משמעותם וקשרם עם האבולוציה

מאת: רודולף שטיינר

11 הרצאות שניתנו בדורנאך GA180     1917-1918

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ותיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה 3

על המיסטריות של הזמנים העתיקים ושל הזמנים המודרניים

26.12.1917

בהרצאה האחרונה ניסיתי לתאר את מהלך העניינים במשך המאה ה-19 ועד לזמננו. הראיתי כיצד הידע והמודעות של האימפולסים העל-חושיים הפועלים באבולוציית העולם הושמדו יותר ויותר, ניסיתי להדגים זאת על ידי דוגמה שהיא משמעותית במיוחד עבורנו, כלומר, אי ההבנה המוחלטת של המיסטריות. ראינו שעד סוף המאה ה-18 התקיימה תודעה ברורה ובהירה של העובדה שיש מהות על-חושית מאחורי העולם של הדברים החושיים – מאחורי ישויות אלו שהאדם יכול להגיע אליהן עם האינטלקט הרגיל היומיומי שלו. יותר מזה, עד סוף המאה ה-18 היתה תודעה לגבי העובדה שזה הכרחי להביא איכשהו את הנפש האנושית לקשר ישיר עם עולם על-חושי זה.

הצבעתי על ההבדל הגדול שבין דרכים כאלה של מחשבה לבין זו של לואיס קלואד דה סינט מרטין, ודופיוס. אצל סינט מרטין אנו עדיין מוצאים תודעה לגבי אמיתות עתיקות של המיסטריות. זה היה אפשרי עבורו, בגלל שהוא בעצמו היה, במידה מסוימת, תלמידו וממשיכו של יעקב בוהם.

אם כן, אצל סינט מרטין, שלדרכי החשיבה שלו היתה עדיין השפעה גדולה בזמן ההוא, אנו מוצאים את התופעה של התדרדרות של התודעה של המאה ה-18. מצד שני, אצל דופיוס, אנו מוצאים דבר אחר – העליה של דרך החשיבה שהיתה אופיינית למאה ה-19. דרך מאוחרת יותר זו של חשיבה משכנעת שכל ההתגלויות של המיסטריות מבוססות על שגיאה או הונאה, ואף אדם הוא לא באמת מואר, אלא אם הוא לא קשור לכל האמיתות של המיסטריות, ומגביל עצמו למדע המבוסס אך ורק על עולם החושים, ועל האינטלקט התלוי בחושים. ואז אנו יכולים להצביע על כך שבניגוד למטריאליזם, אשר התפתח לאחר מכן במאה ה-19, שהיה ביסודו של דבר נבער, למטריאליזם של דופיוס היה עדיין גדוּלה מסוימת, רעננות וחירות.

במובן מסוים, כל האבולוציה של המאה ה-19 – ועד לזמננו שלנו – עומדת תחת ההשפעה של דחייה זו של כל הדברים העל-חושיים. זה נכון שנעשו מאמצים כאלו או אחרים, להכניס סוג מסוים של קשר בין הנפש האנושית והעל-חושי. אבל מאמצים אלה נשארו במעגלים המצומצמים ביותר, או שפעלו באופן שעבר זמנו או בשיטות בלתי מספקות. זוהי עובדה שהמבחן של המאה ה-19 לפתח שפע מסוים דחף את האדם יותר ויותר לתוך דברים שונים לחלוטין מהאבולוציה של שלוש תקופות הציביליזציה שהיו לאדם לפני כן על האדמה.

אנו נראה את המיסטריה של גולגותא באור הנכון, אם נכיר בה את מה שצריך לפצות ולשמור על שיווי המשקל של הכוחות המכאיבים שצצים ממקומות שכאלה: כל מה שהמיסטריה של גולגותא יכולה להביא, הוא כזה שיכול לפעול כנגד מה שנכנס מכוחות אלו. מה שנכנס מאוחר יותר משתק את הכוחות של מיסטריית גולגותא דרך התמסרות אינטליגנטית למיסטריה של גולגותא. הסיפור עצמו שהמיסטריה של גולגותא התרחשה בהתחלה של תקופתנו – החזרה על סיפור הבשורה כפי שהוא מפורש בכנסיה הרגילה של ימינו – אינו אפקטיבי במובן זה. כי הוא מרמז על דעה קדומה שההתגלות היתה אפשרית רק בתחילת תקופתנו. ההתגלות ממשיכה. ישוע כריסטוס תמיד נוכח. הרוח המכירה בישוע כריסטוס כנוכח תמיד, היא במדויק הרוח הכריסטיאנית שאפשר לקבלה דרך מדע רוח אנתרופוסופי. אבל זה דורש מאיתנו להיות מיודעים לכל הפרטים עם האימפולס האמיתי שקשור עם המיסטריה של גולגותא. אנו צריכים ללמוד בהדרגה להכיר במה שמונח חבוי במיסטריה של גולגותא.

על אמת אחת שכזו הצבעתי לאחרונה. בכל מה שאדם לוקח על עצמו – לא מה שקשור לקרמה האישית שלו, אלא כל הקשור לעבודתו החברתית, האתית וההיסטורית לגבי המין האנושי – הוא כפוף לחוק מסוים של היסטוריה אבולוציונית, כלומר: זה שנעשה בשנה מסוימת, כאשר, הוא נובע מהאדם כמחשבה ויש לו אופי של חג המולד. הכוונה היא לאפקט של מעשינו בכל המערכת המסועפת של החיים החברתיים ולא לקרמה האישית שלנו. אם אני מייצר זוג נעליים, לא צריך לומר שיש משהו בפעולה זו שמשפיע על הקרמה האישית שלי, אלא אני מייצר את הנעליים בשביל אדם אחר. וכל עוד אני עושה כך, אני כבר עובד בשביל החברה. זהו ללא ספק תהליך בסיסי. ויש דרך ארוכה מזה לקנה המידה של החיים הפוליטיים והחברתיים. כל דבר שמונח לאורך קו זה שייך לתחום של דברים אלה שנהיים אפקטיביים אחרי 33 שנים. ואחרי 33 שנים – כאשר יש לזרע שנזרע זמן להבשיל – אז הוא פועל. לזרע של מחשבות או של מעשים לוקח דור אנושי שלם – 33 שנים – להבשיל. כאשר הוא מבשיל, הוא נע הלאה ופועל על האבולוציה ההיסטורית במשך עוד 66 שנים. כך העוצמה של האימפולס שנשתל על ידי האדם בזרם ההיסטוריה יכול באמת להיות מוכר בעבודתו במשך שלושה דורות, כלומר, דרך מאה שלמה.

כעת, הזמנים של שני פסטיבלים בולטים של הנצרות – חג המולד וחג הפסחא – נעשו באופן מאוד משמעותי. חג המולד נקרא החג הקבוע במקומו, הוא מתרחש בערך ביום היפוך הקיץ והחורף. חג הפסחא הוא חג שתאריכו משתנה. כפי שאתם יודעים, חג המולד הוא קבוע בגלל שהוא מבטא עובדה קוסמית מסוימת – עובדה שאיננו יכולים להביא בפני נפשותינו לעיתים קרובות מידי. זוהי דעה קדומה לצפות שהאדמה שלנו היא לא יותר מאשר מה שהגיאולוגיה, הפיזיקה, המנירולוגיה והגיאופיזיקה מוכנות להכיר. האדמה היא למעשה אורגניזם רוחי כביר. אנו חיים לא רק על אדמה מינרלית, מוקפת על ידי אטמוספירה אווירית. אנו חיים בתוך אורגניזם כביר, אדמה. אורגניזם רוחי זה, יש לו במובן מסוים, חיים עליונים ותחתונים. הוא ישן בקיץ. השינה העמוקה ביותר שלו היא בזמן של היפוך הקיץ והחורף, כלומר, בזמן שבו הימים ארוכים ביותר והלילות קצרים. השינה של האדם נקבעת רק על ידי הזמן. השינה של האדמה נקבעת גם על ידי החלל. המקומות השונים על האדמה ישנים באופן שונה. אבל אני רק נוגע בזה. בחורף לאדמה יש את העונה הערה באמת. אז אנו יכולים לומר שהאינטלקט של האדמה הוא הכי פעיל.

כך מונחת המשמעות העמוקה של פסטיבל חג המולד. זה אמור להזכיר לנו שכאשר הימים הקצרים ביותר והלילות הארוכים ביותר איתנו – עבור המקום שבו הדברים כך – האדמה היא הערה ביותר. אם כן, עבור מי שבאמת מכיר את פסטיבל חג המולד: הוא צריך לחפש את האינטלקט של האדמה, אפילו שהוא יכול להיות במעמקי האדמה – כמו שילד-הכריסטוס נמצא באבוס, או במערה, על פי המושגים השונים.

על כן חג המולד הוא קבוע במקומו. מצד שני, חג הפסחא, זז כל שנה לפי מצב השמש והירח. מכאן חג הפסחא נהיה לסמל של מאורעות קוסמיים שמעבר לאדמה. הוא פסטיבל רוחי, שמיימי. אנשים עם ראש מטריאליסטי, כפי שהצבעתי על כך לעיתים קרובות, תוקפים מוביליות זו של חג הפסחא, מן הסיבה הפשוטה שזה מכניס אי-סדר לתוך הנבערות הבורגנית של המאה ה-19. אני עצמי נוכחתי לעיתים קרובות בדיונים, במיוחד על החלק של האסטרונומים, היכן שטענו שחג הפסחא צריך להיות קבוע באופן פדנטי וסכמטי, למשל, ביום הראשון של חודש אפריל. מנקודת הראות של המאה ה-19, יש ללא ספק, סיבות רבות התומכות בחג פסחא קבוע. אחרי הכל, אתם צריכים רק לחשוב על כך: חג הפסחא הנע הוא לגמרי בהתאמה עם הספר הקוסמי של הברית החדשה. הוא לפחות בהתאם לרוח של הברית החדשה. אבל במאה ה-19, ובדרך מכינה אפילו לפני כן, היה ספר אחר שנהיה יותר חשוב מהבשורה. אנשים לא תמיד מודים בכך, אבל ככה זה. הספר שנהיה יותר חשוב מהבשורה הוא זה שבעמוד הראשון שלו (בארצות הדוברות גרמנית) המילים Mit Gott""^[1] תמיד מודפסות, אין צורך לומר, רק עניינים של כפירה נכנסים לתוך זה. כלומר, מה שנמצא תחת הכותרת המכובדת חובה וזכות. במילים אחרות: בעניינים של ספרי חשבונות, על הדף הקדמי אשר – עד כמה שהניסיון שלי מגיע – אתם תמיד מוצאים את הכתובת Mit Gott"", וגם התוכן שלו כפי שאמרתי.

ספר זה, באופן טבעי למדי, מושלך לתוך אי-סדר לא קטן על ידי חג הפסחא הנופל על תאריך שונה בכל שנה. זה היה הרבה יותר קל לשמור על הסדר אם חג הפסחא היה קבוע. הצעות הנישואים תמיד נעשו בצורה זו או אחרת. למעשה זוהי ההתקפה של המטריאליזם אל אחת מהאחרונות מסוללות המגן של ההשקפה הרוחית של העולם – על ההסדר של חג הפסחא על פי המצב השמיימי של השמש והירח.

אבל יש עדיין משמעות עמוקה יותר לכך, זהו הזמן שבין חג המולד לחג הפסחא שנעשה שונה למדי בשנים רצופות. אנו יודעים שפסטיבל חג המולד, אם לדבר נכונה, שייך לחג הפסחא שיתקיים בעוד 33 שנה. זוהי באמת תקופה קבועה של זמן, המייצגת את הזמן הנדרש לפעולה של זרעי היסטוריית העולם. אבל יש דבר אחר שאינו משתנה, כלומר הדבר הבא: אימפולסים מסוימים – אנו נתאר אותם כאן כאימפולסים של חג המולד – התרחשו בשנה נתונה. אחרים שוב בשנה שאחרי כן, אחרים בעוד שנה, וכן הלאה. עכשיו חגי המולד הבאים בהיסטוריה האבולוציונית הם בשום אופן לא בעלי עוצמה שווה. כמה מהם פועלים יותר חזק, אחרים יותר חלש. זה יכול להיות, למשל, שלאימפולסים שמונחים בשנה נתונה יש פחות כוח נוקב עבור 33 השנים שיבואו, ואז לאימפולסים של השנה הבאה יש עבור 33 השנים שיבואו בתורם וכן הלאה. במיוחד עובדה זו יש לציין, שהזמן בין חג המולד לחג הפסחא הוא ארוך יותר או קצר יותר כפי המקרה. ואז אפילו ניידות זו של חג הפסחא קוראת לתשומת לבנו למשהו שהאדם צריך ללמוד היטב, אם הוא באמת מבין את פעולתם של האירועים בהיסטוריה.

עכשיו אתם עשויים להעלות שוב את השאלה: כיצד האדם משיג רעיון כלשהו, באיזו עוצמה האימפולסים שלו יפעלו לתוך 33 השנים הבאות? האם הוא יכול להשיג מושג כלשהו בכלל, האם האימפולסים שלו פועלים באופן חיובי או בלתי חיובי? ללא ספק התשובה לשאלה שכזו קשה מאוד בזמננו, כל עוד הזמן הזה סובל מרעיון מופשט כמו מחלה נוראה ומזיקה. מתי שזה אפשרי, תקופה זו רק שואפת להבין את היקום בכמה מושגים מופשטים. זה יהיה נחמד לזוז במלוא האנושיות כמה שאפשר מכל הבנה של המאורעות או מניסיון חי של האדם מהזמן או של זרם הזמן. אם רק תכירו, כמדע אמיתי של השמיים, מה שאסטרונומים מודרניים יכולים לחשב עם המתמטיקה המופשטת שלהם, זה ללא ספק בלתי אפשרי לרגש את לבכם ואת ראשכם להתעניינות מלאת חיים בחישובים אלה של מתמטיקה מופשטת. ועדיין זה מה שהאנושות צריכה כדי להתפתח פעם נוספת. זה הכרחי עבור המין האנושי שלא רק נתמסר לאינטלקט בדברים שאנו עושים. אנו צריכים לדעת שדם ליבנו מאוחד עם כל תנועה שאנו מבצעים, ותהיה זו הכי טריוויאלית ויומיומית. זה אפשרי בכנות אם אנו מוכנים להיכנס ברצינות לתוך מדע הרוח, לתוך מה שהוא ומה שהוא יכול להיות. זה נכון למדי: אדם שרוצה רק להיכנס לתוך דברים עם אינטלקט מופשט (אלא אם הוא נופל לתוך המעגל הצר של מאמציו האנוכיים או ענייני משפחתו), הוא לא ימצא את הדרך בקלות לאחד את ליבו ודמו עם הדברים שהוא רוצה ועושה. ועדיין זו בדיוק השליחות של מדע הרוח: להרחיב את אופקי הנפשות, למתוח את מעגל העניין דרך תחום רחב יותר מזה האפשרי תחת ההשפעה של ההפשטה המטריאליסטית של המאה ה-19.

יותר מכל, מה שהאדם צריך זה הרחבה של תחום ההתעניינות, ויש רק דרך אחת להשיג זאת: למלא את הנפש האנושית שוב ושוב בידע, אשר – כפי שראינו פעם נוספת במשך ההרצאות של השבועות האחרונים – יכול להתרחב בזמננו הרחק מעבר לגבולות החושים ולאינטלקט המוגבל בחושים, או של החיים שבין לידה למוות. היום ידע יכול להתרחב מעבר לגבולות – החוצה אל העולם כולו, אשר, כידוע לנו, אנו חולקים במשותף עם נפשות אנושיות אלה הנעות בתחום שבין מוות ללידה מחדש. איננו יכולים ללמוד לדעת נפשות אנושיות אלו אלא אם אנו לומדים לדעת צדדים אחרים – צדדים אחרים אלה שדרכם בני אדם צריכים לחיות בין מוות ללידה מחדש. אין ספק שהמחשבות אודות החיים בין מוות ללידה מחדש היו רחוקות מאוד מהמדע הנבער של המאה ה-19 או אפילו של המאה ה-20. הן לא היו יכולות להיות רחוקות יותר. כי תקופה זו מאמינה שהגאולה היחידה מונחת בחיבור יחדיו של שיתוף אינטלקטואלי של כל מה שהחושים יכולים להציע.

מנקודת ראות זו מדע הרוח הוא באמת באופוזיציה חדה לאידיאל של המאה ה-19. מדע הרוח צריך להדגיש בחוזקה את הפניה של הנפש לקראת הרוח, אפילו שהמאה ה-19 מדגישה שהנפש האנושית רחוקה מהרוח. וכפי שכבר הצבעתי על כך במשך ההרצאות האחרונות שלנו, שני העמודים היסודיים של ההבנה הכריסטיאנית של העולם – כלומר: המושג הנקי מכל רבב של ישוע כריסטוס, והתחייה של ישוע כריסטוס – יכולות להיות לא יותר משטויות לעידן מדע הטבע. מדע הרוח, מצד שני, צריך לפנות שוב באופן מוחלט לשני עמודים בסיסיים אלה של תפיסת העולם הכריסטיאנית.

הכנסייה הרומית-קתולית רכשה סוג מסוים של דיבור שבאמצעותו היא יכולה להשתחרר מהרבה בעיות חשובות שנכללות עמוק בתוך הרחם האבולוציוני שלה. הכנסייה הרומית-קתולית מדברת למשל על ההתעברות ללא רבב של הבתולה מרים. אבל אינה מוכנה להביט בכוחות רוחיים אלה בנפש, היכן שהעובדה של העיבור ללא רבב תהיה מובנת. אם תשאל את התיאולוגים המוארים של הכנסייה הקתולית-רומית אודות הדוגמה של העיבור ללא רבב, אתה לבטח לא מצפה מהם להיכנס לתוך דיון שכזה שצריך, פעם נוספת, להגיע לידי נביעה דרך מדע הרוח. הם יאמרו לך משהו כזה: אתה צריך להתעלות מהרעיון של האישה מרים למה שהאישה מרים נהייתה באמת במהלך האבולוציה – הכנסייה. הכנסייה במציאות מייצגת את מרים הבתולה. זה מוענק ונאמר ללא מילים שהבתולה מרים, הכנסייה, יולדת ללא הפסקה את כריסטוס. דרך רוח הקודש, הכנסייה צריכה לקבל ללא הפסקה את כריסטוס. כלומר, הכנסייה היא תחת השראה קבועה מרוח הקודש, ומה שהכנסייה מגלה אינו אחר מאשר המילה, הלוגוס.

זוהי הדוקטרינה הקתולית הנכונה והמושלמת. בכנסייה הקתולית הקדושה רוח הקודש מעוררת ההשראה, מעוררת את העולם הנצחי – העולם שהיה בתחילה, ושנולד כל הזמן על ידי הכנסייה הקדושה, הבתולה מרים. זהו העיבור הרומאי קתולי תיאולוגי הנכון והמוכר. אתם עשויים לומר לי שאפשר לשמוע מעט מאוד על כך. זה נכון למדי, ועבור המאה ה-19 זה היה כמעט נכון שמעט מאוד נאמר על כך. אבל הרעיון היה מאוד ממשי ומרשים בקרב אלו שעדיין היו יכולים להינצל מהאימפולסים של המטריאליזם.

שלושה אלה: הרוח מעוררת ההשראה, האם הבתולה והלוגוס או המילה – צריכים כמובן להתקיים. יש לבקש אחריהם גם במדע הרוח. ולומר, בצורה אימגינטיבית שצריך להתאמץ להצביע על דברים אלה כפי שעשיתי במשך ההרצאות הנוכחיות שלי, כאשר תיארתי את המעבר מהמיסטריות העתיקות לחדשות. אמרתי שימי קדם הגיעו כה רחוק עם המיסטריות שהם היו יכולים להעריץ בפאלאס אתנה את החכמה הבתולית, פאלאס אתנה היא באמת דמות בתולית. אבל בתוך התקופה העתיקה חכמה בתולית זו לא הולידה את הלוגוס. זהו בדיוק האופי המאפיין של יוון העתיקה, לדוגמה. היא עוצרת עם חכמת הבתולה, בעוד שהתקופה החדשה עוברת הלאה לבן של הבתולה החכמה – אל הלוגוס, הנמצא שם על המישור הפיזי דרך זה שמייצג אותו: המילה האנושית, הדיבור האנושי או השפה. כי הדיבור האנושי באמת נחשב מנקודת הראות של הקשר שלו עם החכמה. בחיים הארציים של האדם, החכמה חיה את עצמה דרך מחשבה אנושית. האוויר שננשף החוצה דרך גרוננו, מקבל צורה דרך גרוננו ותנועותיו, הוא מסור לחכמה השוכנת במחשבותינו. התכולה שאנו צריכים לבטא זוהי רוח מעוררת השראה. בכל פעם שאתם מדברים – ולא חשוב כמה חולה האימפולס של דיבורכם – אתם מבטאים מוצג ארצי של השילוש הקדוש. המחשבה בראשכם, ותצורת האוויר העוברת דרך גרונכם – שני אלה מסורים ומתאחדים תחת ההשפעה של הרוח (כלומר, כאשר אתם מביעים דברים של העולם החושי, מאוחדים על ידי התפיסה עצמה).

זהו באמת הביטוי הארצי של השילוש. והאלוהי, השילוש הרוחי, צריך לעמוד מאחורי זה – החוכמה החובקת-כל שנהיית לימוד עבור המין האנושי ושמבטאת את התכולה האוניברסלית. מדע רוח אנתרופוסופי אינו יכול להודות באמונתו בשום הרכב ארצי. כי הרכב ארצי, בכל מה שהוא טוען, יגולל תמיד טענות של כוח. מדע רוח אנתרופוסופי לוקח את המילה הקוסמית של הבתולה במלוא הרצינות.

אם אנו חושבים במובן של מדע רוח אנתרופוסופי, אז, בתכולה זו של כל מה שמובא קדימה על ידי מדע זה, אנו רואים לא רק כמה הפשטות או אידיאות מופשטות, אלא ישות חיה שממלאת אותנו, ואפילו ממלאת אותנו בנפשנו באימפולס אקטיבי. כך זה נהיה שהמילה, הלימוד, הם לא רק במובן של הוראה. כי חוכמה מדעית-רוחית צומחת להיות שירות בחיים החברתיים, והתכולה שהיא מבטאת – שמובאת מטה מהעולם העל-חושי לעולם החושים, כדי שתהיה הבסיס המונח באימפולסים של פעולותינו – היא הרוח מלאת ההשראה. וכך הייתי אומר: אנו מחפשים את פאלאס אתנה, בתולת החוכמה, בתולת החוכמה של הקוסמוס. אבל אנו גם מחפשים את הבן שנולד ממנה, המוצא את ביטויו בכך: אלו הם כל הדברים שאנו עושים ורוצים בחיים החברתיים, בתולת החוכמה עובדת איתנו, נותנת לנו את מה שנהיה לאימפולס מדריך של רצוננו ומעשינו. אז אנו מבטאים את הרוח – רוח הקודש, את העל-חושי – במעשינו בתפיסה החושית על המישור הפיזי. מכל זה מרומז שהחוכמה שאנו מבקשים במובן של מדע הרוח, צריכה אופי בתולי. יתכן ותשאלו: האם יש איזו משמעות לכל זה? האם אין זה רק דיבורים, כה הרבה צורות דיבור.

יש באמת משמעות בכל זה – חשובה, משמעותית, עצומה. כלומר, המשמעות הבאה: האדם מפנה את חושיו לעולם החיצון. זהו המבחן הנכון שלו. למטרה זו הוא ממוקם בעולם. המשמעות המתקבלת יכולה להיות רק תמימה ונאיבית. כי גם החיות מקבלות זאת, ועבור החיות איננו יכולים להשתמש ברעיונות של 'צריכים' או 'לא צריכים'. אבל האדם צריך ללכת רחוק יותר. עם האינטלקט שלו הוא מחבר ומצרף את הדברים שהוא מקבל. מהי המשמעות של אינטלקט אסוציאטיבי זה? המדע הפיזי של ימינו כבר נותן לנו תשובה לשאלה זו (אני מתכוון למדע הפיזי עצמו ולא לנציגיו המלומדים).

האינטלקט האסוציאטיבי, המחבר, וכל מה שהאדם חושב עליו כולל הרושם שמקבלים חושיו – תפיסתו – זה משהו שצומח מתוך טבעו הפנימי ויותר מזה, מתוך חלקו התחתון של טבעו. האדם גאה מאוד במוחו, במיוחד בחלקים הקדמיים שלו. עבור מדע אמיתי החלקים הקדמיים של המוח הם בעלי ערך הרבה יותר קטן מהחלקים שמונחים יותר מאחור, כי החלקים הקדמיים של המוח הם במהותם לא יותר מאשר איבר הרחה שעבר שינוי. כדי להיות פיקח, במובן של המדע הפיזי, עליכם לפתח כאדם את עצבי חוש הריח במידה כזו שאתם מצוידים בעצבים אסוציאטיביים טובים. עצבים אלה הם כלים אפקטיביים עבור האסוציאטיביות או החיבור של החושים. המשמעות של להיות פיקח, במובן מטריאליסטי, זה לעבור שינוי צורה טוב של חלק זה של המוח אשר, ביצורים הנמוכים – בחיות – הוא קשור עם האף. אם אפשר לדבר כך, להיות בסדר עם 'הריח' בחיבור של רעיונות. באמת על דברים אלה מצביעים לפעמים אנשים שיש להם יכולת של ראיה פנימה ותפיסה מהירה ומעמיקה. צריך רק לחשוב על זה: אם יש לכם הרגשה בריאה בעניינים שכאלה, אינכם יכולים אלא לומר שכדי להיות 'חד' או פיקח על המישור הפיזי, זה במקורו אומר להיות בעל 'ריח' או חוש ריח – שנשתל לתוך המציאות האנושית. זהו, במובן ממשי מאוד, להיות מסוגלים 'להריח דברים מבחוץ'. כך המדע הפיזי אשר עלה על ידי חיבור של הרעיונות, הוא פשוט תוצאה של בני אדם 'שמריחים דברים מבחוץ' על המישור הפיזי. זה צריך להיאמר ממש כפשוטו. בעשותו כך האדם יכול להגיע לכל סוג של בנייה של תהליכים אטומיים, כל סוג של רעיונות של חוקים כימיים ופיזיים ודומיהם. אבל זה מאוד קיצוני להתיימר לומר שיש דבר נשגב מאוד או מפותח מאוד בדברים שכאלה. הם רק התוצאה של חוש ריח שעבר שינוי צורה.

כבר אמרתי: אפילו מדע פיזי מעיד על עובדה זו. אתם יכולים לשכנע את עצמכם במה שאמרתי לכם, בעובדות הפיסיולוגיות והאנטומיות. למרבה הצער חוש הריח שעבר מהפך, או ה'אף' של המלומדים שלנו עדיין אינו כה מספק כדי לצייר מסקנה זו, כך הם צריכים להמשיך ולומר 'שום דבר על כך' עד שהם יוכלו להגיע למסקנה זו גם כן!

בקרב אלו שהיה להם רגשות אנושיים בריאים ביחס לעובדה זו היה גיתה. גיתה אמר דבר בעל משמעות עמוקה מנקודת ראות זו. כפי שהראיתי לפני שנים רבות ולאורך קווים שונים, גיתה תבע מגמה אחרת של מדע פיזי מזה שלמעשה נוצר במאה ה-19 והמשיך עד לזמננו. הוא רצה למחוק מהמחקר המדעי את מה שבאמת מוצדק למדי בחיים הרגילים. הוא רצה למחוק זאת באופן קיצוני מהמחקר שלנו לתוך הטבע. גיתה חזר לנקודה זו שוב ושוב. הדבר שאותו רצה למחוק היה במיוחד הצירוף, הפרשנות, הצבת מבנים על העובדות הנתפסות בחושים. הוא רצה את העובדות שנכתבו על פי טבען, כתופעות טהורות. הוא רצה להתייחס אל התופעה שהתקבלה על ידי החושים, כמו אל התופעה הארכיטיפית – ה-'Ur-Phenomena'. הוא לא רצה בפירושים שמובלים אליהם עם האינטלקט, בתיאוריות מתוך הגות החוקרת לגבי מה שמונח מאחורי דבר זה או אחר.

יש אמירה נהדרת של גיתה, אמירה שזורקת אור חי על כל תפיסת העולם שלו: "הכחול של השמיים", אמר גיתה פעם, "הוא בעצמו התיאוריה, אינך צריך לחפש שום דבר מאחוריו", זו היתה תפיסה טהורה, מראה טהור של דברים אשר גיתה רצה שהאדם יחפש. בקשר לאינטלקט, היה עליו לvbhj את התופעות ביחד בדרך כזו שהן תספרנה את הסודות שלהן. הוא רצה מחקר טבעי חופשי מהשערות ומבנים אינטלקטואליים. זוהי השיטה של תיאוריית הצבעים שלו. אנשים נכשלו מלהבין את הנקודה הבסיסית. גיתה רצה שהאינטלקט האסוציאטיבי יימנע מלשים מבנים על תפיסות החושים. הוא שאף לקחת שביל אחר. זה מסתכם במילים אחרות: הוא רצה לעשות את האינטלקט האנושי – היכולת האנושית לאסוציאטיביות אינטלקטואלית – לבתולית, אפילו במדע הטבע. הוא רצה להסיר את האיכות הבלתי צנועה שיש לה, עד כמה שהיא סובלת מהנפילה, אם לדבר כך, להיכן שהיא כעת – טרנספורמציה של איבר ההרחה. כי אכן כך זה באמת: אחד החלקים של הנפילה הוא המקרה שאנו יכולים למקם בתקופה הקדומה שלעיתים קרובות דיברתי איתכם עליה. אבל היתה גם תוצאה לכך 'הנפילה לתוך החטא'. שוב ושוב באבולוציה שבאה לאחר מכן, האיברים של האדם נראו בדרגה נמוכה יותר מזו שהיתה צריכה להיות להם. האינטלקט האסוציאטיבי של האדם באמת נוטה לנפילה, במידה שהוא פועל בעולם הפיזי החיצוני.

עבור העולם הפיזי החיצוני זה די מוצדק. אינטלקט פיזי זה אינו יכול אלא להיות קשור לאיבר של הרחה. זה צריך להיות כך, בדיוק כפי שעבור העולם הפיזי החיצוני מיניות פיזית ורבייה צריכות להתקיים. במדע אנו צריכים לחפש את הבתוליות של האינטלקט. כלומר, אנו צריכים לשחרר מהאינטלקט את התפקוד שהוא יוצר, בהשתנותו לחוש של ריח, כשהוא משתלב ומתחבר לחפצים חושיים. לא צריך לפרש את הכחול של השמיים במשמעות של המדע הפיזי. (פיזיקה ניוטונית), כפי שאתם מוצאים אותה היום בכל ספר של פיזיקה. הכחול של השמיים עצמו הוא תיאוריה במובן של גיתה, זהו המושג הנכון. להבין נכון בספירה זו את גיתה זה גם לראות בו אישיות זו הרוצה לעבוד לגמרי ברוח שהיא גם רוח של מדע הרוח. גיתה חשב בעקביות, ישר לתוך הספירה של מחקר הטבע. במחקר הטבע הוא תבע רק תיאוריות כאלה שפונות אל ה- 'Ur-Phenomena', התופעה הארכיטיפית. הוא לא רצה כל מיני תיאוריות אטומיות – תיאוריות של יונים ואלקטרונים, תיאוריות של גרביטציה וכדומה – שניתן להסיק מהאינטלקט המשולב עם התופעה. בה במידה שהוא חשב כך, בפיזיקה עצמה גיתה הצביע על מה שאני השתוקקתי להצביע כשהתכוונתי לפלאס אתנה כמייצגת את החוכמה. לכן אנו רק מתחילים אפילו בתחום של המחקר הטבעי בפניה אל הבן. אנו רק מתחילים לעשות כך כאשר אנו משחררים את האם ממבנה אינטלקטואלי זה ופונים למראה של הבתולה הטהורה 'Ur-Phenomena'.

כאן אתם רואים איזו רצינות עמוקה ומשמעות באמת נכללת במה שאנו קוראים גיתהאניזם. אני פשוט רוצה להצביע בפניכם כיצד – באופן נפרד מהתרבות הרווחת, כפי שהיא נקראת – אפילו במאה ה-19 האימפולסים המובילים בכיוון האחר היו שם. הבה וניתן את דעתנו לעובדה זו. ואז גם נפרש באמת את הדרישות של הזמן הנוכחי, ומתוך דרישות אלה נגזור את האימפולסים האמיתיים והנכונים. אנו חיים בזמן של אסונות. יהיה זה כמובן, מוטעה לדמיין שמה שהוא אסון במובן של חג המולד צריך בהכרח להיות אסון גם כן במובן של חג הפסחא. באמת, ההיפך הגמור, מהאסונות של היום הדברים הגדולים ביותר של האבולוציה האנושית יכולים לבוא – אם רק האנושות תמצא דרכים ואמצעים ללמוד מהם, ועם חוש פשוט וברור וחזון להביט במה שקורה.

אם אני מקדם רעיונות שכאלו שעלולים להיות רחוקים מהמחשבות של רבים מידידינו, זה רק כדי להצביע שוב ושוב על עובדה חשובה, שבזמננו איננו צריכים לחפש דרך נוחה לעבוד עם המושגים והרעיונות הישנים, אלא להיאבק בכל הרצינות לקראת רעיונות חדשים ותפיסות חדשות.

מה שמונח באמת מאחורי נטיות כאלה כמו של גיתה, לא להשתמש בצירופים של האינטלקט לתופעות החיצוניות, אלא להכיר במאוחרים יותר בטבעם הבתולי, זה לא אחר מאשר זה: כאשר אנו עושים כך, איננו נותנים לאינטלקט לסבול נפילה לתוך החטא, על ידי כל סוג של צירוף אינטלקטואלי, של אטומים וקבוצות ותשלובות של אטומים ויונים וכוח המשיכה וכן הלאה. אנו שומרים על האינטלקט ממגע עם כוח הטבע החיצוני החושי, כדי להוליד תיאוריות מטריאליסטיות. כאשר אנו עושים כך, האינטלקט פונה לכיוון אחר, לכיוון הרוחי, ומוליד את הבן – כלומר, ללימוד מדעי רוחי שמוליך בסופו של דבר להבנה אמיתית של האדם, לאדם כולו. כי, כפי שאמרתי לכם בימים אלה, החוכמה העתיקה רק מובילה לנקודה מסוימת. האדם, כפי שהיה, לא נכלל בחוכמה של תקופת הביניים – התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. היום יש לנו את המשימה של הבנת האדם על ידי הבנה אמיתית של עובדות רוחיות.

האנושות צריכה באמת לפתח כמיהה עבור מושגים ורעיונות חדשים. אנו צריכים להביא זאת במלואו לתודעתנו. ואם אנו שואלים היום איזה מחשבות יהיו הטובות ביותר עבור חג המולד, איזה מחשבות יישאו את הפירות הטובים ביותר אחרי 33 שנים, התשובה היא: אלה יהיו המחשבות המתחילות לחפש בכנות ובהגינות אחרי הבנה חדשה של העולם, הבנה חדשה של המציאות. לפתח כמיהה למה שהעולם יכול לגלות במובן חדש שיהיו מחשבות חג המולד הטובות ביותר – לא לרצות להישאר קשור עם הישן. אבוי! היום זהו אימפולס החודר את כל המין האנושי, לעצור פתאום בישן, בגלל שהאנושות יכולה בקשיים שכאלה לעורר עצמה לעלות למעלה, מהחלק הפנימי ביותר של הנפש הידוע לשפתיים אנושיות. האדם היום יכול לפתח נכון את משימתו כאדם רק אם הוא מגלה את הרצון, ישר למטה למרכז ישותו, כדי להיות מקורי ואמיתי – לא רק לנסות להרהר על הדברים הישנים, אלא לעשות את החדש – החדש שצריך למשוך אותו מתוך המעמקים לתוך ההקשר של אמונתו ופעולתו.

בחזרה חסרת מחשבה וריקנית על מה שאומרים אחרים, אדם לא צריך ללכת כה רחוק כפי שהפוליטיקאים ההם אשר שאפו לשלוח החוצה אל העולם גילוי דעת פוליטי גדול בשנת 1917, לקחו הכרזה פוליטית משנת 1864, והעתיקו אותה כמעט מילה במילה. באמת, לא צריך לחשוב עמוק מאוד אם, כפוליטיקאי דומיננטי של 1917, מישהו פשוט לוקח מסמך ישן מברזיל ומעתיק משפט אחרי משפט וממקם אותו לפני העולם כאילו היה התגלות גדולה. באמת, לא צריך ללכת כה רחוק כמו וודרו וילסון, אשר למעשה מצא דרך לפברק את "גילוי הדעת החשוב" שהוא פירסם לפני זמן קצר, בהעתיקו כמעט מילה במילה גילוי דעת של קיסר ברזיל משנת 1864. אבל צריך לראות דברים בצורתם האמיתית ובהופעתם אפילו בפרטים אומללים שכאלה. אדם עשוי להיות מלא בצער עבור המין האנושי האומלל, כאשר הוא לוקח ברצינות דברים שאם רואים אותם באורם הנכון הם יכולים לייצג את השקר המזעזע ביותר והבוגדני ביותר בעוברו דרך העולם היום.

אני לא אומר זאת כדי לערוך התקפה כלשהי – לא, אפילו לא ביקורת. אלא כדי לעורר את החוש של האנשים, שיפקחו את עיניהם ויראו בעיניים פקוחות מה שמתרחש. היום, לפעמים אנו רואים את העולם מעריץ כדברים הגדולים ביותר דברים שהם אבסורד בלבד והם מצחיקים ומגוחכים. אלו הם בדיוק הדברים שאנו צריכים להתבונן דרכם. אם אנו מפתחים את הרצון באמת לראות לתוך דברים, אז נפתח גם את מחשבות חג המולד שיהיו גם מחשבות של חג הפסחא. כי אנו עלולים גם לומר, באופן פרדוקסלי כפי שזה עלול להישמע: ככל שהווה זה מכיל יותר כאב וסבל, כך הוא נושא את הפירות הגדולים ביותר עבור העתיד.

זמן כמו שלנו זקוק ביותר למילת המשורר שאינה מוצאת בו התגשמות – אני מתכוון למילה של המשורר שאמר: "אנו נמצאים בזמן גדול אבל הדור קטן הוא וזעיר."

זמננו מלא כאב, ועדיין הוא יכול להיות גדול. ובמובן מסוים, הוא צריך למצוא את האדם שיכול לחשוב בגדול. אבל הם לא יהיו הווילסוניסטים!

———————————————————————————

1. "עם אלוהים" – בעברית אפשר לומר: "בעזרת השם" – הערת העורך. ↑