מסלק ועד לבודהיזם
שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום
רודולף שטיינר
GA353/2
16 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך בין הראשון למרץ לעשרים וחמישי ליוני 1924
תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית
הקלדה ועריכה: דניאל זהבי
עזרה בהגהה: דליה דיימל
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
שיחה 12
14.5.1924
קאנט, שופנהאור ואדוארד פון הרטמן
מר בורל: אנו מציינים עכשיו מאתיים שנה להולדתו של קאנט.[1] אבקש את ד'ר שטיינר לומר לנו משהו על תורתו של קאנט, מי הם מתנגדיה והאם היא יכולה לשמש היום כתורה אנתרופוסופית?
רודולף שטיינר: טוב, רבותי, אם נגזר עלי לענות על שאלה זו תצטרכו לעקוב אחרי טיפה לתוך אזורים שקשה להבינם. מר בורל, ששאל גם אודות תורת היחסות, תמיד שואל שאלות קשות שכאלה! לכן תצטרכו לקבל שהדברים לא יהיו קלים להבנה היום כמו הדברים שאנו דנים בהם בדרך כלל. אבל, אתם רואים, אי אפשר לדבר על קאנט בדרך קלה להבנה משום שאת האיש עצמו קשה להבין. הסיטואציה היא שכל העולם מדבר על קאנט היום כמשהו בעל חשיבות עצומה עבור העולם, גם אם אנשים לא באמת מעוניינים בדברים שכאלה. הם רק מעמידים פנים שהם מעוניינים. אתם יודעים שמספר גדול של מאמרים נכתבו על יום הולדת ה-200 הזה, כדי להראות לעולם את החשיבות הכבירה של עמנואל קאנט עבור כל החיים האינטלקטואליים.
אתם רואים, אפילו כנער שמעתי לעיתים קרובות את המורה להיסטוריה שלי[2] בבית הספר אומר: "עמנואל קאנט היה הקיסר של הספרות הגרמנית!" פעם אחת אמרתי בטעות "המלך של הספרות הגרמנית" ומיד הוא תיקן אותי באומרו: "הקיסר של הספרות הגרמנית!"
טוב, למדתי את קאנט באופן נרחב ומקיף. באותו זמן תיארתי זאת בסיפור חיי[3] – היה לנו מורה להיסטוריה שבאמת לא עשה דבר מלבד קריאה בקול רם מספרים של אחרים. חשבתי שמוטב שאקרא אותם בעצמי בבית. פעם כשעזב את החדר הסתכלתי איזה ספר הוא קורא עבורנו והשגתי עותק לעצמי. זה היה הרבה יותר טוב. השגתי גם עותק של ביקורת התבונה הטהורה מאת קאנט מספריית רקלם אוניברסל.[4] חילקתי אותו לחלקים ושמתי אותם בין דפי הספר שלמדנו בכיתה. כך קראתי את קאנט בעוד המורה מלמד היסטוריה. לכן אני מרגיש בטוח לחלוטין לדבר על קאנט שעליו תמיד מדברים אנשים כשעוסקים בנפש ורוח: "כן, אבל קאנט אמר…." בדיוק כפי שתיאולוגים יאמרו תמיד: "כן, אבל זה כתוב בתנ"ך…" ורבים מן הנאורים יאמרו: "כן, אבל קאנט אמר…" חלפו 24 שנים מאז שנתתי כמה הרצאות שבהן הכרתי אדם שתמיד ישב באולם וישן, תמיד שמע את ההרצאות מתוך שינה. לפעמים, כשהרמתי את קולי קצת, הוא התעורר, ובמיוחד גם בסוף. אמרתי גם כן משהו אודות נפש ורוח אז. ואז הוא התעורר, קפץ כמו בובת קפיץ מתוך קופסה וצעק: "אבל קאנט אמר!" וכך, נכון הוא שאנשים עושים עניין גדול מקאנט.
כעת הבה ונתאר כיצד אדם זה, קאנט, ראה באמת את העולם. הוא אמר, בהצדקה מסוימת, שכל דבר שאנו רואים, נוגעים, בקצרה, קולטים באמצעות חושינו, כלומר, כל עולם הטבע שמחוץ לנו, אינו אמיתי אלא רק נראה כקיים, כתופעה. אבל כיצד בא לידי קיום? טוב, הוא בא לידי קיום – וכאן זה נהיה קשה, עליכם להקדיש את כל תשומת לבכם – בגלל משהו שהוא קרא לו 'הדבר עצמו', משהו בלתי ידוע שאיננו יודעים עליו דבר, משאיר עלינו רושם. את הרושם זה אנו קולטים, לא את הדבר עצמו.
אתם רואים, רבותי, ציירתי את זה עבורכם כך [ציור]. זהו האדם – אפשר באותה מידה לעשות זאת בשמיעה או במגע, אבל בואו ונעשה זאת בראיה – והיכן שהוא בחוץ נמצא הדבר עצמו. אבל איננו יודעים דבר אודותיו. הוא בלתי ידוע. אבל דבר זה בעצמו משאיר רושם על העין. ושם, באדם, צצה תופעה ואנו מנפחים אותה ובונים עולם שלם ממנה [מצביע על הציור]. איננו יודעים דבר על הדבר האדום, רק את התופעה שאנו רואים עכשיו – אצייר זאת בסגול. כך העולם כולו באמת, על פי קאנט, נעשה בידי האדם. אתם רואים עץ. אינכם יודעים דבר אודות העץ עצמו. העץ רק משאיר רושם עליכם. כלומר, משהו בלתי ידוע משאיר רושם עליכם ואתם עושים אותו לעץ, שמים שם את העץ בתפיסה החושית שלכם. ראו, אם כן רבותי, כאן כסא, מושב – הדבר עצמו. איננו יודעים מהו באמת. אבל הדבר הזה שם משאיר עלי רושם. ואני למעשה שם את הכסא שם. כך אם אני יושב מטה על כסא איני יודע על איזה מין דבר אני יושב, הדבר עצמו, הפריט שאני יושב עליו, זה משהו שאני בעצמי שמתי שם.
אתם רואים, קאנט דיבר על גבולות הידיעה האנושית בדרך כזו שאף פעם אי אפשר לדעת מהו הדבר עצמו, כי כל דבר הוא באמת עולם מעשה ידי אדם. זה קשה מאוד להבהיר זאת בכל דרך ממשית. וכאשר אנשים שואלים אודות קאנט זה באמת נכון שכדי לתאר אותו באמת, לאפיין אותו, צריך לומר דברים מאוד מוזרים. כדי להתבונן בקאנט האמיתי באמת קשה להאמין למישהו האומר שהוא כזה וכזה. העניין הוא שקאנט עמד על כך, על בסיס התיאוריה, על מחשבותיו שלו: אף אחד אינו יודע את הדבר עצמו, והעולם כולו נעשה רק מן הרושם שיש לנו על הדברים.
פעם אמרתי שאם איננו יודעים מהו הדבר עצמו, הוא יכול להיות כל מיני דברים. הוא יכול להיות למשל עשוי מראשי סיכה. וככה זה עם קאנט. יהא זה הוגן לומר שעל פי קאנט, הדבר עצמו עשוי אולי מכל דבר. אבל עכשיו יש משהו אחר. אם נעצור בתיאוריה זו, אז כולכם כאן, כפי שאני רואה אתכם, אתם רק משהו שמציג עצמו בפני. אני הושבתי את כולכם על כסאות אלו, ואיני יודע מה מונח כאן. אתם, גם כן, אינכם יודעים איזה סוג של הדבר עצמו הוא, אלא רואים תופעה ששמתם שם בעצמכם. וכל דבר שאני אומר זה משהו שאתם יצרתם בעצמכם בשומעכם זאת. ובכן איש מכם אינו יודע מה באמת אני עושה כאן – הדבר עצמו, מה שבאמת עושה. אבל דבר זה משאיר רושם עליכם. אתם משליכים את הרושם על נקודה זו. ובאופי בסיסי אתם מאזינים למשהו שאתם יצרתם בעצמכם.
עכשיו, אם ניקח דוגמא מסוימת, אם לדבר במונחים קאנטיאניים, נוכל לומר משהו כזה: אתם יושבים שם בחוץ בהפסקת הבוקר שלכם ואומרים: :בסדר, בואו ניכנס לאולם ונשמע דבר זה או אחר במשך שעה. איננו יכולים לדעת מהו הדבר עצמו שאנו שומעים. אבל נשתמש בעינינו לשים איש זה שטיינר כך – שלפחות במשך שעה – שתהא לנו תופעה זו, ואז נוכל לשים את הדברים שאנו רוצים לשמוע שם כך שיוכלו להישמע." זה, בראש וראשונה, מה שקאנט אמר כאשר התעקש שלעולם אי אפשר לדעת את הדבר עצמו.
אתם רואים, אחד ממשיכיו של קאנט, שופנהאור,[5] מצא שזה כה ברור שאמר: "אתם בפשטות אינכם יכולים להטיל ספק בכך!" הוא אמר שזה ברור ומוחלט שאם הוא רואה כחול, זה לא שמשהו שם בחוץ הוא כחול, אלא שכחול נוצר בתוכו כאשר הדבר עצמו משאיר עליו רושם. וכאשר הוא שומע מישהו מתלונן על כאב שם בחוץ, הכאב והתלונה אינם באים ממנו אלא משופנהאור עצמו! זה, הוא אמר, ברור לחלוטין. וכאשר אנשים עוצמים את עיניהם ונרדמים, העולם כולו חשוך ושקט. אז אין שם דבר עבורם.
עכשיו, רבותי, על פי תיאוריה זו יהא זה הדבר הפשוט ביותר לברוא את העולם ולהניח אותו שוב בצד. אתם הולכים לישון, העולם נעלם. אתם מתעוררים שוב ושוב עושים את העולם כולו – לפחות את העולם שאתם רואים. מלבד זה יש רק את הדבר עצמו, שאינכם יודעים דבר עליו. כן, שופנהאור מצא שזה לגמרי ברור. אבל הוא הרגיש קצת מצחיק. הוא לא הרגיש כל כך בנוח עם תזה זו. ולכן אמר: יש לפחות משהו שם בחוץ – כחול ואדום, וכל הקור והחום אינם שם בחוץ. אם אני חש בקור אני מייצר את הקור בעצמי. אבל מה שנמצא שם בחוץ זה הרצון. הרצון חי בכל דבר. והרצון הוא כוח דמוני עצמאי לחלוטין, אבל הוא חי בכל הדברים."
כך, הוא שם קצת משהו לתוך 'הדבר עצמו'. כל דבר שאנו רואים בפני עיני רוחנו היה עבורו גם כן תופעה בלבד, משהו שאנו מייצרים בעצמנו. אבל לפחות הוא צייד את הדבר עצמו ברצון. היו אנשים רבים, ויש אנשים רבים היום, אשר לא שוקלים באמת את ההשלכות של התיאוריה של קאנט. הכרתי פעם אדם אשר באמת היה מלא בתורתו של קאנט – וזה מה שאדם צריך להיות אם יש לו דוגמה. אדם זה אמר לעצמו: "למעשה עשיתי הכל בעצמי – הרים, עננים, כוכבים, הכל יחדיו, וגם בראתי את האנושות. עשיתי את הכל שם בעולם. אבל עכשיו אני לא אוהב את זה. אני רוצה להיפטר מזה." והוא אמר שהוא התחיל להרוג אנשים – הוא יצא מדעתו. הוא אמר שהתחיל להרוג כמה אנשים כדי להסדיר את העניין, להיפטר ממשהו שהוא עצמו ברא. אמרתי לו שהוא צריך לחשוב על ההבדלים הקיימים. היו לו זוג מגפיים. על פי תורתו של קאנט הוא גם כן עשה אותם. אבל הוא היה צריך לקחת בחשבון את מה שעשה הסנדלר, מלבד מה שהוא עצמו יצר כתופעה השייכת למגפיו.
אתם רואים, כך זה. השטויות הגדולות ביותר נמצאות בדברים המוערכים ביותר בעולם. אנשים ידבקו בשטויות הגרועות ביותר בעקשנות הגדולה ביותר האפשרית. ובאופן מוזר אלו הם בדיוק הנאורים ביותר הנצמדים אליהן.
דברים אלה שאמרתי לכם בכמה מילים, קשים למדי להבנה כפי שהם, אפשר למצוא על ידי קריאת ספרים רבים אם מישהו קורא את קאנט. כי הוא מתח אותם בחלקים נפרדים בתיאוריות ארוכות, ארוכות. הוא התחיל את ספרו 'ביקורת התבונה הטהורה', כפי שקרא לו, לדוגמא, קודם כל בהוכחה שהחלל אינו נמצא שם בעולם. אני יוצר אותו בעצמי, אני טווה אותו לעצמי. קודם כל, אם כן, חלל הוא תופעה. שנית, זמן גם הוא תופעה. כי הוא אמר: היה פעם איש שנקרא אריסטו, אבל אני עצמי הצבתי אותו בזמן, כי אני בראתי את הזמן כולו בעצמי.
הוא כתב את העבודה המרכזית הזו שנקראת 'ביקורת התבונה הטהורה'. היא עשתה רושם גדול. כך, אם בור ועם הארץ, אדם מרוצה מעצמו מן המעמד הבינוני, עובר בדרך וקוטף כרך גדול הנקרא 'ביקורת התבונה הטהורה', הוא ילקק את שפתיו, כי זה משהו פיקחי נורא, 'ביקורת התבונה הטהורה'. אם אתה קורא משהו כזה אתה עצמך נהיה לסוג של אל כאן על האדמה! אחרי המבוא בא פרק 1: אסתטיקות טרנסצנדנטליות. טוב, כעת, זה מה שנאמר: אסתטיקות טרנסצנדנטליות. אם מישהו פותח את 'הפילוסופיה של החירות' שלי הפרק הפותח נקרא לא יותר מאשר 'אדם ועולם'[6] הו, אדם עולם, זה כל כך שכיח, איש אינו מטריח עצמו לקרוא זאת. אבל אסתטיקות טרנסצנדנטליות! כאשר בור ועם הארץ פותח ספר שכזה, אז זהו משהו שצריך באמת להיות כביר. יהיו מה שיהיו אסתטיקות טרנסצנדנטליות אלו, זהו משהו שלא פוגשים בדרך כלל. אבל זה מתאים לו בדיוק. זוהי מילה שבאמת כדאי לגלגל על הלשון. זוהי אם כן הכותרת הראשית.
ועכשיו באה כותרת המשנה. חלק ראשון. היקש טרנסצנדנטלי של חלל. אינכם יכולים לחשוב על שום דבר טוב יותר עבור בור ועם הארץ מפרק שכזה. הפרק פותח באופן כזה שהוא באמת אינו מבין דבר מכל זה. אבל כולם קוראים לקאנט אדם גדול במשך יותר ממאה שנה, ובקוראו ספר זה הבור שלנו משיג מעט ממשהו, מעט אשליה של גדוּלה.
עכשיו בא החלק השני: היקש טרנסצנדנטלי של זמן. ואחרי שנפלס דרכנו תוך מאבק דרך היקש טרנסצנדנטלי של חלל וזמן מגיע החלק השני הראשי: אנאליזה טרנסצנדנטלית. והאנליזה הטרנסצנדנטלית מציעה בעיקר הוכחה שלאדם יש תפיסה טרנסצנדנטלית.
טוב, רבותי, השאלה נשאלה, ולכן עלי לומר לכם דברים אלו, העסק הזה של תפיסה טרנסצנדנטלית. עליכם לקרוא מאות עמודים כדי לעכל אמירות מלומדות המעורבבות בפרק זה על תפיסה טרנסצנדנטלית. תפיסה טרנסצנדנטלית מובנה שאדם מפתח רעיונות ושלרעיונות אלו יש רצף הגיוני מסוים. כך, אם הכל זה רק רעיון, העולם כולו, אז העולם כולו צריך להיות מסכת שנוצרה מתוך אפסות וריקנות של טבעו של מישהו באמצעות תפיסה טרנסצנדנטלית. כן, זו פחות או יותר הדרך שבה נכתבו הספרים הללו.
כעת אנו מבינים שבפרק על תפיסה טרנסצנדנטלית קאנט בורא את העולם כולו, עם כל העצים שבו, העננים וכן הלאה, מתוך עצמו. אבל במציאות הוא בורא מסכת שהקורא נאבק עימה בכל הפרק העצום הזה אשר למעשה מציע את אותם רעיונות, רק מתרגם אותם לחשיבה של עידן מאוחר יותר, כפי שכתבתי בתוך עץ הספירות עבורכם ביום אחר, גם אם רק כאלפבית, לא בדרך שמאפשרת למישהו, לקורא, לדעת משהו. ויותר מזה, זה היה משהו ממשי מאוד בעבר. אבל קאנט יוצר מסכת היכן שהוא אומר: "העולם לפיכך הוא 1) כמות, 2) איכות, 3) יחס, 4) אָפְנוּת." כל אחד מן המושגים הללו כולל בתוכו שלושה נוספים. בכמות, לדוגמא, יש אחדות, ריבוי, כוליות. באיכות יש מציאות, שלילה, הגבלה, וכן הלאה. אלה הם אם כן, שנים עשר מושגים, שלוש פעמים ארבע הם שנים עשר, ואתם יכולים ליצור איתם את העולם כולו. קאנט הזקן והטוב לא ברא למעשה את העולם איתם. הוא רק העלה שנים עשר מונחים עם התפיסה הטרנסצנדנטלית שלו. הוא יצר רק שנים עשר מושגים ולא את העולם.
אם היה משהו בכל זה, היינו יכולים להגיע להיכן שהוא עם זה. אבל הבורים אינם מבחינים ששום דבר לא יצא מזה, רק שנים עשר מושגים. הם מהלכים בכרסים מלאים בפילוסופיה קנטיאנית ואומרים: אי אפשר להבין דבר! טוב, אנו יכולים להבין זאת במקרה של הבורים שאוהבים שאומרים להם שחוסר ההבנה אינו באשמתם אלא באשמת העולם כולו. אתם צודקים כשאתם חושבים שאינכם יודעים דבר. אבל זה לא בגלל שאינכם מסוגלים אלא בגלל שהעולם כולו אינו מסוגל לדעת דבר. וכך אתם מקבלים את שנים עשר המושגים הללו. זוהי אנליזה טרנסצנדנטלית.
עכשיו אנו מגיעים לפרקים הקשים באמת. תחילה פרק גדול עם הכותרת: אודות אי היגיון טרנסצנדנטלי. וככה זה הולך הלאה. אתה מקבל כותרת אחר כותרת ב'ביקורת התבונה הטהורה' של קאנט. הוא כתב שכמה אנשים אומרים שהחלל הוא אינסופי. הוא מוכיח זאת בדרך שאנשים מוכיחים דברים שיכולים להראות שהחלל הוא אינסופי. אבל יש אחרים האומרים שהחלל הוא סופי. גם זה הוכח, כפי שאנשים מוכיחים זאת. אתה מוצא אם כן, את הדבר הבא 'בביקורת התבונה הטהורה' – בפרקים מאוחרים יותר תמיד מוצגים שני אספקטים מנוגדים. מצד אחד הוא מראה שהחלל הוא אינסופי, ומצד שני שהוא סופי. ואז אתם מקבלים הוכחה שהזמן הוא אינסופי, הוא נצחי, ובעקבותיה הוכחה שלזמן יש התחלה ויהיה לו סוף. זו הדרך שבה קאנט עושה זאת, רבותי. ואז הוא נותן הוכחה שהאדם חופשי, ושוב שהוא אינו חופשי.
מה רצה קאנט לומר בכך שנתן הוכחה לשתי אמירות מנוגדות? הוא רצה לומר שלמעשה איננו יכולים להוכיח דבר! אנו יכולים באותה מידה לומר שהחלל הוא אינסופי או סופי, שהזמן נמשך לתמיד או שיבוא אל סופו. באותה דרך אנו יכולים לומר שהאדם הוא חופשי או לא חופשי. הכל מכוון להראות שבזמנים המודרניים עלינו לומר: חשוב על הדברים באיזו דרך שתרצה, ולא תמצא את האמת, כי הכל אותו דבר עבורך בן אדם.
מראים לכם גם כיצד לחשוב בדרך זו, מלמדים מתודולוגיה טרנסצנדנטלית. וכך דבר ראשון יש לקרוא את אחד מספריו של קאנט. אנו עשויים לשאול את עצמנו מדוע נכנס קאנט לכל הצרה הזו. ואז נגלה למה באמת התכוון. אתם רואים, עד בואו של קאנט, אנשים שעסקו בפילוסופיה אולי לא ידעו הרבה, אבל לפחות הם אמרו שאפשר לדעת כמה דברים אודות העולם. מצד שני היתה החשיבה שבאה מימי הביניים – הראיתי לכם כיצד אבד הידע העתיק בימי הביניים – שאדם יכול לדעת משהו רק מן הדברים שנקלטו על ידי החושים ודבר לא מן הדברים של הרוח. בזה היה צריך להאמין. וכך צמחה האידיאה דרך ימי הביניים ועד לזמנו של קאנט שאינך יכול לדעת דבר אודות הרוח. בדברים של הרוח אפשר רק להאמין.
הכנסיות הסתדרו מצוין עם דוגמה זו שאי אפשר לדעת דבר על הרוח, כי זה איפשר להן לצוות מה שאנשים צריכים להאמין אודות הרוח.
כפי שאמרתי, היו פילוסופים – לייבניץ[7], וולף[8], וכן הלאה – אשר אמרו, עד בואו של קאנט, שאפשר לדעת משהו, אם בעזרת השכל הישר או בעזרת ההיגיון, אודות האספקטים הרוחיים של העולם. קאנט אמר שהיתה זו שטות להאמין שאפשר לדעת משהו אודות הרוח, ושדברי הרוח זה עניין לאמונה. כי האספקט הרוחי מונח ב'דבר עצמו'. ואינכם יכולים לדעת דבר על ה'דבר עצמו'. צריך, אם כן, להאמין כשבאים לענייני הרוח.
קאנט למעשה בגד בעצמו כשכתב את ההוצאה השניה של 'ביקורת התבונה הטהורה' שלו. הוצאה שניה זו כוללת אמירה מוזרה: "היה עלי להוציא מלפני ידע כדי לפנות מקום לאמונה." זהו באמת ווידוי, רבותי. זהו דבר המוליך לדבר עצמו הבלתי ידוע. לכן קרא קאנט לספרו 'ביקורת התבונה הטהורה'. את התבונה עצמה היה צריך לבקר על שאינה יודעת דבר. ובאמירה זו "היה עלי להוציא מלפני ידע כדי לפנות מקום לאמונה" מונחת האמת על הפילוסופיה של קאנט. וזה משאיר את הדלת פתוחה לכל דת ואמונה. קאנט באמת התייחס לכל אמונה חיובית. אבל אנשים שאינם רוצים לדעת דבר עשויים גם כן להתייחס לקאנט באומרם: "מדוע עלינו לדעת משהו? הרי אין לדעת דבר." ובכן, רואים אתם, תורתו של קאנט באמת באה לתמוך באמונה. היה זה אך טבעי לאור כל זה שאני עצמי דחיתי את תורתו של קאנט מההתחלה. קראתי את כל כתביו כנער בית ספר, אבל תמיד דחיתי את תורתו, מן הסיבה הפשוטה שלפיה צריך הייתי לדבוק באמונה שיש לאנשים ביחס לעולם הרוח, ושלעולם לא יוכל להיות כל ידע ממשי של הרוח. קאנט היה אם כן, האיש ששלל ידע של הרוח יותר מכל אחד אחר וקיבל רק דרגה מסוימת של אמונה.
קאנט כתב לפיכך ספר ראשון זה שנקרא 'ביקורת התבונה הטהורה'. והראה בספר זה שאין לדעת דבר על הדבר עצמו. אפשר רק להאמין במה שהוא 'הדבר עצמו'.
ואז כתב ספר שני שנקרא 'ביקורת התבונה המעשית' וספר שלישי שנקרא 'ביקורת השיפוט', אבל הוא היה פחות חשוב. אם כן, 'ביקורת התבונה המעשית' היה ספרו השני. שם הוא פיתח את אמונתו שלו. כך, הוא כתב תחילה ספר של ידע: 'ביקורת התבונה הטהורה', שבו הראה שאין לדעת דבר. הבורים ועמי הארצות יכולים עכשיו להניח זאת בצד, כי הוא נתן הוכחה שאי אפשר לדעת דבר. ואז כתב קאנט את 'ביקורת התבונה המעשית', שבו פיתח את אמונתו. כיצד פיתח את אמונתו? הוא אמר: "בהתבוננו בעצמו בעולם, האדם הוא יצור בלתי מושלם. אבל זה לא באמת אנושי להיות כה בלתי מושלם. צריכה להיות אם כן, שלמות גדולה יותר של הטבע האנושי היכן שהוא. איננו יודעים דבר על כך, אבל הבה ונאמין ששלמות גדולה יותר קיימת היכן שהוא בעולם. בואו ונאמין באלמוות.
טוב, רואים אתם, רבותי, זה שונה מאוד ממה שאמרתי לכם אודות האספקט של האדם שממשיך אחרי המוות, המבוסס על ידע. קאנט לא רצה בידע שכזה. הוא פשוט רצה להוכיח שהאנושות צריכה להאמין באלמוות בגלל אי השלמות של האדם.
ואז הוכיח באותה הדרך שצריך רק להאמין, כי אי אפשר לדעת משהו אודות החירות, שהאדם הוא חופשי. כי אם לא היה חופשי, הוא לא היה אחראי למעשיו. צריך אם כן, להאמין שאנו חופשיים כדי שנהיה אחראיים למעשינו.
תורתו של קאנט אודות החירות הזכירה לי לעיתים קרובות את האמירה שבה פתח פרופסור לחוק תמיד את הרצאותיו. הוא אמר: "רבותי, יש אנשים האומרים שהאדם אינו חופשי. אבל, רבותי, אם האדם אינו חופשי, הוא אינו אחראי למעשיו, ואם כך לא יכול להיות גם עונש. אם אין עונש, לא יכולה להתקיים גם תורת העונשין [פונולוגיה], שהיא למעשה הנושא שעליו אני מדבר, ואז כמובן לא הייתם שומעים אותי. אבל אני כאן ואם כן תורת העונשין קיימת, ומכאן גם מערכת הענישה, ומכאן גם חירות. וכך הוכחתי לכם שהחירות קיימת." הדברים שקאנט אמר אודות החופש האנושי מזכירים לי מאוד מילים אלו של הפרופסור. קאנט דיבר גם על האל בדרך זו. הוא אמר: "איננו יכולים לדעת דבר על כל כוח שהוא. אבל אני איני מסוגל ליצור פיל. אני מאמין אם כן, שמישהו אחר מסוגל לעשות זאת טוב ממני. אני מאמין אם כן, באל."
בספרו השני, 'ביקורת התבונה המעשית', קאנט אמר שכבני אדם עלינו להאמין באל, בחירות ובאלמוות. איננו יכולים לדעת דבר אודותיהם אבל עלינו להאמין בהם. עכשיו רק חישבו כמה באמת זה בלתי אנושי. ראשית, ניתנת הוכחה שידע הוא באמת שום דבר, ושנית נאמר שצריך להאמין באל, שעליו אין אנו יכולים לדעת דבר, ובחירות ובאלמוות. במהותו, אם כן, היה קאנט הריאקציונר הגדול ביותר. אנשים היוצרים מונחים מתאימים קראו לו 'המנפץ'. אכן, הוא ניפץ כל ידע, אבל רק בדרך שבה מרסקים צעצועים. כי העולם היה עדיין שם! ועם זה הוא באמת נתן תמיכה ראויה לציון לאמונה.
זה נמשך לכל המאה ה-19 וישר לתוך המאה ה-20, והיום אנשים בכל מקום מציינים את יום הולדת ה-200 של קאנט. למעשה קאנט הוא הדוגמא המושלמת לכמה מעט אנשים באמת חושבים. כי מה שאמרתי לכם כעת זוהי תורתו של קאנט בטהרתה. אבל הדברים שאנשים אומרים – שקאנט היה הגדול מן הפילוסופים כולם, שאי אפשר לסתור אותו, וכן הלאה – טוב, אתם רואים, אם ניקח דוגמא זו אנו רואים למעשה שזהו באמת קאנט שעליו יכולים תמיד להסתמך המתנגדים של מדע הרוח. פשוט משום שהם יכולים לומר לעצמם: כן, איננו מתבססים על דת אלא על המואר מכל הפילוסופים. אבל זה באמת נכון שהמורים הדוגמטיים ביותר לדת יכולים להתבסס על קאנט בדיוק כמו כמה אינדיבידואלים נאורים.
קאנט גם כתב עבודות אחרות, באחת מהן תיאר פחות או יותר כיצד המטפיזיקה תהיה למדע בעתיד.[9] כאן הוא למעשה הוכיח פעם נוספת שזה בלתי אפשרי, וכן הלאה. אנו באמת יכולים לומר שכל המדע של המאה ה-19 נחלה בגלל קאנט. ביסודו של דבר קאנט היה מחלה של המדע.
הדרך הנכונה להתייחס לקאנט היא כלדוגמא לשטויות שלפעמים מייצר המוח האנושי. אבל אז תאמרו לעצמכם: צריך באמת לפקוח עין מתי מגיעה תובנה, כי העולם באמת להוט נורא לייצר את השטות הגדולה ביותר האפשרית בדיוק כשמגיעה תובנה. ואתם יכולים לדמיין באיזה מצב קשה נמצא נציג של מדע הרוח. לא רק הנציגים של הדתות עומדים כנגדו אלא גם אנשים אחרים, כל הפילוסופים ואנשים שקלטו את הרעיונות שלהם, וכן הלאה. כל בור ועם הארץ בא ואומר: אתה אומר זאת אודות עולם הרוח. קאנט הוכיח – כך הם אומרים – שאי אפשר לדעת דבר על כך. זוהי באמת ההתנגדות הכללית הטובה ביותר שאפשר להעלות. אפשר לומר: איני רוצה לשמוע מה שיש לשטיינר זה לומר, כי קאנט הוכיח שאי אפשר לדעת דבר אודות דברים אלה.
האם זה מספק אתכם?
מר ברול אמר שהוא בעיקר רצה לשמוע מה קאנט אמר. כפי שד'ר שטיינר אמר, שומעים הרבה על קאנט אבל שום דבר חיובי. אבל זה דורש מאמץ רציני להבין אותו.
רודולף שטיינר: היו לכך השלכות. ב-1869 מישהו שקיבל את רעיונותיו של קאנט הוציא לאור את ה'פילוסופיה של הבלתי מודע', ספר שגרם לסנסציה. ואדוארד פון הרטמן[10] היה אדם אינטליגנטי מאוד. אם היה חי לפני קאנט, אם לקאנט לא היתה השפעה כזאת עליו, הוא בוודאי היה עושה הרבה יותר טוב. אבל הוא לא היה יכול להתגבר על דעה קדומה כבירה זו, אשר באה מקאנט. כמו שופנהאור לפניו, אדוארד פון הרטמן הבין שאדם אינו יודע דבר אודות העולם מלבד הרעיונות שלו עליו, משהו שהוא עצמו שׂם שם. אבל הוא לקח גם את הרעיון של שופנהאור שאת הדבר עצמו יש לצייד ברצון. וכך, עכשיו, יש לנו את הרצון בכל מקום בתוכו. פעם כתבתי מאמר על אדוארד פון הרטמן שבו הזכרתי גם את שופנהאור.[11] שופנהאור אמר שאדם אינו יודע דבר על הדבר עצמו, אלא רק את הרעיונות עליו. רעיונות הם מחוכמים, הרצון הוא מטומטם. כך שלמעשה כל מה שאדם יודע בעצמו אינו יותר מרצון מטומטם.
במאמר שבו הזכרתי את שופנהאור כתבתי: "לפי שופנהאור כל דבר שהוא אינטליגנטי בעולם הוא פרי עבודתו של האדם. כי האדם מביא את הכל אל העולם. ומאחורי זה עומד הרצון האטום והאילם. העולם, אם כן, הוא הטמטום של האלוהות." אבל זה נאסר להפצה בזמן ההוא. זה היה אמור לצאת לאור באוסטריה.
העניין הוא כזה. אדוארד פון הרטמן הניח שהדבר עצמו צריך להיות מצויד ברצון. אבל הרצון הוא באמת מטומטם, ולכן מצבו של העולם כה רע. הוא נהיה אם כן, פסימיסט, כפי שאומרים. הוא החזיק בהשקפה שהעולם אינו טוב, אלא רע מיסודו, רע מאוד. ולא רק מה שאנשים עשו אלא כל מה שקיים בעולם הוא רע. הוא אמר: "אתם יכולים למצוא בעצמכם שהעולם הוא רע. רק הניחו על אחת מכפות המאזניים את החיוב שבחיים, כל שיש בחיים מן המזל הטוב מן ההנאה וכיוצא בזה, ומצד שני את הסבל וכיוצא בזה. הרי שתמיד נוטות המאזניים אל הצד השלילי. מכאן יוצא שהעולם כולו הוא רע." לכן נהיה הרטמן לפסימיסט.
אבל, אתם רואים, לפני הכל היה אדוארד פון הרטמן אדם אינטליגנטי ואחר כך מישהו שנושא בתוצאות. הוא אמר: "מדוע אנשים ממשיכים לחיות? מדוע אינם הורגים את עצמם? אם הכל רע, יהא זה חכם הרבה יותר לקבוע יום שבו האנושות כולה תתאבד. ואז כל מה שנוצר כאן יאבד." אבל אדוארד פון הרטמן אמר גם: "לא, לעולם לא נוכל לעשות זאת, לקבוע יום עבור התאבדות אנושית כללית. ואפילו אם נעשה זאת – בני אדם התפתחו מחיות. חיות לעולם לא יהרגו את עצמן. ואז בני אדם יתפתחו שוב מחיות! ובכן, לא נוכל לעשות זאת בדרך זו." הוא חשב אם כן, על משהו אחר. הוא אמר לעצמו: "אם מישהו באמת רוצה לבער את כל שקיים כעולם ארצי, הוא אינו יכול לעשות זאת באמצעות התאבדות אנושית אלא על ידי הכחדת האדמה כולה. עדיין אין לנו את המכונות הדרושות לכך. אבל אנשים המציאו כל מיני מכונות עד היום. כל החכמה צריכה אם כן, להיות מכוונת להמצאת מכונה שתוכל לקדוח מספיק עמוק לתוך האדמה ואז לפוצץ אותה בעזרת דינמיט או משהו כזה, כך שהחלקיקים יעופו לחלל ויהפכו לאבק. כך תושג המטרה הראויה."
זו אינה בדיחה, רבותי! זוהי עובדה שאדוארד פון הרטמן אמר שצריך להמציא מכונה שתפוצץ את האדמה כולה, ותפורר אותה לאבק וחצץ.[12]
הערה: באמריקה רוצים לבנות תותח שיוכל לירות בירח!
רודולף שטיינר: אבל מה שאמרתי לכם היווה תורה פילוסופית מקורית במאה ה-19.
עכשיו תאמרו :היה איש כה אינטליגנטי – אבל איך זה יתכן? הוא צריך להיות סתום, טיפש, האיש אשר אמר זאת. לא, באמת, אדוארד פון הרטמן לא היה טיפש אלא יותר אינטליגנטי מכל אחד אחר. אני אוכיח זאת לכם ברגע. אבל בדיוק בגלל שהיה יותר אינטליגנטי מן התורה שצמחה עם קאנט צצה הערה טיפשית זו על מכונה שתשמש להשלכת העולם לאפסות. זה נאמר ברצינות על ידי אדם אינטליגנטי מאוד שירד לגמרי מהפסים בגלל קאנט.
וכך הוא כתב את ה'פילוסופיה של הלא מודע'. שבה הוא אמר: "כן, זה נכון שהאדם התפתח מהחיות, אבל כוחות רוחיים ממלאים בזה תפקיד. כוחות רוחיים אלו הם כוחות של רצון, כלומר אינם אינטליגנטים אלא מטומטמים." הוא אמר זאת באופן מאוד אינטליגנטי ובכך סתר את הדרוויניזם.
כך בזמן ההוא – בשנות השישים של המאה ה-19 – נכתבה עבודה אינטליגנטית זו על ידי הרטמן, 'הפילוסופיה של הלא מודע', והיה גם הדרוויניזם שנתמך על ידי הקל[13], אוסקר שמידט[14] ואחרים, והיווה את הדבר החכם ביותר בעיני אנשים אחרים. 'הפילוסופיה של הלא מודע' סתרה את הדרוויניזם. וכך כל הדרוויניסטים העקשניים הללו באו ואמרו: את אדוארד פון הרטמן זה צריך להפריך לחלוטין. הוא אינו יודע דבר אודות המדע." ומה עשה הרטמן? מה שעשה באותו זמן ברור לגמרי מן הדברים הבאים. כאשר האחרים הרעישו עולמות – על נייר, בדפוס, כמובן – הופיע ספר תחת הכותרת 'הבלתי מודע מנקודת הראות של הדרוויניזם'[15]. ולא נודע אז מי כתב זאת.
טוב, רבותי, זה שימח מאוד את אנשי המדע, כי ספר זה אמר דברים שהפריכו לחלוטין את אדוארד פון הרטמן. אפילו הקל אמר: "האינדיבידואל שכתב ספר זה כנגד הרטמן צריך להתוודע אלינו, ואנו נחשיב אותו כאחד מאיתנו, נטורליסט מן המדרגה הראשונה!" ובאמת, הספר נמכר במהרה והופיעה מהדורה שניה.[16] הפעם כתב המחבר את שמו – היה זה אדוארד פון הרטמן עצמו! הוא כתב כנגד עצמו. ואז הם הפסיקו לשבח אותו. העניין לא נודע ברבים. הוא הוכיח שהיה פיקח יותר מכל השאר. רואים אתם, החדשות לעולם אינן מספרות על דברים כאלה. זוהי חתיכה של היסטוריה אקדמאית שיש לספר אותה. אפשר לראות שאדוארד פון הרטמן הוסט מדרך הישר על ידי קאנט אבל היה אינטליגנטי מאוד.
כעת, כשאני מספר לכם שהוא רצה לפוצץ את העולם בעזרת מכונה עצומה שהיה צורך להמציא אותה – אתם יכולים לומר שיתכן ואדוארד פון הרטמן היה אינטליגנטי נורא, אבל עבורנו, שלא למדנו עדיין את קאנט, זה בכל זאת נראה דבר מטומטם. ובצדק אתם יכולים לחשוב שגם אם אמרתי לכם עד כמה אינטליגנטי היה אדוארד פון הרטמן, הוא בכל זאת היה טיפש. אתם בקלות יכולים לחשוב כך. אבל גם לראות שהאחרים היו אפילו טיפשים יותר. אני אחדול מנושא זה, ברשותכם. אבל זה אפשרי בהחלט לספק ראיות היסטריות שהאחרים היו אפילו יותר טיפשים מן האיש שהוכיח שיש לפוצץ את האדמה לרסיסים.
זה חשוב לדעת דברים כאלה. כי היום עדיין קיימת הערצה מוזרה זו לכל דבר שמופיע בדפוס. ומאז שקאנט פורסם על ידי רקלם – רק בגלל זה יכולתי לקרוא את כתביו, אחרת לא יכולתי להרשות לעצמי לקנותם אז. זה היה זול, גם אם היו אלו כרכים עבים – זה נהיה אפילו גרוע יותר כשמדובר בקאנט, כי כולם קוראים אותו. אני מתכוון, קוראים את העמוד הראשון, אבל אינם מבינים דבר. ואז הם שומעים שקאנט הוא 'הקיסר של הספרות הגרמנית' וחושבים: וואו, אנו מכירים משהו מעבודתו, ומכאן שאנו אנשים פיקחים, גם כן! ורובם מוכנים להודות: "אני חייב לומר שאני מבין את קאנט, או שאנשים יגידו שאני טיפש אם איני מבין את קאנט." למעשה אנשים אינם מבינים דבר מזה, אבל אינם מודים בזה. הם אומרים: "אני חייב להבין את קאנט, כי הוא מאוד פיקח. וכשאני אומר שאני מבין את קאנט אני אומר שאני מבין משהו מאוד פיקחי ואנשים יתרשמו."
האמת, רבותי, היה קשה להציג עניין זה בצורה פופולרית יותר, אבל אני שמח שהשאלה נשאלה, כי מזה אנו רואים מה קורה בחיים האקדמאיים, כפי שהם מכונים, וכמה אדם צריך להיות זהיר כאשר דברים כאלה משפיעים עליו, ובמיוחד היום שיש הרבה רעש בעיתונים אודות יום ההולדת ה-200 של קאנט. אני לא אומר שלא צריך לחגוג את קאנט – חוגגים גם אחרים – אבל לב העניין היא הדרך שהראיתי לכם.
אמשיך בשעה 9 בשבת הבאה.
————————————————————————————————-
- קאנט, עמנואל (1804-1724) אידיאליסט ופילוסוף גרמני. ↑
- ג'וזף מאייר, אשר לימד ספרות גרמנית בבית ספר תיכון שהתמחה במדע בוינה-נאוסטאדט. ↑
- רודולף שטיינר – נתיב חיי, אוטוביוגרפיה GA28 – יצא בעברית בהוצאת בדולח. ↑
- רקלם אוניברסלביבליוטק, בהוצאת פיליף רקלם. ינואר, שטוטגרט, מהדורת ספרי כיס במחיר סביר של קלאסיקות. עדיין קיים היום. ↑
- שופנהאור ארתור (1860-1788), פילוסוף גרמני. ↑
- רודולף שטיינר / הפילוסופיה של החירות, או – הפילוסופיה של הפעילות הרוחית / GA4 – יצא בעברית בהוצאת 'ניצת השחר'. ↑
- לייבניץ, גוטפריד וולילהלם (1716-1646), מתמטיקאי ופילוסוף גרמני. ↑
- וולף, כריסטיאן (1754-1679), מתמטיקאי ופילוסוף גרמני שהפך את עבודתו של לייבניץ לפופולארית. ↑
- קאנט, עמנואל, Prolegomena ↑
- פון הרטמן, קארל רוברט אדוארד (1906-1842). ↑
- 'אדוארד פון הרטמן, תורתו וחשיבותו' פורסם לראשונה בירחון Deutscheworte (וינה), כרךXI, מס' 1 (ינואר 1891). נדפס שוב ב-GA30. ↑
- דברים אלה נכללים בהערה 93, כרך 2: מטפיסיקה של הבלתי מודע, פרק 14: המטרה של התהליך העולמי והחשיבות של הנפש המודעת. (הוצאות רבות). ↑
- הקל, ארנסט (1919-1834), פילוסוף ונטורליסט גרמני. ↑
- שמידט, אוסקר (1886-1823), זואולוג גרמני, סטודנט של הקל. ↑
↑
↑