מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות
רודולף שטיינר
סדרה של 17 הרצאות שניתנו ב-1920 בדורנאך GA199
תרגמה מאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
הרצאה 14
5 בספטמבר 1920
כדי להבין מספר דברים שיש לציין בקשר לנושאים שהצגנו קודם, עלינו לזכור כמה עובדות. ראינו כיצד אנו מחוברים לסביבה שלנו, לממלכות קיום אחרות. ראינו כיצד מכוון הגוף האתרי שלנו אל ממלכת החיות, הגוף האסטרלי אל ממלכת הצמחים והאני אל ממלכת המינרלים. ראינו כיצד מופיעה מה שאנו מכירים כהתפתחות התרבותית של האנושות באמנות, דת ומדע, כתוצאה מהעבודה אותה האני עושה על עצמו ביחד עם אחרים בתוך הסדר החברתי. אמרתי אתמול שתכני נפש אלה – האומנות, הדת והמדע – אינם במהותם אלא מה שמתרחש דרך העבודה של האני האנושי על עצמו. אם כך, יש לנו כאן את אחת הדוגמאות המראות את הקשר בין האדם לחיים החברתיים. האמנות, הדת והמדע הם אכן, במידה הרחבה ביותר, התכנים של תחום הרוח האמיתי באורגניזם החברתי.
נוסף לכך, יש לנו את מה שנוצר דרך הטרנספורמציה של הגוף האסטרלי. בשלב הנוכחי של האבולוציה האנושית, טרנספורמציה זו חייבת להיות יותר בתחום התת-מודע מאשר מה שהושג בתחום הרוחני של האמנות, הדת והמדע; ומה שצומח מתוך הטרנספורמציה של הגוף האסטרלי הוא למעשה הספרה של הזכויות בתוך האורגניזם החברתי. ואז, עוד יותר עמוק בתת-מודע, יש לנו את מה שנובע מהטרנספורמציה של הגוף האתרי עקב חיינו ביחד עם הזולת. כל מה שנובע מכך, כל מה שאנשים עושים דרך ההתמרה של הגוף האתרי שלהם, שייך לספרה הכלכלית של האורגניזם החברתי. אם כן, כאן יש לנו את הקשרים, היחסים בין האדם למה שיש מחוצה לו. אתמול, ראינו גם את המשמעות של מערכות היחסים שיש לאדם עם החיים של הסדר החברתי מחוצה לו. כי, כפי שראינו, למעשה הוא מכין בכך את היסוד הטבעי הבסיסי בעבור חייו הארציים הבאים. הוא עובד במידה מסוימת על הבריאה של הקיום הארצי עצמו. יהיה זה באמת רצוי שכמה שאפשר יותר אנשים יתפסו את החשיבות והרלבנטיות העצומה של הרגע הנוכחי באבולוציה האנושית.
אפשר לומר שעד לשעה זו בהיסטוריה העולמית, האבולוציה של האנושות נשענה על ההשגחה של הכוחות העומדים מעל האדם בהיררכיות העליונות. כפי שידוע לנו, האנושות השיגה רמת התפתחות מסוימת של הגוף האתרי במהלך תקופת התרבות ההודית העתיקה, התפתחות מסוימת של הגוף האסטרלי במשך התקופה המצרית-כלדאית, והתפתחות של הנפש השכלית בתקופה היוונית-לטינית. כעת האנושות נמצאת בשלב בו יש להעלות ממעמקי הקיום הנפשי את נפש התודעה. אך היות שהנבט של מה שעתיד לבוא חייב תמיד להיות נוכח בשלבים האבולוציוניים הקודמים, כבר מתחיל להתגלות מה שעתיד להיות התוכן של תקופת התרבות הבאה – ההתפתחות של רוח העצמיות; אך התפתחות זו של רוח העצמיות חייבת בהכרח לנבוע מתוך האדם עצמו.
עברנו דרך גלגולים ארציים רבים. כשאנו מדברים על האנושות בתקופה ההודית העתיקה, הפרסית העתיקה, המצרית-כלדאית והיוונית-לטינית, אנו למעשה מדברים על עצמנו; כי אנו חיינו בתנאים שונים לחלוטין בזמנים קדומים אלה. אנו חיינו בסביבה של בעלי חיים, צמחים ומינרלים אותה הכינו עבורנו אבותינו הקדמוניים האלוהיים. הם היו האנושות על הירח, על השמש ועל שבתאי, וחוו, בשלבים הקדומים של האדמה, את מה שאנו חווים היום. מה שמהווה תוכן באבולוציה פלנטרית קודמת נשאר כצורה בעבור האבולוציה הבאה. אנו חיינו על מה שהורישו לנו האלים, הישויות של ההיררכיות העליונות. כעת הגענו לנקודה בה כדור הארץ היה מתייבש וקמל, אילו האדם, במובן מסוים, לא היה טווה חוט חיים חדש מתוך עצמו.
חשבו על איך כל זה הוכן עבורנו באמת. כמובן, יש לנו חיי רוח בתוך החיים החברתיים. אנשי המערב גאים בחיים חברתיים אלה; הם גאים באמנות, בדת ובמדע שלהם. אך אנשים חייבים להבדיל בין המיסטריה של גולגותא כעובדה, לבין האופן בו היא מובנת מאז דרך מושגים שהגיעו מהדת, מהאמנות ומהמדע. הבנו את כריסטוס בהתאם למה שהיה לנו בנפשנו כתוכן רוחני. כאן במערב נוסד משהו הדומה להמשך של הרוחניות הקדומה. כשמישהו מסוגל להיכנס באופן אובייקטיבי לאופי של חיי הרוח באירופה ובשלוחה שלה באמריקה, הוא מוצא שבסופו של דבר הכול ירושה מהמזרח, ולא יותר מזה. כמובן, שינינו מספר דברים. כפי שכבר ציינתי בהרצאות אלו, השקפת העולם השונה לחלוטין של המזרח, שפעם ידעה לתפוס בצורה נפלאה את הקשרים הסיבתיים בין הגלגולים הארציים של האדם, אך מאוחר יותר הפכה למעין צל של עצמה בתפיסה היוונית של הקוסמוס במושג fatum, גורל, בסופו של דבר הפכה כולה דרך האלמנט הלטיני-רומי למשהו משפטי. תיארתי את התחושה שחווים כאשר מתבוננים בציור של מיכלאנג'לו בקפלה הסיקסטינית בו כריסטוס מופיע בתפקיד של שופט עולם, משפטן קוסמי, הפוסק בין בני אדם טובים ורשעים. תפיסת העולם הפכה למשפטית. זה לא היה כך בהשקפת העולם של המזרח.
ואז התווסף מה שנובע מחשיבה כלכלית. בייקון פיתח את תפיסתו לגמרי מתוך חשיבה כלכלית, וכל אירופה הרשתה לעצמה ללמוד ממנו. מה שיש לנו במדעים שלנו, ומה שהיום מהווה את השקפת העולם הפופולרית החודרת את כל החוגים באירופה, הינו התוצאה של חשיבה כלכלית מערבית זו, שלא עצרה, כפי שהסברתי, בספרה הכלכלית, אלא נכנסה לתחומים גבוהים יותר, לתחום של הזכויות ואף לתחום התרבות. אילו אינדיבידואלים כמו הקסלי וספנסר היו משתמשים בחשיבתם כדי להביא סדר לקשרים הכלכליים, אז הם היו נמצאים במקום הנכון. הם אינם במקום הנכון כאשר הם משתמשים בסוג זה של חשיבה על מנת ליצור מדע. אך למרות זאת, כל העולם חיקה אותם.
לכן ניתן לומר שמה שיש לנו כרוחניות ממשית הינה למעשה רק ירושה מיושנת מהמזרח העתיק. מאוחר יותר, התחילה חשיבה פוליטית ביוון וברומא. תהיה זו פשוט שטות להאמין שכל זה היה יכול להיות נוכח במבנה העתיק של המדינה המזרחית. המבנים הפטריארכליים המכובדים, והחוקים הסיניים הקדומים היו אך ורק השתקפות של מבנים אלה, לא היו צורות מדינה במובן שהאדם האירופאי מבין אותן. מה שיש לנו היום כמבנה זכויות לא היה קיים עדיין באוריינטליזם. הוא נכנס לתרבות המערבית, קודם במידה מעטה, דרך החשיבה היוונית, ולאחר מכן במידה עוצמתית למדי, דרך החשיבה הלטינית. לכן, עלינו לומר שלכל חיי הרוח שלנו יש עדיין אופי הנובע ממה שהיה קיים במזרח. אך זכרו איך תיארתי את הופעת החיים הרוחניים במזרח. הם נבעו מתוך המטבוליזם של האדם – מתוך האימפולסים הפנימיים של המטבוליזם – בוודות, בשירה הנהדרת של המזרח. יש לראות אותם כמשהו חדש הגדל מתוך המטבוליזם, בדומה לפרח ולפרי שיוצאים מהעץ. כל מי שיכול להתבונן בקשרים הפנימיים כפי שהם באמת, יודע כיצד להתבונן בפרחים ובפרי של העץ; הוא יתבונן באופן בו הנוזל בא מתוך האדמה, עולה בתוך הגזע, יוצא אל הענפים, הופך לירוק בתוך העלים, מקבל צבעים מגוונים בפרחים ומגיע לבשלות בפירות. זה מה שמופיע מול עינינו. אם אז שמים לב לתוצאה בתהליכים המטבוליים שלנו של מה שעולה ביחד עם החומר היוצא מהאדמה ונלקח לתוך עצמנו, איך הוא מעוכל ונשרף, איך הוא עובר לדם, ונעשה מעודן ואתרי בתוך הגוף, אנו רואים שהוא נובט, פורח ומבשיל בדיוק כמו התהליך הצמחי שהופך לפרחים, פירות ועצים. רק שהוא הופך למשהו אחר על ידי נביטה, פריחה והבשלה דרך האיברים של האדם; הוא הופך לפרי הפואטי של הוודות, הוא הופך לפרי הפילוסופי בפילוסופיה של הוודאנטה. במזרח, חיי הרוח נחשבו לפרי של האדמה, של המטבוליזם הזורם בתוך האדם, בדיוק כמו התהליך הזורם דרך העץ הירוק שנושא פרי. מה שמופיע בוודות ובשירה של המזרח קשור באופן אינטימי למהות האדמה. הוא הפרח של האדמה. זו שטות כאשר אנשים היום רואים את האדמה כמוצר חסר חיים, כמו בגיאולוגיה למשל. כי לא שייך אל האדמה רק מה שעולה מתוכה כפרח ופרי, אלא גם מה שעולה כפרי פילוסופי בתקופות הקדומות של האנושות בוודות ובפילוסופיה של הוודאנטה. כל מי שרוצה לא לראות אלא אבנים שקיימות בתוך האדמה או עליה, כל מי שרואה את האדמה רק כקרקע שניתן לחרוש, כל מי שרואה את האדמה אך ורק כחומר מינרלי, אינו יודע את האדמה. כי לאדמה שייך גם כל מה שנשאה בזמנים עברו כפרח ופרי דרך גופו של האדם.
ואז הגיע תקופה אחרת, בה האדם כבר השתחרר מהאדמה. הוא לא היה קשור עוד לאדמה, אלא רק לאקלים ולאטמוספרה, שבה הוא נתן ביטוי למערכת הריתמית שלו, ולא למערכת המטבולית. בתקופה זו כבר לא התגלו האינטואיציות העוצמתיות של הזמנים הקדומים, אלא התפתחו בה תפיסות האדם לגבי הזכויות.
בתקופה החדשה יותר, ובמיוחד מאז בייקון, האדם התחיל לסגת לגמרי אל תוך עצמו, להפריד את עצמו מהאדמה, ולגלם את מה שחי רק בתוכו כאינטלקט בחשיבה הכלכלית של העולם המערבי. כך נבדל על כדור הארץ מה שמתפתח באמצעות האדם.
כל אלה הם נושאים שיש לשים לב אליהם בימינו. אילו היינו שמים לב לדברים אלה, בוודאי היינו מביאים את נפשנו להתעוררות פנימית. עלינו לשאוף להבין את מה שמדע הרוח יכול לתת לנו. עלינו להודות בפני עצמנו בכך שעבר הזמן שבו, לאחר שעבדנו קשה כל השבוע, אנו יכולים פשוט להתיישב ולהקשיב לדרשה מופשטת אודות הקשר בין האדם לסדר העולמי האלוהי. הזמנים האלה עברו; הדרך ההיא התיישנה.
זה התפקיד של האנושות המודרנית להבין באופן מוחשי לגמרי כיצד עצם ישותו המהותית של האדם מחוברת לקוסמוס, כיצד קיומה מחובר לקוסמוס. רק כתוצאה מהבנה זו יוכל האדם לתפוס את הצורך בחלוקת החיים החברתיים לספרה רוחנית – שלמעשה הינה רק ירושה מהמזרח שהפכה ליותר ויותר חסרת חיים, כי חיינו הרוחניים מתים כיום – ושתי הספרות הנוספות. המזרח העתיק של הזמנים הקדומים לא יכול היה לתפוס מה הכוונה כשאנו אומרים שאיננו מבינים את החיים. היום אנו אומרים שאיננו מבינים את החיים, מפני שאנו חיים רק בממלכת המינרלים המתה, למרות שאנו חיים שם עם האני שלנו, דבר שהאדם המזרחי עדיין לא עשה. בדיוק כאן חייבים להיכנס החיים. בסופו של דבר, מה כוונתנו כשאנו שואפים כבני אדם לתת מקום ודגש מיוחד לספרה הרוחנית בתוך האורגניזם החברתי? למה אנו שואפים כאן, בסופו של דבר?
כל עוד הספרה הרוחנית או התרבותית מחוברת למבנה של הזכויות או למבנה של המדינה שמורכב באופן שונה לחלוטין – או, אף יותר גרוע, לחיים הכלכליים – האדם האינדיבידואלי לא יוכל לתרום לחיי הרוח את מה שחיי הרוח אמורים לכלול. בואו נבין אחד את השני בנקודה ספציפית זו! עם הרגלי החשיבה של היום, אין זו משימה קלה להבין מה בדיוק משמעותי כאן. בדברים הבאים אנסה להבהיר את מה שיש לתפוס בהקשר זה.
קחו, למשל, את המקרה בו המדינה מעבירה את חוקי החינוך בבתי הספר. חוקים אלה נכתבים או מנקודת מבט רודנית, או מנקודת מבט דמוקרטית. כיצד הם נוצרים? נתאר את הדבר בצורה פשוטה. דמיינו לעצמכם שלושה אנשים שיושבים ביחד. כאשר שלושה אנשים יושבים ביחד, הם "חכמים" בצורה יוצאת מן הכלל, במובן מופשט. שלושה אנשים שיושבים ביחד באמת יודעים הכול על הכול; המצב איננו הרבה יותר טוב כשאנשים מתכנסים כמפלגה – הם בדרך כלל יודעים הכול על הכול. הם יודעים בדיוק כיצד לכתוב את הסעיף הראשון: איך יש ללמד דת; הסעיף השני: איך יש ללמד את השפה הגרמנית, או כל שפה אחרת; הסעיף השלישי: איך יש ללמד חשבון; הסעיף הרביעי: איך יש ללמד גיאוגרפיה. אפשר לחבר סעיפים נפלאים שיציגו תנאים אידיאלים למערכת החינוך. לאחר מכן, את כל זה ניתן להפוך לכללים וחוקים, ואז ליישם אותם. אין זה משנה בכלל אם זה נעשה על ידי שלושה או שלוש מאות אנשים, זה יהיה תמיד משהו חכם מאד, מפני שאנשים חכמים מאד כשהם בונים משהו במושגים מופשטים. ואז זה הופך לחוק. אך המצב שונה לחלוטין כאשר, למשל, מישהו עומד מול כיתה של חמישים ילדים ממשיים. יש לכל אחד אופי מסוים, והם אינם השעווה שאנו מעמידים פנים שהם, כאשר, בחוכמה רבה, אנו מנסחים את הסעיף הראשון, השני וכך הלאה. ניתן לעצב ילדים רק עד כמה שהתכונות והיכולות המיוחדים שלהם מאפשרים זאת. בנוסף, נכנס עוד משהו לתמונה. המורה עצמו עומד מול הכיתה עם הכישורים המיוחדים שלו. גם הם מוגבלים. ומישהו שיש לו ניסיון יודע שהחוקים יכולים להיות טובים במידה זו (תוך הצבעה לצורה הגדולה יותר בציור); אך המורה החכם יכול ליישם אותם היטב במידה הזאת (תוך הצבעה לצורה הקטנה יותר). במושגים מופשטים, אפשר להבין הכול. אך במציאות, יש להתמודד עם המציאות. במערכת חינוך שהיא חלק מהספרה הרוחנית, המדינה כשלעצמה אינה יכולה להשיג דבר חוץ מדברים מופשטים. אלה יכולים להיות נפלאים וטובים בצורה יוצאת מן הכלל, אך אל תכניסו לשם את המדינה! הוציאו אותה ממערכת החינוך, שמהווה חלק מהספרה הרוחנית! הפכו את מערכת החינוך לתלויה במורים עצמם, המורים הזמינים באותה עת ספציפית. אז הדבר יהיה מציאות; הוא לא יהפוך לשקר אלא למשהו שהוא בהתאם לתקופה הספציפית. זאת הכוונה כשאומרים לעבוד עם מציאויות. אך במקום זאת, קורה דבר אחר: הסעיף הראשון, השני, השלישי, העשירי, או הסעיף מספר 50, הם כולם מתים, ואין בכלל היגיון באופן בו מיישמים אותם. מה שחי דרך גוף המורים ונוצר בשיתוף פעולה חי בקרב מורים אמיתיים הוא דבר שיש בו חיים. כאן יש לכם את הנקודה בה החיים נכנסים למה שנובע מהמינרל המת. מגיעים לספרה גבוהה יותר. אנו מביאים חיים, חיים מוארים, לתוך הספרה הרוחנית, כאשר נותנים לה להישען על בני אדם אינדיבידואלים, ולא על הסעיף הראשון, השני וכו'. אנו מחדירים חיים לספרה הרוחנית. מתוך גוף אתרי אנו מחדירים את הספרה הרוחנית סביבנו במה שנובע מהאדם החי. בהלך הנפש של האדם, מה שאחרת הייתה מחשבה מתה, חסרת חיים, דומה למכונה, הופכת לישות חיה. הספרה הרוחנית מתפשטת כמשהו חי על כל כדור הארץ. זה מה שיש להבין בתוך תוכנו. עלינו להרגיש כיצד החיים זורמים מתוך מעמקי נפש שאפילו לא חלמנו עליהם אל תוך החיים העצמאיים של הרוח, וכיצד אנו למעשה מחיים את החיים הרוחניים העצמאיים הללו על ידי כך שמבססים אותם על האינדיבידואליות של האדם.
מזה אתם רואים שמה שאנו שואבים ממדע הרוח בעבור חיי היומיום קשור בצורה עוצמתית ביותר למציאויות. אפשר להתייאש כשרואים שהאנושות מפיקה כל כך מעט אנרגיה והתלהבות לטובת החייאת הספרה הרוחנית. התחושה היא שהאנושות כאילו חדורה באותו הלך נפש שיש לאדם הרוצה שייוולדו לעולם רק תינוקות מתים, ושאינו רוצה שניצוץ החיים ייכנס לגוף שאחרת היה מגיח מת לעולם. כך ניתן להרגיש לגבי האנושות המודרנית. האנושות יושבת על תרבות מתה, כאילו היא דבוקה לכיסאות נוחים, ואינה רוצה לקום להתלהבות של החייאת החיים הרוחניים. אנו זקוקים להתלהבות מעל לכל דבר אחר, כי הספרה הרוחנית לא תתמלא שוב בחיים מתוך מסורותיה המתות.
הספרה הבאה היא זו של הזכויות. אמרתי שהיא נולדה מתוך אינסטינקטים, מתוך אינסטינקטים חצי מודעים. ספרה זו של הזכויות הייתה עדיין משהו חצי מודע, שהתחיל לבצבץ במודעות, כשהיא נולדה מתוך החיים היווניים, יותר מדויק, מתוך החיים הלטינים-רומיים, ולאחר מכן המשיכה להתפתח. כעת יש לבסס אותה באופן עצמאי על בסיס דמוקרטי משלה. מה התפתח עד כה מתוך האימפולס של ספרת הזכויות? נוצרו הסעיפים של החוקים, שלאדם האינדיבידואלי יש בהם חלק כה קטן שאני חייב לומר שכמעט ואין דבר שהשאיר טעם כה מר בפי כמו לנהל עניינים עם עורך דין. זה קרה שוב ושוב בחיי. אתה הולך למישהו שמייצג את החוק, לאדם מלומד בתחום המשפטים. יש לך עניין במקרה ספציפי. אתה רואה את עורך הדין הולך לאיזה ארון מלא בתיקים. הוא מוציא משם חבילת תקצירים. במאמץ רב, הוא מצרף ביחד מתוך מה שהוא קורא את מה שמתאים; הוא עצמו מנותק לחלוטין מהעניין. הוא רוצה לדעת איך המקרה הזה מתאים בתוך מסגרת החוק. הוא הולך לספריה שלנו, מוציא ספר חוקים מסוים, מדפדף בו זמן רב, אבל לא יוצא מזה כלום, מפני שלמעשה הוא בכלל איננו מכיר את הנושא. בהליך כזה לא נוכח שום קשר אנושי חי.
עניין משפטי מסוים הוביל להתכתבות רבה בין עורך דין לביני. אינני רוצה לספר את כל הפרטים של המקרה. בסופו של דבר, הסתבר שהיה צורך לבדוק את הדברים גם בספר העוסק במשפט בינלאומי. המקרה כבר נמשך כמעט שנתיים וחצי, כאשר האיש הטוב אמר לי שאין לו ספר כזה, ושעלי להשיג אותו בעצמי. הוא אמר: "בכל מקרה תצטרך לספק לי את הנתונים הנחוצים, אם עלי להמשיך לייעץ לך!" מי שמכיר אותי יודע שאיני נוהג להתרברב בעניינים מסוג זה. ואני גם לא שחצן. השגתי ספר של משפט בינלאומי ותוך שעתיים היה לי ברור איפה עומדים הדברים. אם רק בוחנים את הדברים בחשיבה בריאה, נוכל לגלות שניתן להשלים בשעתיים משהו שאחרת יכול היה להימשך שנתיים. עד כדי כך התרחק האלמנט האנושי ממה שקיים במציאות כמערכת הזכויות, שהסתבכה במה שנובע משלושת האיברים של האורגניזם החברתי. עלינו לחזור לחיים בהם מה שנוכח בתחום הזכויות נחווה באותו אופן כמו החפצים בעולם החושים החיצוני. עלינו להיות מחוברים באופן חי למה שקיים בספרת הזכויות.
המשמעות האמיתית של הדמוקרטיה היא להפוך את הסעיפים המתים לאנושיים, ולגרום לכך שהרגשות שלנו ישתתפו במה שאחרת נשאר קבור בתוך הסעיפים המתים. כשם שהספרה הרוחנית מתמלאת בחיים דרך מה שיכול להיוולד מתוך מדע הרוח, כך גם הספרה של הזכויות תתמלא ברגש דרך הרצון שבמדע הרוח. אז אנו נרגיש את מה שחי מאדם לאדם.
אנו ממשיכים לספרה השלישית – הספרה הכלכלית. אנו יודעים שהיא מתרחשת לרוב בתת-מודע; שעם מה שעומד לרשותו, האדם האינדיבידואלי היום פשוט לא נמצא במצב בו הוא יכול לחדור במודעות מלאה למה שקיים בספרה הכלכלית. יש ליצור אגודות שבהם הניסיון של אדם אחד מתווסף לניסיון של האדם השני. את ההחלטות יש לקבל לאחר מכן מתוך האגודות, מתוך המבנים הקבוצתיים. בעוד שכל אחד מאיתנו חייב ליצור מתוך עצמו את מה שתואם את כישרונותיו, מה שפעיל בספרה הכלכלית חייב לנבוע מהחלטה קבוצתית. מתוך החלטה קבוצתית כזו, תעלה הדעת המובילה שתשפיע בחיים הכלכליים.
1. חיים רוחניים: חיים גוף אתרי
2. ספרת הזכויות: רגש גוף אסטרלי
3. ספרה כלכלית חשיבה אני
בספרה הכלכלית תשלוט הדעת, ההיגיון. זה אומר שאנו תורמים את מה שפיתחנו בתוך עצמנו כמתנה מהאלים. אנו תורמים את מה שפיתחנו כאלמנט אתרי בתוכנו, את מה שפיתחנו מבחינת רגש כגוף אסטרלי, ואת מה שפיתחנו כחשיבה עבור האני שלנו. את כל זה אנו מביאים לעולם החיצוני. בספרה הכלכלית אנחנו עדיין לא צריכים לתרום כאינדיבידואלים; לכן אנו עושים זאת דרך אגודות וקבוצות. אבל מה שפיתחנו באופן אינדיבידואלי באני – החשיבה – הופך למשהו שחודר את הספרה הכלכלית כולה אם אנו מתייחסים לאגודות בצורה הנכונה. מכאן, אנו נושאים את האימפולסים הקיימים בגוף האתרי שלנו החוצה לתוך הסדר החברתי, לחיי הרוח, על ידי החזרת החיים לחיי הרוח. אנו נושאים לתוך הספרה של הזכויות את מה שפועם בגוף האסטרלי שלנו כרגש, ואנו נושאים לתוך הספרה הכלכלית את מה שחי באני שלנו כחשיבה. כבני אדם, אנו השגנו שלושה דברים בסדר הקוסמי: גוף אתרי, גוף אסטרלי, ואני. אנו עוזבים שוב את העולם עם הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני. אנו מוסרים אותו לעולם. אנו מעצבים את סדר העולם מתוך עצמנו. מדוע שזה יהיה אחרת? בין החיות הנמוכות, ממחישה זאת הדוגמא של העכביש שטווה מתוך עצמו את מה שצריך לקרות. על האדם להפוך באמת לבורא בעולם, ועליו לעצב מתוך עצמו את מה שתהיה סביבתו בעתיד. אנו נושאים את העתיד בתוכנו. דיברתי על כך מנקודות מבט מגוונות ביותר.
מה הטעם בכל הדיבורים הפילוסופיים לגבי הממשות (reality) של העולם? עלינו ללמוד על הממשות של העולם על ידי התבוננות במציאויות, בממשויות של העתיד. אנו כבר נושאים היום בתוכנו כאידיאל את מה שתהיה הממשות בעתיד. בואו נעצב את העולם כך שהוא יהיה ממשי. זה לא צריך לחיות בתוכנו כתיאוריה בלבד; זה חייב להיות רגש, אימפולס חיים פנימי עמוק ביותר. אז יהיה לנו בו זמנית קשר קוגניטיבי וקשר דתי עם הסביבה שלנו. מתוך אימפולס עמוק זה, גם האמנות תהפוך בעתיד למשהו שונה לחלוטין. היא תהפוך למשהו שמתאחד עם החיים. הקיום שלנו עצמו יצטרך להתהוות באופן אמנותי. מבלי זה, אנו נִדרדר לבורות תרבותית כמו זו של לנין, טרוטסקי או לונצ’רסקי.[1] רק הרוח אותו האדם יוצר מתוך עצמו יכול להציל אותנו מביצה זו; וכדי שחיי הזכויות לא יהפכו לחורבן מוחלט, עלינו להחדיר אותם ברגש, ועלינו להחדיר את החיים הכלכליים בחשיבה.
היה אדם שהביט לאחור על האופן בו התפתח העולם ואמר: "כל מה שממשי הוא רציונלי וכל מה שרציונלי הוא ממשי." אך הוא התבונן במה שהעולם נהייה דרך האלים הקדומים; הוא לא התבונן אל העתיד. היה זה הגל, שעליו דיברתי כאן ב-27 לאוגוסט, ביום הולדתו ה-150. היום אנחנו נמצאים בנקודה בה העולם איננו רציונלי, ושהאדם חייב להפוך אותו שוב לרציונלי. עלינו להבין זאת, והידע הזה חייב לעבור לתוך החשיבה, הרגש והרצון. ישנה רק רפורמה חברתית אחת בלבד: אנשים חייבים להבין איזה תפקיד צריכה לקחת האנושות בעיצוב של סדר העולם.
זה מה שעלינו לשנן לעצמנו כל בוקר ולילה כדי שנוכל להבין מחדש איזה שטות זו לדבר על נצח ועל שימור החומר. כל מה שנמצא סביבנו כחומר יחלוף. מה ששוכן בתוכנו כאידיאלים יחליף את הריק שיופיע עקב הריסת החומר. האידיאלים שחיים בתוכנו כעת יתפסו את המקומות הריקים כממשות עתידית.
כך חייב האדם להרגיש קשר עם סדר העולם. עליו לחוות באופן חדש את המילים של כריסטוס: "הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעַבְרוּ וּדְבָרַי לֹא יַעַבְרוּ."[2] מי שמבין את האמירה הזו יודע שהיא אמירה כריסטיאנית אמיתית. כי הכריסטיאניות מתחילה מכך שהחומר והאנרגיה החיצונית ניתנים להרס, בעוד שהעולם המדעי של היום לועג לכריסטיאניות בהכרזתו על שימור החומר והאנרגיה. אכן, השמיים והארץ – כלומר כל חומר – יעברו וכל אנרגיה תחדל מלהתקיים, אך מה שנוצר בתוך נפש האדם ושוכן במילה יהיה עולם העתיד. זוהי כריסטיאניות.
הכריסטיאניות שאותה יש להבין מחדש חייבת לבטל את הגישה האנטי-כריסטיאנית של השקפת העולם המטריאליסטית המודרנית, שמפנטזת על השימור של דברים חולפים – חומר ואנרגיה. הדברים הרחיקו לכת עד כדי כך, שהאמונות הבסיסיות של הכריסטיאניות – הנצחיות של הרוח וההכרה באופי החולף של החומר – נחשבים לאי שפיות בהשוואה לפנטזיה המושרשת עמוק לגבי שימור החומר והאנרגיה. דברים הרחיקו לכת עד כדי כך שאנו משקרים כאשר אנו טוענים שאנחנו כריסטיאנים, בעוד שאנו מסייעים בהפצה של השקפת עולם אנטי-כריסטיאנית. אם מי שדבק בהשקפות העיקריות של מדעי הטבע המודרניים רוצה להיות כן, עליו להתכחש לנצרותו. למעשה, המייצגים של הפלגים הכריסטיאנים, הכמרים, שמגיעים לכל מיני פשרות עם מדעי הטבע המודרניים, הם בוודאות האויבים הגרועים ביותר של הכריסטיאניות. אין דרך אחרת, אלא להתחיל לראות דברים אלה בבהירות ובכנות. אנו בהחלט חייבים לדבר על הדברים הללו יותר ויותר ברצינות. בלי זה, לא תהיה התקדמות. כל הדיבורים על רפורמות שעליהן מפטפטים היום כל מיני ארגונים ותנועות הקוראות לרפורמה אינם אלא פנטזיות, דלק למדורה של אלה שמביאים להידרדרות. התקווה היחידה להתחדשות יכולה לבוא מהבנת הרוח החי, הרוח החי שצריך למצוא את מקורו באדם היצירתי, ושהופך להיות היסוד לממשות של העתיד, לא רק של איזה עתיד אידיאלי, אלא של העתיד הקוסמי.
האמת היא שעד שהאנושות המודרנית לא תקבל את המטמורפוזה הזו של החשיבה המודרנית באותה התלהבות שבה התקבלו פעם השקפות עולם בזמנים קדומים, עד אז ההידרדרות לא תהפוך להתקדמות בעליה. המשאלה היא שמה שנאמר לא רק יובן באופן נוח בצורת מושגים, אלא שהוא ייקלט ברגשות ויפעם דרך הרצון. כי אם בני אדם לא ירגישו ולא יחושו אותו, אם הוא לא יפעם דרך הרצון, כל דיבור על יציאה מעידן קטסטרופלי זה יישאר בגדר של מילים שמתעופפות ברוח. רוב בני האדם אינם מודעים לאופן הנוראי בו אנו מפליגים לקראת ההידרדרות שכבר משתלטת על הסביבה הפיזית. אך הפיזי הינו תמיד התוצאה של הרוחי. הפיזי של העתיד יהיה התוצאה של הרוח שאנו מחזיקים בנפש היום. הפיזי של ההווה נגרם מהרוחי של העבר, והתנאים הפיזיים העכשוויים נובעים מהפעילויות הרוחניות של האנושות בעבר הלא רחוק.
כשאנו שומעים היום שמתוך 600 ילדי בית ספר בברלין, ליותר מ-100 אין נעלים וגרביים ואין גם תקווה שיהיו להם; כשנאמר לנו שליותר מ-150 מתוך 600 הילדים האלה יש הורים שאינם מסוגלים לקנות את הקצבות המזון עבורם ושהם כבר אינם מקבלים ארוחת בוקר חמה לפני שהם הולכים לבית הספר; שבמשך שנת הלימודים האחרונה יותר מ-100 מהילדים האלה מתו משחפת – תעשו את החשבון בעצמכם! – אז, חברים יקרים, מדובר באירועים חומריים. אירועים פיזיים אלה הם הביטוי החיצוני של הרוחניות המטופחת בקרב האנושות במשך כמה מאות השנים האחרונות. עלינו לשאול היום: האם אנשים רוצים להמשיך לטפח תנועות חברתיות, תנועות נשים וכל מיני רפורמות בעוד שהם ממשיכים את המחשבות שנשאו פרי כזה? או שהם מוכנים ליצור מקור חדש ולשאוב ממנו? חייבים להציב שאלה זו באותיות בוהקות בפני הנפש שלנו כאשר אנו חווים ומרגישים את נקודת הזמן בה אנו עומדים כעת.
———————————————————————————-
- אנטולי וסילביץ לונצ’רסקי, : 1875-1933, סופר ופוליטיקאי רוסי. ↑
- בבשורה על פי מתי 24:35, מרקוס 13:31, לוקס 16:17 ↑