו להישמר בדרך כזו שהן כוסו בבת אחת בעפר שהקיף אותן. מה שאני מתכוון הוא שפכידרמים עבי עור אלו יכלו להישמר כה טוב רק בגלל שמים, או מוטב לומר, עפר ובוץ חלחלו פנימה בהדרגה. כנראה שהן שכבו במערה ומפולת קרקע גרמה להן להתכסות בעפר באופן פתאומי. העפר הרטוב המס את הבשר שהקיף את העצמות, העור העוטף, שהיה קשה בעצמו, שימר את מבנה השלד היטב. אתם יכולים למצוא דוגמאות שמורות היטב במיוחד של חיות ענקיות אלו במוזיאונים בכל מקום.

זה מוכיח שלחיות אלו יש מנהג מיוחד להתבודד במערות כשמגיע הזמן למות. כמובן, אי אפשר לקחת את העניין באופן כה פשוט, כי כל מה שאנו יכולים לומר הוא שלעיתים קרובות – מוצאים לפעמים גם פילים מתים – לא מוצאים שריד מפיל שלבטח שוטט בסביבה. לחיות אלו יש הרגל מיוחד לפרוש לתוך מערות כשהן חשות במוות המתקרב, ולמות בתוך המערות. אתם רואים, רבותי, זה קשור לעובדה שלחיות אלו – ומה שאמרתם מתייחס במהותו רק לפכידרמיס – יש עור עבה באופן יוצא דופן. ומה מסמל עור עבה שכזה? אתם רואים, החלקים הקשים של החיה הם החלקים הקשורים ביותר לעפר. הציפורניים גם כן קשורות בקירבה לאדמה. ועורו של הפיל מטבעו באמת קשור לאדמה במידה יוצאת דופן. משום כך הפיל באמת מרגיש עצמו מוקף באדמה כל חייו, כלומר, האדמה שבעורו, ומרגיש טוב כשהוא מוקף בעורו. כעת, בתוך עורו הפיל באמת גוסס בהתמדה. כאשר המוות מתקרב – זהו הדבר המיוחד בפכידרמיס – חיות אלו חשות זאת בעוצמה מיוחדת, בדיוק משום שיש להן עור עבה שכזה. ואז הן רוצות שתהיה יותר אדמה בעורם. האינסטינקט שלהן גורם להן ללכת לתוך המערות. אנשים אינם נוטים לחפש אחריהן בתוך מערות אלו. אם יחפשו את הפילים שם הם ימצאו יותר פילים מתים באזורים שבהם מצויים הפילים. אי אפשר למצוא אותם במרחב הפתוח.

עובדה זו מוכיחה שלחיות יש הרבה יותר מושג על התקרבות המוות משיש לבני אדם, במיוחד חיות המוקפות בעור עבה, אבל גם חיות ירודות יותר, חיות קטנות כמו חרקים, לדוגמא, עם הכיסוי החיצוני הקרני שלהן. ואתם רואים, כשאנו מגיעים לחיות קטנות אלו עלינו לומר: לא רק שהן חשות את המוות מתקרב, הן גם עושות כל מיני סידורים כשמגיע מותן, כך שהמוות יתרחש במקום הטוב ביותר עבורן. כמה חרקים פורשים לתוך האדמה כדי לחוות את המוות שם.

אתם רואים, עם בני האדם המצב הוא כזה שהם משלמים עבור חירותם בכך שיש להם מעט מאוד אינטואיציה. לחיות אין חירות, כל דבר בהן נטול חופש. אבל יש להן כוחות אינטואיטיביים גדולים. כידוע לכם, כאשר מאיימת סכנה, רעידת אדמה, לדוגמא, החיות בורחות, בעוד שבני האדם נתפסים לחלוטין לא מוכנים במאורעות שכאלה.

אנו יכולים לומר שקשה באופן יוצא מהכלל לבני אדם להיכנס לתוך החיים הפנימיים של החיות. אבל כל מי שמסוגל לצפות בחיות באופן נכון, כל מי שניחן במתנת ההתבוננות בחיות, ימצא תמיד שהחיות פועלות באורח נבואי יוצא מהכלל בכל מה שקשור לחייהן. והמנהג המיוחד שעליו דיברנו קשור באמת עם החיים הנבואיים של חיות אלו. אבל שוב אל לנו להשוות חיות ישירות לבני אדם כאשר הן עושות דברים שכאלה.

כאן אנו יכולים לדבר על משהו אחר הקשור בפילים. זה יהפוך את נושא שאלתכם למובן יותר אפילו. אתם רואים, זה נצפה שוב ושוב בעבר כשעדר פילים קטן נלקח למים. שובב צעיר עמד לצד הדרך שבה עברו הפילים וזרק משהו על אחד הפילים. לזמן מה הפיל נראה כיצור סבלני ואדיש לפגיעה בו. אבל הביטו וראו, בדרך חזרה, הוא שומר כמות נכבדה של מים בחדקו. וכשהוא מגיע אל הנער הוא מרסס אותו מכף רגל ועד ראש במים, לפני שהוא מסוגל לזרוק אבן שנית. תופעה זו נצפתה פעמים רבות. עכשיו אנו עשויים לומר: אלוהים אדירים! הפיל הרבה יותר חכם מהנער, כי צריכה להיות לו חכמה כבירה לזכור את ההתקפה עליו, לשמור את המים בחדק ולנקום את נקמתו.

טוב, רבותי, מושג שכזה על הפיל אינו מדויק. אינכם יכולים להשוות זאת לחכמה אנושית אלא ליכולת אנושית אחרת. אם זבוב מתיישב לכם על העין, כאן, אתם פועלים כך: אתם מנפנפים אותו הלאה מבלי להקדיש לכך מחשבה. אנשי המדע, שיש להם כל מיני כינויים לדברים, כינויים שלא תמיד קלים להבנה, קוראים לזה תנועה רפלקסיבית. אתם פשוט משתמשים בסוג של אינסטינקט, תנועה מגוננת, לסלק משהו שיכול לפגוע בכם. אנשים עושים דברים כאלה כל הזמן, המוח אינו מעורב כלל בפעולות כאלו, כשמישהו פשוט מגרש זבוב. רק העצבים ההולכים אל חוט השדרה מעורבים. אני חושב שאתם יודעים שכאשר אדם חושב על משהו זה מתרחש כך: כאן למעלה נמצא המוח, וכאשר הוא רואה משהו, למשל, העצב האופטי הולך למוח, ומהמוח עובר אימפולס הרצון לעשות משהו לשאר האורגניזם. אבל כשמישהו פשוט מגרש זבוב שהתיישב עליו, העצב אינו הולך אל המוח כלל – גם אם הזבוב התיישב על הראש – הוא הולך ישירות לחוט השדרה, והזבוב מורחק מבלי שניתנת לכך כל מחשבה מצד המוח. זהו מוח השדרה אשר גורם לכך שנגן על עצמנו באופן אינסטינקטיבי כאשר משהו כזה נוגע בנו.

לנו בני האדם אין עור עבה, לפחות במובן פיזי. יש לנו עור דק מאוד. העור שלנו כה דק שהוא למעשה שקוף, כי הוא מכיל שלוש שכבות: השכבה הפנימית קרויה דרמיס או כוריום. ואז באה שכבה המכונה באסאל או השכבה המלפיגית, ומעליה העור החיצוני, שהוא שקוף למדי. יש לנו עור, כמו לפיל, אבל הוא דק מאוד. העור החיצוני לגמרי שקוף. משום שיש לנו עור שקוף אנו גם קשורים עם הסביבה בחושי התחושה שלנו, ומשום שאנו קשורים לסביבה אנו חושבים פנימה ומתארים דברים. לפיל גם באופן פיזי יש עור עבה, לאנשים לעיתים קרובות יש עור מוסרי עבה. לאן זה מוביל? אתם יכולים לדמיין בקלות אחרי מה שאמרתי לכם, שהפיל באופן קיצוני אינו רגיש לסביבתו. פיל שכזה באמת אינו מרגיש דבר, וכל מה שהוא קולט מהסביבה בא דרך הראייה. זה כמו עולם סגור בתוך עצמו. להיכנס לתוך לבו ומוחו של פיל זה מעניין ביותר עבור כמה אנשים. לפעמים אדם צריך להשתוקק יותר מכל להיות פיל, כדי שירכוש תובנה פנימית. כי רואים אתם, אם לאדם היתה דרך חשיבה אנושית וגם נפש של פיל הוא היה כה פיקח שאין מילים לתאר את פיקחותו! אבל לפיל אין מוח שיאפשר לו להיות כה פיקח. משום שהוא סגור לחלוטין בתוך עצמו, התנועות הרפלקסיביות שלו, התנועות המגוננות שלו, איטיות. הן מתרחשות במשך זמן רב. אם זבוב מתיישב עליך ואין לך את האינסטינקט המהיר לנפנף אותו, הזבוב יעוף לדרכו מרצונו שלו לפני שתגרש אותו. אצל הפיל זה כך: הוא יניח לזבוב, כי העסק של גירוש הזבוב יגיע בוודאי שעה מאוחר יותר, כה איטי הוא הרפלקס של תנועה מגוננת. ומה שהפיל עושה עם החדק שלו אינו אלא תנועה רפלקסיבית שכזו, רק שהיא נמשכת זמן רב יותר. ואיננו יכולים לומר שהוא חושב: הילד הזה תקף אותי, אני צריך להתיז מטען מים על ראשו. פיל אינו חושב כך. אם ילד זורק עליך בוץ, אתה נותן לו סטירה על האוזן מבלי מחשבה יתרה. אבל הפיל הוא יצור איטי, בדיוק משום שעורו עבה, ולכן זה לוקח זמן רב עד שהוא הולך אל המים וחוזר וסוטר לילד על אוזנו. אבל כשהוא ממלא חדקו מים במשך זמן זה הוא מבין שחדקו חזק יותר כשיש בו מים, והוא חש שחדקו מתארך. הוא פשוט רוצה להשתמש בחדקו המאורך להכות את הילד כאשר הוא מתיז עליו את מטען המים. זה מה שעומד בפנינו. איננו צריכים לייחס חוכמה אנושית לפיל ובמקום זה להיכנס ללבו ונפשו. ואז נגלה דברים שכאלה. הפיל הוא יצור הסגור בתוך עצמו ומעל לכל שם לב לכל דבר המתרחש בתוכו. לכן הפיל מודע למותו המתקרב ויכול להסתלק ולפרוש.

המצב כיום הוא שיש מעט מאוד פסיכולוגיה של בעלי חיים. אתם יודעים, אנשים מתבוננים בחיות ומגלים כל מיני דברים מעניינים, כפי שסיפרתי לכם. אבל הסתכלות אמיתית לתוך נפש החיה – זה משהו מאוד נדיר היום. אדם צריך לחזק מאוד את חושיו אם הוא רוצה להיכנס לדברים כאלה, להתבונן בחיים כולם.

קחו חיה קטנה מאוד שניתן למצוא. חיה קטנה מאוד המכילה רק מסה רכה ורירית [ציור 1]. מסה רכה ורירית זו יכולה לשלוח משהו כמו מחוש דמוי מוט מן המסה שלה אם יש גרעין תבואה קטן בקירבתה. נוצרת זרוע הבולטת מן המסה. היא יכולה להילקח שוב בחזרה. אבל, אתם רואים, יצורים שכאלה מפרישים קונכיות של גיר או צורן, כך שהם מוקפים בקונכיות של גיר או צורן. טוב, אינכם יכולים לראות הרבה כשאתם מתבוננים בחיות קטנות שכאלו. אבל יש יצורים יותר מפותחים, ובהם אתם יכולים לראות יותר. יש יצורים שמכילים גם כן מסה רירית שכזו, אבל בתוכה יש משהו שנראה כמו קרניים קטנות אם מסתכלים מקרוב יותר. ויש להם גם קליפה סביבם, ולקליפה יש קוצים [ציור 2]. כל דבר שמאוחר יותר מתפתח לאלמוג נראה כך.

ציור 1 ציור 2

קחו יצור שכזה, שיש לו קליפה עם קוצים ובתוכו מסה רכה עם מבנה כזה של קרניים. מה זה? אם תכנסו לזה באמת, תמצאו שקרניים אלה בפנים לא נוצרו על ידי האדמה אלא על ידי הספרה שסביב לאדמה, על ידי הכוכבים. מסה רכה זו נוצרה על ידי משהו שבא מהשמיים, והמסה הקשה, או המסה עם הקוצים, נוצרה על ידי משהו מתוך האדמה. כיצד נראה דבר שכזה? טוב, רבותי, אם ברצונכם לדעת כיצד הוא נוצר אתם צריכים לראות זאת כך. כאן יש חתיכה קטנה – אני מצייר אותה הרבה יותר גדולה – מחיה קטנה ורירית זו. באמצעות השפעה הבאה מכוכב רחוק, מתפתחת בצד חתיכת קרן שכזו. כשהיא מתפתחת, ההשפעה מהכוכב גורמת לקצת לחץ על שאר המסה כאן. זה דוחף אפילו יותר בחוזקה כנגד הקיר כאן. נוצרת תפיחה בצד הפנימי של הקליפה שם, בגלל הלחץ הגובר ונוצר קוץ במסה המקיפה של גיר או צורן. כך שהקוץ נגרם מבחוץ, מהאדמה, אך הקרן נוצרת מבפנים בזכות ההשפעה של הכוכב. האם אתם יכולים להבין זאת?

המבנה שמתפתח כאן בפנים הוא ההתחלה של מסת עצב. אנו רואים, אם כן, כשאנו מתבוננים בחיות ירודות, שהעצבים מתפתחים תחת ההשפעה של העולם החיצון המקיף הנמצא מעבר לאדמה. כל דבר בעל טבע של עצם או קונכייה – לחיות ירודות יש עצם רק מבחוץ – מתפתח תחת השפעת האדמה.

כשאנו ממשיכים ומתארים חיות מפותחות יותר, אנו רואים שהתפתחות הקונכייה מסתיימת ומתפתח השלד, המגיע לצורתו המושלמת ביותר באדם. אבל הביטו בשלד האנושי. כשאתם מביטים בו אתם מבינים שאת הראש אפשר להשוות לחיות ירודות כי יש לו סוג של קונכייה. זה רך מבפנים. הוא נבדל מאוד משאר השלד האנושי. עצמות הרגל והירך שלכם נמצאות בפנים, והבשר מכסה אותן. שם הכניס האדם את עצמות השלד פנימה. בכל שאר חלקיו של האדם השלד אינו כמו בראש אלא נלקח פנימה. זה קשור לעובדה שהדם מתפתח בדרך מסוימת בחיות המפותחות וגם בבני האדם. כאשר אתם מתבוננים בחיות ירודות אלו, הכל הוא מסה לבנה. אפילו החומר שצף בהן כדם הוא לבן. לחיות ירודות אלו באמת יש דם לבן שכלל אינו חם. ככל שהחיה מפותחת יותר, ככל שאנו מתקרבים לאדם, נעים מעלה בסולם של מיון החיות, כמות הדם עולה. וככל שהעצב חדור יותר בדם, כך השלד שבמקור היווה קונכייה חיצונית, נכנס יותר לתוך האורגניזם הפנימי.

אנו יכולים אם כן, לתאר זאת כך. מדוע לאדם יש עצמות שהתפתחו כמבנה פנימי, כפי שהן בזרועות וברגליים? משום שיש לו מסת דם החודרת לתוך מסת העצב שלו. אנו יכולים אם כן, לומר שהחיות המפותחות והאדם צריכים דם בתוכם ולכן מכניסים את הקונכייה פנימה. האם זה ברור לכם?

אנו יכולים גם לומר: חיה ירודה שכזו אינה יודעת דבר על עצמה. בני אדם והחיות המפותחות יודעות את עצמן. כיצד מישהו יודע את עצמו? זה משום שיש שלד בתוכו. משום כך הוא יודע את עצמו. ואנו שואלים: "מדוע יש לאדם מודעות עצמית, מה עושה אותו ליודע עצמו?" אל לנו להצביע על השרירים ולא על החלקים הרכים, אנו צריכים להצביע בדיוק על התמיכה של השלד המוצק. האדם יודע את עצמו משום שיש לו שלד מוצק תומך. וזה מעניין באופן יוצא מהכלל ללמוד את השלד האנושי.

הבה ונניח שזהו האדם, אני מצייר בערך את מערכת השלד [ציור 3]. כעת, זה מעניין באופן יוצא מהכלל. כשמתבוננים בשלד צריך להבין שהוא נמצא בתוך האדם. אבל שלד אנושי עטוף בשלמות בתוך ממברנה, קרום. אם אני רוצה לצייר קרום זה עלי לצייר אותו כך. כאשר האדם חי, כל מערכת השלד הזו מצויה כבתוך שק, בתוך ממברנה הקרויה פריוסטאום, העוטף את השלד בצמידות.

ציור 3 ציור 4

דמיינו חיבור [ציור 4] כאן לעצם אחת ראש המתאים לשקע. עם הפריוסטאום זה נראה כך. שם הממברנה, כשהעצם כולה עטופה בה, והממברנה ממשיכה כך, מגיעה לשם ומכסה את השלד. כך, אם אתם רק חושבים על השלד שבתוך האדם, הוא לגמרי נפרד בתוך האדם. בין כל החלקים האחרים של האדם והשלד מצוי עור דמוי שק. זה באמת כאילו הייתם צריכים לקחת שלד של אדם חי ולדמיין שאתם מקיפים את כולו בשק, מכסים אותו בצמידות בכל מקום, כך שהשק יכסה מבחוץ את השלד כולו. אבל אינכם צריכים לעשות זאת, כי הטבע כבר עשה זאת. השלד כולו בתוך שק, הפריוסטאום. והדבר המעניין הוא שכלי הדם מגיעים רק עד לפריוסטאום – הם קיימים בכל הקרום הזה. דם זה מזין את העצם במידה ויש צורך בהזנה, אבל בתוך השק העצם היא כולה אדמה: סידן פחמתי, סידן זרחני, אפר, מלחים, וכן הלאה. יש כאן מצב מוזר. אתם הנכם שרירים, כבד, וכן הלאה, ויש לכם כלי דם בתוככם, והדם יוצר תחילה שק. השק הזה סוגר אתכם מבפנים. בתוך השק יש חלל והשלד נמצא בתוך חלל זה. כך, זה באמת כאילו העצמות נמצאות בתוככם והפרדתם אותם מעצמכם על ידי שק, הפריוסטאום. ועצמות אלו הן ארציות לחלוטין, הן אדמה בתוככם. אינכם יכולים לחוש בהן בתוככם כמשהו שהוא אתם. אינכם יכולים לחוש את עצמותיכם, לראות מהן, כחלק מכם, בדיוק כפי שאינכם יכולים לחוש חתיכת גיר שהרמתם מהאדמה כחלק מכם. הגיר נמצא מחוץ לכם, ובאותה דרך העצמות נמצאות מחוץ לכם, ואתם מופרדים מהן על ידי שק. כולכם יש לכם משהו בתוככם, בשלד שלכם, שאיננו אתם. זוהי אדמה עשויה בצורת עצמות, סידן פחמתי, סידן זרחני. זה נמצא בתוככם, אבל זה סגור בשק, בפריוסטאום.

אתם רואים, רבותי, זה אינו המקום עבור משהו שאינו של הרוח. כי אם יש לכם רסיס של חומר אדמה בתוככם הוא צריך להעלות מוגלה עד שיצא החוצה. העצמות שלכם אינן מעלות מוגלה עד שיצאו החוצה. מדוע? משום ששם היכן שאתם מתים בתוככם, היכן שהעצם מופיעה מתה בתוך הפריוסטאום, הרוח נוכחת בכל מקום. אתם רואים, היה זה אינסטינקט נפלא שגרם לאנשים רגילים, שלעיתים קרובות ידעו יותר מאנשי האקדמיה, לראות את המוות כשלד. כי הם ידעו שהרוח היתה נוכחת בשלד. ואם הם חשבו על רוח מהלכת, אז גם כן, זה היה צריך להיות שלד. זה בדיוק היה הדימוי הנכון. כי כל עוד האדם חי, הוא מכין מקום בתוכו עבור הרוח באמצעות עצמותיו.

זה משהו שנוסיף לדון בו בעתיד הקרוב ביותר. אבל אתם גם רואים מזה שהאדם צריך לעמול הרבה כדי להביא את הרוח אל תוך עצמותיו. הפיל עדיין משאיר מקום עבור הרוח בתוך עורו העבה, הרוח, אשר הפיל יכול לחוש בה, יכול לקלוט מתי העולם החיצוני הורס אותה. האדם אינו יודע את מותו משום שעורו דק מדי. אם גם לו היה עור עבה במונחים פיזיים, גם הוא היה פורש למערה ומת שם. ואז הינו אומרים: "להיכן נעלמים בני האדם? הם הולכים לגן העדן כשהם מתים!" כן, רבותי, אותם דברים שנאמרים על החיות נאמרו גם על אינדיבידואלים שהיו נערצים מאוד על ידי אנשים רבים. משה הוא דוגמא. נאמר שגופתו לא נמצאה מעולם. הוא נעלם, ואנשים חושבים שזה באמת קרה במקרה שלו. הוא נהיה כה חכם, אנשים חשבו, כפי שאמרתי. אם לבני אדם היה עור עבה באופן פיזי ביחד עם המוחות שלהם הם היו נהיים כה פיקחים שמילים לא יוכלו לתאר זאת. ואנשים ידעו דברים שכאלה. אתם רואים, זה מדהים מה שאנשים ידעו. הם אמרו על משה שהוא היה כה חכם כאילו שהיה לו עור עבה. ולכן הוא פרש והתבודד וגופו מעולם לא נמצא. זהו קשר מעניין מאוד. האינכם חושבים כך? באגדות עתיקות יש לעיתים קרובות יראת כבוד והערצה טהורה ויפה ביותר לבעלי חיים.

טוב, נדבר על כך בפעם הבאה, אם הדיון שנכפה עלינו היום יותיר זמן לכך.

להתראות אם כן, ביום רביעי הבא.^[1]

————————————————————————————————————-

1. מדובר כאן בתחושות רעות שעלו בקרב בוני הגיתהאנום. הדיון בהן התקיים ב-9.1.1924 ובשיחות נוספות שהתקיימו ב- 12 וב-16 בינואר 1924. ↑