שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA353/2

16 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך בין הראשון למרץ לעשרים וחמישי ליוני 1924

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

עזרה בהגהה: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה 16

25 ליוני 1924

האדם וההיררכיות. החוכמה העתיקה אבדה. הפילוסופיה של הפעילות הרוחית

בוקר טוב רבותיי. אולי הצלחתם לחשוב על משהו בפרק זמן ארוך למדי זה שעבר – איזו שאלה מיוחדת?

נשאלה שאלה בקשר לטבע של ההיררכיות השונות והשפעתן על האנושות.

רודולף שטיינר: זה יהיה קשה במקצת עבור אלו שנמצאים כאן בפעם הראשונה. קשה להבנה משום שאתם צריכים לדעת כמה דברים שדנתי בהם בהרצאות מוקדמות יותר. אבל אף על פי כן אתאר זאת ואנסה לעשות זאת פשוט ככל האפשר.

אתם רואים, כאשר אתם מתארים אדם, כפי שהוא עומד והולך על אדמה זו, הוא באמת מכיל בתוכו את כל ממלכות הטבע. בראש וראשונה יש בתוך האדם את עולם החי. במובן זה שקיימים בתוכו מנגנונים חייתיים. אתם יכולים לראות זאת מיד בעובדה שלבני אדם יש עצמות יד וירך עליונות, הדומות לאלו שנמצאות בבעלי החיים המפותחים יותר. אבל מי שלומד לדעת אותם היטב מוצא יסודות דומים גם בבעלי חיים פחות מפותחים. עד לדגים אתם יכולים למצוא פחות או יותר יסודות התואמים לעצמות אנושיות. מה שאנו יכולים לומר אודות מערכת השלד אפשר לומר גם על מערכת השרירים ועל האיברים הפנימיים. אנו מוצאים שלבני אדם יש בטן. ומוצאים בהתאמה בטן גם אצל החיות. בקיצור, את הדברים שמוצאים בעולם החי אפשר למצוא גם בגוף האנושי.

משום כך טוענת ההשקפה החומרנית על האדם שהוא בפשטות חיה. אבל לא כך הוא. בני האדם פיתחו שלושה דברים שהחיות אינן יכולות לפתח מתוך האורגניזם שלהן. הראשון הוא שבני האדם למדו ללכת זקופים. רק הביטו בחיות שלמדו ללכת פחות או יותר חצי זקופות, ותראו את ההבדל הבולט בינן לבני האדם. בחיות זקופות במקצת, קנגורו למשל, תראו שהגפיים הקדמיות, שאינן משמשות להליכה, אינן מפותחות. ולגבי קופי האדם לבטח איננו יכולים לומר שהם כמו בני אדם מבחינה זו. כי כאשר הם עולים למעלה על העצים הם אינם הולכים אלא מטפסים. למעשה יש להם ארבע ידיים, לא שתי רגליים ושתי ידיים. הרגליים מעוצבות בדומה לידיים. הם מטפסים. הליכה זקופה היא הדבר הראשון המבדיל בין בני אדם לחיות.

הדבר השני שמבדיל בני אדם מחיות זה יכולת הדיבור. יכולת הדיבור קשורה ליכולת ההליכה הזקופה. תמצאו לכן שכאשר יש לחיות משהו דומה ליכולת דיבור הן במידת מה זקופות – כלבים, שהם מאוד אינטליגנטים, יחסית, אין להם יכולת זו, אבל תוכים, למשל, ניחנו בה. דיבור קשור לחלוטין עם זקיפות קומה זו.

הדבר השלישי הוא רצון חופשי. החיות אינן יכולות להשיג זאת, בהיותן תלויות בתהליכים הפנימיים שבתוכן. אלו הם הדברים היוצרים את כל הארגון הפנימי של האדם, העושים אותו אנושי.

ואף על פי כן יש לאדם טבע חייתי בתוכו. יש בתוכו את עולם החי.

הדבר השני שמצוי בתוך האדם הוא עולם הצומח. מה מסוגלים אנשים לעשות משום שיש בתוכם את עולם החי? אתם רואים, החיות מסוגלות לחוש – בני האדם גם כן. הצמחים הם חסרי תחושה. מדע מוזר שצמח עכשיו מכיל את ההשקפה – ציינתי זאת כאן לפני כן^[1] – שהצמחים יכולים גם כן לחוש, משום שיש צמח, כמו וונוס לוכדת הזבובים, למשל, וכאשר חרק מתקרב ונוחת עליה היא מקפלת מעלה את עליה ובולעת את החרק. זוהי תופעה מעניינת ביותר. אבל אם מישהו אומר: "צמח זה, וונוס לוכדת הזבובים, צריכה להרגיש את החרק, כלומר, יש לה תפיסה חושית שלו, כאשר הוא מתקרב אליה". זו בדיוק אותה שטות כמו לומר: "מלכודת עכברים מרגישה כאשר עכבר נכנס לתוכה." השקפות מדעיות שכאלו הן בפשטות שטויות. צמחים אינם מרגישים. ואינם יכולים לנוע בחופשיות.

תחושה וכושר תנועה הן אם כן, דברים שלאדם יש במשותף עם החיות. בכך יש בתוכו טבעו חייתי. רק היכולת לחשוב בתבונה – מה שהחיה אינה יכולה – עושה אותו לאנושי. באדם יש גם את עולם הצומח. צמחים אינם נעים ממקום למקום אבל הם צומחים. בני אדם גם כן צומחים ואוכלים מזון. עולם הצומח שבתוכם עושה זאת. כוח צמחי זה הוא משהו שבני אדם מכילים בתוכם. זה קיים בתוכם אפילו כאשר הם ישנים. הם נותנים לטבע החיה שבהם ללכת כאשר הם ישנים, כי אז אין להם תחושה של דברים, והם אינם בתנועה – אלא אם הם מהלכים בשנתם, וזו היא התפתחות בלתי נורמלית. במקרה כזה הם אינם משחררים את יכולת התנועה, ואז הם נהיים חולים. אבל במצב נורמלי אנשים אינם מהלכים כאשר הם ישנים, ואין להם תחושה מודעת לדברים. כאשר יש להם צורך בכך, הם מתעוררים. בזמן השינה, הם אינם יכולים לחוש. את טבע הצומח יש לאנשים גם בשנתם.

וטבע מינרלי, רבותי, גם כן מצוי בנו. הוא נוכח בעצמותינו, למשל. הן חיות במקצת, אבל הן מכילות יסוד חסר חיים של סידן פחמתי. אנו נושאים את עולם המינרלים בתוכנו. יש לנו אפילו חול במוחנו. זהו מינרל. יש בנו את עולם המינרלים. וכך יש בנו את עולם החי, עולם הצומח ועולם המינרלים.

אבל זה לא הכל. אם לבני אדם היו רק מינרלים צמחים ובעלי חיים בתוכם, הם היו כמו חיות, הם היו הולכים כמו חיות, כי לחיה גם כן, יש מינרל, צמח וחיה בתוכה. בני אדם, כמובן, קשורים לא רק עם שלוש ממלכות אלו של הטבע, הנראות לעין, אלא גם עם ממלכות אחרות.

הרשו לי לצייר עבורכם שירטוט. דמיינו לעצמכם שזהו אדם [ציור 6]. הוא קשור כעת לעולם המינרלים, לעולם הצומח, לעולם החי. אבל הוא אדם. אתם עשויים לומר: "טוב, בסדר, חיות ניתנות לאילוף".

זה נכון בהחלט. אבל האם ראיתם מעודכם שור מאולף על ידי שור? או סוס על ידי סוס? חיות, אפילו אם הן מאולפות, מה שנותן להן יכולות מסוימות המראות קרבה מסוימת ליכולות האנושיות, צריכות להיות מאולפות על ידי אנשים! תסכימו איתי שאין דבר כזה בית ספר לכלבים שבו כלבים מלמדים כלבים ועושים אותם לכלבים מחונכים מכלבים פראיים. בני אדם צריכים להתערב כאן. ואפילו אם מישהו חושב שצריך להסכים עם כל מה שהמטריאליסטים אומרים, צריך רק לקחת את קווי החשיבה שלהם הלאה – אתם יכולים להסכים בכל, ומישהו יכול לומר: "האדם, כפי שהוא כעת, היה במקורו חיה והוא אולף". אבל החיה שהוא היה לא יכלה לאלף אותו! זה פשוט בלתי אפשרי. אחרת גם כלב יכול לאלף כלב. אם כך מישהו היה צריך להביא את האנושות לרמה הנוכחית, ומישהו זה, ישויות אלו – שאולי כבר אינן נמצאות שם יותר – אינן יכולות להיות משלוש ממלכות אלו של הטבע. כי האם אתם מדמיינים לעצמכם שיכולים הייתם להיות מאולפים על ידי ג'ירף להיות בני אדם בעודכם יצורים קטנים של ילדות – בדיוק כפי שזה בלתי אפשרי, כך אין זה אפשרי שאילף אותכם עץ אלון. אתם צריכים להיות חברים בחזית הלאומית הגרמנית כדי להאמין בזה, אלו אנשים שכנראה מניחים שהאלון, עץ קדוש, אילף את האנושות. ואתם רואים, מינרלים אפילו פחות מכך. גביש סלע הוא יפה, אבל לבטח אינו יכול לאלף אדם, צריכות להיות קיימות ישויות אחרות, ממלכות אחרות.

אתם רואים, בבני האדם באמת הכל קורא לדברים נעלים יותר. חיות יכולות ליצור רעיונות, אבל הן אינן חושבות. רעיונות מתפתחים בחיות. אבל אין להן פעילות של חשיבה. לבני אדם יש פעילות של חשיבה. וכך יש להם מחזור דם מעולם החי, לדוגמא, אבל איבר החשיבה שלהם לא יכל לבוא מעולם החי. אנו יכולים אם כן, לומר: אדם חושב, מרגיש, רוצה. כל זה נעשה בחופשיות. וכל זה שונה משום שהאדם הוא ישות מהלכת זקופה ומדברת.

רק חישבו כמה שונה יהיה הרצון המכוון שלכם, כל דחפי הרצון שלכם יהיו שונים אם תזחלו סביב על ארבע כמו בשנה הראשונה לחייכם. כל דחפי הרצון האנושיים יהיו שונים במקרה זה. ולעולם לא תגיעו ליכולת לחשוב. ובדיוק כפי שהדברים שיש לנו בגופנו הפיזי קושרים אותנו עם שלושת ממלכות הטבע, כך חשיבה, רגישה ורצייה קושרים אותנו עם שלוש ממלכות אחרות, עם ממלכות על-חושיות, בלתי נראות. אנו צריכים שם לכל דבר. בדיוק כפי שאנו קוראים לממלכת הטבע מינרלים, צמחים וחיות, כך אנו קוראים לממלכות שהביאו אותנו לידי חשיבה, רגישה ורציה בדרך כזו שיוכלו להיות חופשיות – ההיררכיות.

כך יש לנו כאן את ממלכת הטבע [ציור 6], ועימן עומד האדם בתוך עולם הטבע. וכאן יש לנו את ההיררכיות. אתם רואים, אדם עומד בתוך שלוש ממלכות הטבע מצד אחד ובתוך שלוש ההיררכיות מצד שני. עם חשיבתו הוא עומד בתוך ההיררכיה – עכשיו אתם רואים, עדיין אין לנו שם עבורה. אין לנו שם עבורה משום שהחומרנות אינה סופרת אותה. כך עלינו להשתמש בשמות ישנים: מלאכים. אנשים יוקיעו מיד אדם האומר זאת כמאמין באמונות טפלות. זה נכון, כמובן, שאין לנו יותר יכולת למצוא שמות לדברים, כי האנושות איבדה את הרגש עבור צלילי הדיבור. השפות יכלו להתפתח רק כל עוד היה לאנשים עדיין רגש עבור צלילי הדיבור. היום כולם משתמשים במילים כמו BELL או FALL. בכל אחת מהן קיימת התנועה A. אבל מה מבטאת A זו? היא מבטאת הרגשה! דמיינו מה יקרה אם תראו מישהו פותח חלון זה מבחוץ ומביט פנימה. זה לא יהיה הרגע המתאים לכך, ואתם תהיו מופתעים ומשתוממים. כמה מכם יגיבו בוודאי ב'הו'! אלא אם תחושו שזהו לא המקום לבטא תגובה אישית. צליל זה תמיד מבטא הפתעה, רתיעה לאחור. וכך, כל אות מביאה משהו לידי ביטוי כשאני אומר BELL [כדור], אני משתמש בצליל תנועה זה משום שאני משתומם מן הדרך המוזרה שהוא מתנהג כאשר אני זורק אותו, או אם זהו BALL [אולם ריקודים] שבו אנשים רוקדים, אני מופתע לראות את כל הסיבובים העליזים והתוססים הללו. זו הדרך שבה התפתחו הדברים, אנשים כה התרגלו להשתמש בכל אלה שאינם מופתעים יותר, אתם יכולים באותה מידה לקרוא לזה BULL [שור], או BILL [חשבון] אבל לבטח לא עוד BALL. בואו וניקח FALL. כאשר מישהו נופל היכן שהוא, אנו גם אומרים 'הו'. והאספקט השני החשוב מונח ב-F – בשימוש באנרגיה הנמצאת בו. 'הו' – בכל פעם שאתה מופתע, תמיד יש גם את צליל התנועה המסוים.

כשאנו מתחשבים בכך, אתם מאמינים שהחשיבה מתרחשת בראש. אבל אם לפתע הייתם מסוגלים לקלוט שבחשיבתכם מעורבות ישויות רוחיות, בדיוק כפי שקיימות חיות על האדמה הזו כדי שיהיו לכם תחושות ורגשות, זה היה גורם להפתעה אחרת עבורכם. וכדי לבטא הפתעה זו צריכה להיות לכם מילה עם A (כמו FATHER) מצלצלת בה. אז תוכלו לתת לישויות חושבות אלו, הידועות כ-ANGELOI [מלאכים] שם שיש בו A, ותשתמשו באות המציינת שאתם בעלי כוח חשיבה, המבטאת כוח בדרך מסוימת: L. ועבור הכוח שמשפיע תשתמשו אולי ב-B. במילה ALB,^[2] ששימשה עבור משהו רוחי לפני כן, שימשה באמת עבור רוחות אלו הקשורות בחשיבה, ולא רק עבור סיוטי לילה, המהווים את הצד הפתולוגי שלה. ההיררכיות הן ממלכה שבתוכה האדם עומד, ושיש בתוכו בדיוק כפי שישנן בו ממלכות הטבע. והרוחות שנקראו ALB או מלאך הן אלה הקשורות עם חשיבתנו.

הרגשות שיש לאדם קשורות לטבע החיה. מה, חיות? טוב, אתם רואים, אם מישהו מקדיש קצת תשומת לב ולא מתרגש מיד כשמציינים משהו הקשור ברוח, אם אנשים מקבלים שאפשר לדבר על דברים שברוח, אפשר למצוא כמה דברים, גם אם לא יכולים עדיין להשתמש במדע רוח כמו אנתרופוסופיה. רק תראו – אם אתם רוצים להרגיש צריך להיות בכם חום מסוים. הצפרדע חיה הרבה פחות ברגשותיה מאשר אדם, משום שאין בה דם חם. אתם באמת צריכים חום בתוככם כאשר אתם מרגישים. אבל החום שיש בתוכנו בא מן השמש. כך אנו יכולים לומר שרגשותינו קשורים גם כן עם השמש, אבל בדרך רוחית. חום פיזיקלי קשור לשמש הפיזית. הרגשה, הקשורה לחום הפיזי, קשורה לשמש הרוחית. היררכיה שניה זו, הקשורה לרגשות, שוכנת בשמש. אתם ללא ספק תגלו – בתנאי שאינכם מקובעים לחלוטין במוח, כמו אנשים רבים היום, במיוחד המדענים – תגלו שההיררכיה השניה הן רוחות השמש. ומשום שהשמש מגלה עצמה חוצה רק באור וחום – איש אינו מכיר את פנימה של השמש, כי אם הפיזיקאים היו מגלים באמת מהי השמש הם היו משתוממים מאוד למצוא שהיא כלל לא מה שהם חושבים. הם מאמינים שהשמש היא גוף של גזים לוהטים. זה רחוק מהאמת. היא באמת מכילה רק כוחות של יניקה. היא חלולה, אפילו לא ריקה, רק יונקת. אפשר לומר שהיא מגלה עצמה כאור וחום מבחוץ. הרוחות המצויות שם ידועות כ'רוחות של התגלות' ביוונית עתיקה. כאשר אנשים עדיין ידעו דברים – כי הידע האינסטינקטיבי העתיק היה חכם בהרבה מהידע שיש לנו היום – הרוחות שמגלות עצמן מהשמש נקראו אקסוזיאי. אנו יכולים באותה מידה לומר 'רוחות שמש'. עלינו רק לדעת שכאשר אנו מדברים על רגש אנו נכנסים לתחום של רוחות השמש. בדיוק כפי שאמרתי: לאדם יש בתוכו כוחות של צמיחה והזנה, ומכאן עולם הצומח, וכן אמרתי: לאדם יש בתוכו כוחות של רגש, שהם כוחות של ממלכת השמש הרוחית, ההיררכיה השניה.

הדבר השלישי זו ההיררכיה הראשונה, הקשורה לרצון האנושי. כאן בני האדם נהיים הכי אנרגטיים, לא רק נעים אלא גם גורמים למעשיהם להניב פירות. זה קשור לרוחות הנמצאות שם בחוץ בעולם כולו והן הישויות הרוחיות הגבוהות ביותר שאנו יכולים לדעת. ושוב אנו משתמשים בשם יווני או עברי, כי אין לנו עדיין שם גרמני, אין לנו מונחים בשפתנו – כתרים, כרובים, שרפים. זוהי הממלכה הגבוהה ביותר.

כך, יש שלוש ממלכות ברוח כמו שיש שלוש ממלכות בטבע. האדם קשור לשלוש ממלכות הטבע כמו גם לשלוש ממלכות הרוח.

כעת תאמרו: "טוב, אנו יכולים להאמין בזה או לא, כי שלוש ממלכות אלה אינן נראות, אי אפשר לתפוס אותן בעזרת החושים." כן, אבל רבותי, פגשתי אנשים שביקשו להסביר להם שיש דבר כמו אויר. הם לא האמינו שיש אויר. כשאמרתי להם 'זהו לוח', הם האמינו בזה, כי אם ילכו לקראתו הם יתקלו בו, ואם ישתמשו בעיניהם יוכלו לראות אותו. אבל הם לא נתקלים באויר. הם יביטו ויאמרו: "אין שם דבר". למרות זאת כולם מודים בכך היום שהאויר קיים. הוא בפשטות שם. ויום אחד אנשים גם יודו בכך שהרוח שם. היום הם עדיין אומרים: "טוב, זה לא שם, הרוח". וזה מה שאמרו הכפריים על האויר בימים ההם. במקום שבו גדלתי, הכפריים עדיין אמרו: "האויר פשוט לא נמצא שם. זה רק משהו שהראשים הגדולים בעיר אומרים, ברצותם להיות כה פיקחים. אתה יכול ללכת דרכו ואין שם דבר." אבל זה היה מזמן. היום אפילו האנשים הפיקחים ביותר עדיין אינם יודעים שהרוחות נוכחות בכל מקום! אבל הם יודו בכך במשך הזמן, כי דברים מסוימים אי אפשר להסביר בשום דרך אחרת, וצריך להסביר אותם.

אם מישהו אומר היום: "אין שום רוח בכל דבר שקיים בטבע. כל מה שאנשי המדע יודעים אודות הטבע נמצא שם ושום דבר אחר." טוב, רבותי, אם מישהו אומר דבר כזה זה כמו שמישהו מת, והגופה מונחת שם ואני בא ואומר: "בחור עצלן שכמוך! מדוע אינך קם והולך!" אני מאוד מתאמץ להסביר לו שאל לו להיות כה עצלן והוא צריך לקום. טוב, אני חסר הבנה במקרה זה, בהאמיני שנמצא שם אדם חי. וכאלו הם פני הדברים. כל מה שהמדען יכול למצוא שם הוא אינו מוצא באיש החי, הוא מוצא זאת בגוף המת. שם בעולם הטבע הוא גם כן מוצא רק דברים מתים. הוא אינו מוצא את אשר חי. בדרך זו הוא אינו מוצא את הרוח, אבל זה לא אומר שהיא איננה קיימת.

זה מה שרציתי לומר בשאלה זו ביחס להיררכיות.

מר ברול: בהרצאות קודמות דיברת על כך שלקדמונים היה ידע של מדע הרוח. זה אבד לאנושות כיום. האם תוכל להסביר לנו כיצד זה קרה? האם הכל בגלל המטריאליזם?

רודולף שטיינר: מדוע אבד הידע העתיק? טוב, אתם רואים, רבותי, זהו דבר מאוד מוזר! לאנשים שחיו בזמנים קדומים מאוד לא היה ידע בדרך שיש לנו כיום אלא בצורה אמנותית, פואטית. היה להם ידע כביר, וידע זה אבד לאנושות, כפי שאמר מר ברול, בצדק. ועכשיו עלינו לשאול מה גרם לידע זה להיעלם. לבטח איננו יכולים לומר שהכל בגלל החומרניות. משום שאם לכל האנשים היה עדיין הידע העתיק החומרניות מעולם לא יכלה לצמוח. בדיוק בגלל שהידע העתיק אבד והאנשים נהיו נכים מבחינה מנטלית הם המציאו את המטריאליזם. המטריאליזם בא בגלל התנוונות הידע העתיק, ואיננו יכולים לומר שהידע העתיק שקע משום שהמטריאליזם התפשט. אם כן השאלה היא, מה למעשה גרם לידע העתיק לשקוע?

טוב, רבותי, זה קרה משום שהאנושות נמצאת בתהליך של אבולוציה. עכשיו אתם יכולים כמובן לנתח אדם הקיים כיום. אם הוא מת אתם יכולים לנתח אותו. אתם יכולים לרכוש ידע אודות הדרך שבה נעשה בן אדם בזמן הנוכחי. הכי הרבה שיש לנו היום מזמנים קדומים יותר הן המומיות במצרים, שדיברנו בהן לאחרונה, רק שהן כה חנוטות שאי אפשר באמת לנתח אותן כראוי. אנשי המדע אינם יכולים לכן לקבל מושג כיצד נראו בני אדם בזמנים קדומים, במיוחד בזמן שבו היו בנויים באופן יותר עדין ומתוחכם. המדע הרגיל אינו יכול לעזור כאן, וצריך לחדור זאת בעזרת מדע הרוח. ואז נמצא שאנשים כלל וכלל לא היו אז כפי שהם כיום.

היה זמן על האדמה שבו לאנשים לא היו עצמות כה קשות כמו היום. לאנשים היו עצמות כמו שיש היום לילדים עם רככת, הגדלים עם רגלים-מקושתות או רגלי איקס וחולשה רבה. אתם יכולים לראות שאפשר שיהיו עצמות רכות שכאלה, כי עדיין מוצאים אותם דגי סחוס^[3] היום. עצמות אלו הן רכות כמו סחוס. לבני אדם היו פעם עצמות כאלה, כי השלד האנושי היה פעם רך. כעת תאמרו: "מכאן נובע שכולם הסתובבו עם רגליים מקושתות או רגלי איקס, וכולם היו צריכים להיות עקומים משום שהעצמות היו רכות."

זה מה שצריך היה לקרות אם האויר היה תמיד כמו בימינו. אבל לא כך היה. האויר היה סמיך הרבה יותר בזמנים קדומים. היום הוא דליל בהרבה. האויר אז הכיל הרבה יותר מים מאשר היום. הוא גם הכיל הרבה יותר פחמן דו חמצני. האויר כולו היה סמיך. עכשיו אתם מתחילים לראות שאנשים יכלו לחיות עם עצמות רכות בעבר. היום יש לנו עצמות קשות רק בגלל שהאויר אינו תומך בנו יותר. האויר הסמיך תומך בבני אדם. ההליכה היתה הרבה יותר כמו שחיה בזמנים הללו. היום אנו הולכים בדרך נורא מכנית. אנו מניחים מטה רגל אחת, והיא צריכה להיות כמו עמוד. ואז אנו מניחים רגל אחרת. אנשים לא הלכו ככה בזמנים קדומים. הם היו מודעים לאויר המימי כמו מישהו שנותן למים לשאת אותו היום. כך, היה זה אפשרי עבורם להיות בעלי עצמות רכות יותר. אבל כאשר האויר נהיה דליל – ואפילו המדע הרגיל יכול לומר לנו שהאויר נהיה דליל יותר – נהיה טעם בעצמות קשות. עצמות קשות התפתחו רק אז. כמובן, בזמנים הללו הפחמן הדו חמצני היה בחוץ. האויר הכיל אותו. היום יש בתוכנו סידן פחמתי. ועימו נהיו העצמות קשות. כך הדברים משתלבים.

אבל כאשר העצמות נהיו קשות, דברים אחרים, גם כן, נהיו קשים באדם. לאנשים בעלי העצמות הרכות היתה גם מסת מוח הרבה יותר רכה. והגולגולת, הראש של בני האדם היה בעל צורה שונה מאוד בזמנים הללו. אתם רואים, זה היה יותר ראש כמו שיש לאנשים עם ראש מים היום. זה היה יפה אז. היום זה כבר לא כל כך יפה. הם החזיקו את ראשיהם כמו שילדים מאוד צעירים היום עושים זאת ברחם, כי היה להם מוח רך מאוד, והמוח הרך השקיע עצמו בחלק הקדמי של הגולגולת [ציור 6]. הכל היה רך יותר אז.

כעת רבותי, כאשר האדם היה רך יותר, היכולות המנטליות שלו היו שונות. החשיבה הרבה יותר רוחית עם מוח רך מאשר עם מוח קשה. הקדמונים עדיין חשו זאת. הם קראו למישהו שהיה יכול לחשוב רק אותו דבר שוב ושוב ולכן נשאר תקוע עם אותו רעיון, ראש-קשה. זה אומר שהיתה להם הרגשה שבאמת אפשר לחשוב טוב יותר, עם רעיונות טובים יותר, אם יש לך מוח רך. לאנשים הקדומים היה מוח רך שכזה.

והיה להם גם משהו נוסף. אנו לבטח יכולים לומר שכאשר ילד נולד, הגולגולת שלו עם המוח הרך שלו, ואפילו העצמות הרכות, עדיין דומים מאוד למה שהיה אצל הקדמונים. אם תשכיב תינוק קטן במיטה – הוא אינו יכול ללכת לשום מקום, הוא אינו יכול להאכיל את עצמו וכיו"ב. הוא אינו יכול לעשות דבר! רוחות גבוהות היו צריכות לדאוג לאנשים כאשר היו להם מוחות רכים אלה. וכתוצאה מכך לאנשים לא היה חופש, לא היה להם רצון חופשי. אבל רצון חופשי התפתח בהדרגה במהלך האבולוציה האנושית. זה אומר שהעצמות והמוח היו צריכים להתקשות. אבל התקשות זו משמעה גם שהידע העתיק הלך ואבד. לא היינו נעשים בני אדם עצמאיים אם לא נהיינו לבעלי ראש-סמיך, ראש-קשה, עם מוחות קשים. אבל אנו חייבים את חירותנו לזה. השקיעה של הידע העתיק באמת הלכה יד ביד עם צמיחת חירותנו. ככה זה. האם תוכלו להבין זאת? [תשובה: כן] זה בא ביחד עם החופש שלנו.

אבל כעת, משהשגנו מצד אחד חופש ואי תלות, איבדנו מצד שני את הידע העתיק ונפלנו לתוך חומרניות. אבל חומרניות אינה האמת. אנו צריכים אם כן, לרכוש שוב תובנה רוחית, למרות העובדה שיש לנו היום מוח סמיך יותר משהיה לאנשים במקור. אנו יכולים לעשות זאת רק דרך מדע הרוח של אנתרופוסופיה. זה נותן תובנות בלתי תלויות בגוף אשר נתפסות רק על ידי הנפש. לאנושות המוקדמת היה את הידע שלה משום שהמוחות אז היו רכים יותר ומכאן דומים יותר לנפש. יש לנו חומרניות משום שמוחנו התקשה ואינו יכול יותר להכיל את הנפש. לכן עלינו לרכוש תובנות רוחיות עם הנפש בלבד, שהמוח אינו מבקש אותה. זוהי הדרך של מדע הרוח. אנו נשוב ונשיג תובנות רוחיות. אבל אנו חיים כעת בתקופה שבה האנושות קנתה את חירותה, והמחיר הוא מטריאליזם. כך, איננו יכולים לומר שהחומרניות היא רעה, גם אם אינה נכונה. מטריאליזם, אם אינו נלקח באופן קיצוני, אינו רע. כי באמצעות המטריאליזם האנושות למדה דברים רבים שלא היו ידועים לפני כן. כאלה הם פני הדברים.

כעת יש שאלה אחרת שהוגשה בכתב: "קראתי את האמירה הבאה בספרך הפילוסופיה של הפעילות הרוחית^[4] "עלינו לעשות את תוכן העולם לתוכן מחשבתנו. רק אז נמצא שוב את השלמות שממנה נפרדנו."

ובכן, הג'נטלמן הזה קרא משהו מן הפילוסופיה של הפעילות הרוחית. שאלתו היא: "מה שייך לתוכן עולם זה, שהרי כל דבר שאנו רואים קיים רק במידה שאנו חושבים אותו?" והוא ממשיך ואומר: "קאנט אמר שהשכל אינו יכול לתפוס את עולם התופעות שנמצא לפני העולם שאותו אנו תופסים."

כעת אתם רואים, רבותי, ככה זה. כאשר אנו נולדים, כאשר אנו ילדים קטנים, יש לנו עיניים, יש לנו אוזניים, אנו רואים ושומעים. כלומר, אנו קולטים את הדברים הסובבים אותנו. הכסא שנמצא שם אינו נחשב על ידי הילד, אבל הוא נקלט. הוא נראה אותו הדבר לילד כמו למבוגר, רק שהילד עדיין אינו חושב את הכסא. הבה ונניח איזה אמצעי מלאכותי שיאפשר לילד שעדיין אין לו מחשבות לדבר. במקרה כזה – ואנו רגילים לזה היום, כי אותם אנשים שאינם חושבים הם הביקורתיים ביותר – תהיה לילד נטיה לבקר הכל. אני משוכנע למעשה שאם תינוקות צעירים ביותר שעדיין אינם יכולים לחשוב יוכלו לפטפט הם יהיו למבקרים הגדולים ביותר. אתם רואים, בהודו העתיקה, היה עליך להגיע לגיל 60 כדי שתורשה להיות ביקורתי. האחרים לא הורשו להביע דעה, כי אנשים אמרו: "אין להם עדיין די ניסיון בעולם." עכשיו אינני מגן על כך ואיני מבקר זאת, אני רק רוצה לומר לכם איך זה היה. היום כל מי שהגיע לגיל 20 יצחק בפניך אם תאמר שהוא צריך לחכות עד גיל 60 לפני שיוכל לחוות דעה. אנשים צעירים לא עושים זאת היום. הם אינם מחכים כלל, ומרגע שהם מסוגלים להחזיק עט הם מתחילים לכתוב לעיתונים, לחוות דעה על כל דבר. הלכנו מרחק גדול בכיוון זה היום. אבל אני משוכנע שאם תינוקות צעירים ביותר היו יכולים לדבר – הו, הם יהיו מבקרים מחמירים ביותר! תינוק בן שישה חודשים, וואו, הוא יבקר את כל אשר אנו עושים אם נוכל לגרום לו לדבר.

רבותי, אתם רואים, אנו מתחילים לחשוב רק בשלב מאוחר יותר. כיצד מתפתח הדיבור? טוב, דמיינו ילד בן שישה חודשים, שעדיין לא יכולה להיות לו אידיאה של כיסא אבל הוא יכול לראות אותו בדיוק כמונו. הוא יכול לדון בכיסא. עכשיו תאמרו: "אני, גם כן יש לי אידיאה של כיסא. יש בכיסא גרביטציה, ולכן הוא עומד על הרצפה. כמה גילופים נעשו בו, ויש לו צורה. לכיסא יש אחידות פנימית מסוימת ולכן אני יכול לשבת עליו מבלי ליפול, וכן הלאה. יש לי אידיאה של הכיסא. אני חושב על משהו כאשר אני רואה כיסא." הילד בן השישה חודשים שאין לו עדיין אידיאה של כיסא יאמר: "שוטה שכמוך, נהיית טיפש ככל שהתבגרת. אנו יודעים בגיל שישה חודשים מהו כיסא. מאוחר יותר יש לכם כל מיני פנטזיות אודות הכיסא." כן, כך יכול לדבר ילד בן שישה חודשים. ומשהו שאנו יכולים לעשות רק כשאנו מתבגרים – אנו יכולים גם לחשוב כאשר אנו אומרים דברים – עם כל זה המצב הוא שהאידיאות עושות, אחר הכל, הולכות עם הכיסא. אני פשוט לא יודע אותן מראש. יש לי אידיאות רק כשאני מגיע לרמה נדרשת של בגרות. אבל המוצקות של הכיסא לא נמצאת בי. אני לא מתיישב על המוצקות שלי כאשר אני מתיישב על הכיסא, אחרת אני עלול באותה מידה להתיישב על עצמי שוב. הכיסא אינו נעשה כבד כאשר אני יושב עליו. הוא כבד בזכות עצמו. כל מה שאני מפתח על ידי אידיאות נמצא כבר בכיסא. אני קולט אם כן, את הממשות של הכיסא כאשר במהלך החיים אני מתחבר אליו פעמים רבות במחשבותיי. תחילה אני רואה רק את הצבעים, וכן הלאה, אני שומע כאשר הכיסא חורק, וגם מרגיש אם הוא חם או קר. אני יכול לקלוט זאת בחושי. אבל אדם יודע מהו כיסא רק כאשר הוא מתבגר ומסוגל לחשוב. אז הוא מתחבר אליו שוב, יוצר השפעה למפרע.

קאנט – דיברתי עליו לאחרונה – עשה את השגיאה הגדולה ביותר בחושבו שמשהו שילד אינו תופס עדיין, משהו שאנו קולטים רק מאוחר יותר, כלומר, תוכן המחשבות, הוא משהו שאנשים הופכים לאובייקטים בעצמם. והוא באמת אמר: "אם שם זה כיסא – לכיסא יש צבע, הוא חורק. אבל כאשר אני אומר שהכיסא כבד, זו אינה תכונה של הכיסא, זה משהו שאני נותן לכיסא בחושבי שהוא כבד. הכיסא מוצק, אבל זה אינו טבוע בו. אני מוסיף את זה בחושבי שהכיסא מוצק." טוב, רבותי, תורתו של קאנט נחשבת למדע גדול, ודיברתי על כך לא מזמן. האמת היא שזוהי השטות הגדולה ביותר. בגלל הדרך המסוימת שבה האנושות התפתחה השטות הגדולה ביותר נחשבת לפעמים למדע גדול, לפילוסופיה הנשגבת ביותר, וקאנט כמובן גם ידוע כאיש שטחן הכל לאבק, שניפץ הכל. כל שיכולתי לראות בו – למדתי את קאנט בילדותי המוקדמת, שוב ושוב – זה המנפץ. אבל ככלל לא מצאתי שמישהו המנפץ צלחות מרק יוצר את הדברים הנשגבים ביותר ולא שהוא גדול מזה שעשה את הצלחות. תמיד חשבתי שזה שיוצר את הצלחות היה איש גדול יותר. קאנט באמת תמיד ניפץ הכל. ההסתייגויות של קאנט אינן צריכות להעסיק אותנו. אבל העניין הוא שכאשר אנו נולדים אנחנו לא מחוברים, אין לנו קשר עם דברים. אנו רק צומחים לתוכם שוב כשאנו מפתחים מושגים. על השאלה שנשאלה יש אם כן לענות כך: מה משתייך לתוכן העולם? בפילוסופיה של הפעילות הרוחית שלי כתבתי: "עלינו לעשות את תוכן העולם לתוכן של מחשבתנו. רק אז נמצא שוב את השלם שממנו נפרדנו בינקותנו." בינקות אין לנו את תוכן העולם, יש לנו רק את החלק החושי של תוכן העולם. אבל תוכן המחשבות הוא באמת בתוך תוכן העולם. בינקות יש לנו רק חצי מתוכן העולם, ורק מאוחר יותר, כשהתפתחנו ויש לנו מחשבות, כשיש לנו תוכן מחשבות לא רק בנו, אלא אנו יודעים שזה נמצא גם בדברים, ואנו גם מטפלים במחשבותינו בדרך כזו שאנו יודעים שהן בדברים, ואז אנו מייסדים מחדש את הקשר שלנו עם הדברים.

אתם רואים, בשנות השמונים – כאשר הכל נהיה קנטיאני וכולם אמרו שהפילוסופיה של קאנט היא הנשגבת ביותר, ואיש לא העז עדיין לומר משהו נגדה – זה היה קשה מאוד כשעמדתי בימים ההם וקבעתי שהפילוסופיה הקנטיאנית היתה באמת שטות. אבל זהו משהו שהיה עלי להכריז מההתחלה. כי כמובן, אם מישהו כמו קאנט חושב שאנו למעשה מוסיפים את תוכן המחשבות לדברים, הוא אינו יכול יותר להגיע לתוכן הברור והפשוט, כי אז יש לו מחשבות פנימיות אודות הדברים סביבו, וזהו באמת מטריאליזם. קאנט במובנים רבים אחראי לעובדה שהאנושות לא מצאה דרכה החוצה מתוך המטריאליזם. קאנט אחראי לדברים רבים. אמרתי לכם זאת בהזדמנות קודמת כאשר מישהו אחר שאל אודות קאנט. האחרים, שלא יכלו לחשוב על משהו אחר, יצרו מטריאליזם. אבל קאנט אמר: "איננו יכולים לדעת דבר אודות עולם הרוח, רק להאמין." מה שהוא באמת אמר היה: "אתם יכולים רק לדעת משהו אודות העולם שנקלט על ידי החושים משום שאתם יכולים לגרור מחשבות רק לתוך עולם זה שנתפס על ידי החושים."

אנשים שרצו להיות מטריאליסטים חשו אפילו יותר הצדקה לכך כשהתייחסו לקאנט. אבל זוהי דעה קדומה נוספת שהאנושות צריכה להיפטר ממנה – אני מתכוון לחלק מהאנושות שיודע משהו על קאנט – מהמנהג להתייחס תמיד לקאנט כאשר רוצים לומר שאי אפשר באמת לדעת משהו אודות העולם של הרוח. כך תוכן העולם הוא תוכן חושי ותוכן של נפש ורוח. אבל נפש ורוח רוכשות תוכן זה במהלך החיים, כאשר אנו מפתחים אידיאות. אז אנו מייסדים מחדש את הקשר בין הטבע ובין הרוח. בהתחלה, בינקות יש בפנינו רק טבע, ונפש ורוח מתפתחות בהדרגה מתוך טבענו שלנו.

האם למישהו יש שאלה קטנה מאוד?

מר ברול שאל אודות השיער האנושי באומרו: "נערות רבות מסתפרות היום קצר. האם ד'ר שטיינר יכול לומר לנו אם זה טוב לבריאות? בתי הקטנה רוצה גם כן לקצר את שערה, אבל איני מרשה לה. אני רוצה לדעת אם זה מזיק או לא.

רודולף שטיינר: טוב, העניין הוא כזה. השיער הצומח קשור כה מעט לאורגניזם ככלל שזה באמת לא משנה הרבה אם מישהו מגדל את שערו או מקצר אותו. הנזק אינו מספיק כדי להיות גלוי לעין. אבל יש הבדל בין גברים ונשים במובן זה. אתם יודעים, היה זמן – עכשיו זה כבר לא כך – שהיו רואים אנתרופוסופים הולכים יחדיו, גברים ונשים – הגברים לא קיצרו את שערם, הלכו עם שיער גולש, והגברות הסתפרו קצר. אנשים כמובן, אמרו: "האנתרופוסופים הופכים את העולם, בקרב האנתרופוסופים הנשים מסתפרות קצר והגברים מגדלים שיער." כעת זה כבר לא כך יותר, לפחות אי אפשר להבחין בזה. אבל עלינו כמובן, לשאול מהו ההבדל בין המינים כשמדובר בתספורת קצרה.

באופן כללי אפשר לומר שהרבה שיער על הראש זה מיותר אצל הגבר. אצל האישה זה נחוץ. השיער תמיד מכיל גופרית, ברזל, צורן וכמה חומרים אחרים. הם דרושים לאורגניזם. הגברים צריכים הרבה צורן, כי כאשר הם מקבלים את המין הזכרי ברחם הם מאבדים את היכולת לייצר את הצורן שלהם. הם סופגים את הצורן שבאויר בכל פעם שהם מקצרים את שערם, סופגים אותו דרך השיער. זה כמובן רע מאוד כאשר השיער נושר, כי אז אי אפשר לספוג כלום. התקרחות בגיל צעיר, שיש לה קצת קשר לסגנון החיים, היא לא בדיוק הדבר הטוב ביותר לאדם.

אצל הנשים תספורת קצרה זה לא בדיוק טוב, משום שלאישה יש יכולת לייצר צורן באורגניזם, ולכן אינן צריכות לקצר את שיערן לעיתים תכופות. כי אז השיער סופג צורן – אשר יש כבר לאישה בתוכה – מן האויר ודוחף אותו בכוח לתוך האורגניזם. זה עושה את האישה שעירה בפנימה, קוצנית. יש לה אז "שיער על השיניים" [ביטוי גרמני שמובנו אישה מחוספסת, קשה]. זה משהו לא כל כך גלוי. צריך שתהיה לאדם רגישות מסוימת כדי להבחין בזה, אבל משהו מזה קיים. כל ההתנהגות שלה יותר קוצנית אז. היא נהיית בפנימיותה שעירה וקוצנית. לקיצור לשיער יש השפעה, במיוחד באנשים צעירים.

כעת, אתם רואים, זה יכול להיות גם הפוך, רבותי. עלול לקרות שצעירים מודרניים יגיעו לתוך סביבה – ילדים שונים מאוד היום ממה שאנו היינו בימי ילדותנו – הצורן הפנימי שלהם אינו מספיק יותר, כי הם רוצים להיות קוצניים במקצת, שורטים במקצת. ואז הם מפתחים את האינסטינקט לגזור את שיערם. אם מישהו מנסה לפעול כנגד אופנה שכזו, זה לא כל כך נורא אם אופנה שכזו תגיע לקיצוניות. בסופו של דבר זה לא כל כך משנה – איש אחד אוהב נשים עדינות, אחר אוהב נשים מחוספסות. הטעם קצת משתנה. אבל לא יכולה להיות לזה השפעה גדולה. כמובן, אם למישהו יש בת שרוצה או אמורה לבחור בעל שאוהב אישה מחוספסת, אז היא צריכה להסתפר קצר. ואז לא תשיג בעל שאוהב אישה עדינה. זה באמת יכול לקרות.

כל העניין הזה משפיע על דברים שוליים בחיים.

————————————————————————————————————————————————–

1. הרצאה מה-21 לאפריל 1923 GA349 . שכותרתה 'טבע הנצרות'. ↑
2. המילה הגרמנית ALB מובנה פייה, שדון, גובלין וגם סיוט לילה, מועקה, נטל. ↑
3. דגי סחוס – מחלקת דגים פרימיטיבית שבה עמוד השדרה וקרני הסנפירים עשויים סחוס, למשל כרישים. [הערת המתרגם] ↑
4. רודולף שטיינר, הפילוסופיה של הפעילות הרוחית, – הפילוסופיה של החירות [GA4] יצא בעברית בהוצאת ניצת השחר. ↑