רודולף שטיינר

סדרה של 20 הרצאות שניתנו במקומות שונים

140 GA

לספר שיצא לאור בהוצאת חירות ראו כאן

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ישנו תרגום נוסף מגרמנית של אלישע אבשלום בספר: עיונים אזוטריים כרך 6

מחקרים אודות החיים בין המוות ללידה החדשה

הרצאה מספר 2 בסדרה

מילנו, 27 באוקטובר 1912

הדיון שלנו הוביל אותנו לנקודה בזמן שבה רק הזיכרון של מיסטריית גולגולתא שומר על המודעות של המת. כל החיים היו עד לאותו רגע חיי היזכרות של הקיום הארצי, לא דרך החושים אלא דרך חזיונות. בנקודת הזמן הזאת, גם את המציאויות של עולם הרוח ניתן לקלוט רק באמצעות חזיונות.

בהדרגה, נהייה יותר ויותר קשה לנפש לשמור על הזיכרונות של קיומה הארצי ומשתרעת שִׁכְחָה של כל מה שהיא חוותה. למשל, כאשר לאחר המוות פוגשים אדם שהיכרנו, בהתחלה נזהה אותו בקלות. ככל שהזמן עובר, זה נעשה קשר יותר, ומאוחר יותר ניתן להיזכר בקשרים שהיו לנו רק במידה שבה אנחנו מתחברים למיסטריית גולגולתא. ככל שאנו חדורים יותר באירוע זה, יותר קל לנו לזהות את הסביבה שלנו. אבל כאשר מגיעים לשלב שבו אנו זקוקים לזיכרון של מיסטריית גולגולתא כדי לשמר את המודעות שלנו, מתחילה שוב טרנספורמציה גדולה. אנחנו כבר לא מסוגלים לאחוז בתוכנו את החזיונות שהיו לנו קודם לכן. עד לשלב הזה, למשל, יכולנו לדבר על תופעות צבע אסטרליים. בעולם שהיינו בו לפני שהגענו לנקודה זו, יכולנו לומר שאנו רואים צבעים אסטרליים, ושאנו רואים את הישויות סביבנו בצורת חזיונות. באותו רגע, כלומר באמצע הדרך בין המוות ללידה החדשה, החזיונות והזיכרונות נושרים מאיתנו כמו קשקשים; אנחנו מאבדים כל קשר איתם, והם מתנתקים לגמרי מישותנו. כדי לתאר את השלב הזה ביתר דיוק, נתייחס לתמונה הבאה, אשר בהתחלה עלולה להישמע מפתיעה מאוד.

ברגע זה אנו מרגישים רחוקים מהאדמה; האדמה נראית מתחתנו, רחוקה מאוד מאיתנו, ואנו מרגישים שהגענו לתוך ספירת השמש בחיים שלנו בעולם הרוח. כמו שהרגשנו מאוחדים עם האדמה במהלך קיומנו הארצי, כך אנחנו מרגישים כעת מאוחדים עם השמש וכל המערכת הפלנטרית של השמש. לכן, באוקולטיזם המודרני שלנו, אנו מייחסים חשיבות כה רבה להבנה שכריסטוס בא אלינו כישות השמש, כי אנו חייבים להבין איך דרך מיסטריית גולגולתא הוא מוביל אותנו אל השמש. האוקולטיזם מראה לנו שכריסטוס הוא ישות שמש, שמוביל אותנו בחזרה אל השמש. והנה ההיבט המפתיע: כמו שאנחנו חייבים להבין את הקשר שלנו עם כריסטוס, כעת אנחנו חייבים להבין קשר נוסף. עכשיו מתחיל פרק הזמן שבו עלינו להכיר ישות ממשית, שניצבת מולנו, הישות שהייתה תמיד מוכרת בשם לוציפר. כאשר אנו מרגישים כעת שאנחנו נמצאים בשמש, התחושה היא לא שאנחנו מוקפים באור פיזי זורם, אלא שאנו שוכנים בתוך אור רוחני טהור. מהרגע הזה, אנחנו מרגישים שלוציפר הוא ישות שאיננה עוינת כמו שהייתה קודם, אלא מופיעה יותר ויותר כישות שיש לה מקום מוצדק ביקום. כעת אנו מרגישים את הצורך לראות, בהמשך חיינו לאחר המוות, את לוציפר ואת כריסטוס כשני כוחות לגיטימיים באותה מידה. למרות שהעובדה שכריסטוס ולוציפר הם בעלי חשיבות שווה יכולה להישמע כמוזרה מאוד, האמת היא שמנקודת הזמן שדיברנו עליה, עלינו להכיר בשני הכוחות כאילו הם כוחות אחים במובן מסוים. את ההסבר לכך ניתן למצוא בחוויות שהנפש תחווה בהמשך החיים לאחר המוות.

אם תיקחו את התיאור שנתתי לעיתים קרובות בעבר על הקיום בשבתאי, בשמש ובירח, תמצאו בו את מהלך המסע הרוחני שהאדם חווה למעשה לאחר המוות. ראוי לציין רק שאיננו חווים את המסע הזה בסדר של ההתהוות הקוסמית – שבתאי, שמש וירח – אלא קודם בא קיום-הירח, לאחר מכן קיום-השמש, ולבסוף קיום-שבתאי. כשאתם קוראים את כל התיאורים שנתתי ב"כרוניקה האקשית"^[1] וחוזרים אחורה בזמן מהירח, תמצאו את העולם שהנפש חווה במסע שלה בחזרה מהמוות. כאשר אנו מתבוננים בדברים אלה מתוך עולם הרוח, אנו מופתעים לגלות משהו שדומה לזיכרון של החיים לפני הלידה. אבל עוד יותר חשוב הוא מה שאפשר לקרוא לו האלמנט המוסרי של המשך החיים בעולם הזה שאנו מדברים עליו. כפי שתיארנו ב"כרוניקה אקשית", אנו מאבדים בהדרגה כל עניין שהיה לנו לפני כן, עד לרגע זה, כלפי החוויות של החיים הארציים. נעלם העניין שהיה לנו כלפי אנשים שונים שהיינו איתם בקשר, ונעלם העניין שהיה לנו כלפי כל הדברים האחרים. אנו יודעים שהזיכרונות שיש לנו כעת יכולים להישמר רק על ידי כריסטוס. הזיכרונות ממשיכים להתקיים מפני שכריסטוס מלווה אותנו. אילו הוא לא היה לצידנו, הזיכרון של החיים הארציים היה נמחק, כי מה שמחבר אותנו לאדמה בזמן הזה הוא למעשה החוויה של היותנו מאוחדים עם כריסטוס.

במהלך שלב זה בחיינו בעולם הרוח, אנו מפתחים עניין חדש כלפי לוציפר ועולמו. כעת, לאחר שהשתחררנו מהעניינים הארציים, אנו מגלים שאנו יכולים להתייצב בבטחה מול לוציפר. להפתעתנו, אנו מגלים שלוציפר יכול להזיק לנו רק אם אנו תפוסים בקשרים עם האלמנט הארצי. כעת הוא מופיע כישות המסוגלת להסביר לנו מה יהיה עלינו לחוות בהמשך בעולם הרוח, ובמשך פרק זמן ארוך אנו משתדלים לרכוש את כל מה שלוציפר יכול להעניק לנו במרחבים אלה של עולם הרוח.

שוב, אולי נשמע מפתיע מאוד התיאור הזה של מה שאנו חווים באופן סובייקטיבי בלבד; אבל במקרה הזה מה שנשמע מוזר ומפתיע בהתחלה, הוא הדבר הכי מתקבל על דעת: לאחר פרק זמן מסוים, אנו חווים שאנו חיים במאדים [מרס]. לאחר שהרגשנו שאנו חיים בשמש, אנו מבינים בהדרגה שכמו שקודם השארנו מאחור את האדמה, כעת אנחנו משאירים מאחור את השמש, ואנו חווים שבמציאות הקוסמית שלנו אנו תושבי מאדים. בשלב הזה, נראה לנו שכריסטוס נתן לנו את כל מה שקשור לעבר שמאחורינו, ושלוציפר מכין אותנו להתגשמותנו הבאה. אם אנו חווים את החיים במאדים באופן מודע, ומאוחר יותר אנו יכולים להיזכר בהם על האדמה דרך התקדשות, אנו מגלים שאנו מקבלים מלוציפר את כל מה שאנחנו נושאים בתוכנו שאינו נובע מחוויות מהקיום הארצי, את כל מה שלא רכשנו מהאדמה. העניין האנושי הקודם שלנו נעשה כעת יותר ויותר קוסמי. אם בזמננו על האדמה הפנמנו את מה שנתנו לנו המינרלים, הצמחים, החיות, האוויר, המים, ההרים והעמקים, מנקודת זמן זו אנו מפנימים את החוויות שמגיעות אלינו מהקוסמוס, את מה שחודר אותנו מתוך הקוסמוס. מתחילה כעת אותה צורה של תפיסה שהייתה תמיד מוכרת אך לא באמת מובנת: מוזיקת הספירות. אנו נעשים מודעים לכל מה שקיים דרך צלילים והרמוניות שמגיעים אלינו ממרחבי הקוסמוס ואינם נשמעים כמו הצלילים של העולם הפיזי. אנו מגיעים לרגע שבו אנו מרגישים שאנו נמצאים במרכז הקוסמוס, ומכל צד אנו קולטים את עובדות העולם דרך מוזיקה זו של הספירות.

כעת השארנו מאחור גם את הקיום על המאדים, והאוקולטיסט מדבר על המשך הקיום ביופיטר. ככל שאנו ממשיכים במסע שלנו, מתעצמת מוזיקת הספירות; ובסופו של דבר, אנו חווים שהיא נעשית מחרישת אוזניים.

לאחר שעברנו דרך קיום צדק [יופיטר], אנו משאירים גם אותו מאחור, ואנו ממשיכים לשבתאי [סטורן], הגבול החיצוני של מערכת השמש שלנו. בנקודה זו אנו עוברים חוויה מוסרית חשובה ביותר. אם עד כה כריסטוס שימר את הזיכרון שלנו של קיומנו הארצי, והגן עלינו מפני האימה שעולה עקב מודעות הולכת ומתפוגגת, בשלב הזה של חיי הנפש לאחר המוות, אנו מבינים עד כמה רחוקים היו חיינו על האדמה מהערכים המוסריים הגבוהים, עד כמה הם לא היו ראויים לעומת ההוד הנשגב של כל הקיום הקוסמי. חיינו הארציים הקודמים נוגעים בנו כמו תוכחה. כעת מתרחש משהו שיש לו משמעות עליונה. כאילו מתוך חשכת הלילה מופיע בפני הנפש כל המכלול של חיינו האחרונים, כפי שהם עוצבו מבחינה קארמתית במהלך ההתגשמות האחרונה שלנו. כאשר אנו מתבוננים בהתגשמותנו הארצית הנוכחית, אנו רואים אותה שוב כמו שהיא הופיעה אז, באותו שלב לאחר המוות שתיארנו; אבל אנו מרגישים בעוצמה רבה את כל מה שאנו מסתייגים ממנו בהתגשמותנו האחרונה. אנו רואים את התגשמותנו הארצית האחרונה מנקודת מבט קוסמית.

מרגע זה, לא עיקרון-הכריסטוס ולא עיקרון-הלוציפר יכולים לשמר את מודעותנו. אם לא התרחשה התקדשות בהתגשמות ארצית קודמת, המודעות מתפוגגת בכל מקרה. אם בשלבים שאותם תיארנו הייתה עדיין קיימת מעין מודעות, כעת מתחילה מעין שינה רוחנית, שהיא מצב הכרחי לחיי האדם. אבל שינה רוחנית זו קשורה לעוד משהו. מאחר שהאדם כבר אינו יכול להרגיש דבר או לדמיין ולחשוב דבר, יכולים לפעול עליו באופן ישיר כל הכוחות הקוסמיים, חוץ מהכוחות של מערכת השמש. תדמיינו לעצמכם שכל מערכת השמש כובתה ופועלים רק הכוחות שמחוצה לה, ואז תקבלו תמונה של ההשפעות שמתחילות לפעול כעת. וזה מביא אותנו לנקודה שבה התחלנו את ההסברים שלנו אתמול.

נבחן כעת את הקשר החשוב הקיים בין החלק השני הזה של החיים בין המוות ללידה החדשה לבין תקופת העוּברות בהתפתחות האדם. כידוע, החיים העובריים של האדם מתחילים כנבט כדורי קטן. מה שמפליא מבחינת ההתבוננות האוקולטית הוא שבהתחלה, בשלבי ההתפתחות הראשונים, העוּבר מופיע כתמונת-ראי של כל החוויה שהאדם עובר בקוסמוס, כפי שתיארנו אותה קודם. בתחילת חיי העובר, האדם בהתהוות הינו למעשה תוצר קוסמי, העתק של החיים הקוסמיים אשר החיים במערכת השמש אינם באים בו לידי ביטוי. הדבר המוזר הוא שכל מה שקורה כעת בזמן החיים העובריים קשור לדחיית כל ההשפעות הקוסמיות וספיגה על ידי העובר של ההשפעות ממערכת השמש. ההשפעות של מה שנקרא גורמים תורשתיים מתחילות לפעול רק בשלב מאוחר יותר יחסית, כאשר בזמן החיים לאחר המוות חל שחזור של התהליכים דרך מצבי סטורן, יופיטר ומרס. אם כן, אנו יכולים לומר שהאדם מכין את חייו העובריים כבר במהלך קיומו הקוסמי, לפני שלב העוברות, תוך כדי סוג של שינה קוסמית.

אם היינו לוקחים את התהליכים בהתפתחות העובר אשר מתרחשים בזמן המצב של שינה קוסמית, אם היינו לוקחים אחד אחרי השני ברצף את המצבים הטרום-לידתיים של האדם והיינו רושמים אותם באופן כזה שניצור תמונת-ראי, כמו בדיאגרמה:

אז כל המצבים המופיעים מאוחר יותר בעובר יצטרכו להופיע מוקדם יותר בתמונת-הראי, ומה שנמצא מוקדם יותר בחיי העוברות יצטרך להופיע מאוחר יותר בתמונת-הראי. כך אנו מקבלים תמונת-ראי רוחנית של חיי העובר, בסדר הפוך מחיי העובר. לכל מצב שמאפיין את העובר יהיה שלב מתאים בתמונת-הראי לכיוון השני. על הלוח יופיעו תמונה ותמונת-ראי, והנקודה שבה חלה ההשתקפות היא ההתעברות. החיים העובריים יהיו צריכים להיות קטנים בציור, ותמונת-הראי צריכה להיות גדולה מאוד; כי את מה שהאדם חווה בעשרה חודשים ירחיים לפני הלידה, הוא חווה לאורך שנים רבות בתמונת-הראי. קחו את כל החוויות שהאדם עובר בעולם הרוח עד להתגשמותו החדשה. בחלקו הראשון של חייו לאחר המוות, הוא סופג את ההדים של קיומו הארצי הקודם. בחלקו השני של חייו בין המוות ללידה החדשה, הוא אוסף חוויות מהקוסמוס.

בחוויה זו בין המוות ללידה החדשה קורים דברים רבים, אבל דבר אחד לא נמצא שם: אנחנו באמת חווים שוב את מה שחווינו מאז ההתגשמות הקודמת עד להתגשמות הנוכחית; אנחנו חשים הוויה קוסמית, אבל בחלק הראשון של חיינו בין המוות ללידה החדשה אנחנו לא חווים את מה שקרה על האדמה בין שתי ההתגשמויות שלנו. עד לקיום בספירת השמש אנחנו כל כך עסוקים בזיכרונות של מה שהיה לפני המוות שהעניין שלנו מוסט לגמרי ממה שקורה על האדמה. אנחנו חיים עם האנשים שנמצאים כמונו בעולם הרוח לאחר מותם; אנו ממשיכים להיות מעורבים לגמרי בקשרים שכבר היו לנו עם אנשים אלה על האדמה, ומעצבים את הקשרים הללו כך שהם יהיו בהתאם לתוצאות שלהם. בזמן הזה יש לנו פחות עניין – כי תשומת הלב שלנו מוסטת כל הזמן – באנשים שעדיין חיים על האדמה. רק כאשר אנשים אלה מחפשים אותנו בכל נפשם, יכול להיווצר חיבור שמגשר בינינו. יש לראות בזה אלמנט מוסרי חשוב מאוד כי הוא שופך אור על הקשר בין המת לאלה שהוא השאיר מאחוריו. אדם שמת לפנינו וששכחנו אותו לגמרי יחווה קושי גדול מאוד לחזור אלינו בחיים הארציים. האהבה, הסימפתיה שלנו המתמשכת, שאותה אנו מרגישים כלפי המת, בונה נתיב שעליו נוצר קשר עם הקיום הארצי. בשלבים הראשונים לאחר המוות, אלה שנפרדו מאיתנו יכולים לחיות איתנו רק מתוך הקשר הזה. מפתיע לגלות באיזו מידה האוקולטיזם מאמת את משמעותם העמוקה של הטקסים האינסטינקטיביים לזכרו של המת. המתים שלנו יכולים להגיע אלינו הרבה יותר בקלות אם הם יכולים למצוא מחשבות ורגשות שמופנים אליהם מהאדמה.

אך המצב שונה בחלק השני של החיים בין המוות ללידה החדשה. אנחנו כל כך שקועים בעניינים הקוסמיים שלנו שקשה לנו למצוא קשר עם האדמה בתקופה שניה זו. מלבד העניינים הקוסמיים, מה שמעסיק אותנו כעת הוא לשתף פעולה בהכנה הנכונה של המשך הקארמה שלנו. בנוסף לרשמים הקוסמיים, אנו משמרים היטב את מה שעלינו לתקן מבחינה קארמתית, ואנחנו עוזרים לעצב את ההתגשמות הבאה שתעזור לנו לפצות על החובות הקארמתיים שצברנו.

יש שטוענים שהם אינם יכולים להאמין בהתגשמויות חוזרות ונשנות מפני שהם אינם רוצים לחזור לחיים ארציים. זוהי למשל הסתייגות שנשמעת לעיתים קרובות: "אין לי שום רצון לחזור לאדמה בכלל". זה מה שאומרים. מה שתיארנו לגבי הזמן בין המוות ללידה החדשה יכול לתקן את ההשקפה הזו. בתקופה הזאת אנחנו רוצים בכל כוחנו לחזור לחיים כדי לתקן את הקארמה שלנו, רק שאנחנו שוכחים את הרצון הזה כאשר אנו מתעוררים בזמן הנוכחי מאותה שינה קוסמית שתיארנו קודם. מה שחשוב הוא לא אם אנו רוצים לחזור שוב לאדמה בזמן בין הלידה למוות, אלא אם אנו רוצים זאת בין המוות ללידה החדשה. ואז אנחנו בהחלט רוצים זאת. כפי שראינו, עלינו להבין שמבחינות רבות, החיים בין המוות ללידה החדשה הם כמעט ההיפך הגמור למה שאנו חווים כאן על האדמה בין הלידה למוות. כשם שאנחנו מתחזקים ומקבלים כוחות חדשים דרך שינה בחיים הפיזיים האלה, כך אנחנו מצוידים בכוחות חדשים בשביל ההתגשמות החדשה דרך השינה הקוסמית שדיברנו עליה.

שאלה חשובה נוספת מקבלת תשובה דרך העובדות שאותן תיארנו. לעיתים קרובות עולה השאלה: "אם האדם מתגשם מחדש פעמים כל כך רבות, מדוע הוא חייב להתחיל הכול מחדש שוב ושוב במקום שיבוא לעולם כשהוא כבר יודע את כל מה שעליו ללמוד מילדות?" התשובה נעוצה בעובדה שאנחנו לא חווים את מה שקרה על האדמה בין ההתגשמויות שלנו. למשל, אם אדם התגשם בפעם האחרונה על האדמה לפני המצאת הדפוס והוא מתגשם היום שוב, הוא לא חווה את כל מה שהתפתח בתקופה בין ההתגשמויות שלו. למעשה, אם חוקרים את הדבר לעומק מבחינה תרבותית-היסטורית, מגלים שבכל התגשמות אנו לומדים כילדים את מה שקרה על האדמה בתקופה בין ההתגשמויות. למשל, נחשוב על מה היה צריך ללמוד ילד בן 6 בתקופה הרומית: הדבר היה שונה לחלוטין ממה שילד בן 6 לומד כיום. פרק הזמן שעובר בין שתי התגשמויות ארוך כמו פרק הזמן הנדרש לשינוי מלא של חיי התרבות על האדמה. איננו חוזרים להתגשמות חדשה עד שהתנאים על האדמה לא השתנו במידה כזו שלא יהיה שום דמיון לתנאים בהתגשמותנו הקודמת.

מה שתיארתי מתייחס לחיים האנושיים הממוצעים. למשל, במקרה אחד המודעות יכולה להיכבות מוקדם יותר, מצב השינה יכול להתחיל מוקדם יותר, מאשר במקרה אחר, כפי שיכולתם להבין מהעובדות שהוזכרו אתמול.

אולם קיים החוק הקוסמי הקובע שהשינה הקוסמית מקצרת את פרק הזמן שאנו מבלים בקוסמוס לאחר המוות: אדם שנכנס מוקדם יותר למצב של חוסר מודעות חווה אותו יותר מהר, הזמן עובר בקצב מהיר יותר עבורו מאשר עבור מי שמודעותו נמשכת למרחבים גדולים יותר. אם אנו חוקרים את החיים בין המוות ללידה החדשה, אנו מגלים שאנשים לא רוחניים מתגשמים יחסית מהר יותר. אדם שעסוק רק בהנאותיו החושניות, בתשוקותיו החושניות, במה שניתן לכנות טבעו החייתי, יבלה זמן קצר בין שתי התגשמויות. הסיבה לכך היא שאדם כזה ייכנס יחסית מהר יותר למצב של חוסר מדעות, למצב של שינה, ואז הוא יעבור את המסע בין המוות ללידה החדשה בקצב מהיר יותר.

יתרה מזו, תיארתי את המצב הממוצע גם בכך שלקחתי בחשבון אנשים שמגיעים למה שנקרא גיל נורמלי בחיים. בעיקרון, יש הבדל ניכר בין מי שמת לאחר גיל 35 למי שמת לפני כן. למעשה, רק מי שעבר את גיל 35 חווה באופן פחות או יותר מודע את השלבים שאותם תיארתי. במקרה של מוות מוקדם מופיע מצב השינה מוקדם יותר במסע בין המוות ללידה החדשה.

אם מישהו יטען שבסופו של דבר האדם אינו אחראי לכך שהוא מת מוקדם, ולכן אין זה אשמתו שהוא שוקע בשינה קוסמית מוקדם יותר, טענה זו לא תהיה נכונה. היא אינה נכונה מפני שסיבות קארמתיות קודמות הכינו את המוות המוקדם, וכעת מתאפשר המשך ההתפתחות דווקא הודות לכך שהנפש נכנסת מהר יותר לעולמות הקוסמיים. גם אם זה נשמע מוזר ומפתיע, אנו יודעים כתוצאה מחקירה אובייקטיבית של החיים הקוסמיים: מנקודת זמן מסוימת האדם הינו ישות המתרחבת אל תוך הספירות הנרחבות של הקוסמוס וחשוף לרשמים מהקוסמוס, המקרוקוסמוס. כשם שהאדם מעורב בצורה עמוקה ביותר באדמה באמצע שנות חייו הפיזיים, כך באמצע התקופה בין המוות ללידה מחדש הוא מעורב עמוק ביותר בהוויה הקוסמית.

ניקח את הילד. הוא עדיין אינו חי לגמרי בקיום ארצי על האדמה. הוא חי עם כל מה שירש מן העבר, וקודם עליו להתבסס בקיום הארצי. וכעת ניקח את חיי האדם לאחר מותו. במובן מסוים הוא חי עם מה שהוא לקח עימו מהאדמה, ועליו לרכוש קודם את כישורי הקליטה עבור החיים בקוסמוס. באמצע קיומנו הארצי, אנחנו מעורבים באופן העמוק ביותר בתנאים הארציים, בעוד שבשלב האמצעי בין המוות ללידה מחדש אנו מעורבים באופן העמוק ביותר בתנאים הקוסמיים. ככל שמתקרבים לסוף חיינו על האדמה, אנו מתרחקים מבחינה פיזית מהתנאים הארציים. ככל שאנו עוברים את נקודת האמצע בין המוות ללידה החדשה, אנו מתרחקים יותר מהקוסמוס ופונים שוב לחיים על האדמה.

אך אל תחשבו שמה שתיארתי כרגע כמעין אנלוגיה היווה בסיס לחקירה מדעית-רוחית. האוקולטיסט שם לב לאנלוגיה כזו רק אחרי שהוא עורך את המחקרים האוקולטיים הנדרשים ואז הוא משווה את מה שגילה עם העובדות הקיימות.

באנלוגיה כזו יש גם טעות. אילו היינו קוראים לתקופה הראשונה לאחר המוות ילדות, ולתקופה השנייה היינו קוראים זיקנה, הייתה זו טעות. למעשה, בקיום הרוחני בין המוות ללידה החדשה אנחנו קודם זקנים ונהיים ילדים במהלך התקופה השנייה מבחינת החיים הרוחניים. החיים הרוחניים זורמים בסדר הפוך. בהתחלה אנו נושאים איתנו את הטעויות והפגמים של החיים הארציים לתוך עולם הרוח; לאחר מכן, הם מוּסָרִים בהדרגה במהלך הקיום הקוסמי.

הופתעתי מאוד כשמצאתי במסורות הקדומות לא בדיוק אישור, אלא מעין רמז לחוויות אלו. על האדמה בזמן קיומנו הפיזי אנחנו אומרים: אנחנו מזדקנים. בעולם הרוח בין המוות ללידה החדשה עלינו לומר פשוטו כמשמעו: אנחנו נהיים צעירים. לכן, מנקודת המבט של הקיום הרוחני, כאשר מישהו נולד במקום כלשהו אפשר לומר שהוא נהייה צעיר שם.

למרבה ההפתעה, בחלק השני של "פאוסט" ניתן למצוא את המילים: "הוא נהיה צעיר בגיל הערפל." מדוע משתמש גתה בביטוי "נהיה צעיר" כדי לתאר לידה? כאשר אנו חוזרים בזמן אל העבר הרחוק יותר, אנו מוצאים מסורת שמביעה את הרעיון שבלידה הרוחנית האדם נעשה צעיר. למעשה, ככל שאנחנו מתבוננים בזמנים רחוקים יותר בעבר, אנו פוגשים יותר מצבים של ראייה רוחית, כפי שאנחנו תמיד מדגישים באוקולטיזם שלנו. אנו מוצאים אישור לכך בכל מקום.

קחו לדוגמה את מה שאמרתי אתמול. מרגע המוות אנחנו משתחררים בהדרגה מהתנאים הארציים, ובחיים בין המוות ללידה החדשה אנחנו חווים את המצבים הקוסמיים. אנו חווים אותם כחזיונות, שתופסים את המקום של הרשמים החושיים. הסברתי איך האור של ההיררכיות זורם על מה שאנחנו חווים. קיים באמת מצב לאחר המוות שניתן לתאר אותו כך: דמיינו לעצמכם שהמודעות שלכם אינה נמצאת בתוככם, אלא בחוץ, במה שסובב אתכם. אז לא הייתה לכם ההרגשה שהחיים נמצאים בתוך גופכם, אלא שהחיים הם מחוץ לגופכם. הייתם מרגישים מבחוץ: זאת העין שלי, זה האף שלי, זאת הרגל שלי. אז היינו צריכים לקשר לעצמנו את מה שאנחנו חווים בחוץ, ברוח, והיינו צריכים לקשר לעצמנו גם את החיים של האלוהות, לתת להם להשתקף בתוך עצמנו. נקודה כזאת בזמן מופיעה כאשר לאחר המוות כל מה שקיים בסביבתו של האדם משתקף בו: כך שאפילו האלוהות עצמה משתקפת באדם.

האם יהיה זה נועז מידי מצידנו לקבל את המילים של משורר שאמר שהחיים לאחר המוות הם ההשתקפות של האלוהות? ידוע שדנטה אמר שבמהלך קיומנו בעולם הרוח, מגיע רגע שבו רואים את האלוהות כאדם. אמירה כזו יכולה להישמע כבלתי מוצדקת או אפילו כנאמרת בתור סוג של משחק. אבל מי שמתבונן בקשרים העמוקים של האנושות לא יראה בה משחק. בנפשם של המשוררים הגדולים עולים שוב ושוב הדים של הידע האנושי המבוסס על הראייה הרוחית הקדומה, ודרך התקדשות, הדים אלה מתעוררים לחיים מחדש ועולים כידע אנושי.

לכן, ידידיי היקרים, הצגתי בפניכם כמה עובדות שהן התוצאה של המחקרים האחרונים שעשיתי אודות החיים בין המוות ללידה החדשה ואני מקווה שבעתיד הלא רחוק מידי נוכל להמשיך לדבר על תובנות כאלה על החיים בין המוות ללידה החדשה.

——————————————————————————————————–

1. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן בשם: מן הרשימות האקשיות. ↑