מעגל הצבעים של רודולף שטיינר
מאת: דניאל זהבי
פורסם בגליון מחקרים מספר 1, גליון אדם עולם 48 – 2017
בספר הטבע של הצבע[1] מובאות שלוש ההרצאות של רודולף שטיינר שבהן הוא בונה בצורה נפלאה את מעגל הצבעים הייחודי לו – פרי תוצאות מחקריו בתחומים העל-חושיים. במאמר שלפניכם אעשה ניסיון לכתוב אודות מעגל צבעים זה, העולה מתוך החוויה הרגשית שמתאר רודולף שטיינר, ושרק לאחר הפנמתו הוא נחקר במישור החשיבה. הייתי ממליץ להתמודד עם הטקסט של רודולף שטיינר עצמו, ולו רק כדי לחוות את יופיו של המחקר. כאן אעלה בצורה "יבשה" במעט מעגל צבעים זה. על-מנת "להרטיבו" בחום הנפש, יש להרשות לנפשכם לטבול בדברי רודולף שטיינר ולחוות את ההיצגים שהוא מציב. בהמשך אנסה להביא את תוצאות מחקריי בנוגע להיצגים של חלק מהצבעים ששטיינר לא דיבר אודותיהם.
שטיינר מפריד את הצבעים לשתי קבוצות: האחת היא צבעי הדימוי, שהם פסיביים ומשקפים מציאות מסוימת כתמונה. השנייה היא צבעי הזוהר האקטיביים, הזוהרים כמציאות מסוימת.
"צבעי צל" הוא כינוי נוסף לצבעי הדימוי, במובן שדרכם ניתן להכיר חלק מהתכונות של המציאות המטילה את הצל, ואולם הם לא אותה מציאות, אלא רק הדימוי שלה. כדי להבין את מעגל הצבעים של שטיינר יש להכיר את הממלכות השונות (דומם, צומח, חי ואדם או בהתאמה: חסר-חיים, חיים, נפש ורוח). להרחבה ראו ספרו של רודולף שטיינר, גוף נפש רוח.[2]
צבעי הדימוי
הצבע הירוק – הדימוי חסר-החיים של החיים. ניתן גם לומר שהיכן שהכוחות המעצבים (האתריים) פועלים על חסר-החיים בכדי לעצבו, יופיע תמיד הירוק (כל עוד אין חדירה של הנפש – הגוף האסטרלי – לתוך הגוף האתרי-פיזי). מכאן שהירוק הפיגמנטי (חסר-החיים), המופיע בעולם הצומח, מתאים להגדרה זו. כדוגמה ליכולת לתת להיצג שכזה לפעול על עצמנו באינטנסיביות, אנו יכולים להפוך את המגע השגרתי עם עולם הצומח לחוויה של ערנות פנימית על ידי המחשבה שכאן, דרך ראיית הירוק המקובע לצמח, אנו מקבלים הוכחה לקיום הכוחות המעצבים, שאינם נגישים לראייה הרגילה. כך ניתן להתמלא ברגש של יראת כבוד לסובב אותנו, אפילו אם הוא שייך ל"סודות הנגלים של הטבע", כדברי גתה.
צבע פריחת האפרסק – הדימוי החי של הנפש. היכן שהנפש פועלת על החיים יופיע צבע פריחת-האפרסק בדינמיות פנימית. זהו הצבע הקרוב ביותר לצבעו של הגוף האתרי, ואת ביטויו אנו רואים בצבע עור האדם. צבע זה בהופעתו כצבע עור האדם אינו סטטי, אלא משתנה על פי מצבו הנפשי של האדם (חיוור מפחד, מאדים מבושה, מוריק בהתעלפות וכיוצא באלו). כך מהווה צבע עורו של אדם אחר כלי המספר לנו דבר מה על נפשו של הזולת. הכנתו של צבע זה תואמת את אופיו המשתנה: נותנים לשני צבעי הדימוי שחור ולבן (המתוארים בהמשך) להשתזר זה בזה כשהאדום זורח דרכם. בצורה זו נע הצבע כל הזמן בין הגוונים ולכאורה אינו מתייצב, כפי שאכן הוא צבע פריחת-האפרסק. זהו הצבע הקשה ביותר להגשמה בציור של פנים אנושיות, וזאת בשל הדינמיות שבו, הקשורה למצבים הנפשיים.
הצבע הלבן – הדימוי הנפשי של הרוח. גם ניתן לומר: כשהרוח קורנת לתוך הנפש, עולה בנפש אור שניתן להתייחס אליו גם כאל צבע לבן עקב קרבתו לצבע זה. בזכות אור זה, הנפגש עם החשיכה של הפיזי, עולה הצבעוניות הרבגונית של הנפש (אור החשיבה הנפגש עם חשכת הרצון יוצר במרכז, ברגש, את הצבעים). כלומר, וכאן צריך את הראייה העל-חושית כדי לחוש זאת, אור/ צבע לבן הקורן בנפש ומגלה את צבעוניותה הוא תמונה או דימוי לפעילות רוחית, הוא ההוכחה לקיום פעילות כזו. הלבן/ האור מנצנץ בתוך הנפש, ולכן הוא דימוי נפשי של הרוח. היצג זה יכול אף הוא להתמלא בחיוניות כשמתבוננים באדם אחר; והתבוננות זו מלווה ביכולת לחוש את האני שלו, את הרוח הקורנת דרכו.
הצבע השחור – הדימוי הרוחי של חסר-החיים. רק הרוח יכולה לפעול בחסר-החיים. החיים הוצאו ממנו והנפש לא אוחזת בו. הרוח קורנת דרכו וכך משנה אותו במשך העידנים. השחור, הקרוב קירבה אינטימית לפחם, הוא תמונה נאמנה של המת, של חסר-החיים. דווקא שם, בחסר-החיים, היהלום נוצר כתוצאה מפעילות הרוח הכי גבוהה. השחור-פחם מלא ברוח הפעילה בו ומשנה אותו. לכן הוא דימוי רוחי של חסר-החיים. אך הוא מספר לנו כתמונה על קיומו של משהו מת.
בצורה כזו קיבלנו את ארבעת צבעי הדימוי: הירוק – נטול התנועה, המאוזן; צבע פריחת-האפרסק – בעל התנועה המתנדפת, כך שבעצם אין תנועתו נחשבת; הלבן והשחור – הגבוליים במשמעותם כצבעים והניטרליים בחווייתם, חסרי תנועה גם כן. ארבעת צבעי הדימוי עוקבים במעגל אחרי ארבע הממלכות: מדומם לחיים, מחיים לנפש ודרך הנפש לרוח ושוב לחסר-חיים. היצגים אלה בונים גישה חדשה כשאנו באים לצייר את הממלכות השונות. לכן, בנוסף להבנה של צבעי הזוהר, הם מאפשרים לאמן למצוא מחדש את הקשר לעולם החיצוני, המואר בצורה כה נפלאה על ידי מדע-הרוח האנתרופוסופי.
רודולף שטיינר שרטט את מעגל צבעי הדימוי בצורה הבאה:
צבעי הזוהר
איכותם הפנימית של צבעי הזוהר מתאפיינת בתנועתם: הכחול נע פנימה ונסוג למרחב האחורי; הצהוב נע החוצה וקורן למרחב; האדום קורן במידה זהה, נע בתוך עצמו ותוקף אותנו ביוצרו אפקט של תנועה חזקה מאוד למרחב קדימה.
הצבע האדום – הזוהר של החיים. כפי שהחיים נמצאים בכול ואופפים אותנו מכל עבר בתנועתיות אינטנסיבית אך בגבולות ברורים, כך גם האדום, בעוצמת החיים ובחוויית התנועה שנעצרה שקיימת בו. המעניין הוא שקיימת התייחסות גם של הירוק (הצבע המשלים לאדום) אל החיים, אך כדימוי.
הצבע הכחול – הזוהר של הנפש. חוויית הנפש היא חוויה של התכנסות, הפנמה, ביטוי לעולם הפנימי-רגשי של האדם. כך גם הכחול בטבעו המכנס,[3] ומכאן הקשר בין הצבע הכחול לטבע הנפש.
הצבע הצהוב – הזוהר של הרוח. הרוח קורנת החוצה, ממלאת את המרחב בנוכחות שלה, זוהרת מבפנים לעולם. כך גם הצהוב, בטבעו הקורן מנקודת ה"אני" החוצה לעולם. כלומר, תנועת הצהוב זהה לתנועת האני, החושב וקורן בקווים ישרים החוצה.
אנו רואים אפוא כיצד גם צבעי הזוהר מחברים אותנו ישירות לעולם שסביבנו ובתוכנו. ידע חי שכזה מאפשר לנו כאמנים להפיח חיים, נפש ורוח בציור הטבע סביבנו, באופן שלא ניצור "העתקת גווייה", אלא נוכל דרך הציור לחוות את האופייני לכל ממלכה.
גם הכתום והסגול הם צבעי זוהר, אך רודולף שטיינר לא נתן לנו היצגים לגבי צבעים אלה. אולי במכוון השאיר פתח להמשך המחקר של תלמידיו. אותי עניין זה אִתגר בצורה עמוקה, ואתייחס להלן למחקר שערכתי ולהיצגים שהגעתי אליהם.
רודולף שטיינר שרטט את מעגל הצבעים המלא בהרצאותיו אודות "הטבע של הצבע": 
במסע "החוויה המוסרית של הצבע"[4], שערכתי מספר פעמים, יכולתי להביא את נפשי למצב שבו היא חיה לחלוטין צבע מסוים. במצב זה עולות חוויות מוסריות מוגדרות מאוד. שטיינר מתאר את רוח הדברים במילים הבאות:
אנו יכולים לחזות שיום יבוא, ובו נוכל להיכנס בצורה מלאה לתוך הרגשות, היכולים להתפתח ממושגי עולם מדע-הרוח. ביום ההוא תהיה הדרך ליצירתיות אמנותית שונה מהעבר מבחינות רבות: הדרך תהיה חיה יותר, והמדיום של יצירות אמנות ייחווה בנפש האדם בצורה אינטנסיבית הרבה יותר. הנפש תוכל לחוות צליל וצבע בצורה פנימית יותר, במעין רוחניות מוסרית.[5]
חוויית העולם החיצון דרך החושים משאירה את האדם בחוסר סיפוק, ההולך וגובר במקביל להתפתחותו הרוחנית. ישנה כמיהה אמיתית לחדור לדבר מה פנימי יותר הקיים במציאות סביבנו. כך גם באמנות. הניסיון לחדור לטבע ולציירו גבר ככל שהפכה ההתבוננות לחיצונית יותר. תהליך זה מגיע בהכרח למקום שבו מחפשים איחוד עמוק ואינטנסיבי יותר עם העולם החיצון. כך שלא נקבל רק שיקוף של ההתרשמויות החיצוניות בצבע ובצורה, אלא חשיפה של הקיים מעבר לצבע ולצורה – למה שמתגלה בתוכם, לצליל הייחודי להם, לאמירה האובייקטיבית של כל צבע וההדהוד הנפשי העולה בהתאמה.
הצורך לחוות צבעים בצורה כה עמוקה עד כי יעלו את אותה "רוחניות מוסרית", כדברי רודולף שטיינר, מוביל את האמן לסוג חדש של התמודדות עם הצבעים ולניסיון אמיתי לחדור לתהליך הנפשי-רוחי העולה בו בעקבות חשיפה כה אינטנסיבית לצבעים הבודדים.
הצבעים החסרים: הכתום והסגול
ראינו שהכחול הוא הזוהר של הנפש. אך חשוב לציין שהכוונה היא לנפש האישית של האדם החווה. כלומר, כמו הפעילות הנפשית שלי, המתכנסת פנימה, כך גם הכחול. ואולם כשניגשים לכתום החוויה שונה מאוד. כשנצליח להתאחד עם הכתום שבתוכנו ולשכוח כל דבר אחר זולתו, תעלה חוויה שניתן לבטאה באופן הזה:
אני חש איך פנימיותי מתחממת. תחושת האני הרוחי שחשתי בצהוב מקבלת כעת עוצמה וחום פנימיים. חש אני את התחזקות כוחות האני. תחושת הכוח והאומץ מאפשרת לי מצד אחד לחדור ולחקור לא רק את העולם הפיזי, אלא את שמעבר לו – לתוך טבעם הפנימי של הדברים – ומצד שני, להתחיל לחדור פנימה לתוך עולם הרגשות הפנימי, עם כוחות האני המתעצמים, כדי לתת אור וחום החושף עולם זה.[6]
כלומר, הנפשיות היא סביבי, קוסמית, וגורמת לי להיכנס פנימה לתוך סודות העולם הנפשיים-אסטרליים; לא לתוך נפשי שלי. ומתוך הכניסה לסודות הללו מתעצמת החוויה הפנימית והיכולת לחדור עמוק יותר לעולם הפנימי. לכאורה אני בתוך הנפש הקוסמית וחווה אותה מתכנסת לעומתי. מכאן: הכתום הוא הזוהר של הנפש הקוסמית.
תמונה זו משלימה את התמונה של האדום והירוק כצבעים משלימים המתייחסים שניהם לחיים. בדומה לכך, הכתום והכחול כצבעים משלימים מתייחסים שניהם לנפש.
החוויה של הסגול מביאה התנסות שלא קל לחוותה:
"אנו יכולים לחוות את צורות האדום השתלטניות כשהן מתפזרות במרחב, ולהבין כיצד אנו חווים ישות שמקרינה חסד ומלאה בנדיבות וחמלה אלוהיים – ישות שאנו רוצים להרגיש בממלכת המרחב. אז נחוש בצורך לחוות חמלה ונדיבות אלוהיים אלה בצורות העולות מתוך הצבע עצמו. נחוש בצורך לתת למרחב להידחק הצידה, כך שהחסד והחמלה יוכלו לזרוח קדימה. לפני היות המרחב היה הכול מרוכז במרכז, ועתה חדרו חסד וחמלה למרחב. כשם שהעננים נפרדים לגושים, כך המרחב נבקע לחלקים ונסוג לאחור כדי לפנות דרך לחמלה. יש לנו הרגשה שכאן במרכז, במקום שהאדום נבקע, נצטרך להוסיף מעט מג'נטה,[7] הזורחת לתוך האדום שנבקע."[8]
בחוויית החסד והחמלה שתיאר רודולף שטיינר לא הצלחתי לאחוז. לפני יותר משני עשורים, בזמן שבו ערכתי את המסע הזה של הצבעים הבודדים, לא חוויתי את ההתנסות הזו בעומק הדרוש. לנוכח אי היכולת לגעת במהות פנימית זו שהסגול יכול להעלות הפסקתי בשלב מסוים, לזמן-מה, גם את ההדרכה בקבוצת האמנות ללימוד מדע-הרוח.
מספר שנים עברו עלי בהכרה עצמית הולכת וגוברת, תוך יכולת להתפלל מאותו מקום עמוק שנגלה אלי באדום, עד ששוב עשיתי את המסע של הצבעים. הפעם, כשהגעתי לנקודה בתפילה שבה הסגול-מג'נטה הפציע, אזי בחוויה הפנימית, לנוכח התפילה המכוונת בריכוז רב והמלאה ברגש, עלתה בי חוויית החסד והחמלה.
חשתי עצמי רווי ביכולת להתעלות מעל ל"מישור האדום" שבי, ל"זוהר של הרוח הקוסמית", כפי שמצאתי לנכון לכנות את הסגול. חשתי עצמי מלא בהודיה וביראת שמיים לנוכח החסד: מכיר בקטנותי ובעליונות הנשגבה של הרוח. חוויית אל-עליון.[9]
מישור זה של חוויית הסגול מתוך פתיחות גרם ללבי להיפתח יותר ויותר כלפי כל הבריאה שמסביבי ממקום שלא הכרתי קודם, לחוש תחושת מלאות ולהבחין בכוחות החדשים העולים בי ומחזקים את ידי בניסיונותיי לתת לעולם ממלאות זו.
את המילים הבאות של שטיינר מצאתי כקרובות ביותר לתיאור החוויה הזו:
אתה – האדום, הובל אותי שוב לתוך הממלכה, ממנה בא הסגול המנצנץ, בעוררו רגשות כיראת שמיים. כעת ישותי הפנימית מגיבה ומבטאת כלפי חוץ את מה שחי בה, כשמחה העולה על גדותיה, כחוזק רוחני להקרבת אהבה לכל הישויות האנושיות.[10]
כך חוויתי את הסגול כקורן כמו הצהוב, כלומר צבע זוהר, אך קורן מהקוסמוס אליי! אני חווה קרינה זו כמגיעה מהקוסמוס. לכן ההגדרה של הסגול היא: הסגול הוא הזוהר של הרוח הקוסמית.
גם הצהוב והסגול הם צבעים משלימים, ושניהם מתייחסים לרוח.
דרך הצורה החווייתית שתוארה השלמתי את תמונת מעגל הצבעים של רודולף שטיינר, היכן שהצבעים המשלימים מתייחסים בהתאמה לאותה ממלכה אך ממישור אחר:
הירוק הוא הדימוי חסר-החיים של החיים.
האדום הוא זוהר החיים.
הכחול הוא זוהר הנפש האישית.
הכתום הוא זוהר הנפש הקוסמית.
הצהוב הוא זוהר הרוח האישית.
הסגול הוא זוהר הרוח הקוסמית.
—————————————————————————————————–
- הטבע של הצבע – סדרת הרצאות של רודולף שטיינר בנושא הצבע, הוצאת חירות. ↑
- גוף נפש רוח – הספר יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
- חוויית הצבע הכחול היא כללית לגבי כל גווני הכחול – מן האינדיגו הכהה ועד לקובלט הבהיר. בכולם נוכחת חוויית ההתכנסות מן הפריפריה אל המרכז בעוצמות שונות. ↑
- מסע "החוויה המוסרית של הצבע" הוא מסע שבמהלכו – במשך חודש עד חודשיים – ציירתי אך ורק בצבע אחד (בכמה גוונים). ניסיתי לאפוף את עצמי רק בצבע זה בלבוש, בתאורה וכדומה. כך עשיתי צבע אחר צבע. רודולף שטיינר מתאר שמסע שכזה הוא הכרחי כחלק מההכשרה של האמנים בתקופתנו, ובמסע כזה מתעוררות חוויות שאכן ניתן לקרוא להן חוויות מוסריות נפשיות מדויקות. כשלימדתי נושא זה מאות תלמידים, עלו אצל כולם חוויות דומות, בהתאמה. להרחבה ראו את ספרי דרך הצבע: התפתחות רוחנית דרך תורת הצבע, הוצאת חירות. ↑
- האמנויות ושליחותן, סדרת הרצאות מאת רודולף שטיינר, הוצאת חירות. ↑
- דרך הצבע, דניאל זהבי. ↑
- מג'נטה – צבע סגול רך מאוד וזוהר, שניתן לחוות כשמסתכלים במנסרה ונותנים למשטח שחור להתקרב למשטח לבן מתחת למנסרה. אז אדום וכחול כהה מתקרבים זה לזה ונוצר צבע המנג'טה. ↑
- האמנויות ושליחותן, סדרת הרצאות מאת רודולף שטיינר, הוצאת חירות. ↑
- דרך הצבע, דניאל זהבי. ↑
- שם. ↑
האם יש הבדל בין הספרים,
׳צבע התפתחות דרך עבודה עם צבע׳ של הוצאת אסטרולוג
לבין הספר ׳הטבע של הצבע׳ של הוצאת חירות?
התיאוריה הזו נבנתה בצפון אירופה. באפריקה עולם הצבעים שונה. גוונים שונים של עור כהה עד שחור מאד, אלה גוונים חיים.
אכן נכון ושטיינר מתייחס במקומות אחרים לשוני בגווני עור האדם באיזורים הגיאוגרפיים השונים. אך הצבע המקורי של הבשר הוא פריחת האפרסק. גם כפות ידיו של האדם שחור העור הם בצבע פריחת האפרסק. ולכן ההתייחסות בבניית מעגל הצבעים הוא לצבע העור כפריחת אפרסק.