מטמורפוזות קוסמיות ואנושיות
רודולף שטיינר
שבע הרצאות שניתנו בברלין
6 בפברואר 1917 – 20 במרץ 1917
מספר שמידט S-3348
GA 175
תרגמה מאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן
הרצאה מס’ 7
טעויות ואמיתות
ברלין, 20 במרץ 1917
היום הייתי רוצה להכניס לסדרת הרצאות זו מעין סקירה היסטורית, לא כדי להפוך אותה להרצאה היסטורית, אלא כדי להצביע על היבטים שונים הקשורים לתוכן הרוחני של ימינו, התוכן הרוחני שמקיף אותנו ישירות מכל עבר.
בשנת 1775 יצא לאור בעיר ליון ספר מיוחד מאוד, שכבר בשנת 1782 מצא את דרכו לחוגים מסוימים בחיי הרוח בגרמניה, ושהשפעתו הייתה גדולה בהרבה ממה שרוב האנשים חושבים. מעל לכול, התוצאה הייתה שאת ההשפעה הזו היה צריך לדכא דווקא האימפולס החשוב ביותר של האבולוציה הרוחנית של המאה ה-19. הספר מעניין מאוד, במיוחד עבור מי שרוצה ללמוד מנקודת מבט אנתרופוסופית על מה שקרה מהתקופות הקדומות ביותר ועד לתקופה שלנו. אני מתכוון לספר על טעויות ועל האמת מאת לואי קלוד דה סנט-מרטין (Louis Claude de Saint-Martin).[1] כל מי שלוקח לידיו את הספר הזה היום, בין אם הוא קורא אותו בשפת המקור או במהדורה הגרמנית המוקפדת של מתיאס קלודיוס (Matthias Claudius), שגם כתב הקדמה יפה לספר – יגלה שהוא קשה מאוד להבנה. מתיאס קלודיוס בעצמו מודה בכך. כלומר, אפילו בסוף המאה ה-18, אפילו למתיאס קלודיוס, הספר היה קשה להבנה. בהקדמה המצוינת שלו, הוא אומר: “רוב בני האדם לא יבינו ספר זה. בעצם, אינני מבין אותו בעצמי. אבל התוכן שלו נכנס לי כה עמוק ללב, שאני חושב שהוא חייב להגיע לחוגים הרחבים ביותר.” הכי פחות יוכל להבין משהו מהספר מי שהידע שלו מבוסס על מושגים בפיזיקה, כימיה, וכדומה, שנלמדים כיום בבתי ספר או שנרכשים כחלק מההשכלה הרגילה, כאשר אין לו אף טיפה של ידע אמיתי בתחומים אלה. לא יבין אותו גם כל מי שמבסס את השקפותיו לגבי הזמנים שלנו – כדי לא להשתמש במילה פוליטיקה – על רעיונות שהוא רוכש מהעיתונות הרגילה או ממה שמשתקף מעיתונים אלה בכתבי העת של היום.
ישנן סיבות רבות שבגללן אני רוצה להתייחס לספר זה היום, אחרי שתי ההרצאות הפומביות שנתתי בשבוע שעבר. בהרצאות אלה דיברתי על “טבעו של האדם ועקרונותיו,” ועל “הקשר בין נפש האדם לגוף האדם,” והתייחסתי לאופן בו יום אחד נדבר על קשרים אלה, כאשר בני האדם יראו באור נכון את הידע שניתן להשיג היום דרך מדעי הטבע, אך אי אפשר להשתמש בו. מי שיש לו ידע מעמיק במדע הרוח לא יכול שלא להיות משוכנע שכאשר בני האדם יעריכו בצורה נכונה את הידע של מדעי הטבע, אי אפשר יהיה עוד לדבר על הקשר בין חיי הדמיון, הרגש והרצון לבין האורגניזם האנושי כפי שמדברים עליו כיום. מסיבה זו, אני מאמין שבאמצעות התוכן של שתי ההרצאות האלה נעשו צעדים ראשונים לקראת מה שחייב לבוא, למרות שאולי זה ייקח זמן רב בעולם החיצוני, עקב ההתנגדות הגדולה לדברים האלה לא מצד המדע, אלא מצד אנשי המדע. אך גם אם זה ייקח זמן רב, יגיע הרגע בו אנשים יראו את הקשר בין הנפש לגוף האדם באופן בו הוא תואר בשתי הרצאות אלה.
בשתי ההרצאות דיברתי על הדברים הללו כפי שיש לדבר עליהם בשנת 1917, כלומר כאשר לוקחים בחשבון את כל המחקרים של מדעי הטבע וחוויות אחרות של בני האדם. אי אפשר היה לדבר בצורה כזאת במאה ה-18, למשל. אז היו מדברים בצורה שונה לחלוטין על דברים מסוג זה. עדיין לא מבינים איזו משמעות יוצאת מן הכלל הייתה לעובדה שהזכרתי שוב ושוב – שבסוף השליש הראשון של המאה ה-19, בשנות ה-30 או 40 של המאה, בהתפתחות האנושות האירופאית חל משבר עוצמתי במיוחד מנקודת מבט רוחנית. כבר הזכרתי זאת פעמים רבות, ואמרתי שגל המטריאליזם הגיע אז לשיאו. הפניתי את תשומת לבכם גם לאופן השטחי בו מתוארת התקופה שלנו לעתים קרובות כ”תקופת מעבר.” מובן מאליו שכל תקופה היא תקופת מעבר, כך שנכון לומר זאת גם על התקופה שלנו. אך העיקר הוא לא להצהיר שתקופה כלשהי הינה תקופת מעבר, אלא להגדיר במה בדיוק כרוך מעבר זה. אז בוודאי נגיע לנקודות-מיפנה מסוימות המהוות רגעי מעבר עמוקים ועוצמתיים באבולוציה של האנושות; ורגע מעבר כזה חל במועד שציינתי קודם, גם אם היום לא שמים לב לכך. לכן קל להבין שכאשר אנו מדברים על הסודות הקשורים ישירות לאדם, עלינו להשתמש בביטויים שונים לחלוטין, ולבחון את הנושא מהיבטים שונים לגמרי מהאופן בו היינו עושים זאת במאה ה-18.
אולי אף אדם במאה ה-18 לא דיבר בצורה כל כך עוצמתית וממוקדת כמו סנט-מרטין, שהפנה את תשומת הלב של מדעי הטבע בתקופתו לבעיות דומות מאוד לאלו שאנו דנים בהן כאן. אך בכל מה שאמר סנט-מרטין, הוא לא עמד, כמונו, באור העולה של שחר עידן חדש, אלא באור הנחלש של הערב של העידן הישן. לכן, אם לא נתחשב בנקודת המבט שאני אדבר עליה עוד מעט, יהיה אפשר לחשוב שאין זה משנה אם לומדים בכלל את סנט-מרטין או לא, אם נספוג או לא את הצורה הייחודית של הרעיונות שהתעוררו בו הודות ליעקב בומה Jacob Boehme)). ואם לא היה מדובר בהיבט אחר, הרבה יותר משמעותי, שאני אתייחס אליו היום, זה באמת לא היה משנה.
בואו נצטט מקרה קונקרטי. בניסיונו להצביע הן על הטעויות שאליהן יכולים להיחשף בני האדם בהשקפת החיים שלהם והן על הדרך לאמת, סנט-מרטין משתמש באופן הכי מעשי ואובייקטיבי ברעיונות ובתפיסות הנפוצות בחוגים מסוימים במאה ה-18 ולפניה. באופן בו הוא כותב, אפשר לראות שהוא בקיא בהם ורגיל להשתמש בהם. נוכל לגלות, למשל, שבניסיונו להסביר את הקשר של האדם עם היקום כולו ועם החיים המוסריים, סנט-מרטין משתמש בשלושת הרעיונות שמשחקים תפקיד גדול מאוד גם אצל יעקב בומה ופרצלסוס (Paracelsus), בשלושת המושגים העיקריים שדרכם אנשים ניסו לתפוס את עולם החושים וגם את האדם: כספית, גופרית ומלח. בשלושת האלמנטים האלה ניסו אז האנשים למצוא את המפתח להבנת הטבע החיצוני ולהבנת האדם. אם מדברים במובן של מדעי הטבע של היום (ואכן כך אנו חייבים לדבר, כדי שלא נחזור לאחור), האדם המודרני אינו יכול עוד להשתמש בביטויים אלה באותה הצורה. כי היום פשוט אין זה אפשרי לחשוב באותו האופן על כספית, גופרית ומלח כמו שחשב עליהם אדם במאה ה-18. אז, כאשר אדם דיבר על כספית, גופרית ומלח, הוא שיקף תמונה של טבע המורכב משלושה היבטים. תמונה כזו יוכל להציג האדם של ימינו על פי מדע הטבע רק על ידי חלוקת האדם כפי שאני מתאר אותו: החלוקה לאדם מטבולי, אדם ריתמי ואדם-עצב, שמרכיבים את ישותו השלמה של האדם. כי כל חלק באדם שייך לאחד משלושת היבטים אלה. כאשר נדמה לנו שחלק כלשהו, למשל העצמות, אינו שייך לאחד משלושת ההיבטים האלה, הסתירה הינה רק למראית עין, ולא אמיתית. אדם מהמאה ה-18 ידע שאפשר להבין את כל המורכבות של ישות האדם אם רוכשים הבנה מקיפה אודות הכספית, הגופרית והמלח. עכשיו, כמובן, כאשר האדם הרגיל מדבר על מלח, הוא מתכוון לחומר הלבן שנמצא על שולחן האוכל שלו, או אם הוא כימאי, למלחים שאיתם הוא עובד במעבדה. כאשר מדברים על גופרית, האדם הרגיל חושב על גפרורים, והכימאי חושב על הניסויים הרבים שהוא ניסה לערוך במבחנה שלו כדי להפיק חומר אחר דרך הטרנספורמציה של הגופרית. ולגבי הכספית, חושבים ישר על “כסף חי” וכו’.
לא כך חשבו אנשי המאה ה-18. למעשה, מאוד קשה לדמיין היום מה חי בנפש האדם בתקופה בה הם דיברו על “כספית, גופרית ומלח.” סנט-מרטין הציב לעצמו את השאלה כך: איך עלי לחלק את האדם אם אני רואה את גופו כתמונה המשקפת את נפשו? והוא ענה: קודם עלי לראות באדם את המכשירים או את האיברים של חשיבתו. (סנט-מרטין מתבטא בצורה שונה, אבל עלינו לתרגם קצת, כי אחרת התיאור יהיה ארוך מדי). עלי להתבונן באדם קודם כל בקשר לאיברים של הראש. מה הדבר העיקרי בו? מה צריך לקחת בחשבון שם? מהו הגורם שבאמת פעיל בראש? (או במערכת העצבים, כפי שהיינו אומרים זאת היום). הוא עונה: מלח. ובכך הוא אינו מתכוון למלח השולחן הלבן, וגם לא למה שהכימאי מבין כשהוא אומר מלח, אלא לסך הכול של הכוחות הפועלים בראש האדם כשהוא יוצר רעיונות. בעיניו, כל דבר שקשור לפעולה החיצונית של המלח הינו רק תופעה, תופעה חיצונית של אותם כוחות שפועלים בראש האדם. ואז הוא שואל: מהו האלמנט שפועל בעיקר בחזה של האדם? על פי החלוקה של האדם שהצגתי בהרצאה ביום חמישי שעבר, היינו צריכים לנסח את השאלה כך: מה פועל בתוך האדם הנושם? סנט מרטין עונה: גופרית. כך שעל פי סנט-מרטין, כל דבר שקשור בתפקודים של החזה מנוהל על ידי הפעולות שמקורם בגופרית, במה שיש לו טבע של גופרית. ולבסוף הוא ממשיך ושואל: מה פועל בשאר האדם? (אנחנו היום צריכים לומר: באדם המטבולי). הוא עונה: שם פועלת כספית. כך סנט-מרטין מרכיב בדרכו שלו את האדם השלם. לפי האופן בו הוא מחבר בין הדברים, לפעמים ללא רצף עקבי, אנו יכולים לראות שהוא עומד באור המעומעם של השקיעה של שיטת החשיבה ההיא. מצד שני, רואים שלמרות שהוא עמד באור המתפוגג של הדמדומים, הוא עדיין הצליח לתפוס מספר ענקי של אמיתות אדירות שהיה עדיין ניתן להבין אותן אז, אבל כעת הן כבר אבדו. את האמיתות האלו הוא הביע דרך השימוש בשלושת המושגים של כספית, גופרית ומלח. בספר על טעויות ועל האמת ישנו קטע מצוין (שכמובן מבחינת הפיזיקאי המודרני הינו שטות גמורה) על סופות רעמים, על הרעם והברק, בו הוא מראה איך אפשר להשתמש בכספית, גופרית ומלח מצד אחד כדי להסביר את הטבע הגופני של האדם, ומצד שני כדי להסביר הפרעות אטמוספריות. פעם הם פועלים ביחד בתוך האדם, ופעם הם פועלים בעולם החיצוני. באדם הם יוצרים את מה שיכול אולי להופיע כמחשבה או אימפולס רצון, בעוד שבעולם בחוץ, אותם האלמנטים יוצרים, למשל, ברק ורעם. כפי שאמרתי, את מה שסנט-מרטין מסביר היה אפשר להבין היטב במאה ה-18; הוא היה שייך לאופן החשיבה של הזמן ההוא. בעיני הפיזיקאי של היום, זו שטות גמורה. אך דווקא בנושא של רעם וברק, הפיזיקה המודרנית לוקה בחסר, ונאלצת להקל ראש לגבי תופעות אלה. היא מלמדת שכאשר העננים שנמצאים קרוב אחד לשני – אחד עם מטען חשמלי חיובי, והשני עם מטען חשמלי שלילי – משחררים את החשמל אותו הם נושאים, התוצאה היא סופת רעמים. כל תלמיד בית ספר שהוא קצת יותר חכם מהחברים שלו ישים לב שלפני שהמורה מתחיל בניסויים חשמליים, הוא מנגב בזהירות כל שריד של לחות מהמכשירים, כי אי אפשר לעשות שום דבר עם חשמל כאשר קיימת שם רטיבות. הוא עשוי לשאול את המורה: העננים אינם רטובים? אז איך יכול לפעול שם חשמל כמו שאמרת?” סביר להניח שהמורה יענה: “אתה ילד טיפש. אתה לא מבין!” הוא באמת לא יוכל לתת כל תשובה אחרת כיום. סנט-מרטין ניסה להסביר איך, באמצעות המלח שבאוויר, הכספית והגופרית יכולים להתחבר באופן מיוחד, דומה לאופן בו מחוברים מְלֵחַת אַשְׁלְגָן וגופרית באבקת השרפה באמצעות פחם. כך, דרך הטרנספורמציה של האלמנטים של כספית וגופרית באמצעות המלח, יכולים להתרחש פיצוצים. ההסבר הזה, בהתחשב בחוקים של התקופה ההיא, הינו חכם במיוחד. סנט-מרטין מוכיח בדרך יפה מאוד שבמאפיינים מסוימים של העננים שגורמים לסופות רעמים, ניתן לאמת את הקשר של הברק עם המלח, או עם מה שהוא קרא לו מלח. בקיצור, הוא נאבק בדרך שלו עם המטריאליזם שהתחיל להופיע אז, כי מאחוריו היו היסודות של חוכמה מסורתית, שמצאה בו פועל חרוץ. הוא ניסה למצוא הסבר לעולם באופן כללי, ולאחר שסיים את ההסברים שהזכרנו, שבהם השתמש באלמנטים, הוא עובר להסבר של מקורו של כדור הארץ. בזה הוא לא טיפש כמו אלה שנולדו אחריו, שמאמינים בערפילית כמקור כל הדברים, וחושבים שהם יכולים לגלות את תחילת העולם דרך מושגים פיזיים. מן ההתחלה הוא משתמש בדמיון שלו, כדי להסביר איך נוצר העולם. בספר שהזכרנו, כשהוא מדבר על נושא זה, אנו מוצאים שפע נפלא של רעיונות מלאי דמיון, אימגינציות אמיתיות, שבדומה לרעיונותיו הפיזיים, יכולים להיות מובנים רק בהקשר של התקופה בה הוא חי. היום לא היינו יכולים להשתמש בהם, אבל הם מעידים על כך שמעבר לנקודה מסוימת הוא ניסה לתפוס דברים בעזרת הכרה אימגינטיבית. לאחר שהוא ניסה לעשות זאת, הוא עובר לתפיסה של החיים ההיסטוריים של האדם. כאן הוא מנסה לקבוע שניתן להבין את ההיסטוריה רק אם מכירים באימפולסים הרוחניים האמיתיים מעולם הרוח שמפעם לפעם מוצאים את דרכם אל תוך המישור הפיזי. ואז הוא מנסה ליישם זאת בהבנה של הטבע העמוק יותר של האדם, ומראה איך מה שהתנ”ך מספר אודות הנפילה מגן-עדן מבוסס על עובדות מדויקות, על פי הכרה האימגינטיבית שלו, אודות האופן בו האדם עבר ממצב בראשיתי למצבו הנוכחי. לאחר מכן הוא מנסה להבין את התופעות ההיסטוריות של תקופתו, ושל כל העידנים אותם חובקת ההיסטוריה, לאור הנפילה מהחיים הרוחיים לתוך החומר. אינני תומך בכך, אבל יש להזכיר זאת. כמובן שאין לי שום כוונה לשים את הדוקטרינה של סנט-מרטין במקום מדע הרוח, או במקום האנתרופוסופיה שלנו. אני רוצה רק להציג תהליך היסטורי, כדי להראות איך סנט-מרטין הקדים את זמנו בהרבה.
כאשר קוראים את הספר על טעויות ועל האמת מוצאים, פרק אחרי פרק, הערות מעוררות התפלאות. אפשר לראות שסנט-מרטין מדבר מתוך עושר גדול של ידע, וּמה שהוא מציג הינו רק הקליפה החיצונית של הידע החי בנפשו. יש רמז לכך בקטעים רבים, בהם הוא אומר משהו כמו: “אילו הייתי דן בכך יותר לעומק, הייתי אומר אמיתות שלא מותר לי לבטא.” במקום אחד הוא אפילו אומר: “אילו הייתי אומר את כל מה שניתן לומר על נושא זה, הייתי חושף אמיתות מסוימות, שעבור רוב בני האדם עדיף שיישארו עטופות בחשכה העמוקה ביותר של הלילה.” מדען רוח אמיתי יכול לקרוא הרבה בין השורות בקטעים אלה. הוא יודע מדוע הערות אלה מופיעות במקומות מסוימים בפרקים מסוימים של הספר. ישנם דברים מסוימים שאי אפשר לדבר עליהם על בסיס השערות. יהיה ניתן לדבר עליהם רק כאשר האימפולסים אותם מביא מדע הרוח יהפכו לאימפולסים מוסריים, כאשר לבני האדם יהיה הלך נפש נעלה יותר באמצעות מדע הרוח, וזה יאפשר להם לדבר על שאלות מסוימות באופן שונה מהאופן בו מדברים עליהם בעידן בו חיות ופועלות דמויות מדעיות בולטות כמו פרויד וקונסירט Konsirt)). אך יבוא היום בו זה יהפוך לאפשרי.
בשליש האחרון של ספרו, סנט-מרטין עובר לדיון בהיבטים פוליטיים מסוימים. כיום אי אפשר לעשות יותר מלרמז על האופן בו יש לקשר בין אופן החשיבה בו משתמש סנט-מרטין והאופן בו אנשים “חושבים” היום. אסור לדבר על נושא זה. אני יכול לומר רק שכל הגישה בו נוקט סנט-מרטין בשליש האחרון של ספרו מעוררת התפלאות. אם אנו קוראים את הפרק הזה היום – עלינו לעשות זאת כשאנו זוכרים היטב שהספר יצא לאור בשנת 1775, ושזמן קצר לאחר מכן חלה המהפכה הצרפתית. את הפרק הזה עלינו לקרוא בהקשר של המהפכה הצרפתית, ויש לקרוא הרבה בין השורות בפרק ספציפי זה. אני יכול לומר שסנט-מרטין מדבר כמו אוקולטיסט. כל מי שחסר לו איבר שדרכו יחוש את האימפולסים העמוקים החבויים בפרק זה, יסתפק בדברי הפתיחה של סנט-מרטין. סנט-מרטין כותב: “אף אחד שקשור באופן כלשהו לכוחות השולטים על האדמה או לממשלה לא יאמין שאני מנסה להתקרב למישהו מסוים. אני החבר של כל אחד ושל כולם.” אחרי שהוא מצהיר על כך, הוא ממשיך לומר דברים, שלעומתם דברי ז’אן-ז’אק רוסו (Jean Jacques Rousseau) הינם סתם משחק ילדים. אך אינני יכול לומר יותר על כך.
בקיצור, עלינו להבין את חשיבותו העמוקה והחדה של אדם זה, שהיתה מאחוריו אסכולה מסוימת, ושבלעדיו אי אפשר לדמיין את קיומם של הרדר (Herder), גיתה (Goethe), שילר (Schiller) והרומנטיקנים הגרמנים, כשם שאי אפשר לדמיין את קיומו של סנט-מרטין ללא יעקב בומה. ועם זאת, כשקוראים את סנט-מרטין היום, ומרשים למה שהוא אומר להשפיע עלינו, מרגישים, כפי שאמרתי, שבימינו אין שום טעם לדבר אל הציבור באופן בו דיבר סנט-מרטין. כעת זה לא יביא שום תועלת, כאשר אני מנסה להציג תמונה של העולם, כפי שעשיתי בשתי ההרצאות הפומביות אחרונות ואעשה שוב בהרצאה הבאה, שמצד אחד צריכה להיות מדויקת על בסיס מדע הרוח, ומצד שני צריכה להיות מוצדקת לחלוטין על פי הגילויים המפורטים ביותר של מדעי הטבע של היום. הדרך בה השתמש סנט-מרטין כדי ליצור רעיונות כבר אינו מתאים לאופן בו אנשים צריכים לחשוב היום, וגם לא לאופן בו הם צריכים, ובצדק, לנסח את מחשבותיהם. כשם שבזמן נסיעה, כשעוברים מהאזור של שפה אחת לאזור של שפה שנייה, באותו רגע איננו יכולים עוד לדבר את השפה הראשונה, כך יהיה זה טיפשי היום להשתמש בצורת החשיבה של סנט-מרטין. היה זה טיפשי עוד יותר מאחר שעומד בינינו אותו קו מפריד עוצמתי באבולוציה הרוחנית שחל בשנת 1842 (בשליש הראשון של המאה ה-19).
בכל זה אתם רואים, חברים יקרים, שבהתפתחות הרוחנית של האדם יש אפשרות לכך שאופן חשיבה מסוים יעבור לשלב של דמדומים. אבל כשאנו קוראים את סנט-מרטין, איננו חשים שנאמר שם הכול. להיפך, אנו חשים שקיימת בעבודתו חוכמה אדירה שעדיין לא התגלתה, ושעוד אפשר לדלות ממנה הרבה. אך מצד שני, היה זה הכרחי בהתפתחות הרוחנית של האנושות שאופן חשיבה זה ייפסק, ושיתחיל אופן חשיבה אחר. זה היה צריך לקרות. בדרך החשיבה הקדומה, העולם החיצוני היה רק בשלבי התחלה, רק אז הוא הגיע לשלבים החיצוניים ביותר שלו של מטריאליזם. לכן, נוכל להבין נכון את מה שקרה באמת, רק אם נבחן תקופות זמן ארוכות יותר, וניישם לגבי עידנים גדולים יותר את מה שמדע הרוח רוצה לעורר בנו. כי מה שסנט-מרטין לימד בסוף המאה ה-18, היות וזה היה אז רק בשחר התפתחותו, לבש כמובן צורה אחרת לאחר מכן.
בתקופתו, משהו הגיע לסיומו על האדמה. לא רק שבתקופה קצרה יחסית הרעיונות ששלטו אצל יעקב בומה, פרצלסוס, סנט-מרטין ואחרים ירדו לשלב דמדומים, כי לא התאפשר עוד לשאת אותם הלאה, אלא התרחש שינוי מוזר גם באופן הרגישה. בעוד שאצל סנט-מרטין אנו רואים את התופעה הזאת של שקיעה של החשיבה האנושית מבחינת לימוד הטבע, אפשר להתחקות אחרי אותה התופעה בדרך אחרת אם אנו מפנים את תשומת הלב להתדרדרות הכמעט מקבילה של התיאוסופיה, לעמעום ולערפול של פילוסופיית החיים התיאוסופית.
נכון, נהוג לקרוא לסנט-מרטין תיאוסוף. אבל כשאני מדבר עליו ומתאר אותו, אני חושב יותר על תיאוסופיה שמכוונת למדעי הטבע, צורה יותר דתית של תיאוסופיה שהייתה נפוצה בתקופה ההיא תחת השם הזה. בצורה מיוחדת זו, שאז היגיעה לשיאה, התיאוסופיה שלטה בדרום גרמניה, או יותר מדויק בשוואביה. למרות שכבר אז היא התחילה להיחלש, היא הגיעה לבשלות מסוימת; ובין חסידיה הבולטים ביותר עולות הדמויות של בנגל (Bengel) ואוטינגר (Öetinger), וסביבם היו רבים אחרים. אני אנקוב רק בשמם של אלה שאני מכיר הכי טוב: פרידריך דניאל שוברט Friederick Daniel Schubart)); האן (Hahn), המתמטיקאי; שטיינהופר (Steinhofer); המורה הרטמן, (Hartmann), שהייתה לו השפעה גדולה על יונג שטילינג (Jung Stilling), ואפילו השפעה מסוימת על גיתה והכיר אותו אישית; ויוהאן יעקב מוזר (Johann Jacob Moser). מספר יפה של מוחות מיוחדים בנסיבות יחסית צנועות, שאפילו לא יצרו חוג מגובש, אלא כולם חיו בתקופה בה הכוכב של אוטינגר האיר בשמיים. אוטינגר חי כמעט לאורך כל המאה ה-18; הוא נולד ב-1702, ומת ב-1782, ככומר בכיר במורהרד Murrhard)). אישיות ייחודית מאוד, שבה היה מרוכז במובן מסוים כל מה שהיה נוכח בקבוצה השלמה.
הד מהתיאוסופיה הזו מהמאה ה-18 השפיע על ריכרד רותה (Richard Rothe), פרופסור באוניברסיטת היידלברג ואוניברסיטאות אחרות. הוא כתב הקדמה יפה לספר אותו ערך קרל אוגוסט אוברלן (Carl August Auberlen) על התיאוסופיה של פרדריק כריסטופר אוטינגר. בהקדמה זו, ריכרד רותה, שמייצג הד מסורתי של חוג זה, מזכיר לנו, בקבלתו חסרת הספקות את התיאוסופיה, את אותם תיאוסופים גדולים שהזכרנו. אך מצד שני, באופן בו הוא מדבר על אוטינגר בהקדמה שלו, אנו יכולים לראות ברור שהוא חש שהוא עומד בתקופת דמדומים, אפילו מבחינת סודות החיים שהוא עסק בהם כתיאולוג. ההקדמה נכתבה בשנת 1847. הייתי רוצה לצטט כאן קטעים ממנה, כדי שתוכלו לראות איך בריכרד רותה (שאז נמצא בהיידלברג) חי מישהו שהביט לאחור במחשבתו אל אוטינגר, וראה בו אדם ששאף קודם כול לפענח, בדרך שלו, את התנ”ך ואת הברית החדשה; מישהו שניסה לקרוא אותם דרך השקפת העולם התיאוסופית. ריכרד רותה משווה שיטת קריאה זו של כתבי קודש עם האופן בו הוא למד לקרוא אותם עם השיטה שהייתה מקובלת בימיו – הוא מת רק בשנות השישים, והוא מהווה הד. הוא ערך השוואה בין אופן הקריאה של כתבי הקודש מהתקופה שלו עם המאמצים של בנגל, אוטינגר, שטיינהופר והמתמטיקאי והאסטרונום האן ואחרים.
ריכרד רותה אומר דברים מעוררי פליאה: “בין אנשי אסכולה זו, שאליה שייכים בנגל עם ה-אפוקליפסה שלו, אוטינגר תופס מקום מרכזי. הוא אינו מסתפק בתיאולוגיה של האסכולות של ימיו, אלא צמא להבנה עשירה, מלאה, ובו זמנית טהורה יותר של האמת הכריסטיאנית. התיאולוגיה המסורתית אינה מספקת אותו, היא נראית לו רדודה. הוא שואף ליותר מכך, לא מפני שהיא דורשת יותר מדי מהאמונה שלו, אלא מפני שהרוח העמוקה בתוכו מבקשת יותר ממה שהיא מסוגלת לתת. הוא לא מתנגד לסופר-נטורליזם של התיאולוגיה המסורתית של תקופתו, אלא האמין שתיאולוגיה זו לא מתייחסת מספיק ברצינות לעל-טבעי. במעמקי נפשו הוא מתמרד נגד הספיריטואליזם שמצמצם את המציאויות של עולם האמונה הכריסטיאנית לסתם מושגים מופשטים, לתמונות-מחשבה בלבד. מכאן הקנאות הלוהטת שלו נגד כל צורות האידיאליזם…”
אמירה כזו יכולה להיראות מוזרה, אך יש להבין אותה נכון. עבור הגרמני, האידיאליזם הינו שיטה שחיה אך ורק ברעיונות, בעוד שאוטינגר, ויחד איתו רותה, שאפו לחיים רוחניים אמיתיים. הם היו רוחות אמיתיות, שדחפו את ההיסטוריה קדימה, להבדיל ממה שרנקה (Ranke) ואחרים הציגו במושגיהם החיוורים כרעיונות של ההיסטוריה כביכול. כאילו שסתם רעיונות יכלו להתהלך בהיסטוריה ולדחוף אותה הלאה. חסידיו של אוטינגר רצו לשים את הדבר החי במקום הדבר המופשט והמת. מכאן הקנאות הבוערת באוטינגר נגד כל אידיאליזם; מכאן גם הריאליזם שלו, אשר למעשה נטה לכיוון המטריאליזם, למרות שזאת לא הייתה כוונתו, בחיפושו הנמרץ אחר מושגים “מסיביים”.
המושגים שהוא ניסה למצוא היו כאלה שיכולים לתפוס את הרוח באופן ממשי, ולא רק לדבר על ארכיטיפוס אידיאלי, תמונה בראשיתית אידיאלית, העומדת מאחורי הדברים, אלא מחשבות ורעיונות אמיתיים, איתנים (מסיביים), שמחפשים אחר הרוחות מאחורי הדברים הנבראים.
רותה ממשיך: “משיכתו לטבע ולמדעי הטבע קשורה מקרוב לנטייתו המדעית הבסיסית. הנטייה של האידיאליסט להמעיט בערכו של עולם הטבע ולזלזל בו הייתה זרה לו. הוא חש שמאחורי החומר הגס ישנו קיום אמיתי וממשי מאד. הוא היה חדור עד למעמקי נפשו בביטחון שללא עולם החושים לא יכול להיות קיום אמיתי, בין אם הוא אלוהי או קשור לבריאה. זוהי לגיטימיזציה מפתיעה וחדשה של סמכותה של ההיסטוריה, ואנו רואים לא רק אצל אוטינגר, אלא גם אצל התיאוסופים בני זמנו המוקדמים יותר, ובייחוד בכתבים הפילוסופיים של יעקב בומה, ששוב מתפרצת הנטייה המדעית המקורית של תקופת הרפורמציה, כפי שהיא מופיעה בצימאון הזה להבנה אמיתית של עולם הטבע.” סוג זה של ריאליזם שאוטינגר נכסף אליו “חי בכריסטיאניות בישותה הפנימית ביותר,” אומר ריכרד רותה. “כשמעבירים אותו לכל תנועה רוחנית אחרת, היא בוודאי נחלשת, במיוחד מבחינת התורה הייחודית שלו. ריאליזם זה מסוגל לשאת עולם כריסטיאני שונה, לאין שיעור עשיר ומפליא יותר מאשר העולם של האידיאליזם הזה שכולנו התרגלנו אליו מאז ילדותנו, ושנשלט על ידי פחד מלהאמין יותר מדי במציאות של הדברים האלוהיים, והפחד מלהתייחס לדבר אלוהים בצורה מילולית מדי. ריאליזם כריסטיאני זה אכן טובע עולם של ניסים בדיוק כמו זה שמתואר בדוקטרינה של “הדברים האחרונים.” ולכן, אי אפשר להסיט אותו מתקוותיו האֶסְכָטוֹלוֹגִיות[2] גם כשאלה שמאמינים בצדקתם מנענעים בראשם בחמלה. כי מנקודת המבט של הריאליזם הכריסטיאני לא נראה בכלל שאפשר להגיע להבנה של כל הדברים שנבראו וההיסטוריה שלהם מבלי חשיבה ברורה ומדויקת אודות התוצאה הסופית של התפתחות העולם, כי רק חשיבה כזו יכולה להביא אור ומשמעות למושגים של בני האדם. ריאליזם כריסטיאני זה אינו נבהל מהרעיון של עולם רוח ממשי, בעל גוף, ולכן חי באמת, ומקשר ממשי של עולם זה עם האדם, אפילו במצבו הנוכחי. הקורא יראה בעצמו שכל זה מופיע בצורה מדויקת מאוד בכתבים של אוטינגר.”
כל זה מתייחס לתקופה בה בני האדם לא חיפשו אחר רעיונות אודות עולם הטבע, אלא רצו למצוא עולם חי של הרוח, ואוטינגר אכן ניסה להיעזר בכל אוצרות הידע הזמינים לאדם בימיו, כדי להגיע לקשר חי עם עולם הרוח. מה עמד מאחורי אדם כמו אוטינגר? הוא לא היה דומה לאדם של היום, שיש לו קודם כול את המשימה להראות איך יש לתקן את מדע הטבע המודרני דרך מדע הרוח, כדי להגיע לידע אמיתי. לאוטינגר הייתה שאיפה אחרת. הוא שאף להוכיח שיש ליצור קשר עם עולם הרוח כדי להגיע להבנה של התנ”ך, של כתבי הקודש בכלל, ובמיוחד של הברית החדשה. ריכרד רותה מתאר זאת בצורה יפה:
“כדי להבין זאת, האדם צריך להיכנס להלך נפש (הלך הנפש של אוטינגר) בו הוא לגמרי מודע לכך שעדיין חסרה הבנה מלאה, שלמה, ולכן טהורה ואמיתית, של כתבי הקודש, ושההסברים אותם מספקת הכנסייה אינם מעידים על הבנה כזאת.” רותה ממשיך ואומר: “אולי אוכל להבהיר זאת בצורה הטובה ביותר אם אספר מה אני חווה במשך יותר משלושים שנה עם כתבי הקודש, ובייחוד עם הברית החדשה – אם דברי המשיח והמכתבים של פאולוס. ככל שאני לומד את כתבי הקודש בעזרת הפרשנויות, כך משתאה אני יותר, הן לנוכח העושר של האוקיאנוס האין סופי של רגש הזורם בהם, והן מול התוכן המחשבתי העצום הטמון במילים אותן אני פוגש. אני עומד מול כתבי הקודש עם המפתח אותו שמה לי הכנסייה ביד, המפתח שהכנסייה בוחנת כבר תקופה ארוכה של מאות בשנים. אינני יכול לומר בדיוק שהמפתח אינו מתאים, אך עוד פחות אני יכול לומר שהוא המפתח הנכון. הוא כן פותח, אבל רק בעזרת הכוח אותו אני מפעיל. הפרשנות המסורתית שלנו – איני מתכוון לפרשנות הניאולוגית – מעניקה לי מידה מסוימת של הבנה, אך אינה מספיקה כדי להבין את כתבי הקודש באופן מלא ושלם. היא בוודאי יכולה להביא את התוכן הכללי של המחשבות, אך אינה מסוגלת להסביר את הסיבה לצורה הייחודית בה מופיעות המחשבות. נראה לי שיש פרח המלבלב מעל לפרשנות הניתנת, ומתחתיה, יש מולי מעֵין צעיף המכסה את הטקסט, גם לאחר שמגיעים לסוף הפרשנות. זה כמו שריד בלתי מוסבר שנותר מאחורי המילה הכתובה, וזה מעמיד את הפרשנים במצב מאד לא נעים, גם אם הם ביצעו את משימתם היטב מבחינות אחרות. למעשה, האדון ושליחיו היו צריכים לומר רק ובדיוק מה שהפרשנים גורמים להם לומר, ובאופן זה הם התבטאו בצורה מגושמת, או יותר נכון מפתיעה, ובכך הקשו מאוד ובצורה מיותרת על ההבנה של מי ששמע אותם ומי שקרא אותם. המספר האין סופי של ספרים המכילים את הפרשנויות מהווה האשמה חמורה נגדם במקרה זה, על כך שהם מדברים בצורה כל כך לא ברורה או לא מדויקת אודות דברים בעלי משמעות עליונה שאין שווה לה, ואודות נושא שאין דומה לו בחשיבותו ובערכו. מי אינו חש שהאשמה זו מוצדקת? הקורא האמיתי של כתבי הקודש מקבל רושם חד-משמעי כי המילים נכונות, בדיוק כפי שהן, וכי אין מדובר במגילה חסרת משמעות, שממנה הפרשנים חייבים קודם לגזום את הענפים הפרועים לפני שמתאפשר להם לחדור לעוצמת המחשבות החבויות בפנים. השיטות הרגילות של הפרשנים, שעל פיהן לפני שהם מפרשים את כתבי הקודש, הם מוחקים את האבק שהצטבר מאחר והטקסטים כל כך עתיקים, מצליחות למעשה רק למחוק את הזוהר החי והבוהק כבר אלפי שנים בנעורים נצחיים. המומחים בפרשנויות של כתבי הקודש יכולים לצחוק כמה שהם רוצים. עדיין נשארת העובדה שיש משהו שכתוב בין השורות של הטקסט, שהם אינם מסוגלים לפענח למרות כל הידע שלהם; אך דווקא זה מה שהיינו צריכים לדעת לקרוא מעל לכול, אם ברצוננו להבין את הרקע המיוחד במינו שבו, בכתבי הקודש בלבד, בניגוד לכל דבר אחר מסוג זה, ניתן למצוא את המחשבות המוכרות כעת של האמת האלוהית שהתגשמה. הפרשנים שלנו מצביעים רק על הדמויות העומדות בחזית של התמונות המוצגות בכתבי הקודש; הם מתעלמים לגמרי מהרקע, עם ההרים המופלאים במרחק רב, והשמיים הכחולים הזוהרים עם העננים המפוזרים מעליהם. אך דווקא משם נופל על כל אחד מאיתנו אותו זוהר קסום ויחיד במינו, שמביא להארה, כאשר אנו מבינים את מה שבאמת מהווה תעלומה עבורנו. חסרים הרעיונות והמושגים הבסיסיים והספציפיים הנמצאים בבסיס ההנחות אשר אינן נאמרות במילים. ובו-זמנית חסר גם הקשר הפנימי, חסרה הנפש, שהיה צריך לחבר באופן אורגני בין כל האלמנטים השונים של המחשבות בכתבי הקודש. לא פלא שיש מאות קטעים בכתבי הקודש שלנו שנשארים לעולם לא מפורשים, ולא מובנים נכון, לא מובנים בכל הפרטים הקטנים של המאפיינים שלהם. אין פלא שיש קטעים כה רבים שזכו לאין ספור פרשנויות שונות, ועדיין שנויים במחלוקת בלתי פוסקת כבר תקופות ארוכות מאוד. אין זה פלא בכלל. כי הם כולם טועים, כי אף אחד אינו מדייק, כי כולם מדברים רק בערך, ונותנים את המשמעות באופן כללי, לא בצורה מפורטת. אנו ניגשים לטקסט שבכתבי הקודש עם האלפבית של ההשקפות שלנו אודות אלוהים והעולם, בתום לב, כאילו שזה מובן מאליו: אנו לוקחים כמובן מאליו, וזה לא יכול להיות אחרת, שהפרשן, שבתור צופה שקט נמצא מעבר לכול מה שהוא חושב וכותב ומאיר, הינו באותה הדעה בדיוק. אך זאת אשליה אומללה, שהיינו צריכים להחלים ממנה כבר לפני הרבה זמן דרך הניסיון שלנו. המפתח שלנו אינו פותח, המפתח הנכון אבד, ועד שלא נמצא אותו שוב, החקירות שלנו לא ימצאו כל ענף ירוק. חסרה לנו תפיסה בסיסית אודות כתבי הקודש, תפיסה שאינה מופיעה באופן מילולי בטקסט עצמו, אך כל עוד אנו עורכים את החקירות שלנו ללא השיטה שכן נמצאת בו, ושחסרה מבתי הספר שלנו, כתבי הקודש חייבים להישאר כספר סגור למחצה. עלינו ללמוד אותם באמצעות מושגים בסיסיים שונים מאלה שאנו מטפחים כעת כמושגים היחידיים שאפשריים. אין זה משנה מה הם, או איפה הם מתגלים. דבר אחד בטוח: שעל פי ההרמוניה של המנגינה של כתבי הקודש בשלמותם הטבעית, מושגים אלה חייבים להיות יותר מציאותיים, יותר עוצמתיים ו’מסיביים’. זאת דעתי האישית, ולמרות שאין ברצוני לכפות אותה על מי שחש שהיא זרה לו, איני יכול שלא להאמין שאוטינגר היה מבין אותי , והיה מאשר שזאת גם דעתו. בין כל הביקורות הרבות שיעלו נגדי, אני יכול לסמוך על אדם אחד בן-זמננו, אם לא על רבים, שיעמוד לצדי בנושא זה. אני מתכוון לדר’ בק (Dr. Beck) המפורסם מטובינגן.”
אוטינגר קיווה שיהיה מסוגל להגיע להבנה של כתבי הקודש דרך ניסיון לעורר מושגים שהיו עדיין בעלי אופי חי בימים של דמדומים, בהם חי גם הוא וגם סנט-מרטין. הוא קיווה שיצליח להפיח חיים במושגים בעבור עצמו, ועל ידי כך יוכל להיכנס לקשר חי עם עולם הרוח, ושאז יוכל להבין את השפה האמיתית של כתבי הקודש. הנחת היסוד שלו הייתה: שברעיונות מופשטים אינטלקטואליים אין זה אפשרי להבין את הדברים החשובים ביותר מכתבי הקודש, ובמיוחד בברית החדשה. הוא האמין שאדם יכול לקוות להבין את הברית החדשה רק אם הוא מבין שהיא נוצרה מתוך ראייה ישירה של עולם הרוח עצמו, ושאין צורך בשום הערות או פרשנויות, אלא מעל לכול יש ללמוד לקרוא את הברית החדשה. למטרה זו, הוא חיפש אחר פילוסופיה קדושה. היא לא הייתה אמורה להיות על פי המודל של אלה שהופיעו לאחר מכן, אלא פילוסופיה בה תיכתב מה שהאדם יכול לחוות באמת, אם הוא חי בקשר עם עולם הרוח.
כשם שהיום, אלה מאיתנו שרוצים לזרוע את אור מדע הטבע על החקירות של מדע הרוח איננו יכולים לדבר עוד כמו סנט-מרטין, וגם איננו יכולים לדבר על הבשורות כמו אוטינגר, ועוד פחות כמו בנגל. המהדורה של הברית החדשה אותה הוציא לאור בנגל תהיה עדיין מועילה. אך לאדם של ימינו אין בכלל מה לעשות עם האפוקליפסה שלו, שבנגל כל כך העריך. בנגל שם דגש מיוחד באפוקליפסה על חישובים. באמצעותם הוא חישב את תקופות ההיסטוריה. למספר אחד הוא ייחס חשיבות מיוחדת. עובדה זו בלבד מספיקה כדי לגרום לאדם בעל דעות מודרניות לראות בו משוגע, או אדם נתון לפנטזיות, או טיפש. כי על פי חישוביו, השנה 1836 הייתה בעלת חשיבות ייחודית בהתפתחות האנושות! בנגל ערך חישובים עמוקים! הוא חי במחצית הראשונה של המאה ה-18, במרחק של מאה שנה מ-1836. הוא עשה את החישובים בדרך שלו, על ידי ראייה היסטורית של הדברים. אבל אם אדם שנכנס לעומק הדברים, ואיננו כל כך “חכם” כמו החשיבה המודרנית, יודע שהאיש הטוב הזה טעה רק בשש שנים. הטעות שלו נובעת מהטעות בתאריך של ייסוד רומא, וקל להוכיח זאת. בחישוב שלו, בנגל התכוון להגיע לשנת 1842, השנה שאנחנו ציינו כשנת המשבר המטריאליסטי. בנגל, שהיה המורה של אוטינגר, התכוון לחתך עמוק זה בזמן; אבל מפני שבחיפושו אחר מושגים נרחבים הוא הרחיק לכת וחשב יותר מדי רחב, הוא חישב שבמהלך ההיסטוריה החיצונית יתרחש משהו מיוחד ביותר, משהו כמו היום האחרון. אך למעשה זה היה רק יומה האחרון של החוכמה הקדומה!
וכך חברים יקרים, אנו רואים, בזמן לא כל כך רחוק משלנו, את השקיעה של העידן התיאוסופי; עם זאת, היום, אם היסטוריון או פילוסוף בכלל מדבר על אנשים אלה, הוא מקדיש להם לכל היותר כמה שורות, שלרוב אינן אומרות הרבה. ובכל זאת, לאנשים אלה הייתה השפעה מאד רחבה ועמוקה בזמנם. אם מישהו היום מנסה לחשוף את המשמעות של החלק השני של פאוסט, ומוצא את המסקנות של רוב הפרשנים, איננו יכולים להיות מופתעים אם:
“זה שדבק בדברים רדודים בלבד
חייב לגלות שכל תקוותיו נעלמות,
הוא חופר אחר אוצר בידיים נלהבות,
אך מוצא רק תולעי-אדמה עלובות.”
בחלק השני הזה של פאוסט יש כמות אדירה של חוכמה אוקולטית ותיאור של עובדות אוקולטיות, למרות שהן מובעות בצורה פואטית האופיינית לשירה הגרמנית. לא היה ניתן לעלות זאת על הדעת אילו באבולוציה של האנושות לא היה קיים לפניו אותו עולם שממנו נתתי לכם רק את שתי הדוגמאות העיקריות. לאדם של היום אין כל מושג כמה ידע אודות עולם הרוח היה לבני האדם אפילו בעבר הלא רחוק יחסית, ידע שאבד רק בעשורים האחרונים. בכל מקרה, חשוב מאוד להפנות את מבטנו לעובדות אלו, מפני שאנחנו, שלומדים לקרוא את הבשורות כעת בעזרת מה שמדע הרוח יכול לתת לנו, רק מתחילים ללמוד מחדש לקרוא את כתבי הקודש. ישנו משפט מיוחד מאוד אצל אוטינגר. בכתביו ניתן למצוא אותו שוב ושוב, אך הוא מעולם לא הובן. משפט זה לבד היה מספיק כדי לגרום לאדם בעל תובנה לומר: אוטינגר הינו אחת הרוחות הגדולות של האנושות. המשפט הוא: “החומר הינו סוף הדרכים של אלוהים.” רק נפש מפותחת מאוד הייתה מסוגלת לתת הגדרה כזו של החומר, הגדרה שכל כך קרובה למה שיודע גם התלמיד של מדע הרוח. הגדרה כזו יכלה לבוא רק מאדם שהיה מסוגל להבין איך הכוחות היצירתיים הרוחניים האלוהיים פועלים ומתרכזים כדי ליצור מבנה חומרי כמו למשל זה של האדם, שבצורתו הינו ביטוי של ריכוז עצום של כוחות. אם תעקבו אחר המתרחש בתחילת השיחה בין קפזיוס ובנדיקטוס במחזה המיסתורין השני, ואיך מתפתח שם הקשר של המקרוקוסמוס עם האדם, שגורם למחלתו של קפזיוס, תבינו כיצד ניתן להביע כעת את הדברים הללו, מתורגמים למילים שלנו, בהתאם למדע הרוח שלנו. זה מה שאוטינגר הביע באמירה המשמעותית שלו, אותה ניתן להבין רק כאשר מגלים אותה מחדש: “החומר הינו סוף הדרכים של אלוהים.” אך גם במקרה זה, כמו במקרה של המילים של סנט-מרטין, אנחנו כבר איננו יכולים לדבר במילים כאלה כיום. כל מי שמשתמש בהן כנראה מעדיף לשמר את מה שכבר אי אפשר להבין היום.
לא רק המושגים שלנו עברו טרנספורמציה גדולה, אלא גם הרגשות שלנו השתנו מאוד. חישבו על אדם מודרני טיפוסי, דוגמא באמת מייצגת את תקופתו, ודמיינו לעצמכם מה הוא היה חושב אילו היה פותח את ספרו של סנט-מרטין על טעויות ועל האמת, והיה פוגש את המשפט: “האדם מוגן מפני הכרת העיקרון של הגופניות החיצונית שלו; כי אילו היה מכיר אותו, מפאת הבושה לעולם לא היה מסוגל להביט באדם ערום.” בעידן בו מעודדים את תרבות העירום אפילו על הבימה, וזה מה שעושים רוב בני האדם המודרניים, בוודאי שאין מה לעשות עם משפט כזה. אך רק חישבו על כך: פילוסוף גדול, סנט-מרטין, מתוך הבנתו את העולם, אומר לנו שרגש גבוה של בושה היה גורם לנו להסמיק לו היינו מסתכלים בצורת האדם – עבור סנט-מרטין זה היה דבר מובן לחלוטין.
אולי שמתם לב שהיום רציתי קודם כול להפנות את תשומת לבכם למשהו משמעותי ביותר, שכעת נעלם. בנוסף, רציתי להצביע על העובדה שבתקופות קודמות אנשים דיברו שפה שונה מהשפה בה אנו מדברים כיום. בתקופתנו אנו חייבים לדבר בצורה שונה. האפשרות לחשוב באופן שמתאים לשפה ההיא כבר אינה קיימת. הן אצל אוטינגר והן אצל סנט-מרטין אנו מגלים שהם לא חשבו את הדברים עד הסוף. אבל אפשר להמשיך לחשוב עליהם. אפשר להמשיך לדון בהם – אבל לא עם אדם בעל חשיבה מודרנית. אוכל אפילו לומר: אין באמת צורך שנדבר עליהם היום כאשר אנו חוקרים את חידות העולם, מפני שעלינו להבין את עצמנו דרך המושגים של ימינו, ולא דרך מושגים קדומים. מסיבה זו, אני שם תמיד דגש כה גדול על הצורך לחבר את כל עבודתנו המדעית-רוחית עם רעיונות מודרניים. זוהי תופעה מדהימה: אנו יכולים להשתדל כעת לא להשתמש ברעיונות הקודמים האלה, הם אינם ממצים את הדברים עד הסוף; הם בעצמם מראים שניתן להגיע להרבה יותר עם ממשיכים לחשוב בכיוונים אלו. מאחר שאנו היום מחזיקים באמונה המוזרה שאנשים תמיד חשבו כמונו, אין לנו מושג עד כמה התפיסות הקדומות היו קשורות לתודעה האוניברסלית.
האדם הטיפוסי, שדיברתי עליו קודם, חושב כך: “אני קורא לחלקיקים של האבק הלבן שבמלחיה, מלח.” איש זה כן ער לעובדה שבשפות שונות יש שמות שונים למלח, אבל הוא מניח שהכוונה תמיד לאותו הדבר. אך אין זה כך, ואפילו לאיכר הפשוט ביותר, האדם הכי חסר השכלה, הייתה תפיסה רחבה יותר של “מלח.” הייתה לו תפיסה זהה לזו שבתיאור של סנט-מרטין, רק בצורה מתומצתת יותר. לא היה לו הרעיון המטריאליסטי העכשווי, וכאשר הוא דיבר על מלח, הוא התכוון למשהו שקשור לחיי הרוח. המילים של אז לא היו כל כך חומריות כמו היום, הן לא התייחסו רק לחומר מובדל, ספציפי.
קראו בבשורות את המילים של כריסטוס אל תלמידיו: “אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ.” אם אנו קוראים את המילים האלו עם משמעותן של היום, איננו יכולים להבין את דבריו של כריסטוס, כי באופן טבעי אנשים הבינו את המילה “מלח” כמתייחסת למבנה של הנפש. יכולה להיות לאדם חשיבה מאוד רחבה על הנושא, אבל אין זה מספיק. כדי לעורר באדם של היום רגש דומה, יש לתרגם את המילה “מלח” בצורה שונה. אותו הדבר נכון לגבי מסמכים קדומים רבים, אבל מעל לכול לגבי כתבי הקודש. נעשו הרבה טעויות מבחינה זו. כך שלא קשה להבין מדוע אוטינגר ניסה להתעמק בלימודי היסטוריה כדי להגיע למה שחבוי מאחורי הערך של המילים, וכדי לקבל תחושה נכונה לגביהן. כמובן, חשיבה כמו שלו הייתה נחשבת בימינו למשוגעת. הוא הסתגר במעבדה שלו, לא רק למספר שבועות אלא למשך חודשים שלמים, כשהוא עורך ניסויים אלכימיים ולומד מספרי קבלה, פשוט כדי לגלות איך יש להבין את המילים במשפט נתון. כי כל המאמצים שלו היו מכוונים למשמעות המילים בכתבי הקודש.
ציינתי היום את הדברים הללו כדי להראות שעלינו לדבר בצורה שונה, מפני שאנו עומדים באור של השחר, כשם שאז הם עמדו באור השקיעה של הערב. עכשיו אני רוצה לגשת אליהם גם מנקודת מבט נוספת. הייתי רוצה לחזור שוב לעובדה המוזרה שעל פי ההשקפה המודרנית לגבי הדברים, שמדע הרוח חייב להשתחרר ממנה ככל שהוא מתפתח, נראה שאין טעם להיכנס לעומק לטבעם של הרעיונות בתקופתם של בנגל, אוטינגר, סנט-מרטין, ואחרים. כי כאשר אנו פונים לאנשים משכילים כיום, עלינו לדבר על הגוף המטבולי, על הגוף הריתמי, על מערכת העצבים. איננו יכולים לדבר עוד על גוף-הכספית, על גוף-הגופרית ועל גוף-המלח. כי המושגים הללו, שהיו מובנים בעידן של פרצלסוס, יעקב בומה, סנט-מרטין ואוטינגר, כבר לא יהיו מובנים היום. ולמרות זאת, כן יש ערך וחשיבות בכך שנלמד את הדברים האלו – וזה נכון למרות שאין בכלל אפשרות לדבר אל המשכילים של היום דרך מושגים אלה. אני מוכן להודות בכך שיהיה זה אפילו טיפשי לנסות להכניס את הרעיונות הקדומים של כספית, גופרית ומלח לתוך החשיבה המודרנית. זאת תהיה טעות. לא יהיה נכון לעשות זאת. אדם המסוגל לחוש את פעימת התקופה שלו לא ייפול במלכודת וינסה להחזיר את התפיסות העתיקות, כפי שזה קורה בחוגים מסוימים שקוראים לעצמם אוקולטיים, ומאמינים שחשוב מאוד לקשט את עצמם בעיטורים עתיקים. ולמרות זאת, יש משמעות עצומה לכך שנרכוש מחדש את השפה שכבר איננה מדוברת כעת; כי סנט-מרטין, אוטינגר, ובתקופות קדומות יותר פרצלסוס ויעקב בומה, היו רחוקים מלמצות אותה עד הסוף.
מדוע זה כך? כן, מדוע? האנשים של היום כבר אינם מדברים כך. עקב כך, עקב אי השימוש בשפה ההיא, מה שנשאר הוא לחקור ככל היותר את התופעה ההיסטורית. איך זה יתכן שתקופה היסטורית לא חוותה את חייה עד הסוף? איך זה קורה שמשהו נעצר למרות שאולי היה אפשר להמשיך ולשאת אותו הלאה? איך זה קורה? מהי הסיבה לכך? יכול להיות שאילו יכולנו ללמוד את כל מה שניתן ללמוד, אפילו ללא המושגים האלו, אף אחד לא היה מסוגל להבין אותנו! החיים כבר אינם מדברים על המושגים האלו, ואין להם צורך להשתמש בהם; אך עבור המתים, עבור אלה שעברו דרך שערי המוות, השפה של רעיונות אלה נהיית עוד יותר חשובה. אם ברצוננו להגיע לקשר עם המתים או עם ישויות אחרות מעולם הרוח, אנו צריכים להבין שעלינו ללמוד את השפה ההיא, שנעלמה כעת מבחינת החיים הפיזיים הארציים של המימד הפיזי. דווקא בקרב אלה שעברו דרך שער המוות, מה שחי ונושם במושגים אלה הופך לשפה חיה, השפה העכשווית שאותה הם מחפשים. ככל שננסה להבין מה חשבו, הרגישו והבינו במושגים אלו בני האדם של פעם, נצליח להגיע ליותר הבנה הדדית עם הרוחות שעברו דרך שערי המוות. יהיה אז קל יותר לתקשר תוך כדי הבנה הדדית.
כך מתגלה הסוד הייחודי והמיוחד: שצורת חשיבה מסוימת חיה עלי אדמות רק עד לנקודה מסוימת. אז היא כבר אינה ממשיכה להתפתח על האדמה, אלא מגיעה לשלב נוסף של מושלמות בקרב אלה שעוברים אל תוך חיי הביניים, בין המוות ללידה החדשה. בכל מקרה, אין לחשוב שכל מה שנחוץ הוא ללמוד את מה שניתן ללמוד היום על המבנה של הגופרית, הכסף החי (Quicksilver) (הכספית איננו כסף חי) והמלח; מושגים אלה בלבד לא יהיו מספקים כדי לתקשר עם המתים דרך שפתם. אך אם נוכל להפנים את המחשבות האלה כמו פרצלסוס, יעקב בומה, ובמיוחד את שפע הפירות של חשיבתם של סנט-מרטין, אוטינגר ובנגל, ניתן יהיה לראות שנבנה גשר בין העולם הזה לעולם ההוא. לא משנה כמה יצחקו אנשים על החישובים של בנגל, שכמובן אין להם כל ערך מוחשי עבור החיים הפיזיים החיצוניים. עבור אלה החיים בין המוות ללידה החדשה הם בעלי חשיבות ומשמעות גדולה מאוד. כי לחתכים בזמן, כמו לחתך ההוא שבנגל ניסה לחשב את מועדו, ושהוא טעה לגביו בשש שנים בלבד, יש חשיבות עמוקה מאוד בעולם ההוא.
אתם מבינים שהעולם כאן במישור הפיזי ועולם הרוח אינם בקשר כזה שיהיה ניתן לבנות גשר ביניהם באמצעות נוסחאות מופשטות. הם מחוברים באופן מוחשי. זה שבמובן מסוים מאבד את משמעותו, כאן עולה לעולם הרוח וממשיך לחיות שם ביחד עם המתים, בעוד שאצל החיים הוא מפנה מקום לשלב אחר. ועל כך בפעם אחרת.
————————————————————————