מיתוס איזיס החדש
The New Isis Myth
Thinking and Imagination and the Holy Spirit of Community,
.From Self to Community conference – Varsity Lakes
חשיבה ואימגינציה
ורוח הקודש של קהילה
אדריאנה קוליאס © Adriana Koulias
אדריאנה קוליאס נולדה בברזיל ועברה לאוסטרליה בהיותה בת 9. היא בילתה זמן רב בנסיעות ופיתחה את אהבתה להיסטוריה. למדה סיעוד וגם היתה סופרת במשרה חלקית. למדה את תורתו של רודולף שטיינר בצורה עמוקה מאוד. לאחר לידת ילדיה היא החלה לכתוב ולפרסם את ספריה, שהפכו לרבי-מכר בינלאומיים, בהוצאה שהיא ייסדה. עד כה יצאו 4 ספרים פרי עטה המכילים סודות רבים מתוך האנתרופוסופיה השזורים בתוך הסיפורים. בשנת 2003 החלה להרצות בנושאים רוחניים אנתרופוסופיים, היסטוריה ופילוסופיה ברחבי העולם.
הרצאה שנייה אשר ניתנה בכנס 'מעצמי לקהילה' בוורסיטי לייקס, אוסטרליה, 25 אוגוסט 2013
תרגום לעברית בהסכמת ובברכת המחברת, בן-ציון פורת, 2015.
תיקונים: דניאל זהבי
קישור לנוסח המקורי של ההרצאות אודות מיתוס איזיס החדש מאת אדריאנה קוליאס, באנגלית:
http://media.wix.com/ugd/93123f_b1aa11bda07f46e5953711bf4a690dd8.pdf
הרצאה 2
מיתוס איזיס החדש
והרוח של קהילה
אתמול חווינו בסדנה את התפישה הרוחנית, ניסינו להבין כיצד אנחנו תמיד חווים תמונות, תמונות מנוגדות של העולם/צלילים/רגשות וכיצד הן עוברות לתוכנו. רציתי שתהיה לנו תחושה לאופן שבו אנו מוצאים את הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאגו ואיך אנחנו יכולים להתמצא בהם לפני שהתחלנו להשתמש בהם לתפישה אמיתית של פעולת המלאכים.
ראינו אתמול בסדנתנו כיצד:
בגוף האתרי אנו מתנסים על ידי היעשותנו למודעים היכן שאנו יוצרים מושגים או תמונות נפשיות – ראייה – תרגיל הנקודה הכחולה למשל או תרגיל 'הזרע'.
הגוף האסטרלי נחווה על-ידי הפיכה למודעים היכן אנו שומעים קול בפנים: המספר הפנימי; תחושה/הרגשה – גיאומטריה.
האגו נחווה על ידי הפיכה למודעים לחמימות שלנו – תחושת הבידול של החום העצמי שלנו.
בסדנתנו היום נעבוד יותר כלפי חוץ כדי להבין כיצד:
• נפש התחושה יכולה להשתנות לנפש אינטואיציה דרך חשיבה גבוהה יותר.
• הנפש השכלית יכולה להשתנות לנפש אינספירציה דרך תחושה גבוהה יותר.
• נפש התודעה יכולה להשתנות לנפש אימגינציה דרך רצייה גבוהה יותר.
רודולף שטיינר אומר לנו שכאשר אנו נולדים לתוך הקיום הפיזי עלינו לפתח שלוש יכולות ברצף: ראשית עלינו ללמוד ללכת, אחר כך אנחנו לומדים לדבר, ורק אז אנו מפתחים את החשיבה שלנו. אם אנחנו רוצים להיוולד מחדש אל העולם הרוחני אנחנו חייבים לפעול בכיוון הפוך כדי להפוך את היכולות האלה לכוחות רוחניים. אנו לומדים לשחרר את כוחה של חשיבה בגוף האתרי מהמוח הפיזי, כך שנוכל להשתמש בו כאיבר של ראיה רוחית כפי שראינו אתמול. אבל אנחנו גם יכולים ללמוד לשחרר את כוחו של הדיבור בגוף האסטרלי מהגרון הפיזי על מנת להשתמש בו כאיבר שמיעה רוחנית, ולבסוף אנחנו יכולים ללמוד לשחרר את כוח האגו שלנו עצמו מהגפיים הפיזיים/מערכת עיכול, כך שנוכל להשתמש בו כדי לפתח זיכרון רוחני, יכולת אינטואיטיבית של הבנה דרך היזכרות.
זה מוביל אותנו למה שאנחנו מתכוונים לדון בו היום:
• האגו הנמוך מתאחד עם הרוח באמצעות הגוף האתרי = אימגינציה. זה גם מאפשר לנו להתחבר עם האני הגבוה – הרוח של הזולת, וחייו או חייה הארציים הנוכחיים. כך שאנו יכולים לראות את הפוטנציאל שלהם לעתיד: חקר רוח קודש/מדע רוח.
• האגו הנמוך מתאחד עם הרוח בגוף האסטרלי = אינספירציות. זה מאפשר לנו להתחבר לנפשו של אדם אחר והזמן שלו/שלה לפני הלידה, כאשר הם היו בעולם הרוח. בדרך זו אנו יכולים להבין את נטיית נפשם המיוחדת: חופש דת.
• האגו מתאחד עם הרוח בתחום של האגו עצמו = אינטואיציות. זה מאפשר לנו להתחבר לאגו הנוכחי הארצי של הזולת והתגשמויותיו הקודמות של האגו שלו כך שאנחנו יכולים להבין את הקשרים הקארמתיים שלנו: אחווה.
כאשר אנחנו משחררים את כוח המחשבה שלנו באמצעות העניין העמוק שלנו במה שאיננו רואים בטבע ומה שאנחנו לא רואים באדם אחר, כוח מחשבה זה הופך להיות איבר בלתי-אנוכי של תפיסה אימגינטיבית כפי שראינו אתמול. איבר זה רואה תמונות אשר אינן קיימות בעולם הפיזי אלא משלימות את העולם הפיזי – הרוח. אנחנו רואים מה שחי מעבר לטבע כרוח ומה שחי מעל ומעבר לאדם, האני הגבוה שלו – אשר בעולם הרוח נמצא באחדות עם האגו של האדם, אבל בעולם הפיזי הוא מופרד ממנו.
כוחם של הראייה והדיבור וכוחו של האגו יכולים להיעשות רופפים באמצעות דבקות או אהבה.
הבה ונסתכל על כך מקרוב ונסכם בקצרה.
רוח הקודש אשר חיה בטבע ובעולמות הכוכבים שמעלינו נמצאת תמיד באחדות עם המלאכים שלנו. המלאכים שלנו מכוונים ומעצימים את ישויות הטבע היסודיות (האלמנטליות, המחשבות של האלים) הנכנסות לתוכנו עם כל תפישה. בדומה, בכל פעם שאנחנו מדברים כוחות נפש רוחניים, כוחות רוח הקודש גם כן זורמים לעצבים שלנו, והאיברים הרוחניים שלנו משתמשים בכוחות האלה כדי להטביע בנו חותם שהוא יותר פנימי מאשר ההטבעות של התפישה.
דיבורו של אדם אחר באמת נכנס לתוכנו, ממש לתוך נפשותינו אבל אנחנו מודעים לכך לעתים רחוקות.
באותו אופן אנחנו צריכים להשקיט את החשיבה הפיזית כדי לתפוס את 'הבלתי-נראה' באמצעות איבר החשיבה, הגוף האתרי; אנחנו צריכים לעשות את האיברים הפיזיים של הדיבור לבלתי פעילים, כדי לשמוע את 'הבלתי נשמע' בקולו של אדם אחר; אנחנו צריכים להשתיק את האיבר של הקול – הגוף האסטרלי.
"בדומה, באמצעות דבקות אנחנו יכולים להפריד בהדרגה את הכוח של הנפש שאנו משתמשים בו בשפה, בדיבור. כפי שאני מדבר אתכם עכשיו, אני משתמש בכוח רוחני-נפשי שזורם לתוך העצבים שלי ואיברי הדיבור ומשתמש בהם. באמצעות התרגילים שתוארו לעיל, אנו יכולים לגלות את אותו הכוח כאשר כל הדיבור ומערכת העצבים לא פעילים לחלוטין. בדרך זו, אנו מגלים בעמקי נפשנו יכולת שאיננו יודעים אודותיה דבר בחיי היומיום שלנו, משום שהוא מועסקת בדיבור והשימוש של איברי הדיבור שלנו. כאשר איננו משתמשים ביכולת הזאת, היא נחה רדומה עמוק בתוך נפשנו, אך במחקר רוחי, היא מועלית ומופרדת על ידי כימיה רוחנית, כביכול, מהדיבור הפיזי שלנו. אם אנחנו לומדים לחיות בפעילות הסמויה האורגת של יצירת שפה, אנו יכולים לזהות את מה שאנחנו עשויים לכנות, אולי באופן לא מדויק, התפיסה של המילה הפנימית, המילה הרוחנית. ברגע שאנחנו יכולים לשלוט בכוח הנסתר הזה, אנחנו יכולים גם לנתק את החשיבה וההרגשה שלנו מהאישיות שלנו, להשאיר את עצמנו מאחור, ולהיכנס לעולם הרוח. אז אנחנו יכולים לתפוש תחושה ורצון מחוץ לעצמנו בדיוק כפי שעשינו בתוכנו. אנחנו מתחילים להכיר את הישויות של רצון ורגש בעולם הרוח, ואנחנו יכולים להבחין ברצון וברגש שלנו רק כשהם שרויים בישויות האלה ."[1]
השתקעות ודבקות במונחים רוחניים הינם אהבה, זאת היא היכולת לאחד את ישותנו עם ישות אחרת, להקדיש את כל נפשנו לאותה ישות למשך זמן. כאשר אנו מאפשרים לעצמנו להתאחד למשל עם הצבע הכחול אנחנו מוטבעים על-ידו, מתאחדים עמו, אבל מה שעולה בנפשנו כהשלמה הוא טבע ה'רצון' של הכחול שאנו מאחדים עם גוף החשיבה שלנו, אשר נכנס כעת יותר עמוק לתוכנו להדהד בנו כמו תחושה – זהו הכתום הזהוב. לאחר מכן, אנו יכולים לבחון אז כיצד התודעה הרגילה שלנו מתעוררת בסף זה, שבו אנחנו מסלקים את המשלים הזה ומשחררים אותו מרוח. תודעת אגו מתרחשת כאשר שני זרמים באים ביחד, הזרם האסטרלי מהעתיד (מחוץ לנו), והזרם האתרי מהעבר (בתוכנו).
אבל תודעה גבוהה יותר מתרחשת כאשר אנו עוקבים אחר המשלים הזה, כאשר אנו רואים אותו במודע ומתבוננים בו כיצד הוא נעלם אל האין, כי מתוך האין הזה עולה משהו אחר – תודעה של הרוח שנכנסה לתוכנו, חלק קטן של האגו הגבוה שלנו נישא לתוכנו על ידי הישויות האלמנטליות. אנו מבינים שעל ידי הפיכה מודעת בדרך זו אנו מאחדים את נפשנו עם העצמיים הגבוהים שלנו וכאן נולד דיבור האמיתי.[2]
באימגינציות אנו מבחינים בישויות רצון עם גוף המחשבה שלנו.
באינספירציות אנו רואים ומרגישים ישויות רצון וישויות תחושה עם הגוף האסטרלי שלנו.
באינטואיציות האני/האגו שלנו מאוחד עם ישויות רצון, ישויות תחושה וישויות חשיבה/אגו.
• באימגינציות אנו רואים את הרוח, העצמי הגבוה יותר, מאנאס, (גם מלאך השומר) שמרחף מעל בני אדם אחרים אשר ייכנס לתוכם יותר ויותר בעתיד.
• באינספירציות אנו שומעים את המילה החיה בנפשו של אדם אחר בהווה ואנו מתחברים לכריסטוס בזולת.
• באינטואיציות אנחנו יודעים את הקשר הקארמתי האמיתי שלנו עם אגו אנושי אחר בעבר, יחסינו הקארמתיים באמצעות האב.
איך כל זה קשור למיתוס איזיס החדש?
המיתוס מתחיל, רודולף שטיינר אומר לנו, בארץ פיליסטריום (Philisterium), ארצם של אלה המודרכים על ידי מטריאליזם או השכל. על גבעה בודדה ניצב בניין, שהוא סוד גלוי, כלומר, הוא חושף את סודות המסתורין באופן גלוי לאלה שיש להם עיניים לראותם. הדבר החשוב והמרכזי בבניין הוא פסל שמייצג קבוצה של ישויות: האדם המוטבל האידיאלי, לוציפר ואהרימן. כאשר מגיעים אנשים למקדש הזה כדי להסתכל על הפסל, וזאת היא התקופה של מדעי טבע, אשר מסתמכים רק על החושים והמחשבה האינטלקטואלית, הם רואים רק את מה שנתפס באמצעות החושים הפיזיים שלהם ואינם מבינים שהפסל הוא רק צעיף לפסל אחר, פסל הניתן לראייה אשר ניצב מאחוריו. זהו הפסל של איזיס החדשה. איזיס של תקופתנו.
כמה כבר שמעו אודות איזיס הבלתי נראית הזאת וחושבים שהיא חייבת להיות "בעלת משמעות" בשילוב של שלושת הישויות הללו. ביכולתנו לומר שהאנשים האלה, אוהבי ההפשטות, אומרים לעצמם:
"שלושת הישויות האלה ביחד הן כמו חשיבה תחושה ורצון השוכנים בתוך נפש האדם ואיזיס בהיותה נפש האדם עצמה היא בלתי נראית, באותו האופן שבו המוח חייב להישאר בלתי נראה כדי שיהיו חשיבה והרהור, או באותו האופן שהעין צריכה להיות בלתי נראית כדי לראות."
למען אמת הם החמיצו את הנקודה לחלוטין! למה? כי הפסל איננו מסמל דבר כלל! זהו משהו אמיתי בעצמו! הפסל האתרי של איזיס קיים 'מאחורי' הנציג של אדם. זוהי החידה שצריכה תשובה. תשובה, שרק נפש האדם יכולה לספק, כי זאת חידה, שתשובה עליה היא עדות ליכולת 'ראייה' של הפתרון שלה, ראייה כאשר היכולת הזאת נמצאת בנפש האדם עצמה. מי שכבר פיתחו את היכולת לרצות את המחשבות שלהם לתוך הפסל הזה ולראות את איזיס החדשה הזאת, מבין שהיא אכן רדומה. היא איזיס החדשה רדומה. חלקם אפילו מסוגל לקרוא את הכתובת היכן שהפסל ניצב 'במוכנות'. ההקדשה נקראת:
אני בן האדם, אני העבר, ההווה. כל בן תמותה (אשר נהיה מודע לאלמותיות שלו/שלה – אדריאנה קוליאס) צריך להרים הצעיף שלי!"
ביום מסוים אחד מגיע מבקר כדי לראות את הפסל. הוא חוזר שוב ושוב כדי לראותו והוא מבין שיכול להיות לו כוח בעולם, אם הוא בעליו. מצידה איזיס המנומנמת חושבת שהמבקר הזה הוא גומל חסדים. במילים אחרות, היא חשה שהוא יכול לראות אותה ושהוא עשוי לשחררה מחבלי הקסם של תרדמתה. יום אחד היא אפילו יוצרת אשליה, שבה שותף המבקר. שניהם מאמינים שהוא אביו של צאצא רוחני שלה. (הצאצא הזה הוא צבע). אבל האבהות הזאת למעשה אינה אמיתית. בפועל איזיס הרדומה אינה יודעת דבר על טבעו של הצאצא שלה ולכן היא גוררת אותו בכל העולם, בכל מגוון צבעיו, הולכת עמו לארצות זרות, לכאן ולשם, עד שלאחר שהיא טלטלה אותו כל כך הרבה הוא מתנפץ לרסיסים – 14 חלקים בדיוק[3]. כאשר הטייפון/סת' החדש (לוציפר), המבקר, מבחין במצב העניינים הזה הוא אוסף את החלקים ביחד ועם כל הידע העמוק שלו במדעי הטבע הוא יוצר שוב ישות שלמה מתוך 14 החלקים. (אור) כלומר, הוא יוצר ישות של אור לוציפרי. הוא מעבה את הצבעים הרוחניים לאור, אור שמציית לחוקים מכאניים, החוק של המכונה, ויוצר אשליה של 'שלמות'. אור זה כאשר הוא נכנס לנפש נראה כאילו יש לו חיים אבל הוא מת. הוא מאפשר תפיסה של יקום רוחני מת וטבע חסר נשמה דרך עצבים וחושים. היות וההוויה המכניסטית המתה הזאת של עולמות נוצרה מתוך 14 חלקים,[4] הוא יכול עכשיו להוליד את עצמו בישות האנושית פי – 14, באותו החלק של האדם שלוציפר יצר בגוף האתרי – הזיכרון. כלומר, בן האדם יכול לקחת את הטבע, את העולם לעצמו ולעשות תמונות רבות של העולם החומרי, כל אחת מהן חתומה בהשתקפותו של לוציפר, האור שלו.[5]
איזיס מצידה צופה בתהליך הזה באופן חלומי. היא יודעת שהיא אחראית למה קרה לצאצא שלה כי היא לא העריכה נכון את טבעו האמיתי. יום אחד, עם זאת, היא מקבלת את צאצאה המקורי שוב, בצורתו האמיתית, הצורה המקורית שלו – רוח הקודש, שהיא מקבלת מקבוצה של רוחות אלמנטליות, רוחות טבע. אבל נאמר לנו שהיא מקבלת את רוח הקודש באמצעות אשליה – היא רואה רק את ה'ילד' המקורי שממנו הצאצאים הרבים של טייפון נוצרו, האור הפיזי נופל על עצמים. היא כבר קיבלה את רוח הקודש כאשר ישויות הטבע (האלמנטליות) נכנסו לנפש, אבל ביחד עם תפישת האור הלוציפרי. איזיס עם זאת, הופכת למודעת לרוח דרכן וגילוי העיניים הפתאומי הזה (התמונה שאחרי/צבע משלים) מביאה להכרה שהיא עדיין עוטה את הקרניים של פרה למרות שהפכה לאיזיס חדשה. חלק ממנה עדיין מחובר לרוח לוציפרית אשר כבר התנתק מרוח הקודש הקוסמית השואפת להאיר את ישות השמש של כריסטוס.
הבנה על-חושית זאת בגוף האתרי מזמנת את טייפון עצמו, לוציפר – יש אומרים מרקורי, לתודעתה. לוציפר מזומן משום שהוא נמצא בגוף האתרי וכשתודעה נכנסת לשם אנו חווים אותו.
רודולף שטיינר אומר לנו את הדברים האלה:
"הנכם רואים, לתלמיד של תורת הנסתר זאת שאלה של התנסותו בגוף האתרי. וכאשר התלמיד המגיע לנקודת חווית עצמו בדרך זו בגוף האתרי, אזי ההתנסות הזו היא אכן עמוקה! זאת נופלת בבת אחת לשתי חוויות שונות. איננה נשארת שלמה ויחידה. ושתי החוויות האלה צריכות לבוא לידי ביטוי בשתי מילים. עלינו לומר שהתלמיד חווה ראשית, מוות ושנית, לוציפר".[6]
מדוע רודולף שטיינר אינו מכנה את טייפון/סת/לוציפר כמרקורי? כי מרקורי הוא ונוס בתורת הנסתר. זה מצביע לנו על העובדה שבמשימתו לוציפר/טייפון/סת מרומם לאצולה ונהיה לרוח מרפא.
כעת, בגלל יכולת התפישה העל חושית שלה לוציפר/טייפון מחויב להניח כתר על ראשה, במקום שבו כתר הזהב הישן היה פעם מונח, לפני שהוא נקרע ממנה על ידי הורוס בתקופה המצרית הקדומה. כתר זה עשוי מנייר שכבר עוטר עם כל החוכמה של מדע הטבע. בעיני הרוח זה נראה כסימנים של מתמטיקה וגיאומטריה וגם כתב – כל הסימנים הופשטו מרוח. איזיס יכולה לראות את האור של רוח הקודש, האינטליגנציה הקוסמית של כריסטוס, אבל היא עדיין מנותקת מהשפה היכולה לקשר אותה עם היקום וסופיה האלוהית המסדירה ומתאמת את הרמוניית האינטליגנציה הקוסמית מהשמש, כי מדעי הטבע החיצוניים והתיאולוגיה הינם לוציפריים.
כוח הראייה העל-חושית שלה לעומת זאת נכנס עמוק יותר לתוכה ומאפשר לה לזכות בהבנה של מה שמתואר בבשורת יוחנן הקדוש כלוגוס – המילה החיה – השפה הרוחנית של כריסטוס, האינטליגנציה הקוסמית. בשלב הזה היא מבינה את משמעות המסתורין של גולגולתא: שהוא הציל את נפש האדם מהמטריאליזם והבנה זו מתעוררת בה באמצעות בשורת יוחנן באשר לכוחו של האגו המאקרוקוסמי שהוא המילה האמיתית בנפש. כוחו של המסתורין, כוחו של האגו, משתלט עכשיו על כתר הנייר ומשנה אותו לכתר זהב של חוכמה מקורית.
"מה המילה, לוגוס, נהייתה במהלך האבולוציה יכול להיות מובן רק כאשר לוגוס שוב מתייחס לכריסטוס ואנו הופכים להיות מודעים לעובדה שהגוף שלנו, בהיותו הכלי למבע, מאלץ את אמת כלפי מטה עד לנקודה שבה, על השפתיים שלנו, היא עוברת מוות חלקי; אנחנו מביאים אמת לחיים שוב בכריסטוס כשאנחנו מודעים לכך שאנחנו חייבים להפוך את המלים לרוחניות, להחדיר בהן מציאות-רוחנית. זה אומר שאנחנו חייבים להיות מודעים למציאות-הרוחנית – לא לקחת שפה רק כשפה, אבל באותו הזמן 'לחשוב' את המציאות-הרוחנית המתבטאת בה. זה מה שאנחנו צריכים ללמוד לעשות!"
מהי משמעות דבריו באומרו שאנחנו חייבים לחשוב את המציאות-הרוחנית מתבטאת בשפה?
כפי שציינו קודם אנחנו תמיד יוצרים תמונות לוציפריות של העולם והיקום אשר נעשות למושגים, המושגים האלה נשפטים ומשולבים ביחד כדי ליצור מחשבה – אלא שאנחנו לא חושבים בתמונות באופן כללי, אנחנו חושבים במילים, אבל מילים המבטאות את ההתנסויות שלנו במושגים אשר הופשטו מהטבע הרוחני שלהם. בדיבור שלנו, למרות שאנחנו יותר מחוברים עם הגוף הפיזי, אנחנו מנומנמים. הדיבור הוא ישנוני וחלומי. האינטליגנציה הקוסמית של האלים, מותה של רוח הקודש בגיאומטריה ומותה של רוח הקודש במדעי טבע, נמסרו דרך שפה שגם היא הייתה מתה.
"האבולוציה של נפש התודעה חושפת את ה'מילה' לסכנה משני כיוונים. מצד אחד היא נעשית לכלי של הבנה חברתית, ומאידך היא משמשת כדי לתקשר ידע הגיוני, אינטלקטואלי. בשתי הספירות 'מילה' מאבדת כל ערך של עצמה. היא חייבת להיות מותאמת ל'תחושה' של מה שהיא מבטאת. זה שהצליל, הקול, והיווצרות של הקול יש להם מציאות משלהם, צריך להישכח."[7]
כך שהמשימה שלנו היא להיות כל כך בלתי-אנוכיים שאנחנו יכולים להרשות לרוח להיכנס לנפשותינו למצוא את כריסטוס בנו, המילה החיה, כך שהמילים שלנו יכולות להתמלא במודע עם הרוח של כריסטוס.
באותו הזמן עלינו לפתח דבקות אמיתית ואהבה אם ברצוננו להתאחד עם כריסטוס החי בלבו של אדם אחר. זאת רוח כריסטוס החיה בנו שיכולה לחבר אותנו עם רוח כריסטוס החיה בזולת.
אם אנו רוצים לשמוע את המילה של הרוח החיה באחר אנחנו צריכים להשקיט את הדיבור שלנו.
"אם אדם יכול לפתח את הכוחות שיש להם קשר עמוק לבית החזה שלו, אם, בכל קשור לכוחות של בית החזה שלו הוא רגיש לכל מה שקורה בטבע ובחיי אדם, אז זה כאילו הוא נכנס לקשר ישיר עם העולם החיצוני, עם כל מה שפונה אליו כעולם אלמנטלי."[8]
אם אנחנו מונעים את האוויר מגרוננו, כאילו שאנו, במובן מסוים, עוצרים את האור הפיזי מהעין כדי לחוות את האור הרוחני נבחין כפי שעשינו היום איך אנחנו עושים תמיד מחוות עם הגרון שלנו בתגובה לכל מה שאנו רואים ולכל צליל שאנו שומעים המגיעים מחוץ לנו, המגיעים מגרונו של האחר. בדיוק כמו שאנו יוצרים דמות-גרר בגוף האתרי שלנו, אנו יוצרים הדים, תופעות לוואי של מה שאנו רואים ושומעים בגוף האסטרלי שלנו ואנחנו מרגישים זאת בפרט בגרון. אבל אנחנו לא שמים לב לכך. אנחנו חייבים להיעשות למודעים ל'רגשות' האלה.
באופן דומה, כדי לחוות לא רק את הרוח והנפש, אלא גם את האגו של אדם אחר יש צורך להיות מודעים לחום שלו ולקור שלו. אנחנו צריכים לאפשר לאדם האחר להרגיש בנו חום או קור. מילים ותמונות מלוות כעת בתחושת החום או הקור שלהן. רודולף שטיינר אומר לנו שאנו חשים את רוח הקודש כפי שהיא מועברת לנו על ידי המלאכים שלנו כ'נעימות' בנפש, האצת הדופק, התלהבות – חום!
ב'נעימות' הזאת אנו משתמשים בה כעת כברומטר למה שאנו חווים באדם אחר. התחושה הזו של נעימות, כאשר היא מאוחדת עם אהבת כריסטוס הופכת לאיבר של תפיסה.
"השלב המתקדם בהכרה מושג על ידי יצירת כוח הכרתי מהכוח של האהבה. אבל, זאת חייבת לא להיות האהבה הרדודה אשר אודותיה בלבד, בדרך כלל, העידן המטריאליסטי שלנו מדבר. זאת חייבת להיות האהבה שבה אתה עצמך יכול להזדהות עם ישות אחרת – ישות אשר עמה, בעולם הפיזי, אינך זהה. אתה באמת חייב להיות מסוגל להרגיש את מה שעובר בישות האחרת בדיוק כפי שהינך מרגיש מה שעובר בעצמך; אתה חייב להיות מסוגל לצאת מעצמך ולחיות שוב באחר."[9]
זה גורם לנו לחוש כאב.
"כל כאב נובע מחוסר יכולת, מסיבה זו או אחרת, לחדור לגוף הפיזי. וכאשר משהו חיצוני כואב לך, זה גם בגלל שאתה לא מצליח 'לאחד' את עצמך אתו – לקבל אותו. עכשיו, כאשר אדם משיג את התודעה הריקה שלתוכה זורם עולם אחר לחלוטין מזה שרגילים אליו, אז, לרגעים כאלה של תפיסה מלאת השראה, הוא נמצא מחוץ לאדם הפיזי כולו; אז זהו פצע אחד גדול הכואב בכול מקום. יש לעבור תחילה את החוויה הזאת; חייבים לסבול את העזיבה של הגוף הפיזי ככאב וייסורים כדי להשיג ידע אינספירטיבי. כמובן, הבנה של ידע כזה יכולה להיות נרכשת ללא כאב, ואנשים צריכים לרכוש את ההבנה הזו בנפרד מהסבל של החניכה. אבל כדי לרכוש תפיסה מיידית, רוחנית – לא הבנה בלבד – של מה שפועל לתוך אדם מחייו לפני הלידה, שהוא, מה שהוא משאיר מאחוריו בעולם הרוחני, יש לחצות את התהום של סבל וכאב אוניברסליים."[10]
זאת היא המעלה הגבוהה ביותר של אהבה לא אנוכית שאנחנו יכולים להרגיש, כאשר אנו מתאחדים עם ההתגשמויות של אדם אחר בדרך הנכונה.
לסיכום:
אנחנו חייבים לשחרר את הגופים האתריים שלנו אם אנחנו רוצים לראות את רוח הקודש ולאפשר את כניסתה לנפשותינו, כך שנוכל לחבר אותה עם מה שחי בנו בגוף האתרי שלנו בחיינו הנוכחיים. הרוח הזאת היא מה שמאפשר לנו להתחבר עם הרוח הפוטנציאלית החיה מעל ובתוך בני אדם אחרים בחייהם הנוכחיים.
אנחנו חייבים לשחרר את הגופים האסטרליים שלנו כדי לקשר את הרוח שחווינו לפני הלידה עם הכריסטוס החי בלבבותינו, כך שנוכל לדבר באמצעות רוחו של כריסטוס. רוח כריסטוס הזאת היא המאפשרת לנו לשמוע את רוח כריסטוס בלב אחר.
ובאותה הדרך:
אנחנו חייבים לשחרר את האגו-ים שלנו כדי להתנסות דרך כריסטוס בזיכרון של חיינו הקודמים, כדי שנוכל להבין את הקארמה שלנו, הדחפים שלנו והכוונות שלנו – האבא שלנו. אנחנו מתנסים באגו של העבר שלנו מחיים קודמים, שאנו נושאים אתנו לחיים הנוכחיים במרכיב של חום וזה גם יסוד החום שמאחד אותנו עם קארמה, החיים הקודמים של אגו אחר.
"כאשר, עם תודעה מפותחת, אנו משיגים את שלב ההבנה התמונתית – 'אימגינציה' – אנו תופסים את האתרי כתמונות אורגות. כאשר אנו תופסים את האסטרלי, אנו שומעים את המוזיקה של הספירות אשר נשמעת כלפינו או, אפשר לומר, מבחוץ לעצמנו. (כי הגוף האסטרלי שלנו מוביל אותנו לחיים הקדם-ארציים שלנו.) וכאשר אנחנו מתקדמים הלאה לצורת התפיסה המשיגה את הדרגה הגבוהה ביותר של אהבה – כאשר כוחה של אהבה הופך לכוח תפיסתי – כאשר, בראש ובראשונה, אנו רואים את הקיום שלנו זורם מחיים קודמים על פני האדמה לחיים הנוכחיים, אנחנו מרגישים את החיים לשעבר האלה בבידול הרגיל של 'אורגניזם-החום' שבו אנחנו חיים. זאת היא אינטואיציה אמיתית. אנחנו חיים בה. וכאשר מתעורר בנו דחף כלשהו לעשות מעשה זה או אחר, הוא לא רק פועל, כמו בגוף האסטרלי, מתוך העולם הרוחני, אלא חוזר הרבה יותר מרחוק – מהחיים הקודמים שלנו על פני האדמה. החיים הקודמים שלנו על פני האדמה פועלים לתוך החום של האורגניזם שלנו, ומשלהבים דחף זה או אחר."[11]
"לאדם יש את הגוף הפיזי שלו שבאמצעותו הוא חי בכל רגע באדמה הפיזית הנוכחית. יש לו את גופו האתרי שדרכו הוא חי ברצף בתהליך-זמן המתמשך בחזרה עד למעט לפני לידתו, כאשר הוא אסף ביחד את גופו האתרי הזה מתוך האתר הקוסמי הכללי. יש לו את הגוף האסטרלי שלו שבאמצעותו חייו משתרעים על פני כל התקופה אשר בין מותו האחרון וירידתו האחרונה לאדמה. ויש לו האגו שלו שבאמצעותו הוא מגיע בחזרה לחייו הקודמים על האדמה."[12]
כך מתאחד האגו 'הנכון' לשעבר מחיים קודמים (אב) עם העצמי הגבוה יותר/אגו (רוח) של העתיד, בחסות האגו/האמיתי (כריסטוס) בהווה.
במובן מסוים יכולנו לומר שזה באמצעותנו והכריסטוס אשר בנפשנו שהאב החי בגוף של הטבע, גם כן מתאחד מתוך הכרה עם האב שבגוף הישות האנושית, כדי להחדיר רוח בגוף הפיזי האנושי.
" אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי ( הבשורה על-פי יוחנן, פרק י"ד, 6)."
"אלו שאנחנו יכולים להתייחס אליהם כאל היסודות הארציים – היסוד המוצק, הנוזל, הגז והחום – חדורים בכל מקום על ידי מה שיכול להיות מצוין כאתרי, אסטרלי ו'כמו-אגו', כלומר, בעל טבע כמו האגו. בדרך זו אנו רואים את הקשר שבין איבריו של האדם והיקום, ולקבל מושג אודות המידה שבה האדם הוא 'חלק' של זמן, לא רק של חלל. הוא רק חלק, או קטע, של מרחב בהקשר לטבע הפיזי, הגופני שלו. לתפיסה רוחנית העבר הוא הווה רצוף; הרגע הנוכחי הוא, באותו הזמן, נצח אמיתי."[13]
הקשר הקארמתי עם בני אדם אחרים מגיע בדרך של כאב וסבל. אנחנו מקריבים את הקיום האינדיווידואלי שלנו, אנחנו משחררים את האגו שלנו, הכוח המוסרי שלנו, החום שלנו על מנת להתאחד עם האגו של אדם אחר ולהבחין בכוחות המוסריים שעובדים בהם.
כל החוויות האלה יכולות להתרחש רק בזמננו בדרך של הכרה והבנה של הרוח.
כאשר המחשבות, הרעיונות והמושגים שלנו הינם מציאויות מלאות ברוח, כלומר, כאשר אנו תופסים את הרוח ומאפשרים לה להיוולד מחדש כרעיונות חדשים, חייבת להתעורר שפה חדשה כדי לבטא אותם. חקר רוח הקודש היא המדע של הרוח, שיוצר שפה לביטוי של הרוח כך שאפשר להבין בחיים אימגינציות שהופכות למילים ולמעשים.
המורים הגדולים של האנושות כמו רודולף שטיינר וכריסטיאן רוזנקרויץ שיכולים לתפוס את המילה הרוחנית לא רק עם סגולת האימגינציה, אלא גם עם הסגולות של אינספירציה ואינטואיציה, הנחילו לנו את מה שהפך למדע הרוח. עלינו ללמוד לראות/לשמוע/להרגיש בתוכנו את האידיאלים החיים במדע הרוח.
"מדע הרוח נמצא כדי להקנות, בכל תחום, את התמריץ הקשור לספירות העמוקות ביותר של חיי האדם. במובן הזה, מדע הרוח יגשים את החלומות של האישים הגדולים ביותר. הוא יוכל לכבוש את העולמות העל-חושיים דרך מחשבה, וכך לצקת את המחשבות לתמונות של קול, כך שדיבור יוכל להיעשות שוב למכשיר לתקשורת של הראייה העל-חושית של הנפש בעולמות העל-חושיים. אז מדע הרוח יגשים, במידה הולכת וגוברת, אמירה המתייחסת לאזור החשוב הזה של ההוויה הפנימית של האדם: 'עמוקה לאין חקר היא החשיבה, והמכשיר המכונף שלה הוא המילה.'"[14]
כל רעיון שאינו הופך להיות אידיאל, כל מילה שאינה 'מכונפת' בתפיסה אמיתית של רוח בעולם וביטוי אמיתי לשפת הכוכבים (המילה האמיתית) הורגת משהו בנפש, הורגת או את התמונה החיה של הרוח, או את המילה החיה אשר בנו.
שפת הלב החדשה ה'אוּר' (‘Ur’) או שפת ה'ציפור' כפי שתיארו חלק מהאלכימאים, תבטא את הרוח המחוממת על-ידי האגו, רוח זו תאחד את אלה שהינם דומים-בשכל-לב בקהילה חדשה, ירושלים חדשה.
אפשר לראות על ידי מה שנאמר לעיל שזה במובן מסוים דרך שמיעה ודיבור מוטבלים – דרך שיחה אמיתית, שאנחנו יכולים לאחד את הרוח עם הנפש שלנו ואת הרוח עם הנפש של קהילה.
כך אנחנו עוברים מעצמיים לקהילה דרך כריסטוס – המילה.
נוכחנו לדעת איך זה יכול לפעול במהלך השיחה הגיתאנית שלנו היום!
מסיבה זו, באגדה של גתה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה יש לנו את המילים:
"מהיכן באת לכאן?" שאל המלך הזהוב. (חוכמה ארצית)
"מתוך הנקיקים שבהם שוכן זהב" השיבה הנחשה. (לוציפר)
"מה נהדר מזהב?" (מה יקר יותר מאשר חוכמה ארצית)
"אור!" (אור רוח הקודש)
"מה יותר מעורר מאור?" (מה מביא לנו הבנה גבוהה יותר)
"שיחה!" (איחוד עם האגו של כריסטוס באהבה)
איזיס/אנתרופוסופיה היא החוכמה הגבוהה של סופיה על האדמה. סופיה היא הגרון של האלים. בתקופתנו אנתרופוסופיה שוכנת בנפשנו בתחום של המילה שבנו, בגרון האנושי. היא האלה השקטה שמעצבת איברים של תודעה אשר יכולים לאחד אותנו עם כריסטוס. לכן היא רוצה לבוא אל לבבותינו, היא נוקשת על הדלת ללבבותינו כדי לשחרר אותנו באותה הדרך שבבשורה החמישית על-פי רודולף שטיינר, הוארה מרים מנצר שלמה על ידי מרים אשר בבשורת לוקס (אנתרופוסופיה) והכינה את נשמתו של ישוע מנצרת ללידת כריסטוס בו. היא עשתה זאת על ידי הקשבה עם גרונה. באמצעות היותה שקטה, על-ידי מתן אפשרות לגרונה להדהד עם המילים שנאמרו על ידי זרתוסטרא. זאת הייתה ה"הקשבה" הזאת, אשר רופפה את האגו שלו.
היא יכולה גם לעזור לנו לאחד את כריסטוס בנפשותינו ברוח הקודש, באותו האופן שמרים מנצר שלמה איחדה את שניים-עשר השליחים עם רוח הקודש בחדר הסעודה האחרונה בחג השבועות. הרוח האינדיווידואלית הזאת של כריסטוס יכולה אז להתאחד עם רוחות כריסטוס אחרות בקהילה, אשר יכולות לדבר באותה השפה. עכשיו דיבור הוא חשוב!
ובאותו האופן שבו רוח הקודש (נשימה גבוהה) של כריסטוס (מילה גבוהה) יכולה הייתה כעת להיאמר על ידי השליחים בתיווך אנתרופוסופיה/מרים מנצר שלמה הפועלת בתווך בין השנים-עשר, כך גם אנחנו יכולים לדבר ברוחו של כריסטוס באמצעות אנתרופוסופיה הפועלת בנפשותינו כאשר אנו מתאחדים בקודש.
"אבל התחושה של היות מושרש היטב בעולם הרוח נחווית כאשר על-ידי שאיפה רצינית אדם משיג את מה שכבר קראתי 'הדממה העמוקה של הנפש'. באשר לכוח אשר בדרך כלל משמש אותו ככוח-נשימה מותאם, האדם צריך ללמוד לא לבזבז את הכוח הזה בתהליך הנשימה ליצירת מילים של דיבור קולי אבל, כפי שצוין ב'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', לעצור את מה שרוצה לצקת את עצמו לתוך מילים. באותו הזמן, בכול אופן, הוא חייב לחתור בפנים לקיים את הפעילות אשר אחרת מוצאת את פורקנה במילה המדוברת. כך הוא חייב להשיג את השקט הפנימי. וכאשר הנפש אינה עוצרת בנקודת 'לא כלום' של הדממה הזאת, אלא יורדת עוד יותר עמוק לתוך האזור השלילי של הדממה, לרמה שמתחת לשתיקה נחווית, כאשר בכוח עוצמת הרוח אנו מחזיקים בשליטה את הכוחות שרוצים ללחוץ לתוך הנשימה והדיבור שלנו, וכאשר באותו הזמן אנו מטפחים את הדחף לדבר אבל עוצרים את המילים לפני שהן משתלטות על הגרון – בלשון אחרת, אם אנחנו מתאמנים בדומיה תוך כדי פיתוח הפוטנציאל הפנימי של דיבור – אז אנחנו לא משיגים רק דממה פנימית אלא את הדממה העמוקה של הנפש. במערכת היחסים שלה לדיבור, למילה המדוברת, אשר נשמעת בעולם החיצוני, הפיזי, דממה עמוקה זאת מתאימה לא רק למידת 'תוהו', אלא לעוצמה השלילית. אז מתוך הדממה העמוקה הזאת נשמע מה שיש לעולם הרוח לומר לנו, מה – נשתמש במילה עתיקה – הלוגוס רוצה לחשוף מחוץ [של] היקום. אז איננו מדברים יותר, אלא הופכים למכשיר שדרכו הלוגוס מדבר."[15]
זה לא כריסטוס שאנו חסרים, על פי רודולף שטיינר, זאת סופיה של כריסטוס, התודעה של כריסטוס, המילה/לוגוס החיה ואת היכולת לחיות לדבר ברוחו.
יוחנן הקדוש התבקש למרגלות הצלב לקחת את סופיה לתוך נפשו, לנשום את הרוח לנפשו ודרכה להביע את 'המילים' של בשורתו המתאימות לרוח החיה האמיתית של הלוגוס. זה היה האב-טיפוס של מה שכולנו חייבים להשיג. אנחנו מביאים שוב ביחד את מה שנהיה מקוטב על ידי לוציפר ואהרימן מאז התקופה הלמורית והעידן האטלנטי – הרוח.
"לאחר ששניהם כבר הונחו בצד – הן עולם-האדמה והן עולם-הכוכבים – האדם ניצב בפני עצמו כישות של נפש ורוח. כאן הוא כבר לא עולם; כאן הוא אדם במובן האמיתי ביותר. להתעורר למה שהוא חווה כאן זהו ידע-עצמי, אפילו שזה ידע-עולם להתעורר לתפיסה באורגניזם חישה ומחשבה."[16]
אני העבר, ההווה והעתיד …
אהבה אמיתית של אדם היא איחוד עם האלמוות.
כל בן תמותה (שמגלה את האלמוות שלו) צריך להרים את הצעיף שלי.
זאת היא הסיבה שרודולף שטיינר אומר לנו שהמשימה שלנו היא לקצור מעולם בני התמותה פירות לעולם האלמוות.
הישויות האלמנטליות המיכאליות שמאפשרות זאת – המחשבות של המלאכים – מיוצגות בפסלו של נציגו של אדם על ידי היצור הקטן והמצחיק שגולף בפינה השמאלית העליונה של הפסל, סוג של יצור מודרני חצי הומוריסטי חצי רציני. הוא מזכיר לי את אשמדאי שבלעדיו בית המקדש של שלמה לא היה יכול להיבנות. אשמדאי הוא המלך של הישויות האלמנטליות. כאן יש לו את המשימה להצביע על פסל איזיס ואני מתכוונת לכך פשוטו כמשמעו. אם היה אפשר לשמוע את הישות הזאת, אומר לנו רודולף שטיינר, ניתן היה לשמוע אותה אומרת שבני האדם סטו הרחק מטבען האמיתי של השפה והמילה בגלל חשיבה אינטלקטואלית והפשטה. והיא הייתה ממשיכה ואומרת שדוגמא מושלמת למה שקורה לבני אדם היום מוצפנת בתמונה של הינשוף המביט במראה הקשורה לישות הנקראת טיל אוילנשפיגל, (בגרמנית: Till Eulenspiegel, בהולנדית:Tijl Uilenspiegel – טייל איילנספיחל), בופון שמחוקק כל מיני הבלים כי הוא לוקח דברים באופן ממש מילולי. מילים, רעיונות ואידיאלים הוסרו ממקורן האמיתי ובגלל שאנשים לא יודעים את זה הם מתנהגים כמו טיל אוילנשפיגל. הם משתמשים בשפה בטיפשות.
חוכמה, המהות היסודית של האלה איזיס או פאלאס-אתינה כבר מנוכרת מהנפש האנושית, שרק מכירה את הסמל של חוכמה, הינשוף. אבל הינשוף אשר רואה רק את עצמו מתבטא במראה הוא חוכמת מדעי טבע שרואה רק את המושגים המשתקפים פנימה של העולם הפיזי – מדעי טבע אינם רואים דבר, אלא תמונה שאינה אמיתית ומכנים אותה חוכמה, זו חוכמה שנהיית שפה – מילה שנהיית גשמית.
ניתן להגיד שהישות הזאת אומרת שאם אנחנו רוצים ידע אמיתי, חוכמה אמיתית עלינו לעורר את איזיס.
"אנחנו חייבים להתקרב למדעי הטבע הלוציפריים ולחפש שם את ארון-המתים של איזיס; במילים אחרות, במה שמדע הטבע נותן לנו אנחנו חייבים למצוא משהו שממריץ אותנו באופן פנימי לקראת אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה. בדרך זו אנו רוכשים את עזרתו של כריסטוס בתוך-כריסטוס, שנשאר חבוי עבורנו באפלה אם איננו מאירים אותו עם חוכמה אלוהית."[17]
כריסטוס חי בין לוציפר ואהרימן בנפשנו ובפסלו של הנציג של אדם. במידה מסוימת מאחורי כל השלושה בין לוציפר ואהרימן ונחה לצד כריסטוס וממש מתחת לישות האלמנטלית טמונה איזיס הישנה. היא שם כבלתי נראית ואולי קצת בבדיחות דעת, קצת למעלה האלמנטל הקטן משקיף ממעל תוהה אם אנחנו נערכים להשתמש בחשיבה והשפה המופשטות שלנו לרקוח רעיון שאיזיס סמלית בלבד כאשר היא איננה סמלית כלל. הוא יצחק עלינו אם נעשה כך כי היא באמת שם, ואם אנחנו רואים אותה זה אומר שאנחנו לא לוציפר אלא האביר על הסוס הלבן שהגיע להעיר אותה משינה! כי אנחנו בבת-אחת איזיס ומאוחדים עם המעורר רוח הקודש!
רק על ידי התעוררות לרוח באמצעות לימוד פנימי יסודי אנחנו יכולים לעבוד במודע כיום עם שלושת המטרות שהמלאכים שלנו מציירים לתוך גופנו האסטרלי בכל לילה בעת שאנו ישנים:
אחווה – גוף – אב.
חופש דת – נשמה – הבן/כריסטוס.
חקר רוח קודש – רוח – רוח קודש.
אם לא נאפשר למלאכים שלנו לבוא אתנו לתוך השינה כי היינו מנומנמים ביום הם חייבים ליצור את התמונות בגוף האתרי שלנו. הם אינם יכולים להתעורר אתנו בשינה.
אלו שמכחישים את האב מראים שיש להם צורה כלשהי של מחלה בטבעם הגופני. זה כמו המחלה שאנו רואים כלפי חוץ בגוף של החברה – שבו שולטים הישרדותם של החזקים והאנוכיות כי האידיאל של אחווה טרם החל לפעול בעולם.
מציאת כריסטוס בחיים היא עניין של קארמה אבל לאלו אשר מכחישים את כריסטוס זה אסון. מחלת נפש היא התוצאה ואנחנו רואים הקבלה של זה כיום בעולם בו מתקיימות מלחמות דת, דת אחת נגד האחרת. אנחנו חיים בזמנים הרי אסון, כי האידיאל של חופש דת טרם החל לפעול בעולם.
לאלו שמכחישים את רוח הקודש יש קהות של הרוח, או במילים אחרות, אין להם את היכולת לראות את הרוח ואפילו אין להם מספיק יכולות רוחניות להאמין שהיא קיימת – הם ישנים. אנחנו רואים את זה מומחש סביבנו בהשקפת העולם המטריאליסטית, עולם שמכחיש את הרוח לא יפתח את חקר רוח הקודש – מדע של הרוח.
חוסר יכולת להתחבר עם הרוח בחיים מסוימים מוביל לחוסר יכולת למצוא את כריסטוס בנפש בחיים הבאים, כאשר בחיים שבהמשך החוסר הזה יגרום למחלה פיזית. מדע הרוח יכול לפעול לריפוי המצב אם הוא נלקח על ידי השכל, אבל גם על ידי כל האדם, על ידי הרצון – נפש התודעה.
"במדע הרוח – שבו קיומו של האלוהי בתחום העל-חושי לא יכול להיות עניין של ספק – יכולה להישאל השאלה: מהו הדבר שגורם לאדם להתכחש לקיומו של אלוהי – האל האב בשילוש הקדוש? מדע הרוח מראה לנו שבכול מקרה שבו אדם מכחיש את אלוהים האב – כלומר, עיקרון אלוהי בעולם כמו שמוכר, למשל, בדת העברית – בכל מקרה כזה יש פגם פיזי בפועל, מחלה פיזית, פגם פיזי בגוף. להיות אתיאיסט משמעותו למדען הרוח להיות חולה בהיבט מסוים. כמובן שזה לא חולי שרופאים מרפאים – אכן הם עצמם סובלים ממנה לעתים קרובות מאוד – וגם לא מוכר על ידי הרפואה מודרנית … אבל מדע הרוח מוצא שקיימת בפועל מחלה באדם אשר מכחיש את מה שהוא צריך להיות מסוגל להרגיש, במקרה זה, לא דרך הטבע-הנפשי שלו, אלא דרך מצבו הגופני ממש. אם הוא מכחיש את מה שנותן לו תחושה גופנית בריאה, כלומר שהעולם חדור על-ידי אלוהות, אז, על פי מדע רוח, הוא אדם חולה, חולה בגופו.
ישנם גם רבים השוללים את כריסטוס. מדע הרוח רואה הכחשה של כריסטוס כמשהו שהוא במהותו עניין של גורל ומתייחס לחיים-הנפשיים של אדם. להכחיש את אלוהים זאת מחלה; להכחיש את כריסטוס זה אסון. באופן בלתי נמנע זאת חייבת להיות השקפה של מדע הרוח. להיות מסוגל למצוא את כריסטוס זהו עניין של גורל, גורם שחייב באופן בלתי נמנע לבצע תפקיד בקארמה של אדם. להיות חסר קשר עם כריסטוס זה אסון.
הכחשת הרוח, רוח הקודש, משמעותה קהות, אטימות, של רוח האדם עצמו. הישות האנושית מורכבת מגוף, נפש ורוח; בכל השלושה ייתכן שיש פגם. אתיאיזם – שלילת האלוהות – מציין בפועל פגם פתולוגי. כישלון למצוא בחיים את הקשר עם העולם אשר מאפשר לנו להכיר בכריסטוס, הוא אסון לנפש. אי יכולת למצוא את הרוח בהוויה הפנימית ביותר של האדם עצמו מציינת אטימות, סוג של ליקוי נפשי-רוחני, אם כי בצורה מרומזת ובלתי מוכרת."[18]
כי זאת הרוח האינדיווידואלית בעצמי המתאחדת עם כריסטוס אשר יכולה לאחד את כולנו ברוח. ההיבט החשוב של זה הוא שאנו יוצרים תמונות רוחניות אמיתיות של אחרים בתוכנו, המלאות בהבנה לפוטנציאל שלהם, של מה שחי בהם עכשיו ובעבר. אנחנו מביאים את התמונות האלה של אחרים לתוך עצמנו, כך שאנו יכולים לשקף אותן בחזרה לקהילה לחזק אותה. זוהי קהילת שמש. מדוע אני אומרת זאת? כי זהו המשלים של מה שקרה במהלך השמש הקדומה כאשר האור המרכזי של הקיריוטטס, רוחות החוכמה, קרן החוצה למלאכי-עליון בהיקף אשר הקרינו את זה בחזרה כמו אור למרכז כמתנה לקוסמוס.
"הבה ונדמיין את רוחות החוכמה ממוקמות במרכזה של השמש שקועות בהתבוננות בחזון של הכתרים המקריבים; ובגלל החזון הזה, מקרינים הלאה את ישותם העצמית; וקולטים בחזרה את ישותם הקורנת שהם הקרינו, מקבלים אותה משתקפת בחזרה מהשטח, כך שהם מקבלים אותה בחזרה כמו אור. הכול מואר. אם כך מה הם מקבלים בחזרה? ישותם העצמית נכנעה על ידם שהפכה למתנה למקרוקוסמוס, זאת הייתה ההוויה הפנימית שלהם. כעת היא קורנת אליהם בחזרה; ישותם העצמית פוגשת אותם חוזרים מבחוץ. הם רואים את הווייתם הפנימית העצמית משתרעת בקוסמוס – ומשתקפת בחזרה כמו אור, כהשתקפות של ישותם העצמית."[19]
משימתנו היא לקחת את אור החוכמה – רוח קודש – הקורן לתוכנו ולחברו עם הווייתנו הפנימית שבה שוכן כריסטוס הישות של האהבה, המרת האור הזה של חוכמה לחום אהבת כריסטוס אשר לאחר מכן קורנת בחזרה לקהילה במרכזה, מאירה ומחממת אותה. רק קהילה כזו יכולה אז להיות נפש אדם חדשה (קהילה של אחים ואחיות לא בדם אלא ברוח) שממנה המתנות קורנות לקוסמוס. אני משאירה אתכם עם המילים הללו של רודולף שטיינר:
בקרני האור הטהורות
קורנת אלוהות העולם,
באהבה טהורה לכל הישויות
קורנת האלוהות של נפשי
אני נח באלוהות העולם
אמצא את עצמי
באלוהות העולם
ו –
החיים החברתיים הבריאים נמצאים
כאשר במראה של כל נפש אנושית
כל הקהילה נוצרת,
וכאשר בקהילה
חי הכוח של כל נפש אנושית.[20]
תודה לכם
תרגילי ראיה
נסו להתבונן מה אורג בין הצבעים.
כמה פרצופים הנכם יכולים לראות? זהו תרגיל בתפיסת ה'תווך' העולם האתרי.
- הרצאת רודולף שטיינר: הברכה של המתים, ההרצאה החמישית בסדרה: נוכחות המתים בנתיב הרוחי, פאריס, העשרים-ושישי במאי 1914, GA154.
http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA154/English/AP1990/PreDea_index.html ↑
- הרצאת רודולף שטיינר: הכרה וחיי הנפש, בסדרה: חוכמה של האדם, של הנפש ושל הרוח, ברלין, הרביעי בנובמבר 1910, GA115.
http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA115/English/AP1971/WisMan_index.html ↑
- זאת השלמה של ה – 14 קודם לכן באגדת אוזיריס שעכשיו מסתכמים ב – 28 וזה גם מצביע על פעמיים 7 צבעי הקשת כולל צבעיהם המשלימים. ↑
- זה מתייחס ל – 28 עצבים אנושיים – 14 מגיעים מאיזיס 14 – באים מאוזיריס – תואמים ל – 14 שלבים מירח חדש לירח מלא. "עד לרגע שבו הירח החל לעבוד מבחוץ, לא הייתה שום דואליות של מין. היה שם רק אדם שהיה גם זכר וגם נקבה. החלוקה התרחשה לראשונה באמצעות השפעות לסירוגין של איזיס ואוזיריס מהירח. אם אדם הפך לזכר או לנקבה זה היה תלוי באם עצבי אוזיריס או עצבי איזיס מימשו השפעה מסוימת על האורגניזם. האורגניזם שבו השפעת איזיס גברה היה גבר, ואילו גוף שבו השפעת אוזיריס שררה הפך לנשי. באופן טבעי, שני הכוחות, איזיס ואוזיריס, פועלים בכל אדם ובכל אישה, אבל באופן כזה שבגברים הגוף האתרי הוא נקבי, ואילו בנשים הוא זכרי. כאן יש לנו משהו של החיבור הנפלא בין הישות היחידה והמצב ביקום."
"דרך השמש בנקבה יש לנו את הגרון, את ההיבט הגברי, בהשפעת הירח בגברים שיש לנו את הריאות, ההיבט הנשי." רודולף שטיינר, לייפציג, השמיני בספטמבר 1908 – GA106.
מעניין לציין שהעברים פיתחו את הגוף האתרי פעמיים שבעה או ארבע עשר דורות. ↑
- האם אנו רואים קשר כאן עם מחשבים בתמונה באיכות הביצוע שלהם וזיכרון (RAM/תיש – אנטיכריסט)? אינסטגרם, פייסבוק וכו' באפוקליפסה של יוחנן אנו קוראים על 'התמונה של הבהמה', כלומר, התמונה של האדם כ'בהמה' בעל חיים, ישות של חומר בלבד. ↑
- 14 הרצאת רודולף שטיינר השמינית בסדרה: האדם לאור אוקולטיזם, תיאוסופיה ופילוסופיה, כריסטיאנה (אוסלו), העשירי ביוני 1912, GA137. הסדרה יצאה לאור בעברית בהוצאת חירות.
http://wn.rsarchive.org/Lectures/ManOccult/19120610p01.html ↑
- ספרו של רודולף שטיינר: אוטוביוגרפיה, פרקים בנתיב חיי, יצא לאור בעברית בהוצאת בדולח, פרק 34, .GA28
http://bdolah-books.wix.com/bdolah-books#!/c2541
Rudolf Steiner, The Course of My Life, Chapter XXXIV.
- הרצאת רודולף שטיינר הרביעית בסדרה: מיתוסים קדומים, משמעותם והקשר שלהם לאבולוציה, דורנאך, השמיני בינואר 1918, GA180.
http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA180/English/SBC1971/AncMyt_index.html ↑
- הרצאת רודולף שטיינר: אהבה, אינטואיציה ואדם אגו, הרצאה חמישית בסדרה: מבוא לאנתרופוסופיה, דורנאך השני בפברואר 1924, GA234. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA234/English/RSP1931/AntInt_index.html ↑
- שם. ↑
- שם. ↑
- שם. ↑
- שם. ↑
- הרצאת רודולף שטיינר: מדע הרוח ודיבור, ברלין, העשרים בינואר 1910, .GA59
- הרצאת רודולף שטיינר: העולם הפיזי והדחפים המוסריים-רוחניים, הרצאה שנייה בסדרה: ההתפתחות הרוחנית של האדם, דורנאך, העשרים ואחד באפריל 1923, GA84.
http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA084/English/LZ0290/SpiDev_index.html ↑
- מיסטריית מיכאל פרק 25.
http://wn.rsarchive.org/Books/GA026/English/APC1956/GA026_c25.html ↑
- הרצאת רודולף שטיינר: החיפוש אחר איזיס-סופיה, דורנאך, העשרים ורביעי בדצמבר 1920, .GA202
- הרצאת רודולף שטיינר: איך אני מוצא את כריסטוס, ציריך, השש-עשרה באוקטובר 1918, GA182.
- הרצאת רודולף שטיינר: ההיבט הפנימי של התגשמות השמש של האדמה, הרצאה שנייה בסדרה: מציאות פנימית של אבולוציה, ברלין, השביעי בנובמבר 1911, 132.GA
http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA132/English/RSPC1953/InnRel_index.html ↑
- קטע ממאמרו של רודולף שטיינר: הסדרה מחדש של החברה – חוק היסוד החברתי, משנת 1919, .GA34