רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

16 שיחות עם פועלים בגיתהאנום בדורנאך בין 30 במאי ל-22 בספטמבר 1923

GA350

הרצאה מספר 11

18.7.1923

להיות בבית בעולם החיצון. שאלות הקשורות לתזונה, ההשפעות של תפוחי אדמה, סלק וצנונית

עדיין נשארו כמה מהשאלות שנשאלו ביום הקודם. כמו שביום אחר התחלתי מהדעה של אישיות אקדמאית על חלומות, כך אני רוצה להתחיל היום ממשהו שנראה כגורם כאב ראש למלומדים בני ימינו – כך נגיע הפעם לשיחתנו – וזהו זנב הלטאה. אתם יודעים שאם יש לכם לטאה גדולה למדי ואתם רוצים לתפוס אותה בזנב, הזנב יינתק. אנשים אומרים שהלטאה היא קשה ושבירה. וזה באמת מאוד קשה לתפוס לטאה בזנב. הוא יינתק והיצור ירוץ הלאה בזריזות רבה, ללא זנב. אנשי מדע עורכים ניסויים כדי להחליט אם זנב החיה למעשה נקרע החוצה או שהוא נותר מאחור על ידי היצור. אנשי מדע מודרניים מבססים עצמם על מטריאליזם וכך אנשים חושבים שלחיה יש שרירים חלשים מאוד כדי להחזיק חלק זה של הזנב יחדיו והיא אינה מסוגלת להחזיק שרירים אלו יחדיו כשהיא נתפסת.

אך יש עובדה מוזרה וזהו משהו שאנשים אינם מחשיבים כעניין גדול. זוהי העובדה שלטאות שנתפסות וחיות בשבי זמן רב מאבדות את היכולת לאבד את זנבן כה בקלות. הזנב מתחזק, ואינו נקרע כה בקלות. הוא יותר עמיד. זהו דבר מוזר, הלטאות מאבדות את זנבן בקלות כשהן בחוץ והוא מתחזק כשהן בשבי. מהי הסיבה לכך?

אתם רואים, אנשים חושבים זמן רב כיצד זה מתרחש בעזרת השרירים הקטנים שם בזנב. ועדיין העובדה שזה עתה תיארתי מראה בקלות מדוע זה קורה שזנבו של היצור נקרע פחות בקלות בשבי. זה קורה בגלל שהיצור קצת מפוחד כשאתה רוצה לתפוס אותו שם. זה לא דבר רגיל עבורו להיתפס שם. משהו קורה לו בפעם הראשונה. זו תהיה הפעם הראשונה שאדם מתקרב אליו, והוא מפחד, וכשהוא מפחד הוא נהיה כה שביר שהוא מאבד את זנבו. כשהוא מתרגל לאנשים, בהיותו בשבי, כשאנשים מתקרבים אליו כל הזמן, הוא לא מפחד יותר ואינו מאבד את זנבו.

מבט שטחי למדי יאמר לנו שהפחד של הלטאה ממלא כאן תפקיד חשוב. עכשיו אנו צריכים לקחת את הדברים הלאה ולומר: "כן, הפחד שיש ללטאה כשאדם מתקרב אליה ורוצה לתפוס אותה מתעורר ביצור כשהאדם תופס אותו, אבל הוא תמיד נמצא שם בתוך הלטאה, ופחד זה אוחז בחומר של הלטאה, החומר הפיזי שלה, ביחד ועושה אותה חזקה."

אני עומד לספר לכם דבר מוזר מאוד שקרה לבני אדם. שמעתם על אנשים שתלויים מאוד בחיי הנפש שלהם ומקבלים שלשול כשנופל עליהם פחד. אי נוחות גורמת לשלשול. ומה זה אומר? זה אומר שהחומר במעיים כבר אינו אחוז יחדיו. השאלה היא מה אוחז בחומר במעיים יחדיו? אתם רואים, כשהפחד עולה למעלה לתוך הנפש, הוא אינו אוחז יותר בדברים ביחד במעיים. אבל כשהפחד נמצא למטה במעיים הוא אוחז את החומר ביחד.

וכך זה עם הלטאה. אם נתבונן בלטאה [מצייר על הלוח], היא כל הזמן מלאה בפחד, כל כולה, בדיוק כמו הבטן שלנו. היא מלאה במשהו בעל איכות של נפש. והזנב במיוחד מלא בפחד. כאשר החיה מבטאת את פחדה, הזנב נשבר, אבל הפחד נשאר ביצור. כאשר היא בשבי היא אינה חשה בפחד בגלל שהיא מתרגלת לאנשים, והתוצאה היא שהפחד יכול להחזיק את הזנב ביחד. ובכן אנו יכולים לראות איכות מיוחדת של הנפש בעלת משמעות מיוחדת עבור האחידות של הגוף.

גם אנו בני האדם יש לנו פחד בתוכנו. בבוהן הגדולה שלנו, ברגליים, בבטן – יש פחד בכל מקום. הוא אינו מעז ללכת מעל הסרעפת, רק כשיש לו סיוטי לילה. אבל הפחד נמצא שם בתוכנו. לפחד יש מטרה משלו. הוא מחזיק את האורגניזם שלנו יחדיו. ויש לנו יותר פחד בעצמותינו מאשר בכל מקום אחר. העצמות הן כה מוצקות משום שיש בהן פחד נורא. זהו פחד ששומר את העצמות יחדיו. ברגע שאתם חשים את העצמות שלכם יותר מידי, אתם מקבלים התרככות של העצמות. אתם תמצאו לזאת אישור באינדיבידואלים חרדים, אנשים שהיו חרדים אפילו כשהיו צעירים, כשהעצמות עדיין לא התקשו אבל האנשים היו חרדים. וזה גם אפשרי לרפא ילדים עם רככת על ידי השפעה על הנפש, על ידי מציאת הדרך להוציא החוצה את פחדם. אבל זה יהיה מוטעה למדי לומר שיש בנו פחד כתכונת נפש. אנו רק צריכים לקחת את הפחד קצת למעלה ונשיג מושגים גבוהים יותר. זה לא יהיה דבר טוב, כי במקרה כזה נעשה עצמנו חולים בנפש ובגוף.

אתם רואים, להשיג תובנה בתוך עולם הרוח – אמרתי לכם את הדברים האחרים הדרושים – אנו צריכים למצוא את דרכנו נכונה לתוך העולם החיצון, באמת לחיות בו. כיצד אנשים מוצאים את דרכם לעולם החיצון היום? זהו משהו שאתם יכולים לראות יפה מאוד שוב בשבועות האחרונים. אתם תזכרו, היה לכולנו כה קר, ואז באמת הזענו. זוהי הדרך שבה רוב האנשים חיים עם העולם החיצון, הם רק יודעים שבהזדמנות מסוימת הם באמת מזיעים, וביום אחר קר להם. זוהי לא הדרך היחידה לחיות עם העולם החיצון. במקום זה מישהו מפתח יכולת מיוחדת, כך שמישהו לא רק מרגיש קר כשנהיה קר, אלא מצביע על הקור ומקבל סוג של פחד, ויודע שהפחד יעבור כשיתחמם. אם מישהו מפתח תכונה פנימית זו, שיש לו סוג של פחד משלג, ומין הרגשה של שביעות רצון בחום השמש, זה פשוט משהו שמוביל לתובנה גבוהה יותר. זו איכות אחרת כתוספת לזו שתארתי לכם. והמצב הוא כזה בפשטות שמישהו שרוצה להשיג ראיה גבוהה יותר צריך להרגיש משהו כשהוא מגיע לחתיכה של ברזל אדום לוהט, והוא צריך להרגיש משהו כשהוא מגיע מעלה אל חלוק של אבן. בהגיעו מעלה לחתיכת ברזל אדום מלובן הוא צריך לחוש בפנימו: "זה שייך לחומך שלך. זה עושה אותך טוב." אבל כשהוא מרים חתיכת חצץ זה צריך לתת לו הרגשה מוזרה. הוא צריך להרגיש דאגה וחשש.

טוב, רבותיי, אתם יכולים מיד לראות מכך שזה לא טוב להילחם תוך כדי רתיעה ממשהו, כפי שאנו מניחים זאת היום, אם אתה רוצה להשיג תובנה גבוהה יותר, בשביל זה אתה זורק את האבן מיד כשאתה מרים אותה, בגלל שהיא מפחידה אותך. אתה צריך אומץ וצריך לחוש חשש ודאגה. מצד שני אתה לא צריך להיות כמו עש אשר מקבל הנאה חושית מהאור ולמעשה עף לתוך הלהבה ומת. כשמסתכלים בחרק שעף למותו בלהבה אתם יכולים לראות שהלהבה שייכת ליסוד של הרוח והנפש.

אנו יכולים לומר שאנו צריכים להשיג תחושה פנימית, אחריות פנימית לעולם הטבע שבחוץ. איזו מטרה זה משרת? טוב, אתם רואים, רבותיי, בהתחלה יש את האדמה והיא סלע מוצק [תמונה 21]. מטריאליסטים מאמינים בסלע מוצק זה שהוא חלק מהאדמה, כי הם יכולים ללכת עליו. הוא קשה למגע. מטריאליסטים מאמינים בסלע מוצק. אבל מישהו שמקווה להשיג ראיה גבוהה יותר מפתח אחוז מסוים של חשש מלבוא פנים אל פנים עם סלע מוצק זה.

ציור 21

חרדה זו אינה מופיעה כלל כשאנו באוויר הלוהט. אני אצייר אוויר לוהט זה מעל לסלע המוצק. כאשר אנו מתארים את האוויר המחומם חרדה זו אינה מופיעה כלל, כי האוויר החם – אני מראה שהוא מחומם כשאני צובע אותו בקצת אדום – זה לא עושה אותנו חרדים. אבל אפשר גם להגיע לנקודה שבה האוויר המחומם הופך אותנו לחרדים. זה יהיה המקרה כשמישהו מנסה יותר ויותר להתמודד עם ההרגשה שיש למישהו כלפי האוויר המחומם, בכך שהוא אוהב אותו. רק חישבו, יש לכם מישהו שם שמרגיש יותר ויותר בנוחות באוויר המחומם. אבל עכשיו האוויר המחומם מתחיל להפוך אותו לחרד! ככל שאתה מרגיש יותר נוח בתוכו, כך האוויר החם עושה אותך יותר חרד.

ובכן, אם מישהו מגיע למנהג של תחושה באמת נוחה עם האוויר המחומם, מִתְרגל יותר ויותר לחום, כפי שהוא – דברים כאלה נחוצים. אתם צריכים להיכנס לתוך הטבע כולו כדי להשיג ראיה גבוהה יותר – העסק מתחיל להיות באמת מיוחד. הרשו לי ואראה לכם אפילו יותר בבירור. רוב האנשים רוצים להתקרר שוב כשהם מרגישים חום. כל שהם יודעים במקרה זה שהם אוהבים להיות פחות חמים. אבל אם אתה סובל את החום, אם אתה נשאר בתוכו, ולמעשה מרגיש נוח בתוכו, החלקים שציירתי באופן סכמטי באוויר היו [ציור 21, צהוב] מספקים למדי כדי להתחיל למלא בכל מיני דימויים [לבן, בפסגה] ועולם הרוח מתחיל מילה במילה להראות את עצמו, עולם הרוח שתמיד נוכח באוויר גם אם אנשים אינם חשים בו באוויר, מקבל אותו באוויר, משום שאינם רוצים לשאת את החום.

מרגע שמישהו מתרגל לראות את כל הרוחות שנוכחות באוויר, רוחות שאנשים אינם חשים בגלל שאינם רוצים להעלות עם החום שבאוויר – מרגע שהתרגלת לראות רוחות כאלה אתה מתחיל גם בהדרגה לקבל משהו מיוחד היכן שהסלע המוצק נוגע בדבר. אתה תמצא שאם אתה אומר לעצמך: "כן, אבן היא קשה אם אני מניח את רגלי המסורבלת עליה. אבל אם אני מתחיל יותר ויותר לקבל את הדברים של הרוח, אם אני נכנס יותר ויותר לתוך ממלכת הרוח, אם לא רק הדברים שאנו מקבלים עם חושינו נמצאים סביב לי, אבל יותר ויותר גם הדברים של הרוח, אינני, כמובן, מסוגל לישון לתוך הנפש עם גוף הבשר ודם שלי, אני יכול להתחיל לישון לתוך הנפש עם גופי האסטרלי." סיפרתי לכם על כך. זה מעניין ביותר. ברגע שמישהו מתחיל לקבל דברים של הרוח באוויר, משתמש בכל האמצעים שסיפרתי לכם עליהם, ברגע זה אתם עצמכם ישנים החוצה מגופכם מספיק רחוק כך שלא תרגישו יותר באבנים כבמכשולים ותכנסו לתוך האדמה המוצקה כמו ששחיין נכנס למים. אתם עצמכם נכנסים שם פנימה [ציור 21, אדום, למטה]. זה מעניין ביותר. אתה לא יכול להיכנס לתוך האוויר ברוח בגלל שרוחות אחרות מראות עצמן שם. אבל זה קל לזחול לתוך הנפש (זה למעשה ריק במידה שמדובר ברוח), אתה יכול לטבול את עצמך בתוך זה כמו שחיין.

אתם רואים את מצב הביניים במים אלו [כחול]. המים עולים למעלה כשהם מתאיידים ואז נעים מטה שוב כגשם. ברק יתפתח שם למעלה לעיתים קרובות – זהו משהו שראיתם בעצמכם [אדום, למעלה בפסגה]. המים הם בין האדמה המוצקה והאוויר. הם פחות סמיכים מהאדמה המוצקה. הם סמיכים יותר מהאוויר. מה זה אומר? זה אומר משהו שאתם יכולים לראות הכי טוב על ידי הסתכלות מעלה בברק. ההשקפה האקדמאית היא שברק הוא ניצוץ חשמלי. מדוע אקדמאים רואים אותו כניצוץ חשמלי? טוב, אתם בוודאי יודעים זאת כבר – אם לא אני אומר לכם עכשיו. אם אתם לוקחים מקל של שעווה ומשפשפים אותו עם חתיכת עור הוא נהיה טעון חשמלית, ואם יש לכם חתיכות קטנות של נייר הן יימשכו למקל השעווה. ואפשר לעשות כל מיני גופים חשמליים על ידי שפשוף או בדרכים אחרות. זה משהו שמראים לילדים בבית הספר.

אבל יש משהו מאוד מיוחד שנדרש. כי אם הכיתה שלכם מחניקה, שום מקל של שעווה לא יתחשמל – ולא שום דבר אחר שאתם משתמשים בו בניסיונותיכם – כי כל דבר צריך קודם כל להיות מנוגב לחלוטין בבד יבש, כי היסוד המימי אינו מייצר חשמל. ואז אתם יכולים לייצר חשמל. אנשי האקדמיה אומרים: "שם למעלה יש לכם עננים. הם יוצרים שורות וגורמים לניצוצות חשמליים, לברק." כן, אבל רבותיי, כל ילד יכול לבוא ולומר: "אבל למעשה אתם צריכים לשמור את היסוד המימי הרחק מכאן, כי אם יש לכם אפילו טיפה של לחות על הציוד שלכם לא תקבלו שום חשמל!" כל ילד צריך ללמוד התנגדות זו. אם כן, זהו סוג השטויות שאנשים מדברים. זה כמובן ברור לחלוטין שהעננים מתחככים זה כנגד זה שם למעלה.

אבל רק חישבו, כאשר מים מתאדים ועולים למעלה, הם באים יותר ויותר לתוך איזור של רוחיות, נעים הלאה מהחומר חסר הרוחיות שלמטה ונכנסים לתוך טבע רוחי למעלה. זוהי באמת הרוח אשר מייצרת את הניצוץ האלקטרוני, את הברק. כי ככל שאנו עולים מעלה ומעלה אנו מגיעים לאזור הרוח. לאדמה יש חומר רק קרוב אליה. גבוה למעלה היא מוקפת ביסוד הרוחי. ובכן שם למעלה אנו באמת נכנסים לתוך מלכות הרוח. והמצב הוא שברגע שאדי המים עולים למעלה ומגיעים לאיזור של הרוח, ברק יכול לבוא מתוך הרוח. המים נהיים רוחיים שם למעלה ונעים שוב למטה מעובים. אם כן, במרדף אחר לימוד הטבע צריך להגיע אל הרוח. ורק אם מישהו מסרב לחלוטין לקחת בחשבון את היסוד הרוחי הוא מגיע לכל מיני דברים אבסורדיים כמו אלה שדיברתי עליהם – חלום התעופה, או זנב הלטאה, או הברק. תמיד מוצאים שאין זה אפשרי להסביר את עולם הטבע, אלא אם נכנסים קודם למלכות הרוח.

עכשיו אתם יכולים גם להבין את הדבר הבא. כאשר אנו עומדים על הקרקע אנו תמיד עומדים בדרך שכזו מלמטה למעלה שאנו שייכים לרוחי מלמטה. אנו יכולים להיכנס לתוכו, כמו שחיין שנכנס למים. כאשר אנו יוצאים מחוץ לגוף הפיזי ומחוץ לגוף האתרי בלילה עם גופנו האסטרלי ועם האני שלנו, אנו באמת נכנסים לכל מקום בסביבתנו המוצקה. אנו מתאחדים עם הדברים המוצקים, כי איננו יכולים להיכנס לתוך היסוד האווירי, ואנו נעים במדויק ליסוד המוצק.

שוטטות זו ביסוד המוצק חשובה מאוד. אם אנו משתייכים בדרך הנכונה לחום, כפי שאמרתי לכם לפני כן, אנו רואים את הרוחות שנמצאות באוויר. אבל כאשר אנו יוצאים מתוך הגוף ומתקשרים כרוחות עם היסוד הארצי, המצב עלול להיות שכאשר אנו מתעוררים שוב יש לנו עדיין משהו שאנו חווים ביסוד המוצק של האדמה. עדיין יש משהו בתוכנו שם. יש לנו משהו ביסוד הנפשי שלנו.

זה משהו מעניין באופן יוצא מהכלל. בוודאי הבחנתם בכך שמישהו שומע בקלות דברים כשהוא מתעורר. ואם אתם שמים לב בזהירות בזמן שאתם מתעוררים תהיה לכם חוויה מוזרה שבה תאמרו לעצמכם: "מישהו זה עתה דפק על דלתי!" זה דבר מוזר מאוד. כאשר אתם נכנסים בחיוניות לתוך האוויר עם נפשכם, אתם תראו משהו. דימויים יצוצו. אבל כשאתם נכנסים בחיוניות לתוך היסוד המוצק, לתוך החומר, עם נפשכם, כמו שחיין שמטביע עצמו במים, אתם תחוו קולות. דברים חשובים באופן יוצא מהכלל שכל הדברים המוצקים הם תגובות נשמעות, אבל איננו שומעים את הקולות משום שאיננו נמצאים בתוך המוצקים. בכל מוצק יש תמיד קולות בתוכו, ואתם עדיין שומעים זאת כשאתם מתעוררים, משום שאז אתם עדיין חצי בפנים.

אבל קולות אלו לבטח מתכוונים למשהו, וזה לגמרי נכון שאם מישהו שחי הרבה זמן, מת, למשל, ומישהו אחר מתעורר ושומע משהו כמו דפיקות בדלת, זה קשור לאדם שמת. כמובן, בני אדם לא מסוגלים לפרש דברים אלה נכונה. כי רק תדמיינו שכולכם לא הייתם יכולים לקרוא, כלומר, לפרש את הסימנים השחורים על הנייר, לא הייתם לומדים לקרוא. ובאותה דרך אתם כמעט לא מסוגלים לפרש את הדברים הנפלאים המתרקמים כשאתם שומעים קולות כשאתם מתעוררים. אתם לא צריכים לחשוב שאדם שמת עומד שם למעשה ודופק בדלתכם כאילו היה משתמש באצבעותיו. אבל האיש שמת, ואחרי הכל הוא עדיין על האדמה במשך הימים הראשונים אחרי מותו, חי בגופים המוצקים. וזה משהו שלא צריך להיראות כלל מוזר ונפלא עבורכם, שהעובדה עצמה של איחוד עם היסוד המוצק מייצרת קולות, ושזה מה שאנשים תמיד אומרים בימים כשהם עדיין שמים לב לדברים שכאלה. לעובדה שיש לאנשים רמז לכך שמישהו מת רחוק מהם יש משמעות אמיתית. מישהו מת. תחילה הוא עדיין קשור לאדמה המוצקה בנפשו וקולות עולים ממנו. האדם מהדהד כשהוא עוזב את התחום הארצי. אתם יכולים כמובן לשמוע זאת באותה מידה אם אתם נמצאים הרחק, כפי שאתם יכולים לשמוע ממרחקים מה שמישהו קיבל מהדואר באמריקה. טלגרמה אפשר לקרוא באמריקה. מרחקים שכאלה המבוססים על חומר ארצי קיימים. הם קיימים על האדמה, הם תמיד קיימים. ובימים שבהם אנשים שמו לב לדברים שכאלה, הם לבטח ידעו על הקשר שבין היסוד הרוחי והעולם הארצי. זהו לא רק סיפור, זהו באמת משהו שאנשים קיבלו בזמנים קדומים יותר. כפי שאתם יכולים לראות אנו מגיעים למשהו מאוד מיוחד שמתואר כיום כאמונות תפלות, ואפשר להוכיח אותו באופן מדעי בדיוק כפי שאפשר להוכיח דברים אחרים.

אתם צריכים לדעת גם דברים שכאלה במדויק. כי אתם רואים, אם מישהו מגיע לנקודה של קבלת עולם ברוח באוויר, כלומר, אם אנשים לא היו כאלו נמושות כפי שהם היום – אתם יודעים, ככל שאנשים נהיים יותר מתורבתים כך הם נוטים יותר להיות נמושות במובן מסוים, ואנשים שבגלל עבודתם צריכים לחיות בקצב מטורף אין להם זמן בגלל עבודתם לקלוט את עולם הרוח – הם אינם נכשלים מלראות את עולם הרוח שקיים באוויר. אבל ראיה זו של הרוח באוויר תהיה באמת משהו חופשי מסכנה. כל אחד יכול בקלות לעשות זאת ללא כל סכנה.

אבל שמיעה זו יכולה להיות מסוכנת אם היא אוחזת יותר מידי באנשים, ואם הם נכנסים יותר מידי למצב שבו הם שומעים כל מיני דברים. העניין הוא כזה: יש אנשים שבהדרגה מגיעים למצב שבו הם שומעים כל מיני מילים. כל מיני דברים נאמרים להם. אנשים אלה הם בתהליך של כניסה לשיגעון. עכשיו, אם מישהו רואה רוחות בחפשו אותם באוויר, הוא לעולם לא באמת מאוים על ידי סכנה כלשהי. מדוע? טוב, אמרתי לכם זאת כשהשתמשתי באנלוגיה. אם אתם שטים בסירה ונופלים לתוך המים אתם עלולים לטבוע. אם מישהו מושך אותכם מתוך המים, אתם עלולים לחוות כל מיני דברים, אבל לא תטבעו. זה בדיוק כך כשנפש אנושית יוצאת החוצה בכיוון למעלה ורואה כל מיני דברים. דבר לא יכול לקרות לה. אם היא הולכת למטה, לתוך חומר מוצק, היא עלולה לטבוע באופן רוחי, הייתם אומרים. וטביעה זו ברוח מתרחשת כאשר אנשים מאבדים הכרה בדרך כזו שכל מיני דברים מסופרים עליהם באופן פנימי. וזה מה שכל כך רע. אתם רואים, כשמישהו רואה את האלמנט הרוחי בחוץ, זה בדיוק כמו שהוא מהלך בעולם, וכמו שהוא לא מפחד מהכיסא שהוא רואה, כך הוא בהדרגה גם לא מפחד מהרוחי שבחוץ, אלא למעשה מתחיל לחבב אותו. אבל לפעמים אנשים שומעים באופן פנימי – אנו שוקעים מטה לתוך האדמה המוצקה עם כל רוחנו ונפשנו – כל דבר שאנו שומעים באופן פנימי יקלוט אותנו במלואו. אתם יכולים לטבוע בפנים בעליבות מלאה. אם כן, אנו צריכים להיות תמיד קצת זהירים כשאנשים אומרים שנאמרו להם כל מיני דברים בפנים. זה תמיד מצב מסוכן. מישהו שהשיג אחיזת רגל ממשית בעולם הרוח ויודע את דרכו שם, יודע מה שלמעשה נאמר שם. הוא יידע שבמקרה זה אין זו רוח נעלה במיוחד שהוא מדבר אליה, אלא תמיד רוחות שהן יותר מהסוג הנמוך. אתם רואים, רבותי, אמרתי לכם דברים אלה באופן פתוח למדי כך שתוכלו לראות שכאדם מישהו באמת צריך לתאר את העולם החיצון בדרך שונה מאוד אם הוא רוצה להיכנס לתוך עולם הרוח.

כמובן שיש אנשים שיאמרו: "אבל מדוע הרוחות עושות את זה כה קשה עבורנו לדעת אותן?" כן, אבל רק תחשבו על כך שאנו נהיים סוג כזה של אנשים שאם לא נעשה שום מאמץ להיכנס לתוך עולם הרוח, אם נהיה תמיד בתוכו, אנו נהיה לחלוטין אוטומטים רוחיים. אנו משיגים את היחס הנכון לרוחות בגלל שאנו צריכים להתאמץ. וצריך את המאמץ הפנימי הגדול ביותר להיות מסוגל לחקור בעולם הרוח.

זה כמובן קל להיות איש מדע גדול בשולחן המעבדה ולעשות כל מיני ניסויים, זה קל לחתוך גופות מתים ולגלות כל מיני דברים. אבל זה באמת דורש מאמץ גדול של עבודה פנימית כדי להיכנס לתוך העולם של הרוח בדרך אמיתית. האנשים המחונכים של היום הם עצלנים מידי לזה. וזה באמת תמיד מתוך עצלנות זו שאנשים אומרים: "עשיתי את התרגילים שניתנו ב'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', אבל לא ראיתי שום דבר." הם חושבים שזה צריך להינתן להם מבחוץ ושהם לא צריכים לעשות עבודה פנימית עבור זה. רבותיי, זוהי הבעיה! אנשים רוצים שהכל יוצג להם היום. אמרתי לכם לפני כן שהם רוצים לצלם הכל היום. הם רוצים סרטים על הכל היום, כך שזה יבוא להם מבחוץ.

כדי לעשות התקדמות של ממש ברוח, אדם צריך תמיד לראות שכל דבר שהוא לוקח מהעולם עבדו עליו לפני ולפנים. אנשים יהיו יותר מוכנים להגיע לאלמנט הרוחי אם בעתיד הם ימנעו ככל האפשר מכך שהכל יוצג להם בסרטים ובמקום זה ינסו לחשוב על הדברים ככל האפשר כשהם לומדים משהו אודות העולם. ואתם רואים, לא הראיתי לכם סרט. אין זמן לזה, כמובן, אבל אפילו אם היה לנו זמן לא הייתי מתאמץ להראות לכם את העניין בסרט. במקום זה אני עושה ציורים שמתפתחים כפי שאנו רוצים, ואתם יכולים לראות את מה שאני מתכוון בכל קו שאני מצייר ויכולים לחשוב ביחד איתי. וזה גם משהו שאנו צריכים כשאנו מלמדים ילדים היום – כמה מעט ציורים גמורים שאפשר, וכמה שיותר ציורים שצצו מתוך הרגע, עם הילד שרואה כל קו שמצויר. הילד אפילו מתחבר למאמץ באופן פנימי, וזה דורש מאמץ פנימי. התוצאה תהיה שאנשים ימצאו את דרכם ליסוד הרוחי יותר בקלות ויפתחו הבנה שוב עבור דברים רוחיים. אתם גם לא צריכים להציג לילדים תיאוריות שלמות ומוגמרות, כי זה יעשה אותם דוגמטיים. מה שחשוב זה לתת להם להיות פעילים בעצמם. זה גם יעשה את כל הגוף הרבה יותר חופשי.

אני רוצה להמשיך למשהו אחר שמהווה חלק אחר של אחת מהשאלות. אתם ללא ספק שמעתם שתפוחי האדמה הגיעו לאירופה בזמן מסוים. אנשי אירופה לא תמיד היו אוכלי תפוחי אדמה.

דבר מסוים קרה בהזדמנות מסוימת. אתם רואים, יש אנציקלופדיה^[1] שלמעשה עזרתי בכתיבתה, אם כי לא את המאמר שאני מדבר עליו כעת. היא אומרת משהו מצחיק מאוד במאמר זה, והוא שכולם מאמינים שאדם בשם דרק הביא את תפוחי האדמה לאירופה, דבר שהיה רב ערך עבורו. יש עמוד זיכרון לדרק באופנבורג, שעכשיו תפוסה על ידי הצרפתים. זה באמת היה מוזר מאוד עבורי להסתכל למעלה באנציקלופדיה יום אחד ובאמת נאמר שם: "הם בנו עמוד זיכרון עבור דרק באופנבורג בגלל שהוא היה מפורסם, בטעות, כמי שהביא את תפוחי האדמה לאירופה." ובכן, כשמישהו מתפרסם כמי שעשה משהו, הוא מקבל מונומנט באירופה! אך זה לא מה שרציתי לומר. אני רוצה לדבר על העובדה שתפוח האדמה הובא לאירופה בזמן מסוים.

בואו ונביט בתפוח האדמה. אנחנו לא אוכלים באמת את השורשים שלו [מצייר על הלוח]. אם זהו צמח תפוח האדמה, אזי הוא חסר שורש ויש את תפוח האדמה עצמו שהוא פקעת של גבעול. כך, בצמח רגיל יש לכם שורש, ואז את הגבעול הצומח. אבל אם הגבעול מעבה את עצמו כפי שהוא עושה בתפוח האדמה, אתם מקבלים פקעת. זה באמת ענף מעובה, כך שתפוח האדמה אינו שורש אלא גבעול מעובה או קנה. זה משהו שאתם צריכים לזכור היטב. אם אתם אוכלים תפוח אדמה אתם אוכלים גבעול מעובה. אתם למעשה לוקחים את הזנתכם מגבעול מעובה. אנו צריכים לשאול את עצמנו כעת איזה משמעות יש לזה עבור אנשים שלמדו לאכול מה שבעיקרון הוא גבעול מעובה כאשר תפוח האדמה הגיע לאירופה.

אם נסתכל בצמח כולו יש לכם את השורש, הגבעול, העלים והפרח [ציור 22]. זה עניין מוזר עם הצמח. השורש שם למטה צומח דומה מאוד לאדמה, במיוחד הוא מכיל הרבה מלחים, והפרח למעלה צומח דומה מאוד לאוויר החם. שם למעלה זה כמו תהליך בישול מתמשך בחום השמש. הפרח מכיל שמנים ושומנים, במיוחד שמנים. אם נביט בצמח יש לנו מלחים ששוקעים למטה. השורש עשיר במלחים, הפרח בשמנים.

ציור 22

כתוצאה מכך כאשר אנו אוכלים שורש אנו מקבלים הרבה מלחים לתוכנו. מלחים אלו מוצאים את דרכם מעלה למוח ומעוררים אותו. אם כן, מלחים מעוררים את המוח. וזה דבר טוב למדי, למשל, עבור מישהו הסובל מכאבי ראש – לא כמו מיגרנה אבל כאב ראש שממלא את הראש – לאכול שורשים. אתם יכולים לראות שלשורשים רבים יש קשיות מלחית מסוימת. אתם יכולים לומר מהטעם. אבל אם אתם אוכלים פרחים, היכן שהצמח הוא באמת חצי מבושל כבר, שם למעלה יש לכם כבר את השמנים. זהו משהו שמעל לכל משמן את הבטן ואת הקרביים. יש לזה השפעה על הבטן. רופא צריך לקחת בחשבון את זה כשהוא רושם תה רפואי. אם מישהו מכין תה מפרחים הוא לעולם לא יקבל הרבה השפעה על הראש. אבל אם ירתיח את השורשים וייתן לחולה לשתות זאת, הוא יקבל השפעה גדולה על הראש. ובכן אתם רואים, בעוד שעלינו ללכת מהבטן לראש באדם, מלמטה למעלה, אנו צריכים ללכת בדרך ההפוכה בצמח, מהפרח לשורשים. השורש של הצמח שייך לראש. הפרח של הצמח שייך למעיים וכן הלאה. אם אנו חושבים על כך, אנו מתחילים להבין משהו אודות המשמעות של תפוח האדמה. כי לתפוח האדמה יש פקעות, משהו שלא נהיה לשורש. כאשר אנו אוכלים הרבה תפוחי אדמה אנו בעיקר ניזונים מצמחים שלא ממש נהפכו לשורש. אם מישהו מגביל את עצמו לאכילת תפוחי אדמה, ואוכל יותר מידי תפוחי אדמה, הוא אינו מקבל מספיק מזון לתוך הראש. זה נשאר למטה בתוך מרחב העיכול. המצב הוא שעם אכילת תפוחי האדמה אנשי אירופה הזניחו את ראשם, את מוחם. קשר זה נראה רק כאשר מישהו עובד עם מדע הרוח. אז אדם אומר לעצמו שהראשים של האנשים נהיו פחות מוכשרים מאז שתפוחי האדמה נאכלים יותר ויותר באירופה.

תפוח האדמה מפעיל בעיקר את הלשון ואת הגרון. כשיורדים למטה בתפוח האדמה איננו מגיעים כה רחוק עד לשורשים. וזה אותו הדבר עם האדם. כשאנו לא הולכים כה רחוק עד הראש ונשארים עם הלשון והגרון, הם במיוחד מעוררים על ידי תפוח האדמה, ואנשים מוצאים שתפוח האדמה בונה חלק כה חשוב של הארוחה, מאכל טוב, בגלל שהוא מעורר את החלקים שמתחת לראש ומשאיר את הראש ללא הפרעה.

כאשר אנו אוכלים סלק מתחשק לנו נורא לחשוב הרבה. אנו עושים זאת באופן לא מודע. כאשר אנו אוכלים תפוחי אדמה אנו באמת משתוקקים לאכול משהו שוב במהרה. תפוחי האדמה עושים אותנו במהרה רעבים שוב בגלל שהם אינם הולכים כל הדרך אל הראש. סלק ממלא אותכם במהרה, כי הוא למעשה הולך למעלה לתוך הראש, שזה הדבר החשוב ביותר, והראש הוא החלק החשוב ביותר, והוא ממלא את הראש בפעילות כשהוא עולה ישר למעלה לתוכו. כי אנשים באמת מוצאים שזה מאוד לא נעים להיות מסוגלים לחשוב, וכך לפעמים יש להם תפוחי אדמה במקום סלק, כי תפוחי אדמה אינם מעודדים חשיבה. הם אינם מעודדים חשיבה, אתם נעשים עצלנים בחשיבתכם. מצד שני סלק מעורר רב עוצמה לחשיבה, אבל הוא עושה זאת בדרך כזו שאתה למעשה רוצה לחשוב, ומישהו שאינו רוצה לחשוב אינו אוהב סלק. אם אתה צריך משהו לעורר את חשיבתך, אתה צריך במיוחד להשתמש במדרבן המלוח של הצנוניות, למשל. זה יהיה טוב עבור מישהו שאינו נמרץ מאוד בראשו, כי מחשבותיו יזוזו קצת אם יוסיף צנון למזונו.

אתם רואים שיש לנו דברים מוזרים שכאלה. אנו יכולים לומר שצנונים מעוררים את חשיבתנו. ואתם לא צריכים להיות כל כך פעילים בחשיבתכם. תאכלו צנון והמחשבות יבואו, מחשבות כה רבות עוצמה שהן אפילו ייצרו חלומות חזקים. מי שאוכל הרבה תפוחי אדמה אינו משיג מחשבות רבות עוצמה. אבל הוא ישיג חלומות שיעשו אותו כבד. ומישהו שאוכל תפוחי אדמה כל הזמן יהיה באמת עייף כל הזמן ותמיד ירצה לישון ולחלום. לכן זה ממלא תפקיד כה חשוב בהיסטוריה של הציביליזציה איזה סוג של אוכל למעשה הוא נגיש לבני אדם.

כעת תאמרו, רבותיי: "כן, אבל העניין הוא כזה שאנו באמת חיים יחדיו על חומר." זה לא נכון. אמרתי לכם לעיתים תכופות שכבני אדם יש לנו גוף חדש כל שבע שנים. הוא מתחדש כל הזמן. החומר שהיה לנו בגופנו לפני שמונה או עשר שנים כבר איננו שם. הוא הלך. אנו גוזרים אותו כשאנו קוצצים את ציפורנינו. גוזרים את שערנו. הוא הולך עם זיעתנו. הכל נע הלאה. חלק ממנו נע מהר, חלק נע לאט, אבל הולך.

כיצד אנשים חושבים שזה הולך? אתם רואים, הם מדמיינים שזה משהו כזה. אני אצייר את זה באופן סכמטי כעת [תמונה 23]. זהו האדם [לבן]. הוא כל הזמן מאבד חומר וכל הזמן לוקח חומר חדש [חיצים כחולים]. אם כן, אנשים חושבים שחומר בא פנימה דרך הפה ויוצא שוב החוצה דרך פי הטבעת ובשתן, והאדם הוא סוג של שפופרת. הוא לוקח פנימה חומר במזונו, שומר אותו לזמן מה וזורק אותו החוצה שוב. זה פחות או יותר כיצד אנשים חושבים שהאדם עשוי.

ציור 23

אבל האמת היא ששום דבר מהחומר הארצי לא נכנס לתוך האדם האמיתי, כלל לא. זוהי רק אשליה. החומר הוא כזה. אם אנו אוכלים תפוח אדמה, לדוגמא, זה לא נמצא במצב של לקיחה פנימה של משהו מהתפוח אדמה. תפוח האדמה הוא רק משהו שמעורר אותנו, מעורר אותנו בלסת, בגרון וכן הלאה. הם פעילים רק שם. ואז מתפתח בנו הכוח לזרוק את תפוחי האדמה החוצה שוב, כשאנו מוליכים אותם החוצה, העקרון שבונה את גופנו במהלך שבע שנים בא לקראתנו מהאתר [חיצים לבנים], לא מהחומר המוצק. אנו למעשה איננו בונים את גופנו עם חומר ארצי. אנו רק אוכלים את הדברים שאנו אוכלים כדי לקבל עירור. כל הרעיון שיש לאנשים על אוכל שבא פנימה מכאן ויוצא החוצה משם, נשאר בפנים לזמן מה בין הזמנים, הוא מוטעה למדי. אנו רק מקבלים עירור. ואז בא כוח מהאתר ובונה את כל גופנו מהאתר. כל דבר שיש לנו כגופנו לא נוצר מתוך חומר ארצי. אתם רואים, אם אתם דוחפים ואז באה דחיפה מצד שני, אתם לא צריכים לערב את הדחיפה השניה עם דחיפתכם הראשונה. אתם לא צריכים להסתבך עם העובדה שאנו צריכים מזון כדי לעצור אותנו מלהיות עצלנים ולעצור את גופנו עם העובדה שאנו לוקחים מזון זה לתוכנו.

כעת המצב הוא שחריגות עלולות להתרחש. כי אם אנו לוקחים יותר מידי מזון הוא נשאר בתוכנו יותר מידי זמן. אם כן, אנו כן אוספים אוכל בלתי מוצדק בתוכנו, משמינים וכן הלאה. אם אנחנו אוכלים מעט מידי איננו מקבלים מספיק עירור ואיננו לוקחים מספיק ממה שאנו צריכים מעולם הרוח, מהעולם האתרי.

אבל זה משהו מאוד חשוב, רבותיי, העובדה שאיננו בונים עצמנו מתוך האדמה והחומר שלה, אלא מתוך משהו שהוא מעבר לאדמה. אם זהו המקרה שכל הגוף מתחדש בשבע שנים, הלב גם כן יתחדש [אדום]. אין בכם יותר את הלב שהיה לכם לפני שמונה שנים. הוא התחדש, התחדש לא מתוך החומר של האדמה, אלא מתוך היסוד שסובב את האדמה באור. לבכם הוא אור דחוס! יש לכם באמת לב שהוא אור שמש דחוס. והמזון שאכלתם רק נתן את העירור עבורכם לדחוס את אור השמש כה הרבה. אתם בניתם את כל איבריכם מהסביבה מלאת האור, והעובדה שאנו אוכלים, שאנו לוקחים פנימה מזון, אומרת רק שניתן לנו מעורר.

אתם רואים, הדבר היחידי שמזוננו נותן לנו הוא לאפשר לנו משהו כמו מיטה בתוכנו. אנו חשים את עצמנו ויש לנו הרגשה של עצמיות בחיים רגילים בגלל שיש בנו חומר פיזי. יש לנו תחושה עבור עצמנו כמו שהיינו יושבים על ספה. אז אתם חשים את הלחץ של הספה. וכך אתם חשים את גופכם כמשהו שכל הזמן מפעיל לחץ על משהו שיצרתם מתוך היקום. אתם לא חשים אותו כאשר אתם ישנים בגלל שאז אתם מחוץ לעצמכם. אתם חשים את גופכם. זה סוג של מיטה עשויה עבורכם, קשה יותר עבור מישהו עם עצמות בולטות, רכה יותר עבור מישהו אחר. זה סוג של מיטה שהאדם האמיתי שוכב עליה, ואנו גם מרגישים את ההבדל בין מיטת נוצות רכה וספסל מעץ! וכך האדם מקבל הרגשה עבור כל דבר קשה בתוכו וכל דבר רך. אבל מה שהוא מרגיש שם זה לא האדם הממשי, כי האדם הממשי זה משהו שיושב שם בתוכו.

בפעם הבאה אסביר לכם מה זה אמור לעשות כדי להשיג ראיה גבוהה יותר. האנשים שרוצים להשיג ראיה היום אינם מתארים כלל את הפעילות האנושית אלא רק מה שהספה מציגה להם.

—————————————————————————————————

1. Pierers conversations-lexikon,7.aufl,12 bände, ברלין 93-1888. המשפט נקרא: "הוא רק נחשב בטעות במשך זמן רב כמי שהביא את תפוח האדמה לאירופה, ונבנה מונומנט עבורו באופנבורג" (4.band, spalte 859). ↑