רודולף שטיינר

GA107    22.3.1909    ברלין

תרגם מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע אבשלום והוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

ההרצאה מופיעה בספר 'עיונים אזוטריים כרך א'

היום תעסיק אותנו השאלה מה מקבל האדם בן-זמננו ממדע הרוח, כפי שאנו מתכוונים אליו כאן; נשיב היום לשאלה זו על בסיס דברים מסוימים שלמדנו במהלך ההרצאות, במיוחד בהרצאות החורף האחרון. בתחילה עשוי להיראות לבריות כאילו מדע הרוח אינו אלא השקפת עולם כמו השקפות עולם אחרות בהווה. ניתן היה לחשוב: חידות היקום קיימות; האנשים מנסים לענות על שאלות הקיום הללו באמצעים השונים העומדים לרשותם – דרך הדת, דרך המדע – או, כפי שנהוג לומר, לספק את דחף ההכרה ואת תאוות-הידע שלהם. אפשר היה להציב את מדע הרוח בדיוק כמו השקפות עולם אחרות של ההווה, בין אם הן מכנות עצמן מטריאליזם, מוניזם, ספיריטואליזם, אידיאליזם, ריאליזם וכן הלאה. אפשר היה להציבו כמו השקפות עולם אחרות של ההווה, כדבר-מה האמור לספק את תאוות הידע בעלמא. אך אין הדבר כך. במה שרוכש האדם באמצעות מדע הרוח הוא מקבל אוצר חיים פוזיטיבי בעל פעולה מתמשכת, אשר לא רק מספק את חשיבתו, את צרכי ההכרה שלו, אלא מהווה גורם ריאלי בחיים עצמם. אם ברצוננו להבין זאת עלינו להאריך מעט בדברים. עלינו להציב את מהלך התפתחות האנושות מנקודת מבט מסוימת ביותר. עשינו זאת לעתים קרובות, ואולם היום ברצוננו לעשות זאת שוב מנקודת מבט שונה.

לעתים קרובות הסתכלנו לאחור על הזמנים שקדמו למבול האטלנטי הגדול, שבהם חיו אבותינו – כלומר נפשותינו שלנו – בגופי אבותינו ביבשת האטלנטית הקדומה שבין אירופה, אפריקה ואמריקה. עוד הסתכלנו על תקופה קדומה יותר, שציינו כתקופה הלמורית, בה עמדו הנפשות המתגשמות בהווה בשלב קיום נמוך בהרבה מזה שבו הן עומדות כיום. לתקופה זו נבקש לחזור היום. ברצוננו לומר קודם כל: האדם הגיע לשלב הנוכחי שלו – שלב חיי התחושה, חיי הרצון והאינטליגנציה, לכל צורתו הנוכחית – הודות לעובדה שבקיום האדמה נטלו חלק אותן ישויות רוחיות העומדות מעל לאדם ביקום. תיארנו לעתים קרובות את הישויות הרוחיות שנטלו חלק בכך; דיברנו על הרוחות הקרויות כתרים, רוחות החכמה, רוחות התנועה, הצורה, האישיות וכן הלאה.

אלה הם אמני הבניה הגדולים של הקיום, אותן ישויות אשר קידמו את המין האנושי שלנו צעד אחר צעד עד לנקודה בה אנו נמצאים כיום. עלינו להציב לפנינו באופן מדויק את העובדה שרוחות וישויות נוספות רכשו אחיזה בקיום האדמה, ישויות השונות מאלו שקידמו את התפתחות האדם. בדרך מסוימת תפסו אחיזה באדמה ישויות העוינות את הכוחות הרוחיים המתקדמים. ולגבי כל אחת מהתקופות הללו – לתקופה הלמורית כמו גם לתקופה האטלנטית ולתקופה הפוסט-אטלנטית שבה אנו חיים – ביכולתנו לקבוע אילו ישויות רוחיות הניחו כביכול את המכשולים, אילו ישויות רוחיות הופיעו כאויבותיהן של הישויות המבקשות רק לקדם את האנושות.

בתקופה הלמורית, התקופה הראשונה שתעסיק אותנו היום, רכשו אחיזה בהתפתחות האנושית הישויות הלוציפריות. הן הציבו עצמן, בהקשר מסוים, כעוינות לאותם כוחות שביקשו אז רק לקדם את בני האדם. בתקופה האטלנטית הציבו עצמן באורח עוין לכוחות המתקדמים אותן רוחות שאנו מציינים כרוחות אהרימן או מפיסטופלס. רוחות אהרימניות, מפיסטופליות, הן אלו שנקראו בהשקפה של ימי הביניים – אם מתייחסים במדויק לכינויים – רוחות השטן, ואשר אין לבלבל בינן לבין לוציפר. בתקופתנו-אנו מופיעות בהדרגה ישויות נוספות כמכשול בדרך ההתקדמות, עליהן נדבר מאוחר יותר. תחילה נשאל מה עשו הישויות הלוציפריות הללו בתקופה הלמורית הקדומה. זאת אנו מבקשים לתפוס היום מנקודת מבט מסוימת מאד. היכן רכשו הישויות הלוציפריות את אחיזתן בתקופה הלמורית הקדומה? תבינו בצורה הטובה ביותר במה מדובר כאן, אם תעיפו מבט נוסף על האופן שבו התפתח האדם.

אתם יודעים כיצד התפתח האדם על שבתאי הקדום, כאשר הכתרים יצקו את הסובסטנציה העצמית שלהם ובכך הונח היסוד הראשוני לגוף הפיסי האנושי. אנו יודעים שלאחר מכן הטביעו בו רוחות החכמה על השמש את הגוף האתרי או גוף החיים, ועל הירח הקדום הטביעו בו רוחות התנועה את הגוף האסטרלי. כעת היה על רוחות הצורה להעניק לאדם על האדמה את ה"אני", כדי שבכוח העובדה שהוא נבדל מסביבתו יוכל להפוך בדרך מסוימת לישות עצמאית. אך לו היה האדם הופך באמצעות רוחות הצורה לישות עצמאית ביחס לעולם החיצוני, ביחס למה שמקיף אותו על האדמה, לא היה הופך לעולם באמצעות אותן רוחות הצורה לישות עצמאית ביחס אליהן עצמן; הוא היה נשאר תלוי בהן, הוא היה מונחה ומונהג בחוטים היוצאים מהן. על מנת שדבר זה לא יקרה, היתה זו אפילו בהקשר מסוים פעולה מיטיבה, שבתקופה הלמורית התייצבו הישויות הלוציפריות כנגד רוחות הצורה. הישויות הלוציפריות הללו העניקו לאדם את העולם החיצוני מתוך חירותו. כמובן שבכך הן נתנו לאדם גם את אפשרות הרוע, את אפשרות הנפילה לתאוות ולתשוקות החושניות.

במה נאחזו למעשה הרוחות הלוציפריות? הן נאחזו בדבר האחרון שניתן לאדם – בגוף האסטרלי, שהיה אז במובן מסוים היסוד הפנימי ביותר באדם. בתוכו הן נאחזו והתיישבו. לולא התיישבו הישויות הלוציפריות בגוף האסטרלי, היו רוכשות בו אחיזה רוחות הצורה בלבד. הללו היו מטביעות בו את אותם כוחות המעניקים לאדם את הפיסיונומיה האנושית, הכוחות ההופכים אותו לבן-דמותם של האלים, של רוחות הצורה. כל זה היה אמנם מתרחש עם האדם – אך הוא היה נשאר תלוי ברוחות הצורה לכל תקופות חייו, לנצח נצחים.

כעת התגנבו, כביכול, הישויות הלוציפריות אל הגוף האסטרלי, וכך פעלו עתה בגוף האסטרלי שני סוגי ישויות: הישויות המקדמות את האדם והישויות המעכבות אותו בשאיפה להתקדמות חסרת המעצורים, אולם בתמורה לכך הופכות את עצמאותו לאיתנה באופן פנימי. לולא הגיעו הישויות הלוציפריות היה האדם נשאר בתמימותו ובטהרתו בגופו הפיסי. לא היו מופיעות בו כל תשוקות שהיו גורמות לו להשתוקק לדברים שביכולתו למצוא רק על האדמה. הישויות הלוציפריות עיבו והנמיכו, כביכול, את התשוקות, הדחפים והתאוות. לולא הופעתן של הישויות הלוציפריות היה האדם נשאר במצב כזה, שהיה מסתכל תמיד מעלה על מולדתו, על ממלכות הרוח שמהן ירד. הוא לא היה מגלה כל עניין במה שמקיף אותו על האדמה, וכל אינטרס ברשמים הארציים היה בלתי אפשרי בעבורו. הוא הגיע לאינטרס זה, לתאווה זו לרשמים הארציים, רק הודות לרוחות הלוציפריות. הן אלו שדחפו אותו לספירה הארצית בכך שחדרו למרכיב הפנימי ביותר שלו, לגוף האסטרלי. כיצד אירע איפוא, שבאותו זמן לא נפל האדם לחלוטין מרשותן של רוחות הצורה, או בכלל מממלכות הרוח הגבוהות? כיצד אירע שהאדם לא נפל לגמרי לעולם החושני באינטרס שלו ובתאוותו?

הסיבה לכך היא שהרוחות המקדמות את האדם נקטו באמצעי הנגד שלהן, כאשר החדירו את הישות האנושית בדבר-מה אשר אלמלא כן לא התקיים בה: הן החדירו אותה במחלה, בסבל ובכאב. זהו משקל-הנגד ההכרחי כנגד מעשיהן של הרוחות הלוציפריות.

הרוחות הלוציפריות העניקו לאדם את התאוות החושניות; הישויות הגבוהות נקטו באמצעי הנגד במובן זה שמעתה לא יכול היה האדם ליפול לעולם החושים הזה בלא תנאי – כאשר קבעו כתוצאת התאוות החושניות והאינטרסים החושניים את המחלה והסבל, כך שבעולם יש בדיוק אותה מידה של סבל וכאב כמו האינטרס בעולם הפיסי, בעולם החושני בלבד. שני הדברים שומרים על שיווי המשקל ביניהם; אף אחד מהם לא קיים בעולם בכמות העולה על משנהו: במידה שקיימות תאוות חושניות, במידה שקיימות תשוקות חושניות, באותה מידה יש מחלה וכאב. זו היתה השפעת הגומלין של הרוחות הלוציפריות ורוחות הצורה בעידן הלמורי. לולא הגיעו הרוחות הלוציפריות לא היה האדם יורד כה מוקדם אל הספירה הארצית. תשוקתו ותאוותו לעולם החושני גרמו לכך שהוא פקח את עיניו מוקדם יותר ויכול היה לראות מוקדם יותר את כל היקף הקיום החושני. לו היה מהלך העניינים מתנהל כסדרו בהתאם לכוונתן של הישויות המתקדמות, היה האדם רואה את העולם שסביבו רק מאמצע העידן האטלנטי – אך היה רואה אותו אז באופן רוחי ולא כפי שהוא רואה אותו היום; הוא היה רואה אותו אז באורח כזה שכל העולם הזה היה מהווה בשבילו רושם של ישויות רוחיות. עקב הקדמת ירידתו של האדם לספירה הארצית, עקב העובדה שהאינטרסים והתאוות הארציים נדחפו מטה, התרחש הדבר אחרת מכפי שהיה מתרחש באמצע העידן האטלנטי.

באופן זה התערבבו הרוחות האהרימניות – הרוחות שניתן לציינן גם כרוחות מפיסטופליות – עם מה שיכול היה האדם לראות ולתפוס. עקב כך נפל האדם לטעות, למה שניתן לכנות לראשונה החטא המודע. מאמצע התקופה האטלנטית ואילך השפיע איפוא על האדם מחנה הרוחות האהרימניות. להיכן הסיטו הרוחות האהרימניות את האדם? הן הסיטו אותו לראות את המצוי בסביבתו כחומרי, כמטריאלי, ולא לראות מבעד ליסוד החומרי הזה את הבסיס האמיתי לחומריות, את הרוחי. אילו היה האדם רואה בכל אבן, בכל צמח ובכל חיה את הרוחי, לא היה נופל לעולם לטעות, ועמה לרוע; לו פעלו עליו רק הרוחות המתקדמות, היה נשאר מוגן בפני האשליה שאליה הוא נופל תמיד בהסתמכו על עדויות עולם החושים בלבד.

מה עשו הישויות הרוחיות המבקשות לשמור את האדם בהתקדמותו, כנגד הפיתוי הזה, כנגד הטעות והאשליה שמתוך היסוד החושני? הן פעלו בזאת שמעתה ואילך מסוגל היה האדם, לראשונה בהצדקה מלאה, לרכוש שוב מתוך עולם החושים את האפשרות להתעלות מעבר לטעות, לחטא ולרוע – כלומר, הן העניקו לאדם את האפשרות לשאת ולהגשים את הקארמה שלו. כמובן שהדבר הגיע בצורה איטית ומדורגת, אך כאן נעוצים הכוחות שבעטיים התרחש הדבר. אם הישויות שצריכות היו לאזן את פיתוי הישויות הלוציפריות הביאו איפוא לעולם את הסבל והכאב – ואף את המוות הקשור איתם – הרי שהישויות שהיו צריכות לתקן את מה שזרם מהטעות על אודות עולם החושים, העניקו לאדם את האפשרות להתגבר באמצעות הקארמה שלו על כל טעות, לטשטש כל רוע שהוא הקיים בעולם. שכן מה היה קורה לו היה האדם נופל רק לרוע ולטעות? הוא היה הופך אז, כביכול, מאוחד עם הטעות והיה זה עבורו בלתי אפשרי להתקדם; משום שעם כל טעות, עם כל שקר, עם כל אשליה, אנו מטילים מכשול בדרך התקדמותנו. אנו היינו נסוגים בהתקדמותנו ככל שהיינו מטילים מכשולים בדרכנו באמצעות טעות וחטא – כלומר: לולא היינו מסוגלים לתקן את החטא והטעות, לא היינו מסוגלים להגיע באמת למטרת האדם. היה זה בלתי אפשרי להגיע למטרה האנושית לולא פעלו כוחות הנגד, כוחות הקארמה. תארו לעצמכם שאתם חוטאים בחוסר צדק כלשהו במהלך-חיים מסוים. חוסר הצדק שעשיתם, אם הוא נותר בצורה זו בחייכם, משמעותו אינה פחותה מזו שאיבדתם את צעד ההתקדמות שהייתם מתקדמים בו לולא ביצעתם את חוסר-הצדק הזה. בכל חוסר-צדק הייתם מאבדים צעד אחד, וכנגד זאת הייתם עושים מספר צעדים לאחור. לולא ניתנה לאדם האפשרות להתעלות מעבר לטעות, היה חייב לבסוף לשקוע לתוך הטעות. אך כאן נכנס חסד הקארמה. במה מתבטא חסד הקארמה בעבור האדם? האם הקארמה היא דבר-מה שמפניו צריך האדם להתיירא? האם צריך האדם להתחלחל מפניה? לא! הקארמה היא כוח שהאדם צריך להודות עליו לתכנית העולם. שכן הקארמה אומרת לנו: אם ביצעת טעות – האל אינו לועג לך! את מה שזרעת עליך לקצור. טעות זו גורמת לכך שאתה חייב לתקנה; אז תסלק אותה מהקארמה שלך ותוכל שוב להתקדם במעט.

בלא הקארמה היתה התקדמותנו במסלול האנושי בלתי אפשרית. הקארמה מצביעה לנו על החסד הנעוץ בכך שעלינו לתקן כל טעות, בכך שכל מה שעשינו בכיוון לאחור חייב להיות מושמד. הקארמה הופיעה איפוא כתוצאת מעשיו של אהרימן.

וכעת נתקדם הלאה. אנו הולכים בתקופתנו לקראת הזמן שבו קרבות ישויות נוספות לאדם, ישויות שיכנסו יותר ויותר אל התפתחות האנושות בעתיד העומד לפנינו. בדיוק כפי שהרוחות הלוציפריות התערבו בנו בתקופה הלמורית והרוחות האהרימניות בתקופה האטלנטית, כך יתערבו בהדרגה בתקופתנו ישויות אחרות. הבה נבהיר לעצמנו אילו מין ישויות הן.

על הישויות שנכנסו בתקופה הלמורית אנו יכולים לומר: אלו רכשו אחיזה בגופו האסטרלי של האדם והפנו את העניין שלו ואת דחפיו ותשוקותיו אל הספירה הארצית. כיצד רכשו הישויות הלוציפריות הללו אחיזה באדם במובן מדויק יותר? נוכל להבין זאת רק אם נניח בבסיס הדבר את החלוקה המתוארת בספרי "גוף, נפש, רוח". שם מוצבע על כך שאנו מבחינים באדם קודם כל בגוף הפיסי, לאחר מכן בגוף האתרי או גוף החיים ובגוף האסטרלי, או – כפי שכיניתי אותו שם – גוף התחושה או גוף הנפש.

שלושת המרכיבים הללו הם אלה שניתנו לאדם לפני המסלול הארצי שלו. מה שמכונה שם הגוף הפיסי הוכן על שבתאי הקדום, מה שמכונה הגוף האתרי הוכן על השמש הקדומה ומה מכונה שם גוף הנפש או גוף התחושה הוכן על הירח הקדום. על האדמה נוספה להם בהדרגה נפש התחושה, המהווה למעשה טרנספורמציה בלתי מודעת, עיבוד בלתי מודע של גוף התחושה. לוציפר הטיל עוגן בנפש התחושה; אליה הוא התגנב ובתוכה הוא יושב. בהמשך נוצרה הנפש השכלית באמצעות עיבוד בלתי מודע של הגוף האתרי. על כך מסופר ביתר דיוק בספרון "חינוך הילד". במרכיב שני זה של הנפש האנושית, הנפש השכלית, כלומר בפיסה המעובדת של הגוף האתרי, התיישב אהרימן. הוא נמצא בתוכה ומוביל את האדם לשיפוטים מוטעים על היסוד החומרי, מוביל אותו לטעות, לחטא ולשקר, לכל מה שבא מהנפש השכלית או נפש הרגש. בכל הדברים שבהם מתמסר האדם לאשליה בכל הקשור לשיפוט על החומר, אנו רואים את לחישותיו של אהרימן, לחישותיו של מפיסטופלס. המרכיב השלישי בסדרה הוא נפש התודעה, המהווה עיבוד בלתי מודע של הגוף הפיסי. זכור לכם בוודאי כיצד התרחש העיבוד הזה. לקראת סוף התקופה האטלנטית נכנס הגוף האתרי של הראש לגמרי אל תוך הראש הפיסי ועיצב בהדרגה את הגוף הפיסי באורח זה, שהוא הפך לישות המודעת לעצמה. האדם פועל למעשה גם כיום בעיבוד בלתי מודע זה של הגוף הפיסי, בנפש התודעה. ובתקופה שתבוא עתה יתגנבו לנפש התודעה הזו – ועמה למה שמכונה ה"אני" האנושי, שכן האני מתפתח בנפש התודעה – אותן ישויות רוחיות המכונות אַזוּרָס. האזוּרס יפתחו את הרוע בעצמה אינטנסיבית הרבה יותר מן הכוחות השטניים מהתקופה האטלנטית או הרוחות הלוציפריות של התקופה הלמורית.

את הרוע שהביאו הרוחות הלוציפריות לאדם בו-זמנית עם חסד החירות, תחלצו כולכם מעצמכם במהלך תקופת האדמה. הרוע שהביאו הרוחות האהרימניות מתוקן במהלך החוקיות הקארמתית. אולם על הרוע שמביאים הכוחות האזוּריים לא ניתן לכפר בדרך זו. אם הרוחות הטובות הביאו לאדם כאבים וסבל, מחלה ומוות, כדי שיוכל לעלות בהתפתחותו על אף אפשרות הרוע, אם העניקו הרוחות הטובות את אפשרות הקארמה לנוכח הכוחות האהרימניים כדי לאזן את הטעויות – הרי שכנגד הרוחות האזוּריות לא יהיה זה כה קל במהלך קיום האדמה. שכן הרוחות האזוּריות יגרמו לכך שמה שנתפס על-ידן – וזוהי פנימיותו העמוקה ביותר של האדם, נפש התודעה עם ה"אני" – "אני" האדם יתאחד עם חושניות האדמה. מהאני ייקרעו פיסות פיסות, ובמידה שהרוחות האזוּריות ייתפסו בנפש התודעה, באותה מידה ישאיר האדם פיסות מקיומו על האדמה. מה שנפל לרשותם של הכוחות האזוּריים יֹאבַד באופן בלתי הפיך. האדם אינו צריך ליפול כולו לרשותן, אך פיסות מרוח האדם יינתקו באמצעות הכוחות האזוּריים. הכוחות הללו מבשרים על בואם בתקופתנו באמצעות הרוח השלטת כיום, שנוכל לכנותה הרוח של החיים בחושניות בלבד והשִכחה של כל הישויות הרוחיות האמיתיות ועולמות הרוח. ניתן לומר: כיום הם מדיחים אותו למעין מטריאליזם תיאורטי. אך בהמשך – והדבר נראה יותר ויותר בתשוקות הפראיות של החושניות, היורדות וחודרות עוד ועוד לאדמה – הם יחשיכו את מבטו של האדם ביחס לישויות הרוחיות ולכוחות הרוחיים. האדם לא יידע ולא ירצה לדעת מאומה על עולם-רוח. הוא לא רק ילמד יותר ויותר שהאידיאות המוסריות הגבוהות ביותר של האדם אינן אלא עיצוב גבוה יותר של דחפים חייתיים, הוא לא רק ילמד שהחשיבה האנושית אינה אלא טרנספורמציה של מה שנמצא גם ברשותה של החיה, הוא לא רק ילמד שקשרו של האדם לחיה אינו מתבטא בקרבה צורנית בלבד, אלא שכל ישותו נובעת מהחיה; הוא |י|ח|י|ה| ברצינות, הלכה למעשה, עם השקפה זו.

כיום לא חי עדיין אף אדם עם העקרון שישותו נבעה מן החיה. אולם השקפת העולם הזו תבוא באופן בלתי נמנע, ותוצאתה תהיה שבני אדם בעלי השקפה כזו גם יחיו כמו החיה; הם ישקעו אל הדחפים החייתיים והתשוקות החייתיות בעלמא. ובכמה מן הדברים שאין צורך לאפיינם כאן, הבאים לביטוי, בעיקר בכרך הגדול, כאורגיות פרועות של חושניות חסרת מעצורים, אנו רואים כבר ניצני תופת גרוטסקיים של אותן הרוחות שאנו מכנים הרוחות האזוּריות.

הבה נפנה את המבט פעם נוספת לאחור. אמרנו שהתקיימו רוחות שביקשו לקדם את האדם, אשר העניקו לו את הסבל, הכאב והמוות. בתנ"ך מתואר הדבר בצורה מדויקת: "בעצב תלדי בנים" – המוות הגיע לעולם. זה מה שהטילו על האדם אותם כוחות שעמדו כנגד הכוחות הלוציפריים. מי נתן לאדם את הקארמה, את האפשרות שתהיה בכלל קארמה? רק אם לא תיצמדו בפדנטיות למושגי הזמן הארציים תבינו מה נאמר כאן. עם מושגי הזמן הארציים סבור האדם כי מה שמתרחש במקום כלשהו יש לו השפעה רק על מה שבא לאחר מכן. אך בעולם הרוח פני הדברים הם כאלה, שהשפעותיה של התרחשות מסוימת נראות כבר לפני כן; השפעותיה קיימות איפוא כבר לפניה. מהיכן נובע חסד הקארמה? ממה נבע בהתפתחות אדמתנו מעשה החסד שהעניק את הקארמה? הקארמה לא נבעה משום כוח אחר במכלול התפתחות האדמה אלא מכריסטוס.

גם אם כריסטוס הופיע רק מאוחר יותר, הוא היה נוכח תמיד בספירה הרוחית של האדמה. כבר באורקלים האטלנטיים הקדומים דיבר הכהן-האורקל על רוח השמש, על כריסטוס. הרישים הקדומים בתקופת התרבות ההודית דיברו על וִישְוָה קַארְמָן; זראטוסתרה דיבר בפרס על אָהוּרָה מָצְדָאוּ. הרמס דיבר על אוזיריס, על אותו כוח המאזן באמצעות נצחיותו את כל הטבע. מבָשְֹרו המוקדם של כריסטוס, משה, דיבר על אותו כוח שחי ב"אהיה אשר אהיה". כולם דיברו על כריסטוס. אך היכן ניתן היה למצאו בזמנים הקדומים הללו? רק היכן שהעין הרוחית יכלה להתבונן, בעולם הרוח. בעולם הרוח ניתן היה תמיד למצאו. הוא היה פעיל בעולם הרוח; הוא פעל מתוך עולם הרוח. הוא זה אשר שלח מטה אל בני האדם – עוד בטרם הופיע על האדמה – את אפשרות הקארמה. לאחר מכן הופיע בעצמו על האדמה, ואנו יודעים מה הוא הפך להיות לבני האדם מכוח העובדה שהופיע על האדמה. תיארנו את השפעותיו בספירה הארצית עצמה. תיארנו מה משמעות מאורע גולגתא. תיארנו את השפעותיו גם על אלה שלא היו בהתגשמות בגוף ארצי בזמן התרחשות מסתריית גולגתא, אלה שהיו אז בעולם הרוח. אנו יודעים שברגע בו זרם הדם מן הפצעים על גולגתא הופיעה רוחו של כריסטוס בעולם התחתון, ואמרנו: הוא נכנס אז לעולם הרוח כולו כמעין הארה, כמעין זוהר. בקצרה, אמרנו שהופעתו של כריסטוס על האדמה היתה מגדר המאורע החשוב ביותר, גם בעבור העולם שבו חי האדם בין מוות ללידה מחדש.

ההשפעה היוצאת מכריסטוס היא השפעה ריאלית לחלוטין. עלינו רק לשאול את עצמנו מה היה קורה עם האדמה לולא הופיע כריסטוס. דווקא בתמונת-הנגד של אדמה נטולת כריסטוס נוכל להעריך את מלוא משמעותו של מאורע כריסטוס. הבה נניח שכריסטוס לא היה מופיע ומאורע גולגתא לא היה מתרחש בזמן בו הופיע כריסטוס.

לפני הופעתו של כריסטוס היו בעולם הרוח נפשות בני האדם המתקדמים, שסיגלו לעצמם את העניין העמוק ביותר בחיים הארציים, במצב שבו התאימה להם האימרה היוונית: מוטב להיות קבצן בעולם העליון מאשר מלך בממלכת הצללים. שכן לפני מאורע גולגתא חשו עצמן הנפשות בעולם הרוח בודדות ובסביבה חשוכה. עולם הרוח לא היה אז שקוף בבהירותו המלאה לאלה שהגיעו אליו דרך שער המוות. כל אחד הרגיש עצמו בודד, נסוג לתוך עצמו, כאילו הוקמה חומה בן אדם למשנהו. דבר זה היה הולך ומתחזק. בני האדם היו מתקשים ב"אני" שלהם; הם היו נסוגים לגמרי לתוך עצמם; אף אחד לא היה מוצא את הגשר לאחר. בני האדם היו חוזרים שוב להתגשמות, וגם אם לפני כן היה האגואיזם גדול מאד, הרי שעתה היה הולך ומתעצם עם כל התגשמות חדשה. כל הקיום הארצי היה הופך לגבי האדם יותר ויותר לאגואיזם משמִים. לא היה כל סיכוי שתיווצר בהיקף האדמה אחווה, הרמוניה פנימית של הנפשות; שכן עם כל מעבר דרך ממלכת הרוח היו נוצקות השפעות חזקות יותר של האגו. כל זה היה קורה עם אדמה נטולת-כריסטוס. העובדה שהאדם מצא את דרכו שוב מנפש לנפש, העובדה שהוא רכש את האפשרות לצקת את כוח האחווה הגדול על האנושות כולה, מתקיימת הודות לכך שכריסטוס הופיע, הודות להתרחשות מאורע גולגתא. כריסטוס הופיע כאותו כוח שאִפשר לבני האדם לנצל את הקיום הארצי בדרך המתאימה, קרי, לעצב את הקארמה בדרך המתאימה. שכן הקארמה היתה חייבת לפעול על האדמה. העובדה שהאדם מוצא את הכוח לתקן בקיום הארצי-פיסי את הקארמה שלו באורח המתאים, העובדה שהוא קיבל את האפשרות להגיע להתפתחות מתקדמת, מתקיימת בזכות השפעתו של מאורע כריסטוס, בזכות נוכחותו של כריסטוס בספירת האדמה.

אנו רואים איפוא כיצד פעלו יחד במהלך התפתחות האנושות הכוחות והישויות השונים ביותר. אנו רואים עתה בבהירות את מה שלפני כן יכולנו רק להצביע עליו באופן כללי: לולא הופיע כריסטוס על האדמה היה האדם שוקע אל תוך טעותו, משום שהיה הולך ומתקשה; הוא היה הופך כביכול לכדור סגור בתוך עצמו, שלא היה יודע מאומה על ישויות אחרות; הוא היה סגור לחלוטין בתוך עצמו. לכאן הובילו הטעות והחטא של בני האדם. כריסטוס הוא איפוא מנהיג האור, המוביל אל מחוץ לטעות ולחטא; הודות לו מסוגל האדם למצוא את הדרך למעלה.

וכעת נשאל: מה איבד האדם כאשר ירד מעולם הרוח והסתבך, תחת השפעת לוציפר, בתשוקות ובתאוות, ואחר כך תחת השפעתו של אהרימן הסתבך בטעות, באשליה ובשקר בכל הקשור לעולם הארצי? הוא איבד את המבט הישיר לעולם הרוח, את ההבנה לעולם הרוח. מה השיג איפוא האדם מחדש? הוא אמור להשיג את ההבנה המלאה לעולם הרוח. מעשהו של כריסטוס יכול להיתפס בידי האדם, כישות המודעת לעצמה, רק כשהוא מגיע להבנה מלאה של משמעות כריסטוס. כמובן שכוח-כריסטוס קיים. כוח-כריסטוס לא הובא לאדמה בידי האדם; כוח-כריסטוס הגיע לאדמה באמצעות כריסטוס. באמצעות כריסטוס נכנסה אפשרות הקארמה אל האנושות. אך כעת על האדם להכיר – כישות בעלת תודעה עצמית – את ישותו של כריסטוס ואת הקשר שלה עם העולם כולו. רק בכך הוא יכול לפעול באמת כ"אני". שכן מה עושה האדם כאשר – לאחר שכריסטוס היה כאן – הוא אומר לעצמו "ברצוני לקחת חלק עם רוחי במעשהו של כריסטוס", במקום לצפות שכוחו יפעל עליו רק באורח בלתי מודע באמרו "אני מסתפק בכך שכריסטוס קיים; הוא כבר יושיע אותי וידאג לכך שאתקדם!" מה עושה אדם בכך?

הבה נזכור שעקב העובדה שהרוחות הלוציפריות התגנבו לגוף האסטרלי האנושי ירד האדם לעולם החושים – ויכול היה עקב זאת ליפול לרוע – ואולם הוא רכש גם את אפשרות החירות שמתוך תודעה עצמית. לוציפר נמצא בישות האדם; הוא משך את האדם כביכול מטה אל האדמה וסיבך אותו בקיום הארצי כאשר כיוון את התאוות והתשוקות, שהיו בגוף האסטרלי, לכיוון האדמה, וכך יכול היה אחר כך גם אהרימן לתפוס אחיזה בגוף האתרי, בנפש השכלית. כעת הופיע כריסטוס, ועמו אותו כוח המסוגל לשאת את האדם שוב מעלה אל עולם הרוח. אך כעת יכול האדם, אם רצונו בכך, להכיר את כריסטוס! כעת הוא יכול לקבץ את כל החכמה כדי להכיר את כריסטוס. מה הוא עושה בכך? הוא עושה דבר עצום! כשהאדם מכיר את כריסטוס, כשהוא נכנס באמת לחכמה שתאפשר לו לראות מהו כריסטוס, הוא מושיע את עצמו ואת הישויות הלוציפריות באמצעות הכרת כריסטוס. לו היה האדם אומר לעצמו רק: אני מסתפק בכך שכריסטוס קיים; אניח לעצמי שיושיעו אותי באופן בלתי מודע! – אזי לא היה האדם תורם דבר לישועתן של הישויות הלוציפריות. הישויות הלוציפריות הללו, שהביאו לאדם את החירות, נתנו לו גם את האפשרות לנצל חירות זו בדרך חופשית כדי לראות ולהבין את כריסטוס. אז ייצרפו וייטהרו באש הכריסטיאניות גם הרוחות הלוציפריות, ומה שנגרם כחטא בידי הרוחות הלוציפריות על האדמה ישתנה מחטא למעשה של חסד. החירות הושגה, אולם היא תילקח בתור מעשה של חסד אל הספירות הרוחיות. העובדה שהאדם מסוגל לזאת, העובדה שהוא יכול להכיר את כריסטוס, העובדה שלוציפר יקום לתחיה בדמות חדשה ויוכל להתאחד עם כריסטוס כרוח הקודש, העובדה שכריסטוס עצמו דיבר באורח נבואי לאלה שהיו עמו כאשר אמר: אתם תוכלו להיות מוארים עם הרוח החדשה, עם רוח הקודש! – קשורה לכך שרוח הקודש הזו אינה אלא זו שבאמצעותה ניתן לתפוס גם מה שכריסטוס עשה הלכה למעשה. כריסטוס לא ביקש לפעול גרידא; הוא שאף גם להיות נתפס, להיות מובן. לכן גם זה חלק מהכריסטיאניות, שהרוח המעניקה את השראתה לבני האדם, רוח הקודש, תישלח לבני האדם.

חג השבועות קשור במובן הרוחי לפסחא ואין להפרידו ממנו. רוח הקודש הזו אינה אלא רוחו של לוציפר שקמה מחדש בזוהר טהור ובוהק יותר, הרוח של העצמאות, של ההארה מלאת החכמה. כריסטוס עצמו ניבא שרוח זו תופיע לבני האדם אחריו ותמשיך לפעול במובנו-הוא. ומה ימשיך לפעול במובנו של כריסטוס? אם הוא יובן, ימשיך לפעול במובנו הזרם העולמי של מדע הרוח, המהווה את חכמת הרוח, אותה חכמה המעלה למודעות המלאה את הקיים בכריסטיאניות ואשר אלמלא כן היה נשאר בלתי מודע.

לוציפר השב לתחיה, שהפך ללוציפר הטוב, נושא קדימה את לפיד כריסטוס. הוא נושא את כריסטוס עצמו. הוא נושא האור – וכריסטוס הוא האור. לוציפר, כפירוש שמו, הוא נושא האור. תנועת מדע הרוח צריכה להיות כזו שניתן להבינה בכפוף לו. אלה שתפסו כי התקדמות האנושות תלויה בתפיסת האירוע הגדול של גולגתא, הם אלה שמתאחדים כמייסטרים של החכמה ושל הרמוניית התחושות במועצה המנהיגה הגדולה של האנושות. וכפי שריחפו-מטה פעם לשונות האש כסימבול קוסמי חי על חבורת התלמידים, כך שולטת רוח הקודש ששלח כריסטוס עצמו כאור מעל למועצה של השנים-עשר. השלושה-עשר הוא מנהיג המועצה של השנים-עשר. רוח הקודש היא המורה הגדולה של אלה שאנו מכנים המייסטרים של החכמה ושל הרמוניית התחושות. הם אלה שדרכם זורמים קולה וחכמתה אל האנושות בזרם זה או אחר על האדמה. מה שיינשא באמצעות תנועת מדע הרוח כאוצרות חכמה שבעזרתם יבינו את העולם ואת הרוחות שבו, זורם באמצעות רוח הקודש אל המועצה של השנים-עשר, וזהו, בסופו של דבר, מה שיביא את האנושות בהדרגה להבנה – מתוך מודעות עצמית חופשית – של כריסטוס ומאורע גולגתא. מדע הרוח יביא להבנה שכריסטוס שלח את הרוח אל העולם, כך שהכריסטיאניות האמיתית נעוצה בעבודה במדע הרוח. דבר זה ילך ויתבהר לבני האדם. אז יבינו שבמדע הרוח מצוי דבר-מה המהווה אוצר חיים פוזיטיבי. במדע הרוח יקבלו האנשים את זאת, שייעשו בהדרגה מודעים לכריסטוס בתור הרוח המאירה את העולם. כתוצאה מכך יתקדמו בני האדם כאן על כדור הארץ, בעולם הפיסי, בהקשר מוסרי, בהקשר של הרצון ובהקשר אינטלקטואלי. העולם יהפוך להיות יותר ויותר רוחי באמצעות החיים הפיסיים. בני האדם ייעשו טובים, חזקים וחכמים יותר, יראו עמוק יותר ויותר את היסודות והמקורות העמוקים של הקיום וישאפו להיכנס אליהם. הם ייקחו איתם לתוך החיים העל-חושיים את הפירות שרכשו כאן בחיי החושים הללו, ויביאו אותם שוב מתוך החיים העל-חושיים בהתגשמות חדשה.

בדרך זו תלך ותהפוך האדמה לביטוי של רוחה, לביטוי של רוח כריסטוס. מדע הרוח יובן בהדרגה מתוך בסיס העולם. הבריות יבינו שהוא מהווה כוח פוזיטיבי ריאלי. כיום מתקרבת האנושות בנקודות שונות לכך שתאבד לחלוטין את הרוח. רק לאחרונה נאמר בהרצאה פומבית כי בני האדם סובלים כיום מהפחד מפני התורשה. הפחד מהנטל התורשתי הוא ספח כה אופייני של תקופתנו המטריאליסטית. בני האדם מתמסרים לאשליה: עלי להימנע מהפחד הזה! אולם אין זה מספיק בשום פנים. אדם המגלה חוסר איכפתיות כלפי עולם הרוח, אדם שלא מזרים לנפשו מה שעשוי לזרום מתנועת מדע הרוח, כפוף למה שמגיע מקו התורשה הפיסית. אך ורק בכך שיחדיר את עצמו במה שיכול להגיע אליו מן הזרם הרוחני של מדע הרוח, הוא נעשה שליט על מה שזורם מקו התורשה, הופך אותה לבלתי משמעותית ומנצח את מה שמופיע לפני האדם בעולם החיצון בידי כוחות מעכבים. לא בכך שיתפלסף ויתווכח, לא בכך שיאמר "קיימת רוח" – לא בכך יגיע האדם לשליטה על היסוד החושני, אלא בכך שיחדיר עצמו ברוח הזו, שיקלוט אותה באמת לתוכו, שיהיה לו באמת הרצון ללמוד להכירה על כל פרטיה. אז יהיה האדם בריא יותר בעולם הפיסי באמצעות מדע הרוח. שכן מדע הרוח יהפוך בעצמו להיות מַרְפֵּא שיביא את בני האדם להיות יפים ובריאים בעולם הפיסי.

כוחו הריאלי של מדע הרוח עשוי להתברר לנו עוד ביתר בהירות, כשאנו מפנים את המבט אל מה שקורה לאדם בעוברו את סף המוות. דבר זה כמעט שאין מבינים כיום. אדם סבור: לשם מה עלי לדאוג מה יקרה בעולם הרוח? כשאמות הרי אכנס בלאו הכי לעולם הרוח, ואז כבר אראה ואשמע מה קיים שם! תוכלו לשמוע באינספור וריאציות את הדרך הנוחה הזו: "אה, מה יש לי לדאוג לפני מותי בנוגע לרוח! בלאו הכי אראה מה קיים שם; השאלה אם אעסיק עצמי כאן בעולם הרוח, לא תוכל לשנות במאומה את יחסי אליו". אולם אין זה כך. מה שיקרה הוא שהאדם לא יוכל להבחין הרבה ממה שתואר בספרי "גוף, נפש, רוח" על עולמות הרוח. שכן רק העובדה שאדם קושר כאן בעולם הפיסי את רוחו ונפשו עם עולם הרוח, רק היא מאפשרת לו לראות שם, כשהוא מכין עצמו לכך כאן. עולם הרוח קיים, אך את האפשרות לראות בו עליכם לרכוש לעצמכם כאן על האדמה, שאלמלא כן תהיו עיוורים בעולם הרוח. מדע הרוח הוא הכוח הנותן לכם לראשונה את האפשרות להיכנס בכלל במודעות לעולם הרוח. לולא הופיע כריסטוס בעולם הפיסי, היה האדם שוקע בעולם זה ולא יכול היה להיכנס לעולם הרוח. באמצעות כריסטוס הוא הועלה לעולם הרוח באופן זה, שהוא מודע בעולם הזה ויכול לראות בתוכו. הדבר תלוי בכך שיידע לקשור עצמו עם מה ששלח כריסטוס עם הרוח; אחרת הוא נמצא בחוסר מודעות.

האדם חייב לרכוש לעצמו את האלמוות שלו, משום שאלמוות שאין מודעים לו אינו מהווה עדיין אלמוות. |מ|י|י|ס|ט|ר| א|ק|ה|א|ר|ט אמר על כך את המילים היפות: מה בצע לו לאדם להיות מלך אם אינו יודע זאת? בכך התכוון לומר: מה בצע לאדם בכל עולמות הרוח, אם אינו יודע על קיומם? רק בעולם הפיסי תוכלו לסגל לעצמכם את כושרות הראיה לעולם הרוח. את זאת חייבים לשים אל לבם אלה השואלים: מדוע בכלל יורד האדם אל העולם הפיסי? האדם יורד כדי שיוכל להפוך כאן לרואה של עולם הרוח. הוא היה נשאר עיוור לעולם הרוח לולא ירד מטה וסיגל לעצמו את הישות המודעת לעצמה שבעזרתה יוכל לחזור לעולם הרוח, כאשר עולם זה נמצא בנפשו, מלא אור.

מדע הרוח אינו השקפת עולם גרידא, אלא גורם שבלעדיו לא יכול האדם, בחלק בן-האלמוות שלו, לדעת דבר על העולמות בני האלמוות. מדע הרוח הוא כוח ריאלי הזורם אל הנפש כמציאות. וכשאתם יושבים כאן ועוסקים במדע הרוח אינכם רק לומדים משהו, אלא צומחים וגדלים להיותכם למה שאלמלא כן לא הייתם. זהו ההבדל בין מדע הרוח להשקפות עולם אחרות. כל השקפות העולם האחרות נוגעות בידע – האנתרופוסופיה עוסקת במהות האדם.

כשמסכמים את הדברים בדרך הנכונה ניתן לומר: בדיוק בהארה זו מופיעים כריסטוס, הרוח והמדע כולו בקשר פנימי מהותי. לנוכח הקשר הזה נעלם כל מה שעשוי להיאמר כיום באורח שטחי, כאילו הכיוון המערבי פועל כמתנגד לכיוון המזרחי באוקולטיזם. לא ניתן לומר זאת בשום פנים. לא קיימים שני אוקולטיזמים; קיים רק אוקולטיזם אחד, ואין כל ניגוד בין מדע הרוח המערבי לזה המזרחי. קיימת רק אמת |א|ח|ת|.| וכאשר שואלים אותנו: אם אמנם האוקול-טיזם המזרחי והאוקולטיזם המערבי חד הם, מדוע באוקולטיזם המזרחי אין מכירים בכריסטוס? יש לתת את התשובה, שלא עלינו מוטל לענות על כך. לא עלינו מוטלת החובה לספק תשובה על כך, משום שאנו מכירים במלוא ערכו של האוקולטיזם המזרחי. שואלים אותנו: האם אנו מכירים במה שהאוקולטיזם המזרחי אומר על בראהמה ועל בודהא? כן, אנו מכירים בכך. אנו מבינים כשנאמר לנו שבדרך זו או אחרת התעלה בודהא לגבהים שלו. איננו שוללים אף אחת מאמיתות המזרח. אנו עומדים לחלוטין על קרקע ההכרה במכלול האמיתות המזרחיות, עד כמה שהן פוזיטיביות. אך האם דבר זה אמור להפריע לנו להכיר גם במה שנובע מהן? לעולם לא! אנו מכירים במה שהאוקולטיזם המזרחי אומר, אך הדבר אינו מפריע לנו להכיר יחד עם זאת גם במה שקיים כאמיתות מערביות. כאשר מסופר לנו שזוהי דרך תפיסה מזרחית נמוכה יותר לטעון שבודהא התדרדר להנאת-יתר של אכילת בשר חזיר – כפי שטוענים האדונים המשכילים – ואנו אומרים שדבר זה יש לו משמעות עמוקה יותר, משמעות זו, שבודהא העניק לאלה שהיו סביבו חכמה אזוטרית בכמות רבה מדי, ובמילוי-יתר זה היה מדובר במעין קארמה, אנו מודים בכך. אנו אומרים: מובן מאליו שמאחורי הדברים נעוצות האמיתות האזוטריות העמוקות יותר, שבהן אתם, האזוטריקנים של המזרח, מחזיקים. אך כשאומרים לנו אז שאיש אינו יכול לתפוס שיוחנן קיבל את האפוקליפסה בהשפעת ברק ורעם בפטמוס, אנו אומרים: כל אדם היודע מה כוונת הדברים, יודע כי זוהי אמת. איננו מכחישים את הדבר האחד, אך לא נוכל להסכים שיכחישו שהדבר השני נכון גם הוא. לא עולה בדעתנו לטעון דבר-מה כנגד האמירה שגופו האסטרלי של בודהא נשמר והתגשם מאוחר יותר בשאנקארה-קאריה. אך הדבר אינו מפריע לנו ללמוד שגופו האסטרלי של ישוע מנצרת נשמר והופיע בצורות שונות במספר מסוים של השתקפויות שפעלו אחר כך במובנה של הנצרות, בדמויות כמו פרנציסקוס מאסיזי או אליזבט מתורינגן. איננו מכחישים אף אחת מאמיתות האזוטריקה המזרחית; אנו מכחישים לכל היותר את מה שהיא שוללת מהאזוטריקה המערבית. כאשר שואלים אותנו איפוא: מדוע מכחישים דבר מסוים? מדוע קיימת התנגדות? לא עלינו מוטל לענות על כך. היה עלינו לענות על כך לו היתה התנגדות כלשהי בתוכנו. אך אין בקרבנו כל התנגדות! חובת המענה מוטלת על אלה המכחישים דבר כלשהו ולא על אלה המודים בנכונותו.

דבר זה הוא מובן מאליו. ומנקודת מבט זו תוכלו להכניס לנפשותיכם בשבועות הבאים את הקשר בין מדע הרוח למאורע גולגתא, ולהעלות לספירה גבוהה יותר את כל העיסוק והשיחות שבתנועה העולמית של מדע הרוח, בכך שתהוו את הנהגתה של אותה אינספירציה, אותו כוח, שכריסטוס קרא לו הרוח.

כך אנו רואים כיצד פועלים יחדיו כוחות בעולם, כיצד כל דבר השואף לכאורה להתנגד להתקדמות האנושות, מצביע על דבר טוב העומד מאחוריו. אנו רואים גם שבעידן הפוסט-אטלנטי, מתקופה לתקופה, עולה מחדש הרוח ששחררה את האדם בדמות חדשה – נושא האור, המנהיג לוציפר, ימצא את ישועתו. שכן כל מה שקיים בתכנית הקוסמית הינו טוב, והרוע מגיע לעמדתו רק לזמן מסוים. לכן רק מי שמבלבל בין הזמני לנצחי מאמין בנצחיותו של הרוע, ומי שאינו מתעלה מן הזמני לנצחי לא יבין לעולם את הרוע.