רודולף שטיינר

שבע הרצאות שניתנו בברלין

6 בפברואר, 1917 – 20 במרץ, 1917

GA 175

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן 

הרצאה מס' 2

המטמורפוזה של כוחות הנפש

ברלין 13 בפברואר 1917

הנקודה העיקרית של ההרצאה של שבוע שעבר הייתה העובדה, המוכרת היטב לחוקר הרוחי, שלמרות שבעולם החיצוני שולטות השקפות ודעות מטריאליסטיות, אנו נכנסים לתקופה של שינוי, בה החשיבה ועולם הרעיונות יהפכו לפחות מטריאליסטיים. עם הזמן, תהליך זה חייב להוביל לכך שהחיים הארציים יהפכו ליותר רוחניים ויוחדרו ברוח. את מה שישפיע על החיים החיצוניים במישור הפיזי חייבים לקלוט ולהבין באופן רוחני בהתחלה מעטים, ומאוחר יותר מספר הולך וגדל של אנשים. מבחינה זו, מדע הרוח הינו התחלה, אמצעי שדרכו האדם יכול לרומם את נפשו למה שנגיש כיום לאלה ששואפים להעלות אליו, אל מה שעדיין אינו משתקף בחיים הפיזיים החיצוניים, למרות שזה מה שחייב לקרות כדי שהאדמה לא תהיה מוצפת בחידלון של ההתפתחות המטריאליסטית. את מצבו של האדם בימינו ניתן לתאר באופן הבא: לרוב, נפשו למעשה קרובה מאד לעולם הרוח; אך הרעיונות, ובמיוחד הרגשות אותם יוצרות ההשקפה המטריאליסטית והעמדה המטריאליסטית לגבי העולם, ארגו רעלה המכסה את מה שלאמיתו של דבר קרוב מאוד לנפש האדם כיום. למרות שבחוגים אחרים נשמעות אמירות רבות הסותרות עובדה זו, האדם יכול למצוא את הקשר בין הקיום הארצי-פיזי, בו האדם מעורב בכל ישותו, את הקשר בין הקיום הארצי-מטריאליסטי הזה לבין עולם הרוח, אם הוא יתאמץ לפתח את הכוחות הפנימיים והאמיצים שהוא זקוק להם כדי להבין, לא רק את מה שהטבע מצייר מול החושים החיצוניים שלו, אלא גם את מה שנשאר בלתי נראה. אנו יכולים להתאחד עם מהות בלתי נראית זו ולחוות אותה, אם אנו מעוררים את הכוח הפנימי של הנפש במידה מספקת כדי שנהיה ערים לכך שבכוח זה, הנפש הינה חלק ממשהו על-אנושי ורוחי. את הקשר הזה אין לחפש כמו שמחפשים קשרים ומערכות יחסים אנושיים, בקיום החיצוני החושי הגס; כי הקשר בין הנפש האנושית לעולם הרוחי נמצא בכוחות האינטימיים שאותם מפתחת הנפש האנושית כשהיא מפתחת תשומת לב פנימית, שקטה ורגועה. על האדם להתאמן בכך כעת, כי בעידן המטריאליסטי הזה הוא התרגל לשים לב רק למה שדוחק אותו מבחוץ, ולמה שמושך את יכולות הקליטה שלו בקול רם, כביכול. הרוח אותה יש לחוות בתוכנו אינה קוראת בקול רם, עלינו לחכות לה, ואנו יכולים לגשת אליה רק אם נכין את עצמנו לבואה. לגבי הדברים השייכים לעולם החיצוני שמופיעים מול החושים שלנו ולוחצים על הקליטה החיצונית שלנו, אנו יכולים לומר שהם באים אלינו, שהם מדברים אלינו; אך איננו יכולים לומר את אותו הדבר לגבי האופן בו הרוח, עולם הרוח, מתקרב אלינו. השפה של הזמנים המודרניים – כפי שכבר אמרתי פעמים רבות – בנויה פחות או יותר על מנת לשמש את העולם החיצוני, ולכן קשה למצוא מילים שיכולות לתת רושם אמיתי לגבי אותו חלק בעולם הרוח שעומד מפני הנפש. אך ניתן בכל זאת לעשות ניסיון להראות בערך את ההבדל בינו לבין העולם הפיזי. אפשר לומר שהרוח נחווה ברגש הכרת התודה שעולה בנו כל פעם שאנו חווים את הרוח; אנו מרגישים: אני מוקיר תודה לרוח. שימו לב לכך במיוחד: אנו חייבים הכרת תודה לעולם הרוח. כאשר אנו מתבוננים בעולם הפיזי, אנו אומרים: אנו רואים שמול החושים שלנו משתרעים העולם המינרלי, עולם הצמחים, עולם בעלי החיים והעולם שלנו – עולם בני האדם. בעולם של בני האדם אנו מרגישים במובן מסוים בשיאו של רצף עולה של ממלכות חיצוניות; אך ביחס לממלכות הרוח, אנו מרגישים שאנו נמצאים בתחתית, בעוד שמעלינו ומעבר לנו משתרעות הממלכות של המלאכים, מלאכי העליון, הארכאי וכו'. אנו מרגישים כל הזמן שממלכות אלו תומכות בנו, שהן מעוררות אותנו לחיים בלי הרף. אנו חייבים להן הוקרת תודה. אנו מתבוננים למעלה אליהן ואומרים: חיינו וכל תוכן נפשנו זורם למטה אלינו מהמחשבות חדורות הרצון של הישויות השייכות לעולמות אלה, ואנו מעוצבים על ידיהן ללא הרף. רגש הוקרת תודה אישית זו לממלכות העליונות צריך להפוך לחי בתוכנו בדיוק כמו הרגש, למשל, הנוצר עקב הרשמים שאנו מקבלים דרך קליטה פיזית. כאשר בנפשנו חיים שני הרגשות הללו באותה המידה – ש"הדברים של עולם החושים החיצוני פועלים עלינו," ומצד שני, ש"אנו חייבים את מה שחי במרכז ישותנו להיררכיות העליונות," אז הנפש נמצאת באותו מצב של איזון בו היא יכולה לקלוט נכון וכל הזמן את הפעולה המשותפת של הרוחני והפיזי, פעולה שאכן נמשכת תמיד, אך אי אפשר לקלוט אותה, אלא אם כן מאוזנים נכון שני הרגשות שאותם תיארנו.

מעכשיו, האבולוציה תצטרך להתקדם כך, שדרך נוכחותם של שני רגשות אלה יתווספו כוחות נוספים בנפש האדם, כוחות שאינם מסוגלים לצמוח שם בעידן המטריאליסטי הנוכחי. בוודאי ברור שאנו מתכוונים כאן למשהו שעבר שינוי גדול לאורך התפתחותה של האנושות. רק בשלבים קדומים בראשיתיים בהתפתחות האדם היה קשר עם עולם הרוח, וקשר זה היה מעורפל ולא מודע. בתקופה הקדומה של התפתחותו, האדם לא חי רק בשני המצבים שהוא חי בהם כעת, מצב השינה והערוּת וביניהם מצב חלומי כאוטי; בזמנים ההם היה מצב שלישי, בו המציאות הייתה נוכחת. לא היה זה סתם מצב חלימה, מפני שבמצב זה, למרות שתודעתו הייתה מעומעמת, האדם היה מסוגל לראות תמונות וללמוד באמצעותן, כי תמונות אלה היו נאמנות למציאות הרוחית. כפי שידוע לנו, כדי שהאדם יפתח תודעה ארצית מלאה, דרך קליטה זו הייתה צריכה לסגת. אילו הייתה נמשכת, האדם לעולם לא היה זוכה בחירות, הוא לא היה יכול לזכות בחופש אילו לא היה מתמודד עם כל הסכנות, הנימוקים והפיתויים של המטריאליזם; אך עליו למצוא את הדרך בחזרה לעולם הרוח; ועליו כעת לתפוס את עולם הרוח במודעות ארצית מלאה. הדבר קשור בתפיסות נרחבות ומורכבות מאוד, שהשתנו ביחד עם כל דבר אחר שעבר שינוי באבולוציה של האנושות, באופן שאותו תיארנו. בעידנים הבראשיתיים, היה טבעי לגמרי שהאדם יחיה בקשר מתמיד עם הנפשות שעזבו את החיים הפיזיים. לא היה אז צורך בשום הוכחות לכך; כי במצב התודעה בו האדם קלט את עולם הרוח בתמונות, הוא חי בחברתם של אלה שהיו קשורים אליו קרמתית באופן זה או אחר, ושעברו דרך שער המוות לעולם הרוח. שהמתים קיימים, היה ידע אישי עבור האדם; הוא ידע שהמתים אינם מתים אלא חיים – חיים בצורת קיום שונה. אין צורך להוכיח משהו אם יודעים אותו! בזמנים הקדומים ההם, לא היה צורך לדון באלמותיות, או לתהות לגביה, כי לאדם הייתה חוויה אישית אודות ה"מתים". אך בנוסף לכך, לקשר החי הזה עם המתים היו עוד השלכות נרחבות. בזמנים ההם היה קל יותר למתים עצמם לפעול באמצעות בני האדם. אינני אומר שהדבר אינו אפשרי כעת. עדיין ניתן לעשות זאת כך. אבל אני כן אומר שהיה אז קל יותר למתים למצוא דרכים לפעול באמצעות בני האדם כאן על האדמה, ובכך להשתתף במה שמתרחש כאן. בעידנים הבראשיתיים האלה, המתים היו פעילים באימפולסי הרצון של האנשים; המתים השתתפו בכל מה שהבינו ועשו בני האדם; בכך הם עזרו ליצור את מה שאירע על האדמה. המטריאליזם לא רק הביא רעיונות מטריאליסטיים – אם כך היה הדבר, זה היה ההישג הכי פחות מזיק של המטריאליזם. הוא גם הביא לצורה שונה לחלוטין של קשר עם עולם הרוח. כעת יש אפשרות הרבה יותר מוגבלת לכך שאלה שמכונים מתים ישתתפו באבולוציה של האדמה דרך אלה שמכונים חיים; אולם האדם יצטרך לחזור לקשר הזה עם המתים. אך זה יהיה אפשרי רק כאשר הוא ילמד להבין במידה מסוימת את שפת המתים, ושפה זו אינה אלה מדע הרוח. במבט ראשון, אפשר בהחלט לקבל את הרושם שמדע הרוח מדבר פחות או יותר רק על למדנות רוחנית; שמדע הרוח מלמד על עולמות באבולוציה, על האבולוציה של האדם, על העקרונות השונים שמרכיבים את טבע האדם; דברים שאולי לא כל בני האדם מעוניינים בהם, מפני שהם מבקשים משהו שמכוון כך שיצית וילהיב את ליבם ואת רגשותיהם. כמובן, זוהי משאלה טובה, אבל השאלה היא לאיזה מרחק נצטרך ללכת כדי לספק את דרישה זו. נראה שמדע הרוח רק נותן ידע על האופן בו התפתחה האדמה לאורך השלבים של שבתאי, השמש הקדומה והירח הקדום, על האופן בו התפתחו על האדמה תקופות התרבות השונות, ועל איך התווספו העקרונות השונים של האדם; אבל בעוד שאנו מתמסרים למחשבות אלה, שנראות מופשטות, אבל הן למעשה לגמרי מוחשיות, ובעוד שאנו משתדלים לחשוב כך שהדברים הללו ישארו באמת בחשיבה שלנו כתמונות, אנו למעשה לומדים בדרך קונקרטית ליצור מחשבות ורעיונות מסוימים שלא יכולנו להביא לנפש בכל דרך אחרת. אם יש לנו את הרגשות הנכונים ואנו מבינים איך הרעיונות שלנו משתנים מאז שאנו עוסקים בנושא של מדע הרוח, יבוא הזמן כשהטענה שהדברים האלה אינם מעניינים אותנו תראה לנו אבסורדית באותה מידה כמו האמירה של ילד שהוא אינו מעוניין ללמוד את האלף-בית – אלא רק רוצה ללמוד לדבר! מה שהילד חייב לחוות בקיומו הפיזי כשהוא לומד לדבר הינו מופשט בהשוואה למה שיכולה לבטא השפה החיה, כשם שהרעיונות השייכים למדע הרוח מופשטים בהשוואה למחשבות, רעיונות ורגשות שמתעוררים בנפש בהשפעת מושגים אלה. כמובן, זה דורש סבלנות, ונדרש גם שלא רק נחשוב על מה מדע הרוח יכול לתת בתחום המופשט, אלא שניקח בחשבון את כל החיים בשלמותם. אבל זה לא עולה בכלל בדעתו של האדם המודרני בקשר לדברים שאנו דנים בהם עכשיו, למרות שמבחינות אחרות, זה יכול לדבר אליו. הוא רגיל להיות פחות או יותר מסופק כשהוא רואה יצירת אמנות או נוף פעם אחת, או כשהוא שומע איזה הסבר מדעי פעם אחת. אם הדבר מופיע בפניו בפעם שנייה, הוא עלול לומר: "אה, אני כבר יודע זאת – ראיתי או שמעתי אותו כבר!" כך זה קורה בחיים המופשטים. בתחומים אחרים, בהם שופטים את החיים על פי מה שיש בהם – על פי ממשות הדברים – זאת לא השיטה בה אנשים נוקטים. כי איננו פוגשים לעתים קרובות אדם שלא יבוא לארוחה מפני שהוא אכל ביום לפני כן. בארוחות אנו חוזרים על אותו התהליך שוב ושוב. החיים הינם חזרה מתמדת. כדי שהמימד הרוחני יהפוך לחיים אמיתיים עבורנו – ואלא אם כן זה יקרה, אנו לא נוכל להגיע לקשר עם עולם הרוח האוניברסלי – עלינו לחקות בנפש את חוקי החיים של העולם הפיזי, עולם שנברא על ידי הרוח, למרות שהוא נהייה כעת מגושם ורדום. בייחוד, נתחיל להיות מודעים לכך שדברים רבים מתרחשים בנפש שלנו אם נרשה שיכנסו לנפש שלנו, בקביעות ריתמית מסוימת, אותם רשמים שדורשים חופש חשיבה מסוים, שחרור מסוים מאופן החשיבה הרגיל בעולם הפיזי. הישועה – אם יורשה לנו להשתמש במילה סנטימנטלית כל כך – הישועה של ההתפתחות הרוחנית של האדם תלויה לא בכך שנכנע בעניינים רוחניים להרגל הבטל הנפוץ בימינו שיגרום לנו לומר: "אה, אני כבר יודע את זה, כבר שמעתי את זה קודם!" במקום זאת, עלינו להתייחס לדברים הללו כשייכים לחיים עצמם, שתמיד קשורים לחזרתיות, למה שניתן לתאר כאותה הפעולה באותו המקום. ברגע שאנו מעוניינים לתת לנפש להיות חדורה על ידי חיי הרוח, תשומת הלב הפנימית שלנו הולכת וגדלה. היא נהיית כל כך חדה, עד שאנו מסוגלים לתפוס בתוך הנפש שלנו את אותם הרגעים החשובים שבהם ניתן לפתח בצורה הטובה ביותר את הקשר עם עולם הרוח הקרוב ביותר לליבנו. למשל, הרגעים של הירדמות ושל יקיצה הם חשובים מאוד לקשר עם עולם הרוח. לרוב האנשים, רגע ההירדמות פחות מועיל בתחילת התפתחותם הרוחנית, מפני שמהרגע בו האדם נרדם, התודעה כל כך מעומעמת שהיא אינה מסוגלת לקלוט את הרוח; אבל הרגע של המעבר מהשינה לערות, אם נצליח להתרגל לכך שלא ניתן לו לעבור ונתעלם ממנו, אלא נשים לב אליו, יכול לתרום לנו מאד, אם ננסה להתעורר באופן מודע, ועם זאת לא נרשה לעולם החיצוני לגשת אלינו מייד בכל האגרסיביות הגסה שלו. מבחינה זו, יש הרבה דברים בעלי ערך במנהגים העממיים של הזמנים הקדומים, הרבה דברים שהם נכונים אבל היום אינם מובנים. האנשים הפשוטים, שעדיין לא נדבקו בתרבות האינטלקטואלית, אומרים לעתים קרובות: "כשאתה מתעורר, אל תסתכל מייד על האור", כלומר, תשאר עוד זמן מה במצב של ערות מבלי לתת מייד לרשמים הברוטליים של העולם החיצוני להפעיל עליך לחץ. אם נתמיד בכך, יכול להיות שברגע היקיצה נראה את המתים שאנו מחוברים איתם בקשר קרמתי. אין זה הרגע היחיד שהם מתקרבים אלינו, אבל אז הכי קל לראות אותם. ברגעים כאלה, אנו יכולים לראות את מה שמתרחש בינינו לבין המתים, לא רק באותו רגע, אלא גם מעבר לכך; כי הקליטה שלנו את עולם הרוח איננה קשורה לזמן כמו הקליטה שלנו את העולם הפיזי. זהו באמת אחד הגורמים המקשים על תפיסת עולם הרוח במהותו. ברגע של הקליטה הזאת, משהו יכול להתגלות לפנינו מעולם הרוח לזמן קצר מאוד, משהו שמשתרע במרחב זמן עצום; הקושי הוא שתהיה לנו את הערנות הרוחנית הנדרשת כדי לתפוס את המשהו המשמעותי והנרחב הזה – כי אותו רגע יכול לחלוף, וזה מה שקורה לרוב, ממש ברגע שהוא נולד. איך שרואים אותו, הוא כבר נשכח. זהו הקושי הגדול בתפיסת עולם הרוח. ללא הקושי הזה, אנשים רבים, רבים מאוד, במיוחד בימינו, כבר היו מקבלים רשמים מעולם הרוח.

יש בחיים גם רגעים אחרים שבהם – אפשר לומר – ישנה אפשרות שעולם הרוח יחדור אלינו. כל פעם שאנו מפתחים מחשבה באופן כזה שהיא נובעת מתוך עצמנו, כשאנו יוזמים, כשאנו פוגשים בצורך לקבל החלטה אפילו בדברים קטנים, שוב יש רגע מתאים להתקרבות המתים שקשורים אלינו קרמתית. (כמובן, אם אנחנו פשוט מתמסרים ומרשים לחיים לזרום על פי טבעם, ולסחוב אותנו בזרם, יש מעט מאוד סיכוי לכך שהעולם הרוחי האמיתי, הממשי, החי חיים עלומים, יחדור אלינו). רגעים מסוג זה אינם בהכרח רגעים "חשובים", במובן שאנו מייחסים למילה זו בחיים החומריים החיצוניים, כי לעתים קרובות מאוד, מה שבאמת חשוב כחוויה רוחנית לא ייראה בכלל חשוב מבחינת החיים החיצוניים; אבל למישהו שמסוגל לראות את הדברים הללו באור הנכון, ברור לחלוטין שחוויות כאלה, שאולי חסרות חשיבות כלפי חוץ אך פנימית הן חשובות במיוחד, קשורות באופן עמוק לקרמה שלנו. לכן, עלינו לשים לב להתרחשויות נפשיות אינטימיות ואף זעירות ביותר אם אנו רוצים להגיע להבנה של עולם רוח. למשל, יכול לקרות שאדם היושב בחדרו או הולך ברחוב יופתע מאיזה רעש פתאומי, כמו של חבטה או קול נפץ. אחרי הבהלה, אולי יחווה רגע של הרהורים, שבו משהו חשוב יכול להתגלות לו מתוך עולם הרוח. עלינו לשים לב לדברים מסוג זה; כי לרוב, האדם עסוק רק בבהלה שלו; הוא ממשיך לחשוב רק על הזעזוע שעבר. לכן כל כך חשוב להשיג "איזון פנימי" בדרך אותה תיארנו בסוף הספר גוף נפש רוח וב-כיצד קונים דעת העולמות עליונים. לאחר שרכשנו איזון פנימי זה, כבר לא נהיה כל כך מבולבלים עקב זעזוע מסוג זה עד שלא נוכל לחשוב על שום דבר אחר, כי כבר תהיה לנו שליטה עצמית, ואולי נוכל להיזכר, אפילו במעורפל, מה חווינו ברגעים כאלה חסרי חשיבות לכאורה, אך למעשה מאד משמעותיים. כמובן, דברים אלה הם רק ההתחלה, ועליהם להמשיך עוד להתפתח. כשאנו מפתחים את שתי היכולות – היכולת לשים לב לרגע היקיצה, והיכולת לשים לב לרגע בו איזה אירוע חיצוני מזעזע אותנו – נוכל שוב למצוא את הקשר עם הקוסמוס הגדול, שמורכב גם מחומר וגם מרוח, שאנו שייכים אליו, ושיצאנו מתוכו – אכן יצאנו מתוכו כדי להפוך לבני אדם חופשיים – אך ללא ספק שבאנו מתוכו. למעשה, האמונה של האדם הקדום הייתה נכונה: איננו מתהלכים על האדמה כמו נזירים מתבודדים, כפי שרבים מאמינים כיום. מה שהאמין האדם הקדמוני הינו נכון: האדם הינו חלק בכל הקשר הקוסמי הגדול, כשם שכל אחת מהאצבעות שלנו הינה חלק באורגניזם השלם שלנו. אנשים כבר אינם מרגישים זאת היום – לפחות רוב רובם אינם מרגישים שהם חלק מהאורגניזם הגדול של העולם, כישויות רוחיות החיות בעולם שניתן לראות אותו. אך אפילו היום, חשיבה מדעית רגילה יכולה ללמד את האדם שהוא וחייו הינם חלק מכל הסדר הקוסמי שהוא ממוקם בו כאורגניזם. נחשוב על דוגמא אחת פשוטה מאוד, שדורשת רק חשבון פשוט. כולנו יודעים שבאביב, ב-21 במרץ, השמש עולה בנקודה מסוימת בשמיים. לנקודה זו קוראים נקודת הַשִּׁווְיוֹן של האביב. אנו יודעים גם שכעת השמש עולה בדגים. עד למאה ה-15 היא עלתה בטלה (האסטרונומיה ממשיכה לדבר על ה'גדי', וזה לא נכון, אבל ההערה הזאת אינה רלבנטית כרגע). כך מתקדמת נקודת השוויון של האביב; כל אביב השמש עולה קצת יותר רחוק בזודיאק, וקל לראות שבמועד נתון היא תעבור דרך גלגל המזלות, הזודיאק, השלם; מקום הזריחה יעבור דרך גלגל המזלות כולו. פרק הזמן הדרוש לשמש במסע שלה דרך הזודיאק הוא 25.920 שנים. אם כן, אם ניקח את נקודת השוויון של האביב בכל שנה נתונה, היא תהיה רחוקה יותר בשנה שלאחר מכן, ובשנה שלאחר מכן היא תתקדם עוד. כאשר עברו 25.920 שנים, נקודת השוויון של האביב תחזור למקום בו הייתה בהתחלה. לכן, התקופה של 25.920 שנים הינה פרק זמן חשוב במיוחד במערכת השמש שלנו; השמש מסיימת לעשות מה שניתן לכנות צעד קוסמי כאשר בעלייתה באביב היא חוזרת לאותה הנקודה. אפלטון, הפילוסוף היווני הגדול, קרא ל-25.920 השנים הללו שנה קוסמית – השנה הקוסמית האפלטונית הגדולה. אם איננו נכנסים לעומקה של עובדה זו, מה שאני מתכוון לומר עכשיו יראה רק מפתיע; והדבר הוא באמת מפתיע, אך הוא גם מלא משמעות עמוקה.

במצבו הרגיל, האדם נושם 18 פעמים בדקה. זה משתנה מפני שהוא נושם יותר מהר בילדות ולאט יותר כשהוא מתבגר – אבל לגבי האדם הרגיל, נכון לומר שהוא נושם 18 פעמים בדקה. קל לחשב שאם מכפילים 18 ב-60 התוצאה היא 1080, שמייצג את מספר הנשימות בשעה; אם נכפיל זאת ב-24, מספר השעות ביממה, ונגיע ל-25,920 נשימות בממה. כך שאתם רואים, חברים יקרים, שאותו המספר מסדר הן את היום של האדם מבחינת הנשימות שלו והן את המסלול של נקודת השוויון של האביב במהלך השנה הקוסמית הגדולה.

זהו סימן המראה שאיננו מדברים רק באיזשהו אופן כללי, מעורפל, מיסטי כאשר אנחנו אומרים שהמיקרוקוסמוס הוא תמונה של המקרוקוסמוס, אלא האדם באמת מתנהל בפעילות חשובה, שכל רגע בחייו תלוי בה, באותו המספר ובאותה המידה כמו המסלול של השמש, מסלול שבו הוא עצמו ממוקם.

ועכשיו ניקח משהו אחר. הגיל הפַּטְרִיאַרְכָלִי, כפי שמכנים אותו, הינו 70 שנה. כמובן, 70 שנים אינן כלל ברזל מבחינת משך חייו של האדם. אדם יכול לחיות הרבה יותר זמן; כי האדם הינו ישות חופשיה, ולפעמים מתעלה מעבר למגבלות כאלה. אך אנחנו ניקח את הכלל הזה, ונאמר שהחיים הנורמליים של האדם נמשכים 70 או 71 שנים, ונחשב כמה ימים כולל פרק זמן זה. ישנם 365.25 ימים בשנה; נכפיל מספר זה ב-70 ונקבל 25,567.5; אז נכפיל ב-71 ונקבל 25,932.75 ימים. זה מוכיח שבין הגילאים 70 ו-71 מגיעה נקודה בזמן בה חיי האדם מכילים בדיוק 25,920 ימים – כלומר הגיל הפטריארכלי. אם כן, הגדרנו יום בחיי האדם ואמרנו שהוא מכיל 25,920 נשימות; ואנו מגדירים את תקופת חייו של האדם כ-25,920 ימים.

כעת נחקור דבר נוסף –זה יהיה פחות קשה עכשיו. נוכל לראות בקלות שאם נחלק ב-365.25 את 25,920 השנים שנדרשות לשמש כדי לעבור דרך הזודיאק, התוצאה תהיה משהו כמו 70 או 71. זה אומר שאם נחשיב את השנה האפלטונית כשנה אחת גדולה ונחלק אותה עד שנגיע ליום אחד, אנו נמצא את היחס של יום אחד לשנה אפלטונית אחת. ומהו? הוא משך חייו של האדם. חיי אדם הינם ביחס לשנה אפלטונית כמו יום אנושי אחד ביחס לחיי האדם.

האוויר נמצא בכל מקום סביבנו. אנו שואפים אותו פנימה ונושפים אותו החוצה. לפי חוק המספרים, זה מסודר כך שלאחר שנשמנו פנימה וחוּצה 25,920 פעמים, חיינו מסתיימים. אז מהו יום בחיינו? הוא מורכב מהיציאה והכניסה של האני והגוף האסטרלי שלנו, מתוך הגוף הפיזי והאתרי שלנו ולתוכם. כך שיום אחר יום, האני והגוף האסטרלי יוצאים וחוזרים, יוצאים ונכנסים; בדיוק כמו הנשימה שלנו. חברים רבים יזכרו שכדי להבהיר את הנושא הזה, בהרצאות לציבור השוויתי את ההתחלפות של ההתעוררות והירדמות עם נשימה עמוקה. כשם שבנשימה אנו שואפים את האוויר ונושפים אותו החוצה, כך, כאשר אנו נרדמים ומתעוררים, הגוף האסטרלי והאני יוצאים החוצה וחוזרים פנימה. הדבר מרמז על כך שקיימת ישות, או ניתן להניח שקיימת ישות, שנושמת פנימה והחוצה בדיוק כמו שאנו נושמים בחלק 18 מדקה, ושהנשימה של ישות זו מסמנת את היציאה והכניסה של הגוף האסטרלי והאני שלנו. ישות זאת אינה אלא הישות החיה של האדמה. כאשר האדמה חווה יום ולילה, היא נושמת; ובתהליך הנשימה שלה היא נושאת את השינה ואת היקיצה שלנו על כנפיה. זהו תהליך הנשימה של ישות גדולה יותר. וכעת ניקח את תהליך הנשימה של ישות גדולה עוד יותר: של השמש, במסלולה. כשם שהאדמה מסיימת יום על ידי ההשתחררות והשאיפה פנימה של האני והגוף האסטרלי של האדם, כך הישות הגדולה המקבילה לשמש מולידה בני אדם; כי 70 – 71 שנים הן יום אחד, כפי שהראנו: יום אחד משנת-השמש, השנה האפלטונית הגדולה. חיינו האנושיים הקולקטיביים הינם נשיפה ושאיפה של ישות גדולה זו, שאליה שייכת השנה האפלטונית הגדולה. אז אתם מבינים איך זה: אנו שואפים נשימה קטנה אחת בחלק ה-18 של דקה אחת, שמווסתת את חיינו; אנו חיים את חיינו על האדמה, שנשימתה כוללת יום ולילה; זה מקביל ליציאה ולכניסה של האני והגוף האסטרלי לתוך הגוף הפיזי והאתרי; ואנחנו עצמנו מהווים את הנשימה של הישות הגדולה שחייה מקבילים למסלול השמש – החיים שלנו הינם נשימה אחת של ישות גדולה זו. אם כן, אתם רואים שכמיקרוקוסמוס אנחנו למעשה שייכים וכפופים לאותם החוקים, ביחס לישויות האוניברסליות, כמו שהנשימה אותה אנו נושמים כפופה לישות האנושית שלנו. שולטים בה המספר והמידה. זהו דבר נפלא וגדול, ומשמעותו בוודאי נחרטת עמוק בליבנו: שהמספר והמידה שולטים בקוסמוס הגדול, במקרוקוסמוס, בדיוק כפי שהם שולטים בנו, במיקרוקוסמוס. אין זו סתם מטפורה, אין זה רק משהו שאנו חשים בו באופן מיסטי; אלא ההתבוננות הנבונה בעולם מלמדת אותנו שבתור מיקרוקוסמוס אנחנו ניצבים במקרוקוסמוס. כשאנו מבצעים חישובים פשוטים כאלה – שכמובן ניתן להגיע אליהם בדרכי החישוב המדעיות הרגילות ביותר – אז, אם לבנו רגיש לסודות הקיום הקוסמי ואיננו סתם גוש עץ, האמירה 'אנו ניצבים ביקום' תפסיק להיות ביטוי של מילים מופשטות, מפני שנהיה ערים לגמרי לעובדה זו. יופיעו בתוכנו ידיעה ורגש שפירותיהם יחדרו לאימפולסי הרצון שלנו, ואנו נחייה בכל ישותנו באחדות עם החיים הגדולים, הקיום הקוסמי האלוהי. זהו השביל שלאורכו נמצא במידה מסוימת את דרכנו לתוך עולם הרוח, דרך שחייבים למצוא אותה בתקופה שעליה רמזנו בהרצאה האחרונה, כשכריסטוס יתהלך על האדמה בצורה אתרית. חייבים למצוא את הדרך הזו! רק שבני האדם חייבים להתרגל לקלוט את הקשר, את הקשר האינטימי מאוד שהקיום הקוסמי כבר יוצר אותו, את הקשר, שברגע שהאדם יחוש ויבין אותו, יביא לצורך, לכמיהה רבת עוצמה, למצוא את האחדות הזאת עם עולם הרוח. כי לא יעבור זמן רב עד שבני האדם יאלצו להבין בכל מקרה דבר אחד:

אם המטריאליזם מחניק את חיותו של האדם, הוא אכן עלול להכחיש את הקיום של עולם רוח, אך הוא איננו יכול להשמיד בתוך עצמו את הכוחות שמסוגלים לחפש קשר עם עולם הרוח. הוא יכול להשלות את עצמו לגבי קיומו של עולם רוח, אך הוא איננו יכול להשמיד בתוך נפשו את אותם כוחות שאמורים להביא אותו לקשר עם עולם הרוח. יש לכך השלכות משמעותיות מאוד – שאותן יש לקחת בחשבון, במיוחד בעת הנוכחית; קיימים כוחות והם פועלים, בין אם מאמינים בקיומם או לא. המטריאליסט אינו מונע את פעולת הכוחות הרוחניים בנפשו, הוא אינו יכול לעשות זאת – והם כן פועלים. אולי תרצו לשאול: האם זה אפשרי שאדם יהיה מטריאליסט ועדיין יהיו כוחות שפועלים בתוכו שמחפשים את הרוח? כן, זה כך. כוחות אלה פועלים בתוכו; לא משנה מה הוא יעשה, הם פועלים בתוכו. אם כן, איך הם משפיעים? בכל מקום בו נוכחים כוחות, ניתן לדכא את פעולתם המקורית – אבל אז הם עוברים טרנספורמציה למשהו אחר, לכוחות אחרים. אתם מבינים, חברים יקרים, אם איננו משתמשים בכוחות הנוטים לרוח כדי לרכוש הבנה של עולם הרוח – אני אומר רק 'הבנה,' מפני שזה כל מה שנדרש בהתחלה – כוחות אלה יהפכו לכוחות של אשליה בחיי האדם. אז פעילותם לובשת צורה כזו שהם גורמים לאדם להיות נתון לכל מיני אשליות, אשליות הקשורות לעולם החיצוני. אין זה חסר משמעות שנבין זאת בתקופה שלנו, מפני שאנשים מעולם לא נכנעו לדמיונות שלהם כמו היום, למרות שהדימיון לא מעניין אותם: כי הדימיון שלהם פועל רק בכיוונים מסוימים. אילו היינו רוצים לתת דוגמאות לכך, לרעיונות הדמיוניים שאותם מפתחים אנשים שכביכול שואפים להיות לגמרי מציאותיים, מטריאליסטיים, היה ניתן לשפוך אור על כל מיני דברים, על אין סוף דברים. אילו זה לא היה נחשב לכפירה, היינו יכולים להתחיל אולי בכך שנבחן מה מדינאים ניבאו אפילו לפני כמה שבועות לגבי מהלך האירועים בעולם, ומה קרה מאז, ונראה שהיכולת לחיות עם אשליות משחקת תפקיד לא קטן כבר מספר שנים. יכולנו לחקור תחומי חיים רבים באותה הדרך, וראוי לציון שניתן למצוא בכל מקום את הנטייה לאשליות. לפעמים האשליות אפילו מקנות אופי ילדותי לדעות ולהשקפות החיים של אנשים בעלי נטייה מטריאליסטית. כשרואים מה נדרש היום כדי לגרום לאנשים להבין אחד את השני, או לנסות ולגרום להם לראות את מה שנמצא ממש מול עיניהם, ניתן להבין למה אני מתכוון כשאני אומר 'ילדותי.' חברים יקרים, אכן זה המצב. כשאנשים מפנים את הגב לעולם הרוח, עליהם לשלם על כך בנפילה לאשליות, באובדן היכולת לגבש מושגים נכונים לגבי המציאות הפיזית ומהלך האירועים בעולם החיצוני. אז הם נאלצים להשתמש בדימיון שלהם לכיוון אחר, מפני שהם מסרבים לדבוק באמת; בין אם האמת קשורה לחיים הפיזיים או לרוח, אין זה משנה, הם מפנים את גבם לאמת. פעם נתתי דוגמא שיכולה להמחיש את דבר, כי היא טיפוסית: ישנם דיונים וויכוחים רבים שאנו פוגשים בנושא של מדע הרוח שאני מציג. האנשים שמתנגדים לו מבססים את הנימוקים שלהם על טענתם שכול מה שמתואר כאן הוא סתם דימיון. 'הכול רק פרי דימיון,' הם אומרים, 'ואי אפשר להתייחס ברצינות לכאלה סיפורים דמיוניים.' לכן אנשים אלה לא ילוו איתנו לתוך עולם הרוח האמיתי, מפני שהם מאמינים שהוא דמיוני, והם בזים לדימיונות כאלה. ואז הם מוסיפים כל מיני נימוקים שדומים למציאות כמו ששחור דומה ללבן, והם ממשיכים לדבר (וזאת באמת דוגמא טיפוסית) על המקורות המשפחתיים שלי ועל האופן בו עשיתי דבר זה או אחר בחיי. שם יש להם דימיון פורה מאוד! כאן אנו יכולים לראות, זו בצד זו, את ההתנתקות מעולם הרוח, והיכולת לחיות באשליות! אנשים אלה אינם שמים לב לכך, אך הם מצייתים לחוק אבסולוטי. כמות מסוימת של כוח בתוכם נוטה לקראת עולם הרוח; כמות מסוימת של כוח נוטה לעולם הפיזי. אם איננו משתמשים בכוח הנוטה לעולם הרוח למטרה זו, הוא פונה לעולם הפיזי; לא כדי ללמוד ולתפוס את האמת ואת המציאות בעולם הפיזי, אלא כדי לדחוף את האנשים לאשליות על החיים. לא בכל מקרה ומקרה ניתן לראות זאת בצורה כזו שיהיה ניתן לומר: 'אה, האדם הזה נדחף לאשליות מפני שהוא דחה את עולם הרוח.' בוודאי ניתן למצוא דוגמאות לכך, אבל יש לחפש אותן; אי אפשר לגלות אותן מייד, מפני שהחיים מסובכים, ואדם אחד משפיע על אדם שני. נפש חזקה יותר תמיד משפיעה על נפש חלשה יותר, כך שאפילו אם נמצא נטייה לאשליות אצל אדם אחד, הדבר בוודאי יכול לנבוע משנאה כלפי עולם הרוח, מכך שהאדם מפנה את הגב לעולם הרוח; אם זאת, אולי שנאה זו אינה נמצאת בנפש האדם החי באשליות; אלא אולי היא הועברה אליו באמצעות סוגסטיה. כי בתחומים רוחניים, הסכנה של הִדָּבְּקוּת הרבה יותר גדולה מאשר בתחום הפיזי.

בהרצאה הבאה שלנו, נבחן כיצד זה קשור לקרמה הכללית של האדם; איך הדברים האלה – כשמתבוננים בהם לאור החוק החשוב של המטמורפוזה של כוחות הנפש מכוחות רוחניים לכוחות של אשליה – פועלים בכל ההקשר של החיים, ובקשר שלהם עם תנאי ההתפתחות של התקופה שלנו ובעתיד הקרוב. אז נמשיך במה שהתחלנו היום ונחבר אותו לכריסטוס ולסוד של העידן שלנו, כדי לזרוע אור מסוים על משמעותה של ההשקפה הרוחנית באופן כללי.