רודולף שטיינר

סדרה של 20 הרצאות שניתנו במקומות שונים

140 GA

לספר שיצא לאור בהוצאת חירות ראו כאן

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

יש תרגום נוסף בגרמנית של אלישע אבשלום בספר: עיונים אזוטריים כרך 6

מחקרים אודות החיים בין המוות ללידה החדשה

הרצאה מספר 1 בסדרה

מילנו, 26 באוקטובר 1912

משימתי בערב זה תהיה לדבר על מספר מאפיינים ייחודיים של הכרת עולם הרוח, ולהצביע על ההשלכות של הכרה זו על מכלול החיים.

האדם שמוטלת עליו המשימה לחלוק עם הזולת מידע מסוים על מה שקורה בעולמות הרוח חייב לבדוק שוב ושוב האם המידע שלו נכון ומדויק לחלוטין מבחינה רוחנית. ההרצאה שלי תוביל אותי לבסוף לשתף אתכם בתובנות מסוימות לגבי החיים בין המוות ללידה חדשה. במיוחד בזמן האחרון, התאפשר לי לבדוק באופן יסודי את המחקרים שהרוח האנושית מסוגלת לערוך בתחום זה, ובחלק השני של ההרצאה ארצה לדבר איתכם על חלק מבדיקה קפדנית זו. בחלקה הראשון של ההרצאה אני חייב להעיר מספר הערות לגבי האופן שבו רוכשים ידע רוחני.

כדי לרכוש ידע רוחני, נדרש הלך נפש מאוד מסוים, הלך נפש שהוא מבחינות מסוימות היפוכו של הלך הנפש של האדם במישור הפיזי בחיי היומיום. בחיי היומיום החיצוניים, במיוחד בזמננו, נפש האדם נמצאת באי-שקט מתמיד. שעה אחר שעה במהלך היום, הנפש מקבלת בלי הרף רשמים חדשים, ומאחר שהנפש האנושית מזדהה עם הרשמים האלה, היא חיה במצב של אי שקט בלתי פוסק.

ההיפך הגמור חייב להתרחש בנפש האדם השואף לחדור אל עולם הרוח. התנאי הראשון לעליה לתוך עולם הרוח ולהבנת הידע של עולמות הרוח הוא שקט פנימי מוחלט ויציב. את השקט הנפשי הזה יותר קשה להשיג ממה שאנו יכולים לחשוב. כדי ליצור אותו, במהלך הזמן שבו אנו רוצים להציב את עצמנו בעולם הרוח אנו מוכרחים קודם כול להשתיק את כל ההתרגשויות, את כל הדאגות, את כל המכאובים וגם את כל מה שמעניין אותנו בחיים החיצוניים. זה כאילו שאנו נמצאים בנקודה מסוימת בעולם, ואין לנו כל רצון להתרחק מנקודה זו אפילו במעט, כדי שהדברים של עולם הרוח יוכלו לעבור בפנינו. אבל עלינו לזכור שבחיי היומיום במישור הפיזי אנו יכולים לעבור מדבר לדבר, והדברים עצמם עדיין יהיו שם. אין זה כך בעולם הרוח. בעולם הרוח, עלינו למעשה להביא קודם את הדברים אלינו, לאותה נקודה שקטה וקבועה בתוכנו, באמצעות החשיבה שלנו, באמצעות הדמיון שלנו. עלינו כאילו לצאת מתוך עצמנו, להיכנס לתוך הדברים, ואז להביא אותם אלינו מבחוץ. כאשר אנו עושים זאת, אנו יכולים לחוות דברים שעלולים להיות מפחידים עבור הנפש האנושית.

אנחנו מגלים שבחיים הארציים הרגילים במישור הפיזי אנחנו יכולים לשנות את הדברים, ואנו יכולים לתקן את מה שלא ראינו או לא עשינו נכון. אין זה כך בעולם הרוח. להיפך, עלינו ללמוד שבמישור הרוחני הדברים נראים לנו אמיתיים או לא בהתאם למה שכבר היה קיים בתוכנו ברגע שבו נכנסנו לעולם הרוח. לכן, כל ההכנה הנדרשת להכרה הנכונה של הדברים בעולמות הרוח חייבת להתרחש לפני כניסתנו לעולם הרוח; כי ברגע שעברנו את הסף לעולם הרוח, אנחנו כבר לא יכולים לתקן את מה שאנו רואים, אלא חייבים לעשות את הטעויות שהן התוצאה של התכונות שמאפיינות אותנו. וכדי להימנע מלחזור על טעויות מסוימות שעשינו שם, עלינו לשוב עוד פעם למישור הפיזי כדי לתקן כאן במישור הפיזי את התכונות שלנו, ואז לחזור שוב לעולם הרוח כדי שנוכל כעת לתקן ולשפר את ההתנהלות שלנו שם. מכך תוכלו להבין את הצורך האדיר בהכנה יסודית ונכונה לפני שעוברים דרך השער לעולם הרוח.

כל מה שאני אומר שייך למחזורי ההתפתחות של האדם, ומבחינת הנפש המצב לא היה תמיד כמו שהוא כיום. בזמננו, כאשר האדם נכנס לעולם הרוח, עליו יותר לפחד מאשר לשמוח לנוכח הופעה עוצמתית מידי של חזיונות. כאשר אנחנו מתחילים את התרגול שלנו כדי להתכונן לכניסה לעולמות עליונים, תופעות או עובדות שמופיעות בפנינו כחזיונות יכולות לחדור לתוכנו. ובימינו יש למעשה רק דרך אחת ויחידה שבה ניתן להימנע מטעויות בעולם החזיונות. הדרך הזאת קשורה לצורך לומר לעצמנו שבאמצעות החזיונות שלנו מתגלה לנו רק מה שאנחנו עצמנו בתוכנו. גם כאשר מופיע מולנו עולם שלם של חזיונות, סביר להניח שאין זה אלא השתקפות של ישותנו. התכונות שלנו, הבשלות שלנו, כל מה שאנחנו חושבים ומרגישים, הופך בעולם החזיונות לעובדות, שמופיעות בפנינו כמו עולם אובייקטיבי. אם אנחנו מאמינים, למשל, שבעולם האסטרלי אנחנו רואים ישויות או התרחשויות שנראות לגמרי אובייקטיביות, הן אינן אלא השתקפות של המעלות או הפגמים שלנו, או אפילו של כאב הראש שלנו. אדם שרוצה לעלות להתקדשות אמיתית, במיוחד בימינו, חייב להשתדל לחדור באמצעות החשיבה את מה שהוא פוגש בעולם החזיונות. לכן המועמד להתקדשות לא ינוח עד שהוא לא יבין את מה שהוא פוגש בעולם החזיונות כמו שהוא מבין את מה שהוא פוגש בעולם הפיזי.

אולם כעת, כאשר אנו עולים להתקדשות, אנו פוגשים את כל מה שאנו חווים גם בעולם בין המוות ללידה החדשה. בזמן האחרון, במהלך החקירות האוקולטיות שלי, עלתה השאלה: מה הקשר בין עולם החזיונות, שאנו יכולים למצוא דרך התקדשות או כאשר הגוף האתרי מתרופף עקב זעזוע מסוים, לבין העולם שבו אנו חיים בין המוות ללידה החדשה? ואז עלה הדבר הבא: כאשר אנו מפנים את תשומת הלב מתקופת הקמלוקה, המוכרת לכם, אל המשך התקופה בין המוות ללידה החדשה, אנו רואים קודם שאנו חיים במעין עולם אובייקטיבי, שניתן להשוות אותו לעולם של המקודשים. זה לא אומר שאחרי המוות אנחנו לא חיים בעולם מציאותי; אנו חיים בעולם לגמרי אמיתי, אנו חיים עם אלה שכבר חיינו איתם בעולם הפיזי, ואנו חיים איתם בנסיבות לגמרי מציאותיות. אבל כשם שעל האדמה הכול מגיע אלינו באמצעות תפיסות חושיות, לאחר המוות הכול מגיע אלינו באמצעות חזיונות.

נניח שלאחר המוות אנו פוגשים בעולמות הרוח אדם שמת לפנינו. עבורנו נוכחותו היא מציאות; אנחנו באמת נמצאים מולו, אבל כדי לקלוט את נוכחותו עלינו ליצור קשר איתו בעולם החזיונות, כשם שבעולם הפיזי הקשר נוצר בעזרת העיניים והאוזניים. אבל כעת עולה קושי, שקיים גם בחוויה של המקודש וגם במה שקורה בין המוות ללידה החדשה: כפי שכבר הדגשנו, עולם החזיונות אינו בהתחלה אלא השתקפות של הישות שלנו. כאשר אדם בא לפגוש אותנו בעולם הרוח, מופיע, כאמור, חזיון. אך בהתחלה החיזיון הזה מביע רק את האהבה או את האנטיפתיה שהרגשנו כלפיו או כל יחס אחר שהיה לנו איתו כאן על האדמה. כלומר, אנחנו יכולים לפגוש אדם בעולם הרוח ולא לחוות דבר חוץ מאשר מה שהיה קיים בתוכנו כלפיו לפני המוות. אם כן, יכול להיות שאנו פוגשים אדם ואנחנו מתעטפים ברגשות שלנו, בסימפתיות והאנטיפתיות שלנו, כמו במעין ערפל של חזיונות, ודווקא הערפל הזה שלנו הופך לסיבה שבגללה אנחנו מנותקים ממנו. הדבר החשוב ביותר הוא שלהתנהגות זו כלפי אדם בעולם הרוח לאחר המוות מתלווה רגש אמיתי, חוויה פנימית אמיתית. למשל, מול אדם שלא אהבנו באהבה שלמה, כפי שהיינו צריכים לאהוב אותו, אנו מרגישים שאיננו מסוגלים לאהוב אותו לאחר המוות יותר ממה שאהבנו אותו על האדמה, למרות שכעת אנחנו נמצאים מולו והיינו רוצים לאהוב אותו יותר, ואנחנו מרגישים שאיננו יכולים לפצות על מה שלא עשינו בחיינו הפיזיים. חוסר האונים הזה, חוסר היכולת המוחלט לפתח את נפשנו בצורה יותר טובה, נֶחְוָה כמועקה גדולה מאוד על הנפש, ומועקה זו נחוות גם לאחר המוות.

כאן אני מגיע למה שהתגלה לי לאחרונה. החוויות הראשונות בתחום שאנו קוראים לו דוואכן מושפעות באופן מהותי ממה שכבר קיים בנפשנו כתוצאה מהקשרים שהיו לנו לפני המוות עם בני אדם אחרים. איננו יכולים, למשל, לשאול בקשר לאדם ברגע מאוד מסוים לאחר המוות: איך עלי לאהוב אותו? אנחנו יכולים רק לשאול: איך אהבתי אותו בחיים הארציים, ואיך אני אוהב אותו כעת כתוצאה מכך? המצב הזה משתנה כך שבהדרגה אנו לומדים לחוות לאחר המוות בחזיונות שמקיפים אותנו את הישויות של עולם הרוח, את הישויות של ההיררכיות. המצב שתיארתי כעת משתנה רק במידה שבה אנו לומדים בהדרגה להרגיש שעל הערפל שאופף אותנו פועלים ישויות ההיררכיות: הן מאירות בקרניהן את הערפל הזה, כמו שהשמש מאירה בקרניה את העננים. אנחנו חייבים גם לקחת איתנו מספר זיכרונות של חוויות לפני המוות, זיכרונות שעוטפים אותנו כמו ענן; ודרכם עלינו ללמוד לספוג את האור של ההיררכיות האחרות. ככלל, גם בתקופתנו, כמעט כל אדם יכול להיחשף באופן זה להשפעות של ההיררכיות העליונות. זה אומר שכל אדם שמת כיום ונכנס לעולם הרוח מגיע למצב שבו ההיררכיות מאירות את ערפל החזיונות שלו.

אך ההשפעה הזאת של ההיררכיות, אשר מתרחשת במהלך הזמן, משתנה בהדרגה. היא משתנה כך שעם הזמן אנחנו מרגישים איך חדירת האור של ההיררכיות העליונות מעמעמת בהדרגה את המודעות שלנו. ואז אנו מבינים שהשמירה על המודעות תלויה בנתונים מסוימים מלפני המוות. למשל, המודעות מחְשיכה יותר בקלות אצל אדם בעל גישה נפשית בלתי מוסרית. אם כן, העיקר הוא לעבור דרך המוות עם כוחות מוסריים, כי תודעה מוסרית שומרת על נפש פתוחה לאור ההיררכיות. לאחרונה, התאפשר לי לחקור בני אדם שעברו דרך המוות, גם בעלי נפש הנושאת בתוכה כוחות מוסריים וגם בעלי הלך נפש בלתי מוסרי, ותמיד גיליתי שאנשים בעלי נפש מוסרית שומרים לאחר המוות על מודעות ברורה ובהירה, בעוד שבעלי נפש בלתי מוסרית שוקעים במעין דמדומים חשוכים של המודעות.

יכולה לעלות השאלה: מה הנזק בכך שאנשים שוקעים במעין שינה של המודעות לאחר מותם, כי אז הם לא צריכים לסבול מדבר, ואף מתחמקים מהשלכות אי-המוסריות שלהם? אך לא ניתן לדבוק בטענה כזו מפני שהחשכת המודעות מלווה במצבי חרדה ואימה עצומה, שמופיעים כתוצאה של אי-המוסריות. לאחר המוות אין מצבי אימה יותר גדולים מאשר החשכה זו של המודעות.

מאוחר יותר, אחרי שעובר פרק זמן מסוים מהמוות, אנו עוברים שוב התנסויות אחרות. אם נשווה סוגים שונים של אנשים הנמצאים בין המוות ללידה החדשה, מגלים שבשלב הזה בנוסף לגישה המוסרית יש משמעות גם להלך הנפש הדתי: אנשים שחסרות להם מחשבות דתיות חווים ברגע מסוים לאחר המוות החשכה של המודעות בגלל העדר זה של רעיונות דתיים. זאת עובדה אמיתית מעל לכל צל של ספק. כאשר אנו חוקרים את המקרה של אנשים שיש להם אך ורק רעיונות מטריאליסטיים, איננו יכולים להתחמק מהרושם שהם חשים באופן ממשי שמודעותם נעשית מעומעמת ואף נכבית זמן קצר לאחר המוות. וגם אם בעיני רבים השקפות העולם המטריאליסטיות נחשבות כנאורות, העובדה שתיארנו כעת סותרת את הרעיון שהשקפות אלה תורמות לאדם. האמת היא שהן כלל לא מועילות להתפתחות האדם לאחר המוות.

תיארתי כעת שני שלבים בחיי האדם לאחר המוות: שלב אחד שבו יש תפקיד חשוב לרעיונות המוסריים, ושלב שני שבו חשובים הרעיונות הדתיים. לשני שלבים אלה מתווסף שלב שלישי, שהיה גורם להאפלה של המודעות של כל אדם, אילו לא היו קיימים צעדים קוסמיים מסוימים שמונעים זאת. כאשר אנו בוחנים את השלב השלישי הזה, עלינו לקחת בחשבון את האבולוציה של כל האנושות במהלך מחזורי ההתפתחות השונים. בעזרת כל מה שיכלו לפתח על האדמה, אנשי העידנים הטרום-כריסטיאניים לא יכלו להשיג שום דבר שהיה יכול להבטיח להם מודעות במהלך שלב שלישי זה לאחר המוות. את העובדה שלאנשי העידנים האלה הייתה בכל זאת מודעות בשלב שלישי זה יש לייחס לכך שבתחילת עידן האדמה ניחן האדם בכוחות רוחניים מסוימים, שהיה ביכולתם לשמר בנפש את המודעות במהלך תקופה שלישית זו לאחר המוות. מתנה זו, שהאדם קיבל בירושה כבר מתחילת עידן האדמה, נשמרה הודות לצעדים החכמים שבהם נקטו המנהיגים המקודשים של האנושות. עלינו לזכור שבזמנים שלפני הכריסטיאניות כל העמים בעולם נהנו מההשפעות שנבעו ממרכזי החניכה. היו מאות דרכים שבאמצעותן החיים הרוחניים זרמו מהמיסטריות לחיי האנשים.

ככל שהאבולוציה של העולם התקרבה במחזורים שלה למיסטריה של גולגולתא, האימפולסים האלה הלכו ונחלשו. ניתן למצוא הוכחה חיצונית לכך שאימפולסים אלה נעשו יותר ויותר חלשים, למשל, בהופעתו של בודהה הגדול בזמנים הטרום-כריסטיאנים. אם תבחנו בצורה יסודית את מה שבודהה לימד, לא תמצאו באף מקום רמזים ממשיים לגבי מהותו של עולם הרוח. התיאור של עולם הרוח בתורת הנירוונה הוא למעשה שלילי. בודהה לימד, כמובן, שמי ששואף להיכנס לעולם הרוח חייב להשתחרר מכל תלות או היצמדות בעולם הפיזי, אבל בכל תורתו של בודהה, לא תמצאו באף מקום שום תיאור מפורט של עולם הרוח, כמו שהייתם יכולים למצוא קודם בדוקטרינה הברהמנית, למשל, שבה היה עדיין נוכח החותם של הזמנים הקדומים. יש להדגיש שוב ושוב שהעובדות שאני מתאר כעת מצאו ביטוי אצל עמים שונים עד לזמן שבו היוונים הרגישו את המשמעות של מיסטריית גולגולתא. מאחר שבתקופה היוונית של האבולוציה האנושית המודעות בין המוות ללידה החדשה הייתה מעומעמת, היוונים, שידעו זאת, הרגישו שהשהות בעולם הרוח היא חוויה מואפלת. עבורם, עולם הרוח היה עולם של צללים. על האדמה, בעולם הפיזי, האדם היה יכול ליצור ולהעניק לעצמו בכוחות עצמו את כל היופי, האמנות והדברים ההרמוניים של העולם החיצוני, אבל הוא לא היה מסוגל לרכוש את מה שהיה יכול להביא לו אור בשלב השלישי בין המוות ללידה החדשה.

זה קשור לעובדה שעם התקופה היוונית, הגיע אותו מחזור בהתפתחות האנושות שבו הירושה הרוחנית הקדומה איבדה מכוחה, והאדם לא היה מסוגל להשיג בכוחות עצמו במישור הפיזי את מה שנדרש כדי שלאחר המוות יוכל להיכנס לעולם הרוח עם המודעות שאותה תיארנו. לכן היה צריך להתרחש משהו מיוחד מאוד בדיוק בתקופה זו באבולוציה של העולם. האימפולס שייתן לאדם מודעות באותו שלב שלאחר המוות שדיברנו עליו, היה צריך להגיע אליו מבחוץ. אנשים איבדו את היכולת להשתמש בין המוות ללידה החדשה במודעות שקיבלו דרך התורשה הקדומה. היה ביכולתם לזכות שוב בכוח של המודעות כאשר הפנו את מבטם אל האירועים שהתרחשו במיסטריית גולגולתא. העובדה היא שמה שניתן היה לחוות בתקופה היוונית דרך מיסטריית גולגולתא האיר את מודעות האדם בשלב השלישי בין המוות ללידה החדשה. ההבנה של מיסטריית גולגולתא היא האימפולס שהמודעות זקוקה לה בשלב השלישי הזה לאחר המוות.

אם כן, אם אנו מתבוננים בנקודת זמן זו בתקופה היוונית-לטינית של התפתחות האנושות, אנו יכולים לומר: מה שמכריע עבור השלב הראשון לאחר המוות הוא הלך הנפש המוסרי, עבור השלב השני הוא הלך הנפש הדתי, אבל בשלב השלישי הגורם המכריע היה ההבנה של מיסטריית גולגולתא. מודעותם של אלה שלא הייתה להם הבנה זו כבתה בשלב השלישי לאחר המוות, כמו שקרה לפני כן לאנשי יוון. כלומר, מיסטריית גולגולתא היא למעשה החייאה של מודעות האדם, במיוחד בתקופה האמצעית בין המוות ללידה החדשה. אירוע זה נתן לאדם את מה שהוא איבד מהירושה הרוחנית הקדומה. לכן ההתרחשות של אירוע כריסטוס הייתה הכרחית בגלל הצרכים של הקיום האנושי עצמו. בהמשך, בני האדם צוידו כל הזמן ביכולות חדשות. בתקופה הראשונה של התפתחות הכריסטיאניות, היה הכרחי הקשר הממשי עם מיסטריית גולגולתא, כפי שהיא נמסרה על ידי אלה שהיו עדים לה ועקב כך נזרע מחדש כוח המודעות עבור השלב השלישי לאחר המוות. אבל עם המשך ההתפתחות של היכולות האנושיות, עולה כעת הצורך בקשר חדש עם מיסטריית גולגולתא ועם כריסטוס.

אם אנו רוצים לתפוס את המהות העמוקה ביותר של נפש האדם, בייחוד בתקופה הנוכחית, עלינו לומר שמה שמאפיין מהות עמוקה ביותר זו הוא שהאדם כיום מסוגל לחדור להכרה מסוימת של ה"אני" שלו. התקרבות כזו ל"אני", כפי שהיא אפשרית היום, לא הייתה אפשרית בעבר. במישור החיצוני, התקרבות זו ל"אני" של האדם יכולה להתבטא בצורות הבוטות ביותר של אגואיזם. היא יכולה להתבטא בכל מיני דרגות, עד שמגיעים לדרגה של הפילוסוף. אם תלמדו את הפילוסופים של ימינו, תראו שהם מוצאים נקודה שבה הם יכולים לנוח בביטחון מסוים רק כשהם מדברים על ה"אני" האנושי. כאשר בתקופה הטרום-כריסטיאנית האדם ניסה להכיר את העולם, הוא הפנה את מבטו לתופעות החיצוניות שיכלו להתגלות לו; במילים אחרות, הוא יצא מתוך עצמו כשהוא רצה לעסוק בפילוסופיה. כיום, האדם מתבונן בתוך עצמו, ומוצא נקודה יציבה רק כשהוא מגיע ל"אני". אזכיר כאן רק כדוגמה את הפילוסוף הגדול פיכטה^[1] ואת הפילוסוף המודרני ברגסון.^[2] שניהם מגיעים לשלווה מסוימת רק כאשר הם מוצאים את ה"אני" האנושי. כאשר אנו מחפשים את הסיבה לתופעה זו, אנו יכולים לגלות שבעבר האדם לא היה מסוגל להגיע להכרה של ה"אני" בכוחות עצמו. ניתנה לו אפשרות זו רק בתקופה היוונית-לטינית, דרך אירוע גולגולתא. כריסטוס נתן לאנושות את הביטחון שבנפש האדם חי ניצוץ מהאלוהות. ניצוץ זה ממשיך לחיות באדם שהתגשם, שהפך לבשר לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הכריסטיאני, ומשמעות הדבר היא: להפוך ל"אני". כיום, אפשרות זו לזהות את האלוהי בבן אדם, באינדיבידואל אנושי, כלומר בכריסטוס, נעשית יותר ויותר מעומעמת עבור האדם מפני שהוא חודר יותר ויותר לתוך ה"אני" האישי שלו. החיפוש אחר הניצוץ האלוהי בתוכו עצמו מאפיל אצל האדם על יכולתו לראות את הכריסטוס. ראינו שבמהלך המאה ה-19, השקפה זו של ה"אני" התעצמה עד כדי כך שנשללה מהותה האלוהית של ישות הכריסטוס. האלוהות נתפסה כמושג מופשט, שמתבטא בכלל האנושות. הפילוסוף הגרמני דוד פרידריך שטראוס,^[3] למשל, טען שאין לחשוב על כריסטוס היסטורי אחד ויחיד, אלא יש לראות את מה שקיים בכל האנושות כאלמנט אלוהי, ושאירוע התחייה, למשל, אינו אלא מה שמתגלה בכל האנושות: תחיית הרוח האלוהית באנושות כולה.

זאת הסיבה לכך שככל שהאדם מחפש את האלוהות בתוך עצמו, האנושות הולכת ומאבדת את ההבנה העמוקה יותר של מיסטריית גולגולתא. כל הנטייה של החשיבה המודרנית היא לראות השתקפות של האלוהות רק בתוך האדם עצמו. כתוצאה מכך, הולכת ונעלמת האפשרות להכיר בכך שהאלוהות התגשמה באישיות אחת.

עבור החיים בין המוות ללידה החדשה, יש לכך השלכה אמיתית עצומה. אם כבר בתקופה היוונית-לטינית, האדם לא היה מסוגל לשמר את מודעותו בכוחות עצמו בשלב השלישי לאחר המוות, הדבר יהיה עוד יותר קשה בתקופתנו עקב האגואיזם האנושי הכללי, וגם עקב האגואיזם הפילוסופי. בימינו, בגלל אותו ענן של ערפל חשוך שדיברנו עליו, האדם יוצר לעצמו עוד יותר מכשולים בשלב השלישי הזה בין המוות ללידה החדשה מאשר בתקופה היוונית-לטינית.

כאשר אנו מתבוננים בהתפתחות האנושות בתקופות האחרונות ללא כל דעה קדומה, עלינו לזכור שהשליח פאולוס אמר: "לא אני, כי אם כריסטוס בתוכי!" בעוד שהאדם המודרני מעדיף לומר: "אני בתוך עצמי, וכריסטוס במידה שבה אני יכול לקבל אותו!" מתוך האמונה שאת כריסטוס יש לקבל רק במידה שבו האינטליגנציה של ה"אני", ההיגיון העצמי של האדם מקבל אותו.

אולם בתקופתנו קיים רק אמצעי אחד כדי לשמר מודעות בהירה בעולם הרוח במהלך השלב השלישי לאחר המוות, והוא: לשאת זיכרון אחד מסוים של הקיום הנוכחי לתוך קיומנו לאחר המוות. למעשה, בשלב זה לאחר המוות, היינו צריכים לשכוח את כל מה שחווינו על האדמה אילו לא יכולנו לאחוז בזיכרון אחד מסוים: אם חווינו כאן על האדמה שלנו הבנה של אירוע כריסטוס ומצאנו קשר עם כריסטוס ומיסטריית גולגולתא, אז נזרעו בתוכנו מחשבות וכוחות ששומרים על בהירות המודעות שלנו בשלב זה לאחר המוות. העובדות מראות שבזמן הזה לאחר המוות קיימת האפשרות להיזכר במה שלמדנו והבנו כאן על האדמה על מיסטריית גולגולתא. אם רכשנו מחשבות, רגשות ורשמים שמתחברים למיסטריית גולגולתא, אז לאחר המוות נוכל להיזכר בהם, וגם בדברים אחרים שקשורים למחשבות, רגשות ורשמים אלה. במילים אחרות, אם רוכשים על האדמה הבנה מסוימת של מיסטריית גולגולתא, המודעות שלנו יכולה לעבור לאחר המוות מעל תהום מסוימת. אם רכשנו את ההבנה הזאת, מאותו רגע בשלב השלישי, בזכות הזיכרון שלנו, נוכל להתחיל להשתתף בתיקון הפגמים שקיימים בנפשנו כתוצאה מהקארמה שלנו. ולהיפך, אם לא רכשנו כל הבנה לגבי כריסטוס ומיסטריית גולגולתא, אם לא רכשנו כל הבנה על עומק המשפט "לא אני, כי אם כריסטוס בתוכי", אז המודעות שלנו נכבית בתוכנו, ויחד איתה גם האפשרות לתקן את הקארמה שלנו. ואז כוחות אחרים צריכים לקחת על עצמם את העבודה על הפגמים שאותם אנחנו צריכים לתקן בהתאם לקארמה שלנו.

כמובן, כל אדם חוזר לאדמה דרך לידה חדשה, אבל יש הבדל חשוב בין שני המצבים: אם המודעות נקטעה או נשמרה בזמן חציית התהום. אם מגיעים לרגע זה לאחר המוות עם הכרה של מיסטריית גולגולתא, אז אנו יכולים להביט לאחור ולזכור שאנחנו באים, עם כל מה שאנושי בתוכנו, מתוך האלוהות. אנו חווים גם שהצלחנו להציל את המודעות שלנו הודות לעובדה שרכשנו ידע על מיסטריית גולגולתא, ואנו ממשיכים להרחיב את המודעות שלנו הודות לעובדה שאנו יכולים לראות את הרוח הזאת שכעת באה לקראתנו. אם רכשנו כאן על האדמה הבנה של מיסטריית גולגולתא, אנחנו מגיעים לרגע מסוים בשלב השלישי לאחר המוות עם היכולת לזכור ולומר לעצמנו: אנחנו נולדנו מתוך הרוח – ex Deo nascimur . ואני יכול לומר לכם שהאדם אשר הגיע לדרגת התקדשות כלשהי אינו שומע את האמת במילים "אני נולדתי מתוך הרוח האלוהית" אף פעם בעוצמה כזו כמו שהוא שומע אותן כשהוא מגיע לרגע הזה שאותו אני מתאר. באותו רגע, כל נפש שפיתחה הבנה לגבי מיסטריית גולגולתא חווה את המילים האלה. את המילים "נולדתי מתוך האלוהות" ניתן להבין במלואן רק כאשר יודעים שאפשר לחוות את עומקן המלא ואת משמעותן הגבוהה ביותר רק ברגע שבו הנפש מגיעה לאמצע הדרך בין המוות ללידה החדשה.

אם יודעים את העובדות האלה בצורה אובייקטיבית, המשאלה שלנו היא שבזמננו יהיו יותר ויותר בני אדם המסוגלים להבין שאת הערך העילאי של המשפט הזה ניתן לתפוס רק באופן שאותו תיארנו. ואם דרך התנועה הרוחנית הרוזנקרויצרית הוא הפך למעין סיסמה בחוגים שלנו, הדבר נועד כדי לעורר בנפשות את מה שצריך לחיות בהן בין המוות ללידה החדשה.

קל לחשוב, ידידיי היקרים, שמה שאמרתי נובע מדעה קדומה לטובת השקפת העולם הכריסטיאנית ונגד דתות אחרות. אילו הייתה דעה קדומה כזאת, במקרה הזה בעד הדת הכריסטיאנית, זאת הייתה מנוגדת לחלוטין לגישה של מדע הרוח. מנקודת המבט של מדע הרוח, אנחנו מטפחים גישה אובייקטיבית כלפי הדתות ולומדים את כולן באותה הסימפתיה. מה שתיארתי בקשר למיסטריית גולגולתא לא קשור בכלל לכריסטוס של הדת, אלא היא עובדה אוקולטית אובייקטיבית. כבר האשימו את התנועה הרוחנית המערבית שלנו בכך שמה שנאמר כאן נובע מהעדפה מסוימת כלפי הכריסטיאניות לעומת דתות אחרות. אך כאשר אנו מדברים על המקום של מיסטריית גולגולתא אנו מציינים עובדה, כמו שהמדע החיצוני מציין עובדות קיימות. ואם נאמר שאין להציג את מיסטריית גולגולתא כבעלת תפקיד ייחודי בהתפתחות האנושית, מפני שדתות אחרות אינן יכולות להכיר בה, מדובר כאן באי הבנה מוחלטת. כי נניח שיש לנו גישה לספרי הדת של הדת ההודית הקדומה, ואנו בעלי השקפת עולם מערבית. במערב מקובל ללמד את השקפת העולם של קופרניקוס. אף אחד לא יכול לטעון שאסור לנו ללמד את השקפת העולם הזו, מפני שהיא אינה מופיעה בכתבי הדת ההודיים הקדומים. וכשם שאף אחד לא יכול להתנגד לכך שנלמד השקפת עולם זו, מהסיבה שהיא לא מופיעה בכתבים ההודיים, כך גם אף אחד אינו יכול לאסור עלינו ללמד את עובדת המיסטריה של גולגולתא מהסיבה שהיא אינה נמצאת בכתבים הדתיים של הודו הקדומה.

אם כן, אתם מבינים עד כמה אינה מוצדקת ההאשמה שמה שנאמר כאן על מיסטריית גולגולתא נובע מהעדפה כלפי הכריסטיאניות. הוא נובע רק מהראייה של עובדה אובייקטיבית. ואם תשאלו אותי מדוע לא אקח צעד לאחור מהדגש שאנו שמים על העובדה של מיסטריית גולגולתא, נראה לי שההרצאה של היום יכולה לתת לכם את התשובה לכך.

אנחנו לא עוסקים במדע הרוח מתוך סקרנות או רק מתוך דחף מופשט לרכוש ידע, אלא כדי להעניק לנפש מזון חיוני. דרך ההבנה של מיסטריית גולגולתא אנו מאפשרים לנפש האדם לפתח בתוכה את הרגש ואת הגישה שהיא זקוקה להם כדי לעבור מעל התהום שאותה תיארנו, המופיעה בין המוות ללידה החדשה. כל מי שמבין שבשלב השלישי בקיום בין המוות ללידה החדשה הנפש הייתה חייבת לסבול מאובדן המודעות, עם השלכות קשות מאוד עבור האנושות, ירצה ללא ספק לנצל כל הזדמנות כדי לעזור לאנושות להבין את המשמעות של מיסטריית גולגולתא.

מסיבה זו, ההבנה של מיסטריית גולגולתא שייכת לדברים החשובים ביותר שעלינו להשיג במסגרת מדע הרוח.

ככל שאנו מתקדמים בעידן הנוכחי, יותר ויותר דתות על פני האדמה יחוו את האימפולס לקבל את המציאות שאותה הצגנו היום. יבוא הזמן שבו אדם המאמין בדת הסינית, הבודהיסטית, הברהמנית, לא יראה בקבלת המיסטריה של גולגולתא דבר המנוגד לדתו, כשם שהוא לא חושב שלקבל את השקפת העולם הקופרניקאית הוא מנוגד לדתו. זה אפילו ייחשב כמעין אגואיזם דתי אם הדתות הלא-כריסטיאניות יתנגדו לקבל מציאות זו.

ידידיי היקרים, אתם רואים שהגענו למיסטריית גולגולתא דרך חקירת החיים בין המוות ללידה החדשה. כאשר מדובר בתחום רחב כמו זה, הרצאה אחת בלבד מאפשרת לנו לתת רק רמזים בקשר לנושא. אבל רציתי להציג בפניכם לפחות כמה מהתוצאות שהתגלו לי דרך החקירות האחרונות שלי.

מאחר שההרצאה הבאה תהיה קשורה לזו של היום, נערוך סקירה קצרה שתזכיר לנו את מה שנאמר היום, ולאחר מכן נוכל להמשיך עם הסברים נוספים.

———————————————————————————————————————

1. יוהאן גוטליב פיכטה (‏ 19 במאי 1762 – 27 בינואר 1814) היה פילוסוף גרמני, מראשוני האידיאליזם הגרמני ומתלמידיו של עמנואל קאנט. (ויקיפדיה) ↑
2. אַנרי לואי בֶּרגסון ‏ (18 באוקטובר 1859 – 4 בינואר 1941) היה פילוסוף יהודי צרפתי משפיע במחצית הראשונה של המאה ה-20. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1927. (ויקיפדיה) ↑
3. דוד פרידריך שטראוס (‏27 בינואר 1808 – 8 בפברואר 1874) היה תיאולוג וסופר גרמני, שעורר מחלוקת ברחבי אירופה עם ספרו "חיי ישו", ספר שהתייחס לישו כדמות היסטורית ושלל את ההתייחסות הדתית-דוגמטית אליו. (ויקיפדיה) ↑