29 מכתבים ו’מחשבות מנחות’ אל החברה האנתרופוסופית

רודולף שטיינר

דורנאך 1924/25

GA26

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

מכתב 20

שינה ויקיצה לאור העיונים הקודמים

שינה ויקיצה מהווים נושא שנדון לעתים קרובות בלימודנו האנתרופוסופיים ומנקודות מבט שונות. אך באשר לעובדות חיים כאלה נדרש מידי פעם שהבנתן, לאחר לימוד היבט שונה של העולם, תינשא אל מעמקים חדשים. כל מה שנאמר אודות האדמה כזרע חיים של מקרוקוסמוס חדש שעולה, מאפשר כעת להביא הבנה עמוקה יותר אל השקפותינו אודות שינה ויקיצה.

במצב יקיצתו חי האדם בצללי-מחשבה הנזרקים על ידי עולם מת ודועך, ובאימפולסי הרצייה, שאת מהותם הפנימית הוא רואה בצורה מועטה בתודעה הרגילה, כפי שרואה הוא מה מתרחש בשינה עמוקה חסרת חלומות.

בזרימתם של אימפולסי הרצייה התת-הכרתיים אל צללי המחשבה בוקעת ועולה התודעה החופשית, בעלת הכוונה עצמאית של העצמיות האינדיבידואלית. בתודעת עצמיות זו שוכן ה’אני’.

כשהאדם במצב בו הוא ער לחיי העולם שמסביבו דרך כל התחושות שמתעוררות בתוכו, זורמים בו אימפולסים קוסמיים על-ארציים המגיעים מעבר קוסמי רחוק אל ההווה. הוא אינו מודע לכך. אך ורק ישות שבה נוטל הדבר חלקו דרך הכוחות הדועכים שבה ולא דרך כוחות הצמיחה המזינים את חייה, עשויה להיות מודעת לכך. וכך מגיע האדם למימוש עצמו דרך האיבוד מעיני רוחו של עצם הדבר המהווה את הבסיס של ישותו הפנימית. דבר זה הוא המאפשר לו בהיותו במצב ערנות, לחוש עצמו שקוע כולו בצללי המחשבה. אף ניד של חיים אינו מפריע למצב בו הוא נוטל חלק בעולם של מיתה ודעיכה. חיים אלה בין הדועך והמת מסתירים את המאפיין העיקרי של עולם האדמה, כלומר, שהוא זרע חיים ליקום חדש.

האדם במצב העירות שלו אינו רואה את האדמה כפי שהאדמה היא לאמיתו של דבר. ראשית ניצניה בחיים קוסמיים חדשים חומקים ממנו. וכך שוכן האדם בזה שהאדמה מעניקה לו כבסיס לתודעת עצמיותו. בעיני רוחו הולך לאיבוד המראה של הצורה האמיתית של האימפולסים הפנימיים שלו במהלך עידן זה של פיתוח האגו במודעות עצמית. גם התבנית האמיתית של הסובב אותו אובדת מראייתו. אך דווקא בריחוף זה של המציאות היציבה של העולם, מכיר האדם לדעת את המציאות היציבה של ה’אני’ שלו, מכיר בעצמו בתור ישות בעלת מודעות עצמית. מעליו מצוי הקוסמוס החוץ ארצי ומתחתיו, באזור האדמה, מצוי עולם שהווייתו הממשית נשארת חבויה. בין השניים מתגלה הישות החופשית של ה’אני’ בקרינתה במלוא הידע בר-ההשגה וברצונה החופשי.

בשינה שונה הדבר. כאן שוכן האדם בגופו האסטרלי וב’אני’ שלו בינות לחיי הזרע הצעירים של האדמה. ה’רצון לחיים’ העז ביותר סובב את האדם בשנתו חסרת החלומות. אף דרך חלומותיו זורם ניד חיים זה, על אף שלא בעוצמה כה עזה, אלא כדי שהאדם יהיה מודע אודותיהם במעין חצי מודעות. בפנורמת חלום חצי מודעת זו נראים הכוחות שבאמצעותם נשזרת ישות אנוש מתוך הקוסמוס. בהבזק החולף של חלום ניתן לראות את הכוח האסטרלי בזורמו אל הגוף האתרי ובהאיצו את האדם לחיים. המחשבה חיה עדיין בהתנחשלות החיים והאור של החלומות. אך ורק לאחר ההתעוררות נתחמת המחשבה על ידי אותם כוחות המסבים למותה, המצמצמים אותה עד להיותה לצל.

זיקה זו שבין תמונת החלום לבין מחשבת היקיצה היא בעלת חשיבות עצומה. האדם חושב באותם כוחות כהללו המאפשרים לו לגדול ולחיות, אלא שכדי שהאדם ייעשה לחושב על הכוחות הללו למות בהתמדה. כאן מצויה הנקודה בה הבנה אמיתית עשויה לזרוח בנפש לגבי: מדוע תופס האדם בחשיבתו את המציאות? במחשבותיו של האדם מצויה התדמית המתה של המהות, ממנה הוא עצמו עוצב ונברא, מתוך הוויה חיה מעניקת חיים.

תדמית מתה! אך תדמית מתה זו היא יצירת חייו של הגדול מכל הציירים, של הקוסמוס עצמו. מתדמית זו אכן הסתלקו החיים. אילו לא הסתלקו החיים כי אז ה’אני’ של האדם לא היה יכול להתפתח. תדמית זו מכילה את התכולה כולה של היקום בכל תפארתו.

לפני זמן רב, ב’פילוסופיה של החירות’ שלי, הצבעתי, ככל שניתן בזמנו בתחומי הקווים הכלליים של הספר, אל זיקה פנימית זו שבין החשיבה לבין הוויית העולם. הדבר נזכר במקום בו מדבר אני על גשר המוביל ממעמקי ה’אני’ החושב אל מעמקיה של הוויית הטבע.

הסיבה מדוע פועלת השינה על התודעה הרגילה כגורם מכבה היא כי היא מובילה לחייה המשגשגים של האדמה, אל ההנצה והנביטה לקראת המקרוקוסמוס החדש והגדל. כשהתודעה האימגינטיבית שמה קץ לפעולה המכבה הזאת של השינה הרי שהאדמה, המציגה אז את עצמה לנפש אנוש, אינה בעלת קווים חדים בממלכות המינרלים, הצומח ובעלי החיים, כי אם תהליך מלא חיים לפני הנפש, תהליך שוקק חיים המתלקח באדמה ומשתלהב לקראת הקוסמוס. וכך על האדם לרומם עצמו במימוש ה’אני הווה’ שלו מתוך מציאות העולם, במצב הערנות שלו, על מנת להגיע למודעות עצמית חופשית ועצמאית. במצב השינה הוא מלכד עצמו שוב עם מציאות העולם.

בפרק הזמן הקוסמי הנוכחי מקצבם של חייו הארציים של האדם הם כאלו: מחוץ להוויה הפנימית של העולם, אך בחוויה המודעת של הווייתו שלו ובפנים הווייתו הפנימית של העולם בה בשעה שהתודעה לגבי הווייתו שלו נכבית.

במצב שבין המוות ללידה מחדש חי האני של האדם בין ישויות של העולם הרוחי. שם, בא הכל לידי מודעות, כל מה שחומק מפני מודעות במשך חיי היקיצה שעל האדמה. שם עוברים הכוחות המקרוקוסמיים על פני בימת המחזה במלוא התלהבות חייהם שמהעבר הרחוק, לכיוון מטה להווה, אל הוויית הקיום שלהם הדועכת ומתה. אך גם הכוחות הארציים מציגים את עצמם והם מהווים את זרע החיים של המקרוקוסמוס הגדל ומתהווה. שם מביט האדם אל מצבי השינה שלו כמו שבמהלך החיים הארציים מסתכל הוא על האדמה הנוגהת באור השמש. אך ורק עקב זה שהמקרוקוסמוס, כפי שהוא בהווה, נהייה למהות מתה, מתהווה האפשרות לישות אנוש בין המוות ללידה מחדש לנהל חיים אשר בהשוואה לחיי היקיצה על האדמה מציינים חיי יקיצה עילאיים יותר, יקיצה המאפשרת לאדם לשלוט במלואם על הכוחות אשר נצנוץ חולף מהם נראה בחלומות. אלה הם כוחות הממלאים את הקוסמוס כולו: הם חודרים לכל דבר ודבר. מהם שואבת ישות אנוש את האימפולסים שעם ירידתה אל האדמה מעצבת היא דרכם את גופה שלה, יצירת אמנות מופלאה של האמן המקרוקוסמי.

זה אשר בחלומות מהווה אך נצנוץ קצר פלוט שמש, שוכן בעולם רוחי החדור לפני ולפנים באור שמש רוחי, בהמתינו עד שישויות מההיררכיות העליונות או האדם עצמו יזמינוהו לעבודה יוצרת בעיצוב חיים והוויה חדשים.

מחשבות מנחות למכתב 20

1. על מנת להשיג ידע חי אודות עצמו בתודעת עצמיות מלאה וחופשית במצב ערנות, נאלץ האדם להניח בצד את הידע החי אודות הוויית המציאות בתבניתה האמיתית הן באשר להוויית קיומו הוא והן להוויית קיומו של הטבע. הוא מרים את עצמו מים זה של הוויית מציאות כדי שיהא לאל ידו לעשות, בצללי המחשבה אשר לו, את ה’אני’ שלו לחווייתו הממשית.
2. במצב שנתו חי האדם בחיי האדמה שמסביבו. אלא שחיים אלה מכבים את תודעת עצמיותו.
3. בחלומות מנצנצת בחצי תודעה אותה הוויית מציאות עולמית רבת כוח שממנה נשזרת ישות האדם ואשר ממנה מעצב הוא את גופו ברדתו מטה מהעולם הרוחי. בחיים הארציים מצטמצמת הוויית מציאות עולמית זו למוות במחשבות-צלליות הואיל ורק כך עשוי דבר זה להניח בסיס בעל תודעת עצמיות.