בהתגלותה דרך האגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת

מאת יוהן וולפגנג פון גיתה^[1]

רודולף שטיינר

1899 GA22 מאמר

עיבוד מחדש של רודולף שטיינר למאמרו 'ההתגלות הנסתרת של גיתה' שפירסם בשנת 1899 לכבוד יום הולדתו ה-150 של גיתה ב'מגזין לספרות'.

יצא בגרמנית ב-1979 בהוצאת רודולף שטיינר, דורנאך, שוויץ: Rudolf Steiner Verlag, Dornach/ Schweiz, בתוך הספר "מהות רוחו של גיתה בהתגלותה דרך "פאוסט" ודרך האגדה על הנחשה והחבצלת" (GA-22):

"Goethes Geistesart in ihrer Offenbarung durch seinen Faust und durch das Märchen von der Schlange und der Lilie".

תרגום מגרמנית ועריכה לשונית: תומר רוזן-גרייס

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

בספר שיצא בהוצאת חירות יש גם הקדמה מיוחדת של:

Paul M. Allen(פאול מ. אלן) 1978

וגם האגדה עצמה של גיתה מופיעה בתרגומו של שלמה טנאי. ראו כאן

פרידריך שילר, בתקופה שהתחילה ידידותו עם גיתה, העסיק עצמו ברעיונות שמצאו ביטויים בעבודתו "על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים"^[2]. בשנת 1794 הוא עיבד מכתבים אלה, שנכתבו במקורם עבור הרוזן מאוגוסטנבורג והתפרסמו בכתב העת "Die Horen"^[3].

מה שגיתה ושילר דנו בו אז בעל פה, ומה שהם כתבו, התחבר שוב ושוב, לפי כיוון המחשבה, לרעיונות המוכלים במכתבים אלה. הרהוריו של שילר התייחסו לשאלה: איזה מצב של כוחות הנפש של האדם מתאים, במובן הטוב ביותר של המילה, להוויה אנושית מכובדת? "ניתן לומר, שכל אדם אינדיבידואלי נושא בתוכו, בהתאם לנתוניו וייעודו, אדם אידיאלי וטהור, שלהסכים עימו ולהתאים לשלמותו הבלתי משתנה בכל השינויים שעוברים עליו, זוהי המשימה הגדולה של הווייתו."^[4] שילר רוצה לבנות גשר מן האדם של המציאות היומיומית לאדם האידיאלי. שני דחפים קיימים בטבע האדם, אשר אם הם מתפתחים בצורה חד-צדדית, מעכבים אותו מלהגיע לשלמות אידיאלית זו: הדחף החושי והדחף השכלי. אם ידו של הדחף החושי על העליונה, אזי האדם כפוף לאינסטינקטים שלו ולתשוקותיו. אל תוך הפעילות המוארת על ידי תודעתו, חודר כוח המעכיר תודעה זו. העשייה שלו תהיה תוצאה של כפייה פנימית. מצד שני, אם ידו של הדחף השכלי על העליונה, אזי האדם שואף להדחיק את האינסטינקטים והתשוקות, ולהתמסר לנחיצות מופשטת שאינה נישאת על ידי חום פנימי. בשני המקרים כפוף האדם לכורח. במקרה הראשון, מכריח וכופה טבעו החושי את טבעו הרוחני; ובשני – כופה טבעו הרוחני את טבעו החושי. לא זה ולא זה מעניקים חירות מלאה לאדם כפי שהינו בגרעין ישותו, המצוי באמצע שבין החושיות לרוחניות. חירות כזו ניתנת להגשמה אך ורק דרך ההרמוניה בין שני הדחפים הללו. החושיות אסור שתדוכא, אלא עליה לעבור עידון. יש לחדור את האינסטינקטים והתשוקות בעזרת הרוחניות, על מנת שהם עצמם יהפכו למגשימיו של אותו יסוד רוחני שחדר אליהם. והשכל, צריך שיתפוס את הנפשי שבאדם באופן כזה, שהוא (השכל) ייטול מן היסוד האינסטינקטיבי והתשוקתי גרידא את כוחו, והאדם, כמובן מאליו, יגשים מתוך אינסטינקט ועם כוח התשוקה את מה שהשכל מייעץ לו לעשות.

"כשאנו עוטפים בתשוקה אדם הראוי לבוז מצידנו, אזי אנו חשים באופן מביש את כפיית הטבע. כשאנו חשים עוינות כלפי אדם הראוי למעשה לכבוד מצידנו, אזי חשים אנו באופן מביש את כפיית השכל. אולם, ברגע שאותו אדם מעורר מצד אחד את תחושת העניין שלנו בו, ומצד שנו זכה בכבוד מצידנו, אזי נעלמים הן כורח התחושה והן כורח השכל, ואנו מתחילים לאהוב אותו." אדם אשר מגלה בחושיות שלו את רוחניות השכל, ובשכלו – את כוחה האלמנטרי של התשוקה – אדם כזה יהיה אישיות חופשית.

שילר רוצה לבסס את החיים המשותפים ההרמוניים בחברה האנושית על פיתוח האישיות החופשית של כל אדם. השאלה שלו אודות ההוויה המכובדת באמת עבור האדם, התחברה עבורו עם השאלה אודות עיצוב החיים האנושיים המשותפים. זו היתה התשובה שלו על השאלות, אשר הוצבו בפני בני האדם על ידי המהפכה הצרפתית בתקופה שבה הוא עיצב את המחשבות הללו.^[5]

גיתה חש סיפוק עמוק דרך רעיונות כאלה. ב-26 באוקטובר 1794 הוא כותב לשילר על המכתבים האסתטיים: "את כתב היד שנשלח אלי קראתי מייד ובהנאה גדולה. בלעתי אותם בלגימה אחת. מכתבים אלה היו לי נעימים ומענגים, כמו שמשקה טעים ההולם את טבענו גולש בהנאה, וכבר על הלשון, דרך ההרגשה הטובה של מערכת העצבים, מראה את השפעתו המרפאת. וכיצד היה זה יכול להיות אחרת, לאור העובדה, כי במכתבים אלה מצאתי את מה שמזה זמן רב הכרתי בו בעצמי ואף חייתיו חלקית, וחלקית שאפתי לחיותו – והוא כתוב בצורה כל כך רהוטה ומעודנת."

גיתה מצא במכתביו האסתטיים של שילר את מה שרצה לחיותו, על מנת להיות מודע להוויה אנושית מכובדת באמת. מכאן ניתן להבין, כי גם בנפשו התעוררו מחשבות, אשר בדרכו שלו הוא ניסה לעצבן בכיוון שבו פסע שילר. מתוך מחשבות אלה צמחה השירה שלו, שזכתה לפירושים רבים כל כך – האגדה החידתית, שבה חתם גיתה את סיפורו שהתפרסם ב-"Horen" ב-1795 "שיחות של מהגרים גרמניים". גם "שיחות" אלה מתקשרות, כמו מכתביו האסתטיים של שילר, למצבים הצרפתיים. את ה"אגדה" החותמת אותן לא ניתן להסביר על ידי כך שמכניסים אליה כל מיני רעיונות מבחוץ, אלא רק על ידי חזרה לדימויים שחיו אז בנפשו של גיתה.

את המספר הגדול ביותר של נסיונות הפירוש שנעשו לאגדה זו ניתן למצוא בספר "שירת האגדה של גיתה" מאת פרידריך מאייר מוואלדק.^[6] אולם מאז הופעתו של ספר זה נוספו כמה נסיונות פרשנות לקודמיהם.^[7]

את מחשבות-הזרע אודות ה"אגדה" יש לחפש ב"שיחות", שהאגדה מהווה את סיומן. ב"שיחות" אלה מציג גיתה את בריחתה של משפחתו מאזורי המלחמה. בשיחות המתנהלות בין חברי המשפחה, בא לידי ביטוי חי מה שנוצר והומרץ קודם לכן דרך החלפת הרעיונות הללו עם שילר. השיחות נסבו אודות שני מוקדים מחשבתיים. מן האחד נשלטים כל הדימויים של האדם, שדרכם הוא מוצא ומבחין בקשר בין האירועים בחייו – קשר שלא ניתן לחדור למהותו דרך חוקי המציאות החושית. הסיפורים שמסופרים שם, הינם בחלקם רק "סיפורי רוחות", ובחלקם כאלה שבהם מוצגות חוויות שנדמה כאילו הן מגלות הקשר "קסום" במקום כזה הקשור לחוקי הטבע. גיתה באמת לא רשם את התיאורים הללו מתוך נטייה כלשהי לאמונות טפלות, אלא מתוך דחף עמוק בהרבה. התחושה המיסטית הנעימה, שאנשים רבים חשים, כשהם שומעים על משהו שהשכל ה"מוגבל", הכבול לחוקיות מסוימת, "לא יכול להסביר" – הנאה שכזו היתה מאד רחוקה ממנו. אולם הוא חש עצמו ניצב שוב ושוב בפני השאלה: האם לנפש האנושית לא קיימת אפשרות להשתחרר מן הדימויים הבאים רק מן ההתבוננות החושית, ולקלוט עולם על-חושי באמצעות ראייה רוחית טהורה? אכן, הדחף לפעילות שכזו של היכולת ההכרתית יכול היה לייצג שאיפה אנושית טבעית, הנשענת על קשר לעולם רוחי שכזה – קשר הנסתר מפני החושים ומפני השכל הנשען עליהם. והנטייה לחוויות, אשר דומה כי הן שוברות את הקשר לטבע, יכלה הרי להיות רק גירסה ילדותית לכמיהה אנושית מוצדקת זו לעולם רוחי. את גיתה עניין הרבה יותר הכיוון שפונה בו הנפש בנטותה לסיפורי אמונות טפלות, מאשר תוכן הסיפורים אשר נוצרים עקב נטייה כזו בנפשות אנוש.

המוקד המחשבתי השני מקרין את הדימויים, אשר קשורים לחיי האדם המוסריים, שעבורם שואב האדם את דחפיו לא מתוך החושיות, אלא מתוך אימפולסים המרימים אותו מתוך מה שהחושיות מעוררת בתוכו. שהרי בתחום זה קיים עולם כוחות על-חושי אשר פועל אל תוך חיי הנפש של האדם.

משני המוקדים המחשבתיים הללו בוקעות קרניים, אשר צריכות להגיע לעל-חושי. ושניהם מעוררים את השאלה אודות ישות האדם הפנימית, אודות הקשר של נפש האדם לעולם החושי מצד אחד והעולם העל-חושי מן הצד האחר. שילר נגע בשאלות אלה באופן פילוסופי במכתבים האסתטיים שלו. עבור גיתה, הדרך הפילוסופית-המופשטת לא היתה נגישה. הוא היה צריך לגלם את מה שהיה לו לומר בכיוון הזה, בתמונות. וזה ארע דרך "אגדת הנחשה הירוקה והחבצלת". בדמיונו של גיתה התעצבו כוחות הנפש האנושיים המגוונים והפכו לדמויות אגדיות, שחוויותיהן ומשחק הגומלין ביניהן מגלמים באופן תמונתי את כל חיי הנפש האנושיים ושאיפותיהם. – על אמירה זו יש לצפות מייד לתגובה מצד מסוים, בנוסח של: אבל הרי דרך כך מורמת השירה בכל זאת מתחום הדמיון האמנותי והופכת להמחשה תמונתית ובלתי אמנותית של מושגים מופשטים. הדמויות מוצאות מתוך החיים הממשיים והופכות לסמלים בלתי אמנותיים או אף לאלגוריות. התנגדות שכזו מבוססת על הדימוי, שברגע שנפש האדם נוטשת את התחום החושי, יכולים לחיות בה רעיונות מופשטים בלבד. הסתכלות כזו מחטיאה את העובדה, כי קיימת גם ראייה על-חושית שהינה מלאת חיים, ולא רק חושית. וב"אגדה" נע גיתה עם דמויותיו – לא בממלכת המושגים המופשטים, אלא בממלכת מה שנגלה לראייה העל-חושית. מה שייאמר כאן על האנשים הללו והתנסויותיהם, אינו מכוון כלל לטעון כי "האחד פירושו כזה והשני – כזה." נטייה שכזו לפירושים סימבוליים רחוקה בתכלית ממה שאני רוצה לתאר כאן. עבור נטייה שכזו, הזקן עם הפנס שבאגדה, התעתואורים וכן הלאה, אינם אלא יצירי דימיון המופיעים ביצירה. אולם אנו נחפש להבין, איזה אימפולסים של מחשבה עוררו את דמיונו של המחבר, על מנת ליצור דמויות שכאלה. אין ספק, כי גיתה לא הביא אימפולסי מחשבה אלה לתודעתו בצורתם המופשטת. בדיוק משום שעבור מהות רוחו של גיתה, הם היו נראים ריקים מדי בצורתם זו, הוא הביע אותם דרך דמויות פרי דמיונו. אימפולס המחשבה ששרר במעמקי נפשו של גיתה, ופירותיו הינה הדמות הדמיונית שבאגדה. שלב הביניים – כמחשבה – חי בנפשו רק בצורה תת-מודעת, ונתן לדמיון את כיוונו. המתבונן באגדה של גיתה, זקוק לתוכן המחשבתי. שכן רק הוא המסוגל לכוון את נפשו באופן כזה, שהיא תעקוב אחר דרכי דמיונו היצירתי של גיתה באופן של חיקוי פעיל. השמה עצמית זו בתוך התוכן המחשבתי הזה, אינה אחרת מאשר רכישת האיברים שבעזרתם יכול המתבונן לנשום את אותו אוויר רוחני שאותו נשם גיתה בשעה שיצר את "האגדה". זוהי הכוונת המבט אל עולם הנפש האנושי שעליו הסתכל גיתה, ושמתוך מעמקיו – במקום רעיונות פילוסופיים – בקעו לעומתו דמויות רוחניות חיות. מה שחי בדמויות רוחניות אלה, חי בנפש האנושית.

סוג הדימויים החודר את "האגדה" מהדהדת כבר ב"שיחות". בשיחות אשר עליהם מסופר שם, מובילה עצמה הנפש האנושית בשני תחומי העולם שביניהם מוצא עצמו האדם מוצב בחייו: החושי והעל-חושי. הטבע האנושי העמוק יותר שואף להביא עצמו לכדי יחס נכון לשני התחומים, להשגת מצב נפשי חופשי ומכובד מבחינה אנושית, ולעיצוב ופיתוח של חיי גומלין הרמוניים בין אדם לאדם. גיתה חש, שב"שיחות" עצמן לא הגיע לביטוי מלא מה שהוא ניסה להאיר דרך הסיפורים ביחס לקשר של האדם לשני תחומי העולם הללו. היה לו הצורך, בציור האגדה המקיף, לקרב ולהביא את חידת הנפש האנושית, שעליה היה מכוון מבטו – קרוב יותר לעולם הרוחני העשיר לאין שיעור. השאיפה למצב האנושי המכובד באמת, שעליו מצביע שילר, ואשר גיתה ניסה לחיותו, מתגלם עבורו דרך הצעיר שב"אגדה". נישואין אלו עם החבצלת, מגשימת ממלכת החירות, הינם הקשר עם הכוחות הרדומים בנפש, המובילים – משהתעוררו – לחוויה הפנימית האמיתית של האישיות החופשית.

*

דמות שיש לה תפקיד רב-משמעות להתפתחות התהליכים ב"אגדה", הינו הזקן עם הפנס. כשהוא מגיע עם פנסו לנקיק הסלעים, הוא נשאל, מהו הסוד החשוב ביותר הידוע לו. הוא ענה: "הסוד הגלוי". ועל השאלה, אם אין הוא יכול לגלות את הסוד הזה, הוא אמר: רק אם אדע את הרביעי. אבל את הרביעי יודעת הנחשה הירוקה. והיא לוחשת את הסוד לתוך אוזנו של הזקן. אין כל ספק, כי סוד זה קשור למצב שאליו כמהות כל הדמויות שבאגדה. מצב זה מתואר בסוף האגדה. הוא מובע בתמונה, שבה נפש האדם נכנסת לקשר שלה עם הכוחות השוררים במעמקים, וכיצד דרך כך מוסדר הקשר שלה לעל-חושי – ממלכת החבצלת – ולחושי – ממלכת הנחשה הירוקה – באופן שנפש זו, מניחה לעצמה לקבל באופן חופשי, הן בחוויותיה והן בעשייה שלה, את השפעתם של שני התחומים, כך שהיא יכולה – מתוך התאחדות עם שניהם – להגשים את ישותה האמיתית. יש להניח, כי הזקן מכיר את תוכנו של הסוד הזה. שכן, הוא הרי האדם היחידי שניצב תמיד מעל לדברים; הוא זה שהכל תלוי בו, המנהיג ומוביל את הכל. מה אם כן יכולה הנחשה הירוקה להגיד לזקן? הוא יודע, כי עליה להקריב את עצמה, על מנת שהמצב הסופי שהיו כמהים אליו יוכל להתגשם. אולם ידע זה שלו אינו זה בעל החשיבות המכרעת. עליו להמתין עם הידע הזה, עד שהנחשה תרגיש במעמקי ישותה שהיא בשלה להחלטה להקריב את עצמה.

בסך כל חיי הנפש האנושיים, קיים כוח הנושא את התפתחות הנפש עד למצב האישיות החופשית. כוח זה, משימתו מתמצת בדרך למצב זה. אילו היו מגיעים למצב החופשי, אזי היה הכוח מאבד את משמעותו. הוא מביא את נפש האדם לכלל קשר עם התנסויות החיים. הוא מתמיר את מה שמתגלה דרך המדע והחיים לכדי חוכמת חיים. הוא הופך את הנפש יותר ויותר בשלה למטרת הרוח הנכספת. כשמגיעים למטרה זו, מאבד הכוח את משמעותו, שכן הוא יוצר את הקשר שבין האדם לעולם החיצון. אולם ביעד הסופי, כל האימפולסים החיצונים השתנו והפכו לדחפי נפש פנימיים. זהו המקום שבו צריך כוח זה להקריב את עצמו. עליו להפסיק את פעילותו; עליו להמשיך ולהתקיים באדם שעבר טרנספורמציה, בתור היסוד המתסיס את שאר חיי הנפש, אולם שאין לו חיים משלו. עינו הרוחית של גיתה היתה מכוונת באופן מיוחד לכוח זה שבחיי האדם. הוא ראה כיצד הוא פועל בהתנסויות החיים ובהתנסויות המדעיות. הוא רצה לראות כוח זה משמש שם, מבלי שיהיה צורך להציב מטרה מופשטת באמצעות דעות או תיאוריות מוקדמות. מטרה זו צריכה להיוולד רק מתוך ההתנסויות עצמן. ועל מנת שהמטרה תהיה בשלה, צריכות ההתנסויות ללדת את המטרה מתוכן-עצמן. אסור שתיגדענה על ידי סוף קבוע מראש. כוח נפש זה מגלמת הנחשה הירוקה. היא בולעת את הזהב, החוכמה, אשר נובעת מהתנסויות החיים, ואשר צריכה להיות מוטמעת על ידי הנפש, כך שהחוכמה והנפש יהפכו לאחדות אחת. כוח נפש זה יקריב עצמו בזמן הנכון; הוא יביא את האדם ליעדו, לאישיות החופשית. את עצם העובדה, כי הוא רוצה להקריב את עצמו (כלומר, כי היא רוצה להקריב את עצמה^[8]) – את זאת לוחשת הנחשה באוזנו של הזקן. בכך היא מגלה לו סוד שגלוי לו זה מכבר, אולם שעל אף זאת אין לו ערך עבורו, כל עוד אינו מתרחש הודות להחלטה החופשית של הנחשה. כאשר כוח נפש זה שבאדם מדבר כפי שמדברת הנחשה לזקן, אזי הגיע זמנה של הנפש לחוות את התנסויות החיים כחוכמת חיים, היוצרת יחס הרמוני בין החושי לעל-חושי.

היעד הנכסף מגיע הודות לקימתו לתחייה של האיש הצעיר, אשר העל-חושי – החבצלת – נגע בו בזמן לא נכון, ועל כן הפך לנכה ומת, וזאת דרך איחודו עם החבצלת, כשהנחשה, נסיון החיים של הנפש, הקריבה את עצמה. אז גם הגיע הזמן, שבו הנפש יכולה לבנות בתוך עצמה את הגשר שבין שני עברי הנהר. גשר זה מורכב מחומר הנחשה עצמה. מרגע זה ואילך, נסיון החיים לא מקיים חיים עצמאיים משלו. אין הוא, כמו קודם לכן, מכוון רק לעולם החושים החיצוני. הוא הפך לכוח נפש פנימי, אשר ככזה, האדם במודע לא משתמש בו ככזה, אלא זהו כוח שפועל רק בכך שהחושי והעל-חושי שבפנימיות האדם מאירים ומחממים זה את זה הדדית.

כעת, גם אם הנחשה אחראית למצב זה וגורמת לו, הרי היא לבדה לא יכלה להעניק לאיש הצעיר את היכולות שיאפשרו לו לשלוט בממלכת הנפש שנוסדה מחדש. את אלה הוא מקבל משלושת המלכים. ממלך הנחושת הוא מקבל את החרב עם המשימה: "החרב ביד שמאל; הימנית – חופשית." מלך הכסף נותן לו את השרביט, בכך שהוא אומר את המשפט: "רעה את הכבשים." מלך הזהב שם את זר ענפי האלון על ראשו, באומרו: "הכר בגבוה ביותר." המלך הרביעי, המכיל תערובת של המתכות נחושת, כסף וזהב, צונח והופך לגוש חסר נשמה.

באדם הנמצא בדרך להיות אישיות חופשית, שלושה כוחות נפש פעילים יחדיו: הרצון (הנחושת), הרגש (כסף) וההכרה (זהב). במהלך ההוויה נותן ניסיון החיים, מתוך התגלויותיו, את מה שהנפש רוכשת דרך שלושת הכוחות הללו: הכוח שדרכו פועל הטוב, מתגלה לרצון; היופי (החזיון היפה) מתגלה לרגש; והחוכמה מתגלה להכרה. מה שמפריד את האדם מן ה"אישיות החופשית", הוא העובדה כי שלושת אלה פועלים במשותף בתוך נפשו; הוא יפתח את האישיות החופשית במידה שבה הוא יקבל בתודעה מלאה את מתנותיהם של שלושת המלכים, כל אחת ואופיה הייחודי שלה, יקבלן כל אחת בפני עצמה, ויאחדן בעצמו מתוך פעילות חופשית מודעת בתוך נפשו. או אז מתפרק מה שכפה אותו קודם לכן, תערובת היכולת הכאוטית של הרצון, הרגש וההכרה.

מלך החוכמה עשוי זהב. בכל מקום שבו מופיע הזהב באגדה, הוא מגלם את החוכמה בצורה כלשהי. כבר ציינו כיצד החוכמה פועלת דרך ניסיון החיים שבסוף מקריב את עצמו. אולם גם התעתואורים מקבלים אל תוכם את עוצמת הזהב. האדם נושא בתוכו נטייה נפשית – ואצל אנשים רבים היא מתבטאת באופן חד-צדדי, כך שנראה כאילו היא ממלאת את כל ישותם – שדרכה הוא מטמיע את מה שמעניקים לו החיים והמדע. אולם נטייה נפשית זו אינה שואפת לאחד לחלוטין את החוכמה עם חיי הנפש; אלא היא נשארת כידע חד-צדדי, כאמצעי לטעון כך או אחרת, או למתוח ביקורת על דבר זה או אחר. היא משמשת להאדרת הברק החיצוני של האדם, או לקדם את מעמדו של האדם בחיים בצורה חד-צדדית. היא גם לא שואפת לאזן את עצמה באמצעות התחברות למה שמציע הניסיון החיצוני. היא הופכת לאמונה הטפלה, שאותה הציג גיתה בסיפורי הרוחות שלו של ה"מהגרים", שכן אין היא שואפת להביא עצמה למצב של הרמוניה עם דרך הטבע. היא הופכת לתורה, עוד לפני שהפכה לחיים בפנימיות הנפש. היא הינה מה שחכמי כזב ונביאי שקר רוצים לטפח לכל אורך החיים. היא רחוקה מאד מלהטמיע בתוכה את משפט היסוד הגיתאני ביחס לחיים, דהיינו, כי על האדם לוותר על קיומו, על מנת להתקיים. הנחשה, חסרת העצמיות, מתוך אהבה לחוכמה, ניסיון החיים שפותח מתוך חוויית החוכמה, מוותרת על קיומה על מנת לבנות את הגשר שבין החושיות לבין הרוחניות.

האיש הצעיר נדחף לממלכתה של החבצלת על ידי כמיהה בלתי ניתנת לכיבוש. מהם סימני ההיכר של ממלכה זו? בני האדם יכולים, למרות כמיהתם העמוקה ביותר לממלכת החבצלת, להגיע אליה רק בזמנים מסוימים, בטרם נבנה הגשר. בשעת הצהריים בונה הנחשה, כבר לפני ההקרבה שלה, גשר זמני לממלכת העל-חושי. ובערב ובבוקר, ניתן לעבור מעל צילו של הענק, מעל הנהר – כוח הדימויים והזיכרון – אשר מפריד בין החושי לעל-חושי. מי שיתקרב לשָליטת ממלכת העל-חושי, מבלי שיהיה מוכן לכך מבחינה פנימית, יצטרך לסבול בחייו כמו שסבל הצעיר. החבצלת כמהה גם היא לממלכה האחרת. המעבורן, שהעביר את התעתואורים את הנהר, יכול להעביר כל אחד בחזרה מתוך העל-חושי, אבל לא לשם.

מי שרוצה שהעל-חושי יגע בו, עליו ראשית כל להכין את פנימיותו – דרך ניסיון החיים – לעל-חושי, שיכול להיקלט רק מתוך חופש. גיתה נותן ביטוי לאמונתו זו ב-"Sprüchen in Prosa" (אמרות בפרוזה): "כל מה שמשחרר את רוחנו, מבלי להעניק לנו את השליטה על עצמנו, גורם לנזק." אימרה אחרת שלו היא: "החובה, כשאדם אוהב את אשר הוא מצווה על עצמו לעשות." ממלכת החבצלת הינה ממלכת העל-חושי הפועל באופן חד-צדדי – ששילר מתאר כדחף השכל החד-צדדי. ממלכת החושיות הפועלת באופן חד-צדדי – ששילר מתארה כדחף החושי – היא הממלכה שבה חיה הנחשה לפני ההקרבה שלה. המעבורן יכול להעביר כל אחד לתוך הממלכה האחרונה, אולם אינו יכול להביא אף אחד לראשונה. כל בני האדם מגיעים – בלי שום מאמץ מצידם – מממלכת העל-חושי. אולם הם מסוגלים לפתח קשר חופשי עם ממלכה על-חושית זו – קשר שאינו תלוי בשום "זמן", כלומר, בשום מצב נפשי בלתי רצוני – רק אם יהיו נכונים לעבור את גשר ניסיון החיים שהוקרב. קודם לכך קיימים שני מצבי נפש המופיעים באופן בלתי רצוני, ושדרכם האדם יכול להגיע לממלכת העל-חושי, שהינה בעת ובעונה אחת גם ממלכת האישיות החופשית. מצב נפש אחד הינו זה של הדימיון היצירתי, המהווה השתקפות זוהרת של החוויה העל-חושית. באמנות מחבר האדם את החושי עם העל-חושי. באמנות הוא מתגלה גם כנפש הפועלת בחופשיות. תמונה לכך מהווה המעבר שמאפשרת הנחשה – ניסיון החיים שעדיין לא מוכן לחוויה העל-חושית – בשעת הצהריים.

המצב הנפשי האחר מופיע כאשר מצב התודעה של נפש האדם – של ה"ענק" שבאדם, המהווה תמונת-השתקפות של המקרוקוסמוס – מתעמעם, כשההכרה המודעת מתעמעמת ונחלשת, כך שהיא מתבטאת כאמונות טפלות, חזיונות וחוויות מדיומיסטיות. כוח הנפש החי כך בתודעה מוחלשת, הינו, עבור גיתה, אותו כוח שרוצה להוביל את בני האדם למצב החופש באופן מהפכני, דרך אלימות וכוחניות. במהפכות חי ופועל באופן עמום הדחף למצב אידיאלי, בדומה לאופן שבו נח צל הענק על הנהר בשעת הדמדומים. כי גם השקפה זו אודות ה"ענק" הינה מוצדקת – בעד עובדה זו מדבר מכתבו של שילר מ-16 באוקטובר 1795 לגיתה, שהיה בעיצומו של מסע שאמור היה להימשך עד פרנקפורט שעל נהר המיין: "בפועל, אני שמח שאתה רחוק מן העסקים במיין. צילו של הענק יכול היה בקלות לתפוס אותך בגסות מסוימת." מה שגורמת הכוחניות, המהלך הבלתי מרוסן של אירועים היסטוריים – כל זה מתגלם, לצד מצב התודעה האנושי המוחלש, בענק וצילו. אימפולסי הנפש שמובילים לאירועים מעין אלה, קשורים הרי למעשה בנטייה לאמונות טפלות ולאידיאולוגיה חלומית.

לפנסו של הזקן ישנה התכונה, להאיר רק במקום שבו קיים כבר אור אחר. בהקשר זה יש להיזכר באימרתו של מיסטיקאי עתיק, שגיתה ציטט אותה: "אילולא היתה העין בעלת איכות של שמש, לא היתה יכולה לראות את השמש; אילולא היה בנו כוחו של אלוהים, כיצד יכול היה האלוהי לרגשנו?" כפי שהפנס לא מאיר בחשכה, כך אור החוכמה וההכרה לא מאיר לאדם שאין לו האיברים המתאימים לכך, שאין לו האור הפנימי. אולם מהותו של הפנס תתברר לנו אף יותר, אם נשים לב לעובדה, כי בדרכו שלו, ביכולתו של הפנס להאיר את מה שהנחשה מבשילה בתוך עצמה כהחלטה, אולם עליו לחוות קודם כל את נטייתה של הנחשה להחלטה זו. קיימת הכרה אנושית, הפונה בכל עת לשאיפה הגבוהה ביותר של האדם. הכרה זו התרוממה במהלך תולדות האנושות מעל להתנסות הפנימית של הנפשות. אולם יעדה של השאיפה האנושית, היעד שעליו היא מצביעה, יכול להיות מושג כמציאות מוחשית אך ורק מתוך ניסיון החיים המקריב את עצמו. מה שהתבוננות בעבר ההיסטורי מלמדת את האדם, מה שהחוויה החושית והדתית מבקשות לומר אודות הקשר שלו לעל-חושי – כל זה יכול למצוא את הגשמתו הסופית אך ורק דרך הקרבת ניסיון החיים. הזקן עם פנסו יכול לשנות כל דבר באופן כזה, שיופיע בצורה חדשה יותר, המשרתת את החיים; אולם ההתפתחות האמיתית תלויה בהבשלת ניסיון החיים.

אישתו של הזקן הינה האישיות, שנותנת לנהר את גופה כערבות למה שהיא חייבת לו. אישה זו הינה ההתגשמות הן של כוח הקליטה והדימוי, והן הזיכרון ההיסטורי של האנושות בעברה. היא הינה שותפתו של הזקן. בעזרתה, יש לו את האור שיכול להאיר את מה שכבר מואר דרך מציאות חיצונית. אולם כוחות הדימוי והזכירה לא מחוברים באחדות-חיים עם הכוחות הממשיים המוחשיים, הפעילים בהתפתחות האדם היחיד ובחיים ההיסטוריים של האנושות. כוחות הדימוי והזכירה נצמדים לעבר. הם משמרים את העבר, כך שהוא נעשה קודם למה שמתהווה ולמה שיהיה. בנסיבות שבהן חיים האדם והאנושות על ידי מה שמקובע על-ידי הזיכרון, שם שוכנים משקעיו של כוח נפש זה. במכתב האסתטי השלישי כותב שילר על המשקעים הללו: "כורח הצרכים זרק אותו (את האדם) פנימה, בטרם יכול היה לבחור במצב זה מתוך חופש. המצוקה כיוונה את האדם לפי חוקי טבע סתמיים, בטרם יכול היה להתכוון לפי חוקי השכל."

הנהר מפריד בין שתי הממלכות, ממלכת החירות בתחום העל-חושי, וממלכת הכורח בתחום החושי. כוחות הנפש הלא-מודעים – המעבורן – מציבים את האדם, שמקורו בעל-חושי, בתחום החושי. הוא מוצא עצמו ראשית בממלכה, שבה יצרו כוחות הדימוי והזכירה נסיבות שעימן עליו לחיות. אולם הם מפרידים אותו מן העל-חושי; ואם הוא נאלץ להתקרב לאותו כוח (המעבורן), שהביאו באופן שהוא עצמו אינו מודע לו מן העל-חושי אל החושי, אזי הוא מוצא עצמו, ביחס אליהם, בעמדה של מי שחייב להם. את העוצמה שבה משפיעות עליו נסיבות אלה, המתבטאת בגזילת חירותו ממנו, הוא יכול לשבור רק אם ישחרר את עצמו מן הכורח, מן האשמה שהנסיבות כפו עליו – ישחרר עצמו באמצעות "פירות האדמה", כלומר, בעזרת חוכמת חיים שהוא רכש לעצמו באופן עצמאי. אם אין הוא מסוגל לכך, אזי נסיבות אלה – מימי הנהר – ייקחו ממנו את ישותו העצמית. הוא נעלם בתוך עצמיותו הנפשית.

על הנהר מוקם המקדש שבו מתרחשים נישואיו של הצעיר עם החבצלת. בנפש האדם, שבה התארגנו הכוחות בסדר המנוגד למצב הרגיל, שם מתאפשרים הנישואים עם העל-חושי, הגשמת האישיות החופשית. מה שהנפש השיגה קודם לכן כניסיון חיים, הבשיל כעת במידה כזו, שהכוח המכוון לניסיון חיים זה, לא עוד ממצה עצמו במציאת מקומו של האדם בתוך עולם החושים, אלא הופך עצמו לתוכן של מה שיכול לזרום מממלכת העל-חושי לתוך פנימיות האדם, כך שהפעולה בעולם החושי תהפוך לאמצעי להגשמת אימפולסים על-חושיים.

במצב נפשי זה זוכים גם אותם כוחות-רוח אנושיים, אשר קודם לכן פעלו במסלולים שגויים או חד-צדדיים, במשמעות חדשה לגמרי, המתאימה למצב תודעה גבוה מהרגיל. חוכמתם של התעתואורים, לדוגמה, שהשתחררה מעולם החושים ושתעתה והגיעה לכדי אמונות טפלות או לחשיבה פראית – חוכמה זו עוזרת לפתוח את השער של אותו ארמון, המהווה תמונה למצב הנפש שבו הרצון, הרגש וההכרה, דרך התערובת הכאוטית שלהם, ממשיכים לשמור את האדם בתוך חיים פנימיים בלתי-חופשיים שהינם נפרדים מן העולם העל-חושי.

בתמונות האגדתיות של היצירה שמדובר בה כאן, חלפה לפני עינו הרוחית של גיתה התפתחות נפש האדם, החל מן המצב שבו היא הרגישה זרה בפני העל-חושי, ועד לאותה פסגת תודעה, שעליה החיים שנחוו בעולם החושים פותחים עצמם לעולם הרוח העל-חושי, כך ששניהם הופכים לאחדות אחת. תהליך מטמורפוזה זה ניצב בפני נפשו של גיתה בדמות יצירי דמיון אווריריים. השאלה אודות היחס שבין העולם הפיזי להתנסות בעולם העל-חושי, המשוחררת מן ההתנסות הפיזית, על תוצאותיה עבור חיי הקהילה האנושיים – שאלה אשר מאירה את "השיחות של מהגרים גרמניים"; כאן בסוף האגדה, מוצאת שאלה זו פתרון מקיף במארג התמונות השירתיות. בהרצאה זו יכולנו רק להתוות את תחילתה של הדרך, המובילה לממלכה שבה ארג דמיונו של גיתה את "האגדה". כל שאר הפרטים, עד האחרון שבהם, צריכים להיחוות בצורה חיה על ידי מי שרואה את "האגדה" כציור של חיי הנפש האנושיים בחתירתם לעל-חושי.

שילר חש בלי ספק, כי האגדה מהווה ציור שכזה של חיי הנפש. הוא כותב על כך: "האגדה ססגונית ומשעשעת דיה, ואני מוצא כי יש כאן ביצוע יפה של הרעיון שהזכרת פעם, של הסיוע ההדדי של הכוחות מחד ודחייתם ההדדית זה את זה, מאידך." שכן גם אם מישהו יכול היה להתנגד ולומר, שסיוע הדדי זה של הכוחות מתייחס לכוחות מאנשים שונים, עדיין תקפה לעומת זאת האמת שהיתה לגמרי מוכרת לגיתה, שכוחות הנפש, הנחלקים באופן חד-צדדי בין ישויות אנוש שונות, אינם אלא הישות המפורקת של ישותו השלמה שלו עצמו. וכאשר בחיי קהילה פועלים יחדיו טבעי אנוש שונים, אזי בהשפעה הדדית זו נתונה עדיין רק תמונה של כוחות שונים ומגוונים, אשר ביחסם ההדדי יוצרים את הישות האנושית האינדיבידואלית השלמה.

————————————————————————————————————–

1. תרגום לעברית מאת שלמה טנאי נמצא בספר "הפרח הכחול" בהוצאת דביר. ↑
2. תרגום לעברית מאת שמשון אילת, בסדרת "טעמים – מבחר כתבי מופת ואסתטיקה", יצא לאור בהוצאת ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק. ↑
3. כתב עת שנערך על-ידי פרידריך שילר בשנים 1795-1997. ↑
4. כך כותב שילר במכתב הרביעי. ↑
5. מתוך המכתב העשרים ושבעה. ↑
6. מראה המקום המקורי: Friedrich Meyer von Waldeck, Goethes Märchendichtung, Heidelberg, Karl Wintersche Universitäts-buchhandlung 1879 ↑
7. כבר החל משנות התשעים של המאה השמונה עשרה, ניסיתי לחדור לתוך רוחה של האגדה על בסיס עולם המחשבות של גיתה, ואת תוצאות מחקרי זה ביטאתי לראשונה בהרצאה שנתתי ב-27 בנובמבר 1891 באיגוד גיתה בוינה. מה שאמרתי אז התרחב מאז בכיוונים רבים ומגוונים. אולם כל מה שפרסמתי מאז בכתב ובעל פה אודות "האגדה", מהווה רק פיתוח של המחשבות שביטאתי באותה הרצאה. גם מחזה המסתורין שלי, שפורסם ב-1910, "שער ההתקדשות", מהווה פרי של מחשבות אלה. [ההרצאה הנ"ל של רודולף שטיינר באיגוד גיתה בוינה, "על הסוד שבאגדה החידתית של גיתה ב-"שיחות של מהגרים גרמניים" בהרצאה של ק.ג'. שרואר, תפורסם בכרך GA-51 של ההוצאה הכללית של כתבי שטיינר]. ↑
8. בגרמנית "הכוח" ו"הנחשה" שניהם בלשון נקבה ולכן אותו משפט מביע את רצון הנחשה ואת רצון הכוח שהיא מייצגת להקריב את עצמם – המתר'. ↑